שיעור בוקר 29.10.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 955,

"מהו, לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ג', ספר "דברים", פרשת "כי תצא", "מהו, לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, בעבודה". דיברנו גם אתמול על מאמר בספר "דברים", פרשת "כי תצא", שם זה היה מאמר "מהו בן האהובה ובין השנואה, בעבודה", וגם כאן, מה זה שלא דברה תורה אלה כנגד יצר הרע.

יש יצר שהבורא ברא, רצון לקבל, שהוא לא משתנה, הוא פשוט ברא אותו כרצון ליהנות. לרצון ליהנות הזה בצורה כמו שהוא נברא יש אפשרות רק להתקיים, להרגיש את החיוּת שלו בצורה מאוד מאוד מצומצמת, קטנה, מזערית. גם זה נקרא כביכול טוב, נגיד כמו בחינה א' מד' בחינות דאור ישר. אבל במה אפשר ליהנות אם אין השתוקקות? לכן מבחינה א', על ידי ההשתוקקות להיות כבר דומה למשהו, שיהיה רצון מבפנים, אז מתחיל להיות רצון יותר גדול דרך בחינה ב'. ובחינה ד' יותר גדולה מבחינה א' בגלל שנתווסף בה רצון לקבל מתוך שרוצה לקבל גם תענוג מהשפעה לבורא, לא מקבלה מהבורא אלא מהשפעה לבורא.

אחר כך בכל זאת אנחנו רואים שבצורה כזאת הרצון לקבל שבאין סוף מרגיש שהוא ההפך מהבורא, יש לו הרגשת הבושה. אבל הוא עדיין לא מבין עד כמה הוא הפוך ולא יודע מה לעשות עם ההפכיות שלו. ואז יש באמת לקבוע אותו כרע, כי הפכיות היא עדיין לא רע. אנחנו אומרים שצמצום זו פעולה דקדושה, ומלכות נמצאת בעולם הצמצום בדביקות בבורא, המעמד הוא מאוד גבוה. זאת אומרת, אומנם הוא הרגיש את עצמו ההפך, אבל זה עדיין לא מנתק אותו מהבורא, מהקדושה, כי עדיין אין כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הוא רק הרגיש את עצמו כמקבל והבורא המשפיע.

כדי לתת לנברא הבחנות נוספות, אז בינה, כלומר הבורא מקלקל את עצמו, נכנס למלכות, נותן למלכות לצמצם אותו, ויש כבר שיתוף ביניהם, שבירת תכונות הבינה ושבירת המסך שבמלכות. וכך מלכות מתחילה לקבל כוונה ליהנות מכל המעשים שרק ישנם בעל מנת לקבל.

אז אפשר להגיד שיש לנו יצר רע ויצר טוב. קודם היה רק יצר, רצון, רצון לקבל, שאומנם נעשה עליו צמצום, אבל עדיין אנחנו אומרים שזה לא נברא. הצמצום הוא רק על הפעולה עצמה לקבל. אחר כך כשהתווספה לפעולה הזאת אפשרות הכוונה, אז הפעולה יכולה להיות גם כשרה. כי אם הרצון לקבל היה נשאר בלי להוסיף אליו כוונה, אז אף פעם אי אפשר היה להשתמש בו. הוא רצון לקבל, הבורא רצון להשפיע, גמרנו, נעשה צמצום א' ואי אפשר לעשות יותר כלום.

על ידי זה שעכשיו חוץ מרצון לקבל יש גם אפשרות לכוון בפעולה, אז הכוונה יכולה לשנות את טיב הפעולה, ואפשר לכוון על מנת להשפיע ולקבל, והקבלה הזאת תהיה כהשפעה גמורה. זאת אומרת, יצר נשאר יצר, רצון לקבל, רצון ליהנות, והכוונה יכולה להיות על מנת ליהנות לעצמו או על מנת להנות לבורא, והיא משנה את הכול.

אחרי צמצום א' למרות שיש צמצום א' וצמצום א' נשאר, למרות זאת אפשר לעבוד עם הרצון לקבל, ובזה לא להפר את הצמצום, הצמצום נשאר. כי הרצון לקבל, אפילו שעובדים איתו, הוא לא מקבל לעצמו כלום, עד כדי כך הכוונה משנה את סוג התענוג.

חוץ מזה, על ידי זה שבינה נכנסה למלכות, לא רק שהיא נותנת למלכות אפשרות לעשות כוונות או על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אלא זה שבינה נכנסת למלכות היא נותנת למלכות נפח, עוצמה, הספק, במקום ליהנות בצורת נפש להגיע להנאה בגודל של נרנח"י. מפני שמלכות או מקבלת על מנת לקבל או מקבלת על מנת להשפיע, זאת אומרת היא עובדת כבר עם הכוונה, אז התענוג שלה תלוי בגדלות הבורא - או גדלות הבורא בצורה שלילית, שאני איהנה מכל קומתו, או גדלות הבורא בצורה חיובית, שאני אשפיע לכל קומתו.

יוצא, שהכוונה היא בעצם נותנת לנו את הכול. היא מגדילה לנו את הכלי מנקודה אחת שחורה של מלכות, לקומה שלמה של הבורא, והכוונה גם מביאה את האדם, את הנשמה, להתאמה מלאה לדבקות בבורא. התענוג הזה שמקבלים והתענוג הזה שמשפיעים, בסופו של דבר שני האורות האלה, אור ישר ואור חוזר שממלאים את הפרצוף הפנימי, הם מביאים לפרצוף הפנימי מעמד של הבורא.

לכן יוצא לנו, כמו שכותב הרב'ה, שעל המעשה אין שום איסור. על הרצון לקבל בעצמו שהוא מקבל אין איסור, אלא תעשה, תקבל, לפי הפעולה תקבל, הכול תלוי בכוונה. אז מה הבעיה שבכל זאת יש מצוות שאוסרות, והפוך, מצוות שקובעות שאנחנו כן צריכים לקבל, לעשות? העניין הוא רק לצרף את הרצון לקבל, רק לתקן אותו. ובינתיים יש לנו פעולות שאנחנו יכולים לבצע עם הכוונה בעל מנת להשפיע, ויש כאלה שעוד אי אפשר.

אבל כשהולכים ומוסיפים מסכים, אז ודאי שכל דבר שנמצא בתוך הרצון לקבל, שהיה בתוך הרצון לקבל ויהיה ולא משתנה בזה, כל דבר יהיה מותר במידה שמתווספת אליו הכוונה. בגמר התיקון בכל הרצונות שנמצאים ברצון לקבל תהיה כוונה על מנת להשפיע, ואז לא יהיה שום איסור על המעשה. ועל המעשה בינתיים יש איסור לכל אחד רק לפי שיש לו או אין לו מסך על אותו המעשה בלעבוד איתו בעל מנת להשפיע.

אנחנו עוד לא יכולים להגיד איך יכול להיות שאני אהרוג על מנת להשפיע, אשת איש על מנת להשפיע, יפת תואר על מנת להשפיע, כל הדברים האלה. אנחנו לא יודעים מה ההבחנות והמעשים האלו בצורה המתוקנת ברוחניות בעל מנת להשפיע. אבל שוב, הרצונות לא משתנים, משתנה הכוונה. הרצון לקבל הוא לגמרי ציור אחר, עובדים איתו, ודווקא על ידי הרצונות הגרועים ביותר מגיעים להשגת הקומות השלמות. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדאוג רק לבירורים בכוונות שלנו.

תלמיד: איך אפשר להתחיל לעבוד עם כוונות?

לעבוד עם כוונות זה נקרא שאתה כל הזמן צריך כבר לחשוב, או אני או זולת או מישהו מחוצה לי. מחוצה לי יכול להיות חבר, קבוצה, בורא. אז למי?

נגיד שנעשה איזה מעשה בפוליטיקה, או מישהו הרג מישהו, אז במשטרה יש שאלה, "למי זה היה כדאי?", ואז מתחילים מהנקודה הזאת לגלגל את כל החקירה. אותו דבר כאן, במעשה שלך שבא לך לעשות, אתה מתחיל לחשוב למי אתה רוצה לעשות את זה, ולמי כדאי לעשות את זה.

תלמיד: נגיד שאני עושה איזה משהו לחבר, ואני לא מוצא במעשה הזה את הנקודה שלי.

יש מעשים, אפילו שנראה לך שאתה רוצה לעשות אותם בעל מנת להשפיע, אבל אומרים לך מראש שאת המעשים האלה אסור, אי אפשר לעשות על מנת להשפיע עד גמר התיקון. ואם אתה חושב שאתה כן יכול, אז זו פשוט אשליה, אתה טועה, אתה לא רואה שבאמת זה נסתר ממך שאתה לא מסוגל.

לדוגמה, לאכול חזיר על מנת להשפיע אתה לא יכול, סתם ככה אני אומר, זו דוגמה שהיא לא בדיוק. למה? ככה. בגמר התיקון כן, עכשיו לא. אז אומרים לך חוק, שיש דברים כמו לגנוב על מנת להשפיע אתה לא מסוגל, אשת איש על מנת להשפיע אתה לא מסוגל, כל מיני כאלה דברים שהם "ייהרג ובעל יעבור", אתה לא מסוגל.

כל מצוות לא תעשה שכותבים לנו בתורה, ברוחניות, הם כל הכלים שמטבור עד סיום רגלין של פרצוף, רמ"ח איברים ושס"ה גידים. אז יש שס"ה מצוות לא תעשה, אלו 365 איסורים, וזה אומר שעד גמר התיקון אתה לא מסוגל לעבוד איתם, לתקן את הרצונות האלה בעל מנת להשפיע. אתה חושב או לא חושב, אבל נתנו לך את זה כהבחנה מדויקת, כדי שלא תחשוב שכאן אתה מסוגל, כדי לא להכשיל אותך. על זה אתה רק צריך לבנות מסך, שאני לא אגע, שאני לא אעשה. ולעשות על מנת להשפיע, אחר כך יהיה אפשר.

עושים את כל התיקונים על הרצונות של רמ"ח רצונות, ששם אפשר לעבוד בפועל על הרצונות האלה בעל מנת להשפיע, שזה גלגלתא ועיניים, וצירוף אח"פ לגלגלתא ועיניים. על האח"פ עצמו, על שס"ה רצונות בצורה ישירה לא עובדים, רק רוכשים מסך כדי לא לעבוד, להתנזר מהם, ומגיעים לגמר התיקון הזה שאפשרי לנו לעשות. אחר כך יש תיקון כבר של אח"פ דירידה, ל"ב האבן, ואז עובדים גם עם כל הרצונות האלה, עם שס"ה רצונות בעל מנת להשפיע. כל זה ברצונות שיש לנו מלכתחילה בתוך הנשמה. זאת אומרת, אין רצון שקודם נברא ואחר כך נשאר בכל זאת, שאתה לא יכול לעבוד איתו בעל מנת להשפיע. כל התיקונים הם התקנת הכוונות על כל רצון ורצון.

העשייה, מה שאנחנו מדברים, היא גם לא עשייה שאני נותן לו משהו מיד ליד. עשייה, הכוונה עבודה ברצון שלי, מהרצון שלי לרצון שלו.

תלמיד: אבל איך אני בודק שאם אני עושה בשבילו משהו, אין שם את הנקודה שלי, אין שם את עצמי, את התועלת של עצמי?

איך אתה בודק האם העשייה שלך עומדת להיות בעל מנת להשפיע לו ולא לך? הבדיקה היא לא פשוטה. אתה צריך באיזושהי צורה קודם כל לעשות צמצום, להיות חפץ חסד, ואחר כך לעשות מעשה.

אי אפשר לעשות מעשה דלהשפיע שזה כבר נקרא גדלות, לקבל על מנת להשפיע, אם אתה לא מגלה קודם רצון ומגלה שהוא כולו על מנת לקבל, ואחר כך עושה עליו צמצום ומתחיל לגדל עליו מסך. כלומר אתה עושה קודם קטנות ואחר כך גדלות, אי אפשר בבת אחת.

תלמיד: איך אני דורש את החיסרון הזה?

אם אתה מדבר על מעשה רוחני. אבל אם אתה מדבר על מעשה גשמי, אז אנחנו עושים מעשה וחושבים בגשמיות שאני מתכוון שיהיה לחבר טוב. ודאי שכל המעשים האלו הם עדיין לא בכוונה ולא באמת במעשה נכון בצורה רוחנית, אבל זה מביא אותי מלא לשמה לשמה.

אתה שואל תכל'ס במצב שלך, איך אני בודק? אני פשוט מסתכל, האם בזה אני אגרום לו מצב רוח טוב, אם יהיה לו מצב רוח טוב או לא. הבדיקה פשוטה, רק כלפי מצב הרוח. ובזה אתם דומים, כי לא יכול להיות שיהיה אצלו שמחה, ביטחון, הרגשת נוחות, הרגשה טובה מדברים אחרים מאשר לך, בסופו של דבר זה לא כך. חוץ מזה אתה פחות או יותר מכיר אותו.

תלמיד: לגבי עבודה במקביל, נגיד שאנחנו עושים את המצוות המעשיות, תפילין וכאלה, האם גם שם אפשר לכוון לבורא?

הוא כותב כאן שעל מעשה אין שום איסור, הכול צריך להיות מכוון לבורא. כשהכול מכוון לבורא. הבורא מתחשב רק בכוונות שלך, הוא לא מסתכל על הגוף, על מה שאתה עושה, אלא על הכוונה, זה מה שמתקבל אצלו. מה זה הכוונה? שיש לך הנאה, וההנאה הזאת היא מזה שאתה משפיע לו.

זה כמו שיש לך כוונה ואור חוזר, ואחרי האור החוזר אתה עושה זיווג דהכאה וכבר מקבל, ואז הקבלה הזאת היא יוצאת על מנת להשפיע. אתה לא מקבל קודם וחושב, "אני רוצה שזה יהיה על מנת להשפיע", זה אף פעם לא יכול להיות. קודם אתה צריך להפעיל אור חוזר בראש, כוונה, לבדוק מה אתה עושה, להרגיש את הבורא, איך אתה משפיע לו נחת רוח, האם באמת זה ככה, האם באמת הוא נהנה, ובראש יש לנו ככה אין סוף. אתה נמצא שם ממש בקשר עם הבורא לפני הפעולה. בראש יש לך גם אור ישר וגם אור חוזר יחד, זאת אומרת יש לך שם הרגשת הבורא, הרצון שלו מגולה שם שרוצה להשפיע לך. ובאותו רצון להשפיע לך אתה רוצה להשפיע לו.

אתה מרגיש את הרצון של אימא שלך שרוצה לתת לך טוב, ולאותו רצון שהיא רוצה לתת לך טוב אתה משפיע. הרצון שלך והרצון שלה נמצאים יחד, וזה מה שקורה בראש הפרצוף. אחרי שעשית את כל ההכנות האלה, וידוע לך שככה זה יקרה, שאתם יחד קודם בתכנון, אז אתה עושה את הפעולה, מקבל מפה ומטה על מנת להשפיע.

אם אין לך עדיין הרגשת הבורא, וזה לא יכול להיות שיהיה לפני שיהיה לך מסך, אחד קשור בשני, אחרת תתחיל לקבל מיד לעצמך ובזה תגרום נזק, אז אין לך באמת אפשרות להשפיע לו. אבל איכשהו לתכנן את הדברים האלה ולדמיין אותם, זה כדאי. תעשה.

תלמיד: במצב שאני בכלל לא רוצה לעשות ובכל זאת עושה, האם יש שורש רוחני לדבר הזה?

אתה שואל כך, באיזה מחשבות, רצונות ודחפים שלי ישנה התחלה רוחנית. אני הייתי אומר, באלה שאתה מבדיל שהם שייכים ליחס שלך לבורא. כי אם לא אתה זה שמבדיל, אז אין על מי לדבר, כי מצד הבורא אתה נמצא מתוקן. מצד הבורא אנחנו לא מדברים, רק מצידך, איך אתה קובע.

תלמיד: הוא כותב על דבר מצווה, על דבר רשות ועל דבר איסור. וישר אחרי זה הוא כותב, "בדבר מצוה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה". זאת אומרת, מה שהתורה כתבה מבחינת מעשה פיזי צריך לעשות, אפילו שאנחנו לא יכולים לעשות שם שום כוונה. וכשהוא מדבר על דבר הרשות הוא כותב, "היות שאין איסור על המעשה". זאת אומרת, רק ברשות.

האם מצוות התורה, רמ"ח ושס"ה, אנחנו צריכים לקיים אותן במעשה בלי שום כוונה?

כמו שאתה מבין, כך צריך לעשות.

הוא כותב כך, "ואנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין בהתורה ג' בחינות:"

"א. דבר מצוה,

ב. דבר רשות,

ג. דבר איסור."

הוא כותב כאן "יש להבחין בתורה". אני לא יודע למה הוא מתכוון "בתורה", באיזו רמה הוא מדבר, כלפי מי הוא מדבר, הוא מדבר על להבחין בתורה, זו קצת בעיה.

אבל מה הוא אומר? "בדבר מצוה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה, שיש ענין של מצוה במעשה, אפילו שאין לו כוונה. וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה." זאת אומרת, יש עדיין דברים שמותר או אסור במעשה. אין סתם דבר שאתה יכול לעשות או לא. הוא מדבר כלפי המעשים. אז יש מצווה, יש עבירה ויש רשות. אז מצווה ועבירה אפילו בלי כוונה, זה מותר ואסור. "וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה. ועיקר העבודה בבחינת הכוונה היא בדבר הרשות. כלומר, שאין מצוה בעשייתה, ואין עבירה, אם לא יעשה את הדבר. ואז כשהוא עושה את הדבר הרשות, היינו כשמכוון בעשיית דבר הרשות לשם שמים, דבר הרשות נכנס לקדושה.

וזה" ואז "נקרא אז "מצוה"". וקודם הן לא נקראות מצוות? האם מצוות נקראות רק דברים "רשותיים", שאני עושה אותם בכוונה על מנת להשפיע? אז מה זה נקרא קודם שאני עושה בלי כוונה, או לא עושה בלי כוונה, זה לא נקרא מצווה? איך להתייחס אליהם?

תלמיד: זה לא נקרא מצווה, אבל הוא אומר שבכל זאת צריך לקיים את זה.

זה לא נקרא מצווה, אבל צריכים לקיים את זה.

תלמיד: מה הסיבה? הרי זה מנוגד לכל מה שאנחנו לומדים כאן בעצם.

למה מנוגד? אמרו לך שמותר לעשות הכול?

תלמיד: אמרו לי דבר פשוט, שאני בא לפה לטפל רק בכוונות בלי שום קשר לשום מעשה, כל הדברים החיצוניים לא קשורים לעבודה שלי. פתאום אומרים לי כאן שדברים פיזיים לחלוטין קשורים בעבודה שלי. איך זה הולך יחד? אם אני אמור לטפל בכוונות, אז בכוונות. אם במעשים, אז גם במעשים כאלה.

הוא אומר שהעבודה הפנימית שלנו יכולה להתבצע רק במקום הרשות. ויתר הדברים, במקום מצווה ובמקום עבירה, שם אתה צריך לעשות את זה ללא שום רשות. הכוונה יכולה להיות רק ברשות, וכוונה על מנת להשפיע ברשות נקראת מצווה. בזה הקבלה מטפלת, ולזה היא רוצה להביא אותך, וכל יתר הדברים הם לא בשטח של הקבלה. חכמת הקבלה מסבירה לך איך לפתח את הכוונה הנכונה במקום הרשות.

אתה שואל אותי על דברים שהם לא שייכים לקבלה, לכן אני לא יכול להגיד לך. אם אתה מדבר על מעשה, אז מה זה נקרא מעשה? או שמעשה נקרא לקבל תענוג, זאת אומרת גם בלי גוף אני מקבל תענוג, ללא שום פעולות גופניות, או שמעשה נקרא שאני עושה את זה בגוף הביולוגי שלי. אני לא יודע על איזו רמה אתה מדבר.

הוא אומר שאפילו במעשה בלא גוף יש שם מצווה, עבירה ורשות. וברשות, בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא בשבילך מצווה. אני לא צוחק ממך, אני אומר את זה ברצינות.

תלמיד: ככל שננסה, אנחנו לא יכולים לברוח מהרצון לקבל הזה. אני אתן לך דוגמה, אני שומע שאתה משתוקק לאיזה ספר, קניתי לך את הספר הזה, אתה הבעת צער, אמרת, "לא היית צריך להביא את זה", אבל קיבלת את הספר. אתה רצית גם להחזיר לי משהו בחזרה, שמעת שאני משתוקק למשהו, אתה מביא לי וגם אני מביע צער, אבל שנינו נהנים משני הדברים האלה, זה בכל זאת רצון לקבל.

הוא נותן דוגמה יפה מאוד. הוא אומר, אתה מביא לי מתנה ובזה אתה מביע את האהבה שלך, את הרצון שלך לתת לי. בזה שאתה מביא לי אותה, בלי שאני מקבל, אתה כבר ממלא אותי בתענוג. אני אומר, "לא לא, אני לא רוצה לקבל את המתנה. היא מאוד גדולה, היא מאוד יקרה". כשאני דוחה את המתנה, אפילו שאני לא מקבל אותה באמת, את התענוג כבר קיבלתי. החזרתי לך את התענוג הזה בזה שאני יודע שקיבלתי ממך את התענוג, שאתה רצית להנות לי.

זאת אומרת, החפץ שבא ממך אלי ושאני מחזיר לך אותו בחזרה, הוא לא הבעיה. אפילו שאני לא אקבל את המתנה הזאת, את הקופסה הזאת, אבל בזה שרצית להביא לי אותו כבר גרמת לי תענוג, ואני גורם לך בחזרה תענוג בזה שאני מודה לך. ההרגשה הזאת שרצית לתת לי היא כבר נקלטת אצלי, אני כבר נהנה מזה, ואז אתה נהנה מזה, זאת אומרת הפעולה כבר נעשתה. החפץ עצמו יכול להיות כלום, נקודה אחת, ועל הנקודה הזאת אנחנו יכולים לפתח אהבה אין סופית. כמו שמלכות היא נקודה שחורה, והכול תלוי בט' ראשונות. אם הבורא הוא גדול, מה זה חשוב באיזה גודל המלכות?

גם בחיים שלנו אנחנו כל הזמן מעבירים רגשות, זאת אומרת, תענוגים או חוסר תענוגים, ייסורים. וזה אפשרי מפני שכולנו רצון לקבל, רצון ליהנות.

תלמיד: אני צריך להימנע מהרצון לקבל הזה.

אני ברצון לקבל שלי לא צריך להימנע מהרצון לקבל. אם אני מונע מעצמי להשתמש ברצון לקבל, זה נקרא שאני מוחק את עצמי. אסור לי לעשות את זה, אסור לי להתנזר משום דבר. מותר לי רק לבדוק את כל התענוגים שאני רוצה עכשיו, לפי מידת ההתפתחות שלי שאני רוצה עכשיו, ולבדוק בהם אם אני יכול לקבל על מנת להשפיע תענוג או לא יכול. באלה שאתה יכול לקבל על מנת להשפיע, אדרבא, תשתמש וכמה שיותר. באלה שאתה עוד לא יכול, תתקן. אבל אין דבר כזה למחוק את הרצון לקבל. אתה יכול לצמצם אותו עד שאתה מתקן אותו. אבל אתה מצמצם ורק אחר כך מתקן.

אסור לנו לשנוא את הרצון לקבל, את הגוף שלנו, את החיים שלנו, את הדחפים שלנו, אסור לנו לשנוא אותם. אנחנו צריכים רק לטפל בהם כך שהשימוש בהם יהיה נכון. אחרת אתה אומר שהבורא ברא דבר מיותר.

אנחנו לא מבינים איך אפשר היה לברוא כאלו דברים כמו רצון להרוג, לאנוס, להשפיל, כל מיני כאלה דברים, אבל אנחנו משתמשים בזה. אבל איך הבורא היה יכול לעשות את זה? הוא לא עשה את זה. הדברים האלה התהוו בנו כתוצאה מהשבירה. ברצון לקבל עצמו הדברים האלה לא נמצאים, כתוצאה מהשבירה הם התהוו בנו.

הם נמצאים בנו בצורה שאנחנו לא יודעים מהי הצורה האמיתית שלהם. כשנגלה את הצורה האמיתית, ההפך מאונס, ההפך מרצח, נראה שהם באמת הדברים הטובים ביותר. זה עוד לא נגלה כי אנחנו לא יצאנו מהשבירה, אנחנו לא יכולים לראות מהי התמונה האמיתית.

הבורא לא ברא את זה, רק בשבירת הכלים התגלה דבר כזה. מהקשר של בינה ומלכות יחד ללא מסך קיבל הרצון לקבל כזאת צורה. אבל ברצון לקבל עצמו דברים כאלה לא נמצאים.

תלמיד: שוב, בעניין היצר או הרצון והכוונה. נניח יש לבן אדם רצון מסוים, והוא יודע מלכתחילה שבמצב שלנו, אין לנו כוונה נכונה. מה לעשות עכשיו עם הרצון הזה? פשוט לא להשתמש בו?

לא. אנחנו כתלמידים מתחילים נמצאים במצב שכל הרצונות שלנו וכל הכוונות שלנו הם לא בשימוש רוחני, אלא בשימוש גשמי. "גשמי" הכוונה על מנת לקבל. זה נקרא "גשמיות". גשמיות לא נקרא שאני משתמש בידיים, רגליים, בחושים הגופניים שלי.

החושים הגופניים שלי הם כדי שדרך העור, או דרך הלשון, או דרך האף אני ארגיש תענוגים. אבל התענוגים שנכנסים הם תענוגים. זה עניין רוחני. זה שזה בא בדרך של ריח נעים, זה סתם איזה לבוש על תענוג, שבצורה כזאת אני מקבל אותו, בצורה כזאת הוא עובר אליי. אחר כך הוא מפשיט את כל הדברים ונקלט אצלי במוח כבר בצורה אחרת. הוא עובר הרבה מאוד לבושים, ממולקולות כאלה, אחר כך בתגובה על קצות העצבים שלי, למשל של הריח, ואחר כך אימפולסים של חשמל, ואחר כך באיזו צורה כימית במוח, עד שזה לגמרי נבדל מכול מיני לבושים ונקלט אצלי כהרגשת התענוג.

זה אחרי הכול חשמל שהוא כבר לגמרי לא גשמי, זה רוחני. וכל הדרך, כל מה שבאמצע, זה סתם מעברים, לבושים כאלה, שבשבילי זה נקרא "החיים". אותם אני מרגיש. בעצם אני מרגיש את הלבושים בדרך. אני לא מרגיש את התענוג שבסוף,. התענוג שבסוף הוא באמת כבר תענוג רוחני.

אז או שאנחנו מתייחסים לכל המעברים האלה, לכל הלבושים האלה שמתלבשים על התענוג עד שהוא בא אלינו ונקלט אצלנו כתענוג, מולקולות, אימפולסים חשמליים, וכל מיני דברים של ריח למשל, ואיך זה בא אליי, או שאני מתייחס לנושא עצמו.

לנו בחיים שלנו, קשה להבדיל בין זה לזה, כי אני קשור ללבושים. אני לא קשור למילוי הפנימי. אני לא מבדיל בו. אני לא יכול לעבוד איתו בצורה ישירה.

ואז יש לנו בעיה, כי אנחנו לפי הלבושים החיצוניים מתייחסים בעצם לפעולה. אני לא מתייחס לתענוג עצמו, אם הוא על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אני מסתכל בצורה חיצונית. הצורה החיצונית היא יפה או לא יפה. היא עוברת בגוף בצורה המקובלת כלפי הגופים או לא, ולא מסתכל איך זה עובר בצורה פנימית, ששם זה הרוחניות. זה ההבדל. אין לי מילים כל כך להסביר את זה, אבל קצת כן.

תלמיד: אנשים כמונו מתחילים באיזו צורה לנסות לברר את עניין הכוונה, אנחנו לא אנשים מהרחוב, אנחנו באמת מוסרים את עצמנו, אנחנו מנסים לאבחן פה את עניין הכוונה. יש איזה מין מצב שאתה יכול להבין שהכוונה שלך באמת לא בסדר, אתה לא יכול לתפוס את הכוונה הטובה, בשביל זה צריכים עזרה של בורא. יוצא שאתה עושה עכשיו פעולה, ואתה יודע שאתה עושה אותה בכוונה לא טובה, מה צריך לעשות עכשיו, להפסיק לעשות אותה? יוצא שכרגע אתה מפספס מכל הכיוונים.

שוב. יש פעולות גופניות, ויש פעולות רוחניות אצלנו. מה זה נקרא אצלי בינתיים, ברמה שלי, פעולה גופנית, ופעולה רוחנית? פעולה גופנית, אני יושב עכשיו ואוכל בשר, אם הבשר הזה הוא בשר של חזיר, אז אני עושה עבירה גופנית. אם אני אוכל את הבשר הזה בכוונה ליהנות ממנו, זו עבירה רוחנית. יש לך עבירה גשמית, ויש לך עבירה רוחנית.

עכשיו, יכול להיות שאני יושב בגמר התיקון, נגיד כולנו בגמר התיקון, שהכול כבר מותר, כי על כל דבר יש מסך. אז אני אוכל עם הגוף שלי את אותו חזיר, ואני עושה מצווה, והכוונה שלי בעל מנת להשפיע היא גם מצווה. אז אני עושה שתי פעולות, שכולן, שתיהן מצוות.

עכשיו יש כאן שאלה, כוונה על מנת להשפיע או על מנת לקבל יכולה להיות נכונה כלפי הפעולה הרוחנית, שם היא פועלת. אבל כלפי הגוף, מה משתנה בגוף אם אכלתי היום חזיר או אוכל בזמן התיקון חזיר, הרי הגוף זה אותו גוף, והחזיר זה אותו חזיר?

לכן הרב'ה כותב כאן, בעמוד 186, שיש דבר מצווה, דבר רשות, ודבר איסור, ש"בדבר מצוה ועבירה צריכים להיות זהירים, אפילו בבחינת מעשה בלי כוונה, שיש ענין של מצוה במעשה, אפילו שאין לו כוונה. וכמו כן בדבר איסור, יש עבירה בבחינת המעשה, אפילו בלי שום כוונה." זאת אומרת, אני מתייחס לפעולה הגופנית שלי ללא שום כוונה, מותר לי עכשיו, מותר, יהיה אסור, אסור. ואני לא לוקח בחשבון את הגוף הזה, מה באמת לגוף החזיר בריא או לא בריא, אי אפשר להתייחס לזה ככה. אלא יש איסור ויש מותר, למה? ככה. על זה אנחנו בכלל לא שואלים, כי לגוף אין דבר בכלל, לגוף אסור מה שאסור לו, לא מה שמזיק לו בעולם הזה. והמצוות? אף מצווה לא שייכת לבריאות, אף מצווה לא שייכת לתיאור הגוף הזה, לבשר.

אתה זוכר איך שההוא בקנדה התפלא איך שאני אמרתי על עצם הלוז, הוא אומר "איך זה יכול להיות, אנחנו יודעים שהגוף לא מתקלקל, גוף של צדיק לא נרקב". אמרתי לו "אם הגוף לא נרקב זה לא טוב הוא חייב להירקב, איך הוא יקום לתחיית המתים?" "אה כן, הוא נרקב אבל אחד לא", כי ממנו הגוף קם.

תתאר לעצמך איזה צדיק שהשתילו לו במקום את עצם הלוז שלו, עצם לוז של מישהו אחר, ונגיד הוא נכנס לאיזה ניתוח.

תלמיד: אדם עושה מעשה ומברר שהכוונה שלו אגואיסטית, מה השלב הבא בבירור? לא בעיה לברר את זה, אחרי חודש שהאדם לומד קבלה הוא כבר יכול לעשות את הבירור הזה, אם זה לטובתו, ומה אחר כך?

אם אני יושב מול בשר כשר, ומרביץ אותו טוב, ככה סטייק טוב כזה, עסיסי כזה טוב של כמה סנטימטרים, עם בירה, ועם כמה חברים יחד, מה רע בזה? אתה אומר, אבל זה על מנת לקבל, נו ומה לעשות?

תלמיד: זה ברור, את זה צריך לאכול.

את זה צריך לאכול?

תלמיד: ברור.

למה? כי זה ביחד עם חברים, כן?

תלמיד: לא, כל מה שמחייב את הקיום שלנו, בזה אסור לנו לגעת.

רגע, מה זה קיום שלנו? במידה הכרחית, זאת אומרת "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן" זה מותר, מעבר לזה אסור. לא? או שיש לי פתק מהרופא כמה מותר לי.

תלמיד: בוא נגיד שכל אחד קובע מה זה ה"פת בלחם" שלו, אבל יש דברים כמו פה..

אין דבר כזה אדוני, יש דברים שככה, ויש דברים שככה. אתה רואה שאתה משתנה כל פעם, וההחלטות שלך משתנות. מה זה יש דברים ויש דברים?

תלמיד: במערכת היחסים שלי עם החברים שלי פה?

עם החברים הכול מותר.

תלמיד: הכול מותר?

זה מה שאתה אומר.

תלמיד: לא, זה מה אני שואל, זה הרבה יותר מעניין. כי נהניתי מאוכל, אני לא יכול, גם אם רציתי לשים על עצמי איסור, מה אני אמות ברעב?

כן, כתוב "חי בהם, ולא ימות בהם".

תלמיד: אבל במערכת יחסים עם החברים, פה דווקא אנחנו אומרים שזה תחום שבו אנחנו עושים את הבירורים שלנו.

זאת אומרת אנחנו צריכים לא להתייחס לשום דבר שהוא בחיים שלנו זורם כמו קודם, על זה כתוב "עולם כמנהגו נוהג", תמשיך לחיות בו כמו תמיד. והלימוד, הכוונה בזמן הלימוד, והאור שיבוא אליך, הם יסדרו לך את כל הסדר הפנימי. אל תתחיל להתבלבל בין כל הדברים, מזה אתה תבנה אלף תורות חדשות, ומזה לא יצא לך שום דבר. אתה מתחיל לחפש מקום לבירור, איפה שאין לך כלים בכלל, מזה אף פעם לא ייצא טוב.

תלמיד: אני רק צריך לקלוט את המצב?

כל הזמן רק לקלוט את המצב. מה זה לקלוט את המצב? מה שאני תמיד מדגיש, אתה צריך להרגיש איך שהבורא עובד עליך, "ממעשיך הכרנוך" זה נקרא. ומי שמתחיל לחטט בתוך עצמו, מסתבך.

(סוף השיעור)