שיעור בוקר 21.05.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "העבודה באמונה למעלה מהדעת". נמשיך מקטע מספר 8, מתוך "שמעתי", מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

אני בינתיים לא רואה שאלות, אולי נקרא שוב.

קריין: שוב.

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה." זאת אומרת, אסור לנו להגיד שהרצון לקבל, האגו שלנו שמתעורר הוא מפריע לנו. הוא לא מפריע, ההפך, הוא בזה נותן לנו תחילת הקשר עם הבורא. הבורא מעורר את האגו שלנו ודרך זה אנחנו מתחילים להתקשר דווקא לבורא. "והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ." איזה קיום תורה ומצוות היה אז לאדם? סתם היה חושב, היה מתפלפל, אבל לא שהיה באיזה בעיות עם הבורא והיה מתקדם אז דווקא על פני הבעיות. "אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה," דווקא שמפריע לו לעבודה "זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע." זאת אומרת, הרצון לקבל שמפריע לאדם זה בא מלמעלה, כל הנפילות באות מלמעלה, כדי שאנחנו נבקש מהבורא שעל פני הירידות האלו, הנפילות האלו הוא יקרב אותנו אליו בחזרה ועוד יותר מקודם, ולכן כל הירידות האלה נמשכות מהבורא כדי שאדם יתפלל ויבקש שהבורא יקרבהו לדבקות. אז ממה אנחנו צריכים להיות שמחים? מזה שאנחנו מתרחקים מהבורא כי יש לנו בזה הזדמנות, התעוררות לבקש התקרבות והתחברות בינינו ואליו.

שאלה: כך באמת קורה כמו שבעל הסולם מתאר כאן במאמר, אבל מעשית כשאתה נופל לתענוגי העולם הזה זה כאילו שהם מתעצמים, זה כאילו שמבלבלים אותך בהם ואתה שוכח מהדרך.

זה סימן שלא היית מספיק מחובר עם הקבוצה. ואם עכשיו התנתקת על ידי כל מיני צרות, בעיות שהבורא מסדר לך אז סימן שאתה צריך להתחבר לקבוצה עוד יותר חזק ודרך הקבוצה לבורא. זאת אומרת, הבורא מראה לך כמה יש לך עכשיו הזדמנות לחזק את הקשר שלך עם הקבוצה ועם הבורא. אז קדימה, תעשה.

זאת אומרת, כל המשחק הזה שאתה מתנתק מהכול ושוכח, נופל לעולם הזה ושוב חוזר דרך קבוצה וקשר עם הבורא, כל התנועות האלה הן רק כדי שאתה יותר ויותר תעלה בקשר עם הקבוצה ועם הבורא עד כדי כך שיתחיל הבורא להתגלות בתוך הקבוצה בצורה מעשית.

תלמיד: אבל זה אותם מכשירים של תפילה לבורא? כי הרי אני מרגיש שאין לי כוחות משלי.

כן. הכול מתברר, וגם בעל הסולם כותב כאן, הכול זה כדי שהאדם יתפלל אליו. הוא כותב "כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו," על מה להתפלל? שיקרבהו לדבקות. הכול כתוב.

שאלה: הרצונות שמפריעים הם רצונות מסוג מסוים, נגיד דחייה מהקבוצה, מהדרך הרוחנית או שאולי זה פשוט רצון גשמי אחד רגיל שאני עושה ותוך כדי כך אני מרגיש שזה לא נותן לי, מפריע לי להידבק בבורא? על איזה רצונות בעל הסולם מדבר כאן שהם מפריעים?

אני אגיד לך, כמה שיש לי בעיות גופניות, גשמיות של העולם הזה ממש, זאת אומרת לא קבוצה, לא קשר עם הבורא, לא קבלה, לא כלום, אלא כמה שיש לי בעיות בעולם הזה ואני בכל זאת נשאר בתוכן דבוק בבורא, אז אני מתקדם יפה, נכון ואין בעיה, זה דווקא מחזק אותי יותר ויותר בדרך.

לפתור את הבעיות שבעולם הזה אנחנו חייבים כי זה שייך לחיים הגשמיים ואני צריך לאט לאט כמה שאני מסוגל לפתור אותן. כמה שלא מסוגל אני ממשיך איתן, מה לעשות? העיקר שהן לא ינתקו אותי מהדרך.

תלמיד: כתוב כאן במאמר וגם אתה אמרת שהרצונות האפקטיביים ביותר הם אלה שמפריעים. מפריעים לְמה?

ככל שאני מרגיש יותר הפרעות אני צריך לחלק את ההפרעות האלה לשניים, הפרעות גשמיות והפרעות רוחניות. הפרעות גשמיות אני צריך לסדר אותן לפי כמה שאני מסוגל, וכמה שלא מסוגל אני ממשיך, אין מה לעשות. כמו שרב"ש היה עובד באיזה מקום שהיה נוסע לשם לשבוע ימים ועובד, כמו שהיום מגיעים אליכם מדרום המדינה לעבוד במוסקבה. אין מה לעשות, כך הוא היה עושה, כך היה עובד. מצד אחד. מצד שני, את הבעיות הרוחניות אנחנו צריכים לסדר מיום ליום.

שאלה: כתוב שצריך לבקש שהבורא יקרב אותו לדבקות. אם באותו רגע יש תחושה כזאת שאתה מבקש על עצמך ויש איזה חוסר מוצא כזה ואתה לא יכול לבקש כביכול, כי אתה מבין שהכול מגיע מהבורא, שהרצון לקבל התעורר, שצריך לבקש עכשיו, אבל אתה מבקש על עצמך, איך להתמודד עם חוסר המוצא הזה?

תשתדל לבקש עבור כולם שאתה נמצא בתוכם, אבל לפחות כלול מכולם. כי העיקר זה לא האדם, אדם לא יכול לתקן את עצמו, הוא חייב לתקן את העיגול שלו, לפחות את העשירייה שלו או יותר מזה ואז הוא מתקדם ואז הוא מיתקן. מחשבה רק על עצמו זה הבורא בכוונה מעורר בנו כדי שאנחנו נעביר את זה לכלל. אני תמיד מרגיש את עצמי שאני לא מצליח, שאני צריך לקבל כך וכך אבל את כל זה נותנים לי בחזרה מלמעלה כדי שבמקומי אני אעדיף את העשירייה, אעדיף את הכלל, את כל האנושות. ולכן אנחנו צריכים להשתדל להעביר את עצמנו לכלל ולבקש עבור הכלל. ואני, אם בכלל, אז גם אני בתוך הכלל.

תלמיד: בכל זאת בעל הסולם אומר כי מן השמיים נותנים לו את כוח הגילוי של הרצון לקבל. למה זה נקרא גילוי, כוח זה גילוי?

מגלים לו את הכוח ברצון לקבל שלו יותר, כי פעם הוא חשב שהוא כבר התגבר על הכול ועכשיו מוסיפים לו כוח ברצון לקבל. רצון לקבל ישנו, עכשיו הוא רק בכוח יותר מוגבר.

קריין: קטע מס' 9 מתוך מאמר "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה" של רב"ש.

"האדם צריך לומר לאומות העולם שבקרבו, תדעו לכם, שכל מה שאתם מדברים, זה נכון, שלפי השכל אתם צודקים, ואין לי מה להשיב לכם. אלא שניתן לנו עבודה למעלה מהדעת," זאת אומרת, קודם כל אני רואה שהטענות שמתעוררות בי הן טענות הגיוניות. היגיון, סדר, הכול נכון. אבל רוחניות נמצאת ברמה למעלה מדעת, אז מה אני עושה? אם אני נשאר עם הטענות האלה אז אני נשאר בתוך הדעת, במישור העולם הזה, כמו כולם. אלא כדי לעלות למעלה לדרגת הבורא, איך שהוא רואה, איך שהוא שורה, איך שהוא שולט בכול, אז אני צריך לעזוב את הרמה הזאת שהכול בצדק, הכול נכון, הכול לפי ההיגיון, ומה לעשות? "אלא שניתן לנו עבודה למעלה מהדעת, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאין אתם צודקים." זאת אומרת לפי ההגיון אתם צודקים ב-100%, וכל העולם צודק וכולם, נכון, הכול בסדר גמור. אבל לא לפי ההגיון של העולם הזה, שאם יקחו אותי עכשיו לבית משפט ויעשו עלי שם את כל הסריקה, אז יגלו שהם צודקים ואני בטענה שלי לא צודק, אז מה לעשות? שתי רמות. "והיות שהעבודת האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, לכן אני נותן לכם תודה רבה על הטענות הצודקות, שאתם הבאתם לי. מטעם, שאי אפשר לומר, שאדם הולך למעלה מהדעת, אלא רק בזמן שיש דעת ושכל, אז שייך לומר שהולך למעלה מהשכל. מה שאין כן כשאין דעת, אין שייך לומר שהולך למעלה מהדעת. פירוש, "למעלה מהדעת" נקרא, שדרך הזאת יותר חשובה מדרך שבתוך הדעת. אולם בזמן שאין דרך אחרת, שתגיד לו: "לך בדרך הזאת", אז לא שייך לומר, שהוא בוחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת. לכן דוקא מכח אמונה למעלה מהדעת, יכולים לנצח את הדעות של אומות העולם, שנמצאים באדם."

(הרב"ש, מאמר 36 "מהו, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, בעבודה" 1989)

קטע מאוד חזק.

שאלה: בתחילת הדרך האדם מקבל מתנות, האם כדאי לנסות לסרב לקבל אותן או שיש צורך במתנות האלה כמו בחלב אם בתחילת החיים?

יפה. אמנם כתוב "שונא מתנות יחיה", אבל באמת מה זה נקרא מתנות? אם אני מקבל מהבורא כל מיני סימנים יפים שאני מתקדם בדרך, אני צריך לבדוק את זה בקבוצה, זו המעבדה שלי. עכשיו עם וירוס הקורונה יותר ויותר ברור לנו מה זה נקרא מעבדה. רק שם אני בודק אם זה נכון או לא נכון, אם זו אמת, לא אמת, כמה כן, כמה לא, מזיק או מועיל.

אני צריך לסחוב את כל התופעות האלה לקבוצה, לעשירייה שלי, ורק שם אני בודק. ומה אני בודק? אם אני מתקדם איתם או לא מתקדם איתם. בדרך כלל הכול בא כדי לקדם אותי. לכן אם הוא סתם יושב וחוקר לבד, זה הכול שקר. הוא חייב לעשות את זה בעשירייה, ואז בטוח שיתקדם. אין מתנות יפות ולא יפות, אם זה דרך העשירייה, כל המתנות יכוונו אותו, ויקדמו אותו למטרה. זו הבדיקה.

שאלה: כל הדרך נראית מלאת חושך, בלבול, חיסרון, קנאה, שפלות, שקרים, נפילות, אם אני מרגיש טוב עלי לחשוב על מתוק ושקר, מר ואמת. האם יש דרך להמתיק את העבודה ולהשיג חומר בדרך יעילה יותר?

כן. רק בעשירייה, אחרת זו בכלל לא עבודה. רק אם אתה מביא את כל הנתונים שיש לך, את כל המצבים שאתה מקבל לעשירייה, ושם בודק אותם, רק מזה אתה יוצא בצורה מועילה. רק זה מקדם ולא אחרת.

כל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא רוצים לעשות בדיקות, לעשות התקדמות בעשירייה, כל מה שאתה סוחב לתוך עשירייה, מקדם אותך בטוח. בטוב, ברע, לא חשוב במה, אבל שם אתה בודק את האמת של המצב שלך.

שאלה: מה זה אומר שאם לאדם אין ידע, דעת, אי אפשר לומר שהוא יכול ללכת באמונה מעל הדעת?

אם אין לאדם דעה ברורה אגואיסטית, הרגשה שזה מה שהוא חושב, זה מה שהוא מרגיש, איך הוא יכול להתעלות למעלה ממה שהוא מרגיש וממה שהוא חושב? המוח והלב צריכים להיות מסודרים בצורה ברורה, ככה אני מרגיש עכשיו. עכשיו, איך אני אלך למעלה מזה, בניגוד לזה, במקום בכוח הקבלה, בכוח האמונה או כוח הנתינה? איך אני אעשה את זה? רק בתנאי שאני יודע מה אני צריך לעשות, מה אני חושב, מה אני מבין, מה אני מרגיש. ועם זה אני בא לקבוצה, ובקבוצה אני הולך לעלות לרמה של הקבוצה ולא לרמה שלי.

ברמה שלי אני חושב כך וכך. אני מרגיש כך וכך. איך אני אעלה למעלה מזה? מה אני אעשה? אני מגיע לקבוצה ואני מתחיל לראות עד כמה הם חושבים אחרת או יותר מזה, ואז אני מתפלל לבורא שיעזור לי גם לעלות לדרגה שלהם, ובצורה כזאת מתקדם. זו עבודה פרקטית במעבדה הזאת שנקראת קבוצה. זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: אני לא מבין פרקטית מה זה אומר לבדוק איך הקבוצה תרגיש עם התחושה שלי הקונקרטית? אולי אתה יכול לתת דוגמה?

לדוגמה, אתה לא צריך לבוא ולספר להם על הכול כי זה יצור בלבול אם כל אחד יתחיל לספר לקבוצה מה יש לו. אתה פשוט צריך להתכלל בהם, להרגיש מה יש להם, מה יש לך, ובהתאם לזה לסדר את השכל ורגש שלך לפי השכל והרגש של הקבוצה. אתה יכול להגיד, אבל יכול להיות שבזה אני יורד למטה מהדרגה שלי. זה לא חשוב שאתה יורד למטה מהדרגה שלך, לגמרי לא חשוב, כי אתה בזה מתחבר לעשירייה, ולכן זה נקרא יותר למעלה. יכול להיות שאתה גאון, שאתה מבין ואתה מרגיש, אבל זה אתה, לבד, ולכן זה לא שייך לרוחניות.

הרוחניות היא רק בתוך העשירייה ולכן רצוי לך להיכנס לעשירייה ולבדוק מה הדעה שלך כלפיהם, מה ההרגשה שלך כלפיהם, ולקבל את מה שיש להם, להתכופף, להיות אפס, אפילו שאתה רבי יוסי בן קיסמא, להיות אפס כלפיהם, ואז אתה מתקדם. זאת אומרת כמה שיותר להתכופף כלפי העשירייה אמנם הם מתחילים, אבל הם רוצים להיות מחוברים, ואתה אחד בודד, גבוה, אז אם אתה מתכופף כלפיהם, אתה נעשה יותר רוחני.

שאלה: מה לעשות כשהדעת דווקא תומכת בחברים ורואים את החברים כגדולים, איך אז ללכת למעלה מהדעת?

אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה צריך לעבוד יותר בקשר עם החברים כדי שדרך הקשר עם החברים יבוא אליך מאור המחזיר למוטב, יתן לך עליית דעת, ואז תתחיל לעבוד עם הקבוצה. זאת אומרת, תמיד החיבור בקבוצה מביא אותך להתקדמות.

שאלה: אני אתן דוגמה גסה מאוד. נגיד אנחנו מגיעים לפעולה משותפת בעשירייה. אפילו קוראים קטע, מתחברים למקור ואז מתחילים בקלות דעת לצחוק אחד על השני, לקלל. גם דבר כזה יכול להיות כדי לעלות למעלה מהדעת, ואני צריך להתכופף, להתנהג כמוהם, גם אם אני רואה איזה קלקול?

איך זה יכול להיות שכל אחד צוחק מהשני או מקלל? איזו עשירייה זאת? איפה קראתם אצל רב"ש שכך צריך להיות? אני שואל אתכם?

תלמיד: לפי האמת אני לא יודע, כך אני רואה בעיניים שלי.

לא יודע, אז תתפזרו וזהו, איזו עשירייה זאת.

תלמיד: זו דוגמה.

איזה עשירייה זאת, אני לא מבין מה אתם עושים. אני לא רוצה שתהיה בינינו כזאת עשירייה, שהם מגיעים כדי לצעוק או לצחוק זה מזה. אני לא מבין, אין לכם דברים רציניים שעליהם אתם יכולים לדבר? אין ביניכם הרגשת חיסרון שהבורא צריך להתגלות? אז אל תתנו לעצמכם שום פתחון פה, רק תקראו מאמרים על החברה נון סטופ, כל הזמן. תקחו כל מאמר של רב"ש, כי הוא כתב אותם ואנחנו קראנו את זה בעשירייה, ותקראו. אלו מאמרים ארוכים, ולא יהיה לכם זמן להוציא מהפה מילת גנאי על החבר. עד שתתחילו להבין שזה בכלל לא שייך, איזו מין תגובה הפוכה יש לכם? התבלבלו בין יום ולילה.

שאלה: מהי הצורה הנכונה להוביל את כל הדברים שקורים לקראת העשירייה, ודרך העשירייה לבורא?

הצורה הנכונה היא, מייד כשקורה לי משהו, אני נמצא כבר בקבוצה ושם אני מפענח את הכול. אני בכלל לא יוצא מהקבוצה. אני רוצה שכל החדשות, המצבים החדשים, מה שלא יהיה, אני אקבל כשאני נמצא בתוך הקבוצה. אני לא מחוצה לה, אלא כל הזמן בה, בתוכה. ואז אני תמיד אפענח את זה נכון, ארגיש את זה נכון ואתקדם מיד.

שאלה: אם אני מרכין את ראשי בפני העשירייה והופך לאפס, בכך אני מקדם גם את העשירייה?

אם אני מקטין את עצמי כלפי העשירייה, אני בזה מקדם את העשירייה. כן.

שאלה: מה המשמעות שללכת מעל הרצון, מאפשר לעלות מעל הדעת של האדם?

כי הדעת שלי, זה הרצון שלי, זה מה שאני מרגיש בתוך הרצון, וכשאני עולה למעלה מהדעת, אני עולה לרצון של הבורא, לרצון הבא שלי. וכך כל פעם, הבורא זה נקרא המדרגה העליונה ממני, וכך אני עולה כל הזמן מדרגת אדם, לדרגת הבורא, מדרגת אדם, לדרגת הבורא. מה זה בורא? בורא זה נקרא "בוא וראה", לכן אני צריך לעלות מהדרגה שבה אני עכשיו רואה ומרגיש, לדרגה הבאה, כי בוא וראה, תעלה, תראה, תרגיש, תשיג. השגת הבורא זו בעצם העבודה שלנו.

תלמיד: איך בזה אני מנצח את הדעות של אומות העולם שנמצאים באדם?

האמת שאני לא צריך להילחם נגד הדעות של כל העולם שנמצאים בי, אני לא צריך להילחם איתם, יהיו לי מזה רק בלבולים גדולים. אלא אני צריך להיות דבוק לדרגה יותר גדולה, לאמונה למעלה מהדעת, זה נקרא דעת של המדרגה הבאה, דעת הבורא. וכך אני מעלה את עצמי כל פעם. ואז שאני מעלה את עצמי, כל הדעות האלה שהיו נדבקות עלי מלמטה, דווקא הן נופלות. אני לוקח מהן רק תמריץ כדי לעלות למדרגה יותר עליונה. כך אנחנו מתקדמים.

אתם תראו את זה, אנחנו נמצאים כבר בזה, אתם עושים את זה, רק עדיין לא מובן לכם מה שאתם עושים. זה כמו ילד קטן שהוא עושה, הוא לא יודע מה הוא עושה אבל כבר הפעולות ישנן.

שאלה: אתה אמרת שאני עולה לקבוצה וכל מצב אני מעריך מתוך הקבוצה. כשאני מתעלה ומתקשר עם החברים אין שם כביכול מקום למה שאני מרגיש, לאיזה מצבים שלי והרגשות שלי. איך אני מערבב בקשר עם הבורא את מה שדיברת עליו?

אני נמצא בהם, בתוך החברים שלי. אני נמצא בהם. אז מה, זו הדרגה שלי הבאה. כל פעם להיות כלול בעשירייה, להתכלל שם, להיטמע שם, להיטבע שם זו העבודה שלי.

שאלה: אמרת שמזה אנחנו מעריכים משהו אישי, כאילו אני צריך לרדת שוב ולעשות איזה חשבון של המצב הקיים?

אני לא זוכר על מה זה היה מדובר.

תלמיד: אתה פשוט אמרת שאנחנו מתוך נקודת הדבקות עם החברים מעריכים את המצב הנוכחי שלנו. אבל אני אומר שהרי שם אין כבר את המצב שלי, יש מערכת הקשר עם החברים.

זה מספיק, אתה הגעת לזה שאתה מעורב עם החברים וזהו. למה זה לא מספיק? זו המטרה שלנו, להגיע לעשירייה השלמה, לעת עתה בכל מצב ומצב לעשירייה השלמה ושם אני כבר מזמין את גילוי הבורא בנו. אם אני נכלל בעשירייה אני בזה מזמין את הבורא שיתגלה כדי לעשות לו נחת רוח. זה יסתדר. אתה תמשיך.

שאלה: בעשירייה יש לנו עבודה מדהימה, אנחנו מנסים לעבוד, ממש לעבד כל שיעור, להימצא מעל לכל ההפרעות. אבל גילויים כאלה גדולים של שנאה לא מופיעים, אלא רק אצלי כלפי אשתי נגיד, באופן מאוד עוצמתי גם אם קצר מועד. איך לעבוד עם זה נכון?

תסביר לה את זה. אני לא יודע מה להגיד אבל באמת המשפחות שלנו הן סובלות לפעמים הרבה מאוד, עקב העבודה שלנו הרוחנית, ואנחנו צריכים להבין שזו העבודה שלהן שהן סופגות את זה מצד אחד, ומצד שני אנחנו צריכים בכל זאת להצטער על זה. אבל אני לא רואה שיש כאן איזו אפשרות להסביר להן שיבינו. זו בעיה שהייתה למקובלים במשך כל הדורות, אפילו לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה, אנחנו שומעים על כאלו בדיוק בעיות שהיו במשפחות אצל מקובלים.

אתה יכול לתאר לעצמך איזה בית לפני אלפיים שנה, אלף חמש מאות או שלושת אלפים שנה זה לא חשוב בדיוק, שאדם נמצא בתסכול רוחני ומביא מתחים האלה, בכל זאת מקרין את המתחים האלו גם על המשפחה שלו, ומה לעשות? היו כאלו דברים, כתוב על זה גם, אז תשתדל כמה שיותר לפצות אותם במשהו. אין מה לעשות.

קריין: כן אז קטע מס' 10 מתוך שמעתי י"ג "עניין רימון".

 "ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"." 

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר י"ג. "ענין רמון")

שאלה: מה הקשר בין ריקנות ל"תולה ארץ על בלימה" איך זה מתקשר שניהם ביחד לקבוצה?

זה אותו דבר, זו הרגשה כזאת שתולה ארץ על בלימה, שהכול ללא שום בסיס והריקנות גם היא ללא שום בסיס ואני צריך להעלות אותה למעלה מהדעת ואז הבסיס שלי זה יהיה למעלה מהדעת בכוח האמונה ולא בכוח הקבלה.

שאלה: מה זה ריקנות, כלפי מה ההרגשה הזאת?

ריקנות כלפי הכלים שלי, הבורא בכוונה עושה בי מצב ריקן שאין לי כלום, "תולה ארץ על בלימה", אין לי שום דבר בחיים, אני לא יודע כלום, אני לא מבין כלום, אני לא מרגיש כלום, אני לא מוצלח, כל החברים שלי יותר חכמים, יותר טובים ממני, יותר מוצלחים. אם הייתי חי ברחוב לבד, זרוק, היה יותר טוב, כי אז אני יודע שזה המקום שלי, שזה אני, ואני מסכים עם זה, אבל כאן שאני עכשיו מרגיש את עצמי ריק, אז זה עוד יותר גרוע כי יש לי כלים שהם כל הזמן אומרים לי שאני ריק, וזה יותר גרוע ממישהו שהוא ככה מחוסר כל.

וזה מה שהבורא נותן לאדם כדי שהאדם צריך להבין שטוב מאוד שאין לי כלום, שיתגלה יותר ויותר שאין לי כלום, רק מה יש לי? יש לי נקודת הקשר עם הבורא דרך הנקודה הזאת אני רוצה למלאות את עצמי עם גדלות הבורא, כלום חוץ מזה אני לא רוצה שום דבר לא צריך. ואז הוא מתחיל באמת למלאות את עצמו עם הכוח ההשפעה לבורא, אני מוסר את עצמי אליו, שאין לי שום דבר ולא צריך כלום וכך דרך העשירייה מוסר את עצמו לכוח עליון.

ויש לו כבר בזה תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, תכונת האמונה, שהוא בנה אותה למעלה מהדעת שלו למקום הריק, אז הוא מילא את כל המקום ההוא שהתגלה כריק, עכשיו מילא אותה באור החסדים, ואחר כך הוא מגיע גם למלא אותה באור החכמה, כבר חכמה רוחנית, השגת הבורא, כך אנחנו עושים, זו עבודה שלנו, אלה הצעדים שצריכים לעשות.

שאלה: איך מבקשים מהבורא במצב הריקנות, מהי נקודת הקשר עם הבורא שממנה אפשר להתחיל?

אם אני דבוק בעשירייה אז אני לא נופל לריקנות בצורה כזאת שאני לא יכול לזוז, שזה משתק אותי, אלא אני מקבל ריקנות כאחד מהמצבים שאני צריך לשייך אותם לעשירייה ואז אני רואה בריקנות הזאת דווקא מנוף שאני צריך עכשיו למלאות את הריקנות הזאת עם גדלות. זה מה שאני מביא לעשירייה, זה דווקא טוב, מתגלה לי ריקנות ואז אני מביא להם, לשולחן שלנו המשותף של העשירייה, הכלי הזה שלי ריק, וזה נכס גדול ברוחניות להיות ריק, כי אזה אנחנו יכולים יחד כולם להעלות אותו לבורא שימלא אותו וייהנה מזה, שיתגלה.

תלמיד: איך קורית הבקשה ממצב הריקנות אחרי שאדם מביא את הריקנות שבו לעשירייה?

אנחנו נותנים את זה לבורא שיתגלה, שייהנה מזה כי ההנאה שלו זה לדור בתחתונים.

תלמיד: אז הבקשה היא מהעשירייה או מהאדם?

זה תלוי במצב. זה תלוי בדרגה. יכול להיות שזה יהפוך להיות לכלי המשותף של כולם. אבל אם אדם בא ומשתף את כולם בצורה נכונה עם הריקנות שלו כלפי הקבוצה, וקבוצה מתייחסת נכון, לא בצחוק כמו ששמענו כאן שיש איזה צחוקים כאלה בעשירייה, אז העשירייה מקבלת את זה ונהנית להעלות את זה לבורא, שזה חיסרון שמתגלה בנו. באחד מהחברים מתגלה חיסרון, בשני גדלות בשלישי .. כל אחד ואחד לפי הספירות שלו בסך הכול כלי הכללי.

שאלה: רציתי לדעת, איך לדעת שמה שאני עושה זה פעולה למעלה מהדעת?

אם אתה עושה לא לפי דעתך, אלא לפי דעת הקבוצה, עשירייה, זה נקרא "למעלה מדעתך". זה הכול. אין בדיקה אחרת.

תלמיד: אני יכול להיות בטוח בזה?

כן.

שאלה: שאלה על הריקנות. מה הופך את מה שקראנו "כלים של אומות העולם" לריקנות? מה אנחנו עושים כדי דווקא לבנות את הריקנות הזאת המשותפת?

ריקנות היא מתגלה בנו בינתיים בצורה אישית, ולא בצורה כללית. על הצורה הכללית שתתגלה אנחנו נדבר אחר כך. בינתיים כל אחד שמגלה הוא מגלה ריקנות בצורה אישית, וצריך להביא אותה לעשירייה.

שאלה: מהי בקשה לבורא או תפילה? הרי הבורא זה איזה משהו אבסולוטי, אז משהו צריך להשתנות בי. במה אני משתנה לפני ואחרי התפילה, מה הבדיקה?

כל הבדיקות שלנו, זה רק דרך עשירייה. כל הפנייה לבורא זו פנייה לבורא שנמצא במרכז עשירייה, רק בצורה כזאת אנחנו יכולים משהו לבצע. אז קודם כל תחשוב שבלי עשירייה אין שואלים ואין מבצעים שום פעולה רוחנית, ואחר כך מתוך זה תמשיך הלאה.

שאלה: בהמשך למה שענית לחבר שצריך לחלוק בעשירייה בצורה נכונה, מה זאת אומרת לחלוק בצורה נכונה?

זה שאתה מתחבר אליהם ונכלל בהם, זה נקרא "להיות בהם בצורה הנכונה".

שאלה: בהמשך, להעביר לעשירייה, פשוט לחדד את זה. זה המקום שאני מתכלל בתוך העשירייה, ככה אני מביא את זה לעשירייה?

כן דרך המקום הזה. שאתה מעורר את המקום הזה, שאתה מבליט את המקום הזה, שאתה מראה להם שאתה נכלל במקום הזה, ואז אתה יכול להתחבר איתם ולעשות פעולות משותפות.

תלמיד: מה זאת אומרת אני מראה להם את זה? זאת אומרת אני מקבל את הריקנות, זו הרגשה אישית שזה יכול להיות בכל נקודת זמן שמרגיש אותו. מה זאת אומרת?

תעביר את זה מהרגשה אישית להרגשת הקבוצה. כל אחד מביא לקבוצה משהו שיש לו, אז תעשה את זה. תעשה כך שאתה מעביר, שאתה נכלל, שאתה מתחבר, וזה מה שיש לך. אנחנו חושבים על הריקנות כמו על נכס גדול, כי בלי הריקנות אין לנו מה להגיש לבורא. כל ההגשות שלנו לבורא זה מקום ריק, לכן אנחנו כולנו ריקניים, וריקניים שבך הם מלאים מצוות כרימון. מה זה מצוות כרימון? בזה שהם מגישים את הריקנות שלהם לבורא, והבורא יש לו מזה תענוג שהוא ממלא את זה, ונהנה. אין לו תענוג יותר, ממה שמבקשים ממנו שימלא.

שאלה: השאלה שלי היא בנושא של עבודה מעל הדעת, וכבר התחלת לנגוע בזה בשאלות של חלק מהחברים, אבל הייתי רוצה לחדד. הרי כשבורא רוצה לקרב אותי, או לתת לי הרגשה ריקנות זה בסדר, אז אני מרגיש את זה אישי. אבל אנחנו יודעים שכל המצבים ניתנים לנו מתוך העשירייה. איך אני מבדיל למעשה אם זה הרגשה שלי או אם זה הרגשה של העשירייה, ואם יש אופי עבודה שונה בין מה שאני צריך לעשות אם זה עבודה אישית שלי, או עבודה שלי מול העשירייה. כי הכול ניתן למעשה לעשירייה, לא לי?

כל הפעולות שאנחנו מרגישים על עצמנו הבורא מעביר אותם דרך עשירייה, ורוצה שאנחנו נעביר אותם דרך עשירייה אליו. זה שהוא מעביר אותם פעולות דרך עשירייה אנחנו מרגישים או לא מרגישים, אבל זה בטוח דרך עשירייה. זה שאנחנו חייבים מלמטה להעביר לו בחזרה את התגובות שלנו דרך עשירייה, בזה אנחנו צריכים להתאמץ לבנות את הקשר בינינו, ובסוף הקשר בינינו לפנות אליו. כך אנחנו צריכים לעשות.

אבל צורת עשירייה זה נקרא "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", שעשירייה זה דבר הקבוע, כמו שאנחנו לומדים בד' בחינות דאור ישר. אחרי ד' בחינות דאור ישר יש לנו עולמות, פרצופים, ספירות, כל מיני דברים, אבל הכול בא מתוך עשירייה. מתוך ד' בחינות דאור ישר. ולכן זה בא דרך ד' בחינות דאור ישר, דרך עשירייה אלי למלכות, או ממני דרך כל הבחינות, וחזרה לבורא. אין יותר. אין אחרת. כך אנחנו צריכים לקבל את זה.

שאלה: כשחז"ל כותבים שאין מקום ריק ממנו, מה ההבדל בין הריקנות הזאת לבין זו שאנחנו מתפללים מתוכה אל הבורא?

זה שאנחנו מגלים ריקנות, זה הבורא מגלה בנו ריקנות. וזה שאנחנו צריכים להעלות את הריקנות הזאת דרך עשירייה אליו, זה כבר בניית הכלי שאנחנו מגישים לו כדי שיתגלה.

שאלה: איך אני יכול להביא את הרגשת הריקנות לעשירייה, בלי לתת לעשירייה גם תחושה נגטיבית?

איזה נגטיבית? זה שאני מביא לעשירייה הרגשת ריקנות, זה בשבילנו נכס גדול להביא לבורא רצון משותף שלנו מהעשירייה, שאנחנו רוצים שהוא ימלא אותו. ימלא אותו, כי אנחנו מביאים את הריקנות הזאת. מה זה ריקנות? אנחנו מביאים לו כלי שמלא חסדים, שזה השפעה, אנחנו לא מביאים לו ואומרים, תביא לנו משהו לאכול. אנחנו מביאים לו את הכלי הזה ואומרים, תן לנו את המילוי כדי שאנחנו נעביר אותו מאיתנו לכל העולם דרכנו, כי אנחנו כגלגלתה ועיניים, הם כמו אח"פ, והבורא למעלה מאיתנו דרכנו מעביר את זה. אנחנו כצינור, כמעבר.

ולכן, מה שאנחנו מגישים לו ריקנות, זה דווקא כדי שנוכל לקבל ממנו ולהעביר הלאה, ואז אנחנו על ידי זה נהיה עם הבורא כשותפים. אתם צריכים לבנות כאן את כל המערך מה שיש בינינו, רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לעבודה השלמה. אנחנו לפעמים לא מדברים על כל התהליך הזה, שלא יצאו הרבה מילים, אבל ככה זה.

שאלה: שאלה לגבי מעל הדעת. נאמר שאפשר לקבל את הכוח מהקבוצה, גם נאמר שאפשר לקבל כוח של מעל הדעת בבקשה מהבורא. אז איך לחבר בין שניהם? רק לעבוד עם העשירייה, או גם באופן אישי אני צריך לבקש מהבורא באותו זמן?

לא, דרך עשירייה. תפילת רבים זו צריכה להיות, תפילת יחיד היא כמעט ולא עוזרת. תפילת רבים.

שאלה: כל התענוג של הבורא צריך לעבור דרכנו אל העולם. זה נשמע נהדר, מדהים שכל התענוג הזה של הבורא הולך לעבור דרכנו. אבל אנחנו דיברנו במשך כל השעה הראשונה על כמה זה נורא. האם תוכל להסביר?

נורא? אני לא מבין.

תלמיד: בשעה הראשונה דיברנו על כך או שיש לנו ייסורים בגשמיות או שיש לנו ייסורים ברוחניות, אבל חייבים שיהיו לנו ייסורים. ואילו עכשיו, בשעה האחרונה של השיעור, אנחנו מדברים על כך שכל התענוג של הבורא צריך לעבור דרכנו. זה נראה כשני הפכים.

כן, אבל הייסורים האלה הם ייסורי אהבה, שאנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לפנות אליו, לעשות את הפעולות שלנו כלפי העולם, וזה הכול כדבר יפה וטוב. אני לא כל כך תופס. אימא שהיא צריכה להאכיל את התינוק והתינוק רוצה לאכול, האם היא מצטערת על זה שהוא רוצה או שהיא דווקא שמחה שהוא רוצה והיא יכולה להאכיל אותו?

תלמיד: זה שכל תענוג הבורא עובר דרכנו זה נשמע כדבר הגדול ביותר, הטוב ביותר שיש.

זה במידה שאנחנו נדבקים אליו, אז אנחנו מתחילים להרגיש איזה תענוג יש לו בנתינה, וגם אנחנו נכללים באותה הנתינה כי כל התענוג ממנו עובר דרכנו ומאיתנו לכל העולם. אז יש לנו תענוג כפול, מזה שאנחנו ממלאים את כל העולם ומזה שאנחנו ממלאים את הבורא. את הבורא ממלאים בחיסרון שלנו, שהוא יכול אז לשפוך מה שיש לו דרכנו, ולאומות העולם אנחנו יכולים ליהנות מזה שמעבירים להם את האור הגדול הזה, ואנחנו רק נמצאים בחסדים, בתכונת הבורא.

תלמיד: אני לא מבין איפה הייסורים?

למה ייסורים? אני לא מבין מה אתה דבוק לייסורים האלה? איזה ייסורים אתה מצאת?

תלמיד: על מה דיברנו בשעה הראשונה?

אני לא זוכר, זה היה לפני שעתיים. תביא איזה קטע שלא מובן לך ואנחנו נסביר אותו. אבל תביא לנו קטע, ככה אני לא יודע.

שאלה: אמרת הרבה פעמים שהרגשת ריקנות היא נכס גדול, וכשכל אחד מגלה ריקנות בצורה אישית, צריך להביא אותה לעשירייה והעשירייה צריכה לקחת ברצינות את החיסרון הזה. והשאלה שלי, איך להביא את החיסרון הזה בצורה נכונה לעשירייה, כדי שזה לא יתפרש כהורדה של העשירייה, כי הרב"ש אומר שצריך להביא גם מצב רוח של חיים, איך להעביר נכון חיסרון לעשירייה?

קודם כל אנחנו נכללים בעשירייה, רוצים או לא רוצים, וכל החסרונות, הכוונות, המחשבות הם עוברים מאחד לשני. ושנית, אני רשאי לבוא לעשירייה עם החיסרון שלי למשהו ולספר להם, והם יתכללו עם החיסרון שלי ואז אנחנו נעבוד בצורה כזאת.

תלמיד: גם אמרת, שכל חבר צריך למלא את החיסרון הזה.

לא כל חבר אלא כולנו יחד. שאני מביא לקבוצה את החיסרון שלי לאיזה מעשה, והחיסרון הזה נכלל בקבוצה, זה חיסרון לא לדברים גשמיים, זה חיסרון לרוחניות, אז אנחנו כולנו נכללים מזה ומבצעים את זה. זה במיוחד נקרא "איש את רעהו יעזורו", שאנחנו ככה עוזרים לכולם.

אנחנו צריכים למצוא על זה פסוקים, אני רואה שהדבר הזה הוא כבר דורש דרשנו.

שאלה: כשאני למדתי בבית ספר אז בכיתה היו מצטיינים, היו תלמידים טובים והיו כאלה שפיגרו אחרי כולם. אז המורה ניגש למצטיין ואמר, תעזור לזה שמפגר אחריך כדי שהוא יוכל לעבור מכיתה לכיתה, אחרת הוא יישאר כיתה. אותו אחד שלא היה מוצלח, למרות שכל שנה הזהירו אותו שהוא עומד להישאר כיתה, הוא אמר, בסדר, כל שנה אומרים לי את זה, בסוף אני כן עולה כיתה. והמצטיין יכול היה אפילו לא להגיע לבחינה, אבל בזה שהוא עזר לו, הוא עזר לעצמו. אני חושב שזו דוגמה טובה.

אני לא חושב שכך זה אצלנו בדיוק, כי אנחנו צריכים להבין שכל הדברים האלה, ודאי שאם אני עוזר לחבר אני עוזר לעצמי, אבל אנחנו צריכים לחשוב על כללות החברה. זאת אומרת זה לא שאחד עוזר לשני, אלא כל החברה צריכה לקבל גם דברים רעים, גם דברים טובים, להתכלל מהם ועל ידם לעלות.

(סוף השיעור)