שיעור בוקר 15.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 15, "איש את רעהו יעזורו"

איש את רעהו יעזורו

"יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים, או כולם גבורים, וכדומה, במה אדם יכול לעזור להשני.

אבל אנו רואים, שיש דבר אחד, שהוא דבר המשתף את כולם, דהיינו בענין מצב רוח, כמו שאמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". כי בענין שיהיה לאדם מצב רוח מרומם, לא יעזור לאדם לא עשירות ולא חכמות, וכדומה.

אלא דוקא איש יכול לעזור להשני, בזה שהוא רואה, שהוא נמצא במצב השפלות. וכמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים", אלא דוקא חבירו יכול לעשות לו מצב רוח מרומם.

דהיינו, שחבירו מרים אותו ממצב, שבו הוא נמצא, למצב רוח של חיים. ומתחיל להשיג שוב כח בטחון של חיים ועושר. ומתחיל, כאילו המטרה שלו נמצאת עכשיו קרובה אליו.

היוצא מזה הוא, שכל אחד ואחד צריך לעשות תשומת לב, ולחשוב במה הוא יכול לעזור לחבירו, לעשות לו מצב רוח מרומם. כי בענין מצב רוח, כל אחד יכול למצוא בחבירו מקום חסרון, שהוא יכול למלאות אותו."

ברור שבמצב רוח יכולים בדרך כלל להוסיף כל אחד לשני. אבל כמו שהוא כותב בתחילת המאמר, במקום שכולם חכמים או כולם עשירים או כולם במצב רוח טוב, מה אנחנו יכולים להוסיף זה לזה? להמשיך מה שהוא כותב בתחילת המאמר. הוא אומר "יש להבין בענין שאדם יכול לעזור לחבירו. האם ענין זה הוא דוקא במקום שיש עניים ועשירים, חכמים וטפשים, גבורים וחלשים, וכדומה. אבל בזמן שכולם עשירים, או שכולם חכמים,".

סדנה

אז במה להוסיף? ובמקרה שלנו, כולנו שמחים, כולנו ממש מאושרים, כולנו בטוחים בהשגת המטרה, ממש משהו משהו, כולם מלאים. מה קורה? אז יש מה להוסיף או לא?

*

תלמיד: מי זה "איש"?

"איש" זה אחד מהקבוצה, כי הוא מדבר על החברים. חבר.

תלמיד: מי יכול לעזור לחברו?

תלוי במה לעזור. אף אחד לא מגלה אם חסר לו משהו. כולנו שמחים, כולנו מלאים, כולם בהתפעלות. העשירייה ממש נתקעה במבוי סתום, סתומים בכל טוב.

שאלה: למה בכדי להיות בכלל קיים חייבים להרגיש עשירייה אחרת אני לא קיים?

מפני שברוחניות קיימת רק עשירייה ולא אחד.

שאלה: למה הוא מתכוון כשהוא אומר מצב רוח, מה אנחנו נותנים אחד לשני?

לפי מצב רוח שישנו באדם אנחנו בודקים עד כמה שהוא נמצא מכוון לבורא. אדם שמכוון לבורא תמיד נמצא בהתפעלות, במצב רוח מרומם.

שאלה: אם יש לאדם מצב רוח מרומם, איך להבדיל אם הוא מחובר לבורא או שהוא סתם שמח מאיזה סיבות?

אנחנו רואים את זה בעשירייה פחות או יותר, עד כמה שהוא משתתף, עד כמה שהוא רוצה להיות בקשר עם החברים, דוחף את כולם למטרה, כל אחד מרגיש את השני כבר, אחרת זה לא עשירייה. אז מה לעשות אם כולם שמחים, עליזים, מאושרים אם הכול בסדר.

תלמיד: אני חושב שפשוט צריך להגדיל את הכוונה כדי שהמסך יגדל.

זאת אומרת להגדיל חיסרון. זאת תשובה נכונה. זאת אומרת במצב שכולם שמחים וטוב לכולם ושום דבר לא חסר, יכול להיות שהם השיגו איזו דרגה רוחנית בקשר ביניהם וכבר ממש [נמצאים] בהרגשת הבורא ובקשר ביניהם ובהשגה, ונתקעים. וכאן יש בעיה גדולה, איך להשיג חיסרון למדרגה הבאה, כי אם אנחנו נשארים יותר מרגע אחד באותו מצב זה כבר קליפה, ממש קליפה.

זה יכול להיות משהו נעלה משהו גבוה משהו מאוד רוחני, מאוד "על מנת להשפיע מתוכנו ביחד מכל העשירייה כלפי הבורא", אבל אם זה יותר מרגע אחד שמשיגים, סימן שאנחנו כבר מושכים את זה לעצמנו וזו בעיה.

ולכן חייב להיות כאן מיד גילוי של חיסרון הבא. וכאן זו הבעיה איך להשיג את החיסרון הבא, ואיך מתגברים. האמת שלהתגבר על הטוב יותר גרוע מאשר להתגבר על הרע, כי הרע בעצמו דוחף את האדם קדימה והטוב עוצר אותו.

שוב, אנחנו צריכים להבין כאן שהחיסרון של אחד, אם כל אחד ואחד מרוצה, אם הם עוד לא הגיעו לחיבור ביניהם אלא כל אחד מרוצה מהדרך וממה שיש, זה לגמרי לא שייך לחיסרון הרוחני. כי החיסרון הרוחני זה חיסרון מהחיבור שמתחברים ויש ביניהם הסכמה ועבודה והתקשרות בחיסרון המשותף כלפי הבורא. על החיסרון הזה אנחנו מדברים. ואם למשל כולם יושבים ובוכים זה גם לא אומר שום דבר, העיקר זה סך הכול מה שיוצא מתוך החיבור, או הודיה או תפילה, אבל שהיא יוצאת מהחיבור.

שאלה: באיזה כלים אני רואה את החברים כעשירים, חכמים וכולי, האם זה במעל הדעת או שאני ממש רואה אותם באופן ריאלי?

לא באופן ריאלי. פשוט, אם אני רואה שכולם מרוצים מהעבודה הרוחנית, או הגשמית שלהם, לא חשוב איזו, מה אני יכול להוסיף? אז מדובר בזה שלהוסיף במצב רוח, ונגיד אפילו במצב רוח אין לי מה להוסיף אלא במצב רוח האיכותי. מה זה איכותי? האם אנחנו מרוצים מהחיבור בינינו, בזה אף פעם אין גבול. ולכן חייבים אנחנו כאן לגרות את עצמנו ולבדוק, האם באמת יש לנו כל מה שאנחנו רוצים? באמת אין לאן להתקדם? באמת אנחנו מחוברים בצורה שזה כבר מה? גמר התיקון? וכאן תמיד יש להוסיף.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להשתדל לבדוק את עצמנו לא בצורה אישית, כי צורה אישית זה לא רוחניות, אני מקבל לא מקבל, אני מרגיש לא מרגיש זה מאוד רחוק מהמטרה. הצעד הראשון למטרה זה שאני בודק את עצמי בקשר לקבוצה ומתוך הקשר שלי עם הקבוצה, אני בודק מה היחס שלי למטרת הבריאה. רק בצורה כזאת. וכאן זה באמת "איש את רעהו יעזורו". כי אדם אחד בעצמו לא מסוגל לשמור על זה.

שאלה: יש מצב שאין קשר עם החבר, מנסים ליצור קשר, לתת מצב רוח, ומקבלים בחזרה דחייה. בדרך כלל יש נתק ליום, שבוע או שנה וזה לא הופך להזדמנות לכסות באהבה או משהו כזה. אז איך כן לעשות?

להיעזר בחברים אחרים שהם ייתנו לך את הכיוון הנכון, הסתכלות נכונה על מה שקורה. שזה הבורא שעומד אחרי החבר, ומאיר לך מה שאתה צריך לעשות, וזה לא עניין בחבר שמציג לך זלזול או משהו, אלא עניין שהבורא רוצה לקדם אותך.

תלמיד: בדרך כלל אם מנסים להמשיך, מתבטלים, מבינים שזה מגיע מהבורא, יש כוח לנסות עוד פעם לחדש את הקשר, ואז זה לא מתפתח לחיבור, זה לוקח זמן.

אבל אם אתה מסתכל על זה כמו על עבודה רוחנית שנתנו לך אז אתה מרוצה שיש לפניך שדה עבודה, תלוי איך אתה מסתכל על זה או כעובד, שאתה רוצה להשיג מטרה ויש לך עכשיו במה לתת יגיעה או שאתה רוצה מצב רוח טוב, שכולם יהיו יפים וכן הלאה, ואז אתה ככה מתלונן. למה זה לא טוב? מי שרוצה לעבוד הוא מרוצה מהירידות יותר מהעליות, ממכשולים יותר מאיזה מתנות.

שאלה: איך בעיות אישיות, עוזרות לך בכל התהליך הזה?

רק על ידי בעיות אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אתה חייב לטפל בבעיות שלך לבד, אף אחד לא יכול לעזור לך עם הבעיות שלך.

אישיות, בחיים?

תלמיד: כן. איך זה הולך ביחד עם כל מה שאנחנו לומדים?

ברוחניות זה לא עובד, בחיים הגשמיים תן לי תן לי בנק אוף אמריקה Bank of America) ואני פותר את כל הבעיות, כן, לא חסר.

תלמיד: בשבילך, אתה לא יכול לטפל בבעיות של מישהו אחר.

אני מבטיח לך ש-99% הכול נפתר על ידי הכסף, הכול קונים, קנה לך חבר הכול אפשר לקנות, כל דבר חוץ מהבורא. חוץ מהבורא אתה יכול לקנות את הכול. למה? כי כולם אגואיסטים, הכול זה אגו. ולכן אל תלמד אותי שאי אפשר לפתור את הבעיות בכסף, אפשר את כולן, את הכול חוץ מהבורא.

היחס עם הבורא, השגת הבורא, זה הולך בצורה אחרת. ולכן אתה לא יכול להגיע אליו אם אתה לא מוותר על האגו שלך, ועל האגו שלך אתה לא יכול לוותר, אלא רק הבורא עושה לך את זה. לכן אתה צריך לעשות כל מיני פעולות שהוא ירצה לבטל את האגו שלך, על ידי זה שנותן לך את כוח ההתגברות.

תלמיד: אז איך זה עוזר לך שכל הכוח שלך מנותב לטפל בבעיות האישיות שלך?

אישיות אני לא יודע. כאן לא מטפלים בבעיות אישיות, כאן מדברים על בעיה אחת, אדם שרוצה להשיג את מטרת החיים, אם אתה חושב שכאן זה בית מרקחת או קופת חולים או איזה שהם פסיכולוגים שיושבים, אז זה לא נכון, כאן מטפלים רק בבעיה אחת, איך להשיג את מטרת החיים, זהו. אם יש לך בעיה אחרת זה לא כאן.

תלמיד: לכולם יש בעיות.

שיהיו, כאן מטפלים רק בזה, זהו.

תלמיד: אבל הבעיה היחידה, כך אומרים, שאתה לא יכול לקשור את הבעיות שלך לבורא.

אז לך תטפל בהן אם הן מפריעות לך. יש לך בעיית הבריאות, בעיית הפסיכולוגיה, בעיה במשפחה, בעיה במה שלא יהיה, לך מפה ותטפל בהן. כאן מטפלים רק בבעיה אחת, קשר עם הבורא, זהו. אתה יכול לספר לי מה שאתה רוצה, כאן מטפלים רק בבעיה אחת, לכל יתר הבעיות יש לך משרדים אחרים. כנס לכל מיני המקומות האחרים ששם מטפלים בזה.

תלמיד: מתוך מה שאנחנו מדברים עכשיו, מה היחס לבעיות הפרטיות?

לא אכפת לנו. יש לך בעיה עם האישה, עם הילדים, עם הבריאות, עם הקרובים, עם העבודה ועוד ועוד, זה לא כאן.

תלמיד: לא אכפת לך מהבעיות שלי.

לא אכפת לי.

תלמיד: איך לא אכפת לך?

לא אכפת לי כי אני לא יכול לעזור לך, לכן לא אכפת לי.

תלמיד: ביחס שלך לבעיות שלך.

כאן לא מסתכלים על שום דבר אחר. אתה מבין את זה או לא?

תלמיד: אני מבין את זה.

זהו. אתה מגיע לרופא. אתה יכול להתלונן אצלו על הבריאות. אתה לא יכול להתלונן שאין לך כסף, שאין לך מזל בחיים, שאין לך מקום עבודה. הוא רופא, הוא מטפל רק בבריאות. גם כאן מטפלים רק בדבר אחד.

תלמיד: הבורא לפני הכול, ואז הוא אומר, זה לא צריך להיות לך חשוב שאני נותן את הבעיות שלי?

אני לא יודע, לך תדבר עימו.

תלמיד: אני לא יכול לדבר איתו.

אתה לא מבין איפה אתה נמצא. זה כבר ידוע וברור לנו שאתה שואל לא לעניין, כי אתה חושב שאנחנו פותרים בעיות אישיות.

תלמיד: אני לא חושב את זה.

לא? אז אל תפנה אלינו. אל תגיד שיש לך בעיות בריאות. עם בעיית הבריאות לך לרופא.

תלמיד: לא ברור לי היחס.

היחס פשוט. אנחנו מקבלים כאן רק חיסרון מאדם שרוצה להגיע לבורא, ולכן מוכן להתחבר לחברה כדי להגיע לבורא. אם הוא לא מוכן להתחבר לחברה כדי להגיע לבורא, שילך מפה.

תלמיד: אז הוא לא נותן לך את הבעיות האלה כדי לעזור לך בדרך, הם במקום אחר.

מקום אחר, זהו. כאן מטפלים בבעיה אחת כמו בכל המקומות, רק תבין שזהו. אתה באת בטענה שלא שייכת למקום שלנו.

תלמיד: אם הבורא לא נותן לך את הבעיות כדי לעזור לך בדרך, אז מה הסיבה לבעיות שהוא נותן לך?

אתה רוצה להגיד, וודאי שכל הבעיות הם מהבורא.

תלמיד: חשבתי שכך לומדים.

יופי. אבל כשאתה בא לפתור אותן, אומרים לך, אנחנו מטפלים רק להתקרב לבורא ולא מטפלים בבעיות הפרטיות האישיות שלך, זמניות נניח. בהן אנחנו לא מטפלים. אנחנו מטפלים בהתקשרות לבורא. אתה צודק שכל הבעיות הן מהריחוק שלנו מהבורא, אבל כשאתה הולך להתקרב אליו, כל הבעיות האלה נופלות. אבל אתה לא מציג לנו את הבעיות הפרטיות, רק בעיה אחת יש לנו, להתקרב לבורא. אתה בינתיים רוצה לטפל במשהו אחר, זה לא כאן. כאן פותרים את כל הבעיות על ידי התקרבות לבורא.

תלמיד: אני לא יודע מה זה "הוא", אני חייב לשקר על המצב שלנו, באמת אני לא בתורה.

אם אין לך חיסרון להתקרב לבורא אז אתה לא שייך לחברה שלנו.

תלמיד: בטח, כולם רוצים את זה.

אני לא יודע.

שאלה: איך אדם לוקח את הבעיות שלו והופך אותם לחומר דלק לחיסרון של הקבוצה? זאת אומרת, אם יש לי איזו בעיה, איך אני הופך את זה לחיסרון עבור הקבוצה להתקרב לבורא?

קודם כל, אדם שמגיע לכאן יש לו איזו בעיה עם מטרת החיים. הוא רוצה להשיג את מטרת החיים, הוא רוצה לדעת בשביל מה הוא חי, לאיזה צורך, במה הוא גומר את החיים. דברים פשוטים, שרובם שואלים. לכן הוא בא.

תלמיד: הוא בא, מגיע וכל מיני טרדות פוקדות אותו ברמה הפרטית, מפריעים לו כל מיני דברים, בריאות, כסף, וכולי. דיברנו על חיסרון, זה מה שיש להוסיף. איך הוא לוקח בעיה פרטית שקיימת אצלו והופך אותה לחיסרון עבור העשירייה, לאיזה חומר דלק שיעורר את כל העשירייה להתקרבות לבורא?

זה לא שייך אחד לשני. כאילו לא שייך אחד לשני. אנחנו שוב אומרים, הבעיות שאתה מגיע איתן לבורא זה בעיית החיבור עם החברים. שום דבר אחר הוא לא שומע. הבורא שומע רק את החיסרון שלך כלפי החיבור, כלפי השפעה הדדית בחברה, יותר מזה כלום. אם אתה רוצה לדחוף לו את הבעיות, החסרונות, המטרות שלך הפרטיות, זו לא הכתובת. הוא לא ישמע את זה, כי הוא בעצמו מייצב לך שאתה על פניהם תרצה להתחבר לחברה יותר מאשר הבעיות הפרטיות שלך, שתהיה לך בעיה חברתית של העשירייה ואותה הבעיה אתה תציג לו. זה נקרא שהרוחניות בשבילך יותר חשובה מגשמיות.

תלמיד: אם נתרגם את זה לעבודה, הבורא דוקר אותי בכל מיני צורות שנראות לי פרטיות, ואני צריך להבין שעכשיו אני צריך להגביר את העבודה בחיבור עם העשירייה. אפילו שלכאורה אין קשר בין שני העולמות האלה, אבל זו הפעולה שאני צריך לעשות.

הקשר זה שאתה השייך לשני העולמות. אז אתה צריך להעדיף את הקשר עם החברים וקשר עם הבורא על פני כל הבעיות הגשמיות. וההיפך, לנשק אותם, לנשק את המקל, זה עוזר לך להיות מכוון אליו. אם לא הבעיות בחיים שלך הפרטיים, לא היית פונה בכלל עם השאלה, בשביל מה אני חי, לָמה אני חי.

שאלה: אני לא מבין למה תיארת לנו בשאלה הראשונה מצב שלא קיים פה בעשיריות כאילו.

רציתי להכניס אתכם למצב של שאלה. הוא אומר כך, מה לעשות שיש בחברה אנשים שכולם חכמים, מה אתה יכול להוסיף? אם כולם עשירים, מה אתה יכול להוסיף? אז הוא אומר, במצב רוח אתה תמיד יכול להוסיף. נניח שבמצב הרוח אתה לא יכול להוסיף, ממש כלום, איזו אופוריה, לא יכול להוסיף. במה אתה יכול להוסיף? אני אומר שיש רמה אחרת, לא כמו שאנחנו נמצאים כאן באיזו צלחת הנמוכה הזאת שלנו, אלא יש רמה אחרת איפה שאנחנו מחוברים או לא מחוברים.

ואם מחוברים, האם החיבור שלנו מכוון לבורא שם אנחנו צריכים כל הזמן להוסיף. זו העבודה שלנו.

תלמיד: אם פעם שמעתי אותך שאנחנו אמורים לחשוב גם על הגשמיות של החבר, אז היום צריך להיות מעל זה?

לא, אנחנו צריכים לעשות את זה, אבל זו לא צריכה להיות המטרה שלנו. אנחנו צריכים לעזור, "איש את רעהו יעזורו", גם בגשמיות של החבר. אנחנו צריכים לזה להקים ועדה שתטפל בזה, אבל לא שאנחנו נהיה בזה טרודים. הבעיה שלנו היא, למעלה מכל הבעיות הגשמיות לעלות לחיבור. והחיבור בינינו, שם החסרונות ושם התוצאות הטובות.

תלמיד: זאת אומרת, גם אם העדיפות שלי, אם יש לי בעיות, לא חשוב איזה, דווקא לא להכניס אותם לחברה.

אתה לא תפתור אותם.

תלמיד: אבל גם לא להכניס אותם לחברה. עדיף לא, אם אפשר.

לא, לא להכניס. לא להכניס בשום צורה, לא. כמו שאמרתי קודם, לכאן לא באים אנשים עם בעיות פרטיות. גם בן אדם שנמצא בעשירייה אסור לו את זה לעשות. ישנה איזו קבוצה שאחראית על זה או בן אדם בעשירייה שאחראי על זה, אז אתה יכול להתייעץ איתו, לדבר עימו וכן הלאה. בדרך כלל זה נקרא גבאי. זו העבודה של הגבאי. שבאמת יש כל מיני בעיות שמפריעות מאוד לאדם והוא לא יכול להתגבר על הבעיות האלה בצורה עניינית, לעבודה, בצורה יצירתית, אז הוא צריך לפנות. אבל לפנות לגבאי, ולא להפיל את זה על כל העשירייה.

שאלה: זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על בניית חיסרון חדש לרוחניות, מעל כל מה שקורה?

לחיבור בינינו ועם הבורא.

תלמיד: מה עושים עם מצב כזה שבו כל זה נעשה, אבל מדי פעם יש איזו פזילה הצידה, האם זה פתר לי בעיות גשמיות או לא, הסתדרו שם הדברים הגשמיים מתוך זה שהיה חיבור, האם זו קליפה?

לא, זאת שאלה בינתיים. קליפה או לא קליפה נראה. קליפה או לא קליפה, זה שמתעורר בי משהו, זה מתעורר מלמעלה, אבל איך אני מגיב לזה, זו כבר השאלה. אז זה שמתעוררת בי שאלה, פתרתי את הבעיה, זה נעלם, זה לא, זה כן, זה לא תלוי בי, זה הבורא שולח את כל השאלות. עכשיו השאלה, איך אני מקבל את המצב שבא.

כאן צריכה להיות תמיכת החברה כללית, לכולם, לכל החברים, שהם יידעו שכל מה שאנחנו מקבלים אנחנו מקבלים אך ורק כדי להתקדם. אין דבר אחר, הכול נמשך מסוף, "סוף מעשה במחשבה תחילה" ומשם זה משתלשל אלינו ונותן לנו ולכל אחד בעשירייה ולכל העשירייה יחד, נותן לנו תנאים. ואסור לאדם לבקש בדרך כלל, אני לא יודע אם זה בדרך כלל, כי זה לפי הדרגה, אבל אסור לו לבקש על בעיות פרטיות.

כי ברור שכל מה שבורא עושה הוא עושה דרך העשירייה. ואז אם זה נופל פרטי על כל אחד ואחד שהוא כבר נמצא בעשירייה, אז זה מחושב עם העשירייה. וכאן צריך להיות גם באחריות, האם אני פותר את הבעיה בצורה שאני מתחשב בעשירייה, עד כמה אני מועיל בפתרון שלה לחיבור שלנו בעשירייה, או עד כמה אני רוצה פשוט להיפטר ממנה בצורה אישית.

אם אני רוצה להיפטר ממנה בצורה אישית זאת קליפה, ואני בזה גורם נזק לעשירייה, אפילו שנפטרתי מהבעיה. אלא אני צריך להיפטר מהצרה הזאת על ידי חיבור יתר בעשירייה. בדרך כלל לראות בזה את האמצעי לטיפול בכל הבעיות, אישיות, כלשהן, רק כך. אין לנו שיטה אחרת, כאן לומדים ומייצבים רק גישה כזאת.

תלמיד: חבר חולה, ואנחנו מתפללים שהוא יהיה כאן, לא שהוא יירפא אלא דווקא שיהיה.

זה משהו אחר. אתם עושים פעולה קבוצתית עבור החבר. הבורא עומד אחרי החבר החולה ומציג לכם אותו כחולה, ואתם מגיבים על זה נכון. אתם מתפללים לבורא שעומד אחרי החבר, קודם כל הוא נותן לכם הזדמנות לחיבור יתר, להתלכד ככה יחד ולפנות אליו, לבורא. ואתם מתפללים לחבר שאתם רוצים להציל אותו מזה, מהחולי, ואתם עושים את זה על ידי זה שאתם מממשים את החיבור. כי בשביל מה הבורא נותן את כל הצרות, אך ורק כדי שאנחנו נתחבר. אז אם אנחנו נתחבר, החולי יפסיק.

תלמיד: יש משפט שאומר, הגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי.

כן, זו בדיוק הדוגמה.

שאלה: האם הבורא הוא מערכת, שבעצם המטרה שלה לגרום לנברא להיות טרוד אך ורק בקשר עם אותה מערכת, להגיע לקשר עם אותה מערכת דרך העשירייה, זו תוכנה שאם הוא לא טרוד בה ב-100% אלא ב- 98%, אז בשני אחוז היא נותנת לו להיות טרוד בדברים אחרים כדי שהוא יגיע ל-100%?

כן, הבורא לא מעורר אותו ישירות אליו, זה מאמץ שהאדם צריך לעשות. למה הוא לא מעורר אותו ישירות למטרה? כי הוא מעורר כלי שבור, והכלי השבור לא מכוון למטרה. זאת אומרת, כאן נדרשת העבודה שלנו להבין שזה בא מהבורא, כדי שאנחנו נתחבר יותר, איך אנחנו צריכים להתחבר, לאסוף את עצמנו וכן הלאה, זאת אומרת זאת בדיוק הפעולה הנדרשת.

תלמיד: אם כולם נמצאים במצב רוח מרומם.

הכול מאה אחוז, פרפקט. אתה לא יכול להגיד שום דבר על אף אחד.

תלמיד: כולם דרוכים למטרה.

רגע. מה זאת אומרת דרוכים למטרה, יש להם חיסרון או לא?

כאן זה כל העניין.

תלמיד: לא, הם כבר נמצאים כולם בעלייה. איך אני יכול להכניס חיסרון נכון ולא להוריד, לא להכניס קו שמאל, ביקורת, אלא חיסרון שיביא אותם למטרה הבאה?

אתה שואל שאלה מצוינת. אתה שואל כך, איך אנחנו נתפלל על חיסרון שהוא לא חיסרון. זו בעיה ידועה בפני עצמה, שאנחנו צריכים להיות מוכנים לזה. איך מתפללים על חיסרון שהוא לא חיסרון. לא חסר לי עכשיו שום דבר, אפילו בצורה פרטית, אני הולך לחברים, אני מסתכל על החברים, אף אחד לא מעורר בי. אז מה עושים?

לזה יש מה שנקרא "עתים לתורה", אז אנחנו חושבים וקוראים ולומדים ומתפללים מתוך הסידור. ובסידור יש שם בכי, "תצילני, תעזרני". פתאום אנחנו רואים שזה עובד. וזה עובד. זה על ידי "עתים לתורה" מה שנקרא.

תלמיד: שמעתי שאמרת שאם זה יותר מרגע אחד, זה כבר לעצמי.

זו אפילו קליפה, כי אתה מתחיל ליהנות מהמצב. לפני שאתה מתחיל ליהנות, רק עיצבת את המצב שאתה משייך את זה לבורא וזהו, כבר מיד אתה חייב לעבוד. אתם נניח נמצאים אז במצב מצוין, ואז מיד להתחיל מיד על השינוי.

תלמיד: אם אנחנו עכשיו עושים איזו פעולת חיבור או עושים איזו פעולת הפצה ואנחנו מלאים בכוחות אז יותר מרגע אחד כאילו הפעולה הופכת לקליפה, הופכת לעצמי?

לא חשוב איזו פעולה. אם אתה נהנה מזה שהשגת, זה כבר לא טוב. וההיפך גם כן. אם אתה מצטער מהמצב שהשגת, שנופל עליך, גם זה לא טוב. ככה בעל הסולם אמר, על מקרה כזה שהיה בזמן השיעור. אם היו חברים, תלמידים, אומרים "אוי", יותר הוא לא רצה לשמוע. או ההיפך, התפעלות גדולה. רגע אחד, זהו, יותר מזה לא רצה לשמוע. היה מלמד אותם בצורה כזאת. זה מאוד חשוב, זה מעלה אותם לרמת הנגזרת. זאת אומרת, זה תמיד מקפיץ אותך לדרגה יותר עליונה.

תלמיד: אז מה אתה עושה ברגע הבא?

אתה נמצא כבר בנגזרת.

תלמיד: אז אתה חייב כאילו, מילוי ניתוק, מילוי ניתוק? איך זה עובד?

כן, ודאי. למה זה נקרא נגזרת, כי זו תוצאה מהמצב הקודם. זה נגזר מהמצב הקודם.

תלמיד: אז אני רואה שאני כל הזמן חוטא בזה.

לא, אם אתה עם החברה כל הזמן נמשך למטרה, אין לך בעיה, אתה כל הזמן נמשך למטרה. אם המטרה היא יותר חשובה מהמצב הנוכחי, לא חשוב איזה מצב.

תלמיד: אז אתה תמיד בקו של עלייה.

למה זה רע?

תלמיד: כנראה לא הבנתי למה התכוונת בהתחלה. אם זה יותר מרגע אחד, אז זה נקרא לעצמי, זה נקרא קליפה.

כן.

תלמיד: אם אתה תמיד בקו עלייה, בקו של התרוממות, אז אתה בקליפה?

לא, ההיפך. אבל איך אתה בקו של התרוממות? כשיש לך חיסרון. שאתה לא נהנה אלא אתה מחפש חיסרון. כמו הזקן שכל הזמן נראה לו שאיבד משהו, "אני מעורר את השחר".

תלמיד: על מה מדובר להיות יותר מרגע אחד במצב מסוים?

שאתה נהנה ממה שהשגת.

תלמיד: לא מדובר על החיסרון וההשתוקקות שלך.

לא, אין חיסרון והשתוקקות. השגת עכשיו, "אההה", [אתה נהנה]. אז תגיד, "אה" אבל "אההה", לא.

שאלה: בקשר לתפקיד הגבאי. מה הוא עושה לאחר שהוא אוסף את הבעיה מהחבר?

הגבאי אחראי על הארגון הגשמי של העשירייה, והש"ץ אחראי על הארגון הרוחני של החברה. הגבאי כביכול מסדר את כל הדברים הגשמיים שיהיו מוכנים ותומכים בהתקדמות הרוחנית, והש"ץ דואג לאסוף את כל החסרונות מכולם, לסדר אותם, לכוון אותם לחיבור ולכיוון הבורא. כך בעצם שני התפקידים שצריכים להיות בעשירייה. את זה אחר כך נלמד, זה כמו כהן ולוי, בעתיד נדבר על זה.

תלמיד: אז החבר הזה פונה לגבאי והגבאי יכול לאסוף את החברים ולהתייעץ איתם, בקיצור, צריך לפתור את הבעיה?

מה שהגבאי עושה על זה כבר נדבר לחוד. אבל תפקיד הגבאי הוא כדי לסדר את העשירייה בצורה בוא נגיד גשמית, למרות שזה לא בדיוק גשמית.

תלמיד: הוא כמארגן אבל מפעיל את החברים, הוא מתייעץ איתם, הוא שואל.

על תפקיד הגבאי נדבר לחוד. תתחילו לממש את זה אז יהיו שאלות, נברר את זה ונדאג. אבל שוב, הכול מכוון לחיבור העשירייה בצורה גשמית כדי שייצא מזה חיבור רוחני. עדיין אין לנו כזאת עשירייה שאנחנו יכולים לדבר עליה.

שאלה: אם אני מרגיש רוח חיים ברור שאני יכול להעביר את זה לאחרים. אבל אם אני בעצמי לא מרגיש רוח חיים, מה אני יכול לתת לחברים?

אנחנו צריכים להתרגל, צריכה להיות רוח כללית בעשירייה שאפילו אם אנחנו ללא רוח חיים, אנחנו מחויבים, זה נקרא "ערבות", זה נקרא "ברית", אנחנו מחויבים לתת אחד לשני התפעלות. כמו אימא שחולה, בכל זאת היא קמה מהמיטה כדי לטפל בתינוק. היא מרגישה חולה, לא חולה, זה לא שייך, יש מישהו שדורש טיפול.

תלמיד; אתמול נתת משימה עולמית לבנות "סכמה". המשימה הזאת עזרה מאוד, חיברה, עזרה להחזיק את רמת הקשר שהשגנו בשיעור במשך היום. אם תוכל לתת משימה גם היום לגבי המאמר שלמדנו.

למה לא קיבלתי תשובה מאתמול? שלחו לי בסך הכול שניים. יש לכם מכל עשירייה ועשירייה תשובה משותפת אחת? לא. אז אני לא שומע, אני כמו הבורא, מקבל רק תוצאה מעשירייה. תחברו את זה במשך היום, תדברו על זה, שיהיה לכם ברור, העשירייה שלנו מציגה את התהליך כך, עשירייה אחרת כך, ואז נדון. אחרת איך אפשר? רק כאן יש חמש מאות איש, בכל העולם יש לנו עוד אלפים. אנחנו סופרים עשיריות.

שאלה: כשליח ציבור בעשירייה, איך אני אוסף את החסרונות של החברים?

אם הם מציגים אז כן, אם לא אז לא. אבל הם צריכים לדעת שיש כזו כתובת כמו תורן.

שאלה: לגבי הגבאי והש"ץ משנה הנטייה הטבעית של הבן אדם?

לא, כל אחד צריך להיות בתחלופה.

תלמיד: אבל יש אנשים עם נטיות שונות, למשל אני יודע לסדר כיסאות, ודברים כאלה, וחבר אחר הוא ברוחניות, שם הוא מסדר.

לא. כל אחד חייב. זה לא תפקיד, זה תפקיד בונה, זה בונה אותך ביחס לחברה. אי אפשר כאן להתחמק, לא. זה מאוד מועיל דווקא למי שנראה לו שהוא לא בנוי לזה, פתאום הוא מתחיל לפתוח בהכרח, מאין ברירה, לפתוח את עצמו, הוא לא התכוון, הוא לא ידע שבכלל יש כזה שטח עבודה של התקשרות. זה מאוד חשוב, אני ממליץ מאוד.

שאלה: בהקשר הזה שמתי לב שתפקיד הגבאי הוא מאוד דומיננטי ומובחן, כי הוא מסדר, הדברים שלו יותר חיצוניים ומורגשים, ותפקיד הש"ץ הוא די נסתר, גם לו צריך להיות ביטוי חיצון?

זה ההבדל בין גשמיות לרוחניות, נכון. אבל גם גבאי וגם ש"ץ צריכים לדווח בסוף היום לחברה מה המצב, מה עשו. לא בצורות כלליות כאלה, שאין שום טעם לכתוב אותן, אלא איזה דיווח קצר חייב להיות. לכל קבוצה חייב להיות דף שרושמים בו את הדברים, וכולם רואים. הם צריכים בסוף היום לדווח.

לשבוע ימים אתם בוחרים אותם?

תלמיד: כן.

כן, כך צריך להיות.

תלמיד: עשינו דיון על השאלה שלך בעשירייה, דברנו על חיסרון לביטחון, לעורר קנאה, לשחק שאנחנו מחוברים, ערבים אחד לשני. ואם אפשר להוסיף על מה שדברנו, תפילה של ש"ץ לבורא שהכול יתממש.

יפה.

שאלה: אם כל העשירייה במצב גבוה והכול בסדר, אנחנו יכולים לבקש מהבורא "בבקשה אנחנו רוצים להמשיך"?

מבקשים חיסרון. אנחנו צריכים להמציא חיסרון רוחני בקשר בינינו. כולנו עכשיו קבלנו כל אחד מיליון דולר, בריאות, הכול ממש מצוין, אנחנו ככה מכוסים לגמרי, מעל הראש אפילו.

שאלה: זה מצב של עליה?

רגע, לא. אבל כאילו החיסרון הפרטי שלנו, של כל אחד נסתם. אנחנו צריכים עכשיו להתעלות למעלה לרצון לבורא. עובדים על החיסרון לבורא, שמטרת הבריאה חסרה לי, אני מאוד זקוק לזה, אני מאוד נמשך לזה, אני ממש כל הזמן משתוקק לזה ואין לי, ואני נמצא במצב שכולי רוצה רוחניות. זה טוב או לא טוב?

תלמיד: כן, זה טוב מאוד.

זה לא טוב מאוד.

תלמיד: זה טוב כי כולם רוצים ביחד.

לא, לא אמרתי ביחד. וזה שכולם ככה נמצאים עם הגשמיות זה לא חשוב, טוב או לא טוב, זה לא מציק לנו. אם כולנו משתוקקים לרוחניות "זה טוב" אתה אומר. אבל כאן אנחנו מדברים על צביון חדש של חיסרון, על חיסרון מסוג חדש, חיסרון משותף. לשיתוף יש לנו חיסרון? כי דווקא בשיתוף כל החסרונות שלנו מתחילים להתחבר, ואנחנו מרגישים שבחסרונות האלו יחד אנחנו מייצבים מקום לבורא. אנחנו מייצבים כלי, שבחיסרון הזה של הכלי אנחנו שם נותנים מקום לבורא להתגלות. זה מה שחשוב.

ולכן, לא הצלחה גשמית, לא הצלחה של כל אחד שהוא מאוד משתוקק לבורא ואז הוא נמצא במצב רע או טוב, לא חשוב מה שיש לו, אבל זה פרטי ולכן זה פסול. זה לא פסול שלגמרי צריכים למחוק אותו, אלא זה פסול למטרה. צריכים עוד להעלות אותו לדרגת חיבור עם האחרים.

והחיסרון המשותף שאנחנו מחברים יחד את כל החסרונות, אז לחבר יחד את כל החסרונות זה לא פשוט. כי כדי לחבר יחד אני צריך לממש ערבות. אני צריך להתכלל עם כל החסרונות של הקבוצה, שאני הולך לעזור להם והם יעזרו לי וכולנו יחד. ואז כתוצאה מהחיסרון שאנחנו מייצבים בינינו, אנחנו מייצבים כבר חיסרון רוחני שזה לבורא, שאנחנו עוד לא יודעים מה זה. חיסרון לגילוי הבורא כדי להשפיע נחת רוח לו.

יש כאן ממש מעבר מזה שאנחנו מתחילים להתחבר בינינו, בחיבורים בינינו, החסרונות האלו שלנו מפרטיים מגיעים לחיסרון משותף. אבל החיסרון המשותף הזה יהיה כמו בקומנדו, בצבא או באיזה מקום אחר, זה לא טוב. אנחנו מייצבים בהתקשרויות בינינו לבורא, מייצבים שם רשת של עשר ספירות, כלי. ואז שם אם אנחנו מצליחים לעשות את זה הבורא מתגלה. זאת אומרת, זה סוג חיסרון חדש, הוא החיסרון הרוחני.

שאלה: אנחנו יכולים להביא בעיות פרטיות לעשירייה כדי לתת לעשירייה מקום להתחבר?

כן, אנחנו ביחד צריכים להשתדל להתחבר בחיסרון משותף. העיקר שעליו דיברתי, שיכול להיות שהכול בסדר אצל כל אחד, גם מבחינת הטוב וגם מבחינת הרע. "רע" הכוונה שמשתוקקים למטרה ואין כלום, ויש חיסרון יפה מאוד לכל אחד ואחד, ואנשים מבינים שהחיסרון שלהם הוא חיסרון מטרתי, וההשתוקקות הזאת היא השתוקקות שממלאה אותם, שאני משתוקק, שאני רוצה, אבל זה לא חיסרון משותף.

תלמיד: מתוך גאווה אנשים לא חולקים את החיסרון הפרטי שלהם עם העשירייה ואז הם לא מביאים מקום עבודה לעשירייה.

יכול להיות וזה גם נכון. אסור לנו יותר מדי לדבר על זה, כי מה שיוצא מתוך הפה מאבד הרבה מהכוח הרוחני. אנחנו עוד צריכים לדבר על זה, איך עושים את זה. דאגה בלב חברו זה מה שצריך, דאגה בלב ולא בפה. אפילו עד כדי כך שאם קבוצה היא גדולה, זאת אומרת גדולה כבר בגובה, מנוסה, אז הם אפילו יכולים לדבר שטויות כדי להסתיר את החסרונות שבהם לחיבור, לבורא ולרוחניות. כדי לעצור את הבכי, הם צוחקים.

שאלה: ברגעים שאנחנו לא ביחד עם העשירייה במשך היום, מה הצורה הכי טובה לתת מצב רוח של התעלות, כדי שנוכל לעבוד ולמצוא את החיסרון המשותף? חוץ מלשלוח הודעות בוואטסאפ, מה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות?

אני לא יודע, את זה אתם צריכים לחפש. אני לא יכול להמליץ לכם לעבוד כך או לעבוד כך כדי להתקשר ביניכם. אני נותן פה ושם איזה נקודות, אבל אני לא יודע. אתם צריכים לחפש, להתפלל, לבקש, לדרוש, שיהיו לכם איזה נקודות אחיזה איך להתקשר ביניכם. אני מצטער אבל אני לא יכול להגיד.

קריין: נפתח את כתבי בעל הסולם בעמוד 653 "שמעתי" ריג. "ענין גילוי החסרון".

ריג. ענין גילוי החסרון

"דבר העיקרי והיסוד הוא להגדיל את החסרון. כי זה היסוד, שעליו נבנה כל הבנין. וחוזק הבנין נמדד לפי היסוד.

יען, כי דבר המחייב להאדם ליתן יגיעה, יש הרבה גורמים. אבל אינם למטרה. לכן, היסוד מקלקל את כל הבנין. הגם שמשלא לשמה באים לשמה, אבל לאריכות זמן צריכין, עד שיחזור למטרה. לכן צריכין לראות, שהמטרה יהיה תמיד נגד עיניו, כמ"ש בשולחן ערוך: "שויתי ה' לנגדי תמיד", שאינו דומה מי שיושב בבית, למי שעומד בפני המלך. שמי שמאמין במציאות השם ית', ש"מלא כל הארץ כבודו", אזי הוא מלא ביראה ואהבה, ואינו צריך לשום הכנות והתבוננות, רק שהוא בטל להמלך בתכלית הביטול מצד הטבע ממש.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שמי שאוהב לחבירו אהבה אמיתית, אזי הוא משתוקק וחושב רק בטובת חבירו, ומונע את עצמו במה שאינו נצמח טובה לחבירו. והכל נעשה בלי שום חשבונות. ואינם צריכים מוח גדול לזה, מפני שזה טבעי. כמו אהבת האם לבנה, שכל מגמתה לטובת בנה, ואינה צריכה שום הכנות ומוחין לאהוב בנה. יען שדבר טבעי אינו צריך לשכל, שיחייב את הדבר, אלא שנעשה מצד החושים בעצמם, שהחושים בעצמם עובדים במסירות נפש ממש. שכן הוא בטבע, שמחמת אהבה לאיזה דבר, מוסרין את נפשם, עד שמגיעין להמטרה. וכל זמן שאינם משיגים, חייהם אינם חיים.

לכן מי שמרגיש, כמ"ש בשולחן ערוך, "שיהא אצלו דומה וכו'", בטח שהוא בשלימות. זאת אומרת, שיש לו אמונה. וכל זמן, שאין הוא מרגיש שעומד בפני המלך, אזי הוא חס ושלום להיפך. לכן צריך האדם לראות, שעבדות בראשונה. והוא שיצטער עצמו, על שאין לו אמונה כראוי. וחסרון אמונה הוא היסוד שלו. וצריך ליתן תפילתו לבקשות ויגעות, שירגיש את החסרון הזה. שאם אין לו חסרון, זאת אומרת שאין לו כלי לקבל את המילוי. וצריך להאמין, שהקב"ה שומע תפילות כל פה, ושהוא גם כן יוושע באמונה שלימה."

אני צריך לעשות איזו התגברות נניח להגיע לשיעור, ואני לא רוצה, יש לי כל מיני תירוצים אני קצת חולה ועוד משהו. השאלה היא כך, אני צריך להתגבר וללכת, נניח התגברתי, הצלחתי והגעתי לשיעור, או שאני צריך לבקש מהבורא שייתן לי רצון להגיע לשיעור, מה עושים? יש הרבה מצבים כאלו, או שאני יכול בכל זאת לבצע את זה בכוח, או שאני מתפלל לבורא שייתן לי רצון, ואז אני אבצע. מה נכון?

תלמיד: חייבים אחת משתי האופציות האלה? כי יש אופציה שלישית.

איזו אופציה שלישית?

תלמיד: דווקא מהחשיבות של החברים, אולי לבקש משם כוח. כי מהבורא אני יכול לשקר לעצמי כשאני מבקש.

בסדר, לא חשוב אם זה חברים או בורא, אבל לבקש ולהתפלל או להתגבר ולבצע?

תלמיד: אז קודם לבקש ואחר כך, לבצע.

זאת אומרת, לבקש.

תלמיד: כן.

טוב, מי חושב אחרת?

תלמיד: נראה לי קודם כל לבוא לשיעור בוקר, אחר כך לראות אם להתפלל.

להתגבר.

תלמיד: קודם כל להיות בשיעור, כן.

להתגבר, טוב. אבל זה מונע ממך תפילה, התקשרות לבורא.

תלמיד: לבקש, לבקש שאני אעשה מאמץ, לבקש כוח ליגיעה.

לבקש בקיצור, להתפלל, לא להתגבר.

תלמיד: קודם לנסות ואז לבקש אחרי שאתה מנסה.

לנסות, מה שאחר כך לא אכפת לי, לנסות להתגבר.

תלמיד: להתגבר ולהיות בהודיה על הניסיון.

זאת אומרת להתגבר, טוב. להרים ידיים, מי בעד להתגבר, ומי בעד להתפלל? נראה לי שלהתפלל יש יותר. עכשיו למה להתפלל, מתוך הניסיון שלהתגבר לא עוזר? למה להתפלל, למה אתם מעדיפים להתפלל? מתוך זה שזה קשר עם הבורא? מתוך זה שאין סיכוי להצליח? בקיצור, כאן אנחנו עדיין נמצאים בשאלה.

(סוף השיעור)