שיעור בוקר 26.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח עמ' 136, כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 427,

מאמר "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת"

קריין: שלום. ספר פסח, עמ' 136, רב"ש, "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת". גם ב"כתבי רב"ש" כרך א' עמ' 427.

ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת

"אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.

כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".

ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

עד שלא לשמה, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו לא יודעים בכלל איפה אנחנו נמצאים. רק כשאנחנו נכנסים לעבודה לשמה, אז בגבול משלא לשמה ללשמה, אנחנו מתחילים להבין איך כאן הכוונות שלנו הן עושות את הסוויץ' הזה, שמכוונות אותנו, או לעצמנו או לבורא, לפני זה אין לנו את ההרגשה הזאת המדויקת.

"ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה."

כאן יש לנו עניין של המצבים, פעולות שאנחנו צריכים לעשות. כמו שעם ילדים קטנים, בהתחלה אנחנו נותנים להם לעשות משהו קל, ונעים, שהם יראו שכר במקום מהפעולה עצמה, אחר כך אנחנו מבקשים מהם שהם יעשו פעולות וכתוצאה מהפעולה הם יקבלו שכר מתוק, ואחר כך אנחנו נותנים להם לבצע פעולות ושכר שלא יהיה מתוק, אלא שהם ירגישו בכל זאת שיהיה שכר.

כך לאט לאט אנחנו מלמדים את האדם איך הוא יכול לעבוד בכל מיני עבודות שהשכר מהעבודות האלה, יהיה יותר ויותר מופשט. שלא שייך למתוק, לא שייך לטוב, אלא נגיד, אדם מבין שהוא צריך לעשות את זה למען החברה, למען המשפחה הגדולה, למען האנושות. שבכל זאת, הוא רואה שמכל זה יהיה לו, אבל כבר בסיבוב, כבר כתוצאה רחוקה, הוא יראה שיש לו מזה תוצאה, ואחר כך עוד יותר. עד שהוא מגיע למצב שהוא יכול לעבוד, בכלל, לא שהשכר הזה חוזר אליו מההשקעה שלו, אלא שזה ילך לאנשים אחרים ולא יהיה לו מזה אף פעם שום דבר, שום תועלת. ואחרי זה הוא כבר מגיע למצבים שאנחנו יכולים לקרוא להם אפילו "לשמה", זאת אומרת, ששום שכר, בכלום בכלים שלו האגואיסטיים המפותחים יותר ויותר, לא חשוב עד כמה, הוא לא יכול להגיד שיש לו מזה משהו, זאת אומרת שאין קשר בין העבודה שהוא עושה ואיזה תוצאה מהעבודה. ואז הוא מתחיל בזה להיות כבר מוכן להיות בעבודה שלא על מנת לקבל פרס או על מנת להשפיע, יש בזה הבדלים. וכך אנחנו מתקדמים לאמת. "ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.

זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת"."

שאלה: רב"ש כותב על האנשים שנותנים לו תרופה שהמטרה שלה להקל על הכאב. לא כל כך ברור לי מה זה האנשים האלה ובאיזה הקשר זה קורה?

אז אתה צריך לקרוא כמה פעמים. אתה עדיין לא כל כך מבין מה כתוב במאמר, אז צריכים לקרוא אותו כמה פעמים. מה אתה רוצה? שבקריאה כזאת כמו שאנחנו עכשיו קוראים וכבר זהו? אתה כבר הבנת, ויש לך שאלה על מה שכתוב? קודם מה שכתוב צריך להיות מובן, מה שנקרא "להיות מונח בקופסה", ואחר כך אתה שואל.

אתה שואל בעצם לפני שאתה הבנת מה שכתוב, לפני שאתה הכנסת את זה לראש. כאן אני לא יכול לעזור לך כלום. אתה עוד לא עשית את העבודה שלפני עיבוד החומר. החומר עדיין לא נכנס למוח שאתה יכול כבר לעבד אותו. תצטרך לקרוא עוד פעם, ועוד פעמיים. ככה אנחנו צריכים לעבוד עם המאמרים. תראו כמה שנותנים לכם זמן היום.

רב"ש היה אומר. שהוא קורא פעמיים, שלוש פעמים, כמו שכתוב, אין מי שדומה שקורא מאה פעם ומאה ואחד פעם. כל פעם אתה בונה כלי מזה שקראת קודם, להבנת המאמר ברמה אחרת בפעם הבאה.

זה שאנחנו עכשיו קוראים, זה רק כדי ככה לשמוע על מה, על מה שם בערך מדובר. לא יותר מזה. אני לא מתייחס ברצינות למה שאנחנו עכשיו לומדים. כל ההתייחסות שלי אליכם שאחר כך כל אחד ואחד, כמה אנשים יחד, אתם מתאספים בשיחות וידאו או במשהו, וקוראים יחד את המאמר, ושואלים, ודנים, וככה אתם עוברים את החומר עוד פעם, ועוד פעמיים.

ולא ששמעתם ממני וכבר זה מספיק, לגמרי לא מספיק, זה לא מספיק להבנה, הבנה יכולה להיות רק בתנאי שאתה קורא עם החברים ומזה אתה סופג, נותן ומקבל ומזה יש לכם את עיבוד החומר, ומזה יש לכם התקשרות מעל החומר, ומזה אתם בונים רשת קשר ביניכם, וזה העיקר, ותספרו את זה לכולם, למי שעכשיו לא שומע.

העיקר זה העבודה בין החברים אחר כך כשהם לומדים יחד "בחברותא", מה שנקרא את החומר שקיבלו בשיעור בוקר. אי אפשר אחרת.

גם אני כשלמדתי עם רב"ש, הייתם צריכים לראות איך הוא היה ניגש לקריאה וכביכול לא מכיר מה כתוב, הוא היה קורא "לדוגמה, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין"", והיה אומר לי "תראה, תראה מה הוא כותב", ושוב חוזר על זה. "לא, תראה כותב אחרת" ושוב חוזר על זה. כך הוא לומד.

לכן אני שואל אתכם מה השאלה, למשל, עכשיו עשירייה אחת רוצה לשאול איזו שאלה. בשביל מה אני נותן להם לשאול, הם הרי לא יודעים כלום, מה הם ישאלו עכשיו? אלא רק כדי שיתַפסו בחומר ואחר כך יבינו אותו. בעצם בדרך כלל [זה מובן] רק כשהאדם קורא בעצמו ואחר כך עם כמה חברים או לבד אפילו, אחרת לא תהיה לו שום תפיסה.

הוא צריך לקרוא את זה יכול להיות לבד ואחר כך הוא קורא את זה עם החברים. אם הוא לבד אז הוא מדבר על הבנה, ועם החברים כשהוא לומד, הוא כבר לומד על המימוש, כי בכול מאמר ומאמר חייבת להיות עוד יותר התקשרות בין החברים יחד, באיזה אופנים. ככה זה.

"וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.

היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאין כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו."

שאלה: אני מבין את העיקרון של לעשות את זה לטובת אהבת הבורא, אבל אני רואה שכול הזמן מתערבב במאמר העניין של השגת התענוג וזה נוגד אחד את השני, אני לא עושה את זה בשביל לחפש תענוג. אז למה הוא כל הזמן מבטיח שאני אקבל תענוג, אין בזה צורך?

אתה לא מחפש תענוג. אלא מה אתה מחפש?

תלמיד: אני מחפש את הכרת הבורא כדבר הכי חשוב כדי לעשות לו נחת.

כי זה צריך להביא לך תענוג הכי גדול.

תלמיד: יכול להיות, אבל זאת לא המוטיבציה?

אלא איזו מוטיבציה?

תלמיד: למענו.

זאת אומרת ש"למענו" נותן לך תענוג.

תלמיד: לא, לתת לו תענוג. לא לקבל.

לתת לו תענוג זה בשבילך התענוג הכי גדול.

תלמיד: לא. זאת לא המוטיבציה שתעשה לי תענוג. הרי אנחנו רוצים להתרחק מהרצון לרדוף אחר התענוג.

איך אתה בודק שנתינת התענוג לבורא היא לא התענוג הכי גדול בשבילך?

תלמיד: אם זו העבודה, זה בסדר, אבל זאת לא צריכה להיות המוטיבציה.

אני לא חושב שזו העבודה, אני חושב שזה העיקר, אחרת מה פתאום אתה כולך מרצון לקבל, פתאום נמשך לזה.

תלמיד: אבל זה מה שהרצון לקבל רוצה, תענוג גם בחיים הרגילים.

כן, ולכן הוא נמשך לבורא כמקור התענוג.

תלמיד: אני לא נמשך לבורא בגלל התענוג.

את זה אתה עדיין לא יודע, לא מובן לך. נמשיך זה עוד יתברר.

שאלה: מה האדם צריך למדוד, את חשיבות הבורא בעיניו או שלא על מנת לקבל פרס?

חשיבות הבורא היא האינדיקציה עד כמה הבורא חשוב. ועל מנת לקבל פרס, לא על מנת לקבל פרס זו כבר התוצאה מדרגות חשיבות הקשר שלי עם הבורא. האחד והשני לא קשורים זה לזה. את זה אתה צריך לקשור.

שאלה: בזמן הירידות שכל הזמן מלוות אותנו במהלך הדרך, איך לשמור על ה"פיו ולבו שווים"?

זה דבר גדול, זה שהאדם כבר מכיר את עצמו, יודע את עצמו, את הלב שלו ועד כמה הלב שלו עובד נכון. עוד אין לנו את ההרגשה הזאת, עוד אין לנו את הבירור הזה.

שאלה: "אמת" נקרא שלא על מנת לקבל פרס, או על מנת להשפיע?

יש כאלו ויש כאלו, אלו שתי דרגות. לא על מנת לקבל פרס זה כלפי האדם ועל מנת להשפיע זה כבר כלפי הבורא. ויש עוד באמצע כמה מצבים.

שאלה: האם העניין של לא לקבל פרס מתייחס לנושא החיסרון?

הכול שייך לחיסרון.

שאלה: מה זה לפני תיקון, לפני דרגת להשפיע על מנת להשפיע או כמו שכתוב, "חייב להאמין שהוא טוב ומיטיב"?

מלכתחילה כך אנחנו צריכים להתייחס לבורא, זה בינתיים. אחר כך אנחנו מגיעים להכרעה שזה באמת כך.

שאלה: כתוב כאן שאת הכוונה לתת נחת רוח לבורא האדם צריך לבנות בכל פעולה שהוא עושה. מה נחשב כפעולה?

"פעולה" נקרא כל דיבור או מעשה או כוונה חיצונה או פנימית, אני מסדר בצורה כזאת שעד כמה אני משתדל, לא יהיה לי שום שינוי מזה אלא רק בבורא. אני רוצה לראות בו את התוצאות החיוביות שלי, ואפילו אני לא רוצה לראות בו את התוצאות החיוביות שלי, אני לא רוצה, לא שהן לא יהיו, אלא שאני לא אראה אותן. שלא יהיה לי בחזרה שום דבר, אפילו לא ידיעה שעשיתי, כי זה גם יכול לקלקל את היחס שלי לבורא, כי אולי אעשה אז מפני שאני רואה שאני גורם לו בזה נחת, וזה מחייב אותי. אלא איך אעשה כך שאעשה כל טוב בשבילו אבל שאני לא אדע על זה, שלא יהיה לי מזה שום דבר, שום אור חוזר.

"כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של "הבא". יכולים לומר "הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאין כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה."

בשביל מה הוא שואל? מה הוא רוצה בזה שהוא יראה את עצמו שהוא נמצא בקשר עם הבורא, עומד מול הבורא? אולי זה רק יקלקל לו את העבודה? אם אני עכשיו אראה שיש לי קשר עם הבורא אז אני אתחיל להירגע, יש לי קשר עם הבורא, אני נמצא לידו, מה שאני עושה אני מרגיש איך שזה מגיע אליו, הוא מקבל את זה, הוא מגיב על זה בחזרה אלי. הקשרים האלה יכולים רק להחליש אותי ולהביא לי כל מיני חשבונות אגואיסטים, אני לבורא והבורא לי, אולי יותר טוב לא לראות אלא להיות כל הזמן בתסכול, בערגה?

זאת אומרת כאן צריכים לחשוב מה יותר טוב לאדם כדי שיהיה כמה שיותר נמשך לבורא. אנחנו רואים גם בעולם שלנו, כששני בני אדם נמשכים זה לזה, אם יש ביניהם מרחק, אז הם מרגישים שהמרחק הזה מפריד ביניהם, ועד כמה היה טוב אם המרחק הזה היה מתבטל, ואנחנו נתחבק ונהיה יחד כגוף אחד. ואחר כך כשהם באמת מגיעים למצב כזה ומתחילים להתחבר זה עם זה ללא הבדל של מרחק ביניהם, אז הם מרגישים שזהו, השיגו מה שהיה. זאת אומרת אותו החיסרון שהיה להם, שלא הרגישו זה את זה, עכשיו נעלם ונעלם גם הטעם. כמו שאנחנו אומרים שאם אין לך תאבון, רעב לאותה סעודה, אז אתה לא יכול לטעום, אתה לא יכול להנות מהסעודה. אלא כל העניין הוא שאתה מגבש ומגבש חיסרון לאותה הסעודה, וכשאתה מגיע, החיסרון הזה עוזר לך לגלות את הטעמים שיש בסעודה.

אז כאן השאלה, נניח עכשיו, אנחנו נמצאים בווירוס הקורונה, הבורא רוצה לבנות בינינו מרחקים. הוא אומר, יותר משני מטר לא להתקרב, יותר מעשרה אנשים לא להתאסף, מחר בכלל אף אחד לא מתקרב לשני, עד שאנחנו נרגיש כמה שאנחנו באמת מבודדים. ואחר כך כשאנחנו נצטייד בחסרון לחיבור בינינו, אני יושב לבד בבית, אין לי מזה כלום, בקושי יש פרנסה, זאת אומרת רק מה שיש לי לאכול בצלחת, ושום דבר חוץ מזה, ואני חושב כמה באמת חסר לי להיות עם בני אדם, להרגיש אותם, להבין אותם, לעשות משהו.

ואז אני מחליט, כן, היה טוב אם הווירוס הזה יתבטל ואני אתקשר בצורה טובה עם בני אדם. אני לא צריך דברים גדולים, אבל סתם כך להיות עם החברים. רגע, בשביל מה סתם לחיות, בשביל מה? אומרים שאם אנחנו נהיה קשורים בצורה יפה זה עם זה, אנחנו בקשר בינינו יכולים לגלות את הבורא, דרגה אחרת, יותר עליונה של הקיום, דרגה שבה אנחנו מרגישים את החיים שלנו נצחיים.

עכשיו אני יושב בבית, אני מפחד מהמוות. ואני יודע שאם לא עכשיו מהווירוס הזה, אז אני אמות בעוד עשר, עשרים שנה, ודאי שכך יהיה, אין בזה ספק לאף אחד. עכשיו אני לאט לאט מקבל שכל חדש, הווירוס הזה בא כדי לתת לי הרגשת חיים נצחיים, שאני יכול לחיות לנצח, בצורה אחרת לגמרי. לא עם הפרנסה הזאת ולא עם זיהום האויר וכל מיני בעיות, לא. הווירוס הזה מכוון אותי לעלייה, לדרגה אחרת. עכשיו אני נמצא כאן, הוא רוצה להביא אותי לדרגה הבאה. בדרגה הבאה אני אראה חיים נצחיים, שלמים, שהקשר שלנו נותן לנו אפשרות להתחיל להיכנס דרך הקשר למהות אחרת של הטבע, שאנחנו נרגיש שם את עצמנו לא קשורים לחיים שבגוף שלנו, לא קשורים לאדמה הזאת, לכדור הארץ, לקרקע, ליקום הזה. אין. אנחנו כאילו באים לממד אחר. לזה הווירוס הזה לוקח אותנו.

בהתאם לזה אני צריך להתחיל להבין שיש לי משהו לקבל מהמצב שבו אנחנו נמצאים, משהו נצחי, משהו שלם, למעלה מהטבע, את זה אני רוצה. זה לא עניין של להבריא עכשיו מהווירוס, שהווירוס כמו שבא כך שילך. לא. אלא אני רוצה על ידו להגיע למצב המיוחד הבא, יותר גבוה, להתעלות למעלה מהחומר הגשמי הזה לחומר הרוחני. אני רוצה להתעלות מהרגשת המציאות הזאת למציאות יותר עליונה. יש הרבה כאלה דרגות, העיקר זה לצאת מדרגת החומר לדרגת הרוח, את זה אנחנו צריכים. אז בוא נחשוב על זה.

שאלה: כתוב "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ". מה הפירוש של לברך על זה שמוציא לחם מן הארץ בעבודה שלנו?

בעצם בצורה פשוטה, אנחנו מברכים את הכוח עליון שעוזר לנו להוציא לחם, "לחם" זו דרגת האמונה, מ"הארץ" שזו דרגת הרצון לקבל, מלכות, שאותן תכונות הבינה שנפלו לכל תכונות המלכות, אנחנו מוציאים אותן בחזרה.

אני שואל אותך כך, כשאתה מכניס איזה גרעין לתוך האדמה והאדמה נותנת לגרעין הזה כל מיני חומרים, והגרעין הופך להיות לצמח, ובצמח יש הרבה גרעינים וכך אתה מקבל מגרעין אחד ששמת בתוך האדמה נניח מאה גרעינים, וכך יש לך פי מאה יותר ממה שזרעת, מאיפה יש את זה באדמה? יש את זה מתוך השבירה, שהאור נכנס לתוך הרצון ונתן לרצון את התכונות שלו. ואנחנו עכשיו, עד היום הזה, מוציאים מהאדמה, מהמלכות, את תכונות הבינה שאנחנו יכולים על ידן לגדול ולהביא צומח וחי ומדבר. הכול בא מהדומם, אבל בא מהדומם מפני שלדומם מלכתחילה נכנסו כוחות האור, ולכן מהדומם יכולים לצאת כול הכוחות האלה. כך זה עובד.

אז "המוציא לחם מן הארץ", זאת אומרת אנחנו מברכים את הארץ, שבעצם אין לה שום דבר, אלא הבורא מלכתחילה החדיר לשם את התכונות שלו, תכונות דלהשפיע, ולכן אנחנו יכולים מתוך הארץ להתחיל להוציא את כל הפירות. הכול בא מהדומם, הכול בא מהארץ, מתוך השבירה הראשונה שכח הבורא נמצא בדרגה נמוכה מאוד ברצון לקבל ולקיים אותו.

שאלה: האם תוך כדי עבודה, הרגשה או מחשבה חדשה, היא בעצם כמו שכר או הכוונה לדרך?

כן, כאן אנחנו מסתובבים סביב השאלה הזאת, אם אני עכשיו אקבל את הרגשת הבורא זה יעזור לי להתקדם או לא? אם זה היה עוזר לי להתקדם, אני מאמין שהבורא היה כבר מאיר לי. אבל זה שאני לא מקבל את ההרגשה הזאת של הבורא, זה לטובתי. כי אז אני נמצא בספקות ובחיפושים וביתר התקשרות, ולא שאני כבר מתחיל להתגאות שיש לי קשר עם הבורא ועכשיו אני מחכה שדרך הקשר הזה הבורא יכול להתחיל לתת לי יותר ויותר.

זאת אומרת, מצד העליון יש תמיד התחשבות עם התיקון שלנו, עם ההתקדמות. האם מצידנו אנחנו גם מכוונים רק להתקדמות, לא חשוב באיזה מחיר, לא חשוב באיזו צורה, רק התקדמות ולא אילו הרגשות נעימות או לא נעימות.

שאלה: מה אתה מציע אם אדם מרגיש שהנוכחות שלו בקבוצה פוגעת בחיבור בקבוצה? אולי כדאי שיעזוב ויחזור אחר כך, או שימצא קבוצה אחרת?

אנחנו לומדים מרב"ש שאם אדם עושה נזק לקבוצה, זה יכול להיות בזה שהוא מזלזל בדרך ומדבר בין כולם שהדרך הזאת היא דרך לא טובה, לא נכונה, זה דבר אחד. דבר שני, אם הוא מביא שיטות חדשות חוץ מבעל הסולם. ודאי שיש עוד והרבה, דתות, אמונות, יש אלפי שיטות למיניהן, אז גם עם זה צריכים לדעת איך להתמודד. יכול להיות שהוא בא וכל הזמן עושה מריבות בין החברים, וזה לא עוזר בשום דבר. לפעמים המריבות עוזרות, אבל במקרה שלו זה לא כל כך, ואז יוצא שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם האדם הזה.

אז צריכים לקחת אותו לצד ולדבר באיזו צורה, עד שיכול להיות שממש אנחנו מרגישים שהוא מזיק. הכוח המזיק יכול להצטרף ככוח המועיל, אנחנו יודעים, כמו יום ולילה, שתמיד בכל פעולה שלמה יש לך גם הופעה חיובית וגם הופעה שלילית, אבל שניהם עובדים להשגת המטרה. מה שאין כן אם אנחנו רואים שכל הפעולות שלו הן לא להשגת המטרה, אז אנחנו אם כך מפסיקים את הקשר עימו.

שאלה: לגבי ללמוד את המאמר, לחזור עליו עם החברים, איך לעשות את זה בדיוק? כי הייתה לי כל הזמן תחושה שזה פחות חשוב ללמוד את המאמרים כי "לא החכם למד", ויותר להתעסק בשיחות. אנחנו בעיקר מדברים בזום, נותנים התפעלות אישית, איך בדיוק לעשות מה שאמרת?

שיחות זה חשוב מאוד, אבל תלוי על מה הן מתבססות. מה אתם עושים עם השיחות, על מה אתם מדברים? בשביל מה הן? האם השיחות שלכם כוללות גם חומר שאתם לוקחים מהמאמר, מדברי חכמים, ממשהו? אני לא יודע. על מה מדברים, בדיחות? או כל אחד עושה מה שבא לו, כמו שהוא מדבר? אני לא מבין. אני משתדל לדבר על הדברים שקראנו במאמרים ובהעברה יותר קלה, יותר מתאימה אולי לקשר בינינו, איך אנחנו מממשים את זה, מיישמים את זה. זה מה שצריכים לדעת. סך הכול כל החיים שלנו מה הם? זה ללמוד מה שכתבו החכמים וליישם את הדברים האלה בינינו, כדי שבינינו שם מתוך זה יתגלה הבורא.

אז אם אני לא לוקח דברי חכמים ואני לא מקווה שעל ידם יתגלה הבורא, אז איך הוא יתגלה? אז למה אני מצפה? לכן קריאת המאמרים חייבת להיות קודם כל. מאיפה אני לוקח את השכל שלי, הרגש שלי, מאיפה אני יודע איך לתכנת את הפעולות שלי, קו המחשבה שלי. מאיפה? כשאתה מפעיל את המחשב, איך אתה מפעיל אותו? יש בו תוכנה. איפה התוכנה שלי? אם אני עובד עם התוכנה כמו שאני, אז זה האגו שלי, אין בו שום דבר.

אני צריך למלאות את עצמי בתוכנה של החכמים, שאני עכשיו אראה לפי מה שהם רואים, כי העיניים שלי "ולא יראו", האוזניים שלי" ולא ישמעו".

אני רוצה לראות ולשמוע כמו שהם עושים, החכמים, לכן אני קורא מה שהם כותבים ואני רוצה לתכנת את עצמי, להכניס את התוכנה הזאת בי וכך אני עושה מהבהמה הזאת אדם. ככה זה עובד. וסתם לדבר ביניכם, אז אתה יודע, תצא לרחוב, תראה איך שאנשים יושבים ומדברים, מה יש בזה. זה ממש [כלום], אין שום דבר.

שאלה: אני יושב כאן בגפי, לא מרגיש לבד. וביחד עם זה אני משתוקק לכל שיעור חדש, לכל קשר חדש עם החברים. מה אומרת ההרגשה הזאת, שאני לא מרגיש לבד? זה בסדר, זה לא בסדר?

אם אתה מרגיש שאתה פועל לפי רצון שלך ולפי שכל שלך, אז אתה פועל לפי הבהמה שלך וזה הרצון לקבל שלך בלבד. ובזה אתה לא נמצא ברוחניות אלא בגשמיות. אם אתה רוצה לא לחשוב ולא להרגיש כמו שאתה אלא כמו שכל החברים שלך, פשוט להיות מנותק מעצמך ולחיות בהם, אז אתה כבר מתקרב לרוחניות. ואם תתנתק מעצמך ותיכנס לחברים, לחשוב ולהרגיש כמו שהם, זה נקרא שאתה כבר נמצא בעולם הרוחני.

"ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאין כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.

ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.

ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".

שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי.

וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי."

סדנה

איזה שלבים אתם חושבים האנושות צריכה לעבור כדי להתחיל לחשוב שרק הבורא יכול לעזור לנו? איזה שלבים אנחנו צריכים לעבור באנושות, בכל המדינות, ודאי שבצורה שונה, בעוצמה שונה, עד שאנחנו נחשוב שרק הבורא יכול לעשות? זה מה שהוא עשה עם וירוס הקורונה והוא צריך לתקן את זה, ורק אליו אנחנו צריכים לפנות. אבל לפנות אליו אנחנו לא יכולים סתם בלצעוק, אלא אנחנו צריכים לעשות איזו פעולה, פעולת החיבור. ואז אם אנחנו נתחבר ונבקש ממנו בכזאת תפילה של המונים, אז אנחנו נצליח, הוא ירפא אותנו ויעלה אותנו למעלה מהמצב שלנו.

איך אתם חושבים, מתי תבוא יכולת כזאת, מתי אנחנו נסדר את עצמנו בצורה כזאת?

*

" ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.

וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.

ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.

ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם." זאת אומרת שאנחנו חייבים לגלות שרק הבורא יכול לעזור לנו. שהוא שעושה איתנו הכול, הוא מייצב את ההרגשה הפנימית שלי, את הגוף שלי, את העצבים שלי, את המוח שלי, כל מה שאני זה הוא מייצב, שאני בכלל כלום, אלא כל מה שנקרא "אני" זה הוא מייצב וקובע ואז הוא מביא אותי למצב שאני צריך להרגיש שאני תלוי בו. זה באמת נכון וכך התמיד היה אבל זה היה נסתר ממני, ועכשיו אני מרגיש שכל היצור הזה שזה אני, תלוי בו. "לכן כתוב "אני הוא ולא השליח". וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל."

שאלה: האם העבודה שלנו זה לשלוט על הכוונה במעשים שלנו כאשר אנחנו משבחים את גדלות הבורא בכל דבר?

כן.

שאלה: כתוב בטקסט שעם ישראל היה במ"ט שערי טומאה. למה הוא אומר שישראל ולא מצרים היו במ"ט שערי טומאה?

"ישראל" אלו תכונות האדם שרוצות להגיע להזדהות עם הבורא, ולכן הן מתחילים לגלות עד כמה שהם הפוכים מהבורא ומתגלה להם שהם נמצאים במ"ט שערי טומאה, הפוך מהבורא לגמרי. אלו רק התכונות שמשתוקקות להגיע לדבקות בבורא, להידמות לבורא. והתכונות באדם שלא משתוקקות לזה, לא מגלות את זה.

לכן לפני היציאה ממצרים, התכונות באדם שמשתוקקות להגיע לעל מנת להשפיע, ליציאה, להשפעה, לחיבור, לדבקות, להתקרב לבורא, מגלות את האמת ומרגישות כמה שהן נמצאות במצב הפוך, שהן עדיין נמצאות במצרים. ואז על מ"ט שערי הטומאה שהיו, מאיר האור העליון והם קופצים למצב אחר, לכך שמתגלה להם בורא והן מתחילים להיות שייכים לו.

שאלה: האדם גם אם הוא רוצה או לא רוצה, חייב להשקיע, ללמוד, לעבוד על השגת הרוחניות. אחרי כל המאמץ שלו לאיזה מצב הוא יגיע?

אחרי כל המאמצים שלנו אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחברים כמו פעם כשהיינו בנשמת אדם הראשון, כולנו בנשמה אחת, במערכת אחת. עד כמה שאנחנו מתחברים בחזרה, הפוכים, שונאים זה את זה, רחוקים זה מזה, ולמרות זאת אנחנו מתחברים, במידה שאנחנו מתחברים, אנחנו מגלים בתוכנו כוח שמאחד ומחבר אותנו שנקרא "בורא" . זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

ואז כשאנחנו מתחברים יחד ומשיגים את הבורא בכל העוצמה שלו, זה נקרא "גמר תיקון", זאת הפעולה שאנחנו צריכים עכשיו לעשות. זה אפשרי, זה קרוב אלינו, אין עוד כל כך הרבה דברים שעלינו לעשות, רק קצת מאמץ לחיבור.

שאלה: המצב שבו הכול תלוי בבורא מעורר ברור לא מובן, הבורא רוצה שאני אקח על עצמי את האחריות על זה שאני נפרד, מרוחק ממנו, כאילו אני בעצמי החלטתי להתרחק.

למה? איפה שמעת דבר כזה? כתוב שהבורא עשה את זה, הוא כותב, "בראתי יצר הרע" ודאי שהבורא עשה את זה, הוא לא מאשים אותך בזה שאתה רחוק ממנו, הוא מאשים אותך בזה שלמרות שהוא עושה לך כל מיני סימנים שתתקדם אליו, תתקרב אליו אתה לא רוצה להתקרב. זה שאתה רחוק, את זה הוא עשה, אבל זה שאתה לא יכול להתקרב למרות שהוא בונה בך כל מיני רצונות כאלו להתקרב אליו ואתה לא הולך לפי זה, לא מבצע על זה, על זה הוא עושה אתך חשבון.

שאלה: עד כמה שהבנתי, אנחנו הולכים לפי הבקשות, קודם דרך השליחים ואחר כך מגיעים לבקשה לבורא עצמו, שהוא יעזור לנו. אז מהי אותה בקשה? על מה אנחנו צריכים לבקש מהבורא בסופו של דבר?

רק על דבר אחד, "אני רוצה להיות דומה לך, אני רוצה להתקרב אליך" ושום דבר חוץ מזה.

שאלה: האם אפשר לומר שכל אלה שרוצים להתקדם, צריך שיהיה לפניהם משהו שהם יכולים לאחוז בו כמו אמונה? כמו בדוגמה לאחוז בחבל שיוציא אותם מהנהר כשהם טובעים? את זה אנחנו צריכים, הפתרון הוא שאנחנו צריכים אחד את השני וביחד כולם?

העניין הוא שאנחנו כולנו כולנו נטבעים בים או בנהר שלוקח אותנו למקום נורא, ויש לנו זמן מאוד קצר, מאוד מוגדר, מוגבל שבו אנחנו יכולים לתפוס את החבל ולהחזיק את הסירה שלנו. זו אפילו לא סירה, אלא קרש שעליו נמצאת כל הקבוצה, וכדי שהוא לא יתהפך, כדי להחזיק אותו שלא ייקח אותנו למי תהום.

מהו החבל הזה? זה חבל שאנחנו מחזיקים יחד, אחד בשני ובצורה כזאת אנחנו יכולים להחזיק בבורא. הבורא נמצא, אבל אנחנו יכולים לאחוז בו בתנאי שאנחנו אוחזים זה בזה. ואז אחרי שאנחנו מחזיקים זה בזה, אנחנו מגלים שעכשיו אנחנו יכולים לתפוס את הבורא. וכשאנחנו עושים את זה ביחד, אז בטוח שאנחנו עכשיו יכולים לצאת על מי מנוחות והכול מסתדר.

זאת אומרת, אין לנו שום עבודה, אין לנו שום בעיה אלא אך ורק להתחבר בינינו, לבקש את החיבור בינינו מהבורא. וכשהוא יעזור לנו להתחבר בתוך החיבור בינינו אנחנו נמצא את הקשר עמו. ואז גם אנחנו, וגם הוא, כי הוא הכולל שבא אחר כך, אוחזים יחד ואז אנחנו בטוח מגיעים למטרה. והמטרה היא כבר קשר בעשירייה, וקשר של העשירייה עם הבורא.

שאלה: הבורא מצפה שאומות העולם יהיו כלולים בתפילת רבים? ואם כן כיצד אומות העולם ישיגו את ארבעים ותשע שערי טומאה, איך אומות העולם יגיעו להתכלל בתפילת רבים? אנחנו יודעים שלישראל יש שיטה, אבל גם אומות העולם אמורים להיות שותפים בתפילת רבים?

במידה שאנחנו רוצים לאחוז יחד, ואומות העולם מצטרפות אלינו וגם רוצות להיות יחד איתנו, הן מגלות שיש עדיין הפרעות בקשר, שמשהו מפריע, נניח כמו שאנחנו עכשיו מדברים בינינו ויש הפרעות ברשת. לכן אנחנו נצטרך לתקן את ההפרעות האלה ברשת בינינו ובצורה כזאת נגיע לקשר יפה וטוב גם בינינו בקבוצה, בעשירייה וגם עם אומות העולם. ואז בין אומות העולם אלינו, הכול יבוא לקשר יפה וטוב.

אל תדאג, זה פשוט, רק נטייה להתקשרות כדי להיות מקושרים לבורא, אין לנו יותר שום דבר לעשות. נקווה שוירוסים כמו זה שאנחנו מרגישים עכשיו מאוד יעזרו לנו, ומאין ברירה אנחנו נפנה לכוח העליון, לעזרה הדדית בינינו וכן הלאה, וכך נתקדם. אני מאוד מכבד את הווירוס הזה, הוא מנענע ומנקה את האנושות ממש מכל הזבל. וברור לנו שאם אנחנו נסבול ממנו עוד כמה חודשים, וניראה לי שזה ייקח לא פחות מזה, אנחנו כבר נקום ממנו חדשים, אנחנו נהיה כבר אנושות חדשה.

שאלה: בתפילה הזאת, בבקשה לבורא, אנחנו לא צריכים לראות בדרך למטרה שלנו איזו מטרת ביניים, שהיא מדרגה בדרך, או תמיד לשאוף ישר לגמר התיקון בתוך החיבור, האם כך צריכים לראות?

כן, בכל מצב רצוי לא לראות את המצב הנוכחי אלא לראות את גמר התיקון.

שאלה: האם גם לאנושות חייבת להיות פניה, תפילה לבורא או שזה עניין רק של הראש, של בני ברוך? האם אנחנו פונים והם מגיעים לזה בהסכמה?

אנחנו נראה את זה. ודאי שהם ילכו בשמחה לפי איך שתמליץ להם ללכת. הם יתחברו אלינו, יצטרפו אלינו ויקבלו את הדרך, ודאי, כי זה לא לגנאי שהם קטנים ואנחנו גדולים. דווקא ההפך, הכוח שלהם נותן את כוח החכמה, כוח ההשגה, ההבנה, כמו שכתוב "חכמה בגויים תאמין". דווקא ישראל הם הקטנים, דווקא לישראל אין הרבה שכל, רק אור חסדים, רק יכולת להיתפס בבורא, לתפוס אותו. אבל אחר כך דווקא מתוך זה שאומות העולם מצטרפים אלינו, אנחנו יכולים לקבל יותר שכל ורגש מהבורא.

לכן רק עכשיו מתגלה שיש לנו חכמה, שאנחנו יכולים ללכת קדימה, כאילו שאנחנו יודעים מה לעשות. אבל זה רק לתחילת התיקון, אחר כך זה מגיע דווקא מתוך כך שאומות העולם מצטרפים אלינו, ומתוך זה יש עוצמה וכלים לקבל את אור החכמה הא-לוהי.

(סוף השיעור)