שיעור בוקר 21.08.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות",

עמ' 737 אגרת מ', עמ' 721 אגרת כ"ח

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 737, אגרת מ'.

אגרת מ'

שנת תרפ"ז (1927)

ב"ה ד' חוקת פ"ז לאנדאן יע"א"

כבוד התלמידים ה' עליהם יחי'

השבוע קבלתי מנה כפולה של מכתבים מפרשת שלח וקרח. בשבוע שעבר לא קבלתי כל מכתב. וחשבתי שלא כתבתם היות שביום ג' פרשת קרח מלאה שנה מיום שעזבתי אתכם.

מה ש... נתפעל מאד מקושי'... בדבר "לא ראיתם כל תמונה", עד שכתב לי שגם חכמת שלמה קצרה מלפרנס קושיה גדולה כזו. - ואני קורא עליו מאמר חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ולוא היה לו אפילו חכמת משה רבינו ע"ה, שכתוב עליו: "ותמונת ה' יביט" היה יכול גם להקהות את שיניו כי יש צורה ברוחניות.

מה שכתבתי הוא לפי דעת השוטים, שפירשו מלת צורה ומלת תמונה בענין אחד. אבל תמה אני עליך. - שבו במקום שטחנתי חטה לקמח למאכל אדם, חזרת ועשית מהקמח חטה כדי לכוססה כבהמות יער.

כי פירשתי באריכות גדולה ענין הצורה ושינוי הצורה, שאינו אלא הפרש בין מאציל לנאצל, שהכרחי שנמצא איזה הבחן שבגללו נקרא נאצל, ולא מאציל, ועל ההבחן הזה הנחתי "השם", כדי שיהיה אפשר לעסוק ולדבר הימנו.

וע"כ כיניתי אותו, שינוי צורה והשואת הצורה. ולפעמים אני מכנה - דביקות מעולה ודביקות מועטת. וכן אפשר לכנותו באיזה שם שנרצה, להסברת הענין המדובר. לאחר כל טחינת הדברים מכמה דפים שבספר. חזר ועשה אותם לחטה. והגשים תיבת הצורה, והלבישה בתמונה גשמית, עד שנאסרו ידיו ורגליו בתמונה זו באין עצה. כי בתורה כתוב בפירוש: "כי לא ראיתם כל תמונה". וכאן כתוב אשר יש "צורה ושינוי צורה והשתוות הצורה..." הארכתי בדבריך כדי להעריך על נטייתך לחיצוניות שצריך לפשפש במעשים.

ומה שהר'... נ"י מדקדק בשם א"ס ואור א"ס, הנה הלשון שבס' חפצי בה: "וכל אלו העולמות ומלכות היו כלולים בעולם העליון כאו"א, וכן הם ג"כ כלולים בכתר והכללות דא"ס ית"ש שכל העולמות היו בתוכו מובלעים וכו'. והיה הכל אחדות גמורה, והיה הכל א"ס ית"ש". עכ"ל מלה במלה.

ומה שכתב בשם ספר שלה"ק דף כ', לא ידעתי הראשי תיבות של שם זה, גם לא הסופי תיבות.

ומה שמדמה ללשוני בפתיחה: "דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו, ית' עצמו". אין לו ענין לדברי בהתכללות עולמות התחתונים, בא"ס ב"ה. כי שם אני מסביר במיוחד ענין האור פשוט שאינו משתנה בכל מקום שהוא. וכל השינוי שבין מאציל לנאצל הוא דוקא בבחינת החשך, וע"כ כתבתי בדיוק נמרץ "במהותו" ית', שאין לו שם ומלה. ואפילו לאור אין סוף אין אני מתכוון שם ח"ו.

איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר. ומדמי מלתא למלתא כי אוכלא לדנא [וּמְדַמֶּה ענין לענין כמו אוכל לחבית]. אין זה אלא מרבוי עסקים - או רצון לריבוי עסקים.

ומה שמשוטט בשם "מחשבה" לדעת מקומה איה ותפש לשוני "בבינה" ובסדר אבי"ע איתא באצילות, וכן בתי"ז חכמה עילאה אתקרי מחשבה [חכמה עליונה נקראת מחשבה].

הנה זה מסודות הנפלאים והמכוסים. אבל עי' בשער מאמרי רשב"י, וזה לשונו במדרש הנעלם של רות, משה היינו דעת בסוד ת"ת, ור"ע בסוד בינה, הנקרא - "יש", וכו', שאילו נתנה התורה מצד הבינה, לא היו לקליפות התלבשות בתורה, והקב"ה רצה לתת חלק ואחיזה להם, כדרך שעלו הניצוצות הראשונות בחכמה ש"ך ניצוצין, וזהו, כך עלה במחשבה וכו'.

והנך מוצא כאן שר"ע בסוד בינה הנקרא "יש" שקשה לכאורה. כי נודע ש"יש" הוא שם חכמה? אלא עיין שם בענף ב' בפמ"ס בדברי (גם בהקדמת אח"פ) גם בפתיחה, בענין עליית המלכות לבינה, שמבואר אשר בחינה ד' עלתה לחכמה ונעשית בחינת נוקבא לחכמה דבחינה ד' אתקנת [נתקנה] בסוד אימא עילאה. דע"כ יצאה הבינה שהיא בחינה ב' לחוץ. כלומר, למטה מבחינה ד', שסיומא נקרא פרסא, שמן בינה זו שיצאה לחוץ הותקנו ב' הפרצופים ישסו"ת למטה מפרסא.

ובזה תבין שאותו המלכות שעלתה, עלתה באמת לחכמה, וקנתה שם אימא עילאה, והיא נקראת "יש", והיא נקראת מחשבה, ושמה סוד המתקת הדין ברחמים. וע"כ שמה עלו הש"ך ניצוצין. להיותם מבחינה ד'. אבל לא עלו לחכמה ממש, אלא לאימא עילאה, שהיא חכמה. וז"ס: "הכל במחשבה אתברירו". כי שם שורשם כנ"ל. ולפעמים נקראת בשם בינה להיות נוקבא דחכמה. וע"כ אמרתי דמלכות עלתה לבינה, כלומר, דקבלה צורת בינה עילאה. שנקראת מחשבה, ו"יש" מאין. כנ"ל. והוא העמוק שבעמקים, ע"כ קיצרו בזה המחברים.

ומ"ש דבפמ"ס דף ו' ד"ה אמנם, כתוב ט"ס, תוך וראש, כבר אין זה בנמצא בקונטרסים, אלא נדפס תוך וסוף.

ומ"ש הר'. .. שאפציר בעדו וכו'. הרי זה דומה למכונת קיטור ההולכת ועובדת. וכל מכונת מלאכה אשר תמשיך אליה רצועה ותדביקה למכונת הקיטור. נמצאת כוחה כמותה, אלא לדביקות אנו צריכים וד"ל.

יהודה ליב"

שאלה: בתחילת האגרת כותב בעל הסולם, "השבוע קבלתי מנה כפולה של מכתבים מפרשת שלח וקרח". האם זה שמוזכר במכתבים פרשות שלח וקורח, מחייבת שאנחנו צריכים לחפש בלימוד שלנו את הפרשה הרלוונטית ולהתייחס אליה?

לא, זו אגרת, מכתב, לכן יש כאן לשון מיוחדת וכל פעם מסיבה מיוחדת לכן הוא כתב.

שאלה: הוא מתחיל את ההסבר בהבדל בין צורה ותמונה. הוא אמר לתלמיד שלו, "אתה לא מבין בזה ואני מסביר לך". מה זה צורה ומה זו תמונה ומה ההבדל ביניהם?

תמונה זה כמו העתקה, צורה זה דבר יותר גבוה, שמגיע מהתלבשות האור העליון בצורה.

תלמיד: אז כשאנחנו מדברים כל הזמן על השתוות הצורה לבורא, או השתוות הצורה בינינו, או לא משנה, למה הכוונה?

הכוונה למה שאנחנו מבינים בשם "צורה". זה הרצון לקבל שעושה מעצמו כביכול שהוא רוצה להיות המשפיע. אז הוא מקבל על עצמו צמצום, מסך, אור חוזר וכולי, ואז הוא מתלבש בשינויים האלו וכך מדמה את עצמו לבורא.

תלמיד: אז צורה זה מידת הכוונה שאנחנו רוכשים?

כן. מה שמקבלים על עצמנו, מלבישים על עצמנו.

תלמיד: וכשאומר "תמונת ה' יביט" זה משהו אחר לגמרי.

זה אני לא בטוח, אבל נראה לי שמלכות כשהיא עולה לבינה, שם היא מקבלת השפעה מחכמה, ואז היא יכולה להגיד בפעולה "תמונת ה' יביט".

תלמיד: הוא אומר גם לתלמיד שלו, "נתתי לך חיטים, טחנתי לקמח ואתה מה עושה, אתה מחזיר את זה לחיטים, אתה מגשים את הדברים". מהי אותה טעות שנקראת "להגשים דברים", להחזיר אותם אחורה?

כי זה שעיבדו את החיטים לקמח, אז עכשיו הם צריכים לעלות עוד יותר למעלה ולא ללכת אחורה, ולכן עליהם להשתדל להתקדם הלאה. נגיד לאפיית לחם, אבל לא שהם חוזרים לצורות הראשונות.

תלמיד: מה אנחנו יכולים ללמוד מזה על הדרך, או על הכיוון שלנו?

שאנחנו צריכים לדרוש מהחיבור שלנו בינינו, עד כמה שמשיגים חיבור, צורות רוחניות נוספות. ואם מתחברים, אז שייצא מזה מה שנקרא "צורת ה' יביט", שאנחנו נרצה שהבורא יעשה מאיתנו צורה שאנחנו נקבל. ואז מה שקורה לנו, אנחנו נבין את צורות הבורא.

שאלה: יש הציטוט, ואז כותבים על העניין של טחינת דברים ועל האיסור. מהו האיסור להלביש בתמונה גשמית, ממה להיזהר?

אנחנו לומדים על הצורות שהאור מקבל בכלי בהשפעה עליו מלמעלה, ואנחנו לא צריכים לחפש את הדברים האלה בטבע הגשמי שלפנינו, אלא רק בצורה הרוחנית. זאת אומרת שהרצון שלנו צריך להגיע לצורות רוחניות כאלו, זאת אומרת צמצום, מסך, אור חוזר ואחר כך להידמות לאור, לכוח העליון, לבורא ורק זו הדרך.

שאלה: כשהקריין קורא אני מרגיש שאין לי שום אחיזה במה שאני שומע, על מה הכי נכון לנסות להתמקד?

בזה שכתב את זה מקובל גדול, מאז דור האר"י ועד היום, והוא כתב את האגרת הזאת לתלמידים שלו. אז צריכים להתייחס לזה כך כמו לתורה.

שאלה: הוא כותב "איני מבין אותך כלל, איך אתה מעיין ולא תטעום מה שאתה מדבר."

כן.

תלמיד: "[וּמְדַמֶּה ענין לענין כמו אוכל לחבית]. אין זה אלא מרבוי עסקים - או רצון לריבוי עסקים." מה זה ריבוי עסקים? הוא בעצם אומר לתלמיד, יש לך בעיה, יש לך רצון לריבוי עסקים, בגלל זה אתה לא מבין מה שאתה קורא?

נגיד שככה.

תלמיד: אבל מה זה ריבוי עסקים, ממה צריך להיזהר?

צריך להיזהר שאנחנו לא נטשטש את העניין עצמו על ידי זה שנתעסק במשהו סביב הנושא ולא בנושא עצמו.

שאלה: מה זאת אומרת שמשה חלק על דעת התורה?

משה הגיע למדרגות מיוחדות שאנחנו לא מסוגלים להבין מה הטבע שלהן. וזה מה שאנחנו מבינים, לא הרבה, אלה מדרגות מאוד גבוהות.

שאלה: באגרת מדובר על לנעול נעליים ממישהו אחר, למה הכוונה, ואם אנחנו יכולים לקחת נעליים או מנעלים של מישהו אחר?

כן. זה נקרא להיכנס למקום שאתה עוד לא מסוגל, שאתה עוד לא מוכן. ולכן כך אומרים, שהוא רוצה להיכנס לנעליים שלא מתאימים לו. כשאומרים שאתה לא יכול להיכנס לנעליים שלו, זאת אומרת שאתה עוד לא מתאים לזה.

שאלה: "משה היינו דעת בסוד ת"ת, ור"ע בסוד בינה, הנקרא - "יש", וכו', שאילו נתנה התורה מצד הבינה, לא היו לקליפות התלבשות בתורה". מה זה מצב משה ומה זה מצב רבי עקיבא, מה ההבדל ביניהם?

את זה נלמד פעם לחוד, אני לא יכול לדבר על זה כאן. זה דרגת משה, פעולת משה לעומת דרגה ופעולה של רבי עקיבא, זה דברים לא פשוטים.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות או להיות כדי להשיג רמות כאלה?

אני לא ידעתי ואני לא יודע מה להגיד לך. מסירות, צריכים מסירות, זאת אומרת לעבוד למעלה מהדעת.

שאלה: גם הרב"ש וגם בעל הסולם מאוד חיים את פרשת השבוע ותמיד איכשהו מתייחסים אליה. האם יש מסר מסוים שאנחנו צריכים לקחת מהפרשה בכל שבוע, או כדאי לנו בכללות להכיר אותה קצת?

אם אתה קורא אגרות ומאמרים של הרב"ש במיוחד, אז אתה פחות או יותר עובר שם ברוב המקרים על מה שמדובר שם.

תלמיד: בעבר עסקנו בחומר של תשעה באב. האם עכשיו כדאי שנעסוק בפרשת שבוע מסוימת, וכדאי במשהו להתכלל בה אם זה עוזר?

אם כבר אתה מתעסק בזה אז עדיף לפי הפרשה, אבל ככה לא חשוב. תקרא לפי הסדר שלך וזהו.

תלמיד: בהמשך למה שדנו עכשיו במאמר, יש היום התוכנית של אורן, שמדברת על פרשת השבוע ואני מציע לכולנו לשמוע את התוכנית ולעיין בה ממש בקפידה, איך הוא מעביר שם את הפרשה ממש בצורה רוחנית. אז לחיים גדול, תודה אורן.

הוא כותב באגרת, "ובזה תבין שאותו המלכות שעלתה, עלתה באמת לחכמה, וקנתה שם אימא עילאה, והיא נקראת "יש", והיא נקראת מחשבה, ושמה סוד המתקת הדין ברחמים." אז שאלתי, מה זה מלכות שקנתה אימא עילאה, ולמה קוראים לה "יש"?

"יש" זה נקרא שממלא, מתפשט, מאיר במדרגה. אימא עילאה אנחנו יודעים שזו בינה, שיוצאת מהחכמה ומתקיימת בפני עצמה, אומנם יש לה רצון כבר שונה מהחכמה.

שאלה: אנחנו מרגישים לפעמים שמגיעה מחשבה, כמו שאמרת שכבר מרגיש שמלכות רוצה לעלות למעלה. איך זה בדיוק נוצר שזה מתלבש מתוך המחשבה. אנחנו אומרים, "מתוך המחשבה יתברר". אז איך בדיוק מתבצע התהליך הזה במערכת?

כשהמלכות עולה לבינה ועולה לחכמה ומקבלת מהם את אורותיה ויכולה להשפיע את זה למטה.

תלמיד האם המחשבה שאני כבר מקבל בתוכי מציירת לי את התמונה זה אומר שמלכות רוצה להעלות לבינה שהאור כבר יתלבש בתוך הכלים?

התוצאה שבינה עולה למלכות ואנחנו קוראים לזה אור א"ב ס"ג, נגיד וזה מתפשט למטה.

אגרת כ"ח

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה עשרה באדר ב' תרפ"ז לאנדאן

כבוד תלמידי. .. נ"י

...הנה המכתב הנ"ל, שלא נשלח בעת כתיבתו, אשיבו לך כעת. והנני גם כן להשיב על מכתבך האחרון מיום ער"ח אדר ב'.

...ומה ששאלת בענין נהי"מ, שלא בארתי ימין ושמאל ואמצע שבהם, הוא גם כן להיותו שייך לתכונת האו"ח, וכבר כתבתי לך שתכונות האו"ח, המה צריכים לכל הבאורים שבספרי.

כמה פעמים עוררתיך, אשר המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות. ואתה בשלך, שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות.

לדעתי כל מקום שיש רצון העבדות, כבר נאבד שם... מהעבודה, כי עכוב הנייחא דרוחא [עיכוב הנחת רוח] והשפע הנמשך, נקרא עבדות, ע"ד שאמרו: "עבדא בהפקירא ניחא ליה [עבד, בהפקר נוח לו]". ועל כן בהמצאו מקושר תחת עול שעבוד אדונו, נקרא עבד ועובד.

ועיין בפתיחה, שענין "עבודה ויגיעה", נמשכות מהמסך המעכב על אור עליון החמוד לו מאד, וענין השכר נמשך מאור חוזר, שבזה שבה המלכות להיות כתר, ונמצא יוצא משעבוד לגאולה שלמה, ברחמים הפשוטים, שה"ס כתר.

ועל כן אמרו ז"ל: "עבדא דנהום כרסיה לא שויא [עבד שאינו שווה את לחם כריסו]", משום דאור חוזר מוגדר בשם נהי"ם נה"י דז"א והמלכות המזדווגים בהכאה, כנודע.

ואם היה העבד שוי נהי"ם כרסיה עד הגולגלתא, היה יוצא לגאולה כנ"ל. אלא דלא שוי, רק עד הכרס עצמו. כלומר, דכוונת העכוב שלו, אינו בקושיות דהמסך בבחינה ד', אלא על מנת לקבל. ונמצא גם בחינת מסך המעכב שלו יהיה גם כן כלי קבלה, ולא כלי עכוב בבחינת כנ"ל, ועל כן מתהפך ח"ו הכתר להיות מלכות, ומכתר מצורף רק כרס, ונהי"מ כרסיה לבד, ועל כן נשאר להיות עבדא.

וכל ההבחן הזה, בין מסך דכתר, ומסך דכרס, בא לו על ידי מאוס בכלי קבלה לבטנו, בתכלית המאוס. כלומר, גם התענוג הנמשך לבטנו מאליו. היה דומה עליו, כמו תענוג של הגורר ומחכך בשחין ובועא, שהוא התענוג המאוס לכל אדם, משום דברי הזקא [משום שהנזק ברור], ועל ידי הכוח המאוס בטבע, נטבע בו טבע שני, למאוס באמת בתענוגי בטנו, ובזה יהיה המסך שלו נאזר בכוח העכוב כבחינה ד', השב להיות כתר.

אך מה נעשה לאלה, אשר אינם מקפידים כל כך אנקיותא [על נקיות]! ודבר מאוס, גם בטבע הראשון שלו, הגשמי, עליו יש רחמנות גדולה! שמצדו, הוא מזוכך, וכבר מיאס בדבר שצריך למאס, אבל אינו יכול להבחין כ"כ מצד טבע גשמיותו, שאינו בורח כל כך בזהירות הראויה אפילו לדבר מאוס הגשמי. ועם זה מתורץ קושייתך בדבר הצביעות. שע"כ יצא לך הטעות, שהעולם נברא בשביל עבודה. שמה שאצלי שכר, מתבלבל אתה מבלי משים לב, שהיא עבודה, ונכון שתתקן עצמך בטרם באתי ירושלימה, וביותר קודם חג החרות.

יהודה ליב"

שאלה: מה זה נקיות בעבודה?

נקיות, אני לא יודע את ההגדרה. אבל נקי כפיים, נקיות זה דיוק בהתקרבות להשפעה.

תלמיד: האם זה בא לידי ביטוי בפעולות?

גם בפעולות. ודאי.

שאלה: איך אדם רוכש את הרגשת הצביעות שהגשמיות שלו לא נקיה?

זה מגיע אליו על ידי המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: זאת אומרת שאדם לא יכול לעשות לעצמו דבר כזה.

יכול להיות שכן. צריכים לעשות פעולות מיוחדות. צריכים להתקרב למקור האור, צריכים להיכנס להשפעה, לדעת במה בדיוק אני טועה, לא שווה וכן הלאה.

שאלה: הוא כותב, "כמה פעמים עוררתיך, אשר המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות. ואתה בשלך, שאינך מרגיש טעם עבדות בנקיות". מה זה אומר?

אתה צריך קודם לתקן את הגשמיות, ואחר כך את הרוחניות וללמוד מזה שאתה עובר למידות רוחניות.

תלמיד: מה זה אומר "לתקן גשמיות"?

"לתקן גשמיות", קודם כל לא להתבלבל בין גשמיות לבין רוחניות. מדובר רק על כוח ההשפעה שאתה מצפה לו.

תלמיד: האם בגשמיות, הכוונה שכאילו להיות כמו במוסר שאדם מתנהג?

לא. גשמיות הכוונה - על מנת לקבל ורוחניות - על מנת להשפיע.

תלמיד: איך זה יכול להיות ש"המדות הרוחניות, בשום אופן לא יוכלו להיות טובות מהמדות הגשמיות" של על מנת לקבל?

הפעולות הרוחניות יכולות להיות רק לפי ההתעלות מעל הפעולות הגשמיות.

תלמיד: זאת אומרת, בודקים את עצמנו בפעולות בחיים שלנו.

כן, כלפי הזולת.

שאלה: בהרבה איגרות בעל הסולם מתקן את התלמידים שלו מהנטייה לתיקון הגשמיות, תיקון החיצוניות, לעשות כל מיני צורות גשמיות שהוא מלמד אותם ברוחניות. תלמיד באמת לא יודע מה ההבדל בין גשמיות לרוחניות כול עוד הוא לא משיג מהי רוחניות.

נתת עצה "צריכים לא לבלבל בין גשמיות לרוחניות", זה אפשרי?

את זה האדם מקבל במשך הלימוד והשינויים שהוא מקבל.

תלמיד: האם אדם שאין לו באמת מושג מהי רוחניות אמיתית יכול במשהו לא לבלבל בין גשמיות לרוחניות, מה העצה?

העצה היא להרגיל את עצמו לחיבור עם חבריו ולהרגיל את עצמו להשתוקק להשפעה באותה מסגרת.

תלמיד: לדוגמה בחברה שלנו יש המון פעולות גשמיות שתומכות בהשתוקקות הפנימית. יש פעולות שאנחנו עושים כדי להגיע לאותה השתוקקות לחיבור. ופה מתחיל הבלבול. בעצם הכול כבר נכלל ברוחניות כי הכול תומך ברוחניות.

כן.

תלמיד ברגע שגשמיות תומכת ברוחניות איך מבררים בין גשמיות לבין רוחניות?

איך מבררים? קודם כול לשם מה אתה עושה, זה העיקר.

(סוף השיעור)