שיעור בוקר 31.07.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש, כרך א', חלק מאמרי חברה, עמ' 14, מאמר "אהבת חברים"

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב)." אם באמת אנחנו תועים בשדה, אז מתוך זה יתברר לנו שרק על ידי שנתחבר יחד כאחים, שמצד אחד יש פירוד, אבל מצד שני כשמתחברים למעלה מהפירוד, שזה נקרא "אחים", אז מגיעים לתיקון, להצלה. רואים ששדה זה שדה אשר ברכו ה'. מצד אחד הוא נראה מלא ליסטים, חיות רעות, חוסר מזון, ומצד שני מגלים שדווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים להבין שכל ההצלה שלנו בשדה, בשדה החיים האלו זה חיבור.

"הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'"." אלה שמסוגלים לזרוע בדמעה, ולחרוש קודם כל, וחרישה זה לחרוש את השדה, ושדה זה הבשר שלנו, הרצון לקבל שלנו, ואנחנו צריכים לחתוך אותו ולזרוע בו ניצוצי השפעה, אז הם גדלים מתוך זה ומוציאים את התבואה, רצון דלהשפיע.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'."

במקרה הקשה הזה, שאדם מחפש איך לא לתעות, שהוא מרגיש שהוא כבר עלול לתעות, שנמצא ממש במקום שלא יודע איך לפנות, מהי המטרה האמיתית, איך משיגים אותה, באיזו צורה, אז הוא פוגש איש. זה יכול להיות משהו שבתוכו, זה יכול להיות משהו שמחוצה לו, או גם זה וגם זה. ומה ממליץ לו אותו האיש? שאתה צריך להתחבר עם כאלו כמוך.

ואתם לא יודעים איפה בכלל כל כיווני העולם, ובאיזו צורה ניתן להגיע למטרה, ומהי המטרה, וכלום אתם לא יודעים. יש רק חיסרון גולמי ללא שום כיוון. אבל על ידי זה שאתם מתחברים, אתם יכולים בתוך החיבור לראות מה כתוב בספרים, בתוך החיבור לגלות בדיוק את הדרך, איך לעשות את ההבחנות בדרך, ואיך להגיע למקום הבטוח. אחרת אתם כולכם תועים, כולכם נמצאים בכל מיני כיוונים ובלבולים, אי אפשר להבין את הכיוון הנכון, לא ניתן לאדם לעשות זאת לפי השכל שלו, זה מישור אחר לגמרי של הבנה, של הכוונות, רצונות, החלטות, ובירורים. אלא רק מתוך מרכז החיבור ביניכם, אומר לו האיש, אם אתם תתחברו אתם תצאו מהשדה.

"והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו."

כדי לעלות לדרגה הבאה של התפתחות, אנחנו צריכים להגיע לטבע גבוה יותר מהטבע שלנו, זאת אומרת לטבע של חיבור מעלינו. הטבע שלנו כולו טבע של פירוד, וגם מתפתחים לפירוד יתר, יותר ויותר כל פעם, וצריכים להגיע למדרגה הבאה, לממד הבא, ששם הכול קובע האיחוד, עוצמת האיחוד. בממד הבא יש לנו 125 מדרגות, שאם אנחנו מתעלים מעל הפירוד בינינו, משיגים את האיחוד עד הדרגה האחרונה שלנו.

""ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים." צריכים כאן להשתדל לעשות כמה שאפשר, ואז נגלה עד כמה שאנחנו נמצאים בכוחות דפרודא בינינו שפועלים, ושהם באמת פועלים בהצלחה, הם מצליחים להפריד בינינו ואנחנו בכל זאת לא עוזבים את הדרך עד "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". בסופו של דבר מוכנים לכל דבר רק כדי להתעלות מעל האגו שלנו, אפילו לחיבור המינימלי ביותר שיהיה. לעלות מכל טוב מה שיש באותו שדה, שמתחיל להיות כבר כל טוב בו, לעלות למעלה ממנו לחיבור, לבניית השכינה. ואם באמת אנחנו רוצים רק את זה, אז מגיעים ליציאה מהשדה לדרגה הבאה, שזה יציאת מצרים. והשדה הוא "אשר ברכו ה'", כי ממנו יוצאת התבואה, זה כבר כלים דהשפעה.

"ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

שאלה: מי זה אותו האיש שמוצא את האדם הזה?

מי האיש שנותן עצות בשדה? זה כל מה שיש מחוצה לאדם שמוביל אותו למטרה, כל המנגנון. אלה חברים, מורה, בורא, או האיש הפנימי, הקול הפנימי של האדם. אבל כאן אני אומר את זה בזהירות.

שאלה: האיש החיצוני אפשר להגיד שזה בני ברוך? כל מי שהוא בדרך בכוונה ישר א-ל, כל הכלי העולמי?

הסביבה הנכונה שהיא רב, ספרים, קבוצה, זה נקרא "האיש". מדרגת האיש, מדרגת המדבר, למה מדבר? דברנו אתמול על דרגת הבינה, על הגרון, מה זה נקרא "גרון", במה זה מיוחד? גרון זה נקרא "גר", בינה שיוצאת מראש לגוף, זה כוח השפעה, שהוא בעצם שייך לראש. אמנם אין לה אור חכמה, אבל לא מרגישה שום פחיתות, ולכן בשלמותה היא נמצאת בראש, אבל יוצאת לגוף כדי לעזור לז"ת לתקן את עצמם. ולכן בזכות הגרון, בזכות הבינה, אנחנו יכולים לקבל כוח השפעה, לתקן בזה את הכלים שלנו כלים דקבלה, וכך להתקדש.

לכן אלו שיש להם אפשרות להשתמש בכוח הבינה, בגרון, הם נקראים "המדבר" או "ישראל", "ישר א-ל", כי זה מכוון אותם בדיוק לכתר. כי הבינה היא מד' בחינות דאור ישר כמו שאנחנו לומדים, שהיא מחזירה לכתר. וכל היתר לא יכולים, אין להם כוח הבינה הזאת, לכן לא נקראים "מדבר". לכן לא לאלו שהולכים על שתי רגליים אתה קורא להם "מדבר", אלא לפי ההבחנה הפנימית, אם יש לו כוח הבינה או אין. את זה אפשר לפתח, כי מתוך הערבוביה של הכלים אחרי שבירת הכלים, בעצם ישנו בכל אחד ואחד איזה ניצוץ קטן, קטן ממש, כי כולם בסופו של דבר חוזרים "וידעו אותי מקטן ועד גדלם", "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

אבל כאן מדובר על הבחירה. האדם יש בו ניצוץ כל כך חזק שהוא יכול להתמודד עם האגו שלו ולהיות בשתי רגליים, זה כנגד זה. וזה בזכות הגרון, בזכות הבינה, בזכות הכוח הזה, לכן הוא נקרא "המדבר".

שאלה: המצב הזה לא כל כך ברור, כי מצד אחד הוא תועה, מצד שני הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא מחפש. וכל זה כבר שהוא שייך לקבוצה.

הוא תועה כי הוא לא יודע לאן ללכת. אם עוזבים אותו, הוא לא יודע לאיזה כיוון ללכת, על יד מה להתקדם, לאיזו מטרה. אבל ברגע שהוא מוצא את האיש, והאיש הזה מייעץ לו מה לעשות, מזה כבר מתחיל להיות ברור.

שאלה: אבל הוא נותן לעצמו את התשובה, לא האיש אומר לו. הוא אומר שעל יד זה שאני אמצא קבוצה אני אמצא בעצם את הדרך. האיש רק אומר לו שאין כאן אף אחד. אני מנסה לראות איפה זה במצב שלנו.

מסבירים לך שזה על ידי עצה שהאיש נותן לו. "הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה"." זאת אומרת לא האדם, עדיין הוא בבחינת החומר בלבד, "והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש"." ואז יש לו שאלה "היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש"," זאת אומרת שיש לו כבר את התשובה.

תלמיד: זאת אומרת שיש לו חיסרון לקבוצה למעשה?

עדיין לא, אבל מסבירים לו כדי שיהיה. כמו שבעל הסולם כותב לנו בבחירה חופשית ובעוד מאמרים.

תלמיד: איפה המצב הזה דומה למצב שאנחנו נמצאים בו, שאדם מחפש בעצם להיות בתוך קבוצה, והוא מגיע והוא רואה שאין אף אחד?

כנראה שאתם עוד לא טועים בשדה, ויש לכם עדיין איזו תקווה להגיע למשהו לבד. ומסבירים לכם שזה לא יכול להיות, זה לא יתכן, כי איך יכול להיות לבד. איפה יש לך כלי לקבל גילוי העליון, גילוי הבורא, העולם העליון? איך אתה בנקודה יכול להבחין משהו? "מיעוט הרבים שניים" לפחות שיש עוד אחד. ואם אין שניים, אחד כנגד השני, "חברותא" מה שנקרא, אז אין שום סיכוי להתחיל לעשות הבחנות, להבדיל הבחנות בין אני ומישהו מחוצה לי, ואז בין אני לבורא, שזה היינו הך.

שאלה: השאלה שלי היא על הפרקטיקה בעשירייה לגבי אהבת חברים. אם אני מסתכל בסדנה מה זו אהבת חברים, אני מגלה שזה דבר מאוד מאוד יחסי, תלוי במצב הניצוץ של כל אחד ואחד מהחברים שלנו. איך אני מגיע למצב שאני מעלה את כולם?

לא יכולים להיות חברים יותר יקרים מהבורא. לא יכול להיות חבר או בורא יותר יקר ממורה. אלה מין דרגות שאתה צריך להשיג עד כמה הדברים האלה הם חשובים בחיים שלך, ולהשתוקק לעורר את זה, לפי זה אתה מעורר את המאור. ואז תתחיל להרגיש שפתאום נעשה לך חשוב המורה, הבורא, ואחר כך, רק אחר כך הקבוצה. ואז גם תרגיש שזה נעשה לא על ידי המאמצים שלך לזה, אלא המאמצים שלך למאור המחזיר למוטב, שאתה רוצה שזה כך יקרה.

אם היינו ברצון שלנו להתחבר עם החבר, אז היינו נמשכים באמת בצורה ישירה אליו. אז אני בא אליו, נותן לו מתנות, מחבק אותו, מתחבר. צריכים לעשות את זה, אבל, אני צריך בעצם לדעת שהכל נעשה דרך הבורא. דרך המורה שאני מבצע נכון את הפעולות, דרך הספרים שעל ידם יש לי קשר עם הבורא. ולכן משיכה ישירה לחברים היא צריכה להיות פנימית, לאו דווקא חיצונה.

אם היית קורא את מה שהיה בין המקובלים, אז היית רואה שאין שם איזה בכי מתוך אהבה והתפרצות רגשות, לא. וזה לא מתוך כך שהם היו כאלו קשוחים, אלא מתוך כך שהרבה מערכות נמצאות ונפעלות בתוך ההתקשרות, שהן גם מורה, גם בורא, וגם לימוד, והכל יחד מביא המאור המחזיר למוטב, ועל ידי זה אני מתקרב לחבר.

שאלה: האם התפקיד של הרב הוא להביא את התלמיד למצב של "נשמת אדם תלמדנו", ואז התלמיד משמש את רבו באהבה חלוטה, בהשפעה טהורה?

רב לא זקוק לשימוש של התלמיד. הוא זקוק לשימוש של התלמיד במידה שהתלמיד מוכן להביא את הרצון לקבל שלו והרב מתקן אותו, מצרף לדרגה שלו כאח"פ לגלגלתא ועיניים. זה לא בצורה שאתה מדבר שהיא גשמית, אגואיסטית, אין כאן יחסים כאלו. כל הטובה שאנחנו יכולים לעשות אחד לשני, היא שאני מוכן לצרף את הרצון לקבל שלי לעליון, לתת לו אפשרות לעשות על זה עבודה, ואז העליון נהנה מזה.

אני זוכר שקניתי רכב חדש, ובשביל מה קניתי רכב, אם הייתי כל הזמן רק עם רב"ש? כדי להסיע אותו. אז הוא שאל "הכוונות בסדר או לא?", אמרתי לו "בטח". אם תשאל אותי היום איזה כוונות היו לי? אבל לעת עתה זה היה כך. זאת אומרת מה קרה כאן? נעשה בו מקום, לקחת יותר רצונות זרים, תחתונים ולצרף לעצמו, ולמשוך על זה עוד מאור המחזיר למוטב. כך זה עובד. אנחנו עוד נדבר על זה, זה לא פשוט, אני רואה איך כולם מבולבלים בין שני העולמות. זה לא לעכשיו.

(סוף השיעור)