שיעור ערב 24.09.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 183, מאמר "השושנה"

קריין: אנחנו לומדים מתוך "הקדמת ספר הזוהר", נמצא בזוהר לעם, כרך א', חלק הקדמות, עמוד 183 מאמר "השושנה".

אנחנו רוצים לעבור שוב את ההקדמה הזאת. לפי מה שאמר רב"ש ההקדמה הזאת כוללת בתוכה את כל המהות של ספר הזוהר, לכן ודאי שחשיבותה כנראה גדולה במיוחד. בעזרת ה' נשתדל להבין משהו ולהתקדם.

קריין: "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "השושנה".

הקדמת ספר הזוהר

השושנה

.1" רבי חזקיה פתח. כתוב, כשושנה בין החוחים. מהי שושנה? זוהי כנסת ישראל (כנ"י), מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. כמו שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן. כך כנ"י יש בה דין ורחמים.

כמו שושנה, יש בה י"ג (13) עלים. כך כנ"י יש בה י"ג מידות הרחמים, הסובבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים, שבפסוק, בראשית ברא אלקים, הוציא י"ג מילים, לסבב את כנ"י ולשמור אותה: את, השמיים, ואת, הארץ, והארץ, הייתה, תוהו, ובוהו, וחושך, על, פני, תהום, ורוח. כלומר עד הכתוב, אלקים מרחפת.

ביאור הדברים. עשר ספירות (ע"ס): כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת (ת"ת), נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש: כתר, חכמה, בינה, ת"ת, מלכות. משום שספירת הת"ת כוללת בתוכה ו"ס חג"ת נה"י. והן נעשו חמישה פרצופים: א"א, או"א, זו"ן. הכתר נקרא בשם אריך אנפין (א"א). חכמה ובינה (חו"ב) נקראים בשם אבא ואמא (או"א). ת"ת ומלכות (תו"מ) נקראים בשם זעיר אנפין ונוקבא (זו"ן).

שבעה ימי בראשית הם ב' הפרצופים זעיר אנפין (ז"א) ונוקבא דאצילות. ויש בהם שבע ספירות חג"ת נה"י ומלכות. אשר בכתובים של מעשה בראשית מתבאר, איך או"א, שהם חו"ב, האצילו אותם מתחילת התהוותם עד סוף הגדלות, שנוהג בהם במשך 6000 שנים.

ורבי חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, הבינה, הנקראת אלקים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנ"י. ולכן אמר, מהי שושנה? זוהי כנ"י.

ויש בשושנה זו ב' מצבים:

א. קטנות, תחילת התהוותה, שאין בה אלא ספירת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט' ספירות תחתונות (ט"ת) שלה נופלות מחוץ לאצילות, בעולם הבריאה.

ב. גדלות, שאז מתעלות ט"ת שלה מעולם הבריאה לעולם האצילות, והיא נבנית עימהן לפרצוף שלם בע"ס. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שווה עם או"א דאצילות, ומלבישים אותם. ואז נקרא ז"א ישראל, אותיות לי ראש, והנוקבא נקראת כנ"י, ע"ש שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה ומשפיעה אותם לתחתונים.

קטנות נקרא שושנה בין החוחים, משום שט"ת שלה התרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. וגדלות נקרא שושנה סתם או כנ"י. וע"כ נאמר, שיש שושנה ויש שושנה.

גוון אדום מורה, שיש שם אחיזה לחיצוניים ולקליפות לינוק ממנה. וזה בקטנות, שט"ת שלה בבריאה. ויש בה ג"כ לבן בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצוניים.

לכן נאמר, כמו שושנה בין החוחים, יש בה אדום ולבן, כך כנ"י יש בה דין ורחמים, להורות כי גם בגדלותה, שנקראת כנ"י, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה, מ"מ נשאר בה דין, כי צריכה למסך המתוקן בה לצורך הזיווג דהכאה.

כי מסיבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה ע"י זה ע"ס דאור חוזר (או"ח), הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאור ישר (או"י), הנקרא אור של רחמים. וע"כ גם בכנ"י יש דין ורחמים, כנגד האדום והלבן, שיש לשושנה בין החוחים.

וזה הים שעשה שלמה, העומד על שנים עשר בָּקָר. כי ט"ת שלה שנפלו לבריאה, נתקנו שם בשנים עשר בקר, ונקודת הכתר, שנשארה באצילות, היא הים, העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נקראים י"ג עלי השושנה.

המוחין דגדלות דנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, נמשכים מי"ג השמות, הנקראים י"ג מידות הרחמים. לכן אף כנ"י יש בה י"ג מידות הרחמים. והעיקר מה שבא רבי חזקיה להורות בהשוואה הזו, משושנה בין החוחים לכנ"י, ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להימצא בה כנגדם הכנה והכשר עוד בתחילת הווייתה, במצב הקטנות. ע"כ נאמר, שכנגד לבן ואדום בקטנות, יוצא בה דין ורחמים בגדלות. וכנגד י"ג עלים בקטנות, יוצא בה י"ג מידות הרחמים בגדלות.

אלקים שבפסוק, בראשית ברא אלקים, הבינה המאצילה לנוקבא דז"א, הוציא י"ג מילים: את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח. כלומר, עד אלקים השני. שאלו י"ג מילים רומזים על אותם י"ג עלים של שושנה בין החוחים, הים העומד על שנים עשר בקר, שהם הכנה והכשר לכנ"י, שתקבל י"ג מידות הרחמים, לסבב את כנ"י ולשמור אותה.

כי י"ג מידות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן סובבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב. ונשמרת על ידיהן ממגע החיצוניים. כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מידות, יש בה יניקה לחיצוניים."

.2" ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, כמ"ש, אלקים מרחפת. כדי להוציא חמישה עלים קשים, הסובבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות. והם חמישה שערים. ועל זה כתוב, כוס ישועות אשָׂא. זוהי כוס של ברכה.

כוס של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה, היושבת על חמישה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושושנה זוהי כוס של ברכה.

מהשם אלקים השני עד השם אלקים השלישי חמש מילים: מרחפת על פני המים ויאמר. כנגד חמישה עלים. מכאן והלאה, שכתוב, אלקים יהי אור, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא, שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי, אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים: חמישה עלים קשים הם ה' גבורות (ה"ג) דנוקבא, שהן ע"ס דאו"ח, שהנוקבא מעלה ע"י זיווג דהכאה באור העליון, הנקרא אור של דין. כי ע"ס דאו"י נקראות ה' חסדים (ה"ח) חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה"ג חג"ת נ"ה דאו"ח.

ואלו חמישה עלים קשים, הם כוחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון, מלהתלבש ממסך ולמטה. וע"כ נקרא עתה רק חמישה עלים קשים, כי עוד אינה ראויה לזיווג עליהם. ובזמן הגדלות, כשמסך בא בזיווג עם האור העליון, הם נקראים ה"ג.

ואלו חמישה עלים קשים הן חמש מילים, שיש מאלקים שני עד אלקים שלישי: מרחפת על פני המים ויאמר. ולמה נזכר פעם אחרת, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה? כדי להוציא מהנוקבא חמישה עלים קשים אלו, שהם הכנה לזיווג בזמן הגדלות.

ע"ס דאו"ח נקראות ה"ג חג"ת נ"ה ולא נקראות כח"ב תו"מ, מפני שממשיכות אור חסדים לבד. ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ותו"מ נקראות נו"ה.

בגדלות, שחמישה עלים קשים נעשו לה"ג, הם נבחנים לחמישה שערים, פתוחים לקבל ה"ח דאו"י. ונקראים ישועות. ואז נקראת הנוקבא כוס ישועות או כוס של ברכה, כי בסגולתם נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, ה"ח.

מספר הספירות עשר, שעיקרן הן חמש בחינות, או י"ג, כמו י"ג מידות הרחמים. עשר מורה על ספירת זו"ן, שבהן רק אור חסדים. י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה, המתקבלת לזו"ן.

כוס של ברכה, המורה על המשכת ה"ח לתוך ה"ג שלה, צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר. כלומר, רק במספר עשר, חג"ת נ"ה ולא יותר. כלומר, להוציא ממספר י"ג, כי אין הנוקבא ראויה לקבל חכמה מי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסדים. ולפיכך צריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה"ח ע"י חמש אצבעות דווקא, שהן ה"ג. ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכוונה על חמש אצבעות של יד שמאל, שהן ה"ג. כי חמש אצבעות של יד ימין הן ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידיים, כלומר גם עם חמש אצבעות של יד שמאל, כדי לרמוז על הכוונה של ה"ג. אמנם אח"ז, בתחילת הברכה, צריכים להשאיר את הכוס על חמש אצבעות של יד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לסטרא אחרא (ס"א), היונקת משמאל.

אלקים שלישי, שבמאמר, יהי אור, להאציל גדלות דנוקבא, שהוא ה"ח וי"ג מידות הרחמים, אשר ה"ח הם ה' פעמים (ה"פ) אור שבמאמר: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. וי"ג מידות הרחמים מרומזות בכתוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד הוא י"ג והוא גם בגי' י"ג.

חמשת האורות הללו, הם האור, שברא הקב"ה ביום א', היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפּלָגָה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנז אותו מהם. כמ"ש, אלקים יהי אור, הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית, שנכנס בשושנה: שה"ח נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, מאלקים, לנוקבא. והברית, יסוד דז"א, שנכנס בשושנה, ונתן אותם אליה.

אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, נקראים זרע. ועיקר כוח הדין והגבורות שבמסך, שבכוחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שממשיך אותם ממזל ונַקֵה שבדיקנא. והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף.

לפיכך, עיקר הזיווג שעל המסך, המעלה ה"ג, הממשיכות והמלבישות את ה"ח, שהם חמישה אורות, נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוקבא. שאותו זרע, ה"ח וה"ג, נמצא באות ברית ממש, כי באות ברית, שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשות הגבורות, הממשיכות ה"ח, הנקרא זרע. אבל יסוד הנוקבא מקבל רק צורה של הגבורות שלו. וע"כ נקרא יסוד הנוקבא רק בשם צורת הברית.

.3 כמו שצורת הברית נזרעה במ"ב (42) זיווגים מהזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאור הדברים. שם מ"ב אותיות: הוי"ה פשוטה, הוי"ה במילוי, הוי"ה במילוי דמילוי. שבהן מ"ב אותיות. אותו זרע, הנמצא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, נמשך מהשם מ"ב.

ולכן, כמו שצורת הברית, יסוד הנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מהזרע של אות ברית, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

כי ב' בחינות יש בנוקבא:

א. בניין פרצופה, שנבנית ע"י הבינה,

ב. הזדווגותה עם ז"א, הנקראת הזיווג.

וכמו שצורת הברית, יסוד הנוקבא, נזרעה במ"ב זיווגים מאותו הזרע, של אות ברית, שהֶבְחן זה הוא בזיווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בניינה של הנוקבא, הנקראת מעשה בראשית, ע"י הבינה, שהייתה ג"כ בשם מ"ב.

ויש ב' מצבים בבניין הנוקבא, קטנות וגדלות. הקטנות נקראת חקיקה, שפירושו, חקיקה לבית קיבול לאורות של זמן הגדלות. כי כל המתקבל לנוקבא בזמן הגדלות, צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות. הגדלות נקראת בשם מפורש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וכך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. הנוקבא נקראת שם. החקוק, הקטנות שלה. המפורש, הגדלות שלה. וגם הם נזרעו ונבנו במ"ב אותיות, כמו מ"ב זיווגים שבזיווג באות ברית. ומ"ב אותיות של מעשה בראשית הן מ"ב האותיות, המובאות מבראשית עד הב' של ובוהו."

אנחנו פשוט צריכים לספוג את המסר שלו.

השושנה (מראות הסולם)

.1" השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. יש הרבה מספרים במניין הספירות:

א. מספר עשר, כח"ב חג"ת נהי"ם,

ב. מספר ז', חג"ת נהי"ם,

ג. מספר ו', הנקרא ו' קצוות (ו"ק), חג"ת נה"י,

ד. מספר חמש, ה"ח או ה"ג, חג"ת נו"ה,

ה. מספר י"ג, י"ג מידות הרחמים, או כח"ב חג"ת עליונים וחג"ת תחתונים, ונהי"ם.

ויש להבין: הרי נאמר בספר יצירה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר. אלא יש לדעת, שע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק חמש ספירות כח"ב תו"מ. אלא שספירת ת"ת כוללת בתוכה ו"ס חג"ת נה"י. לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם אלא רק התפרטות של ספירה אחת, ת"ת.

ומה שאנו מפרטים רק ת"ת ולא ג' ראשונות (ג"ר), לא לשֶבח ת"ת, אלא מחסרונה כלפי ג"ר. כי התפרטות זו היא התכללות חמש ספירות זו בזו. ויש בכל אחת מהן חמש ספירות. נמצא, שיש חמש ספירות כח"ב תו"מ בכתר, וחמש ספירות כח"ב תו"מ בחכמה, וחמש ספירות כח"ב תו"מ בבינה. וכן צריך להיות חמש ספירות כח"ב תו"מ גם בת"ת.

אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח שחמש ספירות הנכללות בו הן רק ה"ח, לפיכך השתנו שמות של חמש ספירות שבו, כי כח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, ותו"מ ירדו בו לבחינת נו"ה. וע"כ חמש ספירות הנכללות בת"ת נקרא רק חג"ת נ"ה. גם התווספה עליהן בחינה הכוללת כל ה"ח, ונקרא יסוד. ע"כ יש בת"ת ו"ס חג"ת נה"י.

ולמה לא מחשבים חמש ספירות, הנכללות בכל אחת מכח"ב, למניין הספירות, ורק הפרטים דת"ת נכנסים במניין הספירות? כי אין התכללות הספירות זו בזו מוסיף על מספר חמש ספירות העיקריות, שתהיינה ראויות לציין אותן במיוחד. משא"כ התכללות חמש ספירות בת"ת, הלוא חמש ספירות נעשו בו לבחינות מחודשות, לה"ח. וע"כ מציינים אותן לחמש בחינות מיוחדות בספירות, ונכנסות במניין הספירות. הרי זה שת"ת נחשב לו"ס חג"ת נה"י, הוא מטעם פחיתותו מג"ר, להיותו רק אור חסדים.

ובכל המספרים שבמניין הספירות אינו גורע מהמספר עשר, שעיקרה היא רק חמש ספירות. כי ע"ס, הכוונה עם ו"ס המתפרטות בת"ת. וכשאנו אומרים חמש ספירות, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומניין ו"ק, הוא חמש ספירות הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו, הנקרא יסוד. ומניין שבע ספירות, כשאנו מחשבים גם למלכות עם ת"ת.

.2 נבאר מספר י"ג. מספר זה התחדש ויצא בעולם התיקון בתיקון הפרצוף. כי בכל פרצוף שבאצילות בריאה יצירה עשיה (אבי"ע) יש רק ג' כלים בינה, ז"א, מלכות, וחסרים הכלים של כ"ח (כתר חכמה). והאורות של כ"ח התלבשו בתוך הכלי דבינה. אבל בדרך פרט, יש בכל ספירה ג' כלים אלו. ואפילו בכ"ח, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר. וכן יש בינה זו"ן בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה. באופן, שכלי של כו"ח (כתר וחכמה) חסר בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.

ג' כלים, בינה ז"א מלכות, מתחלקים לע"ס. כי בכל אחד מהם יש ג' קווים, ימין, שמאל, אמצע. ג' הקווים שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קווים שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קווי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללת אותם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף ע"ס חב"ד חג"ת נהי"ם.

ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות, אלא ב' ספירות כו"ח, הנקראות כִּתרא וחכמה סתימאה (חו"ס). והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, ו"ק בחוסר המוחין דראש, שזה עניין, אבא הוציא את אמא לחוץ. ומסיבה זו נחלקה הבינה לג"ר וז' תחתונות (ז"ת).

כי הפגם של חיסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, היות שהיא רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י. ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשווה.

וע"כ גם יציאת הבינה מחוץ לראש, אינה ממעטת אותה מג"ר וממוחין דראש. ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבים לבחינת ג"ר, אע"פ שעומדים מפה ולמטה דא"א.

אבל ז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא מהתכללות זו"ן בבינה, הן צריכות גם להארת חכמה, כדי להשפיע לזו"ן. ולכן הן הסובלות מהפגם הזה, של יציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה. וע"כ הן נבחנות לבחינת ו"ק וגוף בחיסרון של המוחין דראש. ומסיבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה, ונעשו לפרצוף נבדל, הנקרא ישראל סָבָא ותבונה (ישסו"ת).

התבאר, שמיציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחינות נבדלות: ג"ר וז"ת. ונמצא משום זה, כי התווספו ג"ס בפרצוף. כי עתה ג' קווים שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קווים שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עליונים. וג' קווים שבז"א נחשבו לחג"ת תחתונים, וג' קווים שבמלכות לנה"י. ועם המלכות הכוללת אותם, הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש, גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.

אמנם אין זה קביעות, כי ע"י העלאת מיין נוקבין (מ"ן) מהתחתונים, נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א. ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים, לזו"ן.

ונבחן, שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחילה, לא הייתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן. כי אם לא הייתה היציאה, לא הייתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. הרי שאלו ג"ס שהתווספו בסיבת יציאת הבינה לחוץ, אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם שבעה ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום להמשכת חכמה לזו"ן.

והתבאר ההבחן בין חמש ספירות וי"ג ספירות. כי חמש ספירות מורות שיש להם רק ה"ח. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכוח ג"ס חג"ת עליונים, שהתווספו מחמת יציאת הבינה לחוץ."

.3" עתה נבאר שם מ"ב ומ"ב זיווגים. בינה, מחמת יציאתה לחוץ, נחלקה לג"ר וז"ת. ג"ר דבינה נתקנו לפרצוף או"א עילאין, המלביש לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נקרא אוירא דכיא. וז"ת דבינה נתקנו לפרצוף ישסו"ת, המלביש לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נקרא אוירא סתם.

אוויר פירושו אור רוח, רק אור החסדים וחסר חכמה. לפיכך נבחנת הבינה, שיצאה מהראש דא"א, לבחינת אוירא, כי מחמת היציאה מחוץ לראש דא"א, שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה, הנקרא אוויר.

אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין ג"ר דבינה ואינן נפגמות מיציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, גם אז אין או"א עילאין מקבלים חכמה, אלא רק ישסו"ת.

כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאילו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"כ הם נבחנים לאוירא דכיא. ומטעם זה, הם ג"כ אויר שלא נודע, שפירושו, שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאויר שלהם אינו נעשה לאור חכמה.

אמנם ישסו"ת, ז"ת דבינה, הצריכות לאור החכמה, כדי להשפיע לזו"ן, נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי החיסרון של החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחיסרון ממש. ולפיכך אוירא שלהם אינו נבחן לאוירא דכיא, אלא נקרא אוירא סתם, או אוויר העומד להיות ידוע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן, הנקרא דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז ישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן.

ונבחן אז, שי' יוצאת מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוירא דישסו"ת נודע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א, בבחינת אוירא דכיא, וי' לא יוצאת מאויר שלהם, כי אינם משנים דרכם לעולם. וע"כ הם נקראים אויר שלא נודע.

ויש פרסא בתוך מעֵי א"א, שנעשה במקום החזה, הוא הרקיע, המבדיל בין מים עליונים, שהם ראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א. וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדילה ביניהם. לבין ישסו"ת וזו"ן, מים תחתונים, הנמצאים בחיסרון של הארת הראש דא"א. וע"כ מים תחתונים בוכים, אנו רוצים להיות לפני המלך. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמה מראש דא"א."

שאלה: מה מבדיל בין מה שאנחנו קוראים פה לבין מה שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות"?

בעצם כאן אנחנו קוראים "הקדמת ספר הזוהר" שכתב רשב"י בתוספת של בעל הסולם, ואין כאן הבדל בין מה שכתב רשב"י לבין מה שהוסיף בעל הסולם בפירושו. מה שאין כן, ב"תלמוד עשר הספירות" יש לנו את דברי האר"י למעלה בכל דף ודף, ופירוש של בעל הסולם למטה. אז יש אר"י ובעל הסולם. כאן זה מעורב, גם רשב"י וגם בעל הסולם. זה דבר אחד.

דבר שני, סגנון הכתיבה. מפני שחכמת הקבלה היא מדברת על חיבור, וחיבור זה דבר רגשי, לכן מקובלים משתמשים בשפה רגשית מצד אחד. מצד שני מפני שמדובר על בחינות, הבחנות, דרגות, התנגדות להתלבשות, והתלבשות, התחברות על ידי איזה רצונות, על ידי איזה כוחות בעד ונגד, לכן יש כאן איזו מין מכאניקה, פיזיקה בוא נגיד, איך הכוחות האלו מתקשרים ביניהם ונכנסים לחיבור. לכן יש כאן שילוב בשפת הקבלה, שילוב מאוד מיוחד, מעניין, מה שאין באף חכמה אחרת, בין רגש ושכל, שפת הרגשות ושפה שכלית של מדע. זה בעצם מיוחד בזוהר. מה שאין כן, ב"תלמוד עשר הספירות" זה פחות. זה יותר שכלי, והמבין, המרגיש, הוא כבר מבין על מה מדובר ומפרש את ההגדרות השכליות להרגשות הפנימיות של עצמו.

אבל בעצם לפי מה ששמעתי מרב"ש הרבה פעמים, זה ש"הקדמת ספר הזוהר" היא דבר מאוד מאוד גדול בזה שזה מאוד מועיל למי שלומד אותה ורוצה דרכה לקבל כוחות, התקשרות לאורות עליונים, שזה ישפיע עליו והוא יוכל אז להבין את פנימיות ספר הזוהר.

תלמיד: ההקדמה היא למעשה כמו הכנה לקריאת ספר הזוהר.

לא, הקדמה היא כוללת בתוכה את כל ספר הזוהר, בצורה כזאת שמה שאתה קורא אחר כך בספר הזוהר, זה לא אנחנו בינתיים, אבל תוכל בקריאת ספר הזוהר בעצמו להגיד שכן זה מופיע בהקדמה כבשורש.

תלמיד: ב"תלמוד עשר הספירות" ברור שבעל הסולם מפרש את מה שהאר"י כתב. איך בעל הסולם משתלב פה ב"הקדמה לספר הזוהר", הוא הרי לא מפרש אלא רק מוסיף תוספות?

כאן זה לא ברור כי הכול מעורב. אני עשיתי את זה ככה במיוחד. כי מה שקורה בזוהר האוריגינלי זה שיש את כתב הזוהר בעצמו, ולמטה פירוש בעל הסולם. אני לא חשבתי שטוב לנו ככה לחלק, אלא אנחנו רוצים להגיש את זה כזוהר לעם. ולכן לא לומדים כספר ומפרשים, ולמעלה זה המקור, ולמטה זה הפירוש, מה שלא כל כך מקובל בספרים הרגילים שהכלל רגיל אליהם, ולכן עשיתי את זה ביחד.

תלמיד: מה שאנחנו קוראים פה זה שילוב של ספר הזוהר ופירוש של בעל הסולם.

כן. אבל אתה יכול לבדוק לראות שבעצם אין בזה שום פחת.

קריין: אנחנו בעמוד 189, סעיף 4.

.4" ביאור השם מ"ב בב' אופנים:

א. השם מ"ב דאצילות, המכונה שם צורה ממש, שכל השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהוי"ה בפשוט, ועשר אותיות דהוי"ה במילוי, וכ"ח (28) אותיות דמילוי המילוי, שהן ביחד מ"ב אותיות.

ב. השם מ"ב של מעשה בראשית, שהם שבעה ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב (32) אלקים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.

ביאור הדברים. כי האורות המתקבלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מהחזה, ששם הראש דא"א, שהוא כתר, ואו"א עילאין, שהם חו"ב, נקראים שֵם מ"ב דאצילות, שכל שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזים בהוי"ה פשוטה, כתר, והוי"ה במילואה, חכמה, והוי"ה במילוי המילוי, שהיא בינה. ונמצא האוירא דכיא שבאו"א, שהוא שם מ"ב.

אמנם זו"ן, שהם שבעה ימי בראשית, אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, הם מים התחתונים, מחוסרי ג"ר. והם מקבלים מישסו"ת, שאוירא שלהם אינו אוירא דכיא. ומאו"א עילאין, שהם שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדילה ביניהם.

אמנם שהתחתונים מעלים מ"ן, ונמשך מיין דכורין (מ"ד) מע"ב ס"ג דאדם קדמון (א"ק), שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה, ומשפיעים לזו"ן, וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוירא דכיא מאו"א עילאין, אז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.

ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בל"ב אלקים ועשרה מאמרות, שעולים יחד בגי' מ"ב (42). כי ל"ב אלקים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה. כי ל"ב נתיבות החכמה, עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלקים, שזה ל"ב פעמים שם אלקים, הנזכרים במעשה בראשית.

ועשרה מאמרות הם ה"ח. אבל כשזו"ן קיבלו הארת חכמה מל"ב אלקים, ה"ח שמקבלים, הבאים מאו"א עילאין, הם אויר דכיא, שהוא שם מ"ב, בחינת מים עליונים. ונמצא, שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחינת שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלקים. ולכן בא הרמז של"ב אלקים עם עשרה מאמרות יחד הם בגי' מ"ב.

וכמו שצורת הברית נזרעה במ"ב זיווגים מזרע דיסוד דז"א, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית. כי חמישה אורות של המאמר יהי אור, הם ה"ח, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנקראים זרע. ואותו הזרע הוא שם מ"ב, כי אע"פ שהם ה"ח, מ"מ, כיוון שיש בתוכם הארת החכמה מל"ב אלקים דישסו"ת, הם נבחנים לשם מ"ב. ומשווה בניין פרצוף הנוקבא שבשם מ"ב, לזרע דיסוד הז"א. אמנם החקיקה של שם מ"ב, הם מ"ב אותיות, מבראשית עד ב' שבמילה ובוהו."

שאלה: איך רשימו שזה שיירים מאור חוזר מצליח לכתוב לנו את כל ספרי התורה?

לא הבנתי.

תלמיד: לולא רשימו לא היינו קיימים ולא היינו כותבים ולא היינו מבינים ולא היינו מרגישים כלום.

כן. אז מה השאלה?

תלמיד: אז איך הוא מצליח לכתוב את כל ספרי התורה, את כל ספרי הקודש?

כי רשימו זה אותו האור שנמצא בתוך הכלי, שעובר מפרצוף לפרצוף, ממצב למצב, ולכן כשאדם יכול לממש את הרשימות, הוא יכול כאילו לכתוב את זה. זה נקרא "כתיבה" האמת, כתיבה זה לא שאתה כותב על דף נייר.

תלמיד: השתוקקות ויגיעה יכולות לתת לאדם לכתוב את כל ספרי הקודש?

לא, השתוקקות זו רק השתוקקות.

תלמיד: מה ששייך לנשמתו.

לא, הוא צריך לממש את זה. אם הוא מממש את הרשימות שמתעוררות בו, מתוך מימוש הרשימות נקרא שהוא "כותב ספר". זה נקרא שכל אחד חייב לכתוב ספר תורה.

תלמיד: יש גבול להרגשה הזו, או אין גבול?

כנראה שאין.

תלמיד: אצלך אני רואה שאין גבול, אצלי מה?

אני לא יודע מה שאתה רואה בי, אני אומר לך מה שקיים לפי דעתי. שאין גבול להשגה לכל אחד, רק שזה יתממש בגמר התיקון.

תלמיד: הוא יכול לממש מעבר לרשימו או שרק רשימו?

על ידי התכללות יכול לממש את הכול.

קריין: מאמר "הניצנים".

הניצנים

.4" בראשית. רבי שמעון פתח, הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו. הניצנים, זהו מעשה בראשית. נראו בארץ ביום השלישי, כמ"ש, ותוצֵא הארץ דשא. עת הזמיר הגיע, זהו יום רביעי, שהיה בו זְמיר עריצים, שע"כ כתוב בו, יהי מאֹרֹת, חסר ו', שהוא לשון קללה. וקול התור, זהו יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים, לעשות תולדות. נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשֶׂה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. בארצנו, זהו יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, עוה"ב.

ביאור הדברים. הניצנים זה ששת ימים של מעשה בראשית, ו"ק, חג"ת נה"י דז"א, שמהם נבנים ע"ס של פרצוף הנוקבא דז"א. כי הנוקבא אין לה מעצמה ולא כלום, וכל בניינה הוא ממה שהז"א נותן לה.

ומפרש, איך הנוקבא נבנית מו"ק דז"א. ואומר, נראו בארץ, ביום ג'. כי הנוקבא נקראת ארץ. והניצנים, ספירות דז"א, התקבלו ונראו בנוקבא, הנקראת ארץ, ביום ג' של מעשה בראשית. וזה היה ביום ג', ת"ת. כי תחילה נאצלה בשני המאורות הגדולים, ואז הייתה שווה לת"ת דז"א.

ונמצא שנאצלה ביום ג', בשווה עם ת"ת דז"א, הנקרא יום ג' של מעשה בראשית. ואז, נראו בארץ. כלומר, כיוון שהמצב הזה לא היה מתקיים בנוקבא, לכן, נראו בארץ, נראו פעם כך.

ואח"כ, עת הזמיר הגיע. זה יום ד', שהיה בו זמיר עריצים. כי ביום ד' התמעטה הלבנה, הנוקבא דז"א, כמו שלומדים, שקטרגה הלבנה ואמרה, אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ואמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ואז ירדה לבחינת נקודה תחת היסוד דז"א, וט"ת שלה נפלו לבריאה. ולא נשאר לה באצילות, זולת נקודת הכתר שלה. ועמדה תחת היסוד. ומעתה הולכת ונבנית ע"י נו"ה דז"א.

ונקרא זה, זְמיר עריצים, מפני שהמיעוט נעשה הכנה ובית קיבול לקבלת מוחין דחיה, אשר מוחין אלו כורתים כל הקליפות, הנאחזות בנוקבא. וזְמיר לשון כריתה. ועריצים הם החיצוניים והקליפות, הסובבים את השושנה.

וקול התור, זה יום חמישי. התור, נצח דז"א. קול התור, הוד דז"א. שמקבלת מהוד, הכלול בנצח דז"א. ע"כ נקרא קבלתה זו, קול התור.

נשמע, זה יום שישי. קול התור אינו מתקבל אל הנוקבא, אלא רק באמצעות יום ו', יסוד דז"א, הכולל נו"ה, ומשפיע אותם לנוקבא. ונשמע אל הנוקבא רק ביום השישי. וזה הכלל, שאין הנוקבא מקבלת אלא רק מהקו האמצעי דז"א, שהוא דעת ת"ת יסוד, או מדעת, או מת"ת, או מיסוד.

נשמע, זהו יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שעתיד להקדים עשיה לשמיעה. שמיעה בינה, כי ראייה ושמיעה הם חו"ב. עשיה המלכות.

בצמצום ב' (צ"ב) ה' תתאה (ה"ת) עלתה לנקבי עיניים (נ"ע), כדי לשתף אותה במידת הרחמים (מדה"ר), בינה עילאה. והנה אבא הוציא אמא לחוץ, ואבא עצמו נתקן כזכר ונוקבא. כי עיניים אבא, וע"י עליית ה"ת אליו, נתקן הזיווג של ראש בה"ת, שנקראת נ"ע. ואמא בינה, יצאה משום זה מראש לגוף. ויש בראש דא"א כו"ח ובינה יצאה לגוף. ונמצא שעשיה, ה"ת, מלכות, קודמת לשמיעה, בינה. כי אבא נתקן בנוקבא, הנקרא אני, ונעשתה הנוקבא כמו אבא, לספירה שנייה לכתר.

מעליית המלכות לנ"ע, נמתקה שם ונעשתה ראויה לעלות ולהלביש או"א עילאין, ולקבל מוחין דחיה, כמו אמא עילאה. שזה היות שהלבנה במילואה. ולפיכך במתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, והקדימו עשיה לשמיעה, שבזה זכו לקבלת התורה. כי העשיה, מלכות, עלתה והלבישה את או"א עילאין, ונגלה היובֵל, שער הנון.

לכן הייתה השמיעה ביום השישי, כי בו נעשה התיקון להקדים עשיה לשמיעה, כמו במתן תורה. וע"כ נעשתה המלכות בשבת בראשית בבחינת ארץ החיים, אמא עילאה.

בארצנו, זה יום שבת, שהוא דוגמת ארץ החיים. אמא עילאה נקראת ארץ החיים. וע"י השפעת יום השישי, עלתה הנוקבא ביום שבת של מעשה בראשית עד אמא עילאה, ונעשתה גם הנוקבא דוגמת ארץ החיים. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו."

פחות או יותר מובן מה שהוא מסביר. אין כאן יותר מצמצום א' וצמצום ב', קטנות וגדלות, שכך אנחנו רואים שנעשה התיקון. כל הזמן היחסים בין קטנות לגדלות. שעל ידי זה מלכות נעשתה נוקבא ויורדת למקומה, עולה, יורדת, עולה, ובצורות כאלה היא בעצם הופכת להיות להמשפיע.

.5" הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעולם הבא (עוה"ב), בינה, ונגנזו שם. ומשם יצאו בהסתר, ונסתרו בתוך נביאי האמת. נולד יוסף, ונסתרו בו. נכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. ואז נראו בארץ ונגלו שם.

ומתי הם נראים? בשעה שהקשת נראית בעולם, אז הם מתגלים. ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. למה ניצלו? משום שהניצנים נראו בארץ. ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם, והעולם לא היה מתקיים.

ביאור הדברים. הזוהר מבאר על השגת מוחין דחיה דז"א עצמו. הניצנים סובבים על חג"ת דז"א, שנקראים האבות. נה"י דז"א נקראים בנים, והם ב' פרצופים, הנחלקים על החזה דז"א, כי חג"ת נקראים זו"ן הגדולים, ונה"י נקראים זו"ן הקטנים.

וע"כ הזוהר מדייק להשמיענו שהוא מז"א הגדול, וע"כ נאמר, אבות. ונקראים בשם ניצנים, שפירושו נטיעות, מפני שהולכים וגדלים כדרך נטיעות. שמתחילה הייתה מידתם כמו נה"י, ואח"כ ביניקה נעשו חג"ת, ואח"כ בגדלות א' נעשו חב"ד של נשמה, ואח"כ בגדלות ב' נעשו חב"ד דחיה.

הניצנים הם האבות, שנכנסו במחשבה, ונכנסו בעוה"ב, בינה. הכוונה היא על עיבורו של ז"א. כי בעת עיבורו הוא עולה לאו"א, הנקראים מחשבה ועוה"ב. אבא נקרא מחשבה, ואמא נקראת עוה"ב. ושם ראשית בניינו של הז"א בג' בתוך ג', שפירושו, שחג"ת מלובשים בתוך נה"י.

וע"כ נאמר, הנטיעות כקרני חגבים היו, עקר אותן משם ושתל אותן במקום אחר, והגדילו. הנטיעות, האבות, חג"ת משורשם. ע"י עלייתם לעיבור לחו"ב, ששתל אותן במקום אחר, והשיגו שם את המלכות הממותקת, הראויה למוחין לעת גדלות. ע"י זה גדלו לאט לאט בעיבור, אח"כ ע"י יניקה, וע"י גדלות א', ולבסוף ע"י גדלות ב'.

ומשם יצאו בהסתר. שאחר שקיבלו חג"ת כל המוחין דעיבור, הם נולדים ויוצאים מאו"א למקומם למטה, ויצאו בהסתר, כי גם אחר יציאתם מאו"א למקומם, נשארו עוד בהסתר, באור מועט.

ונסתרו בתוך נביאי האמת. שע"י השגת מוחין דיניקה, נמשך האור המיוחד לנה"י דז"א, נביאי האמת. ואז התפשטו להם חג"ת מתוך נה"י, והשיג ו"ק. ועכ"ז הם עוד נסתרים, כי נמצאים עוד בהעלם מוחין דראש, ואין להם אלא נפש רוח (נ"ר).

ע"כ נאמר, ונסתרו בתוך נביאי אמת. הם נו"ה, שהשיגו ע"י היניקה. אבל נסתרו בהם, כי האור שלהם נעלם עוד ואינו נגלה. ודע, שיש תמיד ערך הפוך מכלים לאורות. כי בהתחשב עם האורות, משיגים ע"י יניקה אור דחג"ת, רוח. ובהתחשב עם הכלים, משיגים ביניקה כלים דנו"ה, ואור הנפש, שהיה בחג"ת, יורד בהם. וכן במוחין דגדלות, מבחינת האורות נבחן שמשיגים אור דחב"ד, ומבחינת הכלים נבחן שהשיגו כלי היסוד דגדלות.

ונולד יוסף ונסתרו בו. כי אחר תשלום המוחין דיניקה, עולה ז"א לעיבור ב' למוחין דגדלות א', שע"י מוחין אלו נעשו חגת שלו לחב"ד וראש. ונה"י, שקנה ע"י היניקה, נעשו לו לחג"ת, ונ"ולדים לו נה"י חדשים, המכונים נה"י של מוחין דגדלות. ואלו נה"י מכונים בשם יוסף, שהוא יסוד דגדלות, הכולל נו"ה דגדלות. ע"כ נאמר, ונולד יוסף, כלומר היסוד דגדלות.

ונסתרו בו. שעדיין אין לחג"ת אורות דגדלות בשלמות. ועדיין הם בהעלם. כי בגדלות א' משיג רק המוחין דנשמה, שנבחנים עוד לאחוריים אצל ז"א. וע"כ נאמר, ונסתרו בו, שעוד הם בהעלם.

ונכנס יוסף בארץ הקדושה, והקים אותם שם. כי אחר מוחין דגדלות א', מתחיל ז"א לקבל מוחין דגדלות ב', מוחין דחיה. ואז ננסרת הנוקבא ממנו, ונבנית לפרצוף שלם במוחין דחיה. ואז נקראת הנוקבא הארץ הקדושה. כי המוחין דחיה נקרא קודש.

נכנס יוסף, יסוד דגדלות דז"א, בארץ הקדושה, הנוקבא, פב"פ עם הז"א בקומה שווה. והקים אותם בארץ הקדושה. כי מוחין דחיה, אור החכמה, נמשכים רק בזיווג של זו"ן כאחד, והם נשארים רק ברשות הנוקבא, כי רק על ידה נמשכו בעת הזיווג.

והקים אותם בבית שלה. כי ערך ז"א כלפי הנוקבא, כערך או"א עילאין כלפי ישסו"ת. וע"כ אין מוחין דחיה, אור חכמה, נגלית, אלא בנוקבא, שהיא בחינת ישסו"ת.

ואז נראו בארץ ונגלו שם. עתה התגלו במידת הגדלות כראוי, אבל עד עתה נחשבים לנסתרים ונעלמים. ומתי הם נראים?

הלוא כבר ביאר הזוהר, שהם מתגלים, כשנכנס יוסף בארץ הקדושה, כלומר, בעת הזיווג. ומקום ההתגלות הוא בנוקבא. א"כ מדוע שואל עוד פעם, ומתי הם נראים? העניין הוא, כי גם בעת הזיווג יש ב' הבחנות:

א. התכללות שמאל בימין, ה"ח שבזכר,

ב. התכללות ימין בשמאל, ה"ג שבנוקבא.

ע"כ שואל, ומתי הם נראים: בהתכללות ימין בשמאל או בהתכללות שמאל בימין?

ומשיב: בשעה שהקשת נראית בעולם. קשת, יסוד דז"א, בעולם, בנוקבא. שזה התכללות ימין בשמאל בעת הזיווג, כמ"ש, אֶת קשתי נתתי בענן. שרק מזה נמשכים המוחין העילאין. שאז הם מתגלים, רק מהתכללות ימין בשמאל.

ובאותה שעה, עת הזמיר הגיע. עת לקצץ את הרשעים מן העולם. בעת שמתרבים הרשעים בעולם, שמחמתם נעשו אחיזה מרובה לקליפות והס"א, ע"ד שהיה בזמן דור המבול, שנמחה מחמת זה כל היקום, הנה אז אין לבני העולם תקנה, אלא ע"י הגילוי של מוחין עילאין, מוחין דחיה.

ולמה ניצלו? משום שהניצנים נראו. למה בני העולם ניצלים מכּלָיה, כמו שהיה בימי המבול? משום שהניצנים נראו בארץ. כי גילוי המוחין דחיה, מעביר את הקליפות מהארץ, המלכות, ואינן יכולות להיאחז בה עוד. כמ"ש, וראיתיה לזכור ברית עולם.

ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כי תחילה נבנית הנוקבא בשני המאורות הגדולים, שיש לה קומה שווה עם ז"א, אלא שעומדת באחוריו של ז"א, שבשביל זה קטרג הירח, שאין ב' מלכים משתמשים בכתר אחד. וע"כ נבחנים אלו המוחין מוחין דאחור. ונקראים מוחין דו"ק דנוקבא, שהם מוחין של קטנותה, מתחילת התהוותה.

ואז נבחנים זו"ן לפנים קטנות. ונקראים ילדים, נערים, עלָמים. אלא אחר שהיא נשלמת עם המוחין הללו, חוזרת לעיבור ב' לאו"א עילאין, ואז נבנית בניין גדול במוחין דפב"פ עם הז"א. ואז הם נקראים פנים גדולות.

ונודע, שאין שינוי והיעדר ברוחני. ואלו המוחין דאחור, פנים קטנות, נשארים בה גם בעת המוחין וגדלות. ולא עוד, אלא שסיבת המשכת המוחין דחיה, הם בעיקר בכלים דמוחין דאחור בפנים קטנות.

ואם לא היו נראים מכבר, לא היו נשארים בעולם. כלומר, שאם לא נראו בנוקבא אותם הניצנים כבר מקטנותה, בבניין האחוריים שלה, הנה לא היו נשארים בה המוחין דחיה גם בגדלות, כי לא היו לה כלים במה לקבלם.

.6 ומי הוא, המקיים את העולם וגורם לאבות שיתגלו? קול הילדים העוסקים בתורה. ובגלל ילדי עולם אלו, העולם ניצל. כנגדם כתוב, תורֵי זהב נעשה לך. אלו הם ילדים, נערים, עלמים, כמ"ש, ועשית שניים כרובים זהב.

ביאור הדברים. ילדי העולם הם מוחין דאחור, הנקרא פנים קטנות. וכן ילדי העולם וכן ילדים, נערים, עלמים. והזיווג שלהם במצב זה, נקרא קול הילדים העוסקים בתורה. והם תורי זהב. והם ב' הכרובים, פנים קטנות, אשר אלו המוחין דחיה, הנמשכים בהתכללות ימין בשמאל, לא היו מתקבלים כלל בנוקבא זולתם.

ומי הוא, המקיים את העולם, בעת ריבוי הקליפות, שיש להן כוח להחריב עולם כבימי המבול? הנה אין תקנה זולת בהמשכת מוחין דחיה בקשת בענן, שע"י זה העולם ניצל. ומי הוא המקיים והמציל את העולם בעת ההיא, וגורם לאבות שיתגלו, שגורמים לגילוי חג"ת במוחין דראש, שחג"ת נעשו אז לחב"ד דחיה? הגורם לזה קול הילדים, העוסקים בתורה, המוחין דאחור, שהוא קול הילדים ותורי זהב."

תלמיד: אנחנו קוראים את הפרק הזה.

יפה כתוב, כן?

תלמיד: חבל על הזמן, זה מה שאני רוצה להגיד.

זה פיוט, זה רומן.

תלמיד: אני לא מבין מילה ואני לא יכול להפסיק לשמוע. אנחנו לוקחים משפט אחד שאומר רבי שמעון "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע והתור נראה בארצנו". ממשפט כזה הוא מסביר את כל ספר בראשית.

בטח.

תלמיד: זה כזה פלא, איך זה קורה? מצד אחד אני לא מבין כלום, מצד שני ההרגשה שלי אומרת שיש פה הכול.

הוא פותח לך את מעשה בראשית לפי משפט אחד, כן.

שאלה: איך קורה כזה דבר, שאם אתה קורא משפט כזה, אמנם הוא משפט יפה אבל משפט, ולמעשה הוא עולם מלא.

יש בו גם אור וגם כלי, קטנות וגדלות, מה שעכשיו מתגלה ועתיד להתגלות, הכול נמצא במשפט אחד. לכן יש לו רק לפרש את זה איך אחר כך זה נפתח. אבל כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שאפילו בבחינת שורש יש לך את כל הבריאה, רק צריכים לפיתוח הכלים ולפי זה לגילוי האורות ואז תהיה לך כל המציאות כלפי המקבלים. אבל אם לא כלפי המקבלים, מספיק יש לנו במחשבת הבריאה שנבראה נקודה שחורה בתוך אור לבן.

תלמיד: תלמוד עשר הספירות זה מתמטיקה, צריך להבין מה הוא כותב, את הנוסחאות.

האמת שזה גם כן לא כך. כי אם מתייחסים כך לתלמוד עשר הספירות, ממש הורסים את המאור המחזיר למוטב, דוחים אותו, לא משתמשים בתורה אלא משתמשים בחכמה, וזה פסול. לכן דווקא ספר הזוהר בזה הוא מועדף על פני תע"ס. כאן אדם מבין משהו, לא מבין, מתפעל, נמשך, מתייחס לזה בכבוד, זאת אומרת לא לפי השכל שרוצה לכבוש. לפי זה ספר הזוהר יש לו מקום. לא מן הסתם הם בחרו בסגנון זה לכתוב, וכל המקובלים בכל הדורות אחר כך שיבחו אותם על זה.

טוב, אז כך נמשיך. בכל זאת עברנו את המאמר הראשון מ"הקדמת ספר הזוהר". והמאמר השני "מי ברא אלה".

תלמיד: עמ' 193, מאמר "מי ברא אלה", סעיף 7.

מי ברא אֵלֶה

.7" בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום, שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶּתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה.

ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. ומשום שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמיים וארץ שבפסוק של בראשית. כי שמיים וארץ הם הכלל של שבעה ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל?

הזוהר אומר, שפֶּתח עיניים, זו המלכות דראש א"א דאצילות. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. לכן כתוב, שאו מרום עיניכם, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, במלכות דראש דא"א, תדעו העניין הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לְבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם, אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם מחוץ לראש דא"א בלבד. ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המחוסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה.

ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה ב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, עומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את ז"ת דבינה מחוץ לראש, ומפריעה להם לקבל חכמה. כי אע"פ שהמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו, מחוץ לראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיוון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ועתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושה עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ורק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, הן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומיהו מ"י? ז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ומקצה השמיים למעלה, הכול עומד ברשותו. ז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמיים למעלה. כי השמיים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ מ"י נקרא, קצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. כי השמיים והארץ, שהם זו"ן וכן ג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכול עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמיים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה.

ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמיים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמיים, מקבל מהם."

אנחנו למדנו איך מתחלקים כל הפרצופים האלה, דווקא בגלל שיש לנו עניין לעבוד עם ג"ר דבינה, ז"ת דבינה, עם כלים דקבלה, עם כלים דהשפעה, קטנות, גדלות, פרסא באמצע. כאן כל העניין שבאצילות. הנקודה הזאת שבחזה דפרצוף, שמשתמשים בכלים דהשפעה, ואחר כך בגדלות יכולים לצרף אליהם כלים דקבלה כאח"פ דעלייה, ורק בגמר התיקון משתמשים באח"פ האמיתי.

שאלה: יש שם איזה מקום שנוהגת שם שאלה שהיא עליית מ"ן. למה הוא מדגיש את זה?

כי בזה תלוי איך הפרצוף מגיע מקטנות לגדלות. שהוא מעלה מ"ן.

תלמיד: איפה השאלה הזאת?

איפה היא קיימת?

תלמיד: כן.

בדרך כלל מורגשת בחזה. נקרא על "שואלים על הגשמים", "שאלה", כל מיני כאלה ביטויים.

קריין: סעיף 8.

.8" ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחר שהגיע לשם, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו ז"א. והיא נבחנת לקצה השמיים שלמטה, כי היא סוף כל המדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא ז"א, הנקרא שמיים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמיים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמיים למטה.

והאדם שאל וחקר, להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה.

אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

זה כל העיקרון של התיקון. העלאת מ"ן מהנשמות, וקבלת התיקון מאבא ואימא שנמצאים בג"ר דאצילות.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזיווג או"א, להסתכל, כדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת.

כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חוה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת ז"א. עד סוף כל המדרגות, מז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אחור באחור (אב"א) עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פנים בפנים (פב"פ) עם החכמה רק לצורך זו"ן.

ואחַר שהגיע לשם, הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, העולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהן חמישים, הן כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

איך הטקסט עצמו, הוא קצת יותר קרוב? אבל יש בו משהו שהוא מושך, שהוא נעשה יותר ויותר, לא שמובן, אבל מורגש. לאט לאט, אתה צריך רק לשמוע, ואז לפי השמיעה זה יסתדר. סך הכול אין כאן הרבה פרטים, עתיק, אריך אנפין, אבא ואימא, ישסו"ת, זו"ן הגדולים, זו"ן הקטנים, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. עשר שמות. לאט לאט אתה מתחיל כל הזמן לראות איך הם מתקשרים, על מה מדובר. זו לא בעיה. תשתדל רק לא לדחות את זה. תבדוק שזה נעשה יותר ויותר קרוב אלינו. ככה רגיל, אתה מתרגל לזה.

שאלה: נגיד שהרגשת משהו, איך אתה יודע להגדיר את זה בשם?

זה לא חשוב. אל תדאג על החכמות, על השמות, על כל מיני דברים. פשוט שזה יעבור עליך, שזה יעבור. איך תינוקות גדלים? מכניסים להם מצד אחד, הם מוציאים מהצד השני, ככה אוכלים עשר פעמים ביום וגדלים. ככה אנחנו עם החכמה הזאת, תכניס, תכניס ושיתפזר ויצא, לא חשוב. העיקר שאתה רוצה לבלוע אותה בלי ללבוש את זה בשכל ואפילו ברגש. אתה רוצה להתכלל מזה.

תלמיד: העיקר להיות בתוך זה?

כן. לכן אומר בעל הסולם שהיו לו כאלו שלא ידעו אידיש, הוא היה מלמד באידיש, ואמר "לא נורא, שישבו וישמעו". זה באמת לא כל כך חשוב. העיקר, לרצות מאור המחזיר למוטב, והוא ישפיע לפי הרצון. ולכן, ללמוד בשפה שאתה מבין, במילים שאתה מבין, שאתה יודע את הדברים האלה, בזה לא תלויה ההצלחה בכלל, אלא רק עד כמה אתה רוצה שזה ישפיע. וכשאתה נכנס לחכמה, החכמה מפריעה. אלא, אתה רוצה שזה ישנה אותך, שהלב יבין.

(סוף השיעור)