שיעור 15.05.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 518,  שמעתי, מאמר ה'

"לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?"

"הנה, בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה. כי אין זה בשכל אנושי להבין, איך אפשר להיות דבר כזה בעולם. וזהו מטעם, כי כל מה שנותנים לאדם להבין, שאם יעסוק בתו"מ ישיג משהו, מוכרח להיות שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זהו הארה הבאה מלמעלה. ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'".

אם כן יש להבין, בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה. הלא, לא יעזור לו שום עצות, ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע, לא יועיל לאדם שום יגיעה, בכדי להשיג את הענין של לשמה.

והתשובה היא, כמו שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (אבות פרק שני כ"א). זאת אומרת על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה], היות שזהו בחינת תפלה. כי תפלה נקרא חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז בא מלמעלה עניית התפלה. היינו, שהוא מקבל מלוי על חסרונו.

נמצא, זה שצריכים עבודת האדם בכדי לקבלת מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי. והמלוי, אף פעם האדם יכול להשיג מעצמו, אלא זהו מתנת אלקים.

אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה. היינו, מעומק הלב, שפירושו, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דוקא אם הוא השקיע כל הכוחות מה שיש ברשותו, ולא עזר לו.

לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו.

אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.

ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו."

שאלה: אם את הגוף האדם מנסה בסך הכול לשעבד אותו, כמו שהוא כותב פה, לעבודת ה', אז מה זה נקרא שאדם מתפלל מעומק הלב? כי הגוף, אותו הוא צריך לשכנע וזה כל העבודה שלו, אז מאיפה הוא מתפלל, מה זאת אומרת שהוא מתפלל מעומק הלב?

יש לב ויש עומק הלב, ה"לב" כולו זה נקרא גוף, רצון, ו"מעומק הלב", מאותה נקודה שבכל זאת קושרת אותו למטרה.

תלמיד: אז "עומק הלב" הכוונה לנקודה שבלב?

אני רוצה להגיע למשהו, אבל יש לי איזה מטען, איזה כבודה כזאת, שהיא לא נותנת לי לזוז לכיוון המטרה.

תלמיד: הקטע הזה ב"שמעתי" וגם ב"אגרות" זה כאילו האדם והבורא מדברים בצורה מאוד מאוד קרובה. בעל הסולם מדבר על זה, על רגש וכאילו איזה יחס, איזו השגחה אישית כזאת. כשאנחנו נמצאים עכשיו בעבודה מול סביבה ועם הקבוצה, איך לתרגם נכון את המאמרים האלה ואת האגרות האלה, איך לקרוא את זה נכון?

אדם צריך לבדוק את עצמו ולתאר לעצמו,, כך לפנטז, לדמיין, כאילו, הייתי רוצה לעשות פעולות שהן כולן כולן השפעה מחוצה לי, לכולם. ואפילו שאולי אני לא יודע למי ולא רוצה לקבל על זה כלום, רק לדעת שאני נותן ומשפיע ומזה יהיה לי סיפוק. ואולי אפילו שאני לא אדע שאני משפיע, שזה לא יהיה כאיזה שכר. אבל זה כבר תוספת, זה כבר שלב עוד יותר מתקדם, ונעזוב את זה בינתיים.

זאת אומרת, לבדוק את עצמו, האם אני הייתי שמח לעשות פעולת השפעה, לחיות בפעולת השפעה שזה ממני החוצה, וכך לבדוק את עצמו האם הנטייה הזאת, משאלת הלב היא שבאמת הייתי רוצה שזה יקרה לי, ולהשתדל למדוד כל פעם האם באמת נמצאת בי התקווה הזאת, התפילה הזאת, את המצב הזה כנעלה, כמשהו כחלום.

תלמיד: אבל חייבת להיות איזה כתובת. מה, זאת סתם תפילה, סתם השפעה, צריכה להיות איזה כתובת לתפילה.

לא, זה פשוט ממש יוצא לי מהלב, פורץ ויוצא.

תלמיד: בלי למען את זה לשום מקום?

כן, יש בלב איזה רצון כזה, שהייתי מעוניין לחיות במצב שאני עושה פעולות השפעה לכולם וטוב לי, אבל לא שטוב לי ולכן אני עושה פעולות השפעה, אלא אני עושה פעולות השפעה וזה שאני עושה אותן, מזה טוב לי, לפחות דבר כזה. הוא לא רחוק, הוא נמצא כאן, אתה לא צריך לזה קשר עם הבורא, אתה לא צריך לזה שום דבר, אלא לראות עד כמה שכבר מתקדמים לפחות להערכה של תכונת ההשפעה. וזה לא תכונת השפעה אמיתית עדיין, זה ברור, זה מה שאני מדמיין בתוך הרצון לקבל שלי, אבל בכל זאת איכשהו.

תלמיד: אז אפשר להגיע לְמה שאמרת בלי שאני מראש אכוון את זה לבורא, כמו שפה ב"שמעתי" וב"אגרות". אפשר להגיע למצב הזה שאתה תיארת?

אם לבורא זה נקרא כבר לקבוצה. אסור לנו לתאר את הבורא מחוצה לקבוצה, כי אחרת זו תהיה דת או עבודה זרה. זאת הבעיה שבגללה אברהם שבר את כל הטרפים, כל הפסלים והצורות למיניהן. שכל המלחמה שלו הייתה בעצם שמתארים את הבורא מחוצה לנברא וזה אסור. זאת עבודה זרה, עיקר העבודה הזרה היא בזה.

זה לא על מנת לקבל או על מנת להשפיע, זה לא חשוב, אלא זה העיקר, שאדם כך מתאר בעצמו, שאפשר להתייחס לבורא ישירות, אני והוא, ולא דרך מרכז הקבוצה, ששם אני מגלה אותו, רוצה לגלות, מחכה, מצפה שיתגלה.

אני חייב לגלות את הבורא בתוך הכלי, אני חייב ממש לתאר אותו מתוך הכלי בלבד, אחרת זה רוח מה שאני מתאר לעצמי, אבל זאת ממש עבודה זרה, זה כל העניין, כל ההבדל בין חוכמת הקבלה לדת. בדת שם בכלל, מי מתאר ומה ואיך. לכן אם אנחנו נפתח "סידור" נגיד ונתחיל לקרוא, אז כל התפילות, הבקשות, השירים, הפסוקים, הם כולם מדברים על עיצוב הקבוצה בצורה זו או אחרת, כדי לגלות את כל האופנים של הבורא.

שאלה: לגבי השפעה, מה זה נקרא השפעה לזולת, המעשה שעושים, או הכוונה שנמצאת, שרוכבת על המעשה?

כוונה בטוח, וצריכים לצרף אותה למעשה, אבל כוונה בטוח. שאני נהנה לפחות מזה שיש לי, אני שמח מזה שיש לי כוונה כזאת, שיש לי נטייה לזה, חלום כזה שזה יקרה, שאני אולי אתקדם פעם ואחיה בזה שאני עושה השפעה לזולת, ושיהיה אפשרי לעשות, לבצע את הפעולה, אבל באמת כל הביצוע הוא בכוונה, בסופו של דבר לא צריכים שום דבר לעשות חוץ מכוונה.

אתה רואה איך האנושות מתקדמת לכיוון הכוונות. החומר נעלם, כבר מתחילים להדפיס דברים במדפסת, אנחנו עוד מעט נאכל הכל מאיזה תרכובת של יסודות, והכל עובר לצורה יותר ויותר נעלמת כזאת. ואמנם שנראה לנו איפה אבנים, איפה ברזל, איפה בטון, איפה כל הדברים, אבל לא, זה יהיה עוד פחות ופחות, והחומר נעלם יותר ויותר ועוד מעט לא תאכל עוף שהיה פעם עוף חי, אלא יביאו לך משהו מהמעבדה, מהתנור, וזהו. כולנו מתקדמים למצב שהכוונה, הרוח, הוא הקובע. רוח, מחשבה ורצון.

תלמיד: התוספת לכוונה על מעשה, זאת כוונה פרטית או זאת כוונה קבוצתית?

אם אנחנו רוצים שזה יפעל לבורא זה רק כוונה קבוצתית, אחרת הוא לא שומע. מניין, אחרת אין תפילה.

תלמיד: כוונה ותפילה זה לא אותו הדבר, או זה אותו הדבר?

תפילה מבטאת כוונה. כוונת האדם זה כיוון מסוים, אבל כדי לבטא אותה אתה צריך כמו ב"בית שער הכוונות" שאנחנו לומדים, כמו כוונות ב"סידור", שלזה צריכים הרבה מילים, צריכים הרבה פעולות. כוונה בעצמה היא צריכה להתפרש במשהו, להתגלות במשהו, לכן יש הרבה אותיות גימטריות.

תלמיד: מה יוצר בחברה, איך חברה מגיעה למצב שעל המעשים שלה יש כוונות?

מעשים גשמיים?

תלמיד: כן. נגיד אנחנו עושים פעולות הפצה, באים לשיעור ויושבים בסעודות. קודם אמרת, יש לכם אינסוף פעולות ומה שחסר לכם זה כוונות, ואתם בורחים לפעולות כדי לא להתעסק בכוונות. אז אני שואל, נגיד לא מוסיפים פעולות, ויש לנו אותן פעולות, אחת לאחת כמו שיש לנו היום. העבודה הזאת להוסיף בכוונות, במה היא תלויה על כל הפעולות שיש לנו?

זה בתנועה שבלב. מה זאת אומרת? מה השאלה בכלל, איך מייצבים את הכוונה? בזה שכל אחד דואג עד כמה שהלב שלו מתחבר עם יתר הלבבות ועד כמה שזה יהיה רצון אחד, כיוון אחד, מטרה אחת, תקווה אחת. אין על זה מה לדבר, האם נעבור על עוד עשרים שלושים מאמרים כדי שתראה שכבר קראת על זה אלף פעמים?

שאלה: האגו כשהוא מתעורר והוא מבין, שאולי החיים בהשפעה, אולי יש פה איזה רווח שבכל זאת מסתתר?

לא חשוב, אז גם זה, ודאי שכן.

תלמיד: מופיעה איזו כוכבית למטה בסוף, של מי ידאג להכרחיות אם אני באמת אחיה בהשפעה עשרים וארבע שעות ביום?

לא, אתה יכול לעבוד בעבודה שלך, זה לא חשוב, אתה יכול לעבוד בעבודה שלך ולהיות במשפחה, ולעשות הכל כמו שהאחרים. השאלה עד כמה אתה מתעורר לכל הפעולות האלה הגשמיות בכוונה להשפיע לזולת. "להשפיע לזולת", זה לא שאתה הולך עכשיו לעבוד ושולח את השכר שלך לאיזה חשבון, לאיזה בית אבות, לנזקקים, או למשהו אחר. לא, עיקר הפעולה שלנו, שאנחנו צריכים לעשות, זאת הכוונה.

בעולם לא חסר כלום חוץ מכוונה. כמו שאנחנו מדברים על החינוך, העולם לא צריך לא ולא חייב שום דבר לשנות, אם האנשים יתחילו להשתנות לקראת החיבור ביניהם, אז מאליו, מעצמם הם יראו שהמצב משתנה, שהעולם משתנה. שאין פער כזה בין השכבות, הכל ישתנה. הכל תלוי בכוונה, אתה לא צריך לשנות בעצם כלום, הכוונה משנה את הכל.

תלמיד: לא מסתדר לי בראש איך שני הדברים מסתדרים ביחד, נניח, לחיות בהשפעה וללכת למסעדת יוקרה?

אז לא יהיו מסעדות יוקרה. אני אומר ברצינות, אתה תזלזל בכל הדברים האלה שהם באים רק כדי לגרות את האגו שלך, זה יעלם, דעת הקהל משנה את הכל.

(סוף השיעור)