שיעור בוקר 08.05.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך י"ב, קטעים נבחרים,

עמ' 142, פרק: "טוב ורע"

טוב ורע

לצפות לאור

".54 מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז. מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן."

("החיזיון של רבי חייא", הקסה"ז)

העולם הזה נקרא הרצון לקבל, העולם הבא נקרא רצון להשפיע. מלכות זה העולם הזה, בינה זה העולם הבא. ומי שנמצא במלכות, ברצון לקבל אבל מקווה מאוד שיוכל להתעלות ממנו לרצון להשפיע, הוא כבר לפי הכיוון שלו נקרא שרוצה להגיע להיות "בן עולם הבא". זה מה שהוא אומר, שבעודם בחייהם בעולם הזה, מי שמצפה לעלות לכוונה לעל מנת להשפיע, זה נקרא "לצפות לאור".

הרע והעונש הופכים לטובות ולזכויות

".138 מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

("ליל הכלה", הקסה"ז)

מה אפשר להגיד על מה שעברנו עכשיו, ובאמת גם לפי הכותרת, ש"הרע והעונש הופכים לטובות ולזכויות", שמה שהיה נראה לנו מלכתחילה רע ועונש שהיינו מרגישים ברצון לקבל שלנו שאף פעם לא יכול להתמלאות, ולא יכולים להישאר בו שום תוצאות טובות, אפילו שמרגישים אותם לאיזה רגע בצורה אגואיסטית, הכול מיד נעלם, כי הרצון לקבל לא מסוגל מעצמו להחזיק שום דבר שיישאר בו, כי הוא מתחדש כל פעם יותר ויותר. ואז יוצא שרק על מנת להשפיע, שאנחנו הופכים את כל התנאים האלו שמתעוררים ברצון לקבל, רק בכוונה על מנת להשפיע אנחנו יכולים להחזיק את הדברים הטובים ולהוסיף עליהם. שאם ברצון לקבל אנחנו כל הזמן יורדים להרגשת יותר חושך, יותר ריקנות, אז ברצון להשפיע ההיפך, שום דבר לא נעלם אלא ניתוסף יותר ויותר ויותר.

ייסורים מתקבצים ונעשים לאור גדול

".141 עד כאן דיברנו מהעונשים והייסורים הנוראים ביותר, שהם הפירוד מאמונת ה'. והזוהר אומר, כי גם העונשים והייסורים משאר דברי העולם, מהעבירות הפרטיות, ומייסורי הגיהינום, והייסורים הגופניים, וכדומה, הממלאים כל העוה"ז, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזיווג הגדול הזה, כמ"ש, והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם, להטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן יָשִׂישׂ ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול, ונהפכים לששון ולחדווה רבה. ונאמר, אין אומר ואין דברים משאר דברי העולם, שהם כל ייסורי העוה"ז, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, בהיהפכם לששון ולחדווה. ואינו רוצה לשמוע אותם, שלא יתאווה לשמוע אותם, כי מתוך ההיפוך שלהם לששון ולחדווה, הרי המלך הקדוש יחזור אחריהם, ויתאווה לשמוע אותם."

האם אנחנו נמצאים במצב שדברי הזוהר פועלים עלינו ומתקנים אותנו? באיזו צורה אנחנו צריכים להיות? מה אנחנו צריכים להרגיש? לא סתם לשבת ולשמוע ללא שום הכנה, אלא באיזו הכנה פנימית אנחנו צריכים להיות כדי שזוהר ישפיע עלינו. בואו נבדוק את עצמנו.

"כלומר, שזֵכֶר כל צער וכאב מהימים שעברו, יגרום עתה בגמה"ת חדווה ועונג רב. כמ"ש, בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עוון ישראל ואיננו. כי בעת שייהפכו לזכויות, יעלו כל כך נחת רוח, עד שיבוקשו העוונות מימים שעברו, כדי להתבדח עליהם, ולא יימצאו. כלומר, שיידמה לנו, כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו.

ונאמר, ואינו רוצה לשמוע אותם. כלומר, שאין אומר ואין דיבור, שלא יחזור עליהם ברצון ובחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו, העולה בזיווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים, הטובים והרעים יחדיו שבגמה"ת, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו. שהוא הייחוד הגדול, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר, אלו הדברים, דברי העולם, בכל הארץ יצא קַוום. כי הקומה, היוצאת על אלו הדברים, שהם כל מיני הייסורים והעונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. כלומר, בכל הארץ."

("ליל הכלה", הקסה"ז)

ברור מכאן איך הייסורים נעשים לאור גדול? הם עוזרים לנו לבנות את הכלי, לגלות את האור הגדול. לא שהם עושים את האור הגדול, אלא "אין אור ללא כלי" ולכן כך זה כתוב.

שאלה: קראנו קודם על שכר ועונש. נשמע שהכול הפוך, שכר נשמע כמו דווקא לקבל את המכה ולהתעלות מעליה, ועונש נשמע כמו להיות בתוך הרצון לקבל.

תלוי מאיפה אתה מדבר, או מתוך הרצון לקבל או מתך הנטייה לרצון להשפיע. תלוי איך אתה מדבר, ודאי. יש אנשים שמקבלים מכות ומרגישים בזה חסד עליון, כי זה עוזר להם לצאת משליטת האגו שלהם ולהידבק בבורא, זו ממש בריחה ממצרים. ויש כאלה שרואים במכות האלו לא כיוון לחיים עליונים, אלא מכות בחיים ונמצאים כלולים בזה. וזה כל האנושות מחוץ מכמה מקובלים.

תלמיד: מאיפה הזוהר תוב? למה הוא מתכוון? הוא מן הסתם מתכוון לאיך שמקובלים רואים את העולם.

ודאי, מה קורה בזוהר? יושבת עשיריה קדושה, חברה קדישא כזאת, שמייצגת בתוכה את אותם התכונות שישנן בכוח עליון ולכן היא מגלה את אותו כוח עליון בתוך הקשר ביניהם. פעם נזרקת למינוס, להרגשת האגו המשותף שלהם, שזה ממש גיהינום. מה שמתגלה באדם, זה כלום לעומת מה שמתגלה בחברה. אפילו אצלנו בחברה שמתחיל משהו להתלבות, אבל בדרגות הגבוהות זה נס אם יכולים לעצור. כי זה מגיע מלמעלה ואין לזה שום סיכוי להתחיל לראות איזו הצדקה, מאיפה זה בא, בשביל מה בא, רק להרוג את כולם. אני מוכן להרוג את עצמי, רק קודם להרוג את כולם. זה ללא גבול. גם אין הסבר מה זה להרוג, זה סתם, זה גשמי. כאן זה רוחני, זה כבר משהו נורא. אז חברה כזאת שנמצאת בכאלו תנודות, משנאה כל כך גדולה לאהבה, מגלים הכול מתחילת הבריאה ועד גמר התיקון.

תלמיד: אז בעצם לקרוא את הזוהר אפשר רק אם נמצאים בתוך מרכז הקבוצה?

בלי זה אסור לך לפתוח זוהר. על מה מדובר שאת חכמת הקבלה אפשר ללמוד מגיל ארבעים? שאתה מתחיל במשהו להיות לפחות שייך לתכונת הבינה.

תלמיד: ונניח שאני ברגע מסוים לא שם, אבל אני שואף לשם, האם האור יכול לעזור לי להגיע לשם?

כן, גם זה. זה מה שכתוב, שהם עשו תיקונים גדולים כאלו, שאפילו מלכתחילה אפשר להתחיל ללמוד את הטקסטים האלו ועל ידם להתקדם.

שאלה: הוא קורא לכל הייסורים והמכות "מדומים".

כן, ודאי שזה מדומה.

תלמיד: מה נשאר מתגובה נכונה של הנברא כלפיהם?

בתוך הנברא?

תלמיד: אני לא יודע, בכלל, מה שאתה יכול להגיד על זה.

בתוך הנברא, אחרי העיבוד הנכון של פניית הבורא אליו, שהוא מרגיש "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו", שהוא מרגיש מכה והוא מגיב נכון, שהוא מתנזר, מתרחק מהפרעה במידת המכה, כי הבורא עושה לו טובה גדולה כדי שהוא יוכל דווקא על ידי ההרגשה האי נעימה הזאת להתנתק מהאגו שלו, אם אני מרגיש באגו שלי ייסורים, אז אני מפסיק להשתמש בו כדי לא להרגיש ייסורים, אז אני מרגיש בזה עזרה גדולה שבאה לי מלמעלה, וקודם כל אני מעלה את עצמי להודיה.

ואחר כך, שאני עכשיו נמצא למעלה קצת מהרצון לקבל, איך אני נדבק ב"אין עוד מלבדו טוב ומטיב". זה דרך הקבוצה, שאני רוצה לייצב את עצמי נכון, אחרת בכל זאת אני אסחוב את הרצון לקבל שלי. אני עובד עם הרצון, אם לא ברור שהרצון בא מתוך העשיריה, אז זה בטוח הרצון שלי באיזו צורת הסוואה, וכך אני מגיע לתגובה.

השגחת ה'

".138 כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום." זאת אומרת אנחנו נהנים מזה שאנחנו נמצאים כמו הבורא, באותה הצורה. אין התענוג מורגש, תענוג אמיתי, נצחי, שלם, אלא במידה שאנחנו מקבלים אותה צורה כמו הבורא. "משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו."

("ליל הכלה", הקסה"ז)

אנחנו עכשיו לא יכולים להבין, אם כך, מה הסיכום. הסיכום הוא, אם אפשר כך להסביר בכלל, שאנחנו מתעלים מעל ה"אין עוד מלבדו", בטוח שאין עוד מלבדו, אין ספק ואין בכלל לקבוע משהו אחר, וזה כאילו מובן מאליו. התכללות בזה זו המטרה שמושגת.

שאלה: הוא אומר שכל פעם שהוא מרגיש רע הוא מנתק את עצמו מהבורא.

זה אוטומטי, ודאי. זה יוצא מאליו. אם אני מרגיש מכה אני לא יכול להרגיש את הבורא, אני לא יכול לחשוב עליו טוב. זאת אומרת, לחשוב עליו. זה כבר לא אותו בורא שקיים. האדם לא יכול לשייך איזה פגם לבורא, שום דבר. זאת אומרת אם אני מרגיש שאני קיבלתי רע מהבורא כדי להתנתק מהרצון לקבל שלי, אז הוא עוזר לי. זה הבורא נתן לי את הרע? לא.

אני יכול לדבר עליו בצורה כזאת, שהוא נותן מכה לפרעה, "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו", אז הוא פונה אלי, למשה ואני דבוק אליו, ואז יש חוץ מאיתנו, בקשר בינינו, עוד פרעה שנפרד ממני, בכלל לא שייך לי, שאני שונא אותו ואני לא יכול לעבוד עימו, אני מפחד ממנו וכן הלאה. הבורא כאן הוא העוזר, המבצע. אז אתה יכול לדבר על הבורא.

על פעולות רעות אתה לא יכול לפנות אליו, זה לא הוא. זה בירורים שאנחנו נרגיש אותם.

תלמיד: האם רק בהשגה רוחנית מקשרים שכל פעם שאני מרגיש רע אני מתנתק מהבורא? איך מתקרבים להרגשה הזאת, שכל פעם ההרגשה הרעה מנתקת אותי מהבורא?

לאט לאט אתה מתקדם למצב שאתה מתחיל לקבל כאלו הבחנות. זה כבר טיפול אישי של הבורא בך. גם כך הטיפול אישי, אבל כאן אתה מתחיל להיות ממש מקושר בקו ישיר. זה כמו שהבורא פונה למשה ואומר, "בוא אל פרעה". "נתתי לו מכות, נתתי לו הכבדת הלב, הוא מאוד קשה עכשיו, הוא מתראה אליו, הוא חם עליך, עכשיו בוא אליו".

נניח תקבל היום הזמנה לבוא למשטרה. סתם כך, אתה הרבצת למישהו. אז תתחיל לקשור את זה ל"אין עוד מלבדו", ודאי. ואיך הוא עושה את המכה הזאת על האגו שלך, על הרצון לקבל שלך, ואיך אתה צריך להתעלות מעל האגו ולהתקשר אליו, להודות על זה שאין עוד מלבדו, שעושה את זה כדי שאתה תתקשר אליו.

בקיצור, לעשות את כל הפעולות הנכונות. אי אפשר להתקדם בלי כאלו "הזמנות", בלי כאלו מכות, אי אפשר. אני אומר ברצינות, שיהיה ברור. אלא הכנה בקבוצה ובחיים שאתה עושה, מביאים אותך למצב שאתה תקבל את זה באמת כטוב ומטיב ואין עוד מלבדו. שכל פעם יהיה לך מאבק כמו משה מול פרעה עם הבורא ביד. נעבור גם את זה.

שאלה: מה אני יכול לעשות אם בעשירייה שלי יש רק ארבעה אנשים?

לא חשוב, זאת עשירייה. שיעבדו על האחרים, אולי יבואו עוד אנשים, אבל גם זה מספיק.

שאלה: למה קשה לי כל כך להתחבר עם העשירייה שלי וקל לי מאוד להתחבר עם החברים האחרים בכלי העולמי?

שם הרצון לקבל לא כל כך מתנגד כמו בעשירייה.

שאלה: אמרת שאם אתה מרגיש רע, אתה לא יכול להצדיק את הבורא.

כן.

תלמיד: לדוגמה, אתה מקבל מכה פיזית, לפני שאתה מקבל את התרופה לזה אתה לא יכול להצדיק את הבורא.

איזו תרופה?

תלמיד: תרופה פיזית לבעיה פיזית.

נגד כאבים נניח?

תלמיד: כן.

לא נכון. יכול להיות שאני מקבל מכה מאוד קשה וכואבת, ויחד עם זה אני מתעלה מעל המכה הזאת ומודה לבורא.

תלמיד: לפני שאתה מקבל את התרופה אתה יכול להגיד שזה מהבורא?

אתה מקבל תרופה מלמעלה, מהבורא, בזה שאתה מגלה עד כמה זה מועיל לך להתקדם.

תלמיד: אומרים שאתה צריך ללכת גם לרופא.

אתה צריך ללכת לרופא, ודאי.

תלמיד: אבל מה בא ראשון?

לא בא ראשון, זה לחוד וזה לחוד. שני דברים. אתה צריך לטפל בכל המישור דעולם הזה, ללכת לרופא, ללכת למשטרה, ללכת לעורך דין, ללכת לכל מיני מקורות ששם אתה צריך לטפל בזה כמו שנהוג בעולם הזה. ויחד עם זה אתה צריך לפנות לבורא. יש כאן אנשים שזוכרים, כמה חברים שעברנו יחד תאונה.

ואז אני אמרתי מיד, יופי, עכשיו יהיה לנו דבר טוב, אם נצא בחיים. אני ועוד חבר היינו במצב מאוד קשה.

(סוף השיעור)