שיעור בוקר 22.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 23,

מאמר:"לעולם ימכור אדם קורות ביתו"

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

"אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה." אנחנו נמצאים תחת השפעת הרצון לקבל שלנו, זה מה שיש לנו. יש בנו רצון לקבל אגואיסטי ועל ידי המאור הוא מתעורר יותר, מתעורר פחות, לכל מיני מטרות שלו. וישנה הנקודה שבלב שהיא מעוררת אותנו לאיזו מטרה אחרת, אבל אנחנו לא יכולים לעשות איתה כלום. כל השליטה על עצמנו יכולה להיות רק דרך השפעת הסביבה. דיברנו ולמדנו על זה הרבה. לכן צריכים לשים לב איך הוא מסביר את זה.

גם אנחנו צריכים לעשות חשבון. אני נמצא במשך היום בכל מיני מצבים, המצבים האלה נגרמים על ידי הבורא, על ידי האור העליון, על ידי הטבע, שבזה אני לא משתתף, ואז יש לי כל מיני הרגשות. איך אני יכול לקבוע איזו שליטה שלי על גופי? רק על ידי הסביבה, עד כמה שאארגן אותה, עד כמה שאהיה קשור אליה, בהתאם לזה אקבל עוד מקור אחד של כוח שישפיע עליי ואז אוכל להתמודד יותר או פחות. אולי אפילו אוכל לשחק עם זה, כשאני יותר קשור לחברה, אני מתעלה מעל הרגשות והמחשבות שלי, כשאני פחות קשור לחברה אני מתרחק מהם, מתרחק מההשפעה ומתקרב לקבלה, נמצא יותר תחת שליטת הרצון לקבל שלי. אולי אני יכול לעשות תרגילים כאלה בכל פעם יותר ויותר ואז להרגיש איפה אני נמצא, או תחת שליטת החברה או תחת שליטת היצר הרע שלי. אחד מהשניים, אין שלישי. וכך אני בודק את עצמי, מברר עם עצמי, נמצא כל פעם במשחק כזה.

ומשחק כזה הוא השליטה שלי על המצב. ולא שאני מאבד את עצמי בחברה או מאבד את עצמי בכך ששוכח מהרצון לקבל שלי שמנהל אותי מאחד משני הקצוות. לא, אני רוצה להיות דווקא גם בזה וגם בזה, להיות, לא הייתי אומר באמצע, אלא השאלה כאן, מהו המצב האופטימאלי שכדאי לי להיות בו תחת שליטת הרצון לקבל, ותחת שליטת החברה? ואני נמצא בהתמזגות כלשהי בין שתיהן, ומזה אני בונה את הבית החדש שלי, את הסביבה החדשה. תנסו כך להעמיד את עצמכם ולהרגיש את זה במשך היום.

קריין: אנחנו בפסקה שנייה בסוף השורה.

"הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום."

אז איך אנחנו בודקים? או שאני עושה ביקורת על החברה או שאני מרגיש האם השפעתם נכונה או לא נכונה, איך אני בודק את עצמי? איך אני מכייל את עצמי כדי לעשות את הבירור הנכון? איך אני יודע תחת איזו שליטה אני נמצא? תחת השליטה שלי או תחת שליטת החברה? כי בסך הכול יש לי שני מקורות, אין יותר. בעבודה הרוחנית יש לנו שני מקורות. מקור אחד הוא החברה, שדרכה הבורא משפיע עליי, או הבורא שמייצב אותי מבפנים דרך היצר הרע שלי. איך אני בודק איפה אני נמצא?

מעניין מה הוא אומר לנו כאן, בעמוד 24, טור ב', פסקה ראשונה:

"ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה." זאת אומרת הבורא היה מברר אותנו כדי להביא אותנו לחברה אחת, ואנחנו צריכים עכשיו להמשיך את דרכו. מצד אחד, נתן לכל אחד ואחד יצר רע מיוחד, עם אופי של היצר הרע, עם כל התנאים, זה מצד הבהמה שבנו. ומצד שני, מצד האדם שבנו שצריך להיבנות, זה מביא אותנו לחברה מסוימת, לאנשים מסוימים, למורה, לכל הדברים שבהם אנחנו כך מתגלגלים. וכך צריכים להמשיך.

לכן צריכים להסכים עם זה שהבורא מברר ואחר כך נותן תנאים, שאנחנו נתחיל להיכנס ולברר וליישם את החברה בצורה יותר ויותר מובילה לתכלית.

שאלה: איך משליטים את הסביבה על הרצון לקבל, כך שנסגור את המרגלים?

זאת חכמה גדולה לעשות. כי אם אני בעצמי הולך ומבצע את זה ומושך את החברה אליי, שהם יפעלו עליי, אז אני עושה את זה שוב מתוך הרצון לקבל שלי. השאלה, האם אני באמת כאן עושה איזו פעולה צדדית, זאת אומרת מעורר על עצמי השפעה של הבורא דרך הסביבה עליי, או שאני מסובב את הסביבה בצורה כזאת שזו כאילו הסביבה, אבל זה הרצון לקבל שלי האגואיסטי שכך כביכול מסובב את הסביבה, שהסביבה משפיעה עליי. איך אני כאן בלרצות לכוון את השפעת הסביבה עליי מתנקה, מתנתק מהרצון לקבל שלי? זאת השאלה, כי אז אני באמת יכול להיות בין שתי ההשפעות, מצד אחד הרצון לקבל שלי שנקרא "בהמה", ומצד שני השפעת הסביבה שנקראת "אדם", ואז אני יכול ביניהן להגיע ל"אדם ובהמה תושיע ה'", זאת אומרת ביניהן לעשות בירור.

שאלה: אז מה ההבחנה? איך אני יודע שאני עושה את זה בכוחות עצמי, או שאני עכשיו באמת פועל ומפעיל את הסביבה עליי?

זה תלוי איך אני מפעיל את הסביבה. עד כמה אני משתדל יותר ויותר שהם יפעלו עליי כך, שאוכל להכניע את עצמי, וההכנעה שלי לא תהיה כדי להרוויח, להצליח ברצון לקבל שלי אלא בהתקשרות אליהם ודרכם לבורא. איפה אני יכול לקבל איזו הדגמה מה זה נקרא "לטובת החברה" או "לטובת הבורא"? מה זה נקרא "להתנתק מעצמי"? זאת שאלה, מה זה נקרא באמת "להשתוקק לגדלות הבורא"?

אז אומרים שכל זה בינתיים דרך היחס לחברים. עד כמה שאני משקיע בלראות את החברים גדולים, בהתאם לזה אנחנו יכולים באמת לקבל הארה כזאת שמביאה להכרת גדלות החברה. והכרת גדלות החברה או הכרת גדלות הבורא זה אותו דבר, רק על הכרת גדלות הבורא אנחנו לא יודעים. זה משהו גדול ומאוד לא מובן. כשגדלות הבורא מגיעה דרך החברה, היא מקבלת כל מיני הבחנות המובנות לנו, כי החברה היא גם כמו אדם אחד שיש בו תרי"ג איברים ואז אני יכול להבין את החברה, להרגיש אותה. ובעצם כשאני מרגיש את החברה, אני מרגיש את הבורא, לאט לאט ובצורה יותר ויותר אמיתית. כך מתקדמים.

לכן אדם "מוכר את קורות ביתו", שיוצא מבית הקבע ויושב בדירת ארעי, זאת אומרת הוא מחליף את השפעת האגו שלו בהשפעת החברה, הסביבה, הקבוצה, העשירייה.

תלמיד: אני יכול לתאר לעצמי אם אדם רוצה להחליף את השפעת הסביבה עליו, אז הוא בדרך כלל רוצה שזה ימחק את הרצון לקבל, שלא ירגיש את זה.

לא, לא למחוק. לכן אמרתי מלכתחילה שאנחנו צריכים לראות באיזו התמזגות ביניהם האופטימאלית אנחנו צריכים להיות. אם אני עוזב קצה אחד, אני לא אוכל להחזיק בקצה השני. להיות תחת שליטת הבורא לגמרי זה לא טוב, אז אתה מלאך, אתה לא מקיים בשביל מה שהוא הוליד אותך.

תלמיד: אז מה אנחנו אומרים להתמוסס בסביבה, להתבטל?

מתבטל עם ביקורת. עם הביקורת. אני רוצה להתבטל בחברה, הרצון לקבל שלי לא נעלם, לא מזדכך, הוא נמצא תחת השליטה שלי, זה נקרא תחת הצמצום ומסך, ואני אז דווקא מעליו, בזכותו, באור חוזר שאני מייצב על ידי הרצון לקבל שלי, על ידי האגו שלי, שאני עובד נגד האגו, אז אני מייצב את האור החוזר ובו אני מגלה את הבורא, זאת אומרת האנטי אגו. זה נקרא ש"הפרעה מקרב בני ישראל לאבינו שבשמיים", שבזכותו אני עושה את זה. לכן מה משה? הוא גדל בבית פרעה, ממש יצא משם. ואנחנו לא עוזבים. עד כדי כך שקראו לו מצרי, היהודים קראו לו מצרי, ככה דווקא.

כמו שאומרים לפעמים על האדם, "גוי גמור", להדגיש שהוא מזלזל בלהיות באיחוד. זאת אומרת, התוספת הזאת רק מגדילה את האיכות, אז אנחנו לא עוזבים, אין לנו כלים אם אנחנו לא נשתמש ברצון לקבל שלנו.

תלמיד: כשאומרים, לא עוזבים את הרצון לקבל, מתכוונים למרגלים, לביקורת?

כן, ודאי. זאת אומרת ביטול הרצון לקבל זה נקרא שאני נמצא בפקיחת עיניים. אני יודע מה אני מבטל. אני מבטל אותו והוא נמצא אצלי בתוך הקופסה שלי, ואני יודע שעל פניו אני הולך להשיג עכשיו רצון להשפיע, ואני צריך לייצב את הקשר בין רצון לקבל האגואיסטי שלי עם הרצון להשפיע כך, שבסופו של דבר "חשכה כאורה יאיר".

צריך להיות כאן איזה בלנס מסוים כל פעם בין זה לזה. ואני עומד כמו בנדנדה אני כל הזמן שומר על עצמי.

תלמיד: אבל כשהחשכה כאורה יאיר, זה לא נקרא שהרצון לקבל התבטל?

לא, הוא דווקא מוסיף את הדליקה. כמו שלמדנו בנר עם השעווה, עם הפתילה, עם האור.

תלמיד: אז אפשר להגיד שאחד המאפיינים של להיות בין החברה לרצון לקבל זה שאני לא רוצה שהוא יתבטל?

צריכים לשמור. צריכים לשמור עליו, צריכים לשמור לא להתנתק ממנו. הכול בכל זאת מתבסס על פני הרצון לקבל. שאתה נקרא "גבר" שאתה מתגבר עליו ושומר עליו ויודע איך אתה מקיים אותו ומנהל אותו ביד קשה, בשכל. ככה בונים אותו. זה נקרא התנגדות, גדלות, מאיפה תהיה לך יגיעה. זה הכול הרצון לקבל.

כמו שכתוב, על המלאכים שראו את הרצון לקבל אז הבינו שהבריאה כן יכולה להתקיים.

תלמיד: אפשר דוגמה לשאלות או לבירור הפנימי שאדם צריך לעשות בזמן שמתעוררים בו המרגלים, בלי לבטל אותם?

אפילו שאתה רוצה להיות כולך בעל מנת להשפיע, ככה לגמרי להתנתק מהרצון לקבל, אתה בכל זאת צריך לשמור להיות איתו בקשר קטן. וההיפך, שאתה בכל הרצון לקבל וזורקים אותך להשתדל בכל זאת במשהו לא להתנתק ולהיות בקשר עם ההשפעה, עם המאור, עם משהו ככה. לא ללכת לקצה, הקצה זה לא בירור. עד שיש שניים בתמונה, הרצון לקבל והרצון להשפיע, אז עדיין אתה נמצא בשביל הרוחני, בשתי רגליים.

תלמיד: ואיפה הבורא בתהליך הזה, הפנייה אליו?

הבורא הוא זה שפועל עליך דרך הקבוצה. אין לך בורא, רק דרך הקבוצה. אתה פונה אליו והוא משפיע עליך.

תלמיד: זה נשמע כאילו אני מנסה לשלוט בתהליך.

כן, ודאי, אתה שולט בתהליך. אתה רוצה לשלוט בתהליך.

תלמיד: חשבתי שכל העבודה שלנו היא מקסימום לעבוד על הביטול והמאור הוא זה שעושה את הפעולה.

מה זה נקרא ביטול? שהרצון להשפיע ישלוט בי. שאני נותן לו הזדמנות לשלוט על פני הרצון לקבל שלי. אני נותן לו מקום, כוח, שישלוט. אבל אני נותן לו את זה. אם הוא שולט ואני לגמרי מבוטל, אז אין "אני". ככה זה, כמו שהבורא לפני הבריאה?

תלמיד: ואיפה נכנס פה הקשר עם החברים?

כדי שהבורא ישפיע עליך אתה צריך להיות בקשר עם החברים. הקבוצה. לבורא אין לך אף פעם קשר, אלא לקבוצה. אתה צריך כבר להבין שקבוצה והבורא זה היינו הך.

תלמיד: אז השליטה הזאת היא מתבצעת בצורה ישירה או דרך החברים והבורא?

השליטה במה?

תלמיד: השליטה ברצון לקבל, בזה שאני לא רוצה להתנתק מהביקורת מצד אחד, ומצד שני שאני לא רוצה להתנתק מהקשר עם הבורא. אמרת לא ללכת לקצה.

השליטה היא מתבטאת בזה שאתה שולט גם בימין וגם בשמאל, ואתה מבקש מלמעלה רק כוח לבצע את מה שאתה מחליט.

תלמיד: והפעולה עצמה היא מתבצעת דרך הקשר עם החברה?

דרך החברה ודרך הרצון לקבל שלך. גם לזה וגם לזה. אתה מתחיל לראות שגם זה וגם זה אותו הכוח, שעל ידי שתי ההשפעות האלה המנוגדות כביכול הוא בונה אותך כאדם.

שאלה: האדם הוא כולו רצון לקבל.

האדם כולו רצון לקבל מלכתחילה, נכון.

תלמיד: אז הוא יכול להגיד רק דבר אחד, או שאני לגמרי או שאני נכנס לחברה, ונעלם. ואז כמו בצבא, שאני הולך למות, להרוג שם, אבל אני כולי כמו החברה.

מי אומר את זה?

תלמיד: כאילו הוא מחליט, או שזה אני שולט.

אתה מחליט, או לא?

תלמיד: אני.

אז בסדר, אתה החלטת. ואתה לא עוזב את נקודת ההחלטה שלך, אתה לא מאבד את הראש. אני החלטתי וזהו, אחר כך כבר מה שיהיה יהיה. אתה כל הזמן ממשיך באותה הנקודה, שאני מחליט, אני נותן להם אפשרות להשפיע עלי.

תלמיד: אז הבחירה תמיד תהיה או שאני שם או שאני פה.

לא, הבחירה צריכה להיות לא בזה ולא בזה. היא באמצע, זה נקרא שליש אמצעי דתפארת, אני נותן גם לזה וגם לזה לפעול במלוא הכוח ובהתמזגות הנכונה.

תלמיד: איך עושים את זה?

זה באמצע, נמצא את זה איך. נמצא. בינתיים רק איכשהו נאתר את זה שיש לזה מקום.

שאלה: כשעושה את הנעילה למרגלים האלה, כאילו הביקורת על החברים, האם זה רק להגיד בפנים כאילו אני יודע שזה האגו, שזה שקר, או ממש כמו איזה עורך דין להצדיק את החברים?

על האגו אני לא אומר עליו שהוא שקר. אני לא אומר עליו שזה משהו נבזה, אני מכבד אותו. זה כוח הבורא שמפעיל. שיעקב מגיע למצרים הוא מברך את הפרעה. איך יכול להיות? יעקב, המובחר מן האבות, הקו האמצעי, שרואה מסוף העולם ועד סופו, עד גמר התיקון. הוא רצה לגלות לכולם את כל התהליך, כולל התהליכים האלו שאנחנו בהם נמצאים, והוא מברך את פרעה. איך זה יכול להיות?

כי זה כוח הבורא שמצד שני מתנהג. אז יש לך מלמעלה את עצמותו שפועל עלינו דרך פלוס ומינוס, או פרעה או בורא כביכול. מה ההבדל ביניהם? שפרעה, או יצר הרע יותר נכון להגיד, כי פרעה זה חלק ממנו מוגבל, אז היצר רע מתגלה ויצר הטוב מתגלה. ואנחנו צריכים לכבד את שניהם. כי על ידי שניהם שהם יהיו בהתמזגות בקו האמצעי אנחנו נשיג את הבורא ממש. ובנו צריכים שישלטו שני כוחות האלו ואנחנו נקבע איך שהם ישלטו בצורה אופטימאלית.

מה זה, אופטימאלית? שיהיה כל הרצון לקבל וכולו בכוונה על מנת להשפיע, אז אלה יהיו שני כוחות בנושא אחד.

תלמיד: ולגבי החברים, האם אותה ביקורת, אני מנסה לחפש הצדקה? לדוגמה, חבר לא הגיע למפגש שקבענו בעשירייה, אז אני ממש מצדיק אותו בגלל כל מיני טיעונים שכליים, או שאני אומר, זה פשוט האגו מצייר לי ואני נועל את המרגלים כאילו בלי כל מיני הצדקות כאלה שכליות?

אני מבין יותר ממה שאתה אומר. זאת אומרת, איך אני צריך להתייחס לחבר שלא הגיע. או שהבורא מצייר לנו את התמונה הזאת כדי שאנחנו נגיב אליה, או שהוא אומר שאנחנו לא מספיק עבדנו ולכן הוא לא הגיע, אז זו לא אשמתו אלא אשמתנו. או שהבורא אשם שהביא לנו את התמונה הזאת, או שמביא לנו תמונה הזאת כדי להראות שאנחנו אשמים, שאנחנו לא השקענו בזה כלום. או שהחבר שלנו אשם שהוא לא הגיע, ועוד כמה כאלו מקורות של אשמה.

תלמיד: אז בעצם אני מחפש את הטיעון הזה להצדיק אותו שהוא לא הגיע?

בסופו של דבר אתה צריך להגיע למצב שאתה מאשים את עצמך, שאתה לא מעורר את החברה, שהחברה לא מעוררת את החבר, שאתם יחד לא התפללתם לבורא, שהוא יעלה אתכם לדרגה יותר גבוהה. ובגלל זה הוא נותן לכם זמן הירידה, מצב הירידה, שאתם תכירו שאתם לא בשלמות, ואז תבקשו.

אז מה לעשות אחרי זה? כולם מתפללים.

שאלה: למה צריך אדם למכור קורות ביתו ולא לעזוב פשוט?

מה לעשות?

תלמיד: לעזוב את קורות ביתו ולקחת מנעליו לרגליו. למה הוא צריך למכור, מה הוא מתכוון?

כעיקרון אפשר להגיד פשוט. אין בעולם שלנו שום דבר שנברא סתם, לכל דבר יש תפקיד ואנחנו רק לא יודעים איך להעריך כל תכונה, כל רצון, כל כוונה, כל מקרה שאנחנו עוברים. לכן לא לזלזל בשום דבר, אלא עלינו רק לשייך, לברר, איך כל הדברים האלה מכוונים אותי דרך הקבוצה לבורא.

אז אם אני מתנתק מכל הדברים הרעים זה לא יכוון אותי. סך הכול אני שם היום דגש, כי ראיתי שכך זה כדאי, לא למחוק את הרע, לא לעזוב את הרצון לקבל, לא לרצות להיות תחת כוח השפעה במאה אחוז, כאילו להתבטל כמו שתיין, שאתה פשוט מאבד את "האני", את השכל, את הרגש, מה שיעשו איתי שיעשו. לא. אלא, כל הזמן אנחנו צריכים, גם בביטול שלנו במאה אחוז כלפי האור העליון, כלפי הבורא, אנחנו נמצאים בביטול, כמו בצמצום, זו עוצמה גדולה שכל הזמן הוא נמצא. הרצון לקבל לא מתבטל, אני כל הזמן צריך להיות בשמירה עליו, בהחלטה ברורה. זה כל הכוח של הכלי.

תלמיד: מה הוא אמור לקבל תמורת מכירת ביתו?

כלי חדש. כלי חדש. שהוא לא רוצה שהרצון לקבל שלו יכסה אותו אלא רצון להשפיע. זה כמו ב"שיר השירים", שם הוא אומר שהשמיים הם התקרה שלנו, הכוכבים.

שאלה: שמעתי שאמרת שאני מחליט שאני נותן לחברה להשפיע עלי.

ודאי. הכול בהחלטות. הכול בהחלטות. לא לצאת מהחלטה. כל הבעיה שלנו, שאנחנו כאילו מה שיקרה, מה שיהיה, גם בצד אחד, גם מצד שני. אנחנו עושים כל מיני מאמצים פיסיים, ומה שיקרה יקרה. לא, אנחנו כל הזמן אוחזים בהגה וצריכים לדעת איך אנחנו מסובבים אותו כך שכל הזמן שומרים על הקו האמצעי, שההתמזגות היא הנכונה בין הרצון לקבל והרצון להשפיע. ושמגיע אלי אור ה' אני בזה לא עוצר אותו, אני רק מסובב את הרצון קבל שלי כמו שאתה מסתובב תחת השמש כדי לתפוס את השיזוף. אני כל הזמן בוחר את המצב האופטימאלי.

תלמיד: כי פשוט אני יכול רגע אחרי זה להחליט שאני לא מקבל את ההשפעה של החברה, אותה החלטה של "אני".

אתה יכול לעשות את זה גם, זה נמצא בשליטה שלך.

תלמיד: ואז אין ברית מלח, איך אני מחזיק בכל זאת?

זה עניינך. נגיד שאתה החלטת. אז אתה החלטת.

תלמיד: אני רוצה אבל לא להחליט, אני רוצה שההחלטה הזאת לא תשתלט.

אז אל תחליט, אבל עכשיו אנחנו מדברים על זה שאתה נמצא כל הזמן בשמירה שזה נמצא בידיים שלך. זה העיקר. לא שאתה מחליט נכון או לא נכון, אלא אתה נמצא ביכולת להחליט.

תלמיד: זאת אומרת, תמיד תהיה עלי ההחלטה הזאת ואני חייב לייצב את עצמי בצורה כזאת.

כן, נכון. על זה מדובר.

תלמיד: חברים אהובים, מה שברור, כותרים ברית מחמת הספק, חוסר אמון ברצון לקבל. השאלה, איך הספק מפתח אותנו, כל אחד לפי האופי האישי שלו?

הספק צריך להיות שאני כל הזמן מחזיק בהגה, ובזה אני מביא את עצמי למצב שאין לי ספק בזה שתלוי בי הכיוון לאן שאני מתקדם, בכל רגע ורגע. אני מחזיק את עצמי ואני נוסע ואני כל הזמן עכשיו צריך לראות איך אני נמצא בקו הנכון. הקו הנכון, שאני כל הזמן מתבטל כלפי החברה בהכרה, בהבנה, שזה אני וזה הם, ושהם משפיעים עלי ואני משפיע עליהם.

איך אני משפיע עליהם? בתפילה שלי לבורא שיקבלו ממנו חשיבות הדרך והמטרה, ואז אני אקבל את חשיבות הדרך והמטרה דרך החברה. זה יעזור לי להיות דבוק בחברה ודרך החברה בחזרה להיות דבוק בבורא. זה הכול.

תלמיד: איך אדם הופך להיות אדם, שעוסק בהפצה ומונע את הפצצה?

אם אנחנו עוסקים בחיבור בינינו, ומשתדלים מהחיבור בינינו להשפיע על כל העולם שיבינו מהי הדרך הנכונה, אז בזה אנחנו מונעים את כל הרע, כי הרע הוא סך הכול אותם השלבים שאנחנו לא הצלחנו להכניס תחת הקו האמצעי.

שאלה: בתוך הדעת שלי אני לא רואה שום תגובה מצד החברים ואני צריך להתגבר על הדעת כשרואה מקרים לא טובים. האם זו תגובה נכונה, פעולה נכונה אחרי שאני עושה בירור ובדיקה בתוך הדעת שלי ואני לא רואה שום תגובה מצד החברים?

למה הכוונה מצד החברים?

תלמידים: שמצד החברים הוא לא רואה.

אז מצד החברים?

תלמיד: כן.

אני צריך לדעת האם הוא מתכוון לזה גם. אם אני לא רואה תגובה נכונה מצד החברים מה עליי לעשות.

תלמיד: כן, מה הפעולה הנכונה אחרי זה?

הפעולה הנכונה שלי?

תלמיד: בטח ששלי.

אם אני רואה את תגובת החברים כלא נכונה מה עליי לעשות?

תלמיד: כן.

עכשיו ברור. תחזור על השאלה.

תלמיד: אני לא רואה שום פעולה מצד החברים ולא רואה שום תגובה מצד החברים, מה הפעולה הנכונה אחרי זה?

אם אני לא רואה?

תלמיד: כן, אני לא רואה.

זאת אומרת לא שאני רואה את התגובה שלהם לא נכונה, אני בכלל לא רואה כלום?

תלמיד: שוב, אם אני לא רואה שום תגובה מצד החברים.

בסדר, אז מה עליי לעשות? אז אני אגיד לך, אם תמשיך תתבלבל, אני רואה שיש עוד דרך ארוכה עד שתלמד לשאול.

אם אני לא רואה שום פעולה ושום תגובה מצד החברים, סימן שאני לא מבדיל אותה, כי חוץ מהאדם בכל זאת יש כאן פעולות מצד הבורא, ואני צריך להעלות את הרגישות שלי. האדם יכול ללמוד אפילו מתינוק. ממש. אלא השאלה היא עד כמה הוא מוכן לזה.

אם אני לא רואה פעולה בכלל מצד החברים, אני צריך להעלות את הרגישות שלי. כי הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, אם האדם נכנס לעשירייה, אם היא איכשהו מאורגנת, הכול תלוי באדם. הכול תלוי באדם, בכל אחד ואחד בעשירייה, אבל אם אנחנו מדברים על אדם ספציפי, אז הכול תלוי באדם.

תלמיד: במה תלויה הרגישות שלי?

בתפילה. הרגישות תלויה בתפילה. וכאן יש דבר והיפוכו. עד כמה שיש באדם אגו גדול, מופרז, אז ודאי שהוא לא שומע, לא מבין ולא מרגיש את החברים מצד אחד. ומצד שני הוא לא בורח, לא עוזב את הדרך, כי הוא מבין שאין לאן ללכת, הוא דבוק לדרך ולמטרה מתוך הניצוץ הגדול, החזק שלו.

אז יש כאן דבר והיפוכו, רצון לקבל גדול מאוד שבו נמצאת נקודה שבלב גדולה מאוד, ואז האדם אטום. הוא מאוד דבוק לדרך, לא עוזב ולא בורח מצד אחד, ומצד שני הוא מאוד אטום, מאוד ככה גס, ולא מרגיש את הסביבה, את השפעת הסביבה. איך להתקרב לאנשים, איך להיות גמיש איתם, קשה לו, ולעומת האחרים ייקח לו הרבה זמן להתייצב בדרך. זאת אומרת להתחיל להתקדם. אז בעיקר אם הוא לא מרגיש את תגובת הסביבה, זה מפני שחסרה לו רגישות.

מה על הסביבה לעשות? להשפיע עליו כמה שאפשר, אבל גם הסביבה חייבת להבין את האדם, שהוא בנוי בצורה כזאת. שמצד אחד הוא לא יכול לעזוב את הדרך, ומצד שני הוא לא יכול עדיין להיות איתם כמו כל ייתר החברים שאולי כן מבינים זה את זה. כי הם רגילים, מהשורה, שיש בהם גמישות בדרך רוחנית והוא לא גמיש. הוא כזה ממש כמו עמוד, ישנם כאלה.

תלמיד: כתוב שכל אחד צריך להתגבר על דעתו. אני חושב בהתחלה שאם אני לא רואה אני חייב להתגבר על דעתו. מה זה להתגבר על דעתו?

אתה צריך לעשות פעולות שאתה לא רואה בהן שום תועלת, שום תועלת. אבל אתה צריך בכל זאת להשתדל לבצע אותן.

תלמיד: זה אותו דבר, "להתגבר על דעתו" ו"כל אחד ידון את חברו לכף זכות"? או שזו עבודה שונה?

כן, זה אותו דבר.

שאלה: בעה"ס נותן פה את הדוגמה של האיש שהולך ברחוב עם הילד, והילד רוצה את המחט וכן הלאה, ואז הוא אומר שצריכים לדעת שתפילה לחוד ועניית התפילה לחוד. איך מחזיקים את זה? אותו ילד קטן ממשיך לרצות כל הזמן את המחט, הוא לא מפסיק לרצות אותה. ועניית התפילה היא לא, אתה לא מקבל את זה כי זה יעשה לך נזק.

אתה נמצא מול הבורא, דרך הסביבה, ואם היית מתייחס לסביבה בצורה אידיאלית, אז היית רואה את הבורא והסביבה כהיינו הך. זה כמו שאתה מצליב את המטרה, אתה לא רואה אותה בדיוק, ואחר כך בפוקוס אתה רואה שזה אותו דבר, ואז אתה קולע. אז בינתיים ודאי שעליית התפילה ועניית התפילה נמצאות באיזה אי דיוק, בוא נגיד כך.

אז מה אתה שואל, איך אני יכול לקרב ביניהן?

תלמיד: הוא אומר צריכים לדעת שתפילה לחוד ועניית התפילה לחוד. מה זה נקרא פה "לדעת"?

שמה שאני מקבל, זה לא בדיוק מה שעליו התפללתי. אבל שאני מקבל, ובזה שאני צועק, לאיזה פתרון. הפתרון שאני מבקש לא צריך להיות כמו שאני מבקש. הילד מבקש סיכה, הוא מקבל בחזרה מהאבא, מהבורא סיכה?

תלמיד: הוא לא מקבל סיכה.

אז הילד נמצא כאילו בתרעומת, מה זאת אומרת, זה מה שביקשתי? מה אתה נותן לי? מה אתה מביא לי? הוא זורק בחזרה ונמצא בהתפרצות. אז צריכים להבין שמה שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים תמיד את מה שטוב לנו. בדרך כלל אנחנו עושים השקעה טובה גדולה באמת ואחר מקבלים "בום", ירידה. איפה השכר? אנחנו מרגישים שזה שכר. ככה זה אצלנו בינתיים.

תלמיד: אם הילד כבר מרגיש שהשכר הוא שאבא אמר לו שלא יתן לו סיכה והוא מבסוט מזה אז כבר אין שאלה.

לא חשוב, מה שקורה לו ברגע הבא זה השכר. ואם כך הוא צריך בכל רגע להיות בעליית התפילה ובשכר יחד. אני מבקש ממך לקדם אותי, וכבר מראש אני עושה מסך ואור חוזר שמה שאני אקבל אני אקבל בכלי דהשפעה, למעלה מדעתי.

שאלה: לגבי העניין שמה שמקבל זה שכר בכלי דהשפעה. איך יכול להיות שאחרי כל מה שדיברנו בחלק הראשון של השיעור, שאני זה שמוביל ואני זה שמחליט, השכר יהיה בכלי דהשפעה? זה בטוח יהיה כלי קבלה.

אני לא מבין איך אתה קושר אחד לשני.

תלמיד: כי אני זה שמשקיע, מה הסיבה שאני משקיע? בטח מהרצון לקבל. ואם אני זה שכל הזמן מנהל את הפעולה ואחרי זה מגיע שכר על התפילה, אז זה הולך לרצון לקבל מיד, איפה פה השקעתי בכלי השפעה?

אם אני מעורר את הרצון לקבל שלי, זה מה שאתה שואל?

תלמיד: נניח אני מעורר את הרצון לקבל שלי להשקיע בחברים.

השקיע בחברים, בסדר, הלאה.

תלמיד: אני זה שמנהל את הפעולה וכל הזמן דואג להיות עם הידיים על ההגה. ואז מגיע מצב, ואנחנו אומרים עכשיו שהמצב שמגיע הוא בטוח בכלי דהשפעה.

כן.

תלמיד: מאיפה נוצר הכלי הזה?

אתה מקבל אותו מלמעלה, כי אתה השקעת משהו, השקעת באגו שלך, לא במשהו אחר, ואתה מקבל מלמעלה תמורת זה כלי חדש.

תלמיד: אני לא מצליח להבין איך קורה המעבר הזה.

עשית כאילו מסך ואור חוזר מצידך?

תלמיד: איפה? השקעתי, אני עם הידיים.

ממה שאתה יכול להשקיע, אתה משקיע בחברה, בחיבור. במה אתה משקיע?

תלמיד: נכון. כן.

בחיבור.

תלמיד: כן.

זאת אומרת שעשית פעולות עם הרצון לקבל שלך, כי לפי הרצון לקבל הטבעי לא היית עושה את זה. אז אתה עבדת עם הרצון לקבל, ועשית בו השקעה, יגיעה.

תלמיד: כן.

על היגיעה הזאת מה צריך לבוא? תגובה. איזו תגובה צריכה לבוא לרצון לקבל שלך? צריך להיות איזה אור עליון שייתן לך כלי דהשפעה. אתה מקבל את הכלי דהשפעה הזה, אתה מעוניין בו? לא. אתה השקעת נכון, אתה עשית מאמצים בכלים דקבלה, כמו שהלכת לעבוד אצל מישהו, השקעת, אבל לא ציפית לתשלום הזה. זה כלי חדש, זה מצב חדש, ולכן אתה לא יכול לזהות שהוא קשור למה שהשקעת. ההשקעה לחוד וקבלת התגמול לחוד.

תלמיד: והתגמול זה כלי דהשפעה?

כן. במה עוד הבורא רוצה ויכול לשלם לך?

תלמיד: ומה העבודה עם הכלי הזה אחרי שמקבלים אותו?

זה מסך ואור חוזר, איפה כתוב שמסך ואור חוזר זה השכר?

תלמיד: איך מוודאים את זה? האם המוטיבציה הראשונית שלי חייבת להיות הרצון לקבל? אין דרך לוודא שהחברה תשלוט על הצורה, על איך שאני מקבל את זה?

החברה לא תשלוט, אם אתה לא תיתן לה לשלוט.

שאלה: ואין שלב שמשחררים את השליטה, שמעבירים את השליטה לחברה? תמיד אני צריך לשלוט על הברז הזה של הפעולה?

ודאי. אבל למה זה רע? למה אתה מסתכל על זה ככה? אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כל הזמן נמצאים בצמצום, מסך, אור חוזר, מקבלים משהו מהבורא בכלי הזה שכבר התייצב, צמצום, מסך ואור חוזר, ואז אני מתחיל לעבוד עם הבורא.

תלמיד: האם יש מצב שמקבלים את הכלי דהשפעה בעל מנת לקבל אחרי היגיעה?

זה לא מתגלה בצורה כזאת. צמצום מסך ואור חוזר, אתה עושה את זה בתוך הקבוצה.

תלמיד: מה זה אומר?

שאתה מעצב את הכלי שלך בקבוצה, הכלי זו הקבוצה. אני עכשיו מעצב את החברים שלי ומתייחס אליהם כך, בצמצום האגו שלי, במסך שאני עובד למעלה מהאגו שלי, לא רק צמצמתי אותו, וגם באור חוזר כי אני רוצה להשפיע להם כמה שאפשר. מה אני יכול לעשות? נניח אני יכול רק להתכלל בהם ולתמוך במה שהם, אבל אני יודע שאני עושה את זה במאמץ שלי, לא שלגמרי הזדככתי. זה הכלי.

אם הגעתי למצב כזה אז יש לי כאן פעולת תפילה וקבלת תשלום, התשלום שלי הוא כוח ההשפעה. אני צריך לעכל שכוח ההשפעה הוא התשלום, האם זה הטוב שצריך להיות, זה מה שקיבלתי, וזה השכר? עד שאני מעכל את זה, ושוב אני עם זה נכלל בסביבה, ואני כבר נמצא בסביבה בצורה מועילה, כבר יש לי כלי דהשפעה.

על ידי הכלי דהשפעה הזה אני משפיע לחברים, ואז אני כבר מתחיל להיות המעבר בין הבורא אליהם. ממלכות, שאני מבטל את עצמי, אני הופך להיות בצד השני, שאני כבר הכתר, לא 0, 1, אלא 1 ,0, כל הזמן משחקים עם זה, ובצורה כזאת אני המוביל, זאת אומרת, פועל לטובת החברה. כאן באמצע יש עבודה גדולה של גדלות הבורא, גדלות המטרה.

אבל מה שרציתי להגיד שהכול נגמר בפעולות האלו, אין יותר מזה, בעשירייה אתה בונה את הפרצוף הרוחני שלך, חוץ מפרצוף לא קיים כלום.

שאלה: מה תפקיד הביקורת אם בסופו של דבר אתה מתבטל?

מה זה מתבטל?

תלמיד: אתה מתבטל כלפי דעה אחרת, כלפי דעת החברה, דעה עליונה ממך.

זה מה שכל הזמן דיברנו כבר שעה שלמה. שאפילו שאני מתבטל, אני לא עוזב את המושכות. אני מתבטל, נניח אני לא לוחץ על הגז, אני עוצר את האוטו, עושה משהו, אבל הפעולות שלי הן מבוקרות ואני נמצא בהכרה, אני יודע מה קורה לי, מה יש לי בידיים ואיפה עומדות הרגליים, אני נמצא בפעולה.

ביטול לא נקרא שזהו הכול הלך ואני כביכול ממש לא נמצא, לא. זו עבודה מאוד מאוד קשה, כמו צמצום, הרצון לקבל לא מתבטל, לא מזדכך, רק אתה מעל האגו הגדול שלך, מעל הכול, עושה פעולה שכביכול הוא לא נמצא, אתה מנטרל אותו.

תלמיד: ברור לי שאני לא יכול למחוק את הביקורת, אבל במה הביטול אם אתה כביכול עושה פעולה ועדיין מחזיק בביקורת?

על איזה מצב אתה אומר "אני נמצא בביקורת?".

תלמיד: אני נמצא בביקורת, הגיעה דעת החברה, אני צריך ללכת אחריה. אם אני הולך אחריה, מה זה עוזר לי להחזיק בביקורת? אני לא אהיה מסור אליהם.

לא, אתה מחליט שאתה רוצה להתבטל כלפי החברה?

תלמיד: כן, כי זה יותר חשוב לי מהביקורת.

כי אתה מרגיש שיש הבדל בין דעתך לדעתם, אתם לא נמצאים באותה דעה, דעתם ודעתך שונות. איך אתה מתקרב לדעתם? אתה מבקש מהבורא דרך אותה החברה, שאתה שומע את דעתם, להשפיע עליך, אתה מבקש שהבורא ישפיע עליך דרך החברה, כך שדעתך תתקרב לדעתם. ואתה עומד על זה בצורה מאוד מאוד ברורה, בהכרה, בהבנה, לא שאתה בורח משם לאיזה כיוונים, מרחקים. אתה יודע על מה אתה מוותר, אתה יודע בדיוק כמה אתה משקיע. מידת הביטול שלך כלפיהם זה הכלי שלך, כלי דחסדים.

תלמיד: אז התוצאה צריכה להיות שבסוף לא תהיה לי ביקורת ואסכים עם דעתם או עדיין תישאר הביקורת?

לא. יש לך את דעתך שהייתה ויש לך את הדעה הנוכחית שקיבלת אותה מהסביבה.

תלמיד: אני צריך להסכים עם הדעה הנוכחית שקיבלתי מהסביבה?

אתה מבקש להסכים, ואז באמת מגיע אליך נניח כוח ואתה מסכים עם דעת הסביבה. יחד עם זה, נשאר לך בדיוק אותו הרושם מהמצב שלך שהיית בדעתך. הפער בין זה לבין זה קובע את העלייה שלך, או לא עלייה, יותר קל להגיד שזו מידת ההתכללות שלך בסביבה, עד כמה וויתרת. ומידת הביטול, הוויתור קובעת גם את צורת הכלי הפרטי שלך בתוך הכלי הכללי. בוא נגיד, איזו ספירה אתה שם.

תלמיד: התוצאה הסופית היא שיש לי את הדעה הראשונה שלי ודעת החברה החדשה ושתיהן נשארות?

כן. והפער בין זה לבין זה נותן את נפח הכלי.

תלמיד: למה הדעה שלהם לא מבטלת את הדעה שלי?

אתה גם לא מעוניין בזה, אחרת הכלי שלך נעלם. הכלי שלנו לא מזדכך, כשאנחנו עולים מדרגת עולם העשיה או מהעולם הזה לעולם העשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות, לא"ק ולאין סוף, אנחנו כל הזמן אוספים ואוספים את הכלים שלנו.

תלמיד: פשוט יוצא שהכלי שלי זו ההתנגדות אליהם.

נכון.

תלמיד: אז אתה אף פעם לא מסכים איתם.

וגם הולך להסכים למעלה מהדעת, לכן זה נקרא "למעלה מהדעת". אם דעתי תתבטל, מה יהיה עם למעלה מהדעת?

שאלה: כשדיברת על צמצום, מסך ואור חוזר אמרת שאור חוזר זה שאני רוצה להשפיע אליהם כמה שאפשר. האם האור החוזר זו למעשה ההבנה או ההחלטה שלי במה אני הולך לקראתם, רוצה לסייע, זה האור החוזר?

האור החוזר זה איך שאתה רוצה מכל הטבע שלך להידבק ולהשפיע לחברה ודרכה לבורא.

תלמיד: כלומר זה המשך למה שאמרת, זה אקטיבי. יש מצב, המסך זה החשבון ואז אני אומר את זה אני לא רוצה לקחת, אני עכשיו משפיע להם, אני מוכן לעשות את המעשים האלה והאלה.

נניח כך, כן.

שאלה: כשאדם מחליט לקחת את ההגה בידיים וללכת עד הסוף, להשקיע מאמצים בחברים שלו, בעשירייה, פתאום הוא מגלה שהוא עבר סוג של איזה זעזוע מוח, אין לו לא הגה בידיים ולא כלום. האם יש דרכים למנוע מצבים כאלה ואם האדם כן מוצא את עצמו בכזה מצב מה הוא יכול לעשות?

אנחנו לא יכולים למנוע מצבים כאלה כי אנחנו לא יודעים מראש מתי ואיך זה מתרחש. אנחנו צריכים לקבל מה שמתרחש כמגיע לנו מהבורא ממש בצורה ישירה ולהשתדל על ידי פעולות שבעולם הזה, ועל ידי הדבקות דרך החברה בבורא לעבור את כל המצבים האלו. אבל לקבל כל מצב ומצב שזה מגיע מהבורא ממש לצורך התיקון שלנו, אין כאן שום אפשרות אחרת להגיב.

שאלה: מתגלים בעשירייה מצבים רציניים מאוד, מאוד שונים ונותנים התרשמות חזקה מכיוון אגואיסטי לא נכון. תמיד מתעוררת השאלה ביחס לעבודה המעשית. אין עשרה חברים, אבל יש כמה חברים שמשתדלים להחזיק בתפילה ולהעלות מ"ן. יוצא שהמשימה שמוטלת עליהם שהם יכללו בתוכם את כל העשירייה, את כל החברים, גם אלה שלא מגיעים פיזית, ובכך למשוך בכל זאת את האור המחזיר למוטב כדי שהעבודה הנכונה הזאת תתקיים. איך נכון לכייל את עצמנו, הדדית, בעשירייה ולא לאפשר לבירורים שמישהו לא נמצא או מישהו כן נמצא, עד כמה בכלל הפעולה הזאת בהעלאת התפילה היא נכונה?

לא חשוב מה מספר החברים בעשירייה, לפחות שניים, וזה כבר מספיק כדי להתחיל לעשות את העבודה לפי אותם הכללים שיש בסביבה בת עשרה אנשים. אותו הדבר.

תלמיד: אם הקבוצה מעריכה מצב מסוים בצורה מסוימת. נניח אומרים לך שמצב מסוים שוקל עשרה קילו ואתה מרגיש שזה קילו ואתה מנסה למצוא משהו באמצע בין דעת הקבוצה לדעתי. האם זאת גישה נכונה?

כל אחד עד כמה שהוא מרגיש.

שאלה: האם המצב של "שליש אמצעי דתפארת" שבו אני שומר את הרצון לקבל אבל יש לי את הבחירה להתכלל עם הקבוצה, עם החברים ופשוט לשרת אותם, האם זה המצב הנכון שבו עלינו להימצא?

אני חייב בכל מקרה, כל הזמן לחשוב איך אני משרת את העשירייה שלי, ומעבר לעשירייה את הקבוצה הגדולה הבינלאומית שלנו. זה כל הזמן צריך להיות אצלי כמטרה, כי בעצם זה הכלי שבו מתגלה הבורא.

שאלה: ביקורת היא נעימה, היא ברורה, אפשר להמשיך בה בלי סוף. לעומת זאת התפילה לא ברורה, לא נעימה וקשה להימצא בה כל הזמן. האם אפשר להפוך את ההרגשות כך שהביקורת כלפי החברים תדחה אותי, ואילו התפילה תהיה רצויה בעיניי ונעימה לי?

אני חושב שאנחנו לא צריכים בינתיים לעשות ביקורת, אבל לדעת שאנחנו לא עושים אותה. זאת אומרת, זה שאני את קו שמאל שלי מוריד לאפס, בסבוב, אז אני שומר אותו באפס ואני יודע שאני סיבבתי אותו לאפס ובינתיים אני לא משתמש בו, אני משתיק אותו. אבל משתיק, הוא נמצא והוא אפילו שם עובד ורוצה לצאת כנחש. אבל אני סוגר אותו ומפעיל את קו ימין וכך אני עובד. אנחנו כך צריכים עכשיו לעבוד.

שאלה: כשבן אדם מבטל את עצמו הוא מוכר את הקורות. האם כדי לקבל עזרה הוא צריך לבקש מהבורא?

כל דבר שהוא רוצה לעשות בכיוון הרוחני, לא יכול להיות אם הוא לא פונה לבורא. אם לא פונה לבורא אז עובד הרצון לקבל בלבד, אם מפעיל את הפנייה שלו לבורא אז עובדים יחד הרצון לקבל והבורא. או שהוא משתיק את הרצון לקבל שלו, צריכים לדעת איך לעשות את זה, לא פשוט, ומפעיל את היחס שלו לבורא.

אנחנו היום דיברנו כל הזמן שצריכים להתחיל לעבוד בצורה הכרתית, עד כמה אני מפעיל או עד כמה אני משתיק את הרצון לקבל שלי. עד כמה אני דרך הקבוצה פונה לבורא או נמנע מלפנות אליו. אבל שני הדברים האלה, שני הווסתים האלו נמצאים בידיים שלי, זה הכול. ואני כל הזמן מסתכל קדימה על הקו האמצעי, איך אני נכון ממזג אותם. אז לא לבטל את הרצון לקבל, ולראות איך אנחנו פועלים בהתאם כדי שתהיה לנו הדרך הנכונה.

(סוף השיעור)