שיעור בוקר 03.03.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מבשרי אחזה אלוקי"
קריין: "כתבי בעל הסולם", מאמר "מבשרי אחזה אלוקי" כותרת "הכרת ההשגה - רק בדרך התורה"
הכרת ההשגה - רק בדרך התורה
"ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם - בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.
והאמת שהמצוי א' לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון, בכל צד יפנה. כמו ששאלו לאדם מי כתב ספר חכמה כזה. הפלא ופלא מכל עין. ותירץ לו שבאמת לא נמצא חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה אשר בנו הקטן שפך דיו לתומתו על אותם העלים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים בקישורי דברי חכמה נפלאה.
אלא, כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשתם הוא מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.
ועוד תדע אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו. וזה נקרא הכרה שלימה, המביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד. מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות - אין הידיעה זו לא מעלה ולא מוריד. ודו"ק.
וזה שאמרו חכמינו ז"ל, אשר ישנו ואשר איננו פה, מכאן שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני שהוא הוי' וחסרונה עמה. והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דווקא. כי אלמלא היה הראיה חיובית - אז לא היתה נפש השכלי בעל חסרון יותר. ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, אם כן היתה מתבטלת מכל וכל.
אבל מפלאי תמים דעים אשר משפט הראיה היה תיכף בחינת רצון מתלוה עמה בלי שום חיוב, ונתנה תיכף מזונות להעמיד הרצון הזה.
בסוד "למען ירבו ימיכם" וכו', וזהו שמירת התורה וחוקותיה, ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם, כאילו היום קבלו מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על שום חוק שבתורה, תיכף ישארו בחשך כעורים שלא ראו אור בעיניהם".
שאלה: מה זה "משפט הראיה"?
מה הבנת?
תלמיד: אני הבנתי מהקטע הזה, שהוא צוחק על החוקרים שחושבים שאפשר בשכל להוכיח את הדברים האלה וטוענים שאין דבר כזה שהוא בלתי נתפס, ודווקא בגישה הזאת של שמירת התורה וחוקותיה מגיעים לראיה.
אז מה אתה שואל?
תלמיד: אני שואל מה זה "משפט הראיה" ומה פירוש שרק על ידי שמירת התורה וחוקותיה מגיעים לזה?
על ידי קניית התכונות על מנת להשפיע אתה מגיע לזה.
תלמיד: זה נקרא שמירת התורה וחוקותיה?
כן.
תלמיד: ומה נקרא "וכל יום ויום בעיניהם כחדשות," וכן הלאה?
ודאי שאם האדם נמצא בעל מנת להשפיע אז התורה שלו תמיד מתחדשת.
תלמיד: מה פירוש "חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו. וזה נקרא הכרה שלימה,"?
שהכול בא מההשגחה, מקשר עם הבורא.
תלמיד: והקשר הזה לא יכול לבוא מהשכל?
ודאי שזה לא שייך לשכל, זה שייך רק למידת הקשר של נשמת האדם עם האור העליון.
שאלה: למה הבורא מקיים במציאות כל כך הרבה דרכים שכביכול מביאות אליו?
כתוב "יש הרבה דרכים למקום", זה נכון, אבל בעצם יש רק נוסחה אחת להתקדם בדרך.
תלמיד: אז למה האנושות כל כך מבולבלת?
מפני שהיא בכלל לא שייכת לאותו החוק של הקשר עם הבורא.
תלמיד: זו השאלה, למה הבורא מקיים במציאות כל כך הרבה שיטות ותורות שכביכול מביאות אליו, אבל בעצם השיטות הללו הן שקר?
כי אפילו שהשיטות הן הכי רחוקות מהאמת והדתות הן הכי הפוכות מהאמת, הן צריכות להתקיים כדי לברר את האמת.
תלמיד: איך, במה זה תורם?
זה תורם בזה שעל ידן רואים את הטעויות שמביאות אותנו למבוי סתום.
תלמיד: איפה רואים כאלה טעויות? אנחנו רואים את השיטות האלה מתקיימות משך אלפי שנים.
לא, זה צריך להתבהר לפני שמגיעים לגילוי האמת. עוד לא הגיע הזמן, אבל עוד מעט אתה תראה עד כמה כל השיטות יתנפצו ויישאר רק שטח אחד, זאת אומרת חוק אחד.
תלמיד: איך דווקא כששיטה שמביאה לקשר עם הבורא מתגלה כשקרית, זה מקרב עוד יותר לגילוי הבורא בצורה אמיתית, לעומת סתם חיים בהמיים שאין בהם חיפוש אחר הכוח העליון? למה יותר טוב לקיים כל כך הרבה שיטות במשך כל כך הרבה שנים כדי לגלות בסופו של דבר את השקריות שבהן?
כדי להכין את כל האנושות, כל אדם ואדם במשהו, כדי שאחר כך הם יתחברו ויתאספו לכלי אחד שיהיה מוכן לקבל את גילוי הבורא, אנחנו צריכים את כל המצבים הללו.
תלמיד: אבל מה התועלת דווקא בחיפוש אחר הבורא בצורה שקרית לעומת סתם חיים בהמיים בלי חיפוש?
זה הבדל גדול. אם אדם סתם חי אז הוא כמו חיה, אבל אם הוא מחפש אפילו בצורה לא נכונה, אז הוא בכל זאת מחפש.
תלמיד: מה יותר מקרב, חיפוש אחר הבורא בצורה שקרית או סתם חיים בהמיים?
חיפוש בצורה שקרית. כי האדם עובד עם החיסרון, והחיסרון הזה בטוח מגיע מאותו מקור יחיד של כל החסרונות, וכך האדם מגיע, רק לא מגיע בדיוק למה שצריך, אז הוא עושה רוורס (revers) ושוב חוזר ושוב עולה וכך מספר פעמים. זה נקרא "גלגולים".
תלמיד: מצד שני המקובלים כותבים שכל החורבנות וכל האסונות וכל השחיתות הם רק בגלל שעוסקים בתורה שלא לשמה. אז למה בכל זאת לקיים אותם?
צריך לקיים אותם כדי למצוא את האמת. אי אפשר להגיע למשהו אמיתי בלי לעבור כל מיני סוגי מחקר של האמת. אנחנו לא מבינים עד כמה כל הדברים האלה צריכים להתגלות בנו ושזה נובע מ"סוף מעשה במחשבה תחילה", ולכן אנחנו עוד נראה את זה.
שאלה: נתת לנו כל מיני דוגמאות של אנשים, כמו הסופי שביקרת, שיש להם במשהו מגע עם האמת.
כן.
תלמיד: האם זו כביכול השגה חלקית או שהאדם מתעסק בתורה בלי באמת לדעת שהוא עוסק בה?
לא, הם רואים, יודעים, מבינים שכך העולם בנוי, רק אין להם רצון לאלוהות כמו שלנו, והם מקיימים את התורה שלהם.
תלמיד: אז הבורא נתן להם איזו הארה קטנה?
הבורא נמצא בכל אחת ואחד, והוא מאיר להם.
תלמיד: אז ההבדל בינינו לבינם הוא שאנחנו נמצאים במאמצים, בבחירה, בעבודה בביטול בעשירייה בשביל להשיג את האלוהות בצורה אקטיבית?
כן, דווקא אקטיבית.
תלמיד: אני יודע עליי ועל החברים שלי, שחיפשנו וחיפשנו בחיים ויום אחד הבורא עשה "קליק" ופתאום בעל הסולם "נחת" עלינו. אבל כשאנחנו מנסים להפיץ ולדבר, אנחנו רואים הרבה אנשים ששואלים ומתעניינים וקשה להם בחיים והם מתוסכלים אבל הם עוד לא בשלים לזה. אתה שם להם את זה מול הפנים, נראה שכבר לא נשאר להם כלום, אבל הם עדיין לא רוצים.
עדיין אין חיסרון שלם.
תלמיד: יש תסכול כזה גם בהפצה, נראה שגם אם נדייק את ההפצה כלפי האדם, עדיין אין חיסרון.
כן. דיברתי עם הרב"ש הרבה שעות על זה. הוא אמר, אין מה לעשות, הכול יבוא בזמנו. אמרתי לו, הייתי בן שלושים כשהגעתי אליך, עכשיו אני בן ארבעים, ואחר כך בן חמישים, בן שישים, בן שבעים, עוד מעט אהיה בן שמונים, מה יהיה? הוא אמר, ממשיכים.
תלמיד: כשאתה לומד אפילו בתחילת הדרך את בעל הסולם ורואה את התסריט שיש בבריאה, ממש תוכניות מדויקת, אתה כבר לא יכול לנהל שיחה רגילה אם היא לא כלפי התוכנית הזאת.
כן.
תלמיד: ואז אי אפשר לדבר עם אנשים שבאים עם איזו תיאוריה, עם הצדקות שבכלל לא רלוונטית לתוכנית הבריאה.
עם אנשים כאלה אני בדרך כלל לא מדבר.
תלמיד: זאת הייתה השאלה. אני מרגיש שכביכול זה פשוט סתום. אנשים באים עם הצדקות על התיאוריות שלהם.
זה בלתי אפשרי. כל אחד מחזיק בשלו, אני מחזיק בשלי, אם אתה מעוניין בזה, ודאי שאני מוכן לדבר, אבל לא אחרת.
שאלה: כתוב "הכרה שלימה, המביאה עמה אהבתו יתברך", מה זה הכרה שלמה?
הכרה שלמה שאדם משיג אהבת ה' אליו. זאת אומרת, לגמרי פותח את הבורא על עצמו ומתמלא מזה.
תלמיד: במה זה תלוי?
רק ברצון הלב, אומנם וודאי שזה תלוי בעוד זמנים ותנאים קטנים, אבל בעצם הכול באדם.
שאלה: איך יוצאים מהשכל?
ככל שלומדים יותר ומשתדלים לקבל מחשבות של בעל הסולם ורב"ש, בזה יוצאים מהשכל שלנו ונכנסים לשכל שלהם. אפילו במקצת. אתה לא יכול סתם לצאת מהשכל, אתה לא יכול להביא לעצמך איזה אלקטרודות, להכניס למוח ולעשות קצר? מה תעשה?
תלמיד: השכל זה כאילו לב האבן?
לא. שכל זה שכל. זה מכונה.
תלמיד: אני מרגיש שהשכל שלי הוא כביכול כיסוי מעל הלב שלי כדי שזה יפסיק את שיתוף הרגש שלי.
כן.
תלמיד: זה כאילו הקליפה הכי חזקה.
השכל, כן.
שאלה: איך להגביל את השכל שלי?
לא, לא. תמשיך כרגיל.
תלמיד: נדמה שבעל הסולם נותן תשובה לכל השאלות שהיו פה לחברים ולכולנו על התסכול הזה, הוא אומר ש"הרחבת חיותה" של הנפש "תלוי בקביעת החסרון דווקא. כי אלמלא היה הראיה חיובית", אני בין שאם אנשים יכלו לראות בקלות את הבורא, כי "אז לא היתה נפש השכלי בעל חסרון יותר. ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, אם כן היתה מתבטלת מכל וכל." כביכול כל מה שהבורא עושה איתנו זה רק לבנות בכולנו חיסרון, לתסכל אותנו.
כן. קצת לפתוח את המוח שלנו ואת הלב שלנו כדי להרגיש אותה צורה שהוא מלכתחילה ברא.
תלמיד: וזה יכול להיות רק מתוך תסכול, אבל איך עובדים עם זה בהפצה? אתה כביכול מבין שככה צריך להיות, אבל מה לעשות?
תנסה להיות יותר מתוחכם ולהגיש את זה לכל אחד ואחד בצורה שיוכל לקנות את זה.
תלמיד: יש פה עיקרון, הבורא לא ניתן לאנשים להתפלא, כך אני מבין, אז כן להפיץ אם אתה לא יכול לתת להם משהו שבאמת אנשים ימצאו בו עניין?
זה יבוא, ירצו. הזמנים יתחלפו וירצו, וירוצו אחרי החכמה שלך. תראה.
תלמיד: ועד אז?
ועד אז אנחנו מכינים את עצמנו להגיע להזדהות עם הבורא ולהתמלא עם החכמה הזאת כדי להגיש אותה לאחרים.
שאלה: אני רוצה רק להגיד שדווקא רואים שכן, אנחנו מדברים הרבה עם אנשים ואחר כך אפילו אחרי שנה, אתה שומע מבן אדם את הדעה שאתה אמרת קודם כאילו זה הדעה שלו, וכן מטפטף משהו מההפצה. נכון שזה מוסתר מעינינו ולא מיד מישהו שומע ורץ לכאן לשיעורי בוקר, אבל ההפצה כן פועלת כמו מים שמחלחלים. ואיך אתה יודע שזה נכון, כשאתה שומע אנשים אומרים את מה שדיברת איתם לפני שנה, או לפני עשר שנים גם, כי אין לזה זמן.
כן, ככה זה תמיד.
שאלה: כתוב פה "וזה שאמרו חכמינו ז"ל, אשר ישנו ואשר איננו פה, מכאן שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני שהוא הוי' וחסרונה עמה." מה זאת אומרת שכל הנשמות עמדו בהר סיני?
הייתה נשמה והיא הייתה במצב שנקרא "הר סיני" ואחר כך התחלקה להרבה מאוד חלקים. ומהחלקים האלה נוצרו כל הנשמות האלה שמשתוקקות לגלות את הבורא.
מהות התפיסה השכלית
"וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.
וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית - לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.
ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.
לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.
וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.
וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.
והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.
וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול פעם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן."
שאלה: הוא כותב שאין אפשרות לאדם להשיג את הפנימיות, לא של הבורא, לא של החברים שלו ולא של עצמו.
ממש ממש פנימיות, אני לא יודע. אבל את החיצוניות של הפנימיות ודאי שאנחנו משיגים, ופקודות וכוחות שעולים מפנימיות לחיצוניות גם משיגים. אבל ממש את הפנימיות עצמה, כשהיא לעצמה, אני לא יודע.
תלמיד: אבל הוא כותב, "מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן". איך עובדים עם העיקרון הזה? על מה כן אפשר לשים לב בחיצוניות של החברים? אנחנו כבר חמש שנים באותן עשיריות.
זה לא חשוב, אפילו חמישים שנה או חמשת אלפים שנה, זה לא העניין. אני לא יודע איך להסביר, ואני גם לא חושב שיש כאן מישהו שמוכן כבר לזה. אנחנו עוד לא הגענו להיכנס לזה.
תלמיד: הוא כותב שאפשר להסתכל על החיצוניות של החברים, ומתוך זה בכוח ההתמדה, בכוח המאמץ המתמיד, להכיר את הרוחניות.
מה זו החיצוניות שאתה מסתכל עליה?
תלמיד: זה מה שאני שואל, על מה לשים לב?
זו כבר רוחניות לעומת מה שיש לך היום.
תלמיד: אז למה לשים לב?
אין למה לשים לב, אתה לא רואה את הדברים האלה. איך אתה רואה התנהגות של חבר כדי לחדור ממנה לפנימיות? בשביל מה?
שאלה: כשאני מתפלל עבור החבר כשאני מרגיש שחסר לו משהו, שקשה לו במשהו, שיש מקום שאני יכול לבקש מהבורא עליו, על מה אני מתפלל?
אתה יכול לפנות לבורא ולבקש, אבל לא לפי הרצון שלך אלא לפי מה שנראה לך הרצון של החבר.
תלמיד: מה שנראה לי זו החיצוניות של החבר.
אחרת לא יהיה לך אף פעם קשר.
תלמיד: אז האם כן חשובה החיצוניות של החבר, כלומר הישיבה יחד, העבודה יחד, ההתכללות בסדנאות, כדי להרגיש את החיסרון של החבר?
כן.
תלמיד: מה אני עושה עם החיסרון הזה?
מבקש מהבורא.
תלמיד: מבקש מילוי.
כן. לא עליך, אלא לחבר.
תלמיד: כלומר, לא שאני אראה שיפור או שאקבל משהו בכלים דקבלה שלי, אלא שהוא יקבל מילוי אפילו בלי שאני אדע מזה. האם זו צורה נכונה, כיוון נכון?
כן.
שאלה: כתוב "כל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים". מה זה האיבר הזה שיש באדם?
אני חושב שזה עוד חלק מהרצון לקבל שהוא יכול להיות קשור עם כל הדומם, הצומח, החי, המדבר שבכל המציאות.
תלמיד: האם יש לנו את זה כבר?
ישנו. אף פעם זה לא נברא מלכתחילה.
שאלה: כתוב "גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות". מהי התמונה השכלית הזאת שאי אפשר לשנות אותה? למה אי אפשר לשנות אותה? הרי היא כל הזמן משתנה תחת השפעת הסביבה.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, להתעמק בתמונה החיצונית כדי להגיע דרכה לתמונה הפנימית.
שאלה: כתוב "לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים". מה הם אותם "חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים" שצריך להידבק בהם בהתמדה?
בדרגות דומם, צומח וחי פועלים חוקות הטבע, ועלינו לא לברוח מהם אלא דווקא להיות קשורים אליהם.
תלמיד: מהטקסט נראה שזה מספיק, זאת אומרת שאם הוא "בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה", אז הוא מכיר את הבורא פנים בפנים.
לא. אני מבין את זה אחרת. אנחנו חייבים להיות דבוקים בחוקי הטבע ככל שאנחנו נמצאים בהם. וכשאנחנו מתכוונים לקשר עם הבורא, אז אנחנו מאוד מצפים שיתגלו לנו עוד חוקי קשר, גם בינינו וגם עם דומם, צומח וחי, בצורה השלמה. אז נוכל לקבל את הכול, ודרך כל צורת הקשר השלמה לפנות לבורא ולהביא לו את זה כסיכום מהמאמץ שלנו.
תלמיד: במה להיות בקי?
באותו האזור שהבורא מאיר לנבראיו, שאני אוכל להתחבר עם נבראיו ועימו, ולהיות כקשר, כמעבר בינו לבינם.
שאלה: מה הרצף בתיקון שצריך להיות, האם תחילה לתקן את המוח ואחר כך את הלב או להיפך? אם בכלל אפשר לתקן.
מוחא וליבא, כך צריך להיות. מוח ולב.
תלמיד: קודם המוח?
כן.
שאלה: איך באים לידי ביטוי התיקונים בשיעורי הבוקר והצהריים בזמן קריאת המאמרים?
אני לא יודע מה הם שואלים, כי יש לנו סדר, אנחנו עובדים לפי זה. אין לי מה לענות.
שאלה: לגבי ההפצה. למרות הייסורים שהחיצוניים חשים, הם לא רוצים לקנות את החכמה. מה להמשיך לכתוב להם?
אף אחד לא רוצה סתם ללמוד, זו עבודה מאוד קשה. אתה יכול לראות את זה על כל האנושות, אף בן אדם לא רץ ללמוד מפני שהוא אוהב את החכמה, אלא יש כאלה יחידים ממש שרק מצביעים על כל העיקרון הכללי. אין קשה יותר מלהפעיל את השכל, זו עבודה קשה, היא דורשת הרבה קלוריות, התמדה, מאמץ. לכן אנחנו עושים את זה דרך עשירייה, אנחנו עושים את זה עם תרגילים, לומדים יחד, ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים. אם אדם לומד לבד, זה קשה מאוד, וחוץ מזה אין לו אפשרות לעשות תרגילים בשטח.
(סוף השיעור)