שיעור בוקר 11.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.01.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/RX6kq3LL?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמר

"מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה"

כל התארים שאנחנו מדברים עליהם, ובכלל, כל המילים, כל השמות, שמות הפעולות, שמות המצבים, הם בעצם כול מה שמתרחש וצריך להתרחש בתוך הנשמה.

אנחנו רצון לקבל שהבורא ברא אותו, ולפי טבע בריאתו הוא מרגיש תופעות. התופעות שהוא מרגיש, על זה הרצון לקבל יכול לדבר, אותן הוא יכול למיין, לדון בהן, לבדוק אותן, להשוות אותן, הכול בתוך הרצון לקבל. את הרצון לקבל הבורא עושה, הנברא יכול להיות רק שותף בזה, איך לעבוד עם אותו רצון לקבל שהבורא ברא. כלומר דווקא הנברא הוא עושה את הרצון להשפיע, כוונה על מנת להשפיע שמעל לרצון לקבל.

את זה אנחנו צריכים כל הזמן לזכור ולא לשכוח, שאת הרצון לקבל אנחנו לא מסוגלים לשנות, אנחנו לא יכולים בכלל להזיז אותו במאומה. ואם כן, אז אנחנו יכולים רק לדכא אותו, ואחר כך נצטרך עבודה כפולה, שוב לעורר אותו, להוציא אותו מהמקום שלשם דחסנו אותו, ולהתחיל לעבוד איתו כמו שצריך. אלא, כל רצון ורצון שמתעורר בנו, כל "רשימו" שמתעורר בנו, אנחנו צריכים להבין שאת הדבר הזה הבורא ברא, ועכשיו על ידי פעולה מיוחדת שלו זה מתעורר בנו. עלינו רק לבדוק עד כמה הצורה הטבעית, הראשונית של הרצון לקבל היא הפוכה מהבורא, ואיך אני יכול להשוות את צורת הרצון לקבל לרצון להשפיע של הבורא. שוב, רצון לקבל עושה הבורא, רצון להשפיע עושה האדם.

לכן הבורא משחק עם הרצון לקבל שלנו, ורק זה, כביכול, נמצא ברשותו, כדי לתת לנו אפשרות לבנות את הרצון להשפיע, כוונה על מנת להשפיע על הרצון לקבל. המשחק שלו, זאת אומרת, השינויים שאנחנו מרגישים בתוכנו, בתוך הרצון לקבל שלנו, הם באים בסדר יפה, מיוחד, בהצטברות מיוחדת ביניהם, רק כדי שנוכל בהחלט להגיע למצב שאת הרצון להשפיע אנחנו נבנה בצורה אובייקטיבית, עצמאית.

כדי לאפשר לנו את זה, הבורא עושה הסתרה, היינו הרצון לקבל לא מרגיש תענוג פתאום. הבורא עושה כך שאנחנו מרגישים רק רצון ללא מילוי. רצון שנמצא ללא מילוי, ותלוי באיזה אופנים, תלוי מילוי ממה, מאיזה סוגי תענוגים, בהתאם לזה אנחנו יכולים לאט לאט להתחיל להבדיל סוגי המילויים, או כלפי הרצון לקבל עצמו או כלפי הבורא - ממה אני מתמלא ונהנה, מה אני מעדיף על פני מה. ההסתרה הזאת שבאה על הרצון לקבל, היא כולה כדי לאפשר לי בחירה. מה היא הבחירה? הדבר היחידי שאני יכול לעשות שהוא רצון להשפיע, אני אוכל לבצע, אני אוכל לברוא אותו ממש מתוך היגיעה, מתוך העבודה, מתוך הפעולה שלי ממש, כך שאת אותו רצון להשפיע אפשר לשייך אלי, לאדם, ולא לבורא.

בעבודה, את כל המילים שלנו הם לוקחים מתוך המצבים שהנשמה עוברת, שהרצון לקבל עובר. ולכן גם אנחנו צריכים להשתמש באותם המילים, באותן התופעות שמשתמשים אלו שכבר עברו אותן וכך הם מתבטאים, לפי שפת ענף ושורש. הם משתמשים במילים בשפה של הענפים, ולמרות שזה לא בדיוק מה שקורה ברוחניות, אלא שפה לפעמים מבלבלת אותנו, אבל אין ברירה.

הם אומרים כך, את העבודה שלנו ברצון לקבל וברצון להשפיע הם מתארים כימין ושמאל, כך היא התופעה אצלנו בעולם הזה. ימין זה כוח הבורא, האידיאל, הסטנדרט, הדוגמה, שבשבילי זה קנה המידה מה צריך להיות רצון להשפיע, וזה המקור של חומר הדלק. שמאל זה אותו רצון לקבל שלי בכל מיני אופנים שיכולים להתעורר בי. בהתאם לכמה שאני מסוגל לעבוד על הרצון לקבל הזה, בלקחת דוגמה מצד ימין ובלקחת כוח מצד ימין, אני עובד עליו, ואז אני בונה את עצמי כקו האמצעי.

יש בזה שני אופנים עיקריים, מי מתחיל את העבודה. או שהבורא מעורר את קו שמאל שבאדם, ואז האדם מאין ברירה בלברוח מהייסורים ממשיך את זה, עד שהוא מבין שאלו ייסורים מטרתיים שבאים מהבורא כדי להתחבר לימין, ולהפוך את השמאל לימין. זה לוקח זמן, כאב ומכות. או שאת קו שמאל מעורר האדם כדי לתקנו, כי כל הזמן רוצה לשייך את עצמו לימין, ואז הוא צריך את השמאל כדי להידבק בימין, שיהיה עם מה להידמות לימין.

לבחור כל פעם באופן עבודה כזה שאנחנו מעוררים את השמאל, כמו שכתוב "אני מעורר את השחר, לא השחר מעוררני", זו בעצם עבודת האדם. אומנם גם כך וגם כך התכונות האלה מתעוררות באדם, אבל אם אדם מעורר אותן בעצמו, אז בזה הוא בונה את הרצון להשפיע שאותו הוא צריך לבנות, וזה באמת חייב להיות מתוך ההסתרה ומתוך הבחירה החופשית שלו.

תלמיד: איך אדם יכול לראות את מצבו באמת ולא לברוח, על מנת לצאת ממצב כמה שיותר מהר?

מזה שאנחנו לומדים כל מיני מצבים שבהם אדם נמצא, בין ימין ושמאל, בין אור וחושך, אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצב אחד, שאדם חייב כמה שיותר להיות דבוק בקו ימין, ולהשתדל לעשות הכול מתוך זה שהוא דבוק בקו ימין. הדבקות בקו ימין בעצמו תעורר בו לחזור לשמאל, ולקחת ממנו כמה שנחוץ לו כדי עוד יותר להדבק בימין. ואז דבקות השמאל בימין תבנה את הקו האמצעי.

אנחנו לא צריכים לחשוב על שום דבר חוץ מלהשתוקק לרוממות הבורא שמביאה אותנו לרצון להיות כמוהו, להידבק בו, וזאת עבודה מאוד גדולה. כי נראה לאדם שכדי ללכת לימין הוא קודם צריך לרדת לשמאל, שיהיה לו ממה, שירגיש כאב, שירצה מתוך כאב, מתוך ייאוש, להגיע לימין, וזו דרך לא טובה. אלו ממש לא השיטות שלנו, אפילו לא של היהדות.

ההבדל בין מוסר לבין שיטת הקבלה, שהמוסר אומר "נו נו נו, העולם הזה זבל, אתה לא צריך אותו. זה שאתה עושה דברים לא טובים, מגיע לך גיהינום". היהדות האמיתית, היינו הקבלה, לא אומרת כך. היא אומרת שהעולם הזה טוב, אתה יכול ליהנות בו ולהצליח, הבורא ברא אותו להנאתך. אבל אם אתה רוצה באמת להגיע לטוב האמיתי, וזה מה שכתוב, ש"דיין צריך לדון דין אמת לאמיתו", אז אתה צריך להגיע לזה שאתה מקיים את הדברים האלו ובונה את הרצון להשפיע שלך מתוך בחירה חופשית. אפילו שאתה לא חייב את זה, ואין מזה ברצון לקבל שלך שום דבר, ואין שום תוצאה לרצון לקבל שלך מזה שאתה הולך עכשיו ועובר לעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, אתה לא פונה לרצון לקבל אף פעם מזה שרע לך בגשמיות, ולכן אתה בורח לרוחניות. זה הבורא שמעורר אותך בצורה כזאת מאין ברירה אם אתה לא מתעורר לבד. אבל ההתעוררות לעבודה צריכה להיות מדבקות בימין ולא בירידה לשמאל. לכן קודם כל אנחנו צריכים את זה לעשות, בזה אנחנו מקצרים את הזמנים, ובזה אנחנו צריכים להיות כל הזמן, זה ממש המימוש הנכון של המשימה שלנו להתקדם. כי כל רגע שאדם לא נמצא בהתרוממות זה הפסד, ואף פעם מייאוש, מהרגשת הכאב, הוא לא יכול לבוא לבורא, הוא צריך קודם כל לצאת מזה. זה רק כדי להזכיר לו איפה הוא נמצא, ובכלל מה הוא עושה עם החיים שלו. אבל מכאן ועד שהוא הולך באמת להשיג כלים להשפעה זו דרך ארוכה.

צריכים כל הזמן להשתדל להיות דבוקים בימין, ומתוך זה לעשות את העבודה בבחירה. אם אתה עושה בחירה מזה שרע לך בכלים שלך, אז אתה פשוט מחליף את מה שרע לך למה שיותר טוב. אתה פועל מתוך רצון לקבל, ומתוך רצון לקבל לא מגיעים לרצון להשפיע, זה לא נקרא אז רצון להשפיע, זה נקרא שימוש בהשפעה לצורך קבלה.

לכן כל רגע שאדם זוכר, מרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, שיש לו מטרה בחיים יותר גבוהה מהחיים הבהמיים של כסף, כבוד, מושכלות וכן הלאה, אלא שיש מטרה מעל זה שזה נקרא שהוא נזכר בבורא, אז הוא חייב קודם כל להידבק בימין.

תלמיד: מה זה שהוא כותב בדף ע"ו, שאדם כשנמצא תמיד בזמן עלייה, אין לו צורך להתקדם? הוא בכל זאת צריך להידבק בשמחה, באהבה.

אדם שדבוק כל הזמן בקו ימין הוא כאילו נמצא בשלמות, הוא מרגיש את תכונות הבורא, שהוא טוב ומיטיב, יש לו ט' ראשונות מה שנקרא, בחינות הבורא. ואז הוא כביכול מתבטל, אין לו בזה שום יד ורגל, הוא לא מכניס את עצמו בזה, אלא הוא רק מתבטל, וזה לא הוא, אלא הכול זה האור העליון.

לכן כדי לממש את עצמו הוא צריך לקחת תכונות משלו. מה זה "משלו"? הבורא ברא אותן בו, הן לא שלו. הבורא הכין לו בכוונה את הרצון לקבל הזה, שבשימוש הרצון לקבל כך שהוא יהיה כרצון להשפיע, בזה אדם מתקן כביכול את הבריאה. הבריאה היא רצון לקבל, האדם מתקן את מה שהבורא עושה בו, רצון להשפיע. לשם זה הוא בעצמו בצורה מבוקרת הולך לשמאל, זאת אומרת לתוך עצמו, ובודק איזה תכונות, איזה כוחות, באיזו התקשרות ביניהם, באיזה מקרה, הוא יכול לייחס אותו לעל מנת להשפיע. ובכל פעם הוא בודק את עצמו. אני מדבר על העבודה כמו שכתוב כאן, שדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, כשיש לאדם את הכלים האלה. ואז כך הוא עובד.

להיות דבוק רק בקו ימין, כמו שאמרתי, הכוונה שאם אתה דבוק בימין בגלל שימין הוא שלמות, זה לא טוב. אבל אם אתה דבוק בימין שזה השפעה, בימין יש הרבה אופנים, אתה לומד שבימין יש השפעה, שימין זה המשפיע, אז זה מעורר בך גם רצון להשפיע, ומתוך זה אתה יורד לשמאל. אבל אם אתה דבוק בימין רק כי זה שלמות, אז אתה מתבטל, הכול טוב, הכול יפה, הבורא יחיד ומיוחד שולט על הכול, ומה יש לי לעשות? שום דבר. זה לא הימין כולו, על אף שישנה הרגשה כזאת. וההרגשה השנייה היא שהבורא הוא הגדול והוא השלם, זאת אומרת הוא המשפיע. ומתוך זה שאני מרגיש שהוא המשפיע, מתעוררים בי אותם רצונות.

תלמיד: אמרת שלא צריך ללכת נגד הרצון.

אמרתי שנגד הרצון לא צריכים ללכת, הכוונה היא שלא צריכים לשבור את הרצון, לא צריכים לדכא את הרצון, לרצות שלא יהיה קיים בי, לא. מה שיש בי הכול לטובה. אלא יכול להיות שעכשיו אני לא יכול להשתמש בו בצורה הנכונה. ולאחר זמן מה, אחרי כמה מצבים שאני אעבור, כשאני אצטייד בכוחות, בכלים, אני אוכל לעבוד עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע. ויכול להיות שאלה רצונות שעד גמר התיקון אני לא אוכל לעבוד איתם בעל מנת להשפיע.

בכל מדרגה ומדרגה אני בורר עם מה אני יכול להיכנס לאותה מדרגה, ועם מה עדיין לא. זו עבודת הבירור והתיקון. ואז יש לי מ"ן, אני מקבל מלמעלה כוחות, מתקן את הרצונות האלו שביררתי שהם יכולים להיות בעל מנת להשפיע, מקבל עליהם כוחות, מסך. אבל מאיפה אני אקבל מסך? מזה שבא האור מלמעלה ונותן לי הרגשת רוממות ה', ואז אני מתעורר באמת להשפיע לו, אפילו מתוך הרצונות האגואיסטיים שלי, ואז אני משפיע. אני עושה זיווג דהכאה וממלא את עצמי באור העליון.

יש בבירור הזה כלים כאלו שאני משאיר אותם למדרגות יותר גבוהות, בינתיים אני לא מסוגל, ויש כאלה רצונות במצב שלי שאני עוד לא יודע כמה אסור לי לגעת בהם, אלא כל פעם אני מברר שעדיין אין לי שום אפשרות לטפל בהם. בהמשך מגיע הזמן שלא תלוי בי, גמר התיקון, שנותנים לי כלים כאלה שאני לא מרגיש בהם שום הגבלה, וכל הרצונות שלי מקבלים מסך בעל מנת להשפיע.

לשאלתך, איך אני אומר שאסור לגעת ברצונות? הכוונה היא שאסור לי לחשוב שאיזה רצונות מהם לא יבואו אי פעם לתיקון. כולם יבואו לתיקון, ואני צריך להתייחס אליהם בצורה מועילה, אפקטיבית, יצירתית, ולא לבקש שהם ייעלמו. כתוב, אסור לאדם להתפלל שהרצון לקבל ייעלם מהעולם.

אפילו ההיפך, הוא אומר ב"הקדמה לספר הזוהר" שהקדוש ברוך הוא מחייה את הקליפות, שעיר לעזאזל, שערה של תפילין, וכן הלאה. יש כאלה פעולות מיוחדות שמחיות אפילו את הקליפות, זה קו שמאל, שדווקא הן נותנות לנו אפשרות להתקדם. מלכתחילה אנחנו נמצאים ברשות הקליפות, ובכל פעם עד גמר התיקון אנחנו צריכים אותן בקו שמאל. כל עלייה היא מזה שאני לוקח מהקליפות רצונות, מתקן אותם, ועל פניהם אני עולה, בונה תוספת פרצוף.

תלמיד: אמרת שכל הכוונה על מנת להשפיע היא בעצם העבודה של הקליפה, אני הבנתי שהיא של הבורא.

אמרתי שאת הרצון להשפיע עושה האדם, והרצון לקבל שהוא הראשון, הבסיס לזה עשה הבורא. לא אמרתי מאיפה האדם מקבל כוחות ושכל לבנות את הרצון להשפיע. כתוב שדיין שדן דין אמת לאמיתו. האדם שיש בו רק רצון לקבל, מתוך הרצון לקבל לעצמו הוא לא מסוגל לעשות דבר, כי זה אומר שהוא נמצא בנתון אחד. כדי להיות דיין צריך לרכוש נתון נוסף שזה טבע שני שהוא רצון להשפיע. ובין הרצון לקבל והרצון להשפיע לעשות דין, לעשות משפט. ובין שני הקווים ימין ושמאל, מה שבונים נקרא קו אמצעי. זו באמת הפעולה העצמאית והחופשית מצד האדם, שהוא היוצר, הוא הבונה את האדם שבתוכו, אבל מקבל כוחות ושכל מלמעלה, מהבורא.

השאלה היא, אם אני מקבל הכול מלמעלה, אז אני יכול להיות עצמאי? כן, אתה יכול להיות עצמאי. השאלה היא איך אתה מקבל את זה, האם אתה רוצה לקבל את זה, האם אתה עושה איזו יגיעה כדי להיות באמת עצמאי, כדי לקבל את הרצון להשפיע נגד הרצון לקבל שלך. יש כאן דבר שאנחנו לא כל כך יכולים היום להרגיש אותו. שאף על פי ששני הנתונים הללו, קו ימין וקו שמאל, באים אליך מלמעלה, אתה בונה משניהם בצורה חופשית ועצמאית, כמו שהוא אומר "דין אמת לאמיתו", קו אמצעי. זה נקרא "שליש אמצעי דתפארת". זה דבר לא מובן לנו כרגע, כי אנחנו נמצאים רק בתוך הרצון לקבל, ובלתי אפשרי לדון בזה עכשיו איך יכול להיות דבר כזה ומה קורה איתנו.

אבל כשרוכשים את הטבע השני לעומת הטבע הראשון, רוחני כנגד גשמי, רצון להשפיע כנגד הרצון לקבל, מתחילים להבין שרק בצורה כזאת ובהחלט בצורה כזאת הבורא ברא לנו תנאים לבחירה חופשית, ולהיות חופשים, חופשיים ממנו, גם מהרצון לקבל שלו וגם מהרצון להשפיע שלו.

תלמיד: אם אני מסתכל לאחור על אופן הלימודים ועל הניסיון שלי לפעול לפי הדברים הנאמרים בשיעורים, אני לא מצליח. לעומת זאת מתוך ההתקדמות אני רואה שמה שאנחנו מדברים עליו, קרה בי או שעשיתי אותו בצורה טבעית. השאלה היא האם אני אגיע למצב שבו אני יכול לקחת דברים שאנחנו לומדים וליישם אותם בעתיד, האם זה אפשרי בכלל?

במשך הזמן, מתוך הניסיון שלי אני רואה שמה שאני קורא אני לא יכול לבצע ופתאום אני מגלה שחלק מהדברים האלה כבר ביצעתי בעבר. אז בהשוואה מהיום לעבר אני יכול לראות שמשהו קרה בי באמת לפי מה שאני קורא. השאלה האם אני יכול לא להתייחס לעבר אלא מהיום לעתיד לקבוע לעשות משהו.

העניין הוא שההליכה שלנו צריכה להיות בניתוק מהרצון לקבל שלנו, זאת אומרת מהשכל, מההסתכלות דרך העיניים. אחר כך נראה מה זה "דן דין אמת לאמיתו", זה עיניים אחרות, זה לא העיניים שלנו. מתוך רצון לקבל שאני נמצא בו עכשיו, אני לא יכול לראות אמת, לא יכול לראות תכונות שעל ידן אני יכול לדון כביכול, לעשות משהו. ודאי שאני לא יכול לראות את המדרגה הבאה, את המצבים הבאים שלי, אלא אני פועל פשוט כאילו בהיסח דעת, כי אין לי עדיין רצון להשפיע, אין לי זה כנגד זה.

"דין", "דיין", כל המצבים במשפט יכולים להיות אם יש שתי דעות. שתי דעות זאת אומרת שני עולמות שכבר נמצאים בי, שמתרחשים בשתי פעולות מנוגדות ואני דן ביניהן, והשאלה היא גם מאיזו זווית אני דן. אז אנחנו עוברים את מה שקורה לנו עד שאנחנו נכנסים לרוחניות, שאת מה שאנחנו כבר עברנו בהיסח דעת, שלא ידעתי איך, אבל עברתי, ופתאום אני קורא ואני מרגיש שאני באמת מוצא בי את הדברים האלה, שזה מתרחש, שזה נכון, ויש דברים כאלה שעוד לא.

זה תמיד יהיה כך, כל עוד לא נרכוש את המעמד של ה"שופט", קו אמצעי. זה תמיד יהיה כך עד שנגיע למדרגות רוחניות שאנחנו נעמוד שם לא כ"עובר" ולא כ"תינוק" אלא כ"גדול'. זאת אומרת שאנחנו כבר נעבוד עם הכלים דקבלה שלנו בעל מנת להשפיע. לא בעיבור ולא ביניקה אלא בגדלות.

זה נקרא לדון דין אמת לאמיתו בצורה האמיתית, הנכונה, לא בזמן ההכנה אלא במצב האמיתי. אבל בזמן ההכנה, מה שאנחנו משתדלים לעשות, ולא חשוב איך משתדלים, אבל זה יוצא בדיוק כמו שאתה אומר. אתה תפסת נכון את ההבחנה הזאת, שרק אחרי שאנחנו עוברים אנחנו רואים שעברנו, וגם לא תמיד, אלא אם זה צריך להתעורר בנו בהקשר למשהו וללמד אותי משהו אז אני רואה שכן עברתי.

נותנים לי לראות את זה ויכול להיות שלא. עברתי המון דברים ומתוך זה מראים לי אולי, נגיד, חמשה עשר אחוזים. למה? את היתר אסור לי לראות כי זה יכול לקלקל אותי, זה יכול לגרום לי איזה מין עיוות ביחס למצבים שאני צריך לעבור עכשיו. זו מערכת מאוד מאוד מורכבת, כי תאר לעצמך שכל פרט בנשמה שלי קשור עם כל יתר הפרטים.

זאת אומרת שאפילו אם ביררתי איזו מין מדרגה קטנה, מצב קטן, אז יש בו תרכובת, יש בו חיבור, יש בו מציאות של כל החלקים של הבריאה ויש נחיצות, זאת אומרת זהירות שמכל החלקים האלה אני אראה רק חלק מאלה שביררתי, היתר עדיין יכולים פשוט להזיק לי. הם יגלו לי על מצבים מתקדמים שבהם נמצאת שליטת הבורא, תופעות כאלה שאני אחשוב שהכול בידי שמיים, נניח, ואין לי שום ידיעה ויד ורגל בזה, ולכן אני לא אעשה כלום, כי לא צריכים לעשות שום דבר, או ההיפך, שעד כדי כך שהכול נמצא בשליטת הרצון לקבל שפשוט אי אפשר לעשות שום דבר נגדו ואני מרפה את עצמי מזה. זאת אומרת שלא פותחים לאדם בדיוק את מה שהוא עובר, כי כל מידה כלולה מעשר ספירות, ואז אפשר לראות שם דברים ששייכים לחלקים המתקדמים, אלא פותחים רק כמה שבהחלט נכון לו.

ואחר כך אנחנו רואים שהעניין הזה של ההסתרה זה גם לא רצון הבורא שעושה כך, אלא המערכת עצמה בנויה בצורה כזאת שהיא מסתירה את הדברים שמונעים מאיתנו כניסה חופשית, עצמאית להתקדמות.

תלמיד: אז כל השיחות שאנחנו עושים תמיד וכל השאלות בנוגע למה שצריך לעשות בעתיד, ומה הדבר הבא" זה סתם כדי שאני אזדרז להתקדם ואחרי זה נבין כביכול מה עשינו, ואין בזה משהו שאנחנו יכולים באמת לעשות כי אני לא יכול לקבל לתוך הכלי שלי דבר שאני לא מוכן אליו.

נכון שאנחנו חכמים רק לגבי העבר. כתוב "אין חכם כבעל ניסיון", שעבר את זה ומזה הוא חכם, ומי שלא עבר, טיפש. מה לעשות.

תלמיד: אז למה מסבכים אותנו עם כל כך הרבה מושגים?

אתה שואל למה מסבכים אותנו בכל המושגים האלה שבמאמר, שיש בו כל כך הרבה דברים. בהתחלה גם אני שאלתי על כך שהכול נכתב לפי שפת הענפים. אתה רואה שאת המאמרים האלה הוא כתב לחוזרים בתשובה, כמו היום למי שמגיעים מתל אביב, גם את מי שהבאתי בזמנו היו כולם מתל אביב, כולם היו חילונים. כולם צועקים עלי שאני מלמד חילונים ולא דתיים, וגם הרב'ה עשה ככה, אני הבאתי אותם וזה מי שהיה לו ללמד.

אז אתה רואה, למרות זאת הוא כותב את המאמרים האלה באיזה מין סגנון תורני, הוא מושך לכאן כל מיני פסוקים, קורא להם בכל מיני שמות. הוא לא קורא לכל תופעה רק בשמות מהקבלה, שזה "בחינות", "מספרים", אלא גם את שפת הענפים, "תורה", "מצוות". במקום תורה תגיד "אור עליון"', במקום "מצוות" תגיד "זיווג דהכאה", משהו פשוט ורגיל, אין לנו מה להסתבך.

אנחנו צריכים להבין איך לא להסתבך, אלא לעזוב את העולם הזה ואת מה שאנחנו רואים כאן שאנשים עושים, אלא פשוט המקובלים כתבו את זה בכוונה בכמה שפות, כדי שמתוך זה אנחנו נחכים. שלא נגיד סתם איזו שפה, או איזה ביטויים. כי הביטויים האלה הם אפילו מאפשרים לנו דרך הבלבול ללמוד את הקשר בין תחתון ועליון, את העולם הזה כלפי העולם הרוחני.

כשאתה תתקדם יותר תראה את שפת הענפים, ודווקא כשאתה תקרא תנ"ך, דינים והלכות, שירים ופיוטים, וודאי שבתהילים, באיזו מידה דרכם, דרך כל ההעברות האלו לא בשפת הקבלה, עד כמה אתה תחכים מזה. זה יאפשר לך לפעמים יכולת להיאחז במצב הרבה יותר מאשר בשפת הקבלה.

ולכן הוא לא חוסך במילים, וזה לא שהוא רוצה רק לבלבל אתכם, כי גם בזה יש מטרה, קצת לבלבל, כי אתה לא צריך את החכמות האלו. כמו שהוא אומר, אתה מתקדם גם כך וגם כך, יודע יותר או פחות, אתה צריך בסך הכול להתרשם כאן מהגדלות. אבל ידיעת השמות, איך זה בשפת הקבלה, איך זה בשפת התנ"ך, איך זה בשפת ההלכות, זה עוזר להיאחז יותר בחומר ולבנות תמונה.

תלמיד: אם יש בורא ויש נברא, אז קח ספר ותלמד.

אתה יכול לקחת ספר, אתה יכול ללמוד כמה שנים שאתה רוצה, וזה לא יעשה לך כלום. אתה רואה, אלפיים שנה אנשים לומדים, ועדיין בכל האלפיים שנים האלו אנחנו סובלים, ואין סוף לסבל שלנו. אל תגיד שמלמעלה זה כך חתום, אלא אנחנו סך הכול מכניסים את עצמנו לסבל, להשמדה, לכל הבעיות, וכל הלימוד הזה של קח ספר ותלמד, לא עוזר בשום דבר. יש חוק ולא יעבור, אתה חייב לעשות תיקונים.

אם אתה לא עושה תיקונים, אז יש לך חיים כמו היום, גם לך, וגם לכל העולם, זה מה שאתה גורם. הלימוד עצמו לא גורם לשום תוצאה טובה, אלא הכוונה.

תלמיד: בסדר.

לא, לא בסדר, בדיוק זה. אל תסכים, "גם זה טוב, אני מסכים איתך, כוונה". לא, הכוונה של מה אני רוצה מהלימוד, היא שפועלת, היא שמצילה אותנו, ומקדמת למטרה. הכוונה הזאת יכולה להיות רק בתנאי שאני עובד על הנחיצות שלה, שתהיה לי כזאת כוונה, שיבוא האור ויעשה. בזמן שאני יושב ומפעיל את עצמי," אני רוצה עכשיו שיבוא אליי האור העליון". מה? אלה סתם מילים .

זאת אומרת, זו העבודה, זו היגיעה שלי, כי אני צריך את התיקונים, כי נחוץ לי שיבוא האור מלמעלה. אז אני צריך להפוך את כל העולם הזה שמלא הסבל, לכזה שאני אלמד ממנו משהו. תראה כמה העולם סובל, ובכל זאת האדם לא לומד שום דבר.

עכשיו יש בחירות, אתה רואה? כמה סבלנו מכל יפי הנפש האלה בהסכם אוסלו, ועכשיו אנחנו מוכנים שהם ישובו לשלטון. איך זה יכול להיות? כמה אנשים נהרגו, כמה סובלים, אנחנו בסכנת השמדה, ואנחנו מאפשרים גם לערבים, וגם ליהודים שיותר גרועים מהערבים לעשות מה שהם רוצים. נו? אתה יכול לעשות כאן משהו? לא, לא לומדים.

אותו דבר בחיים הכלליים שלנו. אלפיים שנה אנחנו סובלים, ואף אחד לא לומד מזה שום דבר. למה? זה כמו עם הלימוד שלנו. מתוך זה שאנחנו סובלים, וכבר באים ללימוד, גם כאן אנו לא עובדים על הכוונה. גם כאן. בשביל מה אני בא בבוקר ומתיישב מול הספר? את הדבר העיקרי הזה אני לא שואל את עצמי.

אז סתם לשבת מול הספר לקרוא, וללמוד? ללמוד זו בכלל מילה מאוד מאוד מטעה, זה פשוט "לימוד תורה כנגד כולה", לימוד זה דבר רוחני, כשבאמת בא אור החכמה ומתקן אותי, אז זה נקרא תורה, הוראה וכן הלאה.

ומה שעושים מזה, זה מבלבל.

תלמיד: איך אני מוציא מהשיעור את מקסימום הדרישה שאני יכול להוציא ממנו, כשאני מגיע לכאן בשלוש בבוקר?

כשאתה מגיע לכאן, כתוב שצריך ללמוד תורה בכובד ראש. פשוט מאוד. אחרת אין טעם. אחרת יש לך מזה אור מקיף כזה קטן, שבאמת עוברות עשרים שנה עד שהאדם משיג משהו.

תלמיד: מה בדיוק נקרא שאני על קו הדרישה, ושאני לא בורח לכאן או לכאן?

טוב, זה לא הנושא עכשיו, הוא מסביר לנו את זה בכל המאמרים והמכתבים. אתה צריך לארגן סביבה, ושהסביבה ממש תחייב אותך, תשפיע עליך שאין יותר חשוב ממה שאתה דורש מהלימוד. ומה שאנחנו אומרים, שההפצה כאן חשובה, העבודה כאן חשובה, החברים, ועוד כל מיני דברים, הכול לצורך זה.

תלמיד: איך אני יכול לרצות את התיקונים?

אתה לא יכול לרצות את התיקונים, זה ברור. אלא אתה צריך להגיע למצב שאתה תרצה את התיקונים. ותיקונים הם לא מפני שרע לך, גם זו כבר דרגה שלפחות צריכים להגיע אליה. זה נקרא שמאמינים שהבורא הוא מסובב את הרע, ומתוך זה הוא רוצה שיפנו אליו, וכשפונים אליו, אז מתחילים לפנות שיפטור אותנו מהצרות, ואחר כך מתחילים להבין שהצרות הן הסיבה לפנות אליו, כי בלי זה לא הייתי פונה אליו. ואז אני כבר אומר, יפה שיש לי צרות, שאני יכול לפנות אליו, ואז מה אני אדרוש ממנו. שלא יסלק את הצרות האלו, כי בלעדיהן לא הייתי מתייחס אליו. אלא עכשיו כשבאמת יש לי אפשרות לפנות אליו, מה אני מבקש.

אז צריכים כבר להתרומם מתוך הרצון לקבל, ולבקש.

תלמיד: אני לא מבין איך אני ארצה בתיקון?

ברגע שהאדם כבר יכול להבין שהוא פונה לבורא מתוך כאב, ומתחילה להיות בתוך זה הרגשת הבושה, הרגשת המאציל, כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות ד'אור ישר, אז הוא מתחיל להבין שהעיקר זה לא הכאב, אלא העיקר הוא הקשר עם הבורא. ואז הוא מודה על הכאב כי על ידו יש לו קשר עם הבורא. אבל אחר כך באמת צריכים לבוא למצב שלא צריכים את הכאב הזה, אלא הקשר עם הבורא צריך להיות מכל טוב, ולא מהרע.

אז אתה באמת עובר לצד השני, ואתה יכול לבוא לכלים דהשפעה. אתה לא יכול להשפיע בזמן שאתה מרגיש רע, כי כך אתה בהכרח עושה פעולה מזה שרע לך, ואתה רוצה בטוב. אלא בזמן שטוב לך, ואתה לא זקוק לכלום, זאת אומרת שעשית צמצום, ועשית חפץ חסד, ואין לך שום פנייה לעצמך, אלא מזה אתה רוצה כבר להיות המשפיע, רק אחרי זה המשפיע מתחיל. רק אחרי זה אתה יכול לא לחשוב על עצמך. זאת אומרת, יש כאן סדר פעולות שמביא אותך למצב שבהחלט אתה יכול לעשות איזו פעולה ללא שום יחס למצבך.

תלמיד: איזה פעולות ומעשים צריך לעשות כדי להגיע לזה?

אני יכול לקום בבוקר, לעשות את כל העבודה, ללמוד, כמו שהוא אומר, להיות ממש מבריק בלימוד, לדעת המון חומר, ולהיות שפיץ בחברה. ודרך אגב, גם לארגן כאן המון דברים, וזה עדיין לא לגמרי נוגע בזה שאני נמצא בעבודה הרוחנית.

כי את הדברים האלו אני יכול לקבל מכל מקום אחר, גם את המעשים עצמם, וגם את הכוחות בשבילם. אנחנו רואים שיש חברות שבהן בלי כסף, ללא שום תשלום כביכול, אנשים מתאחדים, ועושים איזו פעולה, מתלהבים, קמים בלילה וכן הלאה. ומה? זה עדיין לא שייך לרוחניות, אלא לחשיבות העניין, לחשיבות המטרה שלהם.

אתה יכול לקחת כל חברה אחרת, ואנשים שיבואו לכאן, נניח שהם לא יודעים על מה אנחנו מדברים, ולא קראו את הספרים שלנו, אז הם יתפעלו מזה שאנחנו באמת כך מוסרים את עצמנו לאיזה עניין. אבל לחשוב שזה עניין רוחני, שקשור עם הבורא? אם אתה תביא לכאן נניח תאילנדים לא יודע מי, הם יחשבו שאנחנו אולי חושבים על פילוסופיה, על פיזיקה, על פוליטיקה, אולי זו הכנסת, איזו ממשלה או קבוצה שדנה במשהו לא ידוע.

זאת אומרת, למה זו צריכה להיות רוחניות? אם אתה בא בשלוש בלילה, למה זו רוחניות? איפה הרוחניות כאן? לא יודע. ובעבודה שלך במפעל, שם אתה מארגן, דואג לכל מיני דברים, לחברים, בסדר גמור. לך לאיזה מזכיר בקיבוץ או אפילו לפקיד שעובד במשכורת, גם הוא דואג. או במפעל כשמישהו דואג לעובדים, שהם יעבדו טוב ויפה. אתה יודע מה כתוב בתורה על בעל הבית שיש לו עבדים? שהעבדים הם הרכוש שלי.

נניח יש לי אלף עבדים שעובדים, אני חייב לדאוג לבריאות שלהם, לאוכל בשבילם, לשינה, לכל מיני דברים. אחרת לא יהיה להם חומר דלק. ראית פעם אדם שמתייחס לפרה שלו לא טוב? לא, הוא מטפל בה, נותן לה אוכל, דואג לבריאות שלה, ככה גם לעבד. אז כך גם אנחנו דואגים, נו אז מה הבעיה, ואיפה כאן הרוחניות?

קח כל משימה אחרת, כלשהיא, והיא יכולה להתבצע כמו שאנחנו מבצעים את המשימה הזאת. ואתה תגיד "לא, אבל אנחנו חושבים על הבורא". גם הם חושבים על הבורא. איפה הנקודה הקטנה הזאת, שרק בה אנחנו יכולים לשייך אותנו באמת לקבוצה רוחנית, לפעולה רוחנית? ובלי הנקודה הזאת כל מה שיש זה סתם מפעל, ויש הרבה מפעלים כאלה. רוחניים יותר, פחות, אנושיים יותר, פחות, לא חשוב.

תחשבו, לא צריכים מיד לענות.

(סוף השיעור)