שיעור בוקר 19.08.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 181,

מאמר: "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ע"ט

אמנם יש כאן אנשים שאולי לא כל כך בעניינים של התפתחות כלים, עולמות, ספירות, פרצופים, לכן אני אשתדל לעשות את זה בקצרה, שיהיה לכולם מובן על מה אנחנו מדברים.

אנחנו מדברים על זה שהאור העליון ברא רצון לקבל, האור העליון נקרא "כתר" (ראו שרטוט מס' 1). רצון לקבל נקרא "חכמה". הרצון לקבל רוצה להשפיע כמו האור העליון, הוא קיבל ממנו את התכונה הזאת, הדרגה הזאת נקראת "בינה". בינה רוצה לברוא את הרצון לקבל כדי להשפיע, זה הרצון לקבל הקטן מפני שהוא יוצא מהרצון להשפיע של בינה, זה נקרא "זעיר אנפין". אחר כך נבנה מזה הרצון לקבל הגדול שנקרא "מלכות". כתר נקרא קוצו של י', חכמה נקראת י', בינה נקראת ה' ראשונה, זעיר אנפין נקרא ו', ומלכות נקראת ה' תתאה, ה-ו-י-ה. זה בעצם כל המבנה שיצא לנו מהאור, מהבורא, מהכתר, והסתיים במלכות.

אחר כך המלכות עושה על עצמה צמצום. היא בעצם כעיגול, ובעיגול הזה היא מרגישה את עצמה המקבלת, האור ממלא אותה, ואז מתוך בושה היא עושה על עצמה צמצום. זאת אומרת, יש לה הרגשת הבושה ואחר כך צמצום א'. ואז האור מסתלק, כאילו יוצא מחוצה למלכות, ובמקום אור שהיה ממלא את המלכות הוא נקרא "אור מקיף". ונשאר רצון לקבל ריק (ראו שרטוט מס' 1).

ברצון לקבל הריק הזה המלכות מתחילה לחשוב איך היא עושה הלאה בכל זאת פעולות בהתקרבותה למאציל. היא בונה קשר בינה לבין המאציל דרך כל הרצונות שלה. דרך כל הרצונות שלה היא בונה את הקשר. וכך היא מחלקת את עצמה לחלקים שנקראים, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והנקודה האחרונה נקראת נקודה דעולם הזה. כך היא בונה את עצמה (ראו שרטוט מס' 1).

ומהן הפעולות האלה? אלה פעולות קבלת האור בפנים. לאט לאט האור נכנס, לאט לאט זאת אומרת לפי ההחלטות של המלכות, האור נכנס לפי החוק של השתוות הצורה. עד כמה שהמלכות יכולה לקבל את האור בעל מנת להשפיע, לא לעצמה, כמו שהבורא נותן הכול החוצה ללא שום חשבון לעצמו, כך מלכות אם היא יכולה לקבל את האור, אבל לא לעצמה, אז אותה כמות האור יכולה להיכנס בה, לשרות בה, כי אז הקבלה שלה היא כהשפעה.

למה כהשפעה? כי הבורא רוצה שמלכות תקבל, היא משתמשת ברצון שלו להשפיע, כדי במידה הזאת לפתוח את הרצון שלה לקבל, ואז היא מקבלת כדי להשפיע לו. אם הבורא לא היה רוצה להשפיע, מלכות לא הייתה מקבלת. אם היא לא הייתה רוצה לעשות נחת רוח לו, להשפיע, גם לא הייתה מקבלת. ולכן כל הקבלה שלה היא על מנת להשפיע.

אבל מפני שהפעולה הזאת היא נגד הטבע של המלכות לקבל, לכן היא יכולה לקבל חלק קטן מאוד מהאור המקיף, שנקרא אור דק מאוד, שמאיר כאור בתוך הקו הזה. הקו הזה נקרא צינור והאור ממלא את הצינור (ראו שרטוט מס' 1).

זה כול מה שיש לנו. אחר כך נלמד איך אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצב שאת כל המצב "הריק" (ראו שרטוט מס' 1), אנחנו מביאים אותו לזה שהוא יהיה מלא, שיהיה ממש כולו כולו מלא באור אין סוף.

שרטוט מס' 1

כדי ללמוד את הפעולות האלה שאנחנו צריכים, מתחילת הבריאה שיש לנו רק רצון להשפיע של הבורא, ואיך להגיע למצב שהנברא עושה הכול כדי בכוונה להשפיע בחזרה לבורא, אנחנו לומדים שזה קורה על ידי קבלת האור בתוך הכלי בצורה חלקית. המנות האלה הן נקראות "פרצופים".

זאת אומרת, הרצון הגדול, אם לוקחים חלק ממנו ומקבלים שם אור על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, בכך עושים לו תענוג. בזה הכלי באותו מקום, באותו רצון שמקבל תענוג, מרגיש גם שנותן בזה תענוג לבורא. ואז הבורא נותן תענוג לכלי, הכלי נותן תענוג לבורא, ובמקום הזה יש לנו תוספת בתענוג שזה נקרא דבקות, חיבור, אהבה. זו בעצם מטרת הבריאה, התוצאה הנכונה מהתיקון של הכלי. הכלי נברא כהפוך מהבורא, במלכות הזאת זה רק רצון לקבל, אבל על ידי כל הפעולות שהכלי עושה, בושה, צמצום ואחר כך מסך וקבלת האור על מנת להשפיע, אז כל רצון ורצון בהדרגה מקל לכבד מתחיל לקבל בעל מנת להשפיע. ואז יש לו ממש תענוג מדבקות בבורא ויש קשר ביניהם.

כמו שתינוק פותח את הפה ומקבל מאמא, הוא עושה את זה כי טוב לו. אבל בואו נתאר לעצמנו שהוא היה פותח את הפה ומקבל מאמא מפני שהוא רוצה בזה להנות לה, שהיא תשמח ממנו. בזה התינוק הזה הוא כבר לא תינוק, הוא מכיר את אמא, הוא מכיר את היחס של אמא אליו, ואם הוא נניח לא רוצה לאכול את הדייסה הזאת שאמא נותנת לו, אז הוא מתגבר על עצמו והוא עושה את זה רק כדי להנות לאמא, ויש לו כבר הבנה יותר עמוקה בטבע שלו ובטבע של אמא. ואיך שהוא מתעלה מעליו ודבוק לאמא מעל הטבע שלו, זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, יש כאן התפתחות גדולה מאוד שאנחנו צריכים ללמוד.

שאלה: שמעתי אותך אומר שהדבקות היא תוספת ליכולת לקבל את האור בתוך הכלי.

קודם כל, יכולת לקבל אור זו רק יכולת. נניח שהוא עושה את זה, אחרי זה ישנה פעולה, שהוא מקבל את האור בעל מנת להשפיע. כשמקבל את האור בעל מנת להשפיע והאור מתפשט בו, זה אור של תענוג, שהוא מתפשט בכוונה על מנת להשפיע. ואז כתוצאה מזה מגיעים לרגשות חדשים שנקראים "דבקות", שזאת בעצם התוצאה שצריכה להיות, דבקות או אהבה.

תלמיד: הדבקות היא פועלת במסך, היא חלק מהבירור של הרצון, היא חלק מהבירור של המסך?

לא, דבקות זאת תוצאה מהפעולה ההדדית בין בורא לנברא, ובין נברא לבורא. כשהם מגיעים לפעולה ההדדית הזאת, שבכמה שהנברא יכול להשפיע לבורא, הוא בזה מגלה שהבורא רוצה להשפיע לו, כי אחרת הוא לא יכול לגלות את התכונה הזאת, כי הוא לא נמצא בהשתוות הצורה. אני לא יכול להבין אותך שאתה עושה לי טוב, כל עוד אני לא אעשה טוב כמוך. כל עוד אני לא אהיה הורה ואתחיל לתת משהו לילדים שלי, אני לא אוכל להעריך מה שההורים שלי נתנו לי. אין לי כלי להעריך את הדברים האלה, הכלי הוא בנוי מהשתוות לאותה תופעה שהוא רוצה להגיע.

לכן אם אני לא מגיע לנתינה לבורא, אני לא מרגיש אותו כנותן. ואם אני מגלה את הנתינה הזאת בפועל, וזה יכול להיות רק דרך החברה, אז אני מגלה אותו. מה זה אותו? כוח ההשפעה הזה, כוח האהבה אני מגלה, איפה? בכוח השפעה ואהבה שבא מצידי, שהוא הופך להיות כלי לקבלת אור האהבה, שאני מגלה שזה הבורא. לפני זה אני לא מגלה בורא, הוא לא מתגלה, הוא מתגלה ככוח אהבה, ככוח השפעה. אז איפה הכלי שלי של אהבה והשפעה? במידה שהכלי הזה עושה את הפעולה הזאת, השפעה ואהבה, אז התופעה הזאת מתגלה בו.

תלמיד: מבחינת סדר הפעולות במערכת, התוצאה של הדבקות היא כאילו הבסיס להזדככות המסך?

לא. הזדככות המסך זה משהו שבדרך אנחנו צריכים כדי לגלות כלים יותר גדולים.

תלמיד: הדבקות היא תוצאה.

דבקות היא תוצאה מזה שאני משפיע לבורא.

תלמיד: איפה אני רואה את התוצאה הזאת במערכת? אנחנו מדברים אור, כלי, מסך, והריאקציות שקורות ביניהם.

הפעולה שאני עושה בעל מנת להשפיע בראש ובגוף, היא ממלאה את הגוף שלי, ובגוף שלי, זאת אומרת, בגוף של הנשמה, שם אני מגלה את הנרנח"י. וכללות הנרנח"י הזה מורגש בי כיחס הבורא אלי, כאהבה, במידה שאני כבר נמצא בכלי שלי ביחס אהבה אליו. יכול להיות שזו לא אהבה, יכול להיות שזה רק להשפיע על מנת להשפיע מצידי.

שאלה: בקשר לפעולות, כמו שאמרנו שאני עושה פעולה ואז אני מקבל דבקות, אפשר להגיד שהטעמים הם הפעולה והנקודות הן הדבקות? כי הטעמים זה מה שנקרא אור נכנס, והנקודות הן כביכול מה שיוצא מהכלי, האור שיוצא?

וודאי שבנקודות אנחנו מבטאים יתר דבקות מאשר בטעמים. כי יש בנקודות כוח הרבה יותר גדול של דבקות מאשר בטעמים, כי הוא מתפטר מהאור שממלא אותו ומוכן להיות ריק רק כדי להישאר בדבקות. זה נכון. גם בזה וגם בזה יש עוד מה להוסיף, תוספות. אבל הנקודות האלו הן הכלים. התופעות שנשארות מהסתלקות האור הן האותיות, הכלים, שבהם אני מגלה באמת את המעמד שלי מול הבורא. שמצד אחד עד כמה הפעולה שלי הייתה נכונה, ומצד שני עד כמה עוד חסר לי כדי להמשיך את המשימה.

תלמיד: אפשר להגיד שהטעמים הם הפעולה, הנקודות הן הדבקות.

לא, כך אסור לחלק. לא כתוב באף מקום.

תלמיד: אבל מצויר שהנקודות זה בזמן יציאת האור.

נכון. למה זה?

תלמיד: הנקודות הן אור או כלי? הטעמים הם אור או כלי?

מה ההבדל?

תלמיד: ההבדל הוא שאור ממלא את הכלי, יש לי אור לחוד וכלי לחוד.

אם אתה מחלק כך, למתחילים זה כך הולך. אז מה?

תלמיד: אפשר להגיד שבטעמים כביכול הפעולה, האור שנכנס, אור ישר.

טעמים זה האור שנכנס לתוך הכלים של הגוף.

תלמיד: והנקודות הן האור שיוצא על מנת להשפיע, זו הדבקות.

וטעמים זה לא דבקות, זה לא לקבל על מנת להשפיע?

תלמיד: זה אור שנכנס לכלי.

מה שנכנס לכלי אחרי החלטה בראש, שהוא מקבל את זה רק בעל מנת להשפיע. אז למה זה לא אור של דבקות?

תלמיד: הכל זה אור אחד פשוט.

נכון, לכן אני לא יודע למה אתה מחלק שזה סתם אור וזה דבקות. כל הפעולה הזאת היא בסך הכול דבקות.

תלמיד: גם הטעמים וגם הנקודות.

וודאי שטעמים. אחרי צמצום ומסך ואור חוזר וחשבון בראש, איך שזה מתפשט בגוף זו דבקות ממש. זו דבקות. מה שכן, אחרי שקיבל ומתגלה עוד האור המקיף שעומד סביב זה, אז הוא מתחיל להזדכך מתוך ביטוש פנים ומקיף, אבל זה הכל גם פעולה ברצון מצד הכלי.

תלמיד: כל הדברים שנקרא טעמים, נקודות, הכול.

הכול תחת המסך וחשבון. המסך מחליט שהוא חוזר תחת פה דראש.

אחרי שאנחנו דיברנו בכללות על זה, אנחנו מדברים עכשיו על "העלאת מ"ן" ו"יציאת הגדלות דנקודים". מה זאת אומרת?

יש לנו התפשטות האור בצורה מאוד מיוחדת. האור מגיע במנות, יכול למלא את הכלי (ראו שרטוט מס' 2). הוא מגיע ועושה את ראש הפרצוף איפה שהוא מחליט מה לעשות, ואחר כך מקבל חלק מהאור. חלק מהאור מקבל וחלק מהאור לא יכול לקבל כי זה גדול מדי. כמו שציירנו (ראה שרטוט מס' 1) שרק במקום הזה, בתוך הקו, קיבלנו את האור וכל היתר לא יכלו לקבל. לכן חלק קיבלנו וחלק לא.

המסך מזדכך, מגיע בחזרה, יורד למצב החדש, עושה זווג על הרשימות הנותרות מהפרצוף הקודם. מגיע עד כמה שמגיע, חוזר בחזרה, יורד למצב החדש לעומת המצב הקודם, עושה זיווג מחדש ומתחיל לרדת, מזדכך, ובזמן הזדככות הוא יורד למטה מטבור. למה? כי למעלה בהתחלה (ראה שרטוט מס' 2) זה פרצוף גלגלתא ד'/ד' רשימות, אחריו פרצוף ע"ב בדרגת ד'/ג', אחריו פרצוף ס"ג בדרגת ג'/ב'. וג' זה רק התלבשות. בהזדככות זה רק ב' ולכן הוא מתחיל לרדת למטה מטבור באור החסדים.

ובאור החסדים הוא ממלא את הנה"י דא"ק, ומקבל משם תוספת ד' דעביות שיש לנו בנה"י דאק", שהיא, הד' דעביות הזאת, מצמצמת את הנקודות דס"ג ומביאה אותן לחלוקה שהמקום הזה נקרא "פרסא". והפעולה הזאת נקראת "צמצום ב'", העלאת המלכות לבינה דגופא. ואז הפרצוף נעשה קטן, מעל הפרסא זה "גלגלתא ועיניים" ומתחת לפרסא "אח"פ", כך זה נקרא (ראו שרטוט מס' 2).

אחרי זה עולים בחזרה הרשימות לראש, זה המלכות של הראש, הראש עולה הלאה מהמצב שלו למצב יותר גבוה, זה נקרא "נקבי עיניים". ובנקבי עיניים, לפי הרשימות, למה נקבי עיניים? כי כאן זה רשימות ב'/א' צמצום ב'. ועושה זיווג דהכאה במקום הזה, בנקבי עיניים ומזה מתפשט הפרצוף. הפרצוף מתפשט רק עד הפרסא. ובמיוחד את הפרצוף הזה אנחנו סופרים מהטבור הכללי עד הפרסא, והפרצוף הזה נקרא "קטן" כי הוא יצא על צמצום ב'.

זאת אומרת, יש לנו בראש רק כתר, חכמה, זה נקרא גלגלתא ועיניים. ואח"פ שזה בינה, זעיר אנפין ומלכות, לא נמצאים בפעולה. ולכן גם בגוף יש רק כלים דהשפעה, והגוף הזה מתחלק לכתר, חכמה ובינה, וזו"ן, זעיר אנפין ומלכות. כרגיל. רק חכמה ובינה נקראים "אבא ואמא", כך הם נקראים.

והפרצוף הזה הוא כולו קטן. בכל הספירות שלו, בכל החלקים שלו יש רק כלים דהשפעה. זאת אומרת, הוא כולו גלגלתא ועיניים, והאח"פ שלו נמצא למטה, לא משתמשים בו. וזה רק קטנות, "חפץ חסד" לא יותר מזה.

שרטוט מס' 2

כשהוא גומר את הפעולה הזאת, מתעורר ד' ומעורר את הפרצוף לקבל, את הרצון הגדול. העלייה הזאת של בחינה ד', של העביות דבחינה ד', דרישה דבחינה ד' לראש היא נקראת "העלאת מ"ן" (ראו שרטוט מס' 2).

מה זאת אומרת? שיש גירוי מתוך המערכת ומתוך הפרצוף עצמו שהוא קטן, "אני רוצה להיות גדול", כמו שאנחנו רואים את זה בילדים. בכל יצור קטן בעולם הזה אנחנו רואים שהוא רוצה להיות גדול, זה נובע מזה שיש בו את הכלים האלו בטמירו, בתוכו, רק הוא רוצה להוציא אותם לפועל. הוא מרגיש כמו אישה שמרגישה שהיא רוצה ללדת, גם הקטן נמצא בדחף שרוצה להוליד את הגדלות שלו. וזה נקרא "העלאת מ"ן".

מה זאת אומרת "העלאת מ"ן? לא סתם שהוא רוצה להיות גדול, אלא הוא מעלה בצורה מיוחדת, בצורה מחושבת את הבקשה שלו למעלה, לבורא, ובורא זה תמיד מדרגה יותר עליונה, פרצוף יותר עליון מהתחתון, ומבקש "תן לי כוח להיות גדול, אני רוצה להיות גיבור". ואז הוא מקבל את הכוח הזה מלמעלה, ומבצע את פעולת ההתקדמות לקראת הגדלות.

שאלה: מה הסיבה שהרשימו דעביות ד' מנה"י דא"ק עולה לנקבי עיניים, זה לא קרה קודם לכן?

מה קרה לרשימו הזה שעלה שזה יהיה ב'/א' מצומצם? בגלל שהפרצוף עבר כאן צמצום ב' (ראו שרטוט מס' 3).

תלמיד: זה ברור. אבל הוא המשיך לעלות לנקבי עיניים לפני שהוא עשה את הפעולה של הקטנות?

דווקא מתוך זה שהמסך עם הרשימו המצומצם ב'/א' צמצום ב', ששם המידע על זה שאפשר לקבל רק עד הפרסא בכל הפרצופים הבאים, לכן המסך המחשב עכשיו את הפרצוף הבא הוא עולה לנקבי עיניים, כי נקבי עיניים זה פרסא שבראש.

תלמיד: ומה זה נותן לו למעשה?

שאם הוא יעשה חשבון בפרסא שבראש, יהיה לו גם פרסא בגוף, והוא יענה בדיוק על הדרישה של הרשימו ב'/א' צמצום ב'. אז צמצום ב' זה נקרא שעד הפרסא רק כלים דהשפעה כתר חכמה וג"ר דבינה הם צריכים להיות בהפעלה. ויותר למטה מזה כלי דז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, אסור שיהיו בהפעלה.

תלמיד: אז איזו פרסא הוא עשה שם, אם הם לא קיימים שם בכלל? מה הפרסא הבדילה, בין מה למה, בנקבי עיניים?

בראש יש לך כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. אז כתר, חכמה וג"ר דבינה נמצאים למעלה ככלים דהשפעה, וז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, כלים דקבלה. בכל מקום אפשר להבדיל את זה.

תלמיד: אז גם שם הם נמצאים למעשה, המלכות וזעיר אנפין.

בטח. הראש עשה פעולה לפי הרשימו שעולה מצמצום ב'.

תלמיד: אבל אמרנו שהכול שם זה השפעה, הכול זה אצילות והשפעה.

הראש עשה פעולה. מה זה חשוב השפעה, הוא עשה השפעה לפי מה שאפשר לעשות.

תלמיד: וגם בתוך ההשפעה יש שם כאילו אח"פ?

אם לא היה אח"פ, אז איך היא יכולה להשפיע? איך אפשר להשפיע בלי לקבל מצד הנברא?

תלמיד: חשבתי שזה מצד המאציל שם.

לא, אני מצטער, אתה מבולבל לגמרי.

תלמיד: בפעולה השנייה של ד' היא כן מצליחה להעלות מ"ן למעלה?

יש כאן עוד רשימו ד'/ג' (ראו שרטוט מס' 3). אנחנו יכולים להגיד שהרשימו של ד'/ג' הוא מתעורר והוא מבקש גדלות.

שרטוט מס' 3

תלמיד: מה מעורר אותו בפועל, שקודם לכן לא קרה?

עוד רשימו שדורש גדלות, שדורש עוד יציאת הפרצוף, יציאה נוספת של לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה מעורר אותו פתאום?

הרשימו מעורר.

תלמיד: בנקודה הזאת הרשימו כאילו מתחיל לעבוד, מה שקודם לכן הוא לא עשה?

קודם לא היו התנאים שהרשימו הזה ידרוש משהו, לא הייתה קטנות. עכשיו שיש קטנות, אז הרשימו יכול לדרוש גדלות.

עלית מ"ן ויציאת הגדלות דנקודים

אות ע"ט

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א). ויש לידע מקודם ענין עלית מ"ן. כי עד עתה לא דברנו, כי אם מעלית המסך דגוף לפה דראש דעליון אחר שנזדכך, שעל הרשימות הנכללות בו נעשה שם הזווג דהכאה המוציאות קומת ע"ס לצורך התחתון. אמנם עתה, נתחדש ענין עלית מיין נוקבין, כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן."

אות ע"ט

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א)." זו"ן דא"ק שלמטה מטבור יש שם רשימו (ראו שרטוט מס' 4). הרשימו הזה עבר ועשה צמצום ב', הוא נכלל בפרצוף הזה הקטן, והוא נמצא בנקבי עיניים כרשימו ד'/ג'. אני רשמתי כאן את רשימו עביות ד' ישירות כאילו לראש, אבל בעצם זה מתבצע דרך כל סדר הפרצופים. ואז, אחרי שיצא לנו "קטנות דעולם הנקודים", שהיה זיווג בנקבי עיניים, אז התעורר הרשימו ד'/ג', שהם קיבלו אותו מהנה"י דא"ק, והרשימו הזה דורש גדלות.

לפי הרשימו הזה מה נעשה? (ראו שרטוט מס' 4) המסך שהיה עומד בנקבי עיניים מגיע בחזרה לפה, מפני שזה רשימו דגדלות. ואז נעשה בפה זיווג דהכאה על כל ראש דס"ג, על רשימו ד', והאור מהגדלות הזאת עובר, עובר, יורד למטה, כמו שהגדלות דורשת, עד הסוף. ואז הפרצוף הזה מה שיצא, הוא נקרא "גדלות דנקודים". הפרצוף הקודם נקרא "קטנות דנקודים".

שרטוט מס' 4

שאלה: למה עכשיו הוא דורש גדלות? בגלל ההשפעה של החסדים?

איך יכול להיות שמיד תידרש גדלות, אם לא הייתה קטנות? לפי סדר הפעולות, לפי סדר המדרגות. קודם צריך להיות קטנות, כי זה הוא בעצמו, זה בעצם הפרצוף בעצמו, זו התכונה שלו. והגדלות זו רק תוספת שקיבל מנה"י דא"ק. לכן דורש אותה אחר כך.

תלמיד: אותה התוספת שהוא קיבל מנה"י דא"ק זה כתוצאה מהתכללות שאנחנו רואים פה?

תוספת מנה"י דא"ק זו הבחינה ד' הזאת שהשפיעה (ראו שרטוט מס' 4).

36:08

שאלה: מה הסיבה שהרשימו דעביות ד' מנה"י דא"ק עולה לנקבי עיניים, זה לא קרה קודם לכן?

מה קרה לרשימו הזה שעלה שזה יהיה ב'/א' מצומצם? בגלל שהפרצוף עבר כאן צמצום ב' (ראו שרטוט מס' 3).

תלמיד: זה ברור. אבל הוא המשיך לעלות לנקבי עיניים לפני שהוא עשה את הפעולה של הקטנות?

דווקא מתוך זה שהמסך עם הרשימו המצומצם ב'/א' צמצום ב', ששם המידע על זה שאפשר לקבל רק עד הפרסא בכל הפרצופים הבאים, לכן המסך המחשב עכשיו את הפרצוף הבא הוא עולה לנקבי עיניים, כי נקבי עיניים זה פרסא שבראש.

תלמיד: ומה זה נותן לו למעשה?

שאם הוא יעשה חשבון בפרסא שבראש, יהיה לו גם פרסא בגוף, והוא יענה בדיוק על הדרישה של הרשימו ב'/א' צמצום ב'. אז צמצום ב' זה נקרא שעד הפרסא רק כלים דהשפעה כתר חכמה וג"ר דבינה הם צריכים להיות בהפעלה. ויותר למטה מזה כלי דז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, אסור שיהיו בהפעלה.

תלמיד: אז איזו פרסא הוא עשה שם, אם הם לא קיימים שם בכלל? מה הפרסא הבדילה, בין מה למה, בנקבי עיניים?

בראש יש לך כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. אז כתר, חכמה וג"ר דבינה נמצאים למעלה ככלים דהשפעה, וז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, כלים דקבלה. בכל מקום אפשר להבדיל את זה.

תלמיד: אז גם שם הם נמצאים למעשה, המלכות וזעיר אנפין.

בטח. הראש עשה פעולה לפי הרשימו שעולה מצמצום ב'.

תלמיד: אבל אמרנו שהכול שם זה השפעה, הכול זה אצילות והשפעה.

הראש עשה פעולה. מה זה חשוב השפעה, הוא עשה השפעה לפי מה שאפשר לעשות.

תלמיד: וגם בתוך ההשפעה יש שם כאילו אח"פ?

אם לא היה אח"פ, אז איך היא יכולה להשפיע? איך אפשר להשפיע בלי לקבל מצד הנברא?

תלמיד: חשבתי שזה מצד המאציל שם.

לא, אני מצטער, אתה מבולבל לגמרי.

תלמיד: בפעולה השנייה של ד' היא כן מצליחה להעלות מ"ן למעלה?

יש כאן עוד רשימו ד'/ג' (ראו שרטוט מס' 3). אנחנו יכולים להגיד שהרשימו של ד'/ג' הוא מתעורר והוא מבקש גדלות.

שרטוט מס' 3

תלמיד: מה מעורר אותו בפועל, שקודם לכן לא קרה?

עוד רשימו שדורש גדלות, שדורש עוד יציאת הפרצוף, יציאה נוספת של לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: מה מעורר אותו פתאום?

הרשימו מעורר.

תלמיד: בנקודה הזאת הרשימו כאילו מתחיל לעבוד, מה שקודם לכן הוא לא עשה?

קודם לא היו התנאים שהרשימו הזה ידרוש משהו, לא הייתה קטנות. עכשיו שיש קטנות, אז הרשימו יכול לדרוש גדלות.

עלית מ"ן ויציאת הגדלות דנקודים

אות ע"ט

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א). ויש לידע מקודם ענין עלית מ"ן. כי עד עתה לא דברנו, כי אם מעלית המסך דגוף לפה דראש דעליון אחר שנזדכך, שעל הרשימות הנכללות בו נעשה שם הזווג דהכאה המוציאות קומת ע"ס לצורך התחתון. אמנם עתה, נתחדש ענין עלית מיין נוקבין, כי אלו האורות שעלו מלמטה מטבור דא"ק לראש הס"ג, שהם הרשימות דזו"ן דגופא דא"ק, מכונים בשם עלית מ"ן."

קריין: שוב אות ע"ט.

אות ע"ט

"ועתה נבאר הע"ס דגדלות הנקודים, שיצאו על המ"ן דרשימות של הזו"ן דא"ק שלמטה מטבורו, (כנ"ל באות ע"א)." זו"ן דא"ק שלמטה מטבור יש שם רשימו (ראו שרטוט מס' 4). הרשימו הזה עבר ועשה צמצום ב', הוא נכלל בפרצוף הזה הקטן, והוא נמצא בנקבי עיניים כרשימו ד'/ג'. אני רשמתי כאן את רשימו עביות ד' ישירות כאילו לראש, אבל בעצם זה מתבצע דרך כל סדר הפרצופים. ואז, אחרי שיצא לנו "קטנות דעולם הנקודים", שהיה זיווג בנקבי עיניים, אז התעורר הרשימו ד'/ג', שהם קיבלו אותו מהנה"י דא"ק, והרשימו הזה דורש גדלות.

לפי הרשימו הזה מה נעשה? (ראו שרטוט מס' 4) המסך שהיה עומד בנקבי עיניים מגיע בחזרה לפה, מפני שזה רשימו דגדלות. ואז נעשה בפה זיווג דהכאה על כל ראש דס"ג, על רשימו ד', והאור מהגדלות הזאת עובר, עובר, יורד למטה, כמו שהגדלות דורשת, עד הסוף. ואז הפרצוף הזה מה שיצא, הוא נקרא "גדלות דנקודים". הפרצוף הקודם נקרא "קטנות דנקודים".

שרטוט מס' 4

שאלה: למה עכשיו הוא דורש גדלות? בגלל ההשפעה של החסדים?

איך יכול להיות שמיד תידרש גדלות, אם לא הייתה קטנות? לפי סדר הפעולות, לפי סדר המדרגות. קודם צריך להיות קטנות, כי זה הוא בעצמו, זה בעצם הפרצוף בעצמו, זו התכונה שלו. והגדלות זו רק תוספת שקיבל מנה"י דא"ק. לכן דורש אותה אחר כך.

תלמיד: אותה התוספת שהוא קיבל מנה"י דא"ק זה כתוצאה מהתכללות שאנחנו רואים פה?

תוספת מנה"י דא"ק זו הבחינה ד' הזאת שהשפיעה (ראו שרטוט מס' 4).

שאלה: מה ההבדלים בין צמצום א' וצמצום ב'.

צמצום א' זה צמצום על קבלת האור בכלל, כי בחינת ד' לא רוצה לקבל את האור על מנת לקבל, אבל על מנת להשפיע היא כן יכולה לקבל. וצמצום ב' זה נקרא שבחינת ד' לא יכולה לקבל את האור על מנת להשפיע, אלא רק להשפיע על מנת להשפיע. יש כאן הגבלה נוספת על הרצון לקבל.

הרצון לקבל שנברא מרגיש בושה ואז עושה על עצמו צמצום. הוא אומר, אני לא מקבל, למה? כי אם אני מקבל, אני מקבל על מנת לקבל ואז אני מרגיש את עצמי הפוך מהבורא, מהמאציל, ואני לא יכול לסבול את זה לכן אני מצמצם את עצמי.

אחר כך הוא מוצא פטנט, הוא אומר, אם תהיה לי כוונה על מנת להשפיע אז לא רק שאני אוכל לקבל, אני אוכל להנות למשפיע, אני אוכל לתת, ולא רק לתת, אני אוכל גם להידמות לבורא, אני אוכל לעלות לדרגה שלו. אני אוכל לעלות מדרגת המקבל לדרגת המשפיע, מִדרגת הנברא לדרגת הבורא, ואז אני אהיה כמו הבורא.

כשהוא מתחיל לבצע פעולות כאלה, הוא רואה שהוא מוגבל והוא יכול לעשות פעולות על מנת להשפיע רק בחלק קטן מהרצון שלו שנקרא כלים דהשפעה, רק בכמה שהרצון לקבל הכללי שלו מתרשם מהפעולות של הבורא. אבל הפעולות של הבורא הן כולן פעולות השפעה, לכן הנברא מגביל את עצמו ואומר, רק במה שאני דומה לבורא. דומה לבורא במה? אני רק משפיע על מנת להשפיע, חפץ חסד, לא מקבל כלום. זאת אומרת אני פותח את כול הכלים שלי רק במצב שאני לא מקבל תענוג, אלא דוחה אותו ומזה נהנה. זאת אומרת התענוג שלי בכול זאת נמצא, אבל רק בזה שאני נהנה לידו ולא מקבל ממנו. זה נקרא חפץ חסד, זה נקרא אור החסדים, זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע.

רק את הפעולה הזאת הרצון לקבל יכול לעשות. אבל בזה הנברא לא עובד עם עצמו, עם החומר שלו. בזה הוא נמצא בעצם בצורה מנותקת מהבורא. הבורא הוא משפיע, הנברא מזדהה עם הרעיון הזה והיה רוצה להיות כמו הבורא, אבל בעצם נמצא בניתוק מהבורא. זאת אומרת הוא כולו נכלל באותו רעיון, אבל בפועל הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא מתמלא באור חסדים ולא רוצה יותר שום דבר. לקבל על מנת להשפיע הוא לא יכול כי זה ממש יבדיל אותו מהבורא, והוא לא רוצה את זה בשום פנים ואופן, אלא רק להיות בצורה פסיבית כזאת.

תאר לעצמך, הבורא כולו משפיע ואוהב והכול, ואני לא יכול לעשות בחזרה אליו שום דבר. האגו שלי לא נותן לי לאהוב אותו, הוא לא נותן לי להתקרב אליו. אני מעריך מאוד את היחס שלו, בכמה שאני יכול להעריך בכלים האגואיסטיים שלי, אבל אני מצמצם את הכלים האלה, אני לא רוצה להשתמש בהם בצורה הפוכה מהבורא. אני בוחר בזה בעצמי. גם את הכוחות האלה, את הכוחות להתמודד עם האגו שלי אני מקבל מהבורא, אבל חוץ מזה אין באפשרותי לעשות שום דבר. זה קטנות. יש לו צער מזה. זאת אומרת מצד אחד שלמות מסוימת, כי הוא לא משתמש עם האגו שלו, עם הרצון לקבל שלו, אבל מצד שני יש צער, כי סך הכול גם הכלים דקבלה שיכול להיות בהם בדבקות, בהידמות לבורא, אין, הוא לא מפעיל אותם. זה מה שקורה.

שאלה: הכלי היה מלא באור ועל פניו הרגיש בושה ועשה צמצום. אם אנחנו לא מרגישים את האור, ממה נוכל לעשות צמצום?

אין, לא נוכל. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו כן נרגיש. אנחנו לא יכולים להיכנס לאור לפני שאנחנו יכולים לעשות צמצום, אחרת אנחנו ניפול לקליפה, נתחיל לקבל אותו בעל מנת לקבל. אם כך איך אנחנו יכולים לעשות צמצומים לפני שאנחנו מגיעים למגע עם האור? לא יכולים, אין על מה. ואיך אנחנו יכולים להגיע למגע עם האור אם אין לנו מלכתחילה צמצום? יוצא שאי אפשר לפתור את הבעיה הזאת.

לכן הבורא שובר את הכלי ונותן לנו לעסוק בלהשפיע בינינו כדי שמתוך זה אנחנו נבקש מהאור מקיף תיקון. ואז כשהאור מקיף מגיע ונותן לנו תיקון להתקשר בינינו, במידה הזאת אנחנו יכולים להתקשר עם הבורא. עכשיו זה מובן למה אנחנו עושים את זה בצורה כזאת.

שאלה: האם יש שוני באור שאני מושך בפעילות היומיומית לאור שאני מושך בפעילות בעשירייה?

תלוי אילו פעולות יומיומיות.

תלמיד: ביום יום, כשאני עובד מחוץ לעשירייה שלי, האם יש הבדל?

יכול להיות שלא. זה תלוי באדם.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שעניין עלית מן בגדלות זה משהו שנתחדש, משהו חדש. פעם ראשונה ששמעתי חדש, זה כשברא את בחינה א', יש מאין, רצון לקבל, זה היה חדש. איך הפעולה של המן היא משהו חדש?

הפעולה עצמה היא פעולה חדשה. "אמנם עתה נתחדש ענין העלאת מ"ן," מי נוקבין, "כאלו אורות שעברו מטבור דראש דס"ג, שהם הרשימות מכונים בשם העלאת מ"ן." הפעולה עצמה היא פעולה חדשה, לא הייתה עוד פעולה כזאת. אפשר להגיד עוד יותר מזה, מה זה נקרא פעולת מ"ן? הנברא דורש פעם ראשונה משהו מהבורא. כי כול הזמן הוא היה במצב שהיה לפניו אור, ואז עם המסך והצמצום הוא היה עובד עם האור הזה כי היה עמו במגע. נמצא שאני נמצא כאן בצמצום, בקטנות. יש לי כלים ריקניים ויש לי רשימו כלפי הכלים האלה, ולכן עכשיו זו פעם ראשונה שאני מבקש מהעליון. הבקשות האלה מהעליון קודם לא היו. לא היו בקשות, היו פעולות בראש הפרצוף, פעולות מלמעלה למטה. ורק עכשיו, בהעלאת מ"ן, ישנה פעולה מלמטה למעלה, מהנברא לבורא, ולכן זה נקרא התחדשות. יש כאן באמת חידוש גדול, כול העבודה שלנו היא בזה.

שאלה: האם כול אור דחסדים נקרא להשפיע על מנת להשפיע, גם באור ישר בבחינה ב' וגם בבחינה ג'?

כן. בסך הכול. בקיצור, אור דחסדים זה השפעה. אור דחכמה דורש מאתנו לקבל על מנת להשפיע, לא להשפיע על מנת להשפיע, אלא לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: וז"א מקבל אור דחסדים או אור חכמה?

חסדים בהארת חכמה. כי איך שהוא נברא מבינה, הוא נברא באור דחסדים בעיקר, וקצת בהארת חכמה מהחכמה.

תלמיד: קצת?

כן. לכן הוא נקרא זעיר, קטן בחכמה.

תלמיד: אז יש אור חכמה שמקיף את בינה?

לא מקיף, מתלבש בבינה, וכך מתלבש בז"א. אור חכמה לא יכול להופיע סתם כך לבד.

תלמיד: "להשפיע על מנת להשפיע" זה רק רצון בלי פעולות של השפעה?

להשפיע על מנת להשפיע זה רצון עם פעולה.

תלמיד: עם פעולה?

כן. מי זה משפיע על מנת להשפיע? רצון לקבל. נברא זה רצון לקבל. ואפילו שהוא משפיע ועל מנת להשפיע, הוא צריך לעשות מאמצים גדולים, הוא צריך לעשות קודם צמצום ומסך וחשבונות על הרצון לקבל. אם יש לך רק כוח להשפיע על מנת להשפיע, יש לך ראש, יש לך גוף, יש לך את כל הכלים, אתה עושה צמצום, אתה עושה מסך, אתה עושה חשבון בכמה אתה כן יכול ולא יכול וכן הלאה, כי כול זה בכל זאת נגד האגו שלך.

תלמיד: אבל גם כשאני עובר מבחינה ב' לבחינה ג' בארבע בחינות דאור ישר, אז אני עושה את זה בלהשפיע על מנת להשפיע בלי צמצום.

באור ישר עדיין אין רצון לקבל. בארבע בחינות האלו, הרצון לקבל מתגלה רק בבחינה ד'. וגם, בסוף בחינה ד' הוא מגלה את הרצון לקבל הגדול ובושה. ולפני זה לא. לפני זה ג' בחינות שבמלכות, שורש, א', ב', ג', ורק ד' דד' היא מרגישה בושה ולכן עושה צמצום וכן הלאה. לפני זה הנברא לא מרגיש שהוא נברא (ראו שרטוט מס' 5).

תלמיד: אז מה זה להשפיע על מנת להשפיע שיש לי בין בחינה ב' לז"א?

זה האור פועל. לכן זה נקרא ד' בחינות דאור ישר, שהאור פועל בצורה כזאת ישרה ללא שום תגובה לנברא, הנברא עוד לא מרגיש את עצמו. הוא מתחיל להרגיש את עצמו רק בבחינה אחרונה ועושה צמצום.

תלמיד: זאת אומרת זה להשפיע על מנת להשפיע עם ההארה דאור חכמה.

זה לא להשפיע על מנת להשפיע, כך אנחנו מדברים. זה אור שמתגלגל מאותה הנקודה השחורה שיש בכתר, שזה היש מאין. כשהנקודה הזאת מתחילה להתפתח והיא מתפתחת על ידי האור וכך היא עוברת כל מיני השלבים האלו, כאן עדיין אין נברא, זה עדיין רק החומר הגולמי שמגיע. פעם ראשונה שהוא מרגיש שהוא מקבל, שהוא נברא, ונברא נקרא מקבל, פעם ראשונה זה בבחינה ד' דד', רק בסוף. ואז מיד הוא עושה צמצום א' (ראו שרטוט מס' 5).

שרטוט מס' 5

שאלה: כל מה שאנחנו לומדים בתלמוד עשר הספירות, אנחנו לומדים תאורטית, מנסים להבין את זה בשכל, בינתיים אין לנו שום רגש בזה.

בינתיים, ורק למתחילים, אחר כך אנחנו מתחילים להרגיש את זה בתכונות הפנימיות שמתפתחות.

תלמיד: אז את כל המצבים האלו, את כל הדקויות האלה, אנחנו צריכים להרגיש את זה בעבודה בעשירייה, ביחס לבורא?

כן. כל מה שאנחנו לומדים בתע"ס ובכל המאמרים, אנחנו בעצם צריכים להרגיש בנו, גם בכל אחד וגם בינינו. מאיפה הם כתבו את זה? מאיפה הם גילו את זה? האם נפל להם ספר מהשמיים, האם הם היו מסתכלים באיזו ראיה מיוחדת? הם גילו בתוכם את כל השינויים האלו, איך שפועל בהם הרצון לקבל, הרצון להשפיע, האור והכול, ועל זה כתבו.

תלמיד: זאת אומרת כל מה שאנחנו לומדים עכשיו בשכל, בשלב מסוים אנחנו נתרגם את זה לשפת הרגשות, נכון?

וודאי. רק ברגש. הרצון לקבל שלנו, החומר שלנו, החומר של כל הבריאה, הוא רגשי ולא שכלי. השכל צריך להיות רק כדי למיין, לבדוק, לברר את הרגשות. אין לו יותר שום תפקיד, השכל לא קיים בפני עצמו. רק במידה שהרגש דורש יותר ויותר לברר את הדברים, באיזה מצבים כדאי להיות או לא, במידה הזאת מתפתח השכל, בכולם.

שאלה: האם יש לך דוגמה קונקרטית בחיים האלה, כי אנחנו מדברים על הבושה שהנברא מקבל בגלל שהוא מקבל, אז מהבושה הזאת הוא רוצה להידמות יותר. בחיים אין דבר כזה. כל פעם שאני רוצה לחזור נניח למסלול, אז זה לא בגלל שאני רוצה להשפיע, אלא זה רק בגלל שאני רוצה להפסיק לסבול.

גם אחר כך זה יהיה מתוך סבל, אבל הסבל שלך יהיה מזה שאתה לא יכול להשפיע. בכל זאת רגש חיובי או שלילי, בין שני אלו אתה תהיה. רק או זה או זה, רק בין שני רגשות. אבל הרגשות האלה עבור מה? עבור עצמך, עבור הבורא, עבור העולם, עבור השפעה, קבלה, גמר תיקון והכל, אבל זה תמיד בין סבל לבין תענוג, בין תענוג לבין ייסורים, תמיד. עד שאתה תתחיל לאט לאט לסדר אותם יחד, גם תענוג וגם ייסורים יחד, מפני שהם באים מהבורא, כדי להביא אותך לדבקות בו. ואז אתה תברך על הרע כמו על הטוב.

תלמיד: דבר כזה הוא מציאותי?

מציאותי, בקרוב.

שאלה: כל מה שגורם לרצון נניח בבחינה ד' להפוך לפרצוף, זו בעצם התגובה של הנברא לעשות צמצום?

בדיוק. שהוא רוצה לא סתם להיות בתוך הרצון לקבל שלו, אלא לנהל את הרצון לקבל על ידי כל כוח שמקבל מהאור. הוא לא רוצה שהאור ינהל אותו, הוא מגרש את האור, ומתחיל לנהל את עצמו על ידי האור.

תלמיד: אז זה אומר שבעצם אנחנו עושים את התיחום הזה.

הכול אנחנו. ארבע בחינות דאור ישר שיש לנו, אחרי זה הכול נמצא בידיים שלנו. יש התפשטות מלמעלה למטה. אתה יכול להגיד "מה זה הכול נמצא בידיים שלנו? זה הכול האור עשה, הכין בארבע בחינות, לכן אנחנו תוצאה מזה, ואנחנו מתגלגלים בצורה כזאת". נכון, אנחנו מתגלגלים עוד הרבה כתוצאה מד' בחינות דאור ישר עד שבירת הכלים, אבל אחרי שבירת הכלים, או מה שנקרא "חטא עץ הדעת", אחרי זה אנחנו נעשים חופשיים, אנחנו מבררים, בלי פקודה שלנו שום תיקון במציאות לא יקרה.

תלמיד: זה נכון להגיד שפרצוף זו יחידת מידה בעצם, שאיתה אני כל הזמן עובד?

נכון. אפילו יותר נכון להגיד לא יחידת מידה אלא נשמה. להתייחס לזה מאוד פרקטית.

תלמיד: דבר נוסף, המערכת היא עובדת תמיד בטור, זאת אומרת זה תמיד סיבה ומסובב, משהו קורה ואחריו משהו קורה, זאת אומרת זה טור מקביל או שזה גם וגם?

פעולות הדרגתיות בקודם ונמשך. גם מלמעלה למטה אלינו, גם ממטה למעלה בחזרה למקור.

תלמיד: זאת אומרת לא יכול להיות מצב שאני מברר איזה רצון, ותוך כדי מברר עוד רצון במקביל אליו.

אתה עושה רק פעולה אחת, אבל מפעולה אחת יש אולי עוד אין סוף השלכות. בסך הכול אתה פועל במערכת אינטגרלית, שהיא כולה אחת. אז אתה בפעולה שלך הקטנה, פועל על כולם, ועד האין סוף.

שאלה: עולם הניקודים בקטנות הוא לפי רשימו ב'/א' צמצום ב'. איך יכול להיות שזיווג על רשימו דעביות א' יורד מתחת לטבור ואין מיד שבירה?

למה זיווג על עביות א' יכול לרדת למטרה מטבור?

תלמיד: בגלל שזה על מנת להשפיע אור חסדים.

בגלל שעביות א' היא בסך הכול עביות א', ולכן מעוררת רק אור החסדים, ולכן הוא יכול דווקא לרדת למטה מהטבור. מה שאין כן זיווג על עביות ד' וג', לא יכולים. אם זה היה בלי ג' דהתלבשות, אז זיווג על ב' א' ושורש כן יכול לרדת למטה מטבור.

(סוף השיעור)