שיעור בוקר 14.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור 4: "מגיעים לתפילה"

קריין: קטע מס' 1 מתוך כתבי רב"ש א', מאמר "ג' זמנים בעבודה".

"תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע."

(רב"ש א', ג' זמנים בעבודה)

העניין להשפיע, זה לא שאנחנו משפיעים. אני צריך משהו שלא היה חשוב, לעשות אותו לפני כחשוב, ואז היחס שלי אליו יהיה משפיע.

נניח מישהו חשוב לי. אם הוא חשוב, אני רוצה להשפיע לו. אם מישהו לא חשוב לי, אני לא יכול, לא מסוגל, לא מעוניין, לא חושב בכלל להשפיע לו. זאת אומרת, להשפיע זה נקרא תוצאה ממידת החשיבות של הדבר כלפָי, אצלי, בי. לכן מדברים על גדלות הבורא. במידה שהבורא יהיה חשוב לעומת "האני", הרצון לקבל שלי, במידה הזאת "נהפוך הוא", אני רוצה להשפיע לו במקום להשפיע לרצון לקבל שלי.

להפוך את חשיבות עצמי לחשיבות הזולת, חשיבות הקבוצה, חשיבות הבורא, זה נקרא לעבור מהעולם הזה לעולם העליון, סך הכול. אבל בזה משתנות לגמרי כל ההבחנות, כל הנטיות, כל המחשבות, הכול משתנה. כי אנחנו מדברים על חשיבות הדבר שלא נמצא ברצון לקבל שלי. זה לא משפחה שלי, לא תינוק שלי, לא מה שיכול להיות בעולם הזה שבצורה הרגילה נכנס כדבר הקרוב לי. זה משהו שהפוך ממני.

קריין: שוב קטע מס' 1: תפילה היא עבודה שבלב.

"תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו. והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע."

(רב"ש א', ג' זמנים בעבודה)

איך אנחנו עושים זאת? אם יש לנו קבוצה ואני יחד איתם יכול לעבוד בצורה הדדית. ואני עובד על החשיבות שלהם בעיניי ובודק את עצמי עד כמה שאני רוצה להשפיע להם, או לא. להשתמש בהם או שהם ישתמשו בי.

כאן יש לי את כל ההבחנות. אין יותר, לא צריכים יותר. אם יש לי גוש שאני כלפיו יכול לקבוע מה חשוב, אני בזה מתאר את כל היחס שלי עם הבורא.

בצורה כזאת אנחנו עובדים.

שאלה: כשאנחנו עובדים בצורה כזו שאנחנו רוצים להפוך את ההשתוקקות של החברים לרוחניות, למשהו שהוא הכי חשוב, אז יש התנגדות. יש התנגדות שאפשר לעבוד איתה, כמו שיש ביקורת, שנאה, שזה משהו שהוא לא עוזב אותך, אתה עובד איתו, ויש התנגדות שהיא כמו איזה גל שסוחף אותך ואז אתה פתאום קולט שהגל סחף אותך לגמרי, אתה לא שם. איך עובדים מול התנגדות? איך עובדים נכון?

אני לומד מהחברים. אני רואה איך שהם משתדלים ולכן יש לנו מצווה, להשתדל להראות את המאמצים שלנו שאנחנו עושים כדי "איש את רעהו יעזורו". כדי להראות לכולם עד כמה שאנחנו משפיעים. ואז כשאתה רואה את זה, בא לך לזה דחף, איפה אני?

תלמיד: רב"ש כותב גם בטקסט שהפעולה אמורה להיות פנייה לבורא, תפילה.

כן. אם אתה רואה שאתה לא מסוגל להיות כמוהם אז אין לך ברירה אלא לצעוק לבורא שיעזור, כי הקנאה לא נותנת לך מנוחה.

תלמיד: אפילו לא קנאה, אפילו מין רצון כזה שמתעורר פה במהלך השיעור באמת להשיג את הדבר הזה.

אני הייתי מאוד מרוצה אם הייתה מתגלה איזו קבוצת מקובלים, "כאילו" מקובלים או כן מקובלים, מחוצה לנו שהייתה נראית לנו כיותר מוצלחת, עד כמה שזה היה עוזר לנו. ממש. הבורא היה מסדר לנו ממש "עזר כנגדו". זה יהיה עוד מעט אני מקווה, זה מאוד מעורר, מאוד מועיל.

תלמיד: הבעיה שלי היא בעצם לגבי עניית התפילה, כי אני רואה שכשפונים לבורא יש איזה גל ששוטף, הכול נעלם.

אני לא רוצה להמשיך. אם אין תשובה לך ברורה, אל תפתח את הפה.

קריין: קטע מס' 2 מתוך "מאמר לסיום הזוהר" של בעל הסולם.

"אמרו חז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשוואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

זאת אומרת, להשתדל כל הזמן להיות בהשפעה, ללמוד מכולם, לעשות עם כולם כמה שיותר את פעולות ההשפעה.

קריין: קטע מס' 3, מתוך מאמר "ברך דודי" של רב"ש.

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום". לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(רב"ש ג', ברח דודי)

קריין: קטע מס' 4, מתוך בעל הסולם, מאמרי "שמעתי", מאמר ה'. " לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא".

"מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו. אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר ה. לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא)

אחרי שאנחנו עושים פעולות ביטול, כמו שדיברנו היום, כבר שעתיים כמעט, על פעולת הביטול שלנו כלפי העשירייה, שזה בעצם כלפי הרחם כדי להתכלל ברוחניות, בעולם הרוחני, עדיין אין לנו בזה הרגשה, כי בנקודה, כי בטיפת זרע לא יכולות להיות בעיות, ניתוקים וכן הלאה, כי לא מסוגלים להיות בזה בצורה הקבועה. ואז אין לנו ברירה, אנחנו רואים, או שאנחנו נצליח, או שלא.

וכאן בא עניין התפילה, שממש מתפרצים מחוסר אונים, לא מסוגלים להגיע למה שעומד לפנינו, ואז אנחנו כבר מגיעים לתפילה כתוצאה מהרבה מאמצים, שצריכים להיכנס לרוחניות. אנחנו כבר נמצאים באותו המקום, אנחנו נמצאים בזה רק לא יכולים לתת "סאת היגיעה" מה שנקרא, ואז אנחנו מתפרצים. התפילה הראשונה האמיתית שבאה לתוך האדם היא שהוא כבר מתאר לעצמו איכשהו את הביטול שלו כלפי האחרים. כאן מתחיל להיות העניין של התפילה ממש, העלאת מ"ן. וצריכים להגיע לזה.

זאת אומרת, כמה שאנחנו עכשיו בינתיים משתדלים לאתר את נקודת הביטול שלנו בחברה, השלב הבא שלנו זה שנגלה חוסר אונים מכל מיני בחינות, ניתוק בזמן, ניתוק בעוצמה, בכל מיני דברים, ואז אנחנו צריכים להגיע להתפרצות, לתפילה, לעזרה.

שאלה: כל הזמן יש ניתוקים, ותמיד יהיו ניתוקים כי זה חלק מהעניין.

אני לא יודע, למה אתה אומר "תמיד"?

תלמיד: זה מה שאנחנו אומרים, זה שתמיד משתנים המצבים.

מה שיהיה אני לא יודע, אני יודע מה שצריך להיות, אני חייב להשיג את הנקודה הזאת בקביעות.

תלמיד: מה זה "בקביעות"?

בקביעות, שתהיה לי נקודת הדבקות בקביעות.

תלמיד: שעל כל מצב שאני מעדיף שהחשיבות שלי תהיה יותר גדולה, אז אני יכול להעביר את זה לחשיבות של החברים?

כשאני קונה חשיבות של החברים בתנאים הנוכחיים האלו בצורה הקבועה, לא שזה פוטר אותי מיגיעה, אלא כבר אני אוחז בזה. העביות נמצאת תחתיי.

תלמיד: בכל מצב שיתגלה?

לא בכל מצב שיתגלה, אלא מה שנגלה. אני עובד בזה, השגתי בזה דבקות. אחיזה.

תלמיד: אם השגתי בזה דבקות ואחיזה איפה יש פה מקום לתפילה?

אנחנו צריכים להיות יחד בזה. יש עוד התקדמות. זאת אומרת, שגם בזה כדי להשיג את האחיזה הזאת אני גם צריך להתפלל. אבל אחרי מאמצים שאני עושה וחושב להגיע בכוחותיי, אני רואה שאני לא מסוגל ואז אני מתפרץ בתפילה. אחר כך תהיה תפילת רבים, בינתיים זו תפילה אישית.

תלמיד: אפשר להשיג את הסאה הזאת על המצב הנוכחי, זה מה שאתה אומר?

בכל מצב יש סאה, סאת היגיעה יש בכל דרגה, בכל מצב.

תלמיד: וכדי להגיע למדרגה הזאת של העיבור מספיק מצב אחד?

לא יכול להגיד. אתה לא מבדיל בין המצבים, אני לא יכול לדבר איתך על מצב אחד או כמה מצבים. אנחנו לא יכולים לתאר בעיבור מספר המצבים.

תלמיד: אני שואל מה אנחנו צריכים מעבר ללקחת את החשיבות של החברים?

רק ביטול, להחליף את עצמי, במקומי החברה.

תלמיד: בעוצמה מסוימת?

במה שיש. מה זה בעוצמה מסוימת? כאילו שאתה מודד את העוצמות.

תלמיד: אם אני עכשיו מתבטל לחברים, נגיד התבטלתי לחברים, זה אומר שזהו, שעשינו את סאת היגיעה?

נגיד שכן. אין כאלה שאלות. אתה תתחיל לעבוד אז אנחנו נדבר מהמעשה.

קריין: קטע מס' 5 מתוך כתבי רב"ש א', "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה".

"בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהטיב לנבראיו". נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג."

(רב"ש א', מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה)

וכמה שיש לו חושך יותר גדול, אם יעמוד בסבלנות, בהתמדה, יגלה יותר. יש כאן ערך הפוך אורות וכלים.

שאלה: כשהחושך הזה מתגלה, איך אדם לא בורח אז לכלים דקבלה?

כרגיל, הוא צריך לחפש לעצמו תומכים.

תלמיד: צריך מילוי מהמצב הזה שיש חושך וחוסר טעם בעבודה הזו?

אז הוא מחפש מילוי?

תלמיד: איך הוא לא חוזר לכלים דקבלה, ממה הוא מתקיים?

הוא מתקיים מזה שמחפש תומכים, איך לעמוד בחושך ללא מילוי אלא לעמוד בו. החושך הוא כדי לקבל מילוי?

תלמיד: לא, עכשיו קראנו בקטע שאדם בא לעבוד בהשפעה, בעצם מתגלה לו חושך.

כן.

תלמיד: חוסר טעם בעבודה.

כן.

תלמיד: במצב הזה, איך אדם לא בורח בצורה אוטומטית חזרה לכלים דקבלה, לקבל שם איזה מילוי?

תומכים, אמרתי לך כמה פעמים. אתה צריך לחפש חיזוק. להישאר במצב הזה, לא לברוח ממנו. זה דבר ראשון. דבר שני, איך נכון להגיב למצב. אבל איזה מילוי אתה רוצה? החושך זה כדי שתקבל מילוי? החושך זה כדי שתהפוך אותו לאור, שהכלים האלה שמתגלים לך עכשיו מתגלים לך ככלים להשפעה, רק אתה רואה אותם כחושך.

קריין: קטע מס' 6, מתוך בעל הסולם, מאמרי "שמעתי" י"ט, "מהו שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם, שמעתי, מאמר יט. מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה)

(סוף השיעור)