סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 07.06.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
"אני לדודי ודודי לי" – קטעים נבחרים מהמקורות, חלק 1
קריין: שיעור בנושא – "אני לדודי ודודי לי", קטעים נבחרים מן המקורות.
אני לדודי ודודי לי זה עיקרון גדול מאוד, כי באמת אנחנו צריכים להרגיש, להבין, לקבל ולא לשכוח שהבורא פתוח תמיד ואין לו פנים ואחוריים, כמו שאנחנו לומדים כאילו שיש לו, אלא הכול כלפינו. עד כמה הוא מאיר לנו זה תלוי עד כמה אנחנו מוכנים באמת לקבל את אור פניו, והכול תלוי בהכנה שלנו, בתיקונים שלנו וביחסים שלנו אליו.
כשאנחנו מכינים בינינו, בקשר בינינו מקום, ואת המקום הזה אנחנו מכינים כדי לקבל את הבורא ואנחנו מראים לו את המקום הזה, מגישים לו את המקום הזה, יוצא שלפי הכנת המקום הוא מתגלה. זה נקרא ש"האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת" ואין מצידו שום הגבלות ושום חוקים איך להסתיר את עצמו אלא דווקא ההיפך, איך לגלות את עצמו בלבד זה מה שהוא מוכן ורוצה והכול תלוי בנו.
לכן כתוב, "אני לדודי ודודי לי", זאת אומרת בכמה שאני מוכן להתקרב לבורא כדי לקבל כל השפעה ממנו, במידה הזאת אני מגלה שכבר מראש הבורא נמצא מוכן לזה ומשפיע אלי. לכן בואו לא נשלה את עצמנו שאנחנו צריכים לשנות משהו בבורא אלא אנחנו צריכים לשנות משהו בעצמנו בלבד, ובמידה הזאת אנחנו נגלה עד כמה הבורא שלנו מוכן וכבר מצפה לזה מראש ומכין לנו הכול מראש כדי שאנחנו נתקן את כלי הקבלה שלנו ונוכל לקבל ממנו מה שהוא מראש רוצה לתת.
נלמד את הקטעים האלה ונקווה שאנחנו לא נפנה לבורא עם טענות "למה אתה לא נותן", אלא נפנה את הטענות האלה כלפינו, "למה אני לא מסוגל לקבל את מה שהבורא רוצה לתת". וכך אנחנו נגלה על עצמנו, שכל העבודה שלנו היא רק לפתוח את הברז שממש ירד אלינו השפע העליון ורק זו הבעיה שלנו.
קריין: קטע מס' 1.
"כתוב "בטל רצונך מפני רצונו". היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת, שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקרא בחינת דביקות. ואח"כ ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה שאומר "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". שפירושו, שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום, שהיה מטעם שינוי צורה. מה שאין כן עכשיו, שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע, כי זהו מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
שאלה: הבורא מצמצם את הרצון שלו או מבטל את הרצון שלו?
הוא נסתר, אומנם הוא ממלא את כל המציאות אבל כלפי האדם הוא נסתר, דורש חיסרון. כי לפי עוצמת החיסרון של האדם הוא יכול להתגלות גם לפי הכמות וגם לפי האיכות, וכדי שהאדם ירגיש אותו בצורה נכונה, החיסרון צריך להיות לפני הגילוי. חיסרון זה הכלי ולפי הכלי הזה הבורא מתגלה. זה החוק "להטיב לנבראיו", שצריכים קודם לגלות רצון בבריות ואחר כך למלא אותו. ככה זה צריך להיות.
איך אנחנו בחיים שלנו, בלי חיסרון אנחנו יכולים ליהנות מהחיים? לא, את כל החיים שלנו אנחנו בונים כך שאנחנו נוכל ליהנות מכל מיני דברים, וכל החיים מסתובבים סביב בניית החיסרון. ואז לפי גודל ועוצמת החיסרון ואופי החיסרון, אופן החיסרון, כך אנחנו נהנים, ועל זה בנויה כל מערכת החיים שלנו, ממה ליהנות.
ככה זה, אחרת היינו נשארים חיות. כי אצל החי הרצון שלו לא מתפתח, אלא כמו שנולד ככה זה, לכן זה נקרא "עגל בן יומו שור קרי", שלא צריך יותר ממה שנולד עם אותם הרצונות. מה שאין כן אצלנו לא, והבורא דורש שאנחנו בצורה מלאכותית, מכוונת נפתח רצון מסוים, מיוחד, שהוא יהיה בעל מנת להשפיע, שאז לפי הרצון הזה על מנת להשפיע שאנחנו מפתחים, אנחנו נוכל להרגיש את הרצון שלו וליהנות ממנו.
שאלה: האם רק הבורא יכול לבטל את הרצון לקבל?
את הרצון לקבל אי אפשר בכלל לבטל, זאת בריאה שהבורא ברא והיא נמצאת במציאות. אלא מתגלה בהתאם לכמה שאנחנו יכולים, צריכים, דורשים להתקדם למטרת הבריאה. אז כלפינו זה מתגלה יותר, פחות, בכל מיני אופנים, אבל באמת רצון לקבל זה כל הבריאה. אם אנחנו מדברים על משהו, אנחנו מדברים כבר על משהו שנמצא בתוך הרצון לקבל. אנחנו לא יכולים לדבר על האור אפילו, על הבורא אנחנו לא יכולים לדבר מחוצה לרצון לקבל. כי הכול מורגש, נגלה בתוך הרצון.
שאלה: הגילוי של הבורא מתגלה בעשירייה יותר כרצון לקבל או כרצון להשפיע?
גילוי של הבורא מתגלה ברצון להשפיע אבל אנחנו צריכים גם ברצון לקבל שאנחנו מרגישים אותו, שכולנו רצון לקבל, אנחנו גם צריכים לגלות, צריכים להכיר שזו גם עבודת הבורא, "כל עצמותיי תאמרנה". שכל הרצונות הכי גרועים שלי, הם גם מתעוררים בפקודת הבורא, שאין עוד מלבדו, וכך נתקדם להכרת המצב השלם.
קריין: קטע מס' 2.
"כתוב "אני לדודי". כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה', בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי". זאת אומרת, ודודי, שהוא הקב"ה, לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג, שישנו במחשבת הבריאה. כלומר, מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום, נעשה עכשיו לבחינת גלוי פנים, היינו שנתגלה עתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
ויש לדעת, שכלים דהשפעה נקראים בשם י"ה דשם הוי"ה, שהם בחינת כלים זכים. וזהו הפירוש "כל המקבל, מקבל בכלי היותר זך". אז הוא זוכה "ודודי לי". והוא משפיע לו כל טוב, היינו שזוכה לגלוי פנים.
אולם יש תנאי לזה, כי אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים."
(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")
העיקר בשבילנו, לא להיפרד מהבורא שהוא השורש שלנו, בכל מצב ומצב שיהיה. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"1, כך כתוב, וזה מאוד חשוב. כי הנפרד מהבורא, לא חשוב באיזה מקרה, על ידי איזו סיבה, הוא מבטל את ייחודו של הבורא ומראה עד כמה הוא מוכן להתחבר לבורא רק במקרים מסוימים, נגיד שמרגיש טוב בהם או מבין דברים.
לכן כל העבודה שלנו היא קודם כל העיקר להיות מחובר בכל מקרה ללא להיפרד אף פעם, ודווקא במקרים שהם לא דומים, לא מתאימים לגילוי הבורא בנו, שאנחנו דבוקים בו. וכאן החשוב זה שאנחנו נרגיל את עצמנו, נרגיל את עצמנו להיות כל הזמן בנוכחות הבורא, כל הזמן בדבקות בבורא. זה דבר אחד.
ודבר שני, אנחנו צריכים להבין שכל התרגילים האלה באים מהבורא ולא משום מקום אחר. שהאור והחושך, כל מיני מצבים הכי גרועים שיכולים להיות והכי טובים שיכולים להיות, כל זה מתרחש ברצון לקבל, והרצון לקבל, הבורא ממציא אותו, מחזיק אותו ומשנה אותו.
ולכן אני צריך כל הזמן להיות במצב שאני רץ אחרי חיבור שלי עם הבורא, כשנקודת החיבור הראשונה היא שמה שאני מרגיש בא ממנו. הוא נמצא בתוכי והוא מסדר לי את הכול, ולא מחוצה לי אי שם במקרה, אלא תמיד וקבוע אצלי, בי הוא נמצא ומסדר לי מוח ולב, את כל התפיסה שלי, את כל המציאות שלי, הוא מצייר לי את זה, ועל פני התמונה הזאת שאני מקבל ממנו, רגשית, שכלית, אני מתחיל להתייחס אליו. זאת אומרת, הבורא הוא תמיד ראשון ואני כבר עובד על מה שהוא מייצב בי.
שאלה: המילה "כאילו" בסוף הקטע היא מילה מאוד משמעותית על פי מה שלמדנו ממך, שצריך מה שנקרא דרך משחק, דרך דוגמה אישית לצייר את המדרגה הבאה. אי אפשר לשבת ולחכות שזה יקרה, אלא אנחנו צריכים קודם כל להיות בתוך זה.
החברים שאתה רואה מסביבי אלה החברים הכי גדולים שהקימו את קבוצת חיפה למעלה מעשרים שנה, חברים ותיקים שנתנו את כל הנשמה שלהם, בעמותה, בהנהלה. אני הגעתי מאוחר יחסית, בסך הכול אני שלוש עשרה שנה, הם כולם עשר שנים יותר ממני. איך אני משפיע להם? כי אני מרגיש שאני רק מעצבן אותם. לבוא ולהגיד מילים כמו שאתה אמרת, להיות שטיח, לעבור מתחת לדלת, הם אנשים ענקיים, מגיע להם, באמת מגיע להם. תעזור לי, איך אני יכול לעזור להם כי אני רק מעצבן.
אני לא יודע אם אתה מעצבן אותם או לא, אבל זה שאתה צריך להשתדל כל הזמן לעבוד על זה כדי למצוא חן בעיניהם זה נכון. אז כל אחד באופן שלו, אחד מכין להם מקום ללמוד, עבודה, סדר יום, קריאת המאמר, שני מכין איזה מפגש, שלישי מברר מה חדש בכלי העולמי שלנו כדי לספר להם על זה בקצרה, וכולי וכולי. כל אחד ואחד צריך לראות במה הוא יכול להשלים אותה הסביבה שהיא נקראת עשירייה. כך מתחברים, כך בונים את הכלי שלנו. הוא לא רצון לקבל גולמי, הוא כלול מכל מיני הבחנות של החיים שלנו. זה דבר אחד.
דבר שני, חוץ מזה שאתה אומר שיש לך באמת דאגה לכמה שאתה מפריע להם או לא, זה יפה מאוד, זה כבר מעורר קנאה הייתי אומר, "למה לי אין עד כדי כך הרגשה כזאת שאני מפריע, שאני לא בסדר". תודה שנתת לנו את הרגשת הקנאה הזאת, שעוררת בנו את זה.
שאלה: שמעתי שעל פני התמונה שאני מקבל מהבורא שכלית ורגשית, אני מתחיל להתייחס אליו. מה זו התמונה הזאת? מה אני מחפש?
התמונה שאתה מקבל מהבורא היא העולם שאתה מרגיש. אבל אם אתה קושר את זה עם כוח עליון, זו כבר לא סתם תמונה גשמית בהמית, היא כבר הופכת להיות לצורת קליטה רוחנית, שזה הבורא מצייר לך, ועל פני זה אתה צריך לייצב את היחס שלך אליו, לבנות כאן קשר הדדי, "אני לדודי ודודי לי". הבורא כאילו כל הזמן מעורר בנו את תמונות העולם, תמונות החיים, ואנחנו מזלזלים בזה ולא רוצים לקשור אותן לשורש שלהן, למקור. אלא חיים – חיים, תמונה – תמונה, מה שאני מרגיש במוח ובלב, מה שהוא מייצב בי, וזה לא כך.
תלמיד: אם אני מזהה משהו מעצמי שהוא נגד החיבור, גם זה ממנו, ברור, אבל איך אני עובד מהרגע הזה?
איך אתה עובד מהרגע הזה? אתה כבר מרגע זה והלאה מתחיל לייצב יחסים הדדיים, "אני לדודי ודודי לי", איך אני משתנה כדי להביא תגובה מהבורא. אני רוצה ללמוד בקשר הדדי עימו, בדו שיח כזה, עד כמה ובאיזו צורה ובאיזה מקרה, על ידי איזה מעשים במוח ובלב, אני יכול להשפיע אליו במקסימום תועלת, במקסימום תענוג כמה שאני מסוגל. ואז אני מבקש ממנו, אם אני לא מסוגל אבל אני מרגיש שאני יכול להוסיף כאן, אני מבקש ממנו שיעזור לי, וכך אני כל הזמן עושה. כמו ילד קטן שמבקש מההורים שיעזרו לו בזה ובזה, אבל מפני שהוא רוצה להיות גדול, לבצע מעשים טובים.
שאלה: איך אני יכול לבנות את הכלי הזך ביותר?
על ידי חקירה, מחקר, בדיקה, שכל הזמן אתה חושב מה יכול להיות יותר תענוג לבורא. אז אתה מתנתק ממה שיכול להיות יותר תענוג לך, ואנחנו נמצאים בשאלה הזאת בצורה אינסטינקטיבית, קיימים ומקיימים אותה כל הזמן, ואתה חושב עליו מה יכול להיות, בצורת היפוך כזאת. ואז בלשנות את היחס שלך לבורא אתה כך מתחיל להגדיל את עצמך, לשנות.
שאלה: איך אני יכול לדעת אם אני מבטל את רצוני בפני רצונו, יש דרך לדעת את זה?
כן, זה נקרא צמצום, מסך ואור חוזר, בזה שאנחנו עושים את זה, ודאי, זו העבודה שלנו. כך אנחנו חוקרים אותו, עד שמתחילים לקבל כל מיני תגובות, כל מיני הבנות, רגשות, ועל ידם אנחנו מייצבים את עצמנו יותר ויותר נכון לבורא. אני מתחיל להיות בזה יותר ויותר דומה לו. זו תשומת לב ועבודה בלהידמות.
שאלה: לפי הציטוט הוא כותב שהרצונות החלשים המשפיעים דווקא הם מתמלאים באור קודם כל. מה הם אותם רצונות להשפיע?
הרצונות שלנו הם מרצונות שקרובים להשפעה או קרובים לקבלה, יש לך את כל הספקטרום של הרצונות, שורש, א', ב', ג', ד'. ודאי שהרצונות שהם הקלים שרחוקים יותר מקבלה וקרובים יותר להשפעה הם מתמלאים קודם, לפי חוק השתוות הצורה.
תלמיד: מה זה נקרא שמתמלאים?
אני מרגיש בהם יותר התקרבות לבורא והשפעת הבורא.
תלמיד: מה הם אותם רצונות בעבודה שלנו?
רצונות להשפיע, רצונות להתחבר.
שאלה: כדי להשפיע לבורא אדם צריך לעבור תיקונים מיוחדים או שזה תלוי בהשתוקקות שלו?
זה תלוי בהשתוקקות שלו, אבל הוא צריך לעבור תיקונים מיוחדים.
שאלה: כשהרצון לקבל סובל, זה בגלל שהוא לא מקבל אור, שלא מגיע אליו האור?
כן. כי הוא נברא מהאור, יש לו את כל הרשימות מהאור והרשימות האלה מתגלות, ואז בהתאם לזה הוא סובל, שרוצה ולא מקבל מה שרוצה.
תלמיד: כשהוא מבטל את הרצון לקבל אז הוא יכול לקבל את התענוג?
לא שמבטל, כשהוא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע אז הוא יכול לקבל תענוג מזה שמשתמש בו בעל מנת להשפיע. אם הוא מבטל רצון לקבל לגמרי, הוא לא מרגיש כלום כי ביטל אותו, זה נקרא "צמצום". אחרי הצמצום יש לנו עוד תהליך שאנחנו צריכים לגלות אותו.
קריין: קטע מספר 3.
"אנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה. שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע. ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות."
(בעל הסולם. "שמעתי". נ"ז. יקריב אותו לרצונו)
שאלה: איך אנחנו מעוררים בעשירייה את רצון העליון כדי שייתן לנו כלים דהשפעה?
אך ורק אם אתם מתחברים. הבורא לא שומע אף אחד לבד אלא אם האדם מחובר לאחרים ואז מעלים "תפילה בציבור" מה שנקרא, על זה ישנה תמיד עניית התפילה. יש כאן כמה תנאים שחייבים להיות יחד, אני צריך להתחבר לחברים, אנחנו צריכים ביחד לברר מהו הרצון שלנו, למי אנחנו מעלים את הרצון, ואז מה עלינו לבקש, מה עלינו לצרף, מה עלינו לחדד, איך אנחנו יכולים ממש לגרות את הבורא שיביא לנו מה שאנחנו רוצים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות ואז זה יקרה.
רק צריכים באמת לראות את הדברים האלה שעומדים לפנינו בצורת שאלה מעשית, עושים את זה או לא עושים? אנחנו כולנו יושבים, כל אחד בפינה שלו ומחכה. למה הוא מחכה אני לא יודע, אם אנחנו לא מגישים את הכלי לבורא אנחנו לא נקבל שום דבר, אתה חייב להביא לו את הכלי שלך.
תלמיד: בלי כוח החיבור של הבורא אנחנו יכולים להתחבר? אנחנו יכולים לנסות, אנחנו מנסים.
אתם לא יכולים להתחבר אם הבורא לא יעשה, זה נקרא "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו"2. הבורא הוא היכול לחבר. איך אתם יכולים להתחבר אם אתם נניח עשרה רצונות אגואיסטים, שונים לגמרי, שאין שום קשר, אין שום מגע ביניכם, יכול להיות רק איזה מגע במישור העולם הזה שאתם יכולים יחד שם לשבת, לאכול, ללכת, לעשות איזה טיול, לדבר על משהו, דברים חיצוניים מהעולם הזה בלבד. דברים יותר פנימיים, של חיבור הרצונות זה כבר מישור רוחני, אתם לא מסוגלים את זה לעשות, רק אם הבורא עושה. במישור העולם הזה הוא נתן לנו מלכתחילה, מראש, יכולת להתחבר, יכולת להתקשר, להיות בקומוניקציה בינינו, אבל יותר למעלה מזה לא, אנחנו צריכים אותו.
שאלה: מה זה בכלל חיבור הרצונות, מה זה אומר?
"חיבור הרצונות" זה נקרא שרצונות שונים מתחברים למטרה אחת, כל אחד מצידו, שיש לנו מטרה אחת, והיא הבורא, גילוי הבורא, תכונת הבורא, ואנחנו רוצים לקבל עלינו כל אחד תיקון כדי להידמות לבורא, כל אחד לפי תכונתו המקורית רק בכוונה על מנת להשפיע, שאת זה מקבלים מהבורא, ובכוונות האלה על מנת להשפיע, אומנם כולנו שונים אבל אנחנו כך מתחברים, מעלינו. זה נקרא "על כל פשעים", רצונות אגואיסטים, "מכסה אהבה", כוח החיבור מהבורא.
שאלה: אנחנו עם החברים עכשיו בשיעור, בעשירייה, רוצים לבנות את הכלי הרוחני, להתחבר בינינו, איך לחשוב אחד על השני כדי לחבר את הרצונות לאחד?
על זה אנחנו מדברים. אני לא מבין למה אתה שואל, כאילו אתם לא שומעים על מה אנחנו מדברים. אולי תשתדל לשמוע במילים שלי לא את הנושא לשאלה הבאה שלך שמיד אתה שואל, אלא לממש את זה, זה יותר יעזור לך. אתה מיד קופץ עם השאלה שלך כאילו ניסית כבר ולא הצלחת. זה לא נכון.
קריין: קטע מס' 4.
"כתוב "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשם יתברך, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".
(הרב"ש. מאמר 44 "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב'" 1990)
יש כאן כמה דברים. קודם כל, על מה הוא אומר "פנים"? ההשתוקקות, החיסרון, הם הפנים. אני חושב שפנים זה מה שמאיר, זה האור שמגיע, הוא אומר לא, זה לא נכון, אלא מה שאני מרגיש כחיסרון. חיסרון לבורא, חיסרון להתחבר, לגלות, להיות קרוב, להרגיש אותו, זה בשבילי בעצם הפנים, לזה אני רוצה להגיע, אחרת נקרא שאנחנו משקרים לעצמנו. אלא רק השתוקקות, רק חיסרון, רק לערוג אחרי הבורא, זה מה שאני רוצה, זה מה שצריך למלא אותי.
כמו שדיברנו כבר הרבה פעמים, כמו האהבה הראשונה או משהו כזה, שממלאה את הבחור כך שהוא לא צריך כלום, זה מחייה אותו. זה שהוא שחושב על מי שהוא אוהב ורוצה להתקרב זה ממלא אותו, ואם הוא מתקרב אני לא בטוח שזה לטובה, אלא העיקר ההשתוקקות. השתוקקות, חיסרון הוא בעצם המילוי, כי אין לי יותר מזה ולא צריך יותר מזה, זה ביטוי של האהבה שלי. מה שאין כן אם מגיע האור וממלא את החסרונות, אנחנו יודעים מהחיים שלנו שבדרך כלל זה נגמר בזה שאנחנו מיואשים ושבעים ואין לנו כבר חיסרון ובלי חיסרון אין הרגשת המילוי ואנחנו כבר נשארים כאלו אדישים ליחסים. לכן יחס לבורא הוא רק השתוקקות המתגברת.
שאלה: התפילה של העשירייה היא תפילה אחת שהעשירייה צריכה להגיע אליה או כל אחד עם התפילה שלו אבל עם כוונה משותפת?
כל אחד עם התפילה שלו אבל עם כוונה משותפת.
שאלה: חיבור וקושי להתחבר מורגש כמשהו משותף, קושי משותף של העשירייה, אבל מה זה השתוקקות משותפת בעשירייה להשפיע לבורא? אני מרגיש את ההשתוקקות שלי, אני לא יודע מה זו השתוקקות של העשירייה.
שמשתוקקים כולנו כמוך לאותה המטרה ומשתדלים לברר האם אותה המטרה היא אחידה לכולנו, האם אנחנו באמת משתוקקים. אבל כל אחד משתוקק וודאי בצורה שלו, ואפילו לא יכול לבטא את זה בדיוק, כי השפה שלנו היא מאוד דלה כדי לברר את ההבחנות הפנימיות שברצון שלנו.
תלמיד: נגיד שאנחנו כותבים תפילה אחרי כל שיעור אז קשה להרגיש שאנחנו מגיעים להשתוקקות משותפת להשפיע לבורא, שזה משהו כללי לכולנו כעשירייה אחת.
אם תכתבו על זה, רק על זה, תפילה שלכם, זה יהיה מספיק. תבררו כל יום איזו צורת השתוקקות יש לכם. ואם אין אז תבקשו שהבורא ייתן. יש משהו מכם? הכול בא מלמעלה.
שאלה: במאמר, פעם ראשונה שאני קורא את זה, כתוב שהבורא עוזר. איך אפשר להיות יותר רגישים לעזרה הזאת? כי אמרת שלפעמים אנחנו צריכים בכמות, לפעמים באיכות בתפילה, איך להיות יותר רגישים למערכת של ההנחיה הזו?
תאר את עצמך שאתה כמו תינוק בידיים של אימא ואימא משחקת איתך. אז לפעמים היא משחקת איתך שאתה אפילו לא יודע שהיא משחקת, שהיא שמה לפנייך כאלה צעצועים וכאלו דברים ואתה תופס אותם ונראה לך שזה כבר נמצא לידך ואתה השגת את זה ויכולת לשחק. לפעמים אתה רואה שלא, שזו אימא דווקא שמגישה לך ואתה על זה צריך לתת אולי תגובה כלפיה וכן הלאה.
זאת אומרת במשחק הזה בסופו של דבר יש לנו עניין הדדי, כמה שאנחנו מאתרים את הבורא שנמצא אחרינו, מסביבנו, בתוכנו גם, שנסתר ומבלבל אותנו ומשחק איתנו בכל מיני צורות החיים שאנחנו בכל רגע ורגע עוברים, זה הכול הבורא משחק איתנו. נדמה לי שיש חברים, שישנו העולם, שישנו אפילו אני המשתנה וכל רגע ורגע נעשה אחר, זה לא אני ולא עולם ולא אף אחד, ולא חברים, זה הכול כוח העליון משחק איתנו כדי להביא אותנו בסופו של דבר למצב שאנחנו נדמה לו, וכאן זו העבודה שלנו.
לכן כמה שאנחנו נזיז את עצמנו הצידה, שלא אני שולט אלא זה הכול רק הבורא עושה, בזה נצליח להתקדם מהר לגילוי הבורא, להידבק בו.
שאלה: הבורא הוא אהבה חלוטה, שורה בכל מקום וממלא כל עלמין, מה זה פנים ואחוריים של ה' יתברך ואיך זה מורגש בנברא?
פנים ואחוריים של ה', את זה אנחנו צריכים ללמוד. אני לא רוצה עכשיו בינתיים לבלבל אנשים שהם יתחילו לעסוק במה זה. פנים זה כל טוב שאנחנו מקבלים ממנו, ואחוריים זה ההכנות שאנחנו לא מרגישים בהן כל טוב, אלא זה מעורר אותנו ועוזר לנו לתקן את הכלים שלנו.
שאלה: אם היינו יכולים לתאר עשירייה שמשתוקקת לבורא מה האווירה ששורה כל הזמן בעשירייה כזאת, שתופסת כל חבר?
זו שאלה טובה. צריכים לתאר את המצב הזה ולהשתדל כל הזמן להיות במצב כזה. תשתדלו. אני לא יכול לצייר לכם את כל התמונות והסרטים על הרוחניות. אתם צריכים כל פעם לעשות מעצמכם כלי שהרוחניות תמלא אתכם ואתם תכירו מתוך זה מה זה.
תלמיד: מתי נקרא שעשירייה התחילה לעבוד למען הבורא?
כשהיא מתחילה בכל אחד לעבוד למען החבר.
שאלה: אנחנו לומדים שההשתוקקות באה מהייאוש, אבל באיזה שלב בעבודה שלנו בחיבור ההשתוקקות הזו יכולה לגדול דרך אהבת החברים. נהפוך מזה, שזה מגיע בתור איזה ייאוש או כאב?
לא חשוב באיזו צורה זה מגיע, אבל ודאי שאנחנו יכולים בזה ללמוד איש מרעהו וכך להגדיל את ההשתוקקות.
קריין: קטע מספר 5.
"נאה לאחד לדבק באחד, ואימתי הוא? כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו, ושורה עליהם ה' ברוך הוא, שהוא אחד. אבל כשחלילה חלק לבם ונפרדים זה מזה, אי אפשר להם להיות דבוקים באחד ואין השם שורה עליהם חס וחלילה, ושורה חלילה אל זר עליהם. וזה יש לומר הרמז בפסוק "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום", היינו כשתהיו דבוקים ונאחדים זה בזה, אז "חיים כולכם", כשהם באחדות אחד, אז נאה לאחד לדבק באחד, ושורה עליהם ה' אחד."
(דגל מחנה אפרים. פרשת ואתחנן)
הוא רוצה להגיד לנו בזה שאנחנו לא יכולים לעשות פעולה ישירה לבורא. לא מסוגלים. אלא פעולות החיבור, ההתקרבות בינינו, שאנחנו מכוונים מזה לעשות כלי לבורא לגילוי שלו, זה נקרא שאנחנו "משפיעים" לו, שאנחנו נותנים לו, שבזה אנחנו מתכוונים אליו.
זאת אומרת, אין לנו שום אפשרות לפנות בצורה ישירה לבורא, אלא רק להתחבר יותר, להתקרב יותר מבינינו ובזה אנחנו פועלים כלפי הבורא.
שאלה: לא מובן מה זה נקרא "דבקים", "דבוקים"? מה זה המושג הזה בכלל דבקות אחד עם השני?
זה לא יכול להיות ברצונות עצמם אף פעם, אלא רק בכוונה. בכוונה של כל אחד ואחד. עד כמה אנחנו על פני הרצונות שמתגלים, רצונות חדשים, רצונות לא טובים אולי, אנחנו מתעלים מעליהם ומתחברים מעליהם בכוונה אחת כלפי הבורא, כלפי המקור שלנו. זה הכול.
ובכלל, כל ההתקרבות לבורא וכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה רק על ידי חיבור בינינו ולא כלפי הבורא. כלפי הבורא אנחנו לא יכולים, לא להתקרב, לא להתרחק, לא כלום בצורה ישירה. אלא רק על ידי התקרבות והתרחקות מבינינו. זה צריך להיות אצלנו בטוח וברור שבצורה כזאת אנחנו עושים תנועה רוחנית. התקרבות בינינו, קדימה ברוחניות, התרחקות בינינו, התרחקות מרוחניות, אחורה ברוחניות. זה הכול.
שאלה: בדבקות הזאת, אם אני לא מרגיש את הכוונה של החברים שלי או כן מרגיש, מה כאן הדבקות בעצם? אם אני מרגיש את הכוונות זה נקרא שאני "דבוק" בהם?
אם אתה מרגיש שאתם נמצאים בכוונה אחד, מכוונים יחד לבורא, כל אחד מכמה שהוא מסוגל לבטל את האגו שלו, זה נקרא שאתם יחד עושים פעולה, שאתם "מחוברים". באיזו מידה? עד כמה כל אחד ביטל את האגו שלו ומוכן להתחבר מעליו לאחרים.
שאלה: אול אני נצמד למילים יותר מדי, אבל אמרת שאנחנו נאחדים בבורא, בכוונות שלנו נאחדים בבורא, אבל עכשיו אמרת, שאנחנו מתחברים רק בינינו ולא יכולים להתחבר בתוך הבורא. אז בכל זאת, איך לחבר כוונות?
את הכוונות שלנו אנחנו יכולים לחבר בינינו רק לפי כמה אנחנו משתוקקים לבורא. אנחנו לא יכולים לצרף את הרצונות שלנו שהם יהיו כרצון אחד. כך מדברים, אבל זה רק דיבורים. מה זה נקרא "רצון אחד"? שאני רוצה את זה ואתה רוצה את זה, והוא את זה, אבל אנחנו מצרפים רצונות.
איך אנחנו יכולים לצרף רצונות? זאת אומרת, שאנחנו מחברים כוונות על ידי שימוש ברצונות שלנו להשפיע לבורא נחת רוח, את זה כן יכולים.
תמיד הכול בכוונה. ברצון אנחנו אף פעם לא יכולים לעשות איזה חיבור. אף פעם. אנחנו מדברים שאנחנו עושים כך, אבל הבעיה היא בשפה. אף אחד לא יכול לצאת מתוך הרצון שלו, אלא רק הכוונות שהן מעל לרצונות, הכוונות האלה הן יכולות להיות מחוברות, מתקרבות, מתרחקות. ולפי זה אנחנו אומרים על הרצונות.
אבל הרצונות אף פעם לא יכולים להיות, כי מה ששלי זה שלי, שלך שלך, ושלו שלו. אנחנו נשארים בזה נפרדים לגמרי אחד מהשני, אבל הכוונה מה אני עושה עם הרצון שלי האישי, אינדיווידואלי ששייך רק לי, אז אני עושה עם שלי, ואתה עושה עם שלך וכן הלאה.
שאלה: אני ממש רוצה לממש את מה שאתה אומר כאן ועכשיו. איך להרגיש את הכוונות של כל החברים שלי בעשירייה ולהתחבר איתם?
דבר איתם, תתקרב אליהם, תתחיל להרגיש אותם יותר, ללמוד יחד, לאכול יחד, לשיר יחד. ככה. איך עוד? והעיקר מכל זה, לבקש מהבורא שיחבר את הכוונות שלכם. ברצונות אתם לא יכולים להתחבר, אבל שימוש ברצונות לאיזה צורך, למי זה, אתם כן יכולים לחבר ביניכם. ועל זה מדובר.
שכל העשרה, עשר ספירות בפרצוף הם כולם מחברים את הכוונות שלהם. ואז נעשית כוונה אחת מתוך עשר ספירות. תחשבו על זה. לאט לאט אנחנו נתקרב לזה. אנחנו נבנה את הדברים האלה.
שאלה: מהו הקשר בין השתוקקות לכוונה?
השתוקקות זה החיסרון וכוונה זה כבר השימוש הנכון בחיסרון.
שאלה: כתוב בקטע 5 "חיים", מה זה החיים האלה? שבעים שנה שאני חי, אני מגיע לפה כדי לבצע תיקונים, זה לא נקרא "חיים"?
ודאי שזה לא נקרא "חיים", איזה חיים יש לך? אני אומר לך שאין לך שום חיים. זה נקרא "חיים של רשעים", שסופרים את החיים שלהם לפי כמה שהם מקבלים, כמה שרכשו, כמה שגנבת בעולם הזה, כמה שלקחת מכולם, כמה שהרווחת, כמה ניצחת, זה נקרא ש"עשית חיים", אז בזה אתה חי. יפה, שבעים שנה זה מספיק אולי? עכשיו תנסה עוד עשרים, שלושים שנה, כמה שיש לך, לבצע חיים של צדיקים לא חיים של רשעים. שכל החיים שלך יהיו כמה שתוכל להשפיע זה לזה.
איך אתה יכול לעשות את זה? אם אתה עם החברים, דרך החברים מבקש מהבורא שייתן לך כוח השפעה. אבל אי אפשר להשפיע לבורא אם אתה לא משפיע לחברים. תנסה קודם להגיע אליהם להשפעה, ואז מהשפעה אליהם כמה שאתה חושב, זה נקרא "עבודת הנסתר", בכלל קבלה נקראת "חכמת הנסתר" כי אף אחד לא רואה מה שאתה מרגיש, מה שאתה חושב, יכול להיות שזה ההפך ממה שנראה להם שאתה עושה פעולות טובות יפות, אולי הם רואים שאתה ההפך עושה, אבל תנסה לעשות פעולות השפעה, זה נקרא "חיים של צדיקים".
תלמיד: אבל בלי החיים של הרשעים האלה לעולם לא נוכל להשפיע לחברים. אני חייב את החיים האלה, זאת אומרת שזה גם חלק מהחיים האמיתיים?
אתה רוצה להגיד ככה, שאחרי שבעים שנה שאני עשיתי כל כך הרבה רע, עכשיו יש לי סוף סוף ברוך ה' מה לתקן ואני אעשה טוב. לא הייתי אומר שזה נכון, כי האדם כבר כשהוא נולד הוא כולו רע, יש לו יצר הרע, הבורא ברא את היצר הרע לכן אל תחכה יותר. בקיצור למעשה אל תחכה יותר, תתחיל לעשות פעולות של השפעה.
שאלה: איך לקצר את הזמנים לחיבור שלם בינינו?
אני לא יודע, "איש את רעהו יעזורו", אתם צריכים לתת דוגמאות זה לזה, ובכמה שאתם מקנאים זה בזה לפי זה תתקדמו.
תלמיד: איך לבנות קנאה טובה בינינו, מקדמת?
קנאה טובה זה שאתה רוצה להידמות לחבר. לא להסתיר אותו שהוא ילך ויעלם, אלא ההיפך, שכל הזמן ישאר עוד ועוד ועוד יותר לדוגמה.
שאלה: האם בכל חבר קיימת מראש השתוקקות לבורא, או שבקבוצה אנחנו בונים את ההשתוקקות הזאת יש מאין?
ההשתוקקות הראשונה נמצאת בנו, זה הרשימו מהשבירה, ואת כל היתר אנחנו צריכים לבנות בקשר בינינו. כמה שאנחנו מתקשרים בינינו, אז אנחנו צריכים מתוך זה לקבל יותר חסרונות לבורא.
תלמיד: אז היא בלתי מזוהה עד שאנחנו מתחילים לעבוד בינינו, ואז אנחנו מתחילים לאתר אותה.
בוא נגיד ככה, אתה צודק, כן.
שאלה: גם אני רוצה להיות בכוונה נכונה במהלך השיעור עם החברים. האם זה נכון שברגע שאני מעלה את הרצונות שלי, מחשבות שלי, ואני מתפלל וחושב על הבורא, זאת כבר כוונה נכונה?
כן.
תלמיד: אני רואה כבר במשך הרבה שנים קנאה טובה בחברים, יש במה לקנא, למה להימשך ולהידמות, אבל אני לא רואה שזה מתממש, אני לא יכול להיצמד, אני מרגיש שאני תקוע באותו המקום.
כנראה שאתה לא מספיק עובד על זה, גם בעוצמה וגם בבירור.
תלמיד: מה לעשות?
בוא נגיד כך, תשמע את השיעור הזה כמה פעמים ואחר כך תשאל. אבל תשמע אותו כמה פעמים ובקפדנות ממש, ולרשום כל פעם כשאתה שומע דבר חדש. וכמה פעמים לשמוע אותו? נגיד שלוש, ארבע פעמים. אמנם כתוב "לא דומה מי שחזר על הלימוד 100 פעם, למי שחזר על הלימוד 101 פעם", עד כדי כך.
שאלה: הכוונה לעשות נחת רוח לבורא, נולדת מתוך חיסרון?
כוונה לעשות נחת רוח לבורא נעשית מתוך העבודה הקפדנית שלנו להתחבר בינינו כמה שאפשר. ואז הבורא מאיר ואנחנו מתחילים לאט לאט מתוך זה להבין מה מוטל עלינו, מה אנחנו חייבים לעשות.
שאלה: כתוב בקטע 5, "כשישראל הם אגודים ודבוקים יחד באחדות גמור, אז לאחד יחשבו". מה זה "אחדות גמור", יש סוף להשתוקקות, יש משהו שלם בהשתוקקות?
לעת עתה, בינתיים, אבל בסוף ודאי שכן.
תלמיד: אז מה זה "גמור"?
"גמור", זה שאנחנו מרכיבים עשר ספירות לעת עתה, לפי הרשימות שהתגלו.
תלמיד: זה אומר שכל העשירייה ממש כבר אחד?
לעת עתה, לפי הרשימות שהתגלו, לפי רשימות שלא התגלו אנחנו לא יודעים. אולי ברגע הבא יתגלו כאלה חסרונות שאנחנו נרגיש שבכלל איזה חיבור יש לנו.
קריין: קטע מס' 6.
""רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו".
"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.
"והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו".
"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו"."
(הרב"ש. 128. "רוממו ה' אלוקינו")
סדנה
איך אנחנו מסכמים את מה שלמדנו עד עכשיו בשיעור?
*
(סוף השיעור)