heb_o_rav_rb-dargot-sulam2-792-inyan-yeziat-mizraim_2008-04-07_shiur_bb

מאמר תשצ"ב

"עניין יציאת מצרים"

ספר "דרגות הסולם", חלק ב'

שיעור בוקר - 07.04.08 אחרי עריכה

"הנה רז"ל אמרו, שסיפור יציאת מצרים צריך לאמר בדרך שאלה ותשובה. ומי שאין לו מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו, מה נשתנה וכו'."

יציאת מצרים זה יציאה מהאגו שלנו, וכדי לצאת ממנו עלינו לדון עם עצמנו כל הזמן, האם זה כדאי או לא, בשביל מה ולמה, באיזו דרך, לקראת מה, לאיזו מטרה, ומה משיגים על ידי זה. לכן, הדרך עוברת כל הזמן בשאלות ותשובות. ולזה שאין לו שאלות, כתוב "שאינו יודע לשאול את פתח לו", זאת אומרת שצריכים לעזור לו כדי שיתחיל לשאול.

גם אדם שמרגיש שאין לו שאלות, שהוא נתון בלחץ ראשוני כלשהו, אבל עדיין אין לו דבר, אז נאמר "את פתח לו", זאת אומרת שעליו לפנות לחברה, לגורמים חיצוניים, כדי שעל ידם השאלות יתפתחו ויִפְתֵחוּ את הדרך. אז יהיה ראוי להרגיש שהוא נמצא בגלות מהרוחניות, שנקרא "גלות מצרים", ושזה יהיה ממש מצרים, מיץ-רע. ריכוז הרע שיכול להתקיים רק כתוצאה מהשהייה באגו ושגורם לו לרצות לצאת.

זאת אומרת שכל הדרך בנויה על שאלות ותשובות של האדם, ובכל פעם, מבחינת האגו שלו, הן מתוחכמות ומבולבלות יותר כדי שהאדם לא יבין. ורק על ידי פתרון השאלות והתשובות הוא מתחיל להיות חכם יותר וערמומי יותר כנגד האגו שלו. האגו הוא זה שמלמד אותו להיות חכם ובוגר יותר, ראוי יותר לקבלת המעמד הרוחני.

"ולפרש זה על דרך מוסר. כי עניין סיפור הוא מלשון השמים מספרים." באופן רגיל המקובלים משתמשים בכל מיני שמות כדי לטשטש את העניין. הכוונה ב"דרך המוסר" היא לדרך הקבלה, למרות שבעל הסולם כותב על הקבלה שהיא הפוכה מדרך המוסר הרגילה. מפני שדרך המוסר הרגילה היא להטיף, לחייב, ואין כפיה ברוחניות, אסור ללחוץ על האדם במשהו בדרך ההתפתחות שלו, כי הוא צריך להוציא מעצמו את כל ההבחנות, אחרת נגרום לו לנזקים בהתפתחות הנשמה שלו, כמו שכתוב "חנוך לנער על פי דרכו". אבל ה"מוסר" במקרה זה נקרא, מוסר עליון, שהוא דוגמא, ומדוגמא זו מתפתחים. לזה הוא קורא "דרך המוסר". "דרך" המוסר, זאת אומרת התפתחות. בניגוד לכך שעוצרים את האדם ואומרים לו מה ואיך לעשות, שלא ישאל שאלות ושזו דרכו בחיים. אין בזה הליכה בדרך, אלא כמו שנאמר לו, כך הוא יעבור את כל חייו ללא התפתחות פנימית. לכן כוונת ה"מוסר" כאן, היא כוונה למוסר הקבלי.

"ויציאת מצרים היינו בחינת החירות והגאולה מהקליפות והסטרא אחרא, שהכוונה היא, לעורר את שורש הגאולה ולהמשיכה, שעניין זה הוא דוקא בבחינת השמים מספרים, שפרוש כשהאדם מסלק את עצמו מכל מיני ארציות, אז יש לו היכולת לספר בשבחו של מקום.

אבל בכדי שהאדם יעלה לבחינת שמים, אז עבודתו הוא בבחינת שאלה ותשובה. וזה עניין שהבנים שואלים, שעניין בנים נקרא ההבנה, ודעת, ושכל, הם שואלים אותו. ולמי שאין לו בנים, היינו שהשכל והדעת אין לו שום שאלות, כי הוא זך בדעת ובמידות, אז הוא מוכרח לעורר בעצמו את השאלות, על דרך שפירש אאמו"ר ז"ל את המאחז"ל, אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי."

על השאלות והתשובות להיות בקצב ושייכות לדרך, הן צריכות להגיע מהסוף להתחלה. כי אם אדם שואל מן הסתם מהמקום שבו הוא נמצא, ללא ראייה קדימה, אז השאלות והתשובות שלו לא יהיו ממוקדות. זאת אומרת שהוא צריך לאתר את הנקודה אליה עליו להגיע, באיזה מצב פנימי הוא צריך להיות, ובהתאם לזה לבנות לעצמו את הסביבה המתאימה, קבוצה, לימוד, ספרים, מקורות, עצות, כל מה שיש, ואז השאלות והתשובות שלו יהיו מכוונות להשגת המטרה. בזה יחסוך את הדרך. יקבל מהמערכת שבה הוא צריך להתכלל שאלות - מהמטרה שצריך להגיע אליה, לתכונות שצריך להגיע אליהן, יקבל שאלות - כל זה יעורר אותו בעד או נגד, ואז יתחיל לברר, אבל לברר בצורה מערכתית ומטרתית. זה מאוד חשוב. כי בכל רגע מתעוררות שאלות רבות בתוך האדם.

ביקרתי אצל נסיכה הולנדית, אישה מאוד חכמה כבת שישים ומאוד ידועה בחוגים שונים המדברים על הטבע, הגלובליזציה, וכל מיני נושאים אחרים. כתבתי על כך באתר האינטרנט שלי. ואנשים שאלו שאלות כמו למשל "במה כיבדו אותך?", שאלות כאלה שלא שייכות לעניין.

שאלות כאלה שואל בדרך כלל אדם שאין לו דיוק בכיוון, כך שהוא שואל על כל הדברים האלה באופן לא ישיר. זה עניין של התפתחות, ובאיטיות יגיעו גם שאלות יותר ענייניות. אבל זו דוגמא מאוד יפה לכך שאין במה לאחוז. יש הרבה אנשים שמגיעים לחוכמת הקבלה, ומחוסר יכולת לתפוס את החומר עצמו הם מתחילים ללמוד היסטוריה, על הזמנים בהם התרחשו דברים, איך הם קרו, ועל נושאים שונים שאינם קשורים ישירות למהות החכמה. כי כך הנושא יותר קרוב אליהם, ומכך כל אחד מהם יכול במשהו להתקשר לקבוצה, לדברים. ואחר כך באיטיות הוא נכנס לעניינים יותר פנימיים. כך אנחנו פועלים בחיים.

וכדי שלא להתבלבל בכל מה שמציפים אותנו מכל העולם, אפילו אם האדם ישאל באופן תיאורטי "מה התכלית"? ואם הוא יוכל לאתר את המטרה ואיך משיגים אותה בעזרת הקבוצה על ידי האור המחזיר למוטב, מתוך זה בכל זאת יעלו בו שאלות יותר נקודתיות, יותר מכוונות. ולא יעלו בו אותן שאלות שאינן ישירות, כמו אותן שאלות ששואלים על חוכמת הקבלה, לדוגמא, "כמה מלאכים נמצאים בשמים ואיך הם נקראים בשמותיהם".

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות וכו'? לילה נקרא הגוף, שהוא בחינת חסרון וחושך. יום נקרא הנשמה, שהוא מאיר להגוף. אז הוא שואל, מה נשתנה גופו משאר גופות של אוה"ע? שבכל הלילות אנו הגופות אוכלין מה שרוצים בלי שום בירורים, אלא מה שלבינו חפץ, הם אומרים שזהו לטובתם. והלילה הזה, היינו הגוף שלי, מוגבל, הן במחשבה והן ברצון.

והתירוץ הוא עבדים היינו וכו', ויוצאנו. ז"א שדוקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. רצוני לומר, שדוקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם וכו', שדוקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה. וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון."

כי "גלות מצרים" ו"יציאת מצרים" הן כדוגמא למה שנצטרך לעבור בקרוב בכל האנושות, אבל בדיוק באותם השלבים כמו שהיו אז. הרצון לקבל שמתגבר, מבחינה אחת הופך להיות יותר ויותר אכזרי, ובגשמיות הוא כביכול נותן כל טוב. ומבחינה אחרת, הוא מכין לאדם מכות, שאם הוא יזהה אותן, יראה שהן מטרתיות. ואז על האדם להבין לקראת מה הוא צריך ללכת, ועד כמה שהוא מסכים עם התהליך, ובהתאם לזה הוא מתחיל לראות איך שמכוונים אותו לתהליך הזה. ש"פרעה" עצמו הוא זה שלמעשה דוחף אותו ליציאה, מקריב אותו לאבינו שבשמים. ובהתאם למידה שבה האדם לא רוצה להיות בזה, הוא יורד מהדרגה הזאת, שליד "משה", ועוד פחות ממנה, עד שמגיע להיות כמו ה"מצרי", כמו שנכלל עם פרעה, וכן הלאה. זאת אומרת שזה תלוי באדם, לפי ההזדהות עם המטרה, עד כמה שהוא מבין את המטרה, והמקום שבו הוא נמצא בכל העולם הזה שבסך הכל נקרא "מצרים". הכל תלוי בבירור השאלות ותשובות, עד כמה שהן מכוונות נכון יותר.

אנחנו רואים ממה שאנחנו לומדים בהגדה של פסח, שיש בסך הכל ארבע שאלות, ארבעה בנים, אחד שאינו יודע לשאול, רשע, חכם, ותם, ובהתאם לזה, אלה הם סוגי מידת ההתפתחות י' ה' ו' ה' שקיימים בנו, ברצון לקבל שלנו, ועם זה עלינו ללכת. האמת היא שבכל אדם קיימים ארבעת סוגי השאלות האלה, ועלינו לראות בהם אמצעים להתפתחות, ואין לזלזל במשהו מהם, אלא שעל כל גורם להיות במקום שלו ולהוסיף, ובכך הוא מקדם לתכלית. לכן יציאת מצרים נעשית על ידי השאלות תשובות.

כמו שאדם מגיע לחוכמת הקבלה עם השאלה "מה הטעם בחיי?" ולזה מכוונת התשובה הסופית "טעמו וראו כי טוב ה'". אבל בדרך, מהשאלה הראשונה ועד לאחרונה ולתשובה עליה, קיימות שאלות ותשובות רבות, וצריך לבדוק, לסדר, ולהקפיד, שהן יהיו מתהליך ההתפתחות, ולא ממקום אחר. ושכל אחת מהן תהיה מחוברת לדרך בקו נטוי, קצר.

שאלה: מה זה "שאלות ותשובות" ברוחניות?

"שאלות ותשובות" הם כלים ואורות, אין יותר חוץ מזה. כשאדם שואל, הוא שואל על בירור השאלה, ואיך יוכל להשיג את התשובה. זאת אומרת שבתחילה הוא רוצה שהאור יאיר לו, ויברר לו בדיוק את החיסרון שלו. יש לאדם חיסרון כללי , מה שנקרא "שואלים על הגשמים", הוא רוצה חיוּת. "גשם" הוא זה שמחייה. אדם רוצה שהחיוּת תגיע, אבל איך?. היא מגיעה על ידי האור המחזיר למוטב המגיע כתהליך מהתכללות בקבוצה, בלימוד, בהפצה, בכל מה שהמקובלים אומרים לנו שהם האמצעים שעל ידם אנחנו מתקדמים למטרה.

האמצעים האלה הם לא סתמיים, כי לאחריהם האדם מגיע למטרה. האמצעים האלה הם שבונים לאדם את הכלי שלו. הקבוצה היא הכלי הכללי ממנו הוא מקבל את התכלית. ההפצה זה גם אמצעי בבניית הקבוצה, בניית כוח גדול יותר כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, לבנות את הקבוצה. ובלימוד כבר מושכים את האור בפועל. זהו סך כל מה שיש לעשות, כל היתר זה הכרחיות. לעבוד, לקיים משפחה, וכו', זה הכרחיות.

כך שהשאלות נועדו מלכתחילה לבירור השאלה, אז השאלות הן תחילה על בירור השאלה, זאת אומרת, למה שנקרא "תיקון הכלי", האור המחזיר למוטב, אור ע"ב ס"ג, שבא ומברר לאדם בדיוק את החיסרון. אחרי שהחיסרון נמצא, שזה נקרא שקיים תרי"ג עיטין, עצות, עשה את מה שנקרא "נעשה" ואז בא צד ה"נשמע", זאת אומרת תשובה, תרי"ג פקודין, מילוי. וכך מתקדמים. במקום להגיד "שאלה, תשובה", אפשר לכנות זאת "תיקון הכלי, ומילוי האור". כאשר "תיקון הכלי" זה השאלה, ובירור השאלה ומילוי האור, זו "תשובה". "נעשה ונשמע", "עיטין ופקודין". אותו דבר. ואין יותר מזה אלא שאלה ותשובה.

שאלה: האם המגבלות על הרצון והמחשבה אינם בניגוד להתפתחות מעל האגו?

ישנם אנשים שאומרים שהחינוך הטוב זה אנרכיה, כלומר שהאדם יעשה את כל מה שבא לו לעשות. אי אפשר להגיד אם זה נכון או לא. וייתכן כביכול, שאחרי כל מה שאנחנו מנסים ומשתדלים לעשות בעולם שלנו, זה הנכון ביותר מהכל.

אבל עלינו ללמוד מהטבע שאם נותנים לבן אדם, לילד קטן, לעשות מה שהוא רוצה, קודם כל הוא לא יגדל, הוא יהיה כמו בהמה. אם נשאיר אותו ביער, הוא יגדל להיות כמו החיות. הן ייקחו אותו, והוא ילמד מהן. ראינו כבר דברים כאלה, יש לכך דוגמאות. הוא לא יגדל. זאת אומרת, שהטבע דורש שהחינוך לכל אחד יהיה חינוך המכוון מדרגה עליונה יותר. אנחנו רואים את זה מהטבע, יש הורים ויש ילדים, וההורים הם אלה שמלמדים את הילדים.

אותו דבר עם החכמים, שמלמדים את האנשים הפשוטים, ועם המדענים, שמציגים לנו ידיעות על העולם. האדם לא יכול להתקיים בגישה של "אני לא רוצה לדעת כלום, מה שיהיה יהיה, ומה שבא בא". סדר העולם, הסדר הטבעי הוא לא כזה. ויש מקובלים - שמשיגים רחוק יותר, את מטרת החיים, מעבר למה שנראה כאן כדרך הקיום הזמני, גם הם מביאים לנו את החוכמה שלהם.

כך שאם האדם לא ישמע לכל העצות האלה, זה יהיה שלא לפי הטבע. וזה לא טוב או רע, אלא שאם זה לא לפי הטבע, אז ודאי שיהיה לאדם לא טוב. זאת אומרת שעלינו רק ללמוד מהטבע ולעקוב אחריו. חוכמת הקבלה לא אומרת לאדם דבר שעליו לעשותו ולהגביל את עצמו. אבל הוא ילמד את מה שהטבע דורש ממנו, ואם יפעל בהתאם לכך יהיה לו טוב יותר.

אנחנו לומדים מהמקובלים, שהעולם שלנו הוא סך כל סכום הנשמות הקשורות זו לזו למערכת אחת, שמלכתחילה היתה מערכת כזאת ואחר כך לעניינינו, לעינינו, להרגשתנו, היא כביכול נשברה, ושזה קורה בהרגשתנו, ולא שזה באמת כך. ושאנחנו נרצה לראות אותה מתוקנת. הרצון הזה שאנחנו משיגים באיטיות, להרגיש את עצמנו מתוקנים, מחוברים, הרצון הזה מקנה לנו חוכמה עילאית, את היכולת לראות, יכולת להרגיש את החיים העליונים.

המקובלים מספרים לנו על כך, ואנחנו יכולים להקשיב למה שהם מספרים, ויכולים שלא להקשיב. ורק במשך העשרים שנים האחרונות הם מספרים, לפני כן לא סיפרו דבר, לא רצו לגלות, כי אסור היה, מפני שעד אז לא התפתחנו. וכמו ילדים, התפתחנו לגיל מסוים, ועכשיו מותר להסביר לנו. כמו כן יחד עם הגיל הזה ועם ההסברה של המקובלים, מגיעה מנגד מכה ודוגמא מהטבע, ורואים כמה שהם משלימים זה את זה. זאת אומרת שאת מה שמספרים המקובלים, אפשר לראות בטבע, ובאמת זה מתחבר יחד, ורואים את התמונה השלימה. שאלה לא סתם מכות מנותקות מהמציאות ושאין בהן כל מחזוריות ומערכתיות ולא מטרה, אלא שעל ידי ההסבר שלהם אפשר לראות שזה דבר עגול, סגור.

אז שוב, לומדים מהטבע רק על ידי החכמים. אין כאן שום דבר לא טבעי. כך גם למדנו כל דבר בחיים שלנו, ועכשיו לומדים משהו שהוא קצת מעבר לחיים. אבל הדרכים הן אותן הדרכים.

שאלה: האם בתשובה אפשר לשמוע את קול הבורא? איך אפשר לדעת האם הבורא מדבר איתי?

יש הרבה אנשים ברמה הנורמאלית ויש ברמות חולניות, שחושבים שהם מדברים עם הבורא.

אבל יש כאלה ששומעים, יש כאלה שמגרונם הבורא מדבר, וכן הלאה. אלה דרגות ההשגה. ההשגה היא אך ורק על ידי השתוות הצורה. אם אדם קונה תכונה רוחנית מסוימת על מנת להשפיע, בנתינה, אהבה לזולת, הוא מגיע לאיזשהו מצב רוחני אחר, ואז מתוך התכונה הזאת הוא מבין מה קורה -במציאות. כמו שעכשיו אני רואה את המציאות מתוך התכונות שלי, ואם אעשה בהם תיקון כלשהו, אני אתחיל לראות את כל המציאות בתכונות החדשות. אני אתחיל לשמוע לראות ולהבין, מה שראו אברהם, יצחק, יעקב, רבי עקיבא. ואני כביכול מטייל בהיסטוריה. אבל זה לא בהיסטוריה, אלא שאני רוכש קצת מהמדרגות, מהתכונות שלהם, שהרי כל אחד מציג תכונה מיוחדת כלשהי, ואז כביכול אני נכלל מהם ומבין מה אמר אברהם, מה חשב רבי עקיבא, וכן הלאה. אם אני נכלל מאותן התכונות, אז אני מבין אותם, הכל בהתאם לכך. כללות כל תכונות הנתינה ההשפעה והאהבה, זה הבורא. ואז אני מתחיל להבין, להרגיש, לשמוע, לראות. תלוי באיזה כלי אני מגלה, ולא חשוב אם זה בראייה שמיעה טעם ריח ומישוש. אז אני מגלה את הבורא, שומע, רואה או מרגיש. זה עניין של השגה. וכל השגה תלויה בתיקון המידות שלי. ממידות שהן לעצמי, למידות לטובת הזולת. זה הכל.

אז עד כמה שהאדם יתקן את עצמו באמת לאהבה, בזה הוא יכיר את הבורא. כי הבורא זה כללות כל כוח האהבה, "טוב ומטיב".

שאלה: מה צריך לעשות כקבוצה כדי להתקדם על ידי שאלות ותשובות?

בירור המטרה ובירור האמצעים. ובזה מקצרים את הדרך.

שאלה: למדנו שרב"ש אמר שמחיצוניות מגיעים לפנימיות, וזה נקרא "נעשה ונשמע". ככל שלומדים יותר את חוכמת הקבלה מגלים שהחיצונית זה בעצם רובד מאד עמוק. איפה נגמרת החיצוניות ומתחילה הפנימיות? איך אפשר להבחין בדבר הזה?

בנוגע לחיצוניות ולפנימיות אפשר לדבר בהרבה חתכים. נאמר ש"חיצוניות" נקרא החומר שלנו, העולם שלנו, וה"פנימיות" זה הרוחניות. זה תיאור די גס וכללי. ואפשר להגיד ש"חיצוניות ופנימיות" זה כבר בתוך האדם, ביחס שלו לחיים, לעולם, למטרה. "חיצוניות" זה פחות חשוב, זהו אמצעי. "פנימיות", שרוצה להשיג משהו חשוב יותר, עליון יותר, רוחני. וכך זה בכל דבר. כמו כן זה יכול להיות בפעולות. האדם יכול לעשות פעולות חיצוניות כלשהן, ואם הוא מלביש לתוך הפעולות האלו את המטרה אליה הוא רוצה להגיע, אז גם החיצוניות הופכת להיות לפעולה להשגת המטרה, היא ממש נעשית פנימיות. אחרת לא. אם אין פנימיות אז גם אין חיצוניות, זה צריך להיות באופן שהאחד מחזיק את השני. אחד מצביע על השני, או פנימי או חיצוני.

וזה בהחלט תלוי במה שמבקשים ובמה שדורשים. אנחנו לומדים שבכל מדרגה, יש פנימיות וחיצוניות. בכל מדרגה נמצא אח"פ דעליון, והוא נקרא "פנימי". והמדרגה עצמה, שם נמצא האדם לפי התכונות ולפי קביעת המצב שלו, זה נקרא "חיצוני" כלפי אותו עליון.

שאלה: איך הורה בודק את התקדמות הילד שלו, אחרי שחשף אותו לחומר חינוכי? מה הם הצעדים המעשיים בחינוך?

אפשר לומר שבגיל הרך החינוך צריך להיות באופן של נתינת דוגמא. ילד ואפילו חיה, קולטים מדוגמאות, מהחיים. עד גיל שלוש אין כביכול חינוך, כי האדם עדיין לא תופס. החינוך האמיתי מתחיל מגיל שלוש, כשמתחילים ללמד אותו מאלף בית, וכן הלאה.

אני ממליץ על ארגון משחקים לילדים מהגיל הרך ביותר. משחקים שמלמדים אותם בהדרגה ובהתאם לגילם, באיזו מידה האדם, על ידי חיבור לאנשים אחרים משיג דברים טובים אותם הוא רוצה להשיג, ובלי חיבור הוא לא יכול להשיג אותם. אם מתחברים יחד, מצליחים. אם לא מתחברים, לא מצליחים. ובחיבור כזה האדם חייב לוותר מעט על עצמו.

והרגע הקריטי במשחק הוא זה שבו עלי לוותר על עצמי, ואני מאוד לא רוצה, ומצד שני, בעזרת החיבור אני מצליח עם כולם, ודווקא עם כולם ולא לבד. כל התחכום הוא לבנות את הנקודה הזאת במשחק . צריכה להיות כאן הבנה מצד יוצר המשחקים ושימוש בדמיון שלו, עד כמה שהוא יכול לעשות זאת.

אבל על הנקודה להיות כזו - אני מאוד לא רוצה לוותר, אני רוצה להשיג לבד, המטרה מאוד חשובה, ועומד לפני מכשול כלשהו, שבו אני מתחיל להבדיל, שאם לא אתחבר, ודווקא לאלה שלא איכפת לי מהם וכן הלאה, אני לא אשיג את המטרה. ובנקודה זו אני מתלבט, ומנסה לעשות את הדברים בכל מיני דרכים ובסופו של דבר, אין ברירה. ואז אני מוותר.

וכשאני מוכן כבר לוותר, לא נותנים לי, מן הסתם, לוותר כך. אומרים לי שלמרות שרציתי ושהגעתי לזה כשאני מוכן, זה עדיין לא מספיק. וכשאני מבקש הסבר לכך, אומרים לי שדווקא בזה שאני מוותר, שבכך שארצה להתחבר איתם מתוך הרצון ולא בגלל המטרה, אוכל להשיג מטרה אחרת, והיא, שהחיבור עצמו יהיה המטרה. אבל זה קורה לאורך ההתפתחות במשך השנים.

ואז אפשר לבנות סדרת משחקים לכל גיל, אפילו לילדים שהזקינו, גם לגילאי שלושים, ארבעים, חמישים, שגם הם אולי ילמדו משהו, יש עוד זמן.

שאלה: האם יש עוד עקרונות, או שזה העיקרון שרק אליו יש לכוון?

כתוב ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. אם זה כלל, אז הוא כולל את כל יתר הדברים. אדם יכול לחבר אליו כל מה שהוא רוצה, אבל בסך הכל זו כל הדרך, אין יותר.

מה אנחנו עושים כל החיים? הרי אנחנו נמצאים במשחק. כתוב "משחֵק עם לויתן", הבורא משחק עם לויתן, זה משחק. "צחוק עשה לי אלוהים", זאת אומרת שאנחנו נמצאים במשחק. הכוונה היא, שמלמדים אותנו את הדרך בה נוכל, על ידי החיים האלה, להיות טובים יותר, לפעול נכון יותר, ושבאין ברירה נלמד מכך שלפעמים מפסידים, ולפעמים לא. אלא שלפעמים ההפסד מתבטא במחלות קשות ובמוות, ולפעמים הרווח הוא בזה שמבינים שצריכים להיות מעל החיים שלנו כדי להתחבר לדברים גבוהים יותר.

בחיים האלה המשחק עובר ומורגש על בשרנו, אבל בסופו של דבר זה משחק. הכוונה במשחק, שעל ידי הפעולות האדם רוכש חוכמה ומדרגה עליונה יותר. הויכוח הוא משחק. הכל הוא משחק. ההתפתחות היא משחק. כל ההתפתחות, גם של הצמחים, החיות, של התאים החיים, נובעת מאותה מתכונת של המשחק.

האדם מדמה את עצמו במצב יותר עליון, לומד מתוך דוגמא, משתדל להיות כך או אחרת, ואז מגיע האור ומשנה אותו. גם בחיים שלנו, אפילו בתאים שגדלים, זה לא משנה במה, הכל נעשה על ידי הכוח העליון. מכך שרוצים להיות קצת יותר, מההתפתחות במדרגה הנוכחית.

אבל הרצון הזה שהוא להיות "קצת יותר", מגיע או באופן אוטומאטי, לפי מידע הגנים המצויים באדם, או שהוא מגיע באופן שהאדם בצורה הכרתית רוצה למשוך את עצמו. ההבדל הוא, שבצורה הכרתית זה נגד הטבע שלו, ובצורה האוטומאטית זה לפי הטבע.

אז לפי הטבע, זה דומם צומח וחי. וגם האדם המדבר, בדרגות דומם צומח וחי, נמשך להתפתחות לפי הטבע, לפי מה שנקרא ה"אגו". ואם הוא כבר מתחיל לרצות להתפתח למעלה מהאגו, כנגד הטבע שלו, אז המשחק הופך לרציני, בכך הוא כבר נכנס למשחק כקובע, כמי שמשחק בו. אז הוא רואה איך הבורא משחק איתו, והוא שותף.

הצדיקים הם השותפים לבורא בבריאה, והבריאה היא סך כל תיקון אותו הכלי הכללי. זה המשחק, להביא את כל הכלי הזה לתיקון. אבל עד כמה שהוא נראה לנו מהדרגה שלנו הקטנה החומרית, כמפחיד, נורא, עם מלחמות, רציחות, איומים ובעיות, אם מצליחים להתעלות מעל זה, רואים כמה שזה משחק.

לכן שרה אמרה שצחוק עשה לה אלוהים, כשמדובר היה על הלידה החדשה, איך ייתכן שיכול להיוולד משהו מדרגה אחת לדרגה השנייה, מדרגה הגשמית לדרגה הרוחנית. אז זה כן אפשרי, זה המשחק.

שאלה: רב"ש כותב במאמר שאדם צריך לעורר את השאלות בתוך עצמו. אז מה לעשות עם השאלות האלה, לברר אותן או לשאול?

אדם לא יכול לברר מתוך עצמו שאלות נכונות. השאלות שלו יהיו מכל המגוון שבא מהאגו שלו, היינו, מכל העולם. מה שרואה מהאגו. אם הוא רוצה שאלות מטרתיות, הן יכולות להגיע אך ורק מתוך החברה, לא יכול להיות אחרת. שאלות, מתוך חיבור, מתוך חברה, מתוך האנשים שנמשכים יחד איתו למטרה. כל מקור שאלות אחר הוא לא מטרתי. אפילו שלומד מתוך הספרים ומשם באות לו שאלות, שומע, קורא, מעבד את המאמרים, כותב, אם זה לא מתוך הקבוצה, מתוך קושי להתחבר עם האחרים, אז אלה לא שאלות מטרתיות. מה זה נקרא מתוך הקבוצה? מתוך קושי להתחבר עם אחרים. כי חוץ מזה לא צריך יותר כלום, אנחנו צריכים להביא כלי למילוי, המילוי נמצא. אז כל השאלות הן, "איפה הכלי?"

שאלה: אדם שלומד ב"לא לשמה", אפשר להגיד שהוא נמצא בדרגה של קוף?

קוף זאת דרגה לא פשוטה, זה אמצעי. אדם שנמצא במצב של "שקר מועיל" מה שנקרא, שיודע שהוא נמצא כחי והולך להיות אדם, זה נקרא "דרגת קוף". "קוף" זה נקרא שדומה לאדם, שרוצה להידמות. ואדם זה כבר משהו שדומה לבורא, שהוא ממש צורת הבורא. אז להיות כביכול קוף ברוחניות, זה סימן שהוא מתקדם ולוקח יותר ויותר צורות של האדם. זהו האמצעי בין חי למדבר.

שאלה: בהכנה לשיעור בוקר אנחנו שומעים לפעמים את הרב"ש שואל מין שאלה קטנה אבל מאוד מחודדת, הוא שואל בקול שקט, "בשביל מי אתה עובד?", מין שאלה קטנה ובעייתית. אנחנו אומרים גם שהדבר הכי חשוב זה החיסרון, לבנות כלי ששואל על המטרה, שמחפש את המטרה. האם מסגרת שמדכאת את היצר הזה, שאומרת "במופלא ממך אל תדרוש", או לא מעוררת אדם לשאול שאלות נוקבות קשות, שאומרת "תעשה מה שאומרים לך וזהו", היא מסגרת מסוכנת להתפתחות של אותו דור?

ודאי. זאת מסגרת שאומרת, "הכל טוב לך, יש לך בצלים ושומים, יש לך סירים עם בשר, מה רע בזה? אתה רק צריך לשלם קצת לפרעה, ותאכל את הכל בשקט, והחיים שלך יהיו חיים טובים". אומרים שהחיים במצרים היו מאוד טובים, היה חסר רק דבר אחד. ובעל הסולם מסביר, שההבדל בין גלות לגאולה, הוא סך הכל בזה שמתגלה הבורא. וזה אידיאל רוחני, שלא מוסיף בגשמיות. בגשמיות לא חסר לאדם כלום, רק אם הוא מגיע למצב שמאבד טעם בגשמיות, אז הוא רואה שהרוחניות חסרה. אבל זה באין ברירה.

ויש כאלה שאומרים "אנחנו צריכים להישאר בגשמיות" וזה בסדר גמור. מי אמר שעכשיו גלות? אפשר להישאר בחיים האלו, לא חסר כלום, "יש לך חיים טובים, יש לך כל טוּב, תקיים תורה, תעשה מצוות, תהנה מהחיים, הכל לפניך, עולם הזה, עולם הבא." מה זה נקרא "גאולה", מה חסר לנו? יש הכל. אין לאנשים הבנה הרגשה, שחסר כאן המרכיב היחיד ההכרחי בחיים שלנו, שזה הבורא. אם אין עדיין הרגשה כזאת, אין חיסרון לזה, אז אין עם מי לדבר.

אם יש אנשים שאין להם חיסרון לבורא, אז אין. אבל יש כאלו שמכריחים אחרים לעצור את התפתחותם ולהגיד, "לא צריכים יותר", הם נקראים "ערב רב". כמו שמוסבר, שזאת הייתה תקלה גדולה לישראל, למי שרצה להגיע לגאולה, ישר-אל. הייתה להם תקלה גדולה מהערב רב, מאלו שאומרים, "הכל בסדר גמור, אנחנו לא צריכים שום דבר. הימים שלנו הם ימות המשיח? מה פתאום, אנחנו צריכים להמשיך כמו תמיד. לא צריכים קבלה, לא צריכים כלום. אין מה לתקן את עצמנו, אלא רק לעלות מעט מעל הגשמיות הגסה, וזה מספיק".

זאת אומרת, לא תיקון פנימי של "ואהבת לרעך כמוך", אפילו בגשמיות. בלי ללכת רחוק, בלי רוחניות, אפילו בגשמיות, אף אחד לא דואג ולא מבין שזאת מטרת התורה. וזו התקלה לישראל. הזמן יעשה את שלו. אלה דרכי ההתפתחות.

(סוף שיעור בוקר)