שיעור בוקר 05.08.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 34,

"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח"

"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת "תלמיד חכם". תלמיד חכם נקרא הקדוש ברוך הוא, ו"בת תלמיד חכם" נקרא כלי של תלמיד חכם על מנת להשפיע. ובאמת בשביל לקנות בת תלמיד חכם - לקנות זה מפני שהאישה נקנית, את הכלי קונים. אז הוא צריך באמת למכור את כל מה שיש לו. זאת אומרת אם ירצה את אותו הרצון שיש לבורא אז יקבל אותו תמורת כל הרצונות לכל המילויים האחרים, אחרת לא.

וכל הדרך שלנו זה איך אנחנו לאט לאט מחליפים את כל הרצונות שלנו לרצון אחד, ומרכזים את הרצון הזה מעל כל יתר הרצונות כנגדו לרצון הכי גדול, ואז מבת תלמיד חכם מגיעים לחכם.

הוא אומר שעל ידי סגולה, תורה ומצוות, מי שמגיע להיות דתי נעשה אז יותר רע. ברור שהכוונה שלו שלא מי שחוזר בתשובה ונעשה לצדיק, אלא מי שמגיע להיות דתי, והכוונה בדתי שרוצה להגיע לקו האמצעי, דעת, תפארת, יסוד, ועובד על זה. כלומר משתדל ללכת למעלה מהדעת למרות שהגוף אומר לו שהדרך הזאת היא דרך ללא הצלחה, לא ברורה, שתמיד אתה נעשה יותר רע, יותר גרוע ובכל זאת הוא רוצה להיות דתי.

הוא רוצה להגיע לדעת, תפארת, יסוד, זאת אומרת זו הדרך, עביות, שורש, א' וב' שבהם הוא רוכש כל פעם יותר ויותר כלים דקבלה ומכניע אותם, ובכל זאת הולך למעלה מהם. ואז הוא מרגיש שבאמת הוא נעשה יותר ויותר גרוע כל פעם, כי העביות שלו מתגלה יותר ויותר. ואת כל הרצונות שאז מתגברים בו הוא צריך להחליף אותם לרצון אחד, לבת תלמיד חכם.

תלמיד: שאומר, "דצווחין ככלבא", שרוצה גם העולם הזה וגם עולם הבא.

כל המצבים שכתובים לנו כאן, ואפילו אומר שחס ושלום האדם בא לשם ורשעים גמורים נמצאים שם, הכול אנחנו צריכים לעבור, אין אף מצב שהאדם לא עובר אותו בדרך למטרה, כי הכול ברא הבורא בכלי אחד, כל כלי כלול מכל הרצונות, ואין אף מצב באדם, לא חשוב האופי שלו, לא חשוב הטבע המקורי, לא חשוב מאיזה חלק של אדם הראשון נשמתו, הוא בכל זאת צריך לעבור את כל המכשולים.

ודאי שכל אחד קצת בסגנון שלו, אבל בכל זאת כל אחד צריך לעבור את כל הרצונות האלו, שגם "דצווחין ככלבא, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאיתו, גם לעולם הזה, גם לעולם הבא". שהרצון הזה הוא כבר לעולם הזה ולעולם הבא זה כבר טוב, ואז אחר כך מגיע לזה שרוצה רק את העולם הבא וגם זה קליפה ממש.

לפעמים הוא אומר, שהעולם הזה זה הכוונה על מנת לקבל, ועולם הבא על מנת להשפיע. אם הוא מדבר על הכלבין אז הוא או אומר שגם העולם הבא הכוונה שרוצים על מנת לקבל, שזה כבר קליפות וצריכים לראות לפי העניין על מה בדיוק מדברים, כי בכל שפה המילים שמשתמשים בכמה מקומות הן כאילו אותן מילים לתוכן שונה. אבל ללא ספק מדובר על מי שעולה בדרך, מי שמתחיל להתעסק בעבודת ה'.

ואנשים לא מבינים שעבודת ה' זה "קבלה". ובכל מקום מדברים על עבודת ה', תיכנס לאיזו ישיבה ולאיזו כולל ותדבר עם דתי וגם חילוני, לא חשוב, כולם יודעים שאדם דתי עוסק בעבודת ה' ומה זה עבודת ה' אף אחד לא יודע. עבודת ה' הכוונה היא לקיים תורה ומצוות יום יום וזהו.

אף אחד לא מבין שעבודת ה' באמת זה קבלה, חושבים דווקא על קבלה, שזה משהו שקשור במותרות ויכול להיות שמתעסקים בזה אנשים שלא יכולים אחרת, מבינים אולי קצת אחרת, שהם קצת מקולקלים במשהו, בקיצור לא נורמאליים.

ובאמת עבודת ה' האמיתית שהיא נטו עבודת ה', זה הקבלה. ומי שרוצה לעבוד את ה', זאת אומרת לקיים מה שהבורא רוצה לאט לאט להגיע לזה שהוא מקיים מה שבורא רוצה, הוא חוזר אחרי הבורא.

תלמיד: מחזר.

לא מחזר, חוזר, כלומר, אני רואה מה שבורא עושה. יותר טוב לומר "מחקה". בעל הסולם אומר במאמרים, שהעבודה של האדם היא התחקות אחרי הבריאה. ובדרך כשהוא חוזר ככה אחרי המעשים של הבורא, אז הוא מגיע ל"עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'."

תלמיד: באיזה עמוד זה?

זה ב"פרי חכם", "סוד העיבור - לידה", עמוד קצ"ט. "פרי חכם - מאמרים", קצ"ח, "סוד העיבור - לידה", "הכלל והפרט".

שם אומר: "עיון המשכילים בבריאה," מי שבאמת רוצה להיות חכם בבריאה, לרכוש חכמה, חכמת הקבלה ובכלל חכמה, "במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השגחה", או טבע הבריאה." ואנחנו שהולכים ומחקים אותו, זה נקרא שאנחנו עובדי ה'. זה מה שנקרא "דע את ה' אלוהיך ועבדהו". לומדים איך שהוא פועל בבריאה, איך שהוא משגיח, איך שהוא מנהיג את הכול, ולוקחים ממנו את כל המערכת הזאת של הנהגה והשגחה ונעשים במקומו שולטים על עצמנו, כי חוץ מאיתנו, חוץ מהרצון שלנו על מה הוא משגיח? מה הוא עושה? מה זה בריאה, הבריאה זה אנחנו יש מאין.

אז אנחנו לומדים איך שהוא פועל עלינו מתוך העליות והירידות וכל הדברים שהוא עושה, ולאט לאט לומדים את זה, ורוצים להיות הבעל ביתים על עצמנו במקומו. זה במידה שיכולים לעשות את זה, רוכשים מסך וכן נעשים כך. זה העניין של עבודת ה', אין יותר מזה. מי שחושב שיש משהו אחר הוא פשוט לא בעניינים.

וכל העולם חושב שעבודת ה' זה במה שהם מתעסקים, קצת לומדים, קצת עושים מצוות מעשיות. אני לא פוסל חס ושלום את הדברים האלה, אבל עבודת ה' זה לחקות את הבורא ולעשות כמוהו. זה נקרא "בן כלפי אב", "בנים אתם לה' אלהיכם".

תלמיד: למה לרצות להיות כמוהו? הוא עושה פעולה עלינו כמו שהוא רוצה.

כמו שהבן שלך מסתכל עליך ועושה כמוך כמו קוף, חוזר על זה, ואחר כך כשהוא נעשה יותר גדול, הוא עושה את זה בשכל, אז כך גם הדרך שלנו. בהתחלה עושים את זה ללא הבנה, זה נקרא בעיבור, רק מבטלים את עצמנו, אחר כך יניקה, מכניסים לזה יותר רצון והבנה, ואחר כך גדלות, מוחין.

הבורא רוצה שאנחנו נהיה לגמרי לגמרי דומים לו. הדימוי שלנו אליו הוא בזה שאנחנו רוכשים מסך על הרצון לקבל, ואז אנחנו נעשים כנוקבא אליו, נעשים בזיווג דלא פסיק פנים בפנים איתו. זה נקרא שהגענו לעבודת ה' המלאה. כשנתקן את עצמנו ונגיע למצב כזה שנהיה בדיוק כמוהו, כנגדו, אז נתחיל כבר לעבוד בצורה אחרת אחרי גמר התיקון, אלה סתרי תורה, פעם נדע מה זה, אבל לשם זה אנחנו עושים את הכול. המטרה היא לא להגיע לגמר התיקון, המטרה היא להגיע לגמר התיקון כדי לשגשג הלאה יחדיו.

מה שאני רוצה להגיד, שזו היא עבודת ה'. מי שחושב שעבודת ה' היא סתם לעשות פעולות גשמיות, אז כותב בעל הסולם, ש"לא אכפת לקדוש ברוך הוא מי ששוחט בהמה מהצוואר או מהעורף, ולא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל", ו"מצווה ללא כוונה כגוף בלי נשמה" וכן הלאה. כלומר כל עבודת ה' היא הכוונה. הכוונה היא אמצעי בסופו של דבר, היא בסך הכול אמצעי לחקות את הבורא.

תלמיד: למה בעל הסולם מחפש תלמיד חכם? כי אנחנו רואים שמה שאנחנו מחפשים זה לא רחוק מהתיקון.

חכם נקרא הקדוש ברוך הוא. מי שלומד את החוכמה שלו נקרא תלמיד של חכם. הכלי לזה, הרצון לזה, נקרא בת תלמיד חכם.

יש לנו רצון לקבל, בצורה מתוקנת הרצון לקבל הזה נקרא גבר, בצורה שהוא לא מתוקן הוא נקרא אישה. יש פה כל מיני שמות. בזה שמתחתנים עם בת תלמיד חכם רוכשים רצון לקבל ומתקנים אותו לעל מנת להשפיע, כי רוצים על ידו להגיע להיות תלמיד חכם, ומגיעים לעבודת ה', לדימוי של הבורא.

תלמיד: כל כלי הוא רצון לקבל.

אתה צודק שבסופו של דבר כל הרצונות בצורה מתוקנת הם הופכים להיות לכלים הנכונים, אבל בדרך התיקון זה לא כך. בדרך התיקון יש הרבה רצונות שאדם צריך להסתיר אותם, לא לעבוד איתם, אלא לסנן אותם, לעבוד רק עם כמה, בהתאם למה שהוא יכול לסדר לעל מנת להשפיע, לעבודת ה'.

תלמיד: באיזה שלב מתחיל התיקון? הוא אומר כאן, שמטרם שנעשו לדתיים היה להם רצון לקבל גשמי.

מטרם שנעשו לדתיים נעשה בהם רצון לקבל גשמי, הכוונה היא שלפני שאדם מתחיל לתקן את עצמו ופוסע כבר בקו האמצעי, דעת, תפארת, יסוד, היה לו רצון לקבל שמכוון רק כלפי עצמו, על מנת לקבל. כשנכנס כבר לעבודה בעל מנת להשפיע, אז מסדר אותו בצורה כזאת שהוא על מנת להשפיע עם מסך, זה נקרא דתי. ואז מתחילה להיות כבר עבודה אחרת.

הוא מסנן את הרצונות שלו, הוא לוקח מהרצונות שהם נכונים, שיכול לעבוד איתם. כי יש רצונות שאיתם אי אפשר לעבוד בכלל, שמצווה לא לעבוד איתם, "מצוות לא תעשה" מה שנקרא, בל"ב האבן. הוא לוקח רצונות כאלו שמותר לעבוד איתם, שהוא מסוגל לעבוד איתם, ורואה באיזו מידה הוא מסוגל, איך הוא יכול, באיזו תרכובת ביניהם, ומתחיל לסדר אותם, לכוון אותן לעל מנת להשפיע, ומזה הוא בונה קו אמצעי שבו.

תלמיד: אבל על איזה מעשים של השפעה הוא מדבר, שמטרם שהוא נעשה דתי והיה לו רצון לקבל גשמי, והיה לו יותר כוח לעשות מעשים של השפעה?

כשהרצון לקבל מתגלה לאדם בצורה הרגילה כמו לכל אדם ברחוב, אז הוא רואה שברצון לקבל שלו בחלקו הוא יכול לקבל ובחלקו הוא יכול להשפיע. מה זאת אומרת? יש דברים שאני נהנה מזה שאני נותן, תדבר עם כל אחד ברחוב, ויש דברים שאני נהנה מזה שאני מקבל. בכל אחד ואחד זה בהתמזגות שונה, ולפי זה אנחנו יכולים להגיד שזה אדם רע וזה אדם טוב, זה יפה במעשים שלו וזה מכוער. אבל כל הרצונות שלו, גם דהשפעה וגם דקבלה, הם כולם לתועלת עצמו.

כשהוא מתחיל להשוות את עצמו עם ההשפעה האמיתית, זאת אומרת ללא שום תועלת עצמית, אז כבר יש בדיקה אחרת לגמרי. גם מעשים דקבלה, גם מעשים דהשפעה, קודם כל כולם נראים לו אותו דבר, שהם כולם על מנת לקבל וכולם פסולים, ואז הוא כבר רואה את עצמו כפול רע. קודם הוא חשב שלקבל זה נורמלי, טבעי, עכשיו הוא מגלה שזה רע.

קודם כשנתן הוא חשב על עצמו שהוא עושה דברים יפים וטובים, הייתה לו הצדקה, היה לו ערך עצמי, נראה לו שהוא בן אדם. כי אנחנו נהנים מזה, יש לנו הערכה עצמית, יש לנו גאווה, יש לנו כל מיני דברים, ולאדם הכי נבזה, הכי נורא, יש את הדברים האלה, הוא חושב שהוא משהו תורם, משהו נותן. גם זה עכשיו מתגלה לו, שמה שהוא חשב קודם שזו הנתינה שלו, שזה האדם האנושי שבו, הוא רואה עכשיו שגם זה על מנת לקבל, ואז נעשה כפול רע. מההרגשה הזאת, שכל המעשים שלי רעים וזוועתיים, וכשאני רוצה לתת למישהו זה עוד יותר גרוע, מההרגשה הזאת הוא ממש נכנס לייאוש.

חוץ מזה שעל המעשים הקודמים שלו, גם של נתינה וגם של קבלה, מתגלה לו שכולם על מנת לקבל, בנוסף מתגלים לו רצונות יותר גדולים. הוא פתאום רואה שלא אכפת לו כלום, שיאכלו את הילדים שלו, שכל העולם יחרב, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, הוא פתאום רואה שהאגו שלו כל כך סגור בפנים, שחוץ מגבולות הגוף שלו הוא לא מביא שום דבר בחשבון, עד הפרט האחרון. אחר כך הרצון לקבל מראה לו תמונה כזאת, שלא רק חוץ מהגוף שלו, אלא גם מה שיהיה בעוד רגע לא אכפת לו. אפילו שבעוד רגע אני לא אהיה קיים, ויישרף לא חשוב מה, אבל אם עד הרגע הבא אני חי? זהו. הרצון לקבל כל כך מתרכז בנקודה אחת בהווה ובתוך עצמו, שממש זה הגבול שלו, הנקודה, גם גבול בציר הזמנים וגם גבול במרחב, אין.

כשאדם מגלה את זה, אז הוא רואה שלא שהרצון לקבל צריך להתגלות כגדול. הוא מתגלה כגדול בזה שהוא מכונס לתוך עצמו, עד הסוף, ולא אכפת לו שום דבר חוץ מזה. זה נקרא "גדול", גדול באיכות הנוראית הזאת שלו, אינטרוברטית כזאת, לתוך עצמו. אז האדם באמת נכנס לכזה מצב שהוא לא מבין איך אפשר להפטר מזה, רע לו מזה מאוד. למה? כי אם היה מגלה את זה מן הסתם, זה לא היה רע, "אז אני כזה". ואנחנו רואים שהרבה אנשים עושים דברים נוראים בעולם, ועוד מצדיקים את עצמם יותר מאנשים שעושים כביכול דברים טובים.

אלא הבעיה היא, שמי שהולך להיות דתי, לרכוש קו אמצעי, לעבוד בדעת, תפארת, יסוד, אז הוא רואה את עצמו רע כנגד אור מקיף, יש לו כבר פיצול אישיות כפולה. זה לא שהוא רואה את עצמו רע, כי אז הוא לא רואה את הרע. כאן, כשהוא רואה את עצמו כנגד אור מקיף, זו ההרגשה הנוראית, שעוד מוסיפה לו, אז מי אני כנגד איזה סטנדרט שהוא התכונות של האור. הוא פשוט משתגע, הרגעים האלה הם עסיסיים כאלה. זו תחילת הכרת הרע. ודאי שזו לא הכרת הרע ממש, כי הכרת הרע בינתיים היא כלפי הבורא. כאן פשוט כלפי האור המקיף הוא רואה את עצמו רע. כלפי אחרים, כלפי איזו דמות שהוא חושב שכך צריך להיות טוב. זה עדיין לא כמה רע אני עושה לבורא. זה עדיין לא כלפיו, אלא כך הוא חושב על עצמו. זאת אומרת, תן לו לתקן את עצמו, תן לו להרגיע את עצמו, ואז הכול יהיה בסדר. אבל זו כבר ההתחלה, הוא רואה את עצמו כל פעם יותר גרוע. זה סימן שהוא באמת מתקדם לקראת הקו האמצעי.

ודאי שהוא מיואש, בחוסר כוחות, הוא מקלל את הכול, וגם הדרך הזאת, לא נראה לו שהיא יכולה להיות טובה, כי כל הזמן רואה את עצמו רע. כאן כבר צריך לבנות מערכת הגנתית שלא יוכל לברוח, שהיא תסחוב אותו קדימה. כמו שאנחנו רואים אצלנו בעולם הזה. על אדם חולה שמאושפז בבית חולים יש שלושה או ארבעה עובדים שמטפלים בו. יש מטבח גדול בגודל בית החולים כולו, מחסנים לתרופות, יש בנק דם, בנק תרופות, חדרי ניתוח, וכל מיני חדרי בדיקות ומכשירים.

נניח בית חולים עבור מאה חולים, צריך חמש מאות איש שעובדים בשבילם. ואחרי שהחולה הבריא הוא לא צריך שום תמיכה. כך אצלנו, אנחנו צריכים לבנות חברה, כמו שעכשיו אנחנו מדברים, שיהיו בה כאלה מערכות, שיטפלו באנשים שלפעמים חולים, ובכל אחד מאיתנו מידי פעם. שיהיו מערכות עזר שמיד יטפלו באדם, יתמכו בו, יעשו בו כל מה שנדרש.

אני זוכר שהיו לי מצבים שלא יכולתי לזוז, אפילו לצאת לקנות משהו באיזה סופר היה לי מאוד קשה, והחברים עזרו לי. זו דרך לא פשוטה להיות עובד ה', אבל אם החברים עושים, זה נחשב כמו שהוא עשה, כי הוא בנה, הוא שילם, הוא עשה את בית החולים, הוא משתתף בו בזמן שהוא בריא, ובזמן שהוא חולה אז מטפלים בו.

תלמיד: עד כמה שאני יודע, לדתי יש את הרצון הכי גדול לקבל.

איזה רצון גדול לקבל יש לדתי? אתה איש דתי, איזה רצון לקבל כל כך גדול יש לך?

תלמיד: הוא רוצה לקיים את כל המצוות.

הוא רוצה. ה"זוהר" אומר שהוא רוצה לבלוע את העולם הזה קצת כדי שיהיה לו טוב, שהוא יחיה, וכן הלאה, וגם יהיה לו טוב בעולם הבא. יש איזה קרן לעולם הבא שגם אחרי זה יישאר משהו. וודאי שכך רוצים האנשים. זה אנושי, זה לגיטימי, זה טבעי.

אי אפשר להגיד על זה שזה רע, כך האדם עובד. אם הוא לא מגיע לעבודת ה' אמיתית, זו צורת העבודה שלו. זו עבודת הכלל, שעושים מצוות, ומקיימים הכול, וכך זה באמת צריך להיות, זו בכל זאת המסגרת.

כל עוד אדם לא נעשה גדול בהתפתחות הנשמה, ודורש את האלוהות ודורש באמת להיות דתי בקו האמצעי, אז שיהיה דתי למטה מהקו האמצעי, זה נקרא "דומם דקדושה". לפני התפתחות בקו אמצעי יש נקודה למטה ממנו, הוא נקרא "דתי" בעולם הזה, זה נקרא "דומם דקדושה", הוא מקיים תורה ומצוות בגשמי, זאת אומרת, במעשים בעולם הזה, ומקווה שיהיה לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. זה בסדר גמור.

אסור להם לגלות מה זה תיקון אמיתי, כי הם לא מסוגלים עדיין להגיע אליו, "אל תשים מכשול בפני עיוור", אלא לא להפריע להם ולשמור עליהם. ולכן המקובלים במשך כל הדורות, שכתבו את כל ספרי הקודש, והיו בעלי השגה, הם כתבו בצורה כזאת כדי לא לנגוע בעם אלא לטפל בו בכפפות. כי מה תעשה אם בהתפתחות הכללית של האנושות מסה כזאת עוד לא הגיעה להתפתחות? אז צריכים לחכות.

האדם חי על פני האדמה עשרות אלפי שנים, ואתה רואה איך זה מתגלה. מאברהם ועד היום, בינתיים יחידים באמת משתוקקים להיות דתיים בצורת קו אמצעי. וללא רצון, אי אפשר לעשות שום דבר.

אם האדם כבר שואל, "מה הטעם בחיינו?", שכלפי חיינו בעולם הזה כבר אין טעם, והוא כבר משתוקק לרוחניות, זאת אומרת, להרגיש שם את החיים, אז אתה יכול לדבר איתו. לפני זה אל תיגע בו כי הוא לא יבין אותך. הרצונות שלו, הפנימיות שלו עוד לא מוכנים לקלוט משהו. לכן זה שאיש דתי רגיל, יהודי מה שנקרא, רוצה לקיים תורה ומצוות כמו שלימדו אותו ולקבל על זה שכר, בבקשה, זה מכובד מאוד. בזה הוא שומר על עצמו להיות עם, ושומר על עצמו לתיקון הבא שיבוא כאשר הבורא יאיר לו קצת על הנקודה שבלב, ואז הוא ירגיש אותה ויתחיל להתפתח.

לכן מחוסר ידיעה, דתיים חושבים שאני נגדם, נגיד, שזה לא בסדר. אנחנו לא נגדם, לא נוגעים בהם. אנחנו רוצים רק לקבץ את אלו שמרגישים כבר נקודה שבלב, ששואלים מה הטעם בחיינו בעולם הזה, שאין טעם לחיות כך, ולהם יש לנו תשובה, כי באמת הם כבר נבחרו להתחיל את התיקון, כל אחד ואחד את התיקון הפרטי שלו.

ואין באמת שום ערבוביה בין האנשים האלו והאנשים האלו. בעל הסולם כותב בהרבה מקומות, זו תורת הכלל, זו תורת הפרט. "דעת תורה הפוכה מדעת בעל בתים", ואסור לנגוע אלו באלו. אסור להתערב.

זו תורה אחרת לגמרי, גישה, רוח. אתה רואה, כל הילוך החיים הוא שונה, איך שאנחנו חיים, איך שהם חיים. אנחנו בתוך עצמנו, בתוך המחשבה, בתוך הכוונה, כל הזמן אוכלים את עצמנו, מבררים בתוכנו איפה אני, מה איתי וכן הלאה. הכול מכונס לתוך האדם.

ואצלם זה חיצוניות. לעשות ככה ועוד יותר ככה, ועוד יותר איזשהו כובע אחר, ומעשה חיצוני אחר. וזה טוב, זה צריך להיות. כל עוד אין פנימיות מתעסקים בחיצוניות. את החינוך הזה הנהיגו מקובלים. אחרי חורבן בית המקדש שנפלו, בעל הסולם כותב, שבבית הראשון עוד איכשהו היתה הרגשה, אבל בבית השני נעלם בכלל העניין מה זה "לשמה". זאת אומרת פשוט האור מקיף התרחק, הבית נחרב. הבית נחרב הכוונה היא שכבר לא היתה הארה בתוך העם.

זה כמו אצלנו. אתה רואה לפעמים שאתה נמצא בהתרוממות, בהרגשת האלוהות כביכול, שאתה חי, שאתה ממש פורח באוויר. יש לך הרגשה ממה שאתה קורא, ופתאום אתה מרגיש את עצמך שאתה לגמרי חמור, אין לך כלום ולא מבין אף מילה.

אבל יש לך בכל זאת הארה מרחוק, שאתה נמצא עכשיו לעומת המצב הטוב, במצב הרע. אבל אם גם את זה יחתכו ממך, זה מה שנעשה בחורבן הבית. בחורבן הבית הראשון הסתלקה ההארה שהייתה בתוך העם, שהרגישו ככה שהם נמצאים ברוחניות, בהתלהבות, בקשר. הרוח הזה הסתלק אבל נתן להם אחוריים. וזו עדיין הייתה הרגשה שהם נמצאים באיזשהו קשר עם רוחניות, שהרוחניות קיימת.

ואז, אחרי חורבן בית ראשון, לפחות היו יודעים מה זה לשמה, מהמצב ההפוך, איפה שהיו נמצאים איכשהו. בכל זאת כנגד מוחין דחיה שהיה מאיר בבית הראשון מרחוק, היה מאיר מוחין דנשמה בבית השני. גם מרחוק, אבל היה מאיר.

אחרי בית שני הם איבדו את ההרגשה שזה רע, שהמצב שלהם רע לעומת האור. וההבחנה הזאת מה זה לשמה נעלמה. בעל הסולם כותב את זה במאמר "מהות חכמת הקבלה", ב"פרי חכם מאמרים". ואז נעשו כמו חמור שלא יודע. נשארו רק כמה כמו רבי שמעון, בעלי גמרא, שהם התחילו לכתוב, ואז אמרו להם תתעסקו בזה. והנהיגו את העם הזה שהתנתק מהגובה הרוחני שלפחות תעשו כך, כנגד זה בגשמיות תעשו כל מיני דברים.

באותה תקופה היו מתפללים כל אחד מתוך הלב שלו, תפילה שבלב, אז כתבו להם סידור, גם לא היו אז כל מיני דברים כאלה בגשמיות, אז אמרו להם תעשו כך וכך. כדי לעשות גבול לבהמה, שלא יודעת גדר, שהרוחניות כבר לא מציבה לה איזה גדר והיא מחפשת להיות בתוך הגדר הזה בעצמה, אלא לעשות לה איזשהו גדר שתחיה כך. זה מה שעשו על ידי "שולחן ערוך".

לכן המצב שהיה במשך אלפי שנים זה הרע במיעוטו, בוא נגיד. וודאי שאנשים שנמצאים בזה ואין להם שום קשר, מגע עם הרוחניות, לא מרגישים את האור מקיף, אז הם חושבים שזהו, זה המצב, לא יכול להיות יותר כלום. על ידי זה שאני מקיים, אני עושה כל מה שאפשר. ובאמת הוא עושה את כל מה שאפשר.

אין לו הרגשה שיש כאן עוד איזה מין תיקון. במה תיקון, אם הנקודה שבלב לא מתגלה? לכן יש גם לאלו וגם לאלו תורה משלהם, לאלו תורה חיצונית ולאלו תורה פנימית. לכן זה נקרא "פנימיות התורה", זה לא סתם. כי זה על שם האדם, לְמַה הוא צריך את התורה, האם לתיקון פנימי, הנקודה שבלב, או לתיקון חיצוני, לדעת מה לעשות עם הידיים והרגליים, איך להגיד דברים.

תראה איזה ספר עבה יש לך על לשון הרע. אם אתה לוקח תנאי אחד, "ואהבת לרעך כמוך", אז אתה צריך את כל הספרים האלה, את האנציקלופדיות, להגיד כך או כך? יש לנו חוק אחד, "ואהבת לרעך כמוך", תשתדל בזה, גמרנו. איזה עוד ספרים יש?

אלא כשאתה יוצא מפנימיות לחיצוניות, וכל דבר אתה צריך להגדיר בצורה חיצונית, איך שזה לא יראה, שם כבר מתחיל להיות ריבוי. בפנים זה רק חוק אחד. חוק של דבקות, התאמה.

תלמיד: איך בן אדם יכול לזרז את ההתפתחות שלו?

איך לזרז את ההתפתחות? לקרוא הרבה. בהתחלה הוא לא מבין מה זה חברים, מה זה עבודה, מה הם כל הדברים שדורשים ממנו. יש כאלה שכן נכנסים, לפי הטבע. יש כאלה שזה לא הטבע שלהם להיות מחוברים עם כל הקהל, ולעבוד פה ושם, כמו שעכשיו החברים שלנו מדביקים מודעות, או עובדים על הגג או במטבח. יש אנשים שהם לא לזה, לפי האופי הם יותר עיוניים. אז בשלב הראשון אדם צריך לקרוא הרבה.

אני לא יודע לגבי הזמנים בימינו, כי הכול מתקצר ומשתנה, אבל בשנה הראשונה הוא צריך פשוט כמו מטחנת בשר, להכניס לתוכו כל מיני כתבים, מאמרים, מכתבים של בעל הסולם, של הרב'ה, וממש כך לאכול אותם ולאכול אותם ולחזור עליהם, להכניס לעצמו כמה שיותר חומר, עוד ועוד. לא חשוב שהוא שוכח, לא חשוב שהוא לא מבין ולא חושב, אחר כך הוא יתחיל לחשוב, הוא בהתחלה לא מסוגל לחשוב. הוא צריך פשוט לקרוא וזהו, סתם לקרוא, כתוב כך, כתוב כך, ממש לנפח את עצמו, למלא את עצמו עם הידיעה.

ואחר כך זה יתחיל לעבוד בו, כי השתוקקות יש לו בהתחלה, וכשהוא מתחיל לקרוא, אז כבר יש לו דרך הקריאה קשר עם האור המקיף. ואם יעשה את זה ככה בצורה מספקת, כמה חודשים או חצי שנה, שנה, אז זה יתחיל לעבוד בצורה טובה. ויש כאלו שלא, במקום כל הקריאה הזאת וכל הדברים האלה, טוב להם שיעבדו בחברה.

אבל אי אפשר זה בלי זה. צריך להיות בכל זאת גיוון, רק באיזה אחוזים, זה תלוי באופי האדם. גם עבודה לטובת הקבוצה, גם לימוד, כל אחד ואחד חייב להיות באיזה אחוז כזה וכזה. אבל לזרז, במיוחד בהתחלה, זה רק על ידי המון קריאה, ואחר כך דווקא על ידי יותר עבודה, לחשוב בשביל מה אני עושה אותה וכן הלאה. זאת אומרת, אחר כך באה כבר עבודה יותר למען החברה, כי שם מרגישים קושיות ובעיות, ובשביל מה ולמה, והתמודדות עם זה עוזרת להתקדם.

אנחנו לא יודעים את זה מתוך פסח נגיד או איזשהם חגים, שאף אחד לא לומד, כולם בעבודה ויוצאים מזה בהתרוממות ורווח כל כך גדול. מה קרה? בזה שעושים דברים כאלה. גם אני מבין שזה ככה. אתם רואים כמה אני מסוגל לריב עבור בזבוז כסף, ובפסח עוד מאה אלף שקל, עוד מאתיים אלף שקל, ללא חשבון. כי בזה אתה ממש קונה רוחניות.

תלמיד: אנשים שהבורא סידר כך שיש להם השתוקקות לאלוהות, אבל מסביבם אין חברה, הם נמצאים באיזה מקום בעולם, נניח עם הספרים של בעל הסולם, האם הם נדונים לכישלון, לא יצליחו להתקדם?

אנשים בעולם שיש להם השתוקקות ועדיין אין להם לא ספרי בעל הסולם ולא יודעים על השיטה, אז יש לזה סיבות למה עדיין הם נמצאים כך. לפני שהגעתי לרב'ה חיפשתי הרבה שנים. אז מה?

תלמיד: יש להם גם את הספרים, יש להם יש להם את כל הידיעה.

אם יש להם ספרים ואם יש להם הכול אבל אין להם חברה, אז זה יתגלגל בבצורה זו או אחרת שתהיה להם חברה. לא יכול להיות שאם אדם משתוקק ולוקח את זה לפי הרצון שמגלים לו מלמעלה, שהבורא לא מסדר לו את כל יתר התנאים

אני לא חשבתי להגיע לישראל, חשבתי להיות מדען, ופתאום זה התחלף. לא צריך מדע, צריכים להגיע ארצה. הגעתי ארצה, ומה הלאה, איך אני מממש את זה שאין לי מה לעשות בחיים? עד שהתחלתי לחפש, עד שהתחלתי ככה, עד שהתחלתי ככה. ממש כל אחד יכול להגיד שהוא בעצמו לא יודע איך הוא הגיע, אבל מגיע, מביאים את האדם.

לכן אין לי שאלה על האנשים שנמצאים בחוץ. יש לנו היום הרבה מאוד קבוצות, והשנה אני מקווה שממש יפרח העניין הזה בעולם, עניין של קבלה. נקווה שנפתח קבוצות בהרבה מדינות, גם נבקר אותם וגם הם יבואו לכאן. זו תהיה כבר התפשטות יותר לתוך כל העולם. אנחנו נצטרך לדאוג.

אפילו היום וגם בשנים הקודמות, כל הישראלים והרוסים שעזבו את הארץ, דרכם תתחיל להשפיע על יתר העמים ועל כולם. אתה תראה כמה סניפים יהיו, ממש. וזו כנראה התפתחות שצריכה לבוא עכשיו, ממש תוך כמה השנים הקרובות. אנחנו נהיה יותר עסוקים לא עם עצמנו, אלא עם התפתחות חוץ, לא רק בישראל. יש הרבה דברים שבישראל יכולים להתפתח רק בתנאי שמבחוץ זה קודם יהיה, ואז זה יהיה מקובל בארץ. ככה זה אצלנו. מה לעשות.

תלמיד: האם תהליך החילוניות הוא הכרחי ביציאה מדומם לצומח?

לא. תהליך שאדם מפסיק להיות דתי, זאת אומרת דומם דקדושה, דתי רגיל, ואחר כך חילוני ורק אחר כך מגיע לקבלה, לא צריך להיות. לגמרי לגמרי אין לזה שום קשר. יש לנו דוגמאות של אנשים שהם חסידים, מתנגדים, ויש ביהדות היום שבירה מאוד גדולה. יש הרבה אנשים שמבינים שהיהדות נמצאת במשבר ובמשבר עמוק, לעומת מה שהיה לפני מאה שנה, היום ממש כל הערכים, כל היחס נפל. זה מובן להרבה אנשים. והרבה אנשים פרטיים, לא קבוצות, לומדים ומתאספים אפילו כמה, ומדברים על זה, ואני שומע מאלו שמתקשרים ומתעניינים, שבהחלט הדבר הזה קורה גם שם.

אתה לא יכול כאן לעשות כלום, זו הבריאה, זו התפתחות שאדם לא מסוגל, הוא לא רואה פתאום בתוך הספרים שלו, בסגנון הלימוד שלו. הוא יכול ללמוד גמרא ולראות שם את הרוחניות. אבל הוא פתאום נמשך, רוצה או לא רוצה, כמו שדיברנו לפני רגע. איך הגענו לכאן? מביאים אותנו. גם אותו מביאים לפתוח איזה ספר שקודם הוא לא רצה לפתוח. הוא פותח ורואה פתאום ממש עולם ומלואו. אני שומע כך את התפעלות שלהם, ואני מקווה שכך זה גם יהיה. גם בעל הסולם, גם כל המקובלים בכל הדורות הם יצאו בצורה כזאת.

תלמיד: אלו יחידים. השאלה האם נפתחה לה תקופה?

אלו לא יחידים, אנחנו מדברים על עשרות וגם מאות אנשים בדור. לפני מאתיים שלוש מאוד שנה בעל שם טוב, קוצק, כל אלה, אלו היו קבוצות גדולות מאוד של אנשים שהיו בהשגה רוחנית. בזמנו של בעל שם טוב היו אלפים, בכל דור היו אלפים. כל האדמו"רים עד לפני המאה העשרים הם היו בעלי השגה. פחות או יותר ככה זה. כל הספרים שהם כתבו הם ודאי ספרים קדושים בעלי השגה. הרבי מגור, רבי נחמן, מי שאתה רוצה, הם כולם בעלי השגה, כולם מקובלים.

תלמיד: השאלה האם אפשר לצפות היום שזה יהיה כמסה בקרב הדומם שיתחיל לצמוח.

במסה זה לא יכול להיות, לא מחילונים לא מדתיים. מה זה מסה, מיליון אנשים פתאום? אני לא חושב, אני לא יודע.

תלמיד: כמה אלפים לפחות.

כמה אלפים, כן.

תלמיד: עשרות אלפים.

כמה אלפים כן. זה לא תלוי בנו, אבל זה כן יהיה. זאת אומרת, בכל שלב הכמות תגדל. נגיד אם השנה יתעוררו מאה איש, בשנה הבאה זה יהיה אלף.

תלמיד: ישירות אין לנו מה לעשות עם זה? לא יזמינו את שוּלם להרצות עכשיו באיזו ישיבה.

לא. ישירות ולמסות, זה לא יכול להיות, אני אומר לך. בכל זאת יהיו יחידים, אבל מהיחידים האלו יהיו אלפים. נניח מחצי מיליון דתיים בארץ פתאום חמישה אחוז ירגישו שהם חייבים להתעסק בפנימיות, בפנימיות התורה.

תלמיד: לא כמותרות אלא ממש להפוך את זה לעיקר?

כן. להפוך את זה לעיקר ולהתעסק בזה. זה כן, יכול להיות דבר כזה. אבל החמישים אלף האלו, או חמשת אלפים כאלו, הם יהיו בודדים. זה לא שסתם מין חסידות באה אליך ומחפשת איזו דרך, זה לא יכול להיות, זו עבודת הפרט. נראה לך שיש קבוצת חסידי גור, אבל איזו קבוצה? זה סתם. בקבוצה הזאת יש לך בכל מיני רמות אנשים ברמות התפתחות רוחניות. זה יבוא, בשנים הקרובות יהיה משבר גדול.

תלמיד: מעמך אפשר למשוך הרבה.

מעמך גם יש יחידים כאלה שסך הכול הם יהיו הרבה. זה מה שאנחנו צריכים, אנחנו לא צריכים את היתר. היתר, הלוואי שכולם יהיו כיהודים טובים. ואלו שלא מסוגלים להיות יהודים טובים, "רשעים" מה שנקרא, אותם אנחנו צריכים.

תלמיד: אם לא הפוליטיקה, המשבר לא היה כזה.

זה לא שייך. האדם יכול לחיות בארמון המלך ושיהיה לו כל טוב ולהיות במשבר. לחבר יש דוגמה יפה מאוד, עם התלמידה שלו, שחיה בארמון המלך ויש לה הכול.

תלמיד: בבני ברק, בכל המקומות האלה, איפה שהיו היהודים, זה היה אחרת.

זה שלפני מאה שנה גם הרמה של עמך הייתה אחרת מהיום, זו ירידת הדורות הכללית. גם בזמן חורבן הבית הם היו זכים מאוד. אפילו חורבן או שנאה שאנחנו אומרים שהיו שם, אלו דברים עדינים מאוד, זכים מאוד. עכשיו במשך הדורות, במשך אלפיים שנה, מתאסף מדור לדור הרצון לקבל, אנשים נעשים יותר אגואיסטיים, כל הרע הזה יוצא החוצה. ובמיוחד לא בהתחלה, אלא כשמתקדמים, ככל שמתקדמים זה לא בפרוגרסיה, אחת ועוד אחת, אלא זה אחת פלוס שתיים, פלוס ארבע, פלוס שמונה, פלוס שש עשרה, וכן הלאה. זה ממש מתקדם אקספוננציאלית.

אז יוצא שבגבול בין המאה התשע עשרה והעשרים, נעשית כזאת קפיצה, אתה רואה מה קורה לאנשים. למשל ההשכלה, מה זה השכלה? איך פתאום יצאו, הפסיקו להיות דתיים? איך יכול להיות דבר כזה? הוסיפו רצון לקבל מלמעלה, התפתחות הנשמה, ולעומת הפעולות הגשמיות שאדם צריך לעשות כך וכך ולהגיד את זה ואת זה, הוא רואה עד כמה אלו דברים מוגבלים וחסרי תוכן, כי הפנימיות שלו עלתה והחיצוניות לעומת זאת נופלת, אז הוא לא מחזיק ופורק את הגבול הזה וכבר לא נשאר בלהיות דומם דקדושה. הכול מתוך זה שהרצון לקבל גדל בנשמות.

מה מכובד אצלך בקהל? ככל שאדם יותר מסודר, בא לבית כנסת, עושה את כל המצוות, נראה לקהל שהוא ממש נקי מכל הדברים, מכל החששות, אמונה תמימה כמו שאתה אומר, אין לו כלום בחיים, הולך וזהו. זה נקרא דתי, יפה, ממש טוב, קודש. ואצלנו זה נקרא שאין לו רצון לקבל, שהוא כמו חתול, ומקיים מה שהטבע אומר לו לקיים. תוסיף לו קצת אגו, רצון לקבל, אתה תראה עד כמה הוא יזרוק את הכול.

אז אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה לא יכול להשאיר אותם רק בגדר כמו שהם היו לפני חמש מאות שנה או לפני אלפיים שנה. כי הרצון לקבל גדל, אין מה לעשות. לכן כל דור ודור הוא יותר גרוע, עד ש"פני הדור כפני הכלב" שכבר צורח "תן לי, תן לי!". ונגד זה אין מה לעשות, בכל זאת יבואו. רק עדיין זה חיפוש, מאבק. אבל כמו שהיה במאה ה-20, אתה תראה מה שיהיה במאה הזאת, בכלל איזו התפתחות פנימית תהיה באנשים. משנה לשנה אתה תראה איך העולם מתקבץ יותר לכיוון הזה וכל היתר נופל. אנשים פתאום יתחילו להרגיש שבפנימיות שלהם תלוי העולם.

אתה רואה שמגיעים אלינו פרופסורים, מתמטיקאים, פוטורולוגים, פרופסורים למתמטיקה והם אומרים "בהתפתחות הרוחנית העולם ישתנה". אתה מסתכל עליהם ואתה לא מבין, הם גם אומרים שבזה מחזיקים היום. איפה זה היה לפני 50 שנה אם היית אומר כך? אתה תראה, האמריקאים יקבלו עוד כמה מכות, גם הם יחשבו כך.

תלמיד: יש דבר אחד לא ברור. אתה מאוד עדין עם הקטע של דתיים, שזה לא מזיק וזה מה שהם צריכים.

אני לא עדין עם הדתיים או עם החילונים, אין לי מה להיות עדין, אני אומר אמת, ואתם מפרשים את זה שאני כאילו רוצה לפרגן למישהו. אני אומר לך ברצינות, אדם שהוא חילוני, במקום שילך לסמים או לזנות, או לכל מיני דברים, טוב שיהיה באיזשהו גדר, שיעזור לו להיות סתם בצורה אנושית.

לכן אם אתה שואל אותי מה לעשות עם הילד, מה להגיד לך? צריכים לתת לו איזשהו גדר דתי, שאז אתה שומר עליו מכל מיני דברים בלתי הופכיים, שהוא יכול לרכוש בחברה חילונית.

תלמיד: יש בזה כמה דברים. קודם כל מתגלים לאט לאט הדברים השליליים בתוך החברות הדתיות, שזה לא פחות גרוע ממה שיש בחברות החילוניות.

זה שהחברות האלו, בסופו של דבר, כשהרצון לקבל פורץ החוצה, והוא נעשה גדול, אז לא חשוב לו לאדם אם גדר דתי, או גדר חילוני, ונעשה פרוץ, פרוע, אין מה לעשות. ודאי, יש גם פה וגם שם כאלו דברים. אבל אם לשמור, אז יותר טוב לשמור.

אני חושב שעם הבנות שלי פחות או יותר הצלחתי. הבן, הרב'ה אמר "שלח אותו, עזוב אותו, שלח". אז שלחתי, אז הוא לא כמו שהייתי רוצה. אבל עשיתי את פקודת הרב'ה. אבל אצל הבנות אתה יותר יכול לראות. זאת אומרת, אני חושב שפחות או יותר בזמננו, אולי עוד 10 שנים יהיו תנאים אחרים, אבל בזמננו זו הצורה פחות או יותר. אני חושב מה שאפשר לעשות פחות נזק.

תלמיד: בעל הסולם כותב בכמה מקומות שמי שמתעסק בתורה בצורה חיצונית הוא דווקא גורם להכי הרבה נזק. וזה מה שהוא התריע גם לפני השואה, גם בספרים, שאם לומדים כבר תורה..

נכון שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", שמי שמתעסק בחיצוניות התורה ולא רוצה להתעסק בפנימיות התורה, לא שלא יודע או משהו, לא רוצה, מזלזל בזה, שונא את זה. הם עושים את כל הנזק והרג וכל הדברים הגרועים ביותר בעולם, נכון. זה לא אומר שאדם לא צריך להיות בזה, אלא להיות בזה ולהתעסק בקבלה.

הוא אומר שאלו שמתעסקים בחיצוניות התורה, הם צריכים להתחיל להתעסק בפנימיות התורה. הוא לא אומר עליך, שהחבר שמסתובב בשינקין, אשם, הוא גורם לכל הדברים הרעים בעולם, הוא צריך להתחיל להתעסק בפנימיות התורה. הוא לא אומר עליך, הוא אומר עליהם, למה?

תלמיד: אולי כי שם יש יותר פוטנציאל לעסוק בפנימיות, אבל המצב הוא כזה שזה לא עובד.

אתה רוצה להגיד כך, יותר טוב שיעזבו את החיצוניות, פנימיות לא יכולים, אז שיעזבו גם את החיצוניות, שיהיו רק חילונים, לפחות לא נגרם נזק לאף אחד. בשום דבר זה לא יעזור לך. גם היום במה שהם מתעסקים, זה לא נקרא שמתעסקים בחיצוניות כמו שצריך להיות בחיצוניות, כמו שהייתה חיצוניות ממש.

לא בזה הנזק. הנזק באמת בזה שלא מתעסקים בפנימיות. ואדם שהוא חילוני לגמרי, נכון שיותר קל לך לבוא אליו ולהגיד "בוא תלמד קבלה". לדעתי, אתה לא יכול לבוא כך. אבל הבעיה היא בחינוך הנוער, אלה מיליונים. אני חושב שאם אתה לגמרי משחרר אותם מלימוד התורה, או מהגבולות שזה טוב לעמך, אתה לא עושה בזה טוב.

תלמיד: אבל אם זה הנכון, אז אף אחד כמעט מהאנשים שיושבים פה היום לא היה נמצא פה. ואז מה היה? הרי כל מי שהגיע לפה, הגיע מתוך חילוניות, לא מתוך דתיות.

אני מבין אותך, אבל אתה מבלבל כאן בין שתי דרכים, מה שמוטל עליי לעשות, ומה שהבורא יעשה. אני לא בעל הבית מה שקורה מלמעלה, אני יודע מה עלי לעשות מלמטה. מלמטה, אני מעדיף להיות יהודי. מה זה יהודי? שיודע קצת על היידישקייט מה שנקרא, היהדות העממית, ואיך שהוא שייך לזה.

זה לא אומר שהוא צריך להיראות כמו ממאה שערים, ולהתנהג ככה גם כלפי המדינה וכלפי הצבא וכלפי כל הדברים שהוא מחויב למדינה. אני לא אומר את זה, לא. אבל הוא צריך בכל זאת להיות במסגרת של העם, ואין לך מסגרת לעם שלנו חוץ ממה שנקרא מורשת. זה צריך להיות באיזו צורה. מגיע לכאן אדם, הוא בכלל יודע מה זה פסח, סוכות, איזה חגים, שום דבר. אבל קצת יותר, על זה אני מדבר, אני לא מדבר על להיות חרדי.

תלמיד: מסורתי.

מסורתי, אבל מסורתי מסורתי. הבעיה במסורתי שאבא ואימא שלו מסורתיים, והוא כבר לגמרי לא יודע מה זה. הוא רק בא אליהם לאיזה חג, לעשות להם טובה. אתה יודע מה קורה, ואז הדור השני נישמט לגמרי.

תלמיד: זה לא נכון.

מה זה לא נכון?

תלמיד: מתוך הניסיון שלי, מאיפה שאני חי והחברים שאני מכיר, זה לא נכון מה שאמרת, לגבי מי שמסורתי וההורים שלו מסורתיים ולא דתיים. כי אצל הדתיים מי שכבר פורץ את המסגרת אז הוא פורץ לגמרי. ואילו במשפחות המסורתיות גם הילדים נשארים במסורת ומסורת זה לחגוג חגים כמו שצריך.

בקיצור, אני אומר לך, שאדם זה בהמה. אם הוא רוצה להיות אדם בבקשה, אז אנחנו נעזור לו להיות אדם. אבל לבהמה יותר טוב שהוא יהיה בעדר טוב, במקום מגודר ובשמירה טובה, ואז יהיה גם לו יותר טוב. אתה רואה מה שקורה עם הדור כולו שאין לו גבול. תראה מה שקורה, אתם חושבים שבהתפתחות החופשית שלהם הם יגיעו למשהו? לשום דבר. הם חושבים שהם בפריחה. איזה פריחה יש בזה? שום דבר אין בזה.

הם חושבים שבזה הם יכולים להביא משהו חדש לאנושות, שום דבר מזה לא יצמח. מה אדם יכול להוציא מתחת השערות שלו? מה יש בהתפתחות הזאת? לא קורה להם כלום, בסופו של דבר מגיעים לזנות וסמים. מסכנים.

תראה לי איזה פתרון אחר, אבל אין. מצד הקבלה גם כן אין, אין לאדם מה לחפש בחילוניות וגם בדתיות אין מה לחפש, אלא צריכים להחזיק אותו באיזשהו גדר.

תראה איך כל העמים כך מחזיקים, רק אנחנו לא מסוגלים, כי אצלנו הרצון לקבל יותר גדול. אתה חושב שהאמריקאים ככה פרועים? אתה לא יודע איזה משטר שם יש. תסתכל על כל הסרטים של ישראל וסרטים אמריקאים. עד כמה בכל סרט של אמריקאי יש גאווה, יש לך אידיאל, אמריקה מעל הכול ועד כמה הם מחזיקים בזה. זה כמו הסרטים שהם עושים ברוסיה, אותו הדבר, רק מלבישים את זה בצורה כזאת שאתה לא מרגיש. זה סך הכול.

תלך לאירופה, אתה חושב שאתה יכול לעשות שם מה שאתה רוצה, איזה משטר נוקשה יש בכל דבר ודבר. אצלנו זה הגרוע ביותר, כי כל אחד יש לו רצון לקבל פי אלף יותר ממה שיש לאיזה גוי בחוץ, אז לכן יוצא רע כזה שאי אפשר בכלל להחזיק.

בקיצור, האדם הוא בהמה והיא צריכה שמירה לטובתה. לטובתה. כבר עברו דורות וראו את זה שאין שום חדש. הייתי בזמנים כמו שהיו הביטלס עם הפרחים ואתה יודע ומה נשאר מכל הדור ההוא ומה עשו? שום דבר. ככה האדם היה גדל עד גיל שלושים, שלושים וחמש, פריק כזה, היפי, ואחר כך כל ההיפים האלה מה עשו, או הלכו כולם לסמים או נעשו בגיל שלושים וחמש אתה מגיע למצב..

תלמיד: הכי בורגנים.

כן, אלו שהצליחו. ואלה שלא, פתאום בגיל ארבעים אתה מגלה שאתה בלי עבודה, בלי בית, בלי כלום וזהו, והעולם הולך ומשגשג ואתה מי ומה. אותו דבר עם אלו שאנחנו מוציאים אותם עכשיו מסמים. אני לא אומר שהגדר הדתי הוא טוב, אני אומר שעם צריך איזשהו גבול, הוא צריך איזשהו משטר זה חובה שיהיה. כבר היו דברים מעולם, והאנרכיה גם היא דרך אגב משטר חזק.

תלמיד: לא עם זה הבעיה. אני אומר שאם אנחנו אומרים שפחות או יותר עם החרדים אין לנו מה לדבר, ועם החילוניים אולי הם יקבלו אבל גם מי שיבוא לעיתים נדירות רואים אותו נכנס פה פנימה.

אבל יש שכבה מאוד גדולה של אנשים, כמו בבית כנסת של דוד, כמו בהרבה בתי הכנסת שאני מכיר מהשכונה שלי, ששם החבר'ה מה שנקרא דתיים מסורתיים, והם אפילו היו קוראים בזוהר ובכל ספרי קבלה אחרים אבל אני רואה את הדעיכה של הכיוון הזה. ובמקום זה מביאים מישהו שאם יש להם עשר דקות ביום, שייתן להם שיעור בגמרא או כל מיני דברים כאלה. למה אנחנו לא פותחים גישה חדשה ולא באים לקהל הזה?

אנחנו נמצאים בזמן המעבר, ובזמן הזה יש מקום להכול ושום דבר עדיין לא התברר לעיני הקהל שאנחנו יכולים לבוא ולהגיד - יש לנו. זה זמן כזה שאי אפשר עדיין לבוא לקהל המסורתי בוא נגיד, או דתי לאומי, עדיין לא. הם עדיין נמצאים בשלבי השבירה, בשלב הבא או עוד שני שלבים, לא יודע מתי, אבל זה יהיה.

בינתיים אי אפשר. בינתיים אנחנו צריכים לטפל במה שמתאפשר לנו, בקהל החילוני, לשם יש גישה. זה לא שאני חושב שגם לקהל הדתי לא תהיה גישה, תהיה ועוד איזה, הם יצטרכו אותנו, הם ירצו אותנו מתוך המשבר, ואתה תראה שזה יבוא.

תלמיד: אבל יש עכשיו את הקהל הזה שהוא לא נדחה מאיתנו.

לקהל שלא נדחה מאיתנו אליו אנחנו משתדלים לבוא. הקהל הדתי הפשוט הוא בכל זאת נדחה, הוא עדיין לא רוצה אותנו. אתה מבין, אי אפשר לבוא לאדם אם הוא לא רוצה. צריכה להיות מגולה אצלו הנקודה "מה הטעם בחיי?".

מה הטעם בחיי בכלל בכל העולם הזה אפילו שהוא יהיה טוב, עדיין הם אומרים, אין לי ביטחון, אין לי כסף, ביטוח לאומי פתאום מפסיקים, הבטחת הכנסה פתאום לא משלמים וכל מיני דברים כאלה, זה התגלות האלוהות מה שקורה עכשיו.

אתה חושב ששר האוצר עושה את כל הדברים האלה? הבורא עושה את כל הדברים האלה. אתה תראה, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. אבל דרך זה שרע לאדם בחיים, הוא יגיע להבחנה שבכלל בחיים האלה לא יכול להיות יותר טוב בכלל בשום דבר. אפילו שיהיה מלא זהב וכסף וכבוד ומה שאתה רוצה, גם זה לא חיים. יגיעו זמנים כאלו, זה נקרא שהנקודה שבלב כבר עובדת. אבל אצלם לא, הם עדיין מרגישים ככה.

תלמיד: האם הם חייבים לחכות לרע בהתגלמותו או שיכולים לדלג על השלב הזה, אפילו שאין רצון ממשי במקומות כאלה, להתחיל להכניס אותם לתוך הדברים האלה.

לא, הם עדיין לא נמצאים במצב שיכולים לשמוע על הדרך בחיים מאדם שלא נחשב אצלם כגדול לפי הקריטריונים שלהם. לכן הם מזמינים אנשים גדולים לפי הקריטריונים שלהם, איזה רב גדול מירושלים יבוא אליהם לספר גמרא.

תלמיד: זה לא רב גדול, זה כל חרדי פשוט שעובר ברחוב.

לא חשוב. אתה רואה שגם כל חרדי בבית הכנסת שלך בא סתם בחולצה ומכנסיים, והוא לובש כובע וז'קט, אז הוא כבר נקרא אצלם רב. הם הולכים לפי החיצוניות עדיין. בסדר גמור. כשאני באתי לרב'ה, אני לא הסתכלתי שיש לו כובע כזה 60, 63 סנטימטר, אני קניתי, אז אני יודע. לא הסתכלתי לפי הגודל, לא מדדתי, להוא יש כובע יותר רחב, אצלו זה כובע קנייטש או פחות. לא מדדתי לפי זה את פנימיות האדם שכדאי לי ללמוד אצלו. והם בינתיים ככה מודדים, אז בשביל מה ללכת נגד ההערכה שלהם?

תלמיד: יש להם בכל זאת פתיחה לדברים פנימיים.

אין. אני הולך לאנשים שמסתכלים עליי ורואים אדם קצת דתי ולא עד כדי כך דוחה, ומדבר במילים שאני רגיל ולא במילים של, שם ה', בעזרת ה' וכל מיני דברים, שמהמעמד החברתי שיש להם עכשיו זה דוחה אותם. אז אני הולך לאנשים שמוכנים לקבל אותי. והאנשים שזה נגדם ממש, בשביל מה לי לשבור את האדם? אני לא רואה בזה שום נחיצות. אם היה סיכוי להצליח בזה, וקריאת שעה כזאת, זה משהו אחר. אני לא חושב שיש סיכוי. אני חי ביניהם, אני יודע מה זה. אני יודע מה עדיין מידת השנאה שלהם למי שמתעסק בקבלה.

ומה שקורה היום, לאט לאט מתחילים להסכים איכשהו לשתוק, לא לצאת למלחמה. יש כאלו שגם מגישים את הקבלה לחילונים, מלמדים אותם, פותחים קורסים, הרצאות לעם. משנה לשנה זה נעשה דבר יותר רגיל. יותר הולך, ויש הרבה כאלה שמתעסקים בזה, רואים כבר שבלי זה אי אפשר למשוך אנשים לשום דבר. אז הזמן צריך לפעול, מה אפשר לעשות. אתה חושב שאני איש סבלני? אין ברירה. פשוט מאוד. אבל אני רואה שהיחס משתנה. אתה אולי לא מרגיש אבל זה ככה.

(סוף השיעור)