שיעור בוקר 03.09.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 14.11.2021

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/x2js6s8X?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 574,

נח. "השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים"

אנחנו נתקלים בתופעה מאוד מיוחדת. אנשים שמגיעים לרוחניות, לחכמת הקבלה, ללמוד משהו מהדברים ששייכים לנשמה, בהתחלה הם מאוד נרגשים ומתלהבים, ואחר כך הם נכנסים למצב שבו הם לא יודעים מה קורה להם, נכנסים לאיזו עצירה פנימית, וזה יכול להימשך הרבה זמן. אנחנו צריכים להבין את התופעות האלו, מה קורה לנו. למה קורה כך לאדם שמגיע בצורה כזאת שהוא מתלהב מזה שמצא כזאת חכמה והרגשה, שכל ורגש, את כל השאלות על הבריאה ואת כל התשובות על הבריאה, אומנם הוא לא מבין את כולן אולי, אבל בכל זאת יש לפניו הכול. הוא הגיע לשפת הים והכול לפניו, אומנם הוא לא יכול עכשיו בבת אחת לבלוע, לשתות את כל הים, אבל זה נמצא לפניו, הוא נמצא כבר במגע עם משהו שאין איפה לחפש יותר, הכול נמצא לפניו.

כאן אנחנו בכל זאת רואים שההתקדמות שלנו בהיכרות המרכיבים, נושאי גילוי הבורא, הם לא כל כך מעוררים בנו שמחה והתלהבות. למה? כי הכול תלוי בכוונה. זה תלוי האם אנחנו באמת עובדים על זה כדי להגיע לכלי הרוחני, והכלי הרוחני הוא השפעה, ואם היינו באיזו מידת השפעה אז ודאי שהיינו בשמחה לפי הכלי ההוא. אבל אם עוד לא הגענו לכלי דהשפעה, אז אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים כאלו שרוצים לברוח, סוגרים את עצמנו, רוצים להתרחק, לישון. כי הרוחניות, ככל שאנחנו מתחילים עוד ועוד לשמוע אותה, היא דוחה אותנו, כי זו השפעה, זו אהבת הזולת, זו מסירות נפש וכולי, וזה משהו שהפוך מהטבע שלנו.

איך אנחנו בכל זאת מייצבים את עצמנו נכון להיות מכוונים למטרה, ואפילו שלא רוצים, אבל לדעת בצורה בריאה שאנחנו לא רוצים, שאנחנו לא יכולים, ומה עלינו לעשות בהתאם לזה. לכן יש את ההבחן הגדול הזה, ששמחה, אם אנחנו מרגישים, היא צריכה להיות אצלנו כתוצאה ממעשים טובים.

נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים

שמעתי ד' דחוה"מ סוכות

"הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות.

מה שאין כן, אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואינו רוצה שישאר אצלו המצב הזה לנצחיות, אם כן אין הדבר והמעשה זו נבחן לשלימות, ממילא אינה יכולה לבוא ולשרות עליו אור עליון, משום שהוא שלם ונצחי, ואינו עומד להשתנות, מה שאין כן האדם רוצה, אפילו המצב שבו הוא נמצא, לא יהיה לנצחיות."

אני חושב שכדאי לקרוא שוב. כתוב לקרוא אפילו מאה פעם, עד שאיכשהו יהיה ניכר העניין בצורה כללית.

נח. השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים

שמעתי ד' דחוה"מ סוכות

"הנה השמחה היא בחינת "מראה" ממעשים טובים: אם המעשים הם של קדושה, אז מתגלה על ידי זה שמחה. אבל צריכים לדעת, שיש גם כן בחינת קליפה. ובכדי לדעת, אם זה קדושה, הבירור הוא ב"דעת", שבקדושה יש דעת, מה שאין כן בס"א אין דעת, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי [אל אחר נסתרס ואינו עושה פירות]". לכן, כשמגיע לו שמחה, הוא צריך לעיין בדברי תורה, בכדי שיתגלה לו דעת התורה.

עוד צריכים לדעת, שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים. והשם ית' דן את האדם "באשר הוא שם". דהיינו, שאם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים לנצחיות, תיכף על זה שורה הארה עליונה, שהיא גם כן בחינת נצחיות. ואפילו שגלוי וידוע לפניו, שתיכף יפול האדם ממדרגתו, מכל מקום דן אותו "באשר הוא שם". היינו, אם אדם החליט עכשיו בדעתו, שמקבל עליו עול מלכות שמים לנצחיות, נבחן זה לשלימות.

מה שאין כן, אם האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואינו רוצה שישאר אצלו המצב הזה לנצחיות, אם כן אין הדבר והמעשה זו נבחן לשלימות, ממילא אינה יכולה לבוא ולשרות עליו אור עליון, משום שהוא שלם ונצחי, ואינו עומד להשתנות, מה שאין כן האדם רוצה, אפילו המצב שבו הוא נמצא, לא יהיה לנצחיות."

אפילו במצב הכי קטן, אם יש לנו איזה מגע עם האלוהות, אם אנחנו רוצים שזה יישאר ומוכנים להישאר במצב הזה לנצח, זה הופך להיות לרוחניות האמיתית ואז אנחנו מתקדמים.

שאלה: כמה פעמים האדם צריך לבקש עול מלכות שמיים לנצחיות כדי שזה יהיה לנצחיות?

כל הזמן, בלי הפסקה. כי כל מה שאנחנו מקבלים, כשרוצים לקבל רוחניות, זה רק מלמעלה ורק בהקדם העלאת מ"ן, חיסרון לזה. לכן אנחנו צריכים לדאוג שתמיד יהיה לנו חיסרון כלפי הבורא, רוצים לגלות אותו, רוצים לגלות את המצב הרוחני כדי לשמח אותו, ויותר מזה לא צריכים. זה נקרא להשתוקק לנצחיות.

שאלה: מה העניין של הקליפה שהוא מדבר כאן בתחילת המאמר?

קליפה זה מה שמושך אותנו לא לעל מנת להשפיע דרך קבוצה לבורא. יש לנו דרך מאוד פשוטה – אני, קבוצה, בורא. הבורא לא נמצא מחוץ לקבוצה, הוא מתגלה בתוך הקבוצה. זאת אומרת אני והקבוצה, וככל שאני נכלל בזה, ככל שאני נמצא בזה, אני בזה גומר את הכול, את כל העבודה שלי, את כל הדרך שלי. על זה כתוב הרבה, גם ב"זוהר" ובכל מקום. לכן כך צריכים לקבוע לעצמנו את המצב, או אני לחוד או אנחנו יחד. ויחד הכוונה, שבתוך ה"יחד" הזה נמצא הכוח העליון שמייצב לי את הקבוצה, שמושך אותי לזה, וכשאני נכלל בתוך הכלי הזה אני שמח.

שאלה: האם כשמתגלים מצבים של חוסר חיבור בקבוצה, היחס שלנו אליהם צריך להיות כמצבים שמקדמים אותנו, או שצריך להיות יחס אחר? האם זה יחס נכון, או שאנחנו צריכים להתייחס לזה כקליפה?

אני אגיד לך לפי הניסיון שלי. הייתי הרבה זמן, הרבה פעמים בקשר עם הקבוצה ומחוץ לקשר עם הקבוצה, והייתי דורש מרב"ש הסברים למה זה קורה. תמיד הוא היה אומר רק דבר אחד, העיקר להמשיך, "חוץ מצא", זה הדבר העקרוני והאחרון - לא עוזבים את הדרך. אם אתה לא יכול היום, בעוד חודש, בעוד חודשיים אתה תראה את השינויים, אבל אתה לפחות שומר על מסגרת חיצונית שהיא קבוצה, ישיבת חברים, שיעורים ודאי, כל מיני כנסים, סעודות. במה שאתה רק יכול, פיזית אתה חייב לקיים, כי על המצב הפיסי אין בירור ואין ויתור. מה שאין כן, כמה אתה יכול לשייך לזה את הלב שלך, את היכולת שלך, להשתוקק לזה, זו כבר בעיה אחרת, זו כבר בעיה רוחנית, זה לפי כמה הבורא מסדר לך הפרעות בדרך, רוצה לחזק אותך, ללמד אותך בכל מיני צורות.

תלמיד: בוא נניח שיש לנו פגישה בעשירייה, והפגישה היא בת שלושים דקות, ובתוך הפגישה הזאת מתגלה שמחה גדולה, ואז אנחנו רוצים להאריך את הפגישה. האם אנחנו עושים את זה מסיבות אגואיסטיות, או שיש פה משהו רוחני בזה שאנחנו רוצים להאריך את הפגישה כי התגלתה שמחה והתלהבות בפגישה?

זה לא חשוב, אל תתחילו לברר אם זה אגואיסטי או לא אגואיסטי, כי בזה אתם מורידים את החיבור ואת השמחה מהחיבור ממה שזה למצב השכלי. לא כדאי, כדאי להמשיך את זה כמה שאפשר, מצד אחד. מצד אחר, אם קבעתם חצי שעה אז שזה יהיה חצי שעה, אולי עוד חמש דקות אבל לא יותר, כי זה כבר מתחיל להיות יותר מדי, לא כדאי.

העיקר שבסוף ההתאספות כולנו יחד צריכים להודות לבורא על זה שהביא אותנו לחיבור, נתן לנו את ההזדמנות להתחבר, אנחנו מודים לו על זה ומקווים מאוד שהתקרבנו אליו, ומאוד מאוד מקווים שהוא יתגלה בקשר בינינו.

שאלה: האם המשימה שלנו היא למצוא את נקודת הדבקות עם הבורא? בכל פעם שאנחנו מאבדים אותה צריך למצוא אותה מחדש? האם זאת הכוונה במילה "נצחיות"?

כן, כל הזמן להיות בחיפוש. וכל פעם הבורא יקרע לנו את הקשר, יתנתק ואנחנו שוב צריכים לחפש. יתנתק, ושוב לחפש. זה נקרא "כניסות ויציאות", ועל ידי הרבה פעולות כאלה אנחנו מתקנים כל פעם רשימו שבור חדש וכך מתקדמים.

לכן לא לעזוב אלא דווקא הפוך. כתוב "כי מציון תצא תורה", כי "ציון" זה מהמילה יציאה, ודווקא מתוך היציאות, שזורקים אותנו מהרגשה רוחנית ואנחנו שוב נמשכים, דווקא מזה שהבורא זורק אותנו, מרחיק אותנו ואנחנו שוב באים אליו, בצורה כזאת אנחנו כל פעם מתקנים את הרשימות השבורות עוד מהכלי של אדם הראשון, וככל שכל אחד מתקן, מהר מאוד הוא מגיע לגמר תיקון. כמו שקראנו אצל הבעל שם טוב, שהיו לו ארבע מאות עליות וירידות תוך כמה דקות.

לכן צריכים להשתדל להבין את הנחיצות בזה שזורקים אותנו ואנחנו שוב באים, זורקים ושוב באים, זאת העבודה שלנו. אחרי כמה פעולות כאלה אנחנו מגיעים למגע יותר מבורר, ברור, בהרגשה ובהבנה ומתקדמים הלאה. וכל פעם שמתקדמים, יש ניתוקים יותר גדולים כי הגענו לאיזה גובה ונופלים. וכל פעם הירידות הן יותר גדולות מהעליות, כי הירידות מגלות לנו דווקא את הכלים, חסרונות, והעליות הן רק כדי לתקן ולקבוע את המגע עם הרוחניות.

לכן העלייה היא קצרה מאוד והירידה בדרך כלל יכולה להיות ארוכה, אבל אנחנו צריכים להתנגד לכך שהיא תתארך, אלא ככל האפשר לא לסבול את הריחוק מהקבוצה ומהבורא ולעבוד על זה בצורה אינטנסיבית. זאת אומרת, להיות כל הזמן בהשגת החיבור בינינו ועם הבורא, זו צריכה להיות המגמה הקבועה.

שאלה: כתוב בפסקה הראשונה שבקדושה יש דעת, ואנחנו לומדים שכל העבודה היא למעלה מהדעת. אז מה הכוונה בדעת דקדושה?

ככל שאנחנו מקבלים דעת, מגלים דעת, כך נצטרך ללכת בפעם הבאה בלמעלה מהדעת עוד יותר גדול, זה תמיד כך. כשאנחנו הולכים למעלה מהדעת אין הכוונה שאנחנו לא רוכשים את הדעת, דווקא ההיפך, אנחנו רוכשים דעת של קדושה, דעת של השפעה וכך אנחנו מתקדמים. לכן מי שהולך למעלה מהדעת נעשה יותר חכם, יותר מבין, יותר מרגיש ומגלה יותר בכלי שנקרא "למעלה מהדעת", אבל דווקא יש לו דעת דקדושה. הוא מבין גם בגשמיות וגם ברוחניות, מה שצריך לדרך, הוא מקבל.

שאלה: אנחנו חווים ירידות ועליות כמו שהסברת, וכאן במאמר בעל הסולם רושם שאנחנו מעלים מ"ן וכתוצאה מהמ"ן הבורא דן אותנו. אבל איך כאן בשיא הזה לזכות במלכות שמים לנצחיות.

לקבל מלכות שמיים לנצחיות זה נקרא שאנחנו רוצים שרק זה ינהל אותנו, רק חיבור בינינו והבורא שצריך להתגלות לפי הציפיות שלנו בחיבור בינינו, זה מה שצריך להיות לפנינו, שאני מסתכל דרך החברה על הבורא. ממש כמו שיורים ברובה, יש את העין, כוונת אחת וכוונת שניה, כי צריכות להיות שלוש נקודות, עין ושני מקומות על כלי הירייה, וכך אתה בדיוק יכול לכוון את עצמך.

כך זה יוצא, אני מתקרב לחברים, אני רוצה להתאחד איתם, ובקשר בין החברים אני רוצה לזהות את הבורא. זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". מי שמשתוקק נקרא "ישר אל", "ישראל", "אורייתא" זה תורה, אותה מכניקה, אותו הכלי שדרכו אני מתקדם, יותר נכון זה המאור המחזיר למוטב, ו"קודשא בריך הוא" זה הבורא, ובצורה כזאת אני בדיוק נמצא עימו בקשר.

תלמיד: זה מה שאנחנו עושים בכל פעם ופעם בכל מחזור של עבודה.

נכון.

תלמיד: בעל הסולם רושם שלפעמים קורה שאנחנו לא מקבלים מלכות שמים לנצחיות.

בכל זאת, כמה שאפשר. אנחנו לא יכולים למדוד אם זה לנצחיות או לא לנצחיות, האם זה אמיתי או שזה רק לפי הרגשתי. לפחות לעת עתה אני רוצה שככה זה יהיה, זה מספיק.

תלמיד: יוצא שזה תלוי זה בי, זו החלטה שלי לרצות עכשיו שזה יהיה לנצחיות.

זה תלוי בך בלבד, הכול לפי החלטת האדם.

שאלה: בתחילת הסדנה אמרת שיש חברים שנמצאים במבוי סתום, אני מרגיש את זה. מהי הבדיקה שצריך לבצע, כי אני באמת לא רואה שום שמחה?

קודם כל אתה בודק את המצב שלך ורואה שאין לך מה שאתה רוצה, ולכן אתה לא מרוצה. לא מרוצה מהבורא, לא מרוצה מהקבוצה, לא מרוצה ממני, בכלל לאן נפלת. זאת אומרת, היחס האגואיסטי שלך בעצם מקלקל את הכול. ולמה אתה מרגיש את זה כך? דווקא כדי שאתה תתהפך.

תנסה, ודיברנו על זה כבר, תנסה בכל רגע ורגע להפוך, לחשוב לא על עצמך אלא על הבורא. תהיה מוכן לעשות משהו בשבילו, לטובתו, לשמח אותו. תנסה. בכל מיני מצבים, בכל מיני פעולות שאתה עושה, תנסה לעשות את זה כדי להשפיע נחת רוח לו. תתחיל כאלו תרגילים ואתה תראה עד כמה זה מוציא אותך מאותו הבור שבו אתה נמצא עכשיו. אתה תראה שבזה אתה מתחיל לקבל איזו הארה, שמחה, כיוון, מצב רוח. תנסה. דיברתי על זה כבר לפני כמה חודשים.

שאלה: איך השמחה הזאת מתבטאת כלפי החברים? אני צריך להגיע עם מצב רוח?

אתה צריך להגיע תמיד לחברים במצב רוח טוב ולהשתדל לעורר אותם, אפילו שבפנים אתה מרגיש הפוך. אבל כלפי החברים אתה חייב כך להתנהג, תמיד לעורר אותם.

תלמיד: אם הבנתי נכון הכניסה והיציאה זו לא עבודה קבועה, זאת אומרת את העבודה הקבועה אנחנו בודקים כמו שבודקים הארה של מנורה?

נכון.

שאלה: מדובר במאמר שברגע שמגיעה השמחה צריך ללמוד את מילות התורה כדי שתתגלה לו דעת התורה.

האור העליון נקרא תורה. וכדי שהוא יתגלה צריכים כלי משלנו שיהיה גם באיזו צורת השפעה. ואז לפי ההתאמה בין אור וכלי, האור שנקרא תורה יתגלה בתוך הכלי מצידנו, שזה רצון לקבל בנטייה שלו להשפיע.

תלמיד: אם מילות התורה זה אור, איך לומדים את זה?

כתוב שאתה צריך לכתוב את זה על לוח ליבך, על הלב שלך. אתה לא לומד בשכל, אלא אתה לומד לפי זה שאתה משנה את התכונות שלך, לפי זה אתה לומד. בצורה פרקטית, לא בשכל אלא ממש בפועל, ברגש, ביחסים לחברים.

שאלה: האם נכון לומר בכמה שאנחנו מתבטלים ביחס לזה שמקבלים מהמורה, באותה מידה אנחנו יכולים להשתמש גם בכוח של הבורא וגם בעשירייה?

אם אתה מממש מה שהמורה אומר לך, ואנחנו צריכים להבין שהמורה זה בעל הסולם ורב"ש, ואני רק מעביר, אז ככול שאנחנו הולכים לפי מה שהם כתבו, בהתאם לזה אנחנו משתמשים בכוחות שלהם וכך מתקדמים.

שאלה: אנחנו לומדים "שהכל במחשבה יתבררו", ובמאמר כתוב "שהשמחה הוא בחינת הארה עליונה, שמתגלה על ידי מ"ן, שהוא מעשים טובים.". מה זה המעשים? למה במעשים ולא במחשבה?

מעשים אלו דברים שאנחנו משנים את הכוונות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא מעשה טוב.

שאלה: בדרך כלל אחרי פעולות מוצלחות מקבלים עביות נוספת ומאבדים את המדרגה. איך זה מסתדר עם שמחה ממעשים טובים?

ודאי. כדי שאנחנו נלך הלאה, כדי שנתקדם, וכדי שנתרגל להיות בשמחה בכל הפעולות, גם בעליות וגם בירידות.

שאלה: האם השמחה מגיעה מיד כתוצאה מהמעשים הטובים, או שהיא מגיעה בזמן אחר?

מתי שאתה מצליח לארגן את עצמך להיות ביחס יפה וטוב גם בעליות וגם בירידות מפני שאת הכול אתה מקבל מהבורא בלבד, "אין עוד מלבדו", אז מגיעה לך שמחה ללא שום הפסק. אנחנו צריכים להגיע לשמחה כך שגם העליות וגם הירידות, הן יהיו בנו תמיד בשמחה.

שמחה זה הכלי, כי אתה מצדיק את הבורא, כי אתה מכוון להשפיע לו, כי אתה לא דורש לעצמך שום דבר, וזה בעצם בסך הכול מתבטא במילה אחת שמחה.

שאלה: האם יש דרך לדעת אם זו שמחה מקדושה או מסטרא אחרא, איך אפשר לדעת?

ככול שאתה יכול להיות בה בצורה קבועה בלימודים, עם החברים, אז זו שמחה דקדושה. זו שמחה ממעשים טובים, ממעשיי השפעה.

שאלה: מה צריכה להיות ההכנה בעשירייה כדי להגיע לשמחה משותפת ועלייה?

תדברו על זה ותבררו את זה, הכול לפניכם. העיקר אני חושב לדבר על חשיבות המטרה, חשיבות המצב שלנו. כל אדם שנמצא אצלנו כאן, הוא שקול כנגד מאות מיליוני אנשים. תחשבו על זה.

שאלה: מהו "עול מלכות שמים" שאדם מקבל עליו?

"עול מלכות שמים" זו העבודה שלנו, שאנחנו צריכים לברר מה שייך לעל מנת לקבל, ומה על מנת להשפיע. למיין אותם, זו קליפה וזו קדושה, ולבקש מהבורא, כי לבד אנחנו לא מסוגלים, לקבל על עצמו פעולות של ההשפעה, פעולות של הקדושה. וזה אפשרי רק כשאנחנו כל הזמן מתפללים לבורא ומבקשים ממנו את הכוחות האלה, כי אין בנו שום דבר שיכול להיות בקדושה, לכן פונים לבורא, מקבלים כוחות דקדושה. וקבלת התהליך הזה זה נקרא קבלת עול מלכות שמים.

שאלה: מדוע מלכות שמיים נחשבת לעול?

כי אנחנו שמחים. לא שאנחנו לא רוצים, אלא אנחנו שמחים עד כמה זה לוחץ, וכמה זה מחייב אותנו להתקדם ברוחניות. כי אם לא היו לחצים עלינו כל מיני אירועים שאנחנו עוברים, לא היינו לפי הטבע שלנו מתקרבים לרוחניות.

ולכן חשוב לנו מאוד דווקא להיות בהרגשת העול מלכות שמיים, שזה "כשור לעול וכחמור למשא". שאנחנו רוצים, זה לא עכשיו, אבל אחר כך זה יוצא, שאנחנו אוהבים את הקושי, כי לפי מידת הקושי אנחנו משיגים את הבורא, לפי עביות הכלי אנחנו מגלים את הכוח העליון.

שאלה: מה זה אומר "השם ית' דן את האדם "באשר הוא שם"." איזה סוג של משפט, זה מי השופט?

הבורא שופט, והוא דן את האדם לפי כל מצב כללי שאדם נמצא בו. שאנחנו לא יודעים את זה, זה לפי מי אנחנו, מה אנחנו, מה עברנו, בדיוק מאיזו נקודת השבירה מכלי דאדם הראשון כל אחד מאיתנו וכן הלאה, אלה חשבונות הבורא. אבל העיקר שאנחנו צריכים להיות בנטייה בהתקרבות להשפעה, לחיבור בינינו.

אנחנו צריכים להבין שעם הבורא אין לנו משחקים, כל המשחקים שלנו זה רק בינינו. שאם אנחנו משתדלים להיות קשורים זה אל זה, בנינו בזה כלי רוחני כי אנחנו עושים את זה מעל האגו שלנו. אם אנחנו מחפשים בתוך הכלי הזה איך אנחנו מתקרבים לבורא, אז אנחנו מייצבים כבר את הכלי הזה, שהוא כבר במשהו מקושר, שאנחנו כבר לא נמצאים בדחייה הדדית זה אל זה, אלא אנחנו משתדלים להתקרב לבורא ולייצב את עצמנו אליו.

שאלה: מהם אותם מעשי קדושה שדרכם מגלים שמחה?

המעשים הם רק חיבור בינינו. כתוב, עיר הנידחת אי אפשר להחריב, אפילו שיש איזו עיר ואנשים שם רשעים גדולים, אבל מפני שהם מחוברים ביניהם, כמו שיש לנו בדרך כלל בכנופיות שכולם מחוברים, כי חשובה להם המטרה לשדוד, לגנוב, אז אם הם מחוברים השודדים האלו שנמצאים בעיר, אתה לא יכול להתקרב לעיר הזאת ולכבוש אותה. אתה לא יכול כי יש עליה כוח הבורא.

"אבל הם רשעים", זה לא חשוב שהם רשעים, כוח החיבור שהם מייצבים ביניהם יותר חשוב ממה שהם רשעים. ביניהם הם לא רשעים, ביניהם הם צדיקים, הם רוצים להצדיק זה את זה, הם רוצים להתחבר, הם רוצים להגיע לאהבה ביניהם. כי הם מבינים שאחרת, הם לא מגיעים למטרה שלהם. המטרה שלהם היא לשדוד, אבל בכל זאת זה מה שמחבר אותם, יש ביניהם קדושה. כי אומנם זה על מנת לקבל בצורה גסה, אבל הם מותאמים לבורא במשהו בחיבור ביניהם. לכן העיקר בינינו זה החיבור.