שיעור בוקר 14.09.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא – "ממשיכים את הכנס בעלייה"

קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו הגענו לתוצאות מאוד מרשימות מהכנס. אף על פי שאנחנו עוד לא יכולים לגלות את המדרגה הרוחנית שנמצאים בה, כי לזה אנחנו צריכים עוד להשיג מגן כדי לקבל את המדרגה הזאת, להשפעה, כדי להשפיע, אבל זה יקרה בקרוב. ומה שאנחנו צריכים עכשיו זה רק לבדוק, לחבר את עצמנו עוד יותר ולהשתדל להתכלל זה מזה וזה מזה, כך כולנו יחד. העיקר זה החיבור.

קריין: קטע מס' 1.

"יש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.

וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

(בעל הסולם. "שמעתי". כ"ו. "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר")

כמו שאנחנו כבר עברנו כמה שלבים בהתפתחות הרוחנית שלנו, אף על פי שלא מרגישים את זה, כמו נגיד ילד קטן, תינוק, שהוא כבר נמצא בהתפתחות הגשמית ורואים לפי הגוף שלו ולפי התגובות שלו, שהוא איכשהו מתקדם בהתפתחות, אבל הוא בעצמו לא מודע לזה, כך גם אנחנו ברוחניות.

אנחנו התחברנו, אנחנו עשינו כמה פעולות והפעולות האלה רשומות בתיק הרוחני שלנו, אבל אנחנו עדיין לא משיגים איפה אנחנו. כמו ילד קטן שלא משיג בן כמה הוא ומרגע שנולד, והוא בן כמה חודשים, אבל עוד לא יודע לספור, להעריך את החודשים האלה שהוא כבר נמצא בהתפתחות בהם, כך אנחנו. צריכים להתייחס לעצמנו, לכל אחד ואחד מאיתנו לחברים שלנו בדרך, ודווקא בחיבור איתם אנחנו נגלה בסופו של דבר איפה אנחנו נמצאים.

אז נשתדל לפתח בנו חוש הכרת החבר, הכרת החברה וכך נתקדם להכרת המקום הרוחני שלנו, איפה אנחנו נמצאים ואיך אנחנו יכולים להשתמש בכל הכוחות שלנו, שכבר נמצאים בנו אבל אנחנו עוד לא יכולים לאתר נכון ולהשתמש בהם נכון, כמו שאנחנו רואים בתינוקות, בילדים קטנים.

שאלה: הכנס עבר בצורה כזו כמו שנראה לי, כאיזה גל קל כזה, כביכול לא התאמצנו ממש ולא היו בירורים עמוקים בשיעור, אבל הורגש הלחץ מלמעלה מהדקה הראשונה, ובסוף, אתמול כבר אחרי הכנס איזשהו ענן סמיך של תענוג ירד עלינו. אז לא מובן, או שאיכשהו זכינו לזה בזכות, או שזאת מקדמה שעוד נצטרך להחזיר אחר כך.

לא, לא תצטרכו להחזיר שום דבר, הרווחתם את זה, עשיתם מאמץ גדול כדי להגיע לכאן, אתם יודעים שאפילו פיזית לא היה פשוט להגיע לכאן. לכן כול מה שהרווחנו, כל מה שקיבלנו, אני בטוח שנתחיל לחוות הבנה בקשר ההדדי בינינו ונתחיל להתעלות עוד יותר, עוד יותר גבוה בסולם המדרגות שמוביל מעלה.

שאלה: יש רצון להביע הודיה גדולה ועמוקה על הכנס. את ההודיה הזאת ניתן להגביר בזה שמנתחים את מה שהיה בעבר או שהיא מגיעה בצורה טבעית ברגשות?

אני חושב שגם על העבר, גם על ההווה וגם על העתיד. כמו שקראנו עכשיו בדיוק, שאומר ""מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי"," כלומר בעבר, "היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"." כלומר אני מודה על כל מה שעשית איתי בעבר, על כל מה שעוד תעשה מרגע זה והילך באותו אופן, כלומר אנחנו נרגיש יחס טוב של הבורא כלפינו, כלפי כולנו. ללא ספק.

שאלה: מהתשובה שלך לא הבנתי, אם זה מה שבא מלמעלה או שנדרש מאיתנו לרכוש איזושהי מיומנות, שלמרות הכול אנחנו נימצא בשמחה והודיה?

הבעיה המרכזית בעולם שלנו, האגואיזם שמחלק אותנו, שמפריד אותנו, מרחיק ממנו. בכנס אנחנו נכללים במשהו משותף, עושים כל מיני תנועות, אפילו מלאכותיות אחד כלפי חברו, ברור שאין לאף אחד אהבה כלפי הזולת, נבראנו כמו כל הברואים. לכן במה שעשינו יחד, המאמצים להתאסף, אנחנו עוררנו בזה שפע גדול של טוב מלמעלה, מהבורא.

עכשיו אנחנו צריכים לקבל בתוכנו את השפע הזה, לעכל אותו ולהמשיך קדימה.

תלמיד: אני רוצה לדייק. אם אנחנו לומדים את הקטע הזה והמקובלים כותבים לנו על כך, אז יוצא שמאוד חשוב להימצא בהודיה על העבר, ההווה והעתיד. מה התועלת אם נניח היום בסעודה או ממש בשנייה הזאת אנחנו נודה על העבר, ההווה, העתיד? מה התועלת שתצא מזה לעולם, לנו, למה כל כך חשוב למקובלים שנהיה בהודיה?

הבורא מרגיש את התגובה שלנו לפעולות שלו. אם אנחנו מגיבים נכון, על זה שהוא אוסף אותנו, מקרב בנינו, עושה מאיתנו רצון משותף אחד, אז בהוקרת תודה על זה, על היחס שלו כלפינו, אנחנו מרוממים את חשיבותו, את תפקידו, את ערכו בעינינו ובכך אנחנו זוכים ליחס עוד יותר טוב כלפינו.

תלמיד: כלומר ההודיה זה בעצם כלי מעשי להגדיל את חשיבות, את רוממות ה'?

כמובן, כן.

תלמיד: ולכן אתה אומר שיש רק שני מצבים, או שאתה מבקש, או שאתה מודה. ההודיה, בעוצמה שלה, היא שוות ערך לתפילה, כהשפעה מעלה - מטה?

כן. אנחנו צריכים לזכור טוב, לרשום לעצמנו, כי אנחנו נשכח על זה כל הזמן שדווקא הודיה לבורא על כך שברא אותנו, פיתח אותנו ומיקם בין אנשים כמונו כדי שנוכל להתפתח בסביבה כזו ולהשיג אותו, אם לא נשכח על זה, אז נרכוש בזה מכשיר מאוד רציני לעלייה שלנו עד לדרגת הבורא.

שאלה: מהו המגן הזה שאנחנו צריכים להשיג?

מגן, זה מה שאנחנו יכולים להסתתר איתו מהאגואיזם שלנו. וכשאנחנו רוכשים את המגן הזה כנגד האגו שלנו, זה נחשב שאנחנו עולים מעל עצמנו ובאותה מידה יכולים להיות קרובים לבורא.

שאלה: אני לא ברוחניות, וחדשה בהרגשה הזאת. אבל הבורא בחר בי והלב התעורר ושלח אותי לך, וזה משהו גדול. אני אסירת תודה. איך אני יכולה להמשיך לשמור את האש ולא לשכוח את הנקודה שבלב כשהאגו שלי יגדל?

ללא ספק שאף הרגשה שלנו לא יכולה להישאר לתמיד, אלא יש עליות, ירידות, שינויים בהרגשות שלנו, ולכן אנחנו צריכים להשתדל לנהל אותם הרגשות, להבין אותם, להרגיש אותם, לראות אותם מבחוץ, וכך אנחנו נתחיל לנהל אותם, לכוון אותם.

ולא שאני נמצא בהשפעת הרגשות שעוברים עליי ומשתנים, אלא אני פועל עליהם ומשנה אותם וחי בהם לפי איך שאני קובע. בלי שאנחנו נגיע לכזאת יכולת כלפי הרגשות שלנו, אנחנו נהיה כמו תינוקות, כמו ילד קטן, שפעם הוא צוחק, פעם הוא בוכה, פעם הוא שמח, פעם הוא עצוב, והוא לא יודע מאיפה זה בא, אלא כל הזמן נמצא בכאלו שינויים, ואנחנו אפילו יכולים לראות איך שהם עוברים עלינו.

לכן הצעד הראשון שאני צריך לעשות עכשיו זה לראות את עצמי מחוץ לרוח. "רוח" הכוונה שהוא בא ומשתנה מכיוון לכיוון, מכוח גדול לכוח קטן או ההיפך, ואני נמצא בשינויים שבי. ואנחנו צריכים על ידי החיבור שלנו, על ידי ההשפעה שלנו, כולנו על כולם, להגיע למצב שאני קובע את מצב הרוח, ולא שמצב הרוח קובע מה אני אהיה, ארגיש, אקיים. לכן בואו קודם כל נעשה תרגילים שנרגיש את הכוח שבכל אחד ואחד, שבכוח הזה אני יכול להחזיק את עצמי בידיים, ואני בעצמי יכול לקבוע את ההרגשה שלי ברגע הבא.

חוץ מזה, אני רוצה לקבוע לכל החיים שלי שמה שאני ארגיש, איך שאני אשקול כל רגע, איך שאני אגלה את הכוח העליון, איך שהוא ישפיע עליי, זה יהיה תלוי אך ורק ביחס שלי אליו. ולכן מרגע זה והלאה אני צריך להיות במודעות שאני מקבל השפעות מהבורא, וההשפעות האלו תלויות ביחס שלי אליהן. זאת אומרת, מרגע זה יש לי יכולת להחזיק את עצמי בידיים, ולא שאני דומה לאיזו חתיכת עץ שנמצאת בים הסוער, והגלים זורקים אותה לכל כיוון. אני צריך להחזיק את עצמי כלפי הקבוצה כך שאני חייב להיות איתם יחד קשור טוב, להשפיע עליהם ביציבות שלי למרות כל שינויי המצבים, זו תחילת המצב הנכון.

שאלה: האם להחזיק את עצמי כלפי ההרגשה וכלפי העבודה עם החברים זה אותו דבר?

כן. כלפי העבודה עם החברים זה עוד יותר, כי אני חייב להתייחס אליהם כל הזמן בטוב, לעזור, לתמוך, לא חשוב באיזו צורה ובאיזה גובה היחס שלי כלפיהם.

תלמיד: האם יש איזה הבדל בין להחזיק את עצמי כלפי ההרגשה של מה שמגיע, וכלפי איך שאני עובד?

זאת עבודת האדם, שכל אחד מאיתנו צריך להיות עצמאי, להרגיש שהוא נמצא בעולם הרוחני, ללמוד להבין איך להגיב כלפי מה שהבורא מעורר בנו.

שאלה: איך אני בעצמי מסוגל לקבוע את ההרגשה הבאה שלי, לנהל את המצב הבא?

לנהל את המצב הבא אני יכול אך ורק על ידי כך שאני מתעלה מעל ההרגשה שלי, שלא חשוב לי איך אני מרגיש, אלא חשוב לי איך אני מתייחס לסביבה ולבורא, ואני דואג לתמוך בהם וכך להמשיך בלי הפסקה.

תלמיד: מה זה הכלי שמאפשר לי להיות עצמאי, לשלוט בהרגשה?

זה הכוח שאני רוכש מתוך כך שהבורא מעביר עליי כל מיני התרשמויות, השפעות, ואני למרות זאת מחזיק את עצמי נכון, במידה שאני מבין, לכיוון ההתפתחות שלי.

תלמיד: אז הוא מעביר עליי מצבים שונים מכאן ולשם?

כן.

תלמיד: ואני רק בתגובה אליו כל הזמן.

אני לא רק נמצא בתגובה, אלא התגובה היא כדי לשמור על ההתקדמות שלי בקו ישר.

תלמיד: איך אני שומר על ההתקדמות שלי בקו ישר ולא נע ונד מימין לשמאל כל הזמן?

על ידי חיבור עם הסביבה, אין לנו שום אפשרות אחרת. אני נמצא בחיבור עם הסביבה, ואני מגבש את כוחותיי ומשפיע עליהם בצורה קבועה.

תלמיד: האם אני צריך לזרום עם מה שהבורא מעביר עלי או דווקא להתנגד וללכת על פני זה?

לשמור על קו ישר.

תלמיד: ואיך אני קובע את מצב הרוח הבא?

על ידי זה שאתה רוצה שהיחס של הבורא אליך יישאר קיים וקבוע.

תלמיד: איך העבודה בעשירייה עם החברים עוזרת לי לכוון את עצמי בקו ישר?

בזה שאתה נמצא עם החברים בהשפעה קבועה, הנכונה עליהם.

תלמיד: ואז מה? כשאני פועל כלפיהם?

כן.

תלמיד: איך זה מכוון אותי?

אתה קודם כל פועל עליהם ודרכם על הבורא.

תלמיד: הוא פועל עלי, מעורר בי כל הזמן מצבים שונים.

גם דרך החברים, דרך הסביבה. וגם דרך הסביבה אליו.

שאלה: האם אפשר לומר שמגן זה זעיר אנפין?

אנחנו נלמד את זה. בעצם זה נכון.

תלמיד: כדי לחבר כתר עם מלכות, חצי עולם עליון וחצי עולם הזה?

כן.

תלמיד: בעניין הכרת התודה. מה שקרה לאדם בחיים, הפעולות של הבורא עליו, בעשירייה, בקבוצה, במשפחה, בעבודה, הכול אור מקיף, ואם אני יכול להגיד תודה לבורא, אם אני יכול לגלות אהבתו אלי, זה אור פנימי?

כן.

תלמיד: האם הכלי זה שאני יודע איפה אני ולאן צריך לעלות, ההבדל בין המצבים?

נניח, אבל גם זה עוד צריך תיקונים או שינויים.

תלמיד: מצד אחד שמענו שאנחנו צריכים ללמוד איך להגיב נכון לבורא. מצד אחר, שמענו שאנחנו צריכים להודות על העבר, על ההווה ועל העתיד. איך מיישבים את השניים?

בעצם מצד אחד, כל פעם אנחנו צריכים להיות ביחסים כאלה שאנחנו מודים לבורא על כך שהוא מעורר אותנו ומייצב אותנו באיזו צורה כלפי הסביבה. ומצד אחר, אנחנו רוצים להתקדם למצב הבא יותר קרוב אליו, יותר קרוב לחברים. אנחנו צריכים להבין שרק בקשר עם החברים, העשירייה, רק בתוך העשירייה, אם אני מתקשר אליהם כמה שיותר, אני יכול להיות רגוע שאני קיים ברוחניות וגדל משלב לשלב, מרגע לרגע.

תלמיד: אתמול שמענו שאתה לא מציב אף פעם מטרות, אלא אתה תמיד מנסה להתבטל יותר בפני הבורא ושהבורא יוביל אותך לאן שצריך להוביל. מצד אחד ישנו עניין התגובה, ומצד אחר ישנו עניין ההודיה. איך לוקחים את כל הדבר הזה והופכים אותו לדבר שלם? כי לכאורה אדם צריך להתבטל בפני הבורא ולקבל כל מצב כמצב הנכון, לקבל שהבורא מקדם אותו למצב הנכון. כי אנחנו לא יודעים איך אנחנו צריכים להתקדם, כמו תינוק שלא יודע איך הוא צריך לגדול. ומצד שני, שמענו עכשיו שהאדם צריך להגיב נכון לבורא. איך הוא לומד מה התגובה הנכונה אם הוא לגמרי לא יודע מה הצעד הבא שהוא אמור לעבור? איך לבחור, איך לחפש תגובה?

הוא רוצה רק דבר אחד, להשוות את עצמו עם הסביבה. הוא דומה לחתיכת עץ שנמצאת במים, המים עולים, יורדים, הגלים עוברים, ואין לו שום אפשרות לשנות את מצבו. כך אנחנו, אנחנו יכולים רק להיות קשורים לסביבה.

תלמיד: אז מה בדיוק העבודה של העץ הזה בתהליך כשהמים סוחפים אותו, מה התגובה הנכונה של העץ?

ככול שפחות להיות עצמאי, אלא להרגיש את הסביבה ולהיטמע בה.

שאלה: רציתי להמשיך אותו קו. כשפתחת את השיעור, אמרת שהגענו בכנס לתוצאות מרשימות, אבל אנחנו עדיין עוד לא יכולים לראות את המדרגה הזאת.

כמו שאנחנו נכנסים לעיבור, אנחנו מתחילים עכשיו התפתחות נכונה, רוחנית. אני מדבר על האנשים שרוצים להתפתח לכיוון המטרה.

תלמיד: כשאתה מגדיר, "הגענו לתוצאות מרשימות", על מה אתה מסתכל, מה הן בשבילך התוצאות האלה שאתה מגדיר?

שאנחנו נמצאים כמו טיפת זרע שנקלטה בתוך הרחם, שזה גם דבר גדול מאוד. אנחנו יודעים עד כמה אם אנחנו לא מצליחים בכוח טבעי להיכנס להיריון, אז יש בזה בעיה גדולה ומי יודע אם נצליח.

תלמיד: אז כשאתה אומר שאנחנו עוד לא יכולים לראות את המדרגה העליונה כי אין לנו עדיין מגן, מה הוא המגן הזה שמאפשר לראות את המדרגה העליונה הזאת שאליה צריך להיכנס?

מגן זה הכוח שאנחנו צריכים לגדל כל הזמן, בכל מדרגה ומדרגה, כדי לא להיות תלויים בתוצאות של המדרגה עצמה. זאת אומרת, שיהיה לי מסך, ואני ארצה על ידי המסך הזה, מזה שאני נמצא במדרגה לחזק אותה, לחזק את הסביבה.

תלמיד: במה בדיוק מתבטאת הקליטה במדרגה העליונה, כי אמרת שהאדם צריך להיות כמה שפחות עצמאי ודווקא להיבלע בסביבה. איך קורית הקליטה הזאת במדרגה העליונה?

הקליטה קורית בשילוב הכוחות שלי ושל המדרגה. מדרגה זה הבורא בעצם, שאני מחזיק את עצמי להיות מותאם ומבוטל כלפי כוחות חיצוניים, שמגיעים מהבורא, ויחד עם המדרגה הזאת להיות מתאים ומסכים לכל השינויים שיעברו עלי, שזה נקרא כבר הכנה למעלה מהדעת.

תלמיד: זה נשמע שאתה צריך להתעבר בבורא, אם הוא המדרגה העליונה?

כן.

תלמיד: העיבור הזה בבורא זה משהו שקורה על כל פרט, על כל אדם, או זה קורה ברמת העשירייה שמתעברת בו?

כן ולא.

תלמיד: מה כן ולא?

גם זה וגם זה, אנחנו נרגיש את זה בפועל.

תלמיד: האם אתה יכול לתת לנו איזו פעולה שתגרום לקליטה הזאת, שנתעבר בפעם הראשונה?

רק קליטה בעשירייה, אין לך מודד נכון יותר, אמיתי וקרוב.

תלמיד: מה זה נקרא שנקלטתי בעשירייה?

שאני נמצא עם כל החברים בהרגשת המצב הכללי שלנו, כמצב אחד לכולם.

שאלה: לפעמים יש כזאת הרגשה, שהבורא נהנה לא מסתם הודיה מאיתנו, אלא באמיתיות ההודיה שמגיעה מהלב. איך להגיע להודיה הכי חזקה, האם זה בעצם פתרון של סתירות פנימיות והודיה על כך?

אני מפחד לענות לך בכן או לא. מה אתה מבין תחת המושג הזה של התנגדויות פנימיות? כלפי מי, כלפי הקבוצה, כלפי המדינה, כלפי העולם, בתוכך?

תלמיד: השאלה כאן לגבי ראיית השלמות בפנים, בתוכי, בחוץ.

את זה אתה עוד לא יכול לעשות, זה עוד רחוק מאיתנו.

תלמיד: אז איך ניתן לראות בזה כמדד להתקדמות?

שום אינדיקטור, זה יהיה מעליך, ההתקדמות צריכה להיות באמונה למעלה מהדעת. כנגד הרצונות, המחשבות, התובנות שלנו, אנחנו מקבלים את כל מה שמגיע אלינו כמתנה מהבורא וזה הכול.

תלמיד: אז איך להגיע להודיה אמיתית לבורא?

לא דרך הראש.

שאלה: אחת המטרות של הכנס הייתה להתחזק בעשירייה, זה גם היה הנושא של הכנס. נראה שהייתה הרגשה חזקה מאוד, כי באמת עשינו הכנות להתחזק בעשירייה. אבל כשהגענו לכאן התחיל להיווצר פה כוח חזק מאוד, כמו איזה הוריקן שמתחיל לשאוב אותך לתוכו ובולע אותך כביכול, והתחושה של התרכזות בעשירייה לאט לאט נעלמה ונוצר פה איזה כוח אחד. הרבה הרגישו את זה. איך אתה רואה את זה מבחינת המטרה, כשהחלטנו להתחזק בעשירייה, האם זה השיג, האם נראה את זה בעתיד, איך אתה רואה את זה?

תמשיכו.

תלמיד: התחושה שנוצרה, האחד הזה, הרבה פעמים אנחנו לומדים שמקבלים משהו בכוח וצריך לקבל אותו אחר כך בפועל. האם האחד הזה, התחושה הזאת, זה משהו שאנחנו עכשיו צריכים לראות איך להגיע אליה בהמשך בכוחות עצמנו כביכול, כי אני מרגיש שקיבלנו מתנה כזאת, איזו טעימה, של מה זה להיות בכוח אחד, שזאת המציאות שלנו. הייתה הרגשה שאין מציאות אחרת, זאת המציאות, כך מרגישים אותה, כך הורגש כל הזמן שהיינו פה. האם יכול להיות שהבורא נתן לנו איזו טעימה, ואומר לנו עכשיו הטעימה הזאת אתם צריכים להשיג בכוחות עצמכם?

זה טוב, תנסו.

תלמיד: באיזה מובן זה טוב?

שקיבלתם דוגמה למה שאתם צריכים להגיע.

תלמיד: כדי להגיע לזה, זה צריך להיות בעבודה בעשירייה?

איפה עוד?

תלמיד: כי פה זאת הייתה עבודה משותפת, ביחד, של הרבה חברים שהגיעו מכל העולם.

זו אותה עשירייה, מה זה חשוב?

תלמיד: זה אותו דבר?

כן.

שאלה: קודם אמרת שהאדם צריך להתייחס למצבים שבאים אליו ולחזק את עצמו, להחזיק את היד שלו בעצמו, איך אני יכול לעשות את זה?

זה דווקא על ידי הסביבה, אני מתחבר לעשירייה ורוצה יחד איתם לעשות כל מיני פעולות, ואחר כך אני מרגיש את מה שעשו בי הפעולות האלה, וכך אני מתקדם. אין לי שום אפשרות אחרת לעשות אילו שינויים, אלא רק כשאני משפיע על העשירייה והעשירייה מייצבת אותי. ועוד אני משפיע על העשירייה, והעשירייה מייצבת אותי. וכך זה שלב אחרי שלב.

תלמיד: אנחנו קבוצה וירטואלית ולומדים בצורה וירטואלית, ועכשיו כשנלך הביתה, מה ההצעה שלך, מה אנחנו יכולים לעשות כשנחזור הביתה?

אני ממליץ לכם גם בבית להיות מקושרים לאיזו עשירייה שמרגישה את עצמה כמשהו סגור וקשור עם הבורא. ושם, בתוך עשירייה הזאת, להשתדל לעשות את כל הפעולות הרוחניות שלכם.

שאלה: הכנס הזה הרחיב את ההרגשה שלנו כלפי החברים. ביחס למילוי הרוחני, האם זה אומר שאני שם את המסך מעלי ואז נכנס לקשר עם החבר?

כן, עם מסך מעלי.

שאלה: קיבלנו עכשיו בכנס כוח גדול. כל החברים שהיינו פה בעשירייה, וכל אחד קיבל את הכוח שלו מכל החברה, איך אנחנו ממשיכים לחזק את הכוח הזה בתוך העשירייה ממחר, מהיום? אמרת בכנס, שאנחנו כל יום צריכים להתאפס. האיפוס שאנחנו מדברים עליו, זה לקחת את הכוח הזה ולראות איך אנחנו ממשיכים הלאה?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה בפועל כשבאים כל יום לשיעור הבוקר?

כשאתם מחזקים את הקשר ביניכם בכל רגע ורגע. ואם פספסתם את הרגע, אז כבר פספסתם, הרגע הבא כבר לא יהיה אותו רגע שצריך להיות.

תלמיד: אז איך לא נפספס את זה, כמו שאתה אומר, מה לעשות שלא נפספס?

כל הזמן לדאוג להיות בקשר מתגבר ביניכם.

תלמיד: כי אני מרגיש שהעשירייה היא כמו מצפן בשבילנו. ואמרת קודם שאנחנו מביאים תפילה משותפת כל יום בעשירייה, כמה היא באמת מכוונת אותנו מתוך העבודה המשותפת לבוא עם תפילה משותפת להביא אותה לבורא, ולהמשיך הלאה עם הכוח הזה?

כמו שאמרת, כך צריך להיות.

תלמיד: אז לא לוותר על זה, וכל יום לעשות תפילה משותפת?

כל רגע.

שאלה: כשאנחנו מחפשים את האמת, האם יש רגעים בתהליך הזה שבהם צריך דווקא לא לחפש את האמת, כדי לשמור על התפתחות מסוימת?

לא, כל הזמן לשמור את הכיוון.

שאלה: האם אפשר לומר שלהעריך את היגיעה של החבר שלי זה סימן של הודיה לבורא?

כן.

שאלה: במהלך הכנס הרגשתי, כוח גדול מהנשים שתמכו בנו. איך משתמשים בכוח הזה כשחוזרים לעשיריות שלנו?

ממשיכים, ממשיכים.

שאלה: אמרת שהכרת תודה מסייעת לרומם את חשיבות הבורא בעינינו. אבל לא תמיד הכרת תודה ניתנת באותה מידה בעשירייה. יש חברים שזוכרים, יש חברים שפחות, יש כאלה שנראה שאף פעם לא חושבים בכלל על זה. נניח ששכחתי, אבל החבר שלי זוכר. האם זה מעלה את חשיבות הבורא לכולנו בעשירייה. כלומר, האם אנחנו יכולים לפצות אחד על השני?

כן, יכולים.

שאלה: אמרת שכשאדם מתרשל בדרך, אז הרגע הבא הוא לא כמו שהוא צריך להיות. אז מכיוון שלפעמים נראה שיש יותר כישלונות מאשר הצלחות. האם יש דרך בכל זאת לכפר על הרגעים האלה בהם אנחנו נכשלים?

יכול להיות שכן, לא עכשיו, אבל זה יהיה. תהיה אפשרות לכפר על זה, ולתקן את זה.

תלמיד: אמרת כשיש השפעות על האדם, עליו להשתדל להחזיק ישר. בכל זאת כל ההשפעות האלה יוצרות מצב שאפילו נראה שלא ברור מה זה נקרא ישר. האם חוץ מהמילה חיבור, כי גם המילה חיבור לפעמים מאבדת את הפנימיות שלה כשאנחנו עובדים. במה אני בטוח יכול להחזיק כדי שהישר הזה לא יטשטש יותר מדי?

בתוך העשירייה, רק לחזק את הקשר שלך עם העשירייה, ולעורר גם אותם לאותו הקשר. אין שום אמצעי אחר.

שאלה: איך אני יכולה לדעת מה בדיוק הקשר בינינו, החיבור בינינו, איך לדעת את זה?

את תדעי את זה אחר כך, כי הקשר הזה יתגלה.

תלמידה: יש אפשרות לדעת שאני בדרך ישרה, נכונה?

בינתיים את לא מרגישה, אבל אני אומר לך שכן, ועוד מעט תתחילי לזהות את הקשר הזה בעצמך.

שאלה: איך להתכלל ברצון המשותף בצורה הכי טובה, ואת התוצאות של הכנס להפוך להודיה לבורא?

לחשוב על זה לעיתים תכופות, הרבה, וההחלטה תגיע, הפתרון יגיע.

קריין: קטע מס' 2.

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

בעצם, לכן אנחנו צריכים לכבד את הירידות, כי זה כמו שאנחנו חופרים, ומעלים למעלה את מה שהשגנו מהירידה.

שאלה: דיברנו קודם על תקשורת של האדם עם הבורא, על הודיה. על שהוא מקשר את זה ישר גם לעשירייה, כדי שלא יישאר אצלו, וביחד עם העשירייה שוב הודיה לבורא. להיות כל הזמן בתקשורת כזאת. וכאן הוא מדבר על זה שבמצב ירידה דווקא הוא דווקא לוקח את הניצוצות. איך לא לאבד את התקשורת הזאת דווקא בזמן הירידה?

הוא רוצה להישאר באותו כיוון שהוא קבע קודם, וזה מה שעכשיו מייצב אותו, מחזיק אותו. לכן גם בזמן הירידה הוא משתדל לא לצאת משליטת הבורא עליו, וזה מה שמחזיק אותו. למרות שעכשיו אני נמצא במצב הגרוע ביותר, אבל אני מודה לבורא, שאני עדיין נמצא בזה, ולא איבדתי את הראש, לא איבדתי את הידיעה וההרגשה הזאת, ואת המציאות הזאת שאני נמצא ברוחניות. אמנם שהיא משפילה וסוחבת אותי לכל הכיוונים, אני מחזיק את זה, שזו הדרגה שלי.

תלמיד: התחלנו את השיעור עם המגן. מה אותו מגן ששומר שאדם לא יאבד את הקשר עם הבורא, דווקא בזמן הכי נחוץ, כשהוא בירידה?

אני רוצה להיות קשור לבורא בזמן הירידה כמו בזמן העלייה, ולי בצורה פרטית זה לא משנה, העיקר להיות קשור עם הבורא.

תלמיד: איך להגיע למצב כזה?

זה נקרא עיבור, באותה מדרגה שבה עכשיו האדם היה.

תלמיד: אז עכשיו כתוצאה מהכנס יש בשלות להיכנס למצב כזה שעליו אתה מדבר?

כן. בבקשה.

שאלה: החיבור שלנו נעשה במסך?

נגיד.

שאלה: בעבר אמרנו שירידה היא בעצם עלייה רק משמאל. האם זה נכון?

נגיד שכן, משתמשים כביכול במשפט כזה. כן.

תלמיד: האם אפשר לאזן את זה בצורה כלשהי בכך שאנחנו מצדנו נוסיף את העלייה מימין?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה?

מתחברים יותר.

שאלה: האם ניתן לעזור לחבר לבצע את העבודה בהודיה בזמן מצב של ירידה, לא לעשות במקומו אלא לעזור לו?

כן, תנסו.

תלמיד: העזרה היא בתפילה, לשלוח לו מחשבות, אבל מה עוד יכול להיות?

אתה יכול להתקרב אליו פיזית ולעזור לו.

תלמיד: איך להתקרב?

פיזית.

תלמיד: ואם פיזית לא ניתן?

אז בדרכים אחרות.

קריין: קטע מס' 3.

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. "

(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

שאלה: מהו אותו אושר או תענוג, האם אפשר לדמיין אותו?

ודאי.

תלמיד: מהו אותו שפע?

כך זה מורגש באדם.

תלמיד: מה האדם מרגיש?

האדם מרגיש שהוא רכש משהו.

תלמיד: זה מה שהרגשנו בכנס, הרגשנו שהשגנו משהו. האם זהו חלק מאותו שפע?

זה חלק מאותו שפע, נכון.

תלמיד: זה חלק קטן. האם רק עכשיו מתחילים לקבל את השפע?

כן.

שאלה: גם אם אנחנו מודעים למחשבות הזרות שיש לנו, אנחנו לא תמיד מצליחים לשלוט בהן. ולפעמים המחשבות האלה ממש מסובבות אותנו, הופכות אותנו, והרבה פעמים זה גורם לנו למאבק ולבלבול. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לכלול גם את המחשבות האלה באותו חלל פנוי, ושלא נפחד מהמחשבות האלו?

כל המחשבות באות מאותו מקום, ולכן לא כדאי לנו חלק מהן לזרוק וחלק לקבל. אלא צריך לאחד אותן יחד, ומכולן לקבל התפעלות אחת, ומההתפעלות הזו אנחנו בונים את היחס שלנו.

שאלה: אני רוצה להודות על כל מה שקיבלתי בכנס בראש ובראשונה ממך ומכל הכלי כאן. יש לי רצון גדול להישאר כאן וללמוד, וברור שאם אני נשארת כאן, אז כאן אנחנו משפיעים אחד על השני ויותר קל להחזיק במצב הזה של הכנס. אבל אחרי שאני חוזרת לאיטליה או לעולם שלי, קשה מאוד להחזיק באותו מצב שהשגנו בכנס. אם הבנתי נכון את המאמר הזה, יש דרך שאני יכולה תמיד להישאר בקו ישר, לא משנה מה מניע אותי, אני תמיד הולכת ישר, כי גם במפגשים שלי ובאינטראקציות עם אנשים שהם לאו דווקא מהדרך, זה גם גורם לי למצבים שיכולים אפילו להוריד אותי. האם זה נכון?

כן.

קריין: קטע מס' 4.

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר, מאמר "ליל הכלה", סעיף 138)

שאלה: אחרי הכנס שבו רכשנו הרגשה של הודיה ככלי משותף, את מגן ההשפעה, איך נוכל לבנות יחד, כל העשיריות בבני ברוך, את תפילת הרבים כדי שהבורא יקשיב לנו? מה אתה ממליץ לנו?

בסך הכול אני מאחל לכם שתרגישו אהבה שנמצאת בקשר בינינו ובמיוחד מהבורא כלפינו, זה העיקר. על ידי הרגשת האהבה תגיעו ליחס רך זה לזה. ובקשר הלבבי תגלו את כל מה שיש בבריאה, את הדברים הכי טובים.

שאלה: בעל הסולם כותב לנו על מודה לבורא עבור הקודם, עבור עכשיו, ועבור העתיד. אבל הוא כותב רק עבור הקודם והעתיד, הוא לא כותב על עכשיו. למה?

כי אנחנו נמצאים בזה. אז אם אני מרגיש שהבורא מחבק אותי משני הצדדים, גם מהעבר וגם מהעתיד, אז ודאי שאני מרגיש את הכול בהווה.

תלמיד: אפשר לומר שמודה לבורא עבור קודם, זה אור חסדים? ומודה לבורא עבור העתיד, זה אור חכמה?

לא. אתה אוהב לסדר את הכול.

תלמיד: אני אוהב?

כן, אתה אוהב ככה לעשות, אבל זה לא תמיד נכון.

שאלה: דיברת על קשר מלב אל לב. למשל אני מחובר וירטואלית עם העשירייה שלי למשך כל הכנס, ויש תחושה שאנחנו מחוברים, לא רק דרך המערכת הטכנית, אלא גם פנימית. אבל איך להגדיר את זה, איך לעבוד עם זה? אני מרגיש קשר גם עם עוד חברים, לא רק עם החברים מהעשירייה שלי, איך הם עושים כלפי יגיעה פנימית, וגם אני עושה יגיעה, ואני רואה שהחברים מרגישים את זה. איך לעבוד עם זה נכון, איך להתחבר יותר ככה, והאם זה מועיל?

ודאי שזה מועיל שאתה מתייחס לכולם טוב, אבל לעשירייה שלך אתה חייב. בתוך העשירייה אתה חייב לסגור איתם יחסים רוחניים, ולהתייחס לכל החברים שלך בעשירייה כמו לבורא.

שאלה: מה המרכיב הזה בתפילה כאשר אנחנו אומרים בורא גדול, רחום וחנון, רב חסד, מה זה אומר?

מה המשמעות של המילים האלה?

תלמיד: אנחנו יודעים שתפילה מכילה הודיה ובקשה. אבל הדברים האלה לא דומים להודיה ובקשה, אלא לשבח.

זה מה שיש בלב שלך.

תלמיד: איך משתמשים בזה?

אתם מרגישים את זה ומבטאים את זה מתוך כך שזה נמצא בכם.

תלמיד: השבח הזה יכול לסייע כאשר אדם נמצא בירידה ולא יכול לעשות שום דבר, זה יכול לעזור?

לא.

תלמיד: כשהוא לא מסוגל לבקש, לא מסוגל להודות, לא מסוגל כלום. השבח יכול לסייע לו?

לא, זה הרי שקר.

תלמיד: יש לנו הרבה שקרים.

זה שקר, וזה בלתי אפשרי בפני הבורא.

שאלה: באחד השיעורים בהכנה לכנס הזכרת שהחברים מחזיקים וקובעים את העתיד שלי.

כן.

תלמיד: בכנס הורגשה ממש הרגשה כזו בפעם הראשונה אחרי הרבה כנסים, שכל הרוחניות בעצם תלויה בחברים שלי, כל העתיד שלי, כמו שהזכרת. איך לחיות עם הקביעה הזאת?

שאתה נמצא בקשר הדוק עם החברים, שלקשר הזה אין שום סיכוי להיעלם, אתה יכול רק בהזדמנות הנוכחית להביא אליו תיקון ומילוי, זה הכול.

קריין: קטע מס' 5.

"הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

שאלה: בכנס כולנו הרגשנו עלייה, הרגשנו שיש לנו את הכלי הזה שבו אנחנו יכולים לקבל את השפע העליון, ושכל זה קורה דרך תפילה משותפת, חיבוק משותף, הכנה, סעודות, מוזיקה. ועכשיו השיעור הוא על התגברות, והאגו בינתיים מסרב ללכת קדימה. הוא כבר השקיע כביכול ואומר לנו, "יופי, כל הכבוד כבר עשיתם מאמץ". מאיפה לקחת את הכוחות לתת לו דווקא עכשיו בשיניים, ולהגיד שזה הזמן הטוב ביותר לחיבור עם החברות, למאמץ יותר גדול, להתגברות על המצב הזה.

כן.

תלמידה: אתמול בכנס חשבנו שהיה לנו כלי, אבל דווקא עכשיו יש לנו את האפשרות הזאת לייצור את הכלי הזה. ולהתגבר עוד יותר על האגו שלנו. אז מאיפה לקחת את אותם כוחות, הרי התכוננו לכנס, השקענו הרבה שם, אבל עכשיו כבר אין לנו כוחות. איך ללכת קדימה?

איך ללכת קדימה? יש לכם חברים, צריך לשאול אותם.

תלמידה: ההרגשה היא כאילו הכלי שוב נשבר ממש מול העיניים, וכולנו צריכים איכשהו להיפרד, להיאבד. יש עשירייה, אבל אותם המאמצים שהשקענו בכנס, ההרגשה היא שהעבודה האינסופית הזאת, להשקיע עוד יותר, ועוד יותר. אני לא יודעת, מאיפה לקחת כוחות לזה, מה נותן לנו מוטיבציה ללכת קדימה?

זו בעיה, וצריך לברר, מאיפה מופיעות בך מחשבות כאלה, רצונות, כוונות?

תלמידה: הכנס הוא כמו חג, זה לא חג רק של השפעה, גם האגו עוזר לנו להיות בכנס. אנחנו מוצאים איזו מתיקות בעבודה הזאת. ועכשיו אנחנו כאילו עומדים עירומים, בעצמנו, לבד. כאילו יש לנו עשירייה, יש לנו שיעורים, שום דבר לא נעלם, אנחנו יודעים שברוחניות שום דבר לא נעלם, אבל דווקא מהמצב הזה צריך לעשות חשבון וללכת קדימה. איך לעשות את זה?

בקיצור הלכת לאיבוד בדרך. בדומה לילד קטן שעומד, מרגיש שהוא לבד, ובוכה. מה הייתם מייעצים לו?

תלמידה: להחזיק בחברות, בעשירייה, בשיעור.

אין אותם.

תלמידה: בבורא.

אין גם אותו, הוא לבד לחלוטין. נו, מה עושים?

תלמידה: לבקש שהבורא יופיע, לעשות את זה במאמץ שלנו, בחיבור, בהשפעה.

כן. זו בעיה. ואולי פשוט בכל זאת לחזור לעשירייה? זה הרי הדבר הקרוב ביותר שאפשר לבקש, לצעוק, לבכות בפניהם, והם איכשהו יגיבו.

תלמידה: נבכה ביחד בעשירייה.

רק לא לבד.

שאלה: למה בזמן הירידה האדם כל הזמן שואל אותן שאלות, מה אתה רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? מה המטרה שלי? זה מורגש שכל הזמן חוזרים להתחלה.

כן.

תלמידה: אז מה לעשות?

מה לעשות שלא לחזור? האדם באמת מרגיש כל הזמן שזורקים וזורקים אותו, מנתקים אותו מהשביל הרוחני, זה נכון. מה לעשות? רק להתחבר בינינו ולבקש. כבר עשיתם את זה?

תלמיד: אנחנו מבקשים, אבל מורגש שאנחנו כל הזמן צריכים לחדש את הבקשה.

ויוצא לך לחדש?

תלמידה: כן, אנחנו מבקשים והיא מתחדשת, אבל אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו צריכים לעשות עוד משהו כלפי זה, להוסיף עוד משהו, לעשות עוד משהו. כאילו התשובה שהאדם מקבל גם כל הזמן מתחדשת וזה לא משהו קבוע.

כן, ובכל זאת צריכים לבקש, העיקר זה לבקש.

שאלה: כשאתה אומר שהרווחנו משהו בכנס, למה בדיוק אתה מתכוון? מבחינתי התחושה היא שאנחנו ביום השלישי של הכנס. הייתי בכנסים במשך זמן רב, ולפעמים שיעורי שבת צהרים הם כל כך חזקים שהם מרגישים לי ככנסים.

אנחנו רואים את האיכות של השאלות, את המגוון שלהן, את האנשים השונים ששואלים, אתה רואה את כל המקובלים הגדולים שואלים שאלות, ואתה יכול להרגיש שהרצונות האלה מגיעים ממקום מאוד עמוק, לכן אני באמת לא רואה הבדל בין רוב השיעורים לבין כנס, ונראה לי שגם מחר, אני עדיין אהיה בכנס.

אז כשאתה אומר שקבלנו, הרווחנו משהו מהכנס, האם אתה מדבר על איזו רצועת זמן או על איזו הצטברות מהעבר, כי מבחינתי אני עדיין בכנס, מבחינתי הוא לא הסתיים, אז למה הכוונה שהרווחנו משהו מהכנס?

שאתה מרגיש שיש סביבך יותר חברים תומכים מאשר קודם ואתה יכול לסמוך עליהם.

תלמיד: האם נכון לחלק את הזמנים על פי תחושות, מה הקריטריון שעל פיו מחלקים רצועות זמן כדי שנדע מה הוא העבר, כי לפעמים התחושה היא שזו רצועת זמן אחת?

זו רצועה אחת שמתחלקת לעבר, הווה ועתיד.

תלמיד: מה הדרך הנכונה לחלק את זה לרצועות זמן של עבר, הווה ועתיד?

מה שאנחנו מרגישים בעבר, בהווה או בעתיד אנחנו מרגישים את זה בהווה, עכשיו, ולכן זה לא שזה עבר וכבר לא חוזר, אלא אני יכול לעבוד עם כל הדברים האלה גם עכשיו, גם בהווה וכך אני ממשיך.

תלמיד: איזו בקשה לגיטימית צריכה להיות לנו על פי רצועת זמן כזאת? הודיה זה ברור, אתה שמח על כך שאתה חלק מזה, אבל חוץ מהכרת תודה, מה עוד אפשר לבקש מהבורא, כי התחושה היא שהוא כבר נתן לנו הכול, שכבר יש לנו הכול?

הוא נתן, זה נכון, אבל אנחנו לא קבלנו, זה עוד לא מוקלד בנו, זה עוד לא התייצב בנו, זאת הבעיה. אנחנו יכולים להגיד שהבורא כבר הפעיל עלינו את כל הכוחות שלו, אנחנו נמצאים בעולם שיש בו, חוץ ממה שאנחנו מרגישים, עוד הרבה מדרגות ועולמות. אבל למה אנחנו לא מרגישים, לא משיגים את זה? אין לנו כלפי זה שום הרגשה, זאת הבעיה.

על ידי התגברות מצידנו, חיבור בינינו אנחנו כן יכולים להתחיל להרגיש את המציאות למעלה מהזמן, עבר, הווה, עתיד, למעלה מטוב ורע, אלא את כל העולם כטוב המוחלט, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: בגלל זה מיד אחרי סיום הכנס כבר כוונת אותנו לכנס הבא, ועכשיו נפתח מקום לכנס חדש?

לא, אני לא התכוונתי לזה.

שאלה: עכשיו בנינו כלי בינינו, ובאמת מרגישים שקבלנו אור באיזו מידה, ועכשיו אנחנו מחפשים איך לעשות את הפעולה הזאת למען הבורא, שהוא לא ייעלם. האם הפעולה שלנו עכשיו היא לתת את זה לבורא?

לשם כך אנחנו צריכים להרגיש את הבורא, להתחבר אתו, בחיבור אתו להעביר לו את מה שיש בנו, ברצונות שלנו, בלבבות שלנו, ואז הכול יצליח. אפשר לחלק את הפעולה הזאת למספר חלקים, קודם כל צריכים לחבר את כל הלבבות שלנו יחד, לחבר את הלב שלנו עם הבורא, ולהעביר מלב אל לב, מהלב שלנו ללב של הבורא.

שאלה: אנחנו מבקשות ומאוד רוצות לקבל תשובה, לפעמים אנחנו מקבלות תשובה מהר, ולפעמים זה לוקח המון זמן. לא ברור איך הבורא קובע את זה, במה זה תלוי שאני אקבל תשובה?

את זה אנחנו לא יודעים, הכול נמצא למעלה מהזמן, זה יכול להיות היום, זה יכול להיות בעוד שנה, זה יכול להיות בכל מיני מצבים.

שאלה: כשאנחנו מקבלים עביות, לפי הקטעים נראה שזה משהו אישי, האם יש עביות של העשירייה?

אנחנו עוד לא מבדילים בזה, אבל ודאי שיש בזה כבר עביות של העשירייה באיזו צורה.

תלמיד: כשאנחנו מקבלים את העביות זו הכבדה, מה יש בתוך החבילה הזאת של העביות?

רצונות אחרים.

תלמיד: אחרים באיזה מובן?

אחרים, זאת אומרת עביות שלא באה משורש האדם אלא מאנשים אחרים.

תלמיד: מה הדבר המומלץ לעשות כשמקבלים הכבדה או מקבלים עביות?

משתדלים להתחבר בינינו ולהרגיש את נקודת החיבור המשותפת ומתוכה לראות את המציאות החדשה שמגיעה אלינו.

תלמיד: דברת על העניין של הרגשות ועל כך שהאדם צריך להתייצב ולעלות למעלה מהרגשות שיש לו ולהמשיך בעבודה, אבל מצד שני אנחנו צריכים להיות במצב של לבביות בעשירייה. האם קודם כל צריך לצאת מרגשות זרים כביכול ואז לייצב רגשות חדשים, האם זה התהליך, כי לא ברור מתי רגש הוא נכון ומתי לא?

צריכים להשתדל לעלות למעלה מהרגש עצמו, וכך לקבוע מהו היחס שלי, המגע הנכון שלי עם יחס הבורא.

שאלה: מול גדלות הבורא ולפי כל ההרגשות שאנחנו עוברים בלב, אני מפחדת להשיג את הבורא. האם הפחד הזה ירד עם הזמן?

ודאי שהוא ירד, ללא ספק. יש אנשים שמתחילים מפחד גדול מאוד כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, יש כאלה שאין להם שום פחד כי הם לא יודעים כלום, כמו ילדים קטנים, ויש כאלה שגדלים ואז מגיע לפעמים רגש של פחד כלפי הבורא. אבל באמת אין מישהו עם לב יותר טוב, עם יחס יותר טוב לכל אחד ולכולם יחד מלבד הבורא.

שאלה: אנחנו מתעוררים, הבורא נותן לנו תנאים מסוימים. מצד אחד הבורא נותן לנו מצבים ואנחנו צריכים להתאמץ, אבל נראה שאין לי את הכוח הזה, אז איך לעבוד עם זה?

לבקש מהבורא כוחות, זה מה שהוא רוצה. הוא מביא אותך למצב שאתה מרגיש שאין לך כוח ובלי הכוח הזה אתה לא יכול להשיג כלום, לכן תשתדל לא לבזבז זמן אלא לבקש ממנו מהר מהר לקבל כוחות ממנו ואז הכול יסתדר.

שאלה: האם להתמקד בעבודה הרוחנית בכלי שאני יוצרת עם עשיריית הנשים, או בכלי של המשפחה ובעלי שגם הוא לומד?

לא, תעבדי דרך הכלי שלך, של הנשים, דרך עשיריית הנשים שבה היא נמצאת.

תלמיד: מה ההבדל בין הכלים הרוחניים השונים בחיים ואיך הם קשורים זה לזה מבחינת הקשר האישי והעבודה הרוחנית?

אנחנו לא יודעים עדיין, אנחנו לא רואים את כל הכלים האלה, אבל אחר כך אנחנו נוכל לחבר אותם יחד ומכל הכלים האלה לפעול.

שאלה: במה מתבטאת התשובה של הבורא, האם אלה מחשבות, רגשות שמגיעות, איך להרגיש את התשובה של הבורא ולא להתבלבל?

התשובה של הבורא מגיעה בכל מיני ערוצים לאדם, במוח, ברגש, בכל מיני אופנים. זה מה שאני יכול להגיד.

שאלה: חצי מהשיעור אני יושבת ובוכה כי אני מרגישה את עצמי כילד שעומד ביער ובוכה. האם יוצא שכל המאמצים שעשיתי, היו לחינם?

למה, לבכות זה לא טוב?

תלמידה: אני מרגישה שהבורא נתן לי מצב כזה.

אז יתר על כן, תשמחי.

תלמידה: אני מודה על כך.

יופי.

שאלה: שמענו, שהבורא נתן לנו הכול, אבל אנחנו עוד לא קיבלנו. אנחנו מבינים שזה קורה בהדרגה, שזה סולם, שזה קורה בדרך. בכל זאת המורה הגדול שלנו אומר לנו שהוא מרוצה מאתנו. מהם הקריטריונים שלפיהם אתה עכשיו אומר שאתה מרוצה מאתנו כרגע? אני שואלת, כי בדרך כלל הקריטריונים האלה מכוונים אותנו לעתיד.

אני מרוצה מכם לא מפני שאתם כאלה מוצלחים, אלא פשוט בגלל שאתם עדיין קטנים ולכן אני מרוצה מכם. כך שלא תהיו מרומים.

תלמידה: על כך בדיוק השאלה. אנחנו מתייחסים ברצינות לזה, אנחנו מבינים את האהבה שלך, את התמיכה שלך, ולכן רציתי לשמוע למה אנחנו צריכים לשאוף קדימה, איך לכוון את עצמנו? זה לא עניין של לקבל מדליות או פרסים.

תתכוננו לכך שתהיו מחוברים בצורה הדדית, מעל התנאים שנותן לכם הבורא ובצורה כזאת תתקדמו.

קריין: קטע מס' 6.

"צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.

ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא ית' בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא ענין למעלה מהטבע, שהשם ית' נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עמו.

לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע."

(בעל הסולם. "שמעתי". קצ"א. "זמן הירידה")

קריין: קטע מס' 7.

"בעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.

ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: אנחנו קוראים הרבה שעלינו להשתדל להתאמץ. מה ההבדל בין המאמץ לבין העשייה? כי לפי הניסיון בעולם הגשמי, אם אנחנו עושים משהו, בדרך כלל יש תוצאה, ואם אין תוצאה, אז יש סיפור למה אין תוצאה, כמה השתדלתי, התאמצתי, אבל לא הצלחתי. אז המאמץ והעשייה, מה ההבדל ביניהם? מה זה באמת אומר מאמץ?

ההתאמצות, ההשתדלות, אומר שהייתי רוצה שיצליח, אבל לא הצליח. זה ההבדל בין זה שניסיתי לבין עשיתי.

שאלה: לפני הכנס אתה אמרת שאנחנו צריכים להתחזק בעשיריות עם הכוונה לחזק את העולם כולו.

כן.

תלמיד: עכשיו קיבלנו הרבה שפע, איך השפע הזה מחזק את העולם?

אם נרצה שהשפע שהשגנו יחזק את העולם, אז נדע למה אנחנו צריכים לכוון את עצמנו.

תלמיד: יש את הרצון שדרך זה, העולם יתחזק. מה עלינו לעשות בשביל זה?

להיות בקשר בינינו, מפני שרק בקשר הנכון, הטוב בינינו שיהיה לטובת כל אחד מאתנו, נגיע למצב שכולנו נזכה לגילוי הבורא.

תלמיד: אבל כן יש רצון ודחף שלעולם תהיה מזה תועלת ולא לעשירייה שלי?

לא, זה צריך להיות גם בעשירייה קודם כול, ודרך הכלי הזה אני יכול לפעול הלאה, ואחר כך בכל העולם.

קריין: קטע מס' 8.

"טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה', מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק, ודואג ומהסס על זה, ועושה כל שימצא ידו בכוחו לזכות לדביקות. כי חכם מרגיש הפוך, ממי שאינו דבוק בה', שירגיש עצמו מסתפק ושבע, ולא ידאג כראוי, אלא לקיים מצות דאגה וגעגועים, כי "שוטה אינו מרגיש"."

(בעל הסולם. אגרת מ"ז)

שאלה: מהי המצווה על דאגה וגעגועים?

אנחנו צריכים להראות את היחס הנכון שלנו, בקשרים בינינו.

שאלה: למה מי שדבוק בה' מרגיש את עצמו שהוא לא דבוק?

כדי שיהיה לו עוד מרווח לתיקון עצמו.

תלמיד: הוא באמת מרגיש כך?

הוא באמת מרגיש כך, כי הבורא הוא אינסופי וכלפי בני אדם יש תמיד מידה. לכן כאן יש לנו באמת בעיה, איך אנחנו מגיעים ממידה מוגבלת, למידה בלתי מוגבלת.

תלמיד: אז אף פעם אין מצב שהאדם מרגיש את עצמו דבוק? והוא כן באמת דבוק?

דבוק, למרות שהוא לא מרגיש שדבוק.

שאלה: בהרבה חברים התעוררו תחושות חדשות שאנחנו לא יכולים לתפוס טוב. הן כביכול לא מתאימות, אנחנו לא יודעים אם הן טובות או רעות, שמחות או עצובות, אין לנו כלים לפרש אותן. האם זה נכון?

כן.

תלמיד: אם כך, מה עלינו לעשות מול השינויים האלו, איך לקבל אותם?

לקבל שזה היחס שבכל זאת יש בינינו לבורא. אין לנו קני מידה אמתיים כלפי הבורא, אף פעם לא יכולים להגיע, אבל אנחנו בכל זאת צריכים לקבוע שאנחנו נמצאים בדבקות עמו וביחס ישיר אליו.

שאלה: אם הבורא ברא את היצר הרע כחותם ממנו והוא אינסופי, אז גם הרע שלנו הוא אינסופי. אנחנו כבר עייפים מהרע הזה, ויש רצון להרגיש כבר עכשיו הרמוניה, אושר ואהבה, לעבוד עם הרע ולא לפחד ממנו, מה עלינו לעשות?

לאהוב את החברים, שם אנחנו נפגשים עם הבורא.

שאלה: מה בכוחנו כדי שנוכל לזכות לדבקות בבורא?

בכוחנו לבקש ממנו את זה, זה הכול.

תלמידה: נכון לעכשיו אנחנו עוד לא יכולים לקבל את מה שהוא נותן. איך לעבור מבקשה לפעולה, איך נוכל להתבגר?

זה נכון, אבל צריך בכל זאת לבקש, אין שום דבר גבוה יותר מתפילה.

קריין: קטע מס' 9.

"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה"."

(הרב"ש. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)

שאלה: זאת לא בדיוק שאלה אלא רצון לשמוע ממך האם מובן מה שהסברת. כבר הרבה שנים אני נמצא במצב שאני מגיע לעשירייה ואני מתנתק מהכול, אני יושב ושומע כמו רעש לבן, כמו בור מאוהב שמסתכל על האהובה שלו, הוא פשוט נמס ולכן אין לי שום שאלות, אין לי בירורים גדולים. אבל בעולם החיצוני הוא הופך להיות יותר ויותר מפחיד, החברים שלי בעשירייה יושבים תחת טילים, הבן שלי במלחמה, אימא שלי גרה בעיר הרוסה, ורק כאן אני יכול להרגיש הרמוניה, אהבה, אושר, שמחה. וזה הפך להרגל, אני כל הזמן בורח לכאן.

יש לנו לו"ז ברור בעשירייה של זומים, של שיעורים, יש לי חברים ענקיים, לצערי רק אני ועוד חבר מהעשירייה יכולים להיות כאן היום. אנחנו כל הזמן מגיעים לחיבור, אנחנו מרגישים אותו בלב, אבל העולם החיצוני הופך להיות יותר מפחיד. שמעתי שאמרת בכנס ובכלל כל הזמן אתה אומר שבפועל העבודה שלנו היא לבקש מהבורא על המצב הבא שלנו, שתהיה לנו תפילה על הצעד הבא שלנו לאן עלינו ללכת, כי אנחנו יכולים רק בו למצוא את כל האמת. כלומר התפילה של העשירייה על המצב הבא שלנו, זאת העבודה שלנו.

תודה

שאלה: יש שלוש שאלות שהאדם צריך לשאול עצמו, "אם אין אני לי מי לי", זה מובן, "ואם לא עכשיו אימתי", "וכשאני לעצמי מה אני", מה אני צריך להבין מהשאלות האלה?

שאם אני חושב על עצמי, אז מי אני בכלל, אני כאילו לא קיים.

תלמיד: למה אני לא קיים?

כי אני שואל על עצמי.

תלמיד: על מי אני צריך לשאול?

על כל העולם, על החברים.

תלמיד: אני צריך לשאול, מה אני יכול לעשות עבורכם?

אולי זה נכון.

שאלה: אני נמצאת רק שנתיים בבני ברוך ואני רוצה ללמוד איך להיות שותפה של הבורא. אני זוכרת ניסיונות קודמים שבהם לקחתי אחריות על החיים שלי, על העולם, ועכשיו אני רוצה לשאול איך לפתח את הרגישות לאותו מקום שבו אני יכולה בכל רגע לעשות מאמצים, לקחת אחריות, לעשות פעולות אקטיביות. איפה אני מתבטלת בפני הכוח העליון ונותנת לבורא את האפשרות לכוון אותי ואני לא מפריעה לו? איך למצוא את האיזון בין שני הדברים?

המצב הזה יגיע לבד המצב הזה.

שאלה: קיבלנו שתי מתנות בעשירייה מגן וחרב. מה החשיבות של המגן?

מגן זה כוח משותף בין כולנו, בזה מכסים את הרצון שלנו ועושים מהרצון לקבל רצון להשפיע, לכן המגן הוא האלמנט המרכזי ביותר שיש לנו.

(סוף השיעור)