שיעור בוקר 18.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/k9wCjwL2?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 50, "סדר ישיבת החברה"

שמענו מאמר של הרב"ש, "סדר ישיבת החברה". מה נקרא סדר ישיבת החברה? איך אדם צריך לסדר את היחס שלו לחברה. אם אנחנו רוצים לקבל מהחברה כוחות כדי להתקדם כל פעם יותר ויותר, אז וודאי שכל פעם שמתקדמים אנחנו זקוקים ליותר כוחות. הרצון לקבל גדל, ההפרעות גדלות, לכן אנחנו צריכים כנגדם לקבל עזרה, גם בהבנה, גם באמונה, גם בריכוז, בהשתוקקות למטרה, בחשיבות המטרה. כל הדברים האלו הם תנאים שעל ידם אנחנו גדלים.

מתחילים מרצון לקבל אפסי ממש, קטן מאוד לרוחניות, שנקרא נקודה שבלב, ואת הנקודה שבלב הזאת אנחנו יכולים להגדיל רק מתוך ההפרעות, מכך שמוסיפים לנקודה הזאת כל הרצונות שמתעוררים. אף פעם אין לנו בתוכנו כוחות, יכולת להתמודד בעצמנו עם איזה רצון הקטן ביותר שמתעורר בנו, אלא כל רצון ורצון, או שאנחנו שולטים עליו, או שהוא שולט עלינו, מבחינת ההתקדמות לרוחניות. היינו, או שאנחנו חייבים לשרת לאותו רצון כמו שהוא, או שאנחנו שולטים עליו, על אף שבאה לנו הפרעה. הפרעות נקראות רק אלו שמנתקות אותנו מדבקות בבורא. אז קודם כל אנחנו צריכים להיות נעולים על הבורא כמו שקיבלנו את זה מלכתחילה כנקודה שבלב, והתקשרנו אליו ככל שיכולנו להבין, להרגיש, לראות, קיבלנו התעוררות, ואת ההתעוררות הזאת אנחנו צריכים לשמור על פני ההפרעות. ואם כך, אז מתקדמים.

כוח לזה אין לנו. לכן כמו שההפרעות האלה באות, כאילו צפות מתוכנו, באות מתוכנו, אבל זה כאילו שמהצד מתעוררים כוחות רעים חדשים, כך אנחנו צריכים כנגדם להצטייד בכוחות טובים חדשים. איך למרות ההפרעה לחזור כל פעם לאותו כיוון מחשבה, לא לתשומת הלב שההפרעה מושכת אליה אלא על פני ההפרעה להמשיך להשתוקק לבורא.

כאן אנחנו צריכים עזרה של החברה. וכדי לקבל עזרה מהחברה, יש שני תנאים. קודם כל, האם יש לי גדלות המטרה. אם אין לי גדלות המטרה, אז איך אני פונה לחברה? אני לא אפנה אליה לקבל ממנה עזרה. ואם נגיד יש לי גדלות המטרה, אז מאיפה אני יודע שאני צריך לפנות לחברה? מאיפה אני בטוח שהחברה יכולה לענות לי על מה שחסר לי, לספק לי את הכוחות האלו. והפנייה לחברה, במה היא כרוכה? מה אני צריך לשלם לחברה כדי לקבל ממנה עזרה?

היינו, אם אני צריך בזה להכניע את עצמי, לעשות את עצמי קטן כלפי האחרים, אז זו עבודה גדולה. יכול להיות שאני לא מסוגל או יכול להיות שאני לא רוצה. וגם בזה יכולות להיות הפרעות, לא בצורה ישירה לבורא, אלא בכל התהליך הזה, שעכשיו אני פונה לחברה ואחר כך לעוד כל מיני מהלכים שאני עושה בדרך.

זאת אומרת, יש כאן הרבה הכנות שאני צריך לעשות כדי שהמערך הזה יסתיים כמו שצריך. לפנות לחברה, להאמין שהחברה יכולה לספק לי, שיש לחברה כוח לספק לי את זה, שהבורא בכוונה ייצב את החברה כך שאני יכול להשתמש בה. שדווקא בזה הבחירה החופשית היחידה שלי, להידבק בבורא, להצטייד בכוחות החברה. אין לי חוץ מזה שום אמצעי לחזור ולהידבק בו, מתוכי אף פעם לא ייצאו לי כוחות חדשים לזה, ומהחברה אני יכול לקבל רק בתנאי שאני מחשיב אותה ומכניע את עצמי.

יש כאן תהליכים, תהליכים של עבודה עם עצמי, עם החברה, עם הבורא, ובסך הכול זה נקרא "סדר העבודה", ובסדר העבודה הזה יש גם סדר פנייה לחברה. כדי להצטייד עוד לפני הנפילה בכוחות, בהערכה של החברה, אני צריך לעבוד איתה כך שבזמן שאני נופל, נפלתי כלפי חשיבות הבורא, אבל אולי בכל זאת לא אפול כלפי חשיבות החברה. אולי נפלתי כלפי חשיבות החברה, אבל בכל זאת יש לי מין רשימו מזה שיש לי חברים שיעזרו לי לפחות במשהו אחר, אם לא בדיוק לכיוון שלי, להכוונה שלי לבורא.

זאת אומרת, אני חייב מראש לבנות את היחסים שלי עם החברה בצורה כזאת, שכאשר אפול מגדלות, מחשיבות, יהיה לי קל, נוח ככל האפשר, מצידי לפנות לחברה, ושהחברה מיד תגלה שהיא צריכה לעזור לי, אפילו שאני לא מבקש ממנה, ושהעזרה הזאת תהיה עזרה מטרתית.

לכן צריכים מה שנקרא "ישיבת החברים". ישיבת החברים, זאת אומרת הכנות מוקדמות לנפילות, לירידות לפני המחשבות הזרות. אנחנו מתיישבים יחד, זאת אומרת בונים מסגרת משותפת, שהמסגרת הזאת תהיה לנו כמחסן כוחות, ממש כוח שיעזור לכל אחד מאיתנו בזמן הירידה.

מתוך זה אנחנו כבר צריכים להבין מה אנחנו צריכים לדרוש מישיבת חברים. קודם כל, גדלות המטרה, שהחברה תוכל לספק לי גדלות המטרה כל פעם כך שאני לא אפול מהקשר עם הבורא. איך? אנחנו בונים חברה כזאת, שכל אחד ואחד כל הזמן דואג בתוכו, בתוך עצמו, שגדלות המטרה תהיה חשובה, שכל הזמן אנחנו נתפעל מזה, שאנחנו ממש נדאג לזה, שכל הזמן על זה נחשוב. כי חוץ מגדלות הבורא אין בעצם כוח שיכול למשוך אותנו אליו.

כבר אנחנו בונים בחברה מין כוח מיוחד, שנקרא חשיבות הבורא, חשיבות המטרה, שהכוח הזה מקרין לנו את הכוחות. ואם באות הפרעות, והפרעות חייבות להיות, אחרת איך נתקדם אם לא על פני ההפרעות, ההפרעות שבאות מוחקות לנו ממש כמו גל מים שמוחק את מה שיש שם, מה שהיה לפניו, וכשעובר עלינו כך גל חדש, אז לא נשאר שום בניין מחשיבות הבורא שבנינו. וזה דווקא בא לאדם שהכין את עצמו, באים עליו גלים וגלים גדולים, ותדירות הגלים שבאים והגובה שלהם תלויים בהכנה שלו.

כי בסך הכול אנחנו חייבים לעבור מספר גלים כדי להגיע לרוחניות ואחר כך דרך הרוחניות לגמר התיקון. אז רואים מכאן, שאם אחרי הגלים, נקום ושוב ניפול ושוב נקום או לא, אנחנו כל הזמן צריכים לבנות את חשיבות הבורא, זו העבודה הבלתי פוסקת מספר אחת, בתוך החברה.

וכשבא גל ואדם נופל, צריכה להיות הכנה מצד החברה לטפל במי שנפל. כתוב "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים"¹, חייב לבוא אליו כוח חיצון ולהציל אותו. אחרת זה לא נקרא שהוא נפל, שהוא נמצא בשבי של הכוחות דפרודא.

את הקומנדו הזה שיעזור לו, יציל אותו, אדם חייב לבנות מסביבו, ולתאר לעצמו שבמידה שבאמת הוא נופל, הוא מוכן שהם יטפלו בו. כי הוא באמת מוכן להיות בידיים שלהם כמו תינוק, או כמו פצוע, או כמו מת, שרק הם יכולים לגדל, להבריא אותו או לקבור אותו, וגם לעשות תיקונים.

מה זה פצוע? שהוא חי עם דבר רע בפנים, שצריכים להבריא אותו, שאת הרע הזה אפשר לתקן לטוב. ואם הרע הזה התגבר עליו עד כדי כך שהוא נמצא ממש תחת שליטת הרע, וזה נקרא כמת, אז צריכים לקבור אותו. כלומר לקבור את אותם הרצונות, אותם המצבים ולהתחיל מצבים חדשים.

אז אדם צריך מראש להכין את עצמו לכך שיש מצבים שהוא לגמרי נמצא ביד החברה ומוכן לבטל את עצמו כלפי החברה בזמן הירידה, הנפילה, המיתה, שיטפלו בו ויעשו כל מה שעכשיו הוא מסכם איתם שיעשו.

זאת אומרת, בחברה צריך להיות בנוסף לגדלות הבורא, גם המושג של עזרה לכל אחד שנופל בתוך החברה, ובאדם עצמו צריכה להיות ההכנה שיעזרו לו. הוא מוכן לוותר על כל מיני הפרעות שיש בו אז, שאולי הוא לא רוצה להיפטר מהן, כי הוא נמצא תחת שליטתן וממש רואה שהחברה הזו לא טובה וכשהוא נפל, אז לפי מה שנפל, גם רואה כמו שכתוב, תלמיד שגולה, מגלין רבו עימו.² אם אדם נופל מרוחניות, בעיניו גם הבורא, גם החברה, כולם נופלים. אז הוא צריך מראש להכין את המערכות האלה לכך שעל אף שיהיה במצב כזה, תהיה לו ההכנה לחשוב בכל זאת אחרת.

הוא גם צריך להתייחס לחברה, שהיא בעצמה צריכה, לא רק כלפיו, אלא גם כלפי החברים האחרים שלו, לספק את גדלות הבורא, וגם נכונות לטפל בהם כשהם ייפלו. אז הוא מוכן להשתתף בחברה בצורה פעילה ממש, כל הזמן להוסיף לה רוממות המטרה, גדלות הבורא, ונכונות לעזור לכל אחד.

כל הדברים האלה צריכים להיות קשורים רק לדבר אחד, למטרה אחת, להידבק בבורא, אליו קדימה. אם עושים הכנות, ישיבה, איזה דברים שלא רואים בהם ממש שייכות למטרה הזו, אז לא מבצעים את זה, לא עושים את זה, לא מתכננים, בכלל לא נוגעים בהם.

צריכים קודם לברר שבאמת כל פעולה ופעולה שאנחנו מתכננים, כל מנגנון עזר ומה שאנחנו רוצים לבנות בחברה, חייב להיות קשור בצורה ישירה, או אולי בלתי ישירה, אבל שברור לנו שזה כך, להשגת תכונות הבורא, להשגת הבורא בעצמו.

ואז כשמתיישבים, צריכים כבר לדעת מראש על מה מדברים. איזו תכונה, כוח, מערכת בחברה אנחנו הולכים לפתח, לדון עליה. מה חסר לנו, איך לתקן ולחזק את הדבר. שיהיה ברור לכולם מה עושים. למה? כי עכשיו במאמץ הכללי שאנחנו מרוכזים לבנות את המערכת הזו, עוד איזה מנגנון פנימי, אחד מרבים מאוד אולי, שנמצא במושג הזה של "חברה", שיהיה ברור לכולם מה אנחנו עושים, לאן לרכז את המאמצים, מבלי להתנתק מתשומת הלב לבורא, שבשבילו אנחנו עושים את זה, כדי להתקדם אליו, ולפי זה דנים בכל המצבים שלנו ומשפרים את הכוח הכללי הזה שנקרא "חברה".

תלמיד: לאדם עצמו קשה לזהות איך הוא מתנתק מהקשר עם הבורא. כשההפרעה באה, בהתחלה, לא הנפילה עצמה, איך אני כחבר יכול לזהות את זה ולעזור לחבר?

אנחנו נמצאים במצב שנקרא "הסתר פנים". אנחנו לא יודעים מה קורה איתנו. ברוחניות יש אדם, נאמר ילד, אני זוכר את עצמי. אני אוכל, קם מהשולחן, קופץ, רץ. אימא אומרת, "מתי תבוא שוב לאכול?". "איזה לאכול, מתי? אני לא רוצה". "אבל תרצה בעוד כמה שעות". אני לא מבין שאני ארצה. אני עובד לפי ההרגשה שלי ואני לא מאמין שיכול להיות מצב אחר. אני לא מבין את זה, לא תופס שבעוד חמש שעות אני שוב ארצה לאכול ואצטרך לבוא שוב לאימא שתיתן לי אוכל. אני זוכר את עצמי, לא הבנתי את זה, באמת.

אני חושב שילדים הם כך. אחר כך אנחנו נעשים יותר חכמים, מפותחים, יש ניסיון, אז אנחנו מבינים שיבוא שוב זמן שאהיה גם כן במצב כזה. אבל באותו רגע אני לא מרגיש. כשאני רוכש מערכות של חכמה חוץ מהרגשה, אז אני כבר יכול על ידן לשער מצבים אחרים.

אנחנו נמצאים בהסתרה כזו בתחילת הדרך, שאני עכשיו נמצא במצב טוב. עלייה, הכול יפה. אני לא מרגיש שהרגע שבו אני עכשיו נמצא, הוא כמו הרגע שגמרתי לאכול ואני כבר מתחיל להיות יותר ויותר ריק מהאוכל ועוד מעט ארצה לאכול. זה אותו דבר, אני אולי כבר מתחיל להתרוקן. האורות המקיפים שהיו קרובים אליי ונתנו לי את הרגשת העלייה, עכשיו מתרחקים, כמו אימא שמתרחקת מהילד כשהיא שרוצה ללמד אותו ללכת. היא שמה אותו ומתרחקת ומחכה שהוא יעשה צעד אחד קדימה.

זה נקרא, "הסתרה". היא עשתה את ההסתרה על התינוק והוא עומד ובוכה. זה נקרא שהאורות המקיפים התרחקו ממני ואני לא יודע מה לעשות. ההסתרה באה אליי ואני מרגיש את עצמי "עזבת אותי, ומה קורה עכשיו", ממש מצב, שאני לא מרגיש, לא רואה, לא יודע מה לעשות, כמו תינוק, עומד ככה ובוכה שמישהו יתפוס אותו. איזו אימא רעה, עזבה.

כלומר, אנחנו לא יכולים להעריך את המצב נכון, ואפילו אם היינו רואים אותו, כי אנחנו תינוקות. אבל בדרך כלל, הירידה שלנו מתחילה מזה שאנחנו לא רואים, כמו תינוק, ילד שאכל ולא מרגיש שעוד חמש שעות, יהיה רעב. בשעתיים הקרובות אין מה לדבר, אחר כך הוא מתחיל לרצות, אבל עדיין לא זקוק. ואחר כך אולי הוא כן רעב, ועד שהוא מגיע בחזרה לאימא לאכול.

רק אחרי זמן מה, כשכבר האורות המקיפים האלה התרחקו בשיעור ניכר עבורנו, לפי השיעור הניכר הזה, אנחנו אומרים, עכשיו אני מכיר שאני נמצא במצב אחר. פתאום. כשכבר התחילה הירידה. מהי הירידה? עכשיו אני מבין שכבר התנתקתי מהכוונה לבורא, רק נהניתי מהמצב לעצמי, ללא שום קשר אליו, ועכשיו סוף סוף מגיעה לי ההבנה על זה. וההבנה הזאת, שהבורא מזכיר לי בצורה כזו ששכחתי אותו, לאותה הבנה אני קורא "ירידה".

למה זה ירידה? זה ממש כרוז מלמעלה לחזור אליו. אז מצד אחד זו עזרה, אבל מצד אחר, זה עזרה ללא נתינת כוחות, אני רק מרגיש את זה. מה עליי לעשות עכשיו? איך להשתמש בזה? אז או שאני יושב ובוכה על עצמי כעל חולה או על מת שמצטערים עליו, או שאני מסוגל מהמצב הזה לפנות לחברה למי שיעזור לי.

זה תלוי בהכנה. אם ההכנה והקשר שלי עם החברים הוא כל כך גדול שלא חשוב באיזה גודל הנפילה. יכול להיות נפילות כאלה שכן, יכול להיות שלא, תלוי מעומק הנפילה, אני יכול לפנות לחברה בעצמי והם עוד לא רואים שאני נמצא בירידה, או שיכול להיות שאני נמצא במצב כזה שאני כבר לא יכול לפנות אליהם.

זה אומר שיש לי נתק מהם, הם כבר לא חשובים לי, אני לא מאמין שהם יכולים לעזור לי, זאת אומרת המקיפים כל כך התרחקו, שגם אותם הכוחות והמערכות שבניתי עם החברה, כבר לא נראים לי שפועלים.

ואז אני גם לא יכול להיעזר בחברה וזה עניין אמונה. זאת אומרת, צריכים מקודם להצטייד באמונה כזאת שהחברה כן מסוגלת לעשות את זה. בעל הסולם כותב את זה במאמר תלמיד שגולה, רבו גולה עימו. זאת אומרת, אם התלמיד מראש היה בונה מערכת חשיבות של הרב כזו, שאפילו שהוא נופל הרב נשאר לו חשוב. וזה על ידי תרגילים, כמו שעושים בצבא על ידי אימונים. אנחנו מכניסים את עצמנו כביכול לניתוק מהבורא ומתארים לעצמנו כאילו שאנחנו בכל מיני הפרעות ומתגברים עליהן.

ההכנות האלה זה דבר טוב. כי אחר כך בזמן שזה קורה באמת זה עוזר. ואותו הדבר עם החברה, אדם יכול לעשות כך שאפילו שמַגְלִים אותו, מורידים אותו, החברה בכל זאת לא גולה בעיניו לאותו מקום ונשארת שווה ונשארת חשובה לתיקונים.

אבל נגיד שקרה והוא לא יכול לפנות לחברה בעצמו, ואפילו שיכול לפנות, אז השאלה עד כמה הוא רואה את עצמו כנמצא במצב רע וזה תלוי בחברה ובו.

יכול להיות שאומנם הוא בנפילה אבל הוא לא מודד את המצב הזה כרע. כי רע הכוונה שבהתרחקות מהבורא רע לו והערכת החברה שבזה דווקא היא יכולה לעזור. ואם נגיד שהוא לא מסוגל, החברה יכולה להבחין שכבר הוא לא יכול לפנות אליה, ונמצא בירידה כזאת שפשוט זקוק לכוח מיוחד מצד החברה?

מה זה כוח המיוחד מצד החברה? בחברה צריך להיות כוח לדאוג לכל אחד ולכל החברה שאף פעם לא ליפול ואנחנו צריכים לזה כל הזמן להתפלל בצורה קבועה וכל הזמן לדאוג לזה, ולהתפלל שאנחנו רק נעלה. אם אנחנו כל הזמן דואגים לזה, אז גם אלה שנופלים, אפילו שהם לא פונים, הם מקבלים על עצמם את הקרנת הכוח הזה ויכולים שוב להצטרף להילוך הכללי.

זאת אומרת, אנחנו חייבים להפעיל את המנוע הכללי על כולם, לא ליפול במעשה, אלא ליפול רק עד כדי להרגיש ששוב אני מצטרף לפעולה. זאת אומרת אפילו שאדם מתנתק ולא מבין, נמצא בירידה והוא ממש פצוע, לא מרגיש ולא רואה ואין לו שום מודעות לזה, אז החברה בנתה כוח בתפילה וכל הזמן מחזיקה את הכוח הזה בתפילה, בדאגה שיהיה מרוכז לבורא, הכוח הזה יפעל על כל החלקים שלה.

וחוץ מזה, אולי צריכה להיות בתוך החברה קבוצה שדואגת לדברים האלה בצורה ממשית ויפעלו בזה לפי התפקיד שלקחו על עצמם. שידאגו שהחברה תתפלל כל הזמן לזה שיהיה כוח עזר לכל אחד, והחברה תהיה כמו ספק של אורות המקיפים שמחזיקים את כולם, והם צריכים לדרוש את זה מהחברה. וגם לדאוג לכל אחד ולשים לב לכל אחד אם יש איזה סימנים שלאדם קרה משהו והוא נמצא במצב שבעצמו כבר לא מפקח על מצבו, מסיח דעתו מאיפה שהוא נמצא ואז צריכים לעורר אותו.

והחבר'ה האלה שאחראיים על התעוררות יש להם יכולת ואנחנו נותנים להם מקום, זה התפקיד שלהם, לנענע את האדם בצורה ישירה וגם לדאוג לזה שהוא איכשהו יגיב. יכול להיות שהוא כבר לא מגיב ולא יכול, אז להוציא אותו מהחברה בכלל, או להזהיר אותו וכן הלאה, אבל לא להשאיר את המצב הזה כמצב שאפשר איכשהו להירגע איתו. אסור לחברה להסכים שיש בה חבר שנמצא לא ב100% התרוממות, השתוקקות, התקשרות, להתרוממות הכללית שהחברה בונה כלפי הבורא. המטרה חייבת להיות 100% ופחות מזה לא.

תלמיד: בתפילה הזאת שאנחנו צריכים להעלות, צריך לחשוב על הקבוצה או על כל חבר?

מה זאת אומרת מתפלל? שאני דואג. מה זאת תפילה? מין דאגה שבלב. יש חיסרון, והחיסרון הזה מקבל איזה ציור, שאני את החיסרון הזה באיזושהי צורה בונה, נותן לו צורה מיוחדת. יש לי חיסרון ביני ובין חברה ובין הבורא, וכשאני מסדר אותו בצורה מיוחדת, זה נקרא "תפילה".

החיסרון הזה שאני מסדר צריך להיות שאני רוצה שיהיה בחברה, בסביבה שלי, שאם אני תלוי בה ב-100%, אז אומר בעל הסולם, שיהיה לה חשוב רק דבר אחד, כוח המושך לבורא. זה מה שאני רוצה שהיא תפעיל עליי, חשיבות הבורא, דבקות אליו, כיוון אליו, לא חשוב בכלל איך להגיד את זה, זה אני רוצה שיהיה בה.

אם אני צריך לבחור את החברה שהיא תשפיע אליי, זה מה שאני רוצה שיהיה בחברה, שום דבר חוץ מזה לא אכפת לי. אני לא רוצה שיבוא על חשבון זה שיהיה פחות, יהיו עוד כל מיני דברים. לא אכפת לי אם היא יפה או לא יפה, או יש לה כל מיני צורות כאלה או אחרות, בכלל לא חשוב, רק זה אני צריך שיהיה שם ושאת הכיוון לבורא היא תספק לי ב100%.

אם אנשים אחרים לא יקבלו ממנה אותה התרשמות כמוני, אז איך הם יכולים להצטרף לאותה תפילה ולבנות דבר כזה בחברה, הרי החברה כלולה רק מכוחות פרטיים שלנו. אם כל אחד לא ידאג שיהיה בחברה מאגר של כוחות פרטיים שלנו המחוברים בהשתוקקות לבורא, הכוח הזה המשותף לא יפעל עלינו, ואז מה עשינו? כלומר אני צריך להתפלל עבור כל החברים שיהיו להם כוחות כאלה, רצונות, לבנות מחסן כזה בחברה, כוח משיכה כללי לבורא ולזה אני צריך ממש לדאוג ואני לא צריך להרגיש שאני תלוי בהם.

תלמיד: בכללות או בפרטות אחד לאחד?

על הפרט של כל אחד ואחד אני גם צריך לדעת, ולדאוג. הרב'ה באף מקום לא כותב שצריכה להיות ועדת ביקורת או ועדת דאגה על עליות וירידות, והתרוממות, וכיוון ועוד משהו, הוא לא כותב על זה. אנחנו פשוט מנסים איכשהו לעשות את זה כעוד מערכת חיצונית, אבל באמת אף אחד לא צריך בזה להרפות את עצמו, כאילו כבר זהו, יש מישהו אחר שדואג, ברוך ה' אני לא שייך לזה. אני יכול להתרחק ממנו. זה לא יעזור. אלא איכשהו אנחנו חייבים, כל אחד ואחד להיות כאן באותה דאגה.

תלמיד: אולי כדאי שכל אדם יבחר לעצמו כמה אנשים, ולהם הוא ידאג בתוך החברה?

לא, לא צריך להתלבש על כמה אנשים בתוך החברה, ולדאוג רק להם. אני צריך לדאוג לכולם, כי בעצם אני תלוי בכולם. למה בעל הסולם אומר שאם מישהו לא משקיע מאה אחוז הוא גונב? מה אכפת לי אם מישהו שם קצת לא נתן? קצת לא נתן, זאת אומרת, אני כבר אני חייב לפי מספר האנשים, שכל אחד ייתן ב-100%.

תלמיד: האם אפשר לדאוג למאה אנשים?

אז אם אני דואג רק לכמה, ולאחרים לא, מי יודע מה קורה שם עם האחרים? הכוח המושך, המציל, המספיק להגיע למטרה לא יהיה. אז מה יש לי מזה שאני דואג? אתה רוצה להגיד, בואו נחלק את החברה, אני דואג לשלושה, אתה לארבעה, וכך אנחנו מכסים את כל השטח?

תלמיד: האם אפשר לראות בשדה הראייה מאה איש בבת אחת?

אמת, אתה צודק שאנחנו לא יכולים לדאוג, נגיד בחברה יש מאה איש, איך אני אדאג למאה איש, אם אני לא יכול לספור יותר מחמשה? לא סתם היד שלי כוללת חמש אצבעות, כי זה יכול להיות מול העיניים, אני בבת אחת תופס חמש. שש, שבע, זו כבר בעיה. יותר מעשר בשבילי אפילו קשה לספור. ארבע עשרה, שלוש עשרה, חמש עשרה, שש עשרה, זה כבר מחוצה לי. ככה אנחנו בנויים.

וכאן יש מאה, איך אני אדאג להם, איך אני אחזיק את כולם מולי בתשומת לב, במבט אחד, איך אני תופס אותם? ואם הייתי תופס, אתה חושב שהייתי יכול לדאוג להם? או אם אני תופס שניים, שלושה, אני כן אדאג להם? מה מזה שאני תופס, אני רואה לפי הפרצוף שלך באיזה מצב אתה נמצא? ומה זה ייתן לי, אפילו אם אני אדע באיזה מצב אתה נמצא? אנחנו צריכים להבין שחוץ מתפילה עבור האדם, אין לנו שום אמצעי באמת להתערב בו, ולעזור לו.

רק על ידי הרצון שלנו. כשאני רוצה להשפיע רצון למישהו, זה רק על ידי הרצון שלי, ולא על ידי הידיים, הרגליים והפה. שיצאו ממני אלף ואחת מילים, אנחנו כבר רואים אחרי שנים רבות עד כמה המילים האלו לא פועלות. לא פועלות. אתה רואה כמה ניסינו כל מיני דברים, וזה לא עובד. מפני שזה לא מיועד לפעול, מה פתאום אם אתה עושה תנועות באוויר, גלים כאלה של קול, וזה מגיע לאוזן שלי, אז זה צריך להגיע ללב שלי? זו התעוררות מאוד חיצונית, ואנחנו כבר לא עובדים בזה.

אנחנו כבר נמצאים במנגנון יותר פנימי, שבו המילים לא עוזרות. רק המחשבה שלי, הרצון שלי, מה שנקרא תפילה שאני רוצה להפעיל דרך הרצון שלי, אל הרצון שלך. לכן בעל הסולם כותב, והרב'ה כותב, שבזה שאנחנו נמצאים בתוך הסביבה, הסביבה לא צריכה להגיד לי שהבורא חשוב, והמטרה, ובכלל לדבר על זה, הסביבה לא צריכה לדבר על זה, אפילו ההפך, הסביבה יכולה לדבר מבחוץ על שטויות.

אלא להשפיע לכל אחד ואחד בתוך השטויות האלו. להעביר לכל אחד ואחד מסר פנימי רוחני חזק וחד בקשר למטרה. וזה יפעל דווקא בצורה חיצונית כזאת קלה, וממש כאילו הפוכה מהפנימיות. זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהמחשבות והרצונות שלנו, שזה נקרא תפילה, הם הכוחות שפועלים. ורק בזה אנחנו יכולים להשפיע מאחד דרך החברה, על כל אחד ואחד, ועל כולם. ובזה אין הגבלה.

אתה לא צריך להיות ליד החברה, בתוך החברה, מחוצה לה, קרוב, רחוק, הכוח הזה פועל ללא הגבלת מקום ומרחק, אלא הוא תלוי רק בך, בכמה אתה מפעיל אותו. "דאגה בלב איש" סך הכול. לכן המערכות החיצוניות האלה שאנחנו רוצים לבנות, עוד ועדה, ועוד ועדה, היה צריך לעשות את זה, ועוד להתחלק לכמה אנשים שאני אראה אותם, אולי חמישה, אולי עשרה, אולי כאלו שטובים לי, רעים לי.

זה כבר מספיק? אנחנו ראינו שזה לא עובד, אבל עברנו את זה, היינו צריכים לבדוק, ולראות את זה. אבל אני חושב שפחות או יותר אנחנו כבר מסכימים שכל הדברים האלו גם אם נעשה אותם עכשיו, זה פשוט יהיה עוד פעם עסק שהכישלון כבר מובטח לו. כל דבר חיצוני, לא משפיע על הלב אלא רק הכוחות הפנימיים שבאותה הרמה.

לכן עלינו לקבוע לעצמנו איפה יהיו מרוכזים המחשבות והרצונות שלנו, איך אנחנו רוצים שהם יתחברו במרחב הרוחני הזה, הוירטואלי שבו כולם יתחברו, שיהיה מנגנון ששומר עלינו, לזה עלינו לדאוג, ובצורה כזאת לדאוג לכולם.

תלמיד: אמרת קודם לעשות תרגיל ולדמות ירידות. איך נעשה תרגיל כזה?

אמרתי שאנחנו צריכים לדמות ירידות. אבל האם האדם בכלל צריך לדמות ירידות? אדם צריך כל הזמן להיות קשור לבורא, ולהשתדל להיות כמה שיותר ממש בטופ של ההרגשה הזאת, והחיזוק הזה בו. איך אני יורד מזה? ועוד לדמיין במצבים כאלו את הירידות, זה כאילו ממש נגד המצב עצמו. אני אקלקל את המצב שלו, עכשיו אני אדמיין בו ירידות?

הרב'ה מתאר את זה כמצב שאתה כמו זקן. הולך ברחוב, כפוף כזה כאילו שהוא איבד משהו. הוא מראש משער את המצב שהוא איבד משהו, כי זקן זה נקרא שהוא רכש את החוכמה, הוא רוצה יותר חוכמה, ואחרי שרכש אותה, אז הוא כבר רואה את הנולד, שיכול להיות, עלול להיות דבר כזה. אז הוא כאילו משער אותו מראש, וכבר רוצה לתקן אותו מראש. אם אנחנו נשמור על עצמנו, כאילו כל רגע אני כבר נמצא במגמת ירידה, מזה אני כל פעם אעלה.

ואנחנו צריכים לדמיין את עצמנו כאילו אנחנו כבר נמצאים בירידה. כי את הירידה אני אף פעם לא מרגיש בהתחלה, אני מרגיש אותה כשאני כבר נמצא בחוסר הכרה מרוחניות. אחרי שכבר התגלשתי מקומה עשירית, ובום, עכשיו אני נופל על הקרקע, אז אני מרגיש. זה כמו שאדם נופל מקומה עשירית, והשכן בקומה החמישית צועק לו מהחלון "מה נשמע?" והוא אומר, "לעת עתה בסדר". עד שהוא נפגש עם הקרקע.

אז אנחנו צריכים לתאר את הדבר הזה ממש מראש, לשער אותו. וזה נקרא זקן שרוצה לרכוש חוכמה, שרואה את הנולד, שהולך כפוף, כאילו הוא כבר מאבד את המצב שלו, ולכן הוא נקרא זקן, כי הוא חכם, והוא כבר מיד מונע מעצמו את הירידות. אז אתה כל הזמן כפוף, אבל לא נופל. זאת אומרת, כל רגע ורגע יחד עם זה שאתה מרגיש התרוממות, אתה צריך להוסיף לזה את החיסרון שלך לייתר עלייה, עד כמה אתה נמצא במצב שמספק אותך ב 100 אחוז.

איך אפשר? אם לא תהיה כפוף לרגשות שלך, לכך שאתה נהנה מהמצב, אלא תחשוב מה אפשר עוד להוסיף כדי להשפיע לבורא, כדי להוסיף את ההרגשה אליו, בכיוון שלו, בכוונה אליו, אז תרגיש שיש לך מה להוסיף. בהרגשה לא, אבל בכיוון אליו כן. ואז ייצא לך חיסרון. כי אי אפשר לתאר חיסרון בזמן העלייה כשאנחנו, "אה, זה טוב כל כך, כל הכלים שלי מלאים, אני ממש..", אתה ממש לא. אבל אם אליו תכוון את עצמך, תראה שכן.

הזקן שרואה את הנולד, מתכופף. השאלה היא, כמו שאנחנו אומרים איזה חיסרון יש תמיד ברוחניות, האם אני יכול עוד משהו להוסיף לו, לתת לו. ואז אדם כל הזמן עולה. אז החברה צריכה לבנות כזאת מודעות פנימית, שזה מה שאנחנו כל הזמן צריכים. שאם אני מתנתק מהכיוון - מה עוד אני יכול להוסיף לו, כבר התנתקתי בכלל מההילוך הנכון, אני כבר נמצא בתוך עצמי.

תלמיד: האם במידה שאני משקיע את כוח התפילה שלי במנגנון הזה, המחשבה חוזרת אליי כל פעם בקצב יותר מהיר?

ככל שנחזיק יותר בהשתוקקות לבורא למרות המצבים שלנו, טובים יותר, פחות, רעים יותר, פחות, לא חשוב, אבל בכל זאת נחפש את החץ הזה, בלכוון אליו, המצבים כבר לא בשליטתנו, הם יבואו בהתאם לזה ביתר קצב, ובעוצמה שונה, באופן שונה כל פעם, בצורה אחרת כל פעם. חלק על החברה, על כל החברה, עליי בלבד, על ההוא בלבד, וכן הלאה. זה כבר לא תלוי בנו, אנחנו לא צריכים לדאוג לזה. אנחנו בכלל לא צריכים להתייחס לאופן הנפילה, ואופן המחשבות הזרות שבאות אליי.

כתוב, איפה שהמחשבות של האדם שם הוא. אז לא כדאי לי התעסק בכביסה המלוכלכת הזאת, בג'ורה שלי. אני על פניה צריך להידבק לרעיון הרוחני לבורא שוב. ומה שיש לי שם זה ייתקן. אני בכל זאת לא יכול לתקן את זה, אני צריך להידבק אליו. על ידי האור המקיף, ככל שאהיה יותר קרוב אליו, המחשבות, הלב שלי יהיו בו, ואז האורות המקיפים יתקנו לי את הרוע הזה שכל הזמן מתעורר בי. אני לא יכול כאן לעשות כלום. זה כמו תינוק שנדבק לאמא ועל ידי זה נשמר מכל הדברים הרעים.

אין לי אפשרות להתייחס לדברים הרעים שעכשיו מתעוררים אלא רק כתינוק. כי אלו דברים, שאיפה אני ואיפה המחשבות והרצונות הרעים האלו, הם יכולים לתפוס אותי ולעשות ממני מה שרוצים. אני חייב להידבק לבורא, לעליון, למדרגה יותר עליונה.

תלמיד: האם אני צריך להתנתק לחלוטין מכל המערכות החיצוניות, נגיד סתם אסיפת גופים? אולי זה בכל זאת עוזר למחשבה. איך אני כל פעם חוזר למחשבה? אולי אני בכל זאת צריך עוד משהו חיצוני שיחזיר אותי למחשבה, ואז אני מתחיל כבר את התפילה וכן הלאה.

אתה אומר שאם תחשוב על הדברים הפנימיים, הדברים החיצוניים כאילו ייעלמו לך משדה הראייה. ואני אומר לך, שלא. תתחיל כל הזמן לתאר את הדבר הפנימי ואתה תראה איך הדברים החיצוניים, כמו כפפה מתלבשים על הדברים הפנימיים. אתה תגלה שכל העולם הוא לא נגד המאמץ שלך לבורא, אלא הוא מסודר בדיוק לזה. אתה תראה את ההשגחה ואת כל מבנה העולם, עד כמה הוא מסודר לזה והולך בצורה שאין דבר יותר מתאים. נראה לך שאתה לא יכול אז להסתדר בחיים ובעולם ובתוך עצמך כלפי חברה וחברים, אין, ההפך, הכול יסתדר אז.

תלמיד: שאלתי האם אני צריך מערכת חיצונית שתחזיר אותי למחשבה הזאת ואז אני מתחיל להשקיע הלאה?

האם אנחנו צריכים מערכת חיצונית שתחזיר אותנו לאותו כיוון המחשבה? אנחנו צריכים מערכות חיצוניות, מה זאת אומרת? אם אני כל הזמן נמצא במחשבה הזאת, אז אנחנו לא צריכים שום מסגרת. אבל אין דבר כזה, אני חייב מערכת חיצונית שתעזור לי. עכשיו אנחנו נמצאים כולנו דבוקים באותו רעיון, בוא נראה את עצמנו עוד חצי שעה. אני לא משלה את עצמי איפה נהיה.

עכשיו מתחילים ללמוד משהו, תוך רגע כולנו, זהו. בוא נקום עכשיו מהמקומות שלנו, ככה לחצי דקה, ותראה איפה נמצא כל אחד. אנחנו צריכים להרגיש בתוכנו, לתאר לעצמנו את המצבים האלה ואז להרגיש עד כמה אנחנו צריכים לשמור עליהם כל פעם, עד כמה צריכים מראש להתפלל שזה לא יקרה, כל הזמן להישאר בדבקות, בדאגה לזה. זה רק על ידי פחד, לא סתם המצווה הראשונה היא יראה. לפחות יראה כזאת, להתנתק מזה. לא להשפיע לו, זה כבר דברים פנימיים.

תלמיד: איך מבקשים עזרה מהחברה? מה המנגנון של בקשת עזרה מהחברה?

בקשת עזרה מהחברה לא צריכה להיות על ידי זה שאני בא וצועק, "נו, מי לה' אליי, תעזרו לי". אלא אני פשוט מתערבב איתם, הם לא צריכים להרגיש את זה. אני מוכן ומעוניין לבוא ולהשתדל להתחבר אליהם בחיצוניות, ודרך החיצוניות לקבל מהם השפעה, מחשבות, רצונות.

תלמיד: מבחוץ הכול מסודר, איך מבקשים עזרה בפנימיות?

מה זה מבחוץ הכול מסודר? הייתה כאן שאלה מה בקשר למסגרת, בקשר לזה שאנחנו חוזרים או לא חוזרים לאותן מערכות לימוד, כל מיני דברים, בשביל מה כל הדברים האלה? זה בדיוק כדי שאוכל על ידי צורה חיצונית להתכלל עם האחרים בצורות הפנימיות שלנו, ברצונות שלנו, בכוונות שלנו.

זה נקרא "ממעשיך היכרנוך" כאילו, אני נדבק בחיצוניות של החבר במשהו משותף בינינו, ועל ידי זה איכשהו המחשבה שלו והרצון שלו משפיעים עליי, כי זה מלובש בזה.

תלמיד: ואם בכל זאת למרות החיצוניות אני מנותק מהמחשבה הזאת?

זאת אומרת, יכול להיות שאני בא לכאן בצורה חיצונית בלבד, ופנימית אני מת ולא יכול לעורר את עצמי, את הקשר שלי עם החברה, ועל ידי זה שאני עושה אותן פעולות חיצוניות כמוהם לא מתעורר לי קשר איתם, אני לא קולט את הפנימיות שיש בפעולות חיצוניות.

אתה שואל, מה עושים אז?

תלמיד: פנימית.

איך מתקשרים בצורה פנימית? זאת בעיה. כי שוב אני אומר, יש אצלנו אשליה שאנחנו יכולים על ידי מילים לעורר את האדם. לפעמים זה פועל, אבל בתנאי שהאדם מוכן להתפעל מזה. אבל אם אני לא מוכן, ספרו לי מה שאתם רוצים, אני נמצא במצב שאני לא רוצה, אבל אני צוחק מזה, יש לי קלות כלפי זה. אולי אני שונא את עצמי על זה לפי הביקורת השכלית, אבל במצב הרגשי זה מה שקורה, מה לעשות? אז שוב אני אומר, רק כוח התפילה של החברה, רק זה יכול לעזור. אנחנו לא מבינים עד כמה הדבר הזה הוא היחידי החשוב שיכול להציל אותנו, שום דבר חוץ מזה.

על זה מדובר ש"אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים". שאני נמצא ממש אסיר בתוך הכוחות שלי, המחשבות הזרות שלי ואין לי אפשרות לעשות משהו עם עצמי, ולא נשאר לי כלום אלא פשוט לחכות עד שאולי יעשו ממני משהו, ואם לא יעשו אז גם לזה לא אחכה. עזוב את האדם, הוא תלוי בחברה במאה אחוז, אפילו שמצידו אין לו תלות. ואסור לך לזרוק אותו, כי האם הפעלת עליו מספיק כוח, ובאמת רצית להחזיר אותו לפעילות, להחיות אותו, עשית או לא?

מתי אנחנו יכולים להגיד לאדם, "לך מאיתנו"? כשאתה מנסה כמה פעמים ומשתדל, ועושים אספה איך להציל אותו. הרב'ה כותב ב"מאמר לסיום הזוהר", פעם דרך היד כשטובע בנהר, פעם דרך הרגל, תופסים בשערות, ככה וככה. ואחר כך אין מה לעשות. אומרים לו תפוס איכשהו, אבל אם מצידו כבר אין שום תגובה, אז עוזבים, זהו, תטבע בנהר של המחשבות הזרות שלך, אין מה לעשות.

אבל שוב אני אומר, את תלמיד: מה זה נקרא מצד האדם לבקש עזרה? או שזה פשוט בלתי אפשרי.

לא, מצד האדם לבקש עזרה זה שהאדם כביכול משתדל בעצמו. אם הוא יכול לבקש, אז או שהוא מבקש בצורה פנימית, ממש דורש מהחברה, כלומר הוא מבצע את הפעולה הזאת בצורה פנימית. או שהוא בא לחברה והוא לא מבקש מהם מילולית, אלא משתתף בכל מיני מערכות. או שהוא אפילו יכול להגיד להם "חבר'ה תעזרו לי, תעוררו אותי, תתקשרו אליי כמה פעמים", אולי הוא בכל זאת משתדל שזה ישפיע אליו.

הדברים החיצוניים אנחנו צריכים בכל זאת לבדוק היטב ולהיוודע עד כמה הם כולם מתחילים להיות אצלנו נטולי תוצאה ממשית, ממש ריקים מתוצאה. אתה יכול לעשות דברים גדולים מאוד גלובליים בעולם הזה, ואתה לא תשפיע על הפנימיות. שם זה רק לבבות, רצונות, כוונות, ריכוזים של מוחא וליבא.

הפעולות החיצוניות שעוברות דרך שפת הגוף או דרך גלי קול, כל מיני דברים כאלה, הן מאוד מאוד מוגבלות. פשוט, לפי הניסיון שכבר עברנו, אני רוצה להפנות את תשומת הלב שלכם לזה, שתגיעו למסקנה הזאת, איפה באמת אנחנו צריכים עכשיו לערוך לעצמנו את שדה העבודה במושגים יותר פנימיים, בכוחות ורצונות יותר מרוכזים, לא בחיצוניות.

תלמיד: מתי בכל זאת יש את המצב הזה שנקרא זמן של תורה, מבחינה השלמות שאין שום חסרון? מתי בכל זאת בתוך כל הפעולות האלה יש נקודה מסוימת שבה אני שלם ואין לי חיסרון?

איך אפשר לתאר לעצמנו זמן של תורה שאין לי שום חיסרון? והאם זה דבר טוב?

תלמיד: לא יודע, זה מחולק לשניים.

זמן של תפילה וזמן של תורה. איך תתאר לעצמך? אז טוב לי, ברוך ה' אני לא זקוק לשום דבר. האם זה נקרא זמן של תורה?

תלמיד: לא, על פי מה שאני מבין לא.

אולי מאה אחוז השתוקקות לבורא? שאני, כמו שלא מניח לי לישון, אוהב ונכסף אליו. יש לבעל הסולם מילה כזאת יפה.

תלמיד: כיסופים.

כיסופים, מהמילה נכסף אליו. ככה במאה אחוז. אולי זה בשבילי זמן שנקרא תורה, בזה אני מרגיש עכשיו שלימות. ואם חסר לי מהמאה אחוז האלו, אז אני מרגיש ממש חיסרון, ומאה אחוז חיסרון לבורא זה בשבילי מנוחה.

תלמיד: מה עם החברים החדשים שעדיין אין להם ניסיון, ובאמת מכל הלב רוצים לשיר, לרקוד?

החברים החדשים שאין להם ניסיון, איך הם יכולים להצטרף אלינו? אנחנו רואים שאלו שמצטרפים, תוך זמן קצר ביותר, בלי ניסיון כמו שלנו, הם איכשהו מקבלים מאיתנו את הניסיון כנראה, ואין בעיה. אנחנו למדנו את זה גם במאמר "השלום", שכל דור, נדמה לנו שזה דור חדש, אבל הוא בא ועומד על כתפיהם של הדור הקודם, זה אותו המשך.

לכן אדם שמגיע היום, אני צריך להתייחס אליו לא כאל חדש שמתחיל היום, אלא הופעתו כאן בקבוצה לעיניי הבהמיות היא חדשה, אבל בעצם הוא נמצא בתהליך ומגיע לקבוצה לא בתור מתחיל שעכשיו אנחנו צריכים לתת לו מוצץ ואחר כך לגדל אותו כקטן עד שיהיה גדול. אלא אנחנו צריכים להתייחס אליו כך שהוא עכשיו פשוט הצטרף אלינו בצורה חיצונית, ובצורה פנימית יש לו את כל ההכנות להיות איתנו כבר כמונו ממש.

זה נקרא שבא חדש בצורה רוחנית. הוא לא נולד עכשיו חדש, הוא בא מהגלגול הקודם שלו, וזו המשכת החיים הרוחניים שלו, וההכנות שלו הן במאה אחוז כמו שלנו. אלא בצורה חיצונית יחסית, כלפיו בהרגשות שלו, וכלפינו בהתנהגות שלו אולי, תוך זמן קצר הוא ישתלב. וכך אנחנו רואים שזה קורה, זה לא שצריכים להאמין בזה. בא אדם חדש, תוך כמה חודשים, אם הוא שייך אלינו, אז כמעט ואין שוני.

ואולי זה לא שכמעט ואין שוני, אולי ההפך, התפיסה שלו, הגישה שלו היא יותר ברורה ונקייה משלנו. כי אנחנו נמצאים עוד תחת המשא של כל מיני הרגלים וותק ויחסים ואיזה מין סיסמאות ומי יודע סטיגמות מהעבר. ואצלו לא, אצלו זה איבד את הצורה הזאת והוא נמצא מוכן בכוח וזהו. את הצורות האלו שמכבידות עלינו אולי מהעבר אין לו. לכן לא הייתי מסתכל עליו כמו על קטן, צעיר, שחסרים לו איזה דברים, אולי ההפך, הוא יקלוט אותם בצורה יותר טובה, בעצם הוא יוציא אותם מתוך עצמו בזמן מאוד קצר.

כלפי החדשים שנכנסים אין לי שום דאגה, הדאגה שלי היא מה לעשות עם ה"ילדים שהזקינו", איך לזרוק אותם מכאן. לא לזרוק לגמרי, אלא לאיזו מערכת ששם הם יהיו כמו בבית זקנים. ואחר כך יכול להיות שישתפרו ויחזרו. ואם לא, אז שיעשו משהו, בכל זאת נשארו להם עוד כמה שנים לחיות בגלגול הזה. בכל זאת, אף דבר לא עובר סתם.

תלמיד: למה לא לעשות קבוצה אחת, למה יש רמות בקבוצה?

למה יש רמות בקבוצה? כדי לעורר אולי בצורה חיצונית, בינתיים, את האנשים. אנשים שלא יכולים לעורר את עצמם, ואנחנו לא יכולים לעת עתה על ידי המערכות שלנו לעורר אותם, אנחנו צריכים להראות להם שמצבם לא בסדר. אם אין לאדם הצדקה ממשית שהוא נחלש, איזה בעיות מיוחדות מאוד באמת מעל הרגיל, חס ושלום, במשפחה או מה. לא ניכנס להסבר למה זה קורה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים בינתיים חלוקה לרמות. נגיד, אני עכשיו אומר לך שאתה לא שייך לקבוצה א' ולא לוועדה הגבוהה ביותר, אלא אתה נוכח מעט. אז אני מקווה שעל ידי הידיעה הזאת נדלק לך אור אדום ואתה כבר מתחיל לדאוג, מה קורה. אם אני כבר נוכח מעט, אז עוד מעט בכלל לא. כמו שאתה נוסע ואתה רואה שהדלק נגמר, המנוע מתחמם, עוד מעט תהיה ממש בעיה. פשוט רק לצורך זה. אבל ודאי שזה לא בסדר. קבוצה צריכה להיות אחת, אבל מה לעשות.

אני מקווה שפעם בכמה זמן אנחנו נקבע מה זה רמה, 1, 2, 3, לכל אחד ואחד. אני לא יכול להגיד לחבר שישן היום, כי אולי קרה לו משהו, לא יודע מה, אולי הוא באמת נמצא במצב קשה. אבל אם זה יקרה עוד ועוד, שבועיים, כבר מסתכלים. איזה שבועיים? אנחנו אומרים, באותו הרגע כבר זהו, צריכה להיות אזעקה חזקה מאוד, מישהו יורד, מיד יש כאן צלצול. אבל אחרי זמן מה כבר רואים שהאדם הזה הוא אפילו לא נוכח, הוא כל הזמן ישן. זה נקרא שנוכח?

תלמיד: רב"ש כותב שאחרי התפילה "צריך להתנהג כמו בג' אחרונות של תפלת "שמונה עשרה"". איך זה צריך להתבטא בעבודה של הקבוצה, אם בכלל?

ג' אחרונות של "שמונה עשרה" צריכים להיות אצלנו כסימן איך אנחנו צריכים לסיים כל פניה לקבוצה בתודה. אני בטוח שאני אקבל את זה מהחברה. החברה צריכה לספק את זה והיא תספק. יש לה נכונות לזה, ואני מברך אותה שיש לי אותה ושהעתיד שלי מובטח על ידה. זה המצב שצריכים לסיים כל פנייה ופנייה, אחרת אין עם מה להמשיך הלאה.

תלמיד: האם זה אמור לשמור עלינו? יש אלמנטים שיכולים לגרום לאדם דווקא לאבד את הכוחות. יש פחד ויש ייאוש. בשביל להגיע לתפילה צריך להרגיש ייאוש.

כל התכונות והנטיות שיש לנו הן כולן צריכות להיות, אף אחת לא תעלם, כולן צריכות להיות מסודרות בפנייה, גם ייאוש וגם פחד ומה שלא תגיד. וגם קללה בפנים, מה שאתה רוצה. יש לנו כל מיני סוגי רצונות שכנגד כל אחד ואחד התכונות האלו צריכות להסתדר בצורה כזאת שבסך הכול זו תהיה ממש פנייה שלימה, "תפילה תמימה" מה שנקרא. בלי פחד אתה לא יכול לאהוב, אז בלי קללה, אתה לא יכול לברך. חייבים להיות כאור וכלי כל הזמן תלויים אחד בשני.

הבעיה שאנחנו רוצים להתנתק מהרע ואז אנחנו מרחפים בטוב. לא. כמו זקן שרואה את הנולד, אתה חייב כל הזמן לקשור את הרע אליך ולרכב עליו כל הזמן. בעל הסולם כותב, הקושי הוא שכל מצב רוחני כלול משני מצבים מנוגדים בתוכו. הקושי הוא עד שאדם מתרגל לזה. כי אנחנו רוצים להיות כמו ילדים, רע לי, טוב לי, זהו. לא. ובאמצע, לא טוב, לא רע וככה, איך אני אסדר את זה. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות מצב כזה שגם הרע שמורגש הוא מורגש כתמיכה לטוב. אבל אם הוא מורגש כרע. זה יבוא.

(סוף השיעור)

---

1. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות דף ה' עמ' ב')↩

2. "תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו". בבלי, מכות י' א'.↩