שיעור בוקר 09.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 768,

מאמר "מהו יום ולילה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 768, מאמר: "מהו יום ולילה, בעבודה".

אנחנו ממשיכים באותו כיוון שמכתיב לנו רב"ש, שכדי לעלות מלא לשמה לשמה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מחוסר חיבור לחיבור, עלינו להכין את עצמנו בכל מיני אופנים, כדי באמת להרגיש את העולם של הבורא, עולם שכוח הבורא שולט בו, להיכנס בו, להרגיש אותו ולייצב בו את עצמנו.

מהו יום ולילה, בעבודה

תשמ"ח - מאמר ל"ד
1987/88 - מאמר 34

"הנה כתוב "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה". ויש להבין זה בענין עבודה, מה בא זה ללמדנו, בזה שקרא לאור יום, ולחושך קרא לילה, מה מוסיף לנו הידיעה הזו. כלומר, שמשמע, שהקב"ה נתן קריאת שם לאור ולחושך, היה לאיזה תיקון. אם כן מה אנו מבינים יותר, בזה שנתן להם שמות, שע"י זה יוסיף לנו בדבר העבודה, להגיע לדביקות ה'.

הנה, אח"כ אומר הכתוב, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". גם זה יש להבין, לאחר שאמר שחושך נקרא לילה ואור נקרא יום, איך נעשו שניהם יום אחד. הלא לילה אינו יום. ואיך ששניהם ביחד הם יום אחד. כלומר, במה הם נעשו אח"כ ליום אחד, כאילו שאין הבדל בין יום ללילה.

והנה בענין יום ולילה, אנו רואים שהכתוב אומר (תהילים י"ט) "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". וכענין זה אנו רואים שכתוב (בהגדה בפיוט "אז רוב ניסים") "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה, רם הודע, כי לך יום אף לך לילה, תאיר כאור יום, חשכת לילה". אם כן יש לנו להבין, מה זה יום, ומה זה לילה, ומה זה אור, ומה זה חושך.

ובכדי להבין כל זה, צריכים לחזור על מה שדברנו כמה פעמים, היינו שיש לזכור תמיד, מהו מטרת הבריאה, ומהו תיקון הבריאה, בכדי שהאדם ידע מה דורשים ממנו. זאת אומרת, לאיזה מצב האדם צריך להגיע, שיכול לומר, שכבר הגיע אל הנחלה ואל המנוחה.

זה ידוע דמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, כנ"ל, מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר על מטרת הבריאה, שזה דומה למלך, שיש מגדול כל טוב, ואין לו אורחים. לכן ברא את האדם, בכדי שיתן לו את הטוב ועונג.

נמצא לפי זה, מה נקרא שהאדם בא לשלימותו, שזה דוקא לאחר שהאדם הגיע למצב, שמקבל מה' טוב ועונג, וזה נקרא שהגיע לשלימות. מה שאין כן אם עוד לא הגיע למצב, שהטוב ועונג לא נפסק ממנו, נבחן שעוד לא הגיע לשלימות. וזהו מטרת הבריאה.

ותיקון הבריאה הוא, היות שמטבע של הבריאה הוא, שהענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהבורא הוא המשפיע, והנברא הוא המקבל, אם כן אין כאן השתוות הצורה. לכן אנו רואים גם בגשמיות, בין אדם לחבירו, נמשך הכלל הזה, שבזמן שהאדם מקבל משהו מחבירו, הוא מתבייש, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "כרום זלות לבני אדם", שבזמן שהאדם נצרך לבריות, משתנה פניו ככרום. לכן נעשה תיקון, המכונה, שנעשה צמצום בעולמות העליונים, שאין אור עליון מגיע לכלים, שהם בבחינת מקבל לעצמם.

ואין האור מאיר, אלא לכלים שיש להם תיקון המסך, המעלה אור חוזר, שפירושו, שהוא מקבל מהעליון, מטעם שיש נחת רוח להעליון, שהוא משפיע לתחתון. כלומר זה שיש לו השתוקקות גדולה לקבל הנאה ותענוג, הסיבה הזו עוד אינו מחייבו לקבל הנאה ותענוג. והטעם הוא, היות שההנאה, מזה שיש לו השתוות הצורה עם העליון, המכונה דביקות. ובכל מה דאפשר הוא משתדל על כל פנים, לא להיפרד, מסיבת שינוי צורה. לכן אינו מקבל, היות שהגם שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אבל יחד עם זה, יש לו יותר הנאה בזה שיהיה דבוק עם הבורא. לכן הוא לא מקבל.

והאדם מסתכל אז על שני דברים:

א. שלא רוצה להיות נפרד מהבורא. כלומר, אפילו בזמן שהוא חושב, שעדיין לא זכה לדביקות, מכל מקום לכל הפחות הוא לא רוצה להיות יותר נפרד ממצבו הנוכחי, היות שבכל קבלה לעצמו האדם מתרחק מהבורא, לכן הוא לא רוצה לקבל לעצמו.

ב. שע"י העשיה שהוא עושה, שמרחק עצמו מקבלה, המעשה הזו גורמת לו, שיתדבק בהבורא. והגם שהאדם עוד לא מרגיש את ההבחנות האלו, אבל האדם אומר, שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שכך הוא. לכן הוא סומך עליהם, והוא נזהר בענין קבלת עצמית.

לכן האדם משתדל לעשות מעשים, שיביאו לו את הכח הזה, שיהיה לו רצון לעשות מעשים, באופן שיצמח מהם כח, שיוכל לכוון לתת על כל מעשה כוונה דלהשפיע. ואז הוא מוכשר לקבל טוב ועונג, היות שעתה כל מעשיו הם לשם שמים.

ובהאמור נוכל להבין, מהו אור ומהו חושך, כי אור נקרא, "בזמן שמאיר לאדם ללכת בדרכי ה'". כי "דרכי ה'" פירושו, שהוא רוצה ללכת בדרך שה' הולך, שדרכו הוא להשפיע. ובזמן שיש לו אור וחיים, בזה שהוא עוסק עתה בעבודה דלהשפיע, ולא דואג על תועלת עצמו, זה נקרא אור.

וזה נקרא "זמן העליה". כלומר, שהאדם עלה בדרגה. זאת אומרת, במקום שהיה משמש לאדם שפל, נחות דרגה, הוא משמש עכשיו את הבורא. וזה נקרא עליה בדרגה, שהרי הוא משמש את המלך, במקום שהיה משמש מקודם אדם פשוט.

ומובן מאליו, שההיפך מהאור הוא חושך. כלומר, בזמן שאין לו טעם בעבודה דלהשפיע, כי הוא שוב התחיל לדאוג רק לתועלת עצמו, וענין עבודה דלהשפיע, לא מוצא בזה שום טעם, ושוב אין לו שום שאיפות, אלא מספיק לו בזה שהוא ישיג אך ורק למלאות את התשוקות, מה שהגוף שלו דורש, שזה נקרא ירידה, מטעם שהוא רוצה לשמש את הגוף ולא את הבורא. וזה נקרא חושך.

ויש לדעת, שענין יום מראה על דבר שלם, שהוא מורכב מאור ויום, ומחושך ולילה. כמו שכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ויש להבין זה, איך יכולים לומר, שערב ובוקר הוא דבר אחד. היינו, אין אנו אומרים, שערב ובוקר שניהם נקראים לילה אחד. אלא שניהם נקראים "יום אחד". מה מרמז לנו זה בעבודה, שדוקא שניהם נקראים "יום אחד". כאילו שאי אפשר להיות שלימות של יום בלי חושך.

והתשובה הוא, שבזמן שהאדם אומר "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה", כלומר שהאדם מאמין, שהן האור והן החושך נתן לו אלקים. ולמה נתן לו את החושך. ועל האור שנתן לו, אפשר להאמין, היינו שאומר, שהקב"ה רוצה לקרב אותו, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". לכן על העליות שיש לו לאדם, יכול האדם להאמין, שבאה מצד ה'. אבל על הירידות, למה לי.

לכן כשהאדם מאמין גם על החושך, כמו שכתוב, "ויקרא אלקים וכו', ולחושך קרא לילה", היינו שגם החושך הוא בחינת לילה, שהוא חלק מהיום. זאת אומרת, שאי אפשר להיות יום בלי לילה. אז החושך, הנקרא לילה, זה בא ללמדנו, כמו שאי אפשר להיות יום בלי לילה, כמו כן אי אפשר להיות אור בלי חושך. כי החושך הוא הכלי, והאור הוא מילוי הכלי. כפי הכלל, "שאין אור בלי כלי", כלומר, שאי אפשר להעריך את ישועתו יתברך, בלי הרגשת היסורים והמכאובים מהמצבים שהאדם נמצא. כי כפי שהאדם מרגיש, בין אדם לחבירו, כמה שחבירו עזר לו במצוקתו, לפי שיעור הזה האדם מרגיש את השמחה מהעזרה, שקיבל מחבירו. כלומר, שאינו דומה, שאם חבירו עזרו על דברים של מותרות, שאפשר לחיות בלעדם, למי שעזר לחבירו, שהציל אותו ממות.

והיות העזרה שבא מלמעלה, הוא בחינת אורות דקדושה, כמו שאומר הזה"ק, "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואומר הזה"ק, במה מסייעין, "בנשמתא קדישא". ואם אין האדם יודע להעריך את הנשמה שקיבל מלמעלה, מסיבת שהוא חושב, שזהו לא כל כך חשוב, כי היסורים שהאדם סובל מהמצבים של הירידות, זה נותן לו ההרגש להעריך את חשיבותו של העזרה מלמעלה, אחרת הוא מאבד זה, והכל הולך לקליפות. נמצא לפי זה, שהחושך עוזר לו, כלומר, שנותן לו האפשרות לדעת, איך להעריך את חשיבות של הקדושה, שלא ילך לאיבוד, מחמת חסרון ידיעה.

וזה נקרא בלשון חז"ל, "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו". היות שאין לו דעת, להבין את חשיבות של ההתקרבות, מה שהקב"ה מקרב את האדם. וזה החושך נקרא כלי, שפירושו, "מקום", שיהיה היכולת להשפע שיוכל להתקיים. וזה כמו שכתוב, "מי יעלה בהר ה', ומי יקום". כלומר, אפילו כשהאדם עולה, ואין יודע לשמור את ערך חשיבות של ההתקרבות, אז הס"א לוקח לו לרשותו, וממילא האור מוכרח להסתלק. לכן אין לו תקומה, אלא כל אחד ואחד לפי דרגתו, מוכרח לרדת.

ויש בזה כמה תיקונים:

א. שהקליפות לא יקבלו את מה שיש לו, לכן אין להם מה לקבל מהאדם, כיון שכבר אין לו קדושה, שהס"א יקבל ממנו.

ב. לאחר שהאדם בא לידי ירידה, ומתחיל להתאושש, ולראות, לאיזה מצב הוא הגיע, כלומר לאחר שהשקיע כל כך עבודה, בכדי לזכות למשהו בקדושה, ופתאום הוא רואה, שהוא נשאר בערום וחוסר כל, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, שמתאים לא לאדם שהשקיע עבודה ויגיעה, בכדי להיות בבחינת "אתם קרויים אדם", אלא שהוא הרבה יותר גרוע מאיש פשוט, כלומר שהרצון לקבל לעצמו, נעשה כל כך מפותח אצלו, בשיעור שאף פעם לא חלם על זה. והכאב והצער שהוא מרגיש מזה, זה נותן לו צורך להעריך ולהחשיב בזמן שמקרבים אותו קצת מלמעלה, הוא יודע עתה להיזהר, ולכבד את המצב הזה, ושומר עצמו מכל דבר, שלא לערב את המצב הזה, ויודע אז, שיש לפחד, שזר לא יתערב.

ובהאמור יוצא, שהירידות, הם דברים שנקראים תיקונים, שהם מאפשרים, שיהיה אריכות ימים, בזמן שהם זוכים לקצת התקרבות מצד ה'. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה". היינו כנ"ל, שאם האדם אומר, שהן האור והן החושך בא מאלקים, וזהו, "ויקרא אלקים", אז שניהם, הן האור והן החושך, משניהם נעשה יום אחד. כלומר, כמו שאי אפשר להיות יום שלם, בלי ערב ובוקר, כך האור והחושך משמשים תפקיד אחד, ששניהם ביחד נקרא יום.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו". ויש להבין, איך אנו אומרים, "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו", בו בזמן שאנו משוקעים באהבה עצמית, והגוף שלנו הוא יותר שבע רצון. אם אנו היינו יכולים לומר ולתת תודה רבה, על זה שברא אותנו לכבודנו. אם כן, בטח שאנו לא אומרים אמת, בזה שאנו מברכים אותו, על זה שברא לכבודו. אם כן זהו שקר מוחלט.

ולפי הנ"ל, שאנו מאמינים, ש"הבא לטהר מסייעין אותו", נמצא, שהבורא נותן לאדם כח זה, שיהיה בידו להרגיש את חשיבות הדבר. שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, שזה שוה אצלו הון תועפות, שאין לו מילים להביע את חשיבותו, אלא הוא אומר, מרוב התענוג שהוא מרגיש, ומרוב התרגשות, הוא אומר, "ברוך אלקינו", בזה שנתן לנו להרגיש את החשיבות, שאנו משמשים את המלך, ובזה שהוציא אותנו מאהבה עצמית, שאנו היינו משוקעים בה, ולא עלה על דעתנו, שיהיה פעם יכולת, שנוכל לצאת ממנה. פתאום אנו רואים, שהוא נתן לנו את ההרגשה זו, שאנחנו מוצאים טעם, בזה שנוכל לשמש את המלך, אז אנו אומרים, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו", שאנו מברכים אותו על מתנה זו, שנתן לנו, שזה דבר חשוב בעולם, שלא יכולים להשיג זה מכוחות עצמם, אלא זה הוא מתנת אלקים, לכן אנו מברכים אותו על זה. וזהו הפירוש שאנו אומרים, "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו".

אולם, מטרם שהאדם זכה לזה, היינו להרגיש טעם בזה, שבראנו לכבודו, איך הוא אומר זה. יש לומר, שזהו כמו כל הברכות וההודאות, שאנו אומרים על שם העתיד. כמו שאמרו חז"ל על מה שכתוב "אז ישיר משה". והקשה בזה"ק, "שר לא נאמר, שמשמע בהווה, אלא כתוב "ישיר", שהוא לשון עתיד". והתשובה הוא, שצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא. היינו, שהם מאמינים, שהם יזכו לשלימות. לכן גם מטרם שזכו לשלימות, הם אומרים שירה. לכן על סמך זה כבר אנו אומרים, "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו".

ובהסולם (הקדמת ספר הזהר דף ק"מ), מפרש שם את מה שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחווה דעת". וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי קבלה שלנו, לקבל רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנא דטוב ורע. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, מטעם הנ"ל, על כן מוכרחים לקבל הנהגת טוב ורע מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו, סוף כל סוף לתקן כלי קבלה שלנו על מנת להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו. והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, כנ"ל, ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

וזה אמרו "יום ליום יביע אומר". שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים, לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלה נמצאים נהפכים לזכיות ממש".

וזה שכתוב "יום ליום יביע אומר, כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתים, נעשו גם הם לזכיות ולמעשים טובים, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתים".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה משמיענו בזה שכתוב, "ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה". הפירוש כנ"ל במה שאומר בהסולם, שכמו שאנו רואים, ש"יום אחד" הוא דוקא בחיבור יום ולילה. כמו כן אי אפשר להיות אור בלי חושך. כלומר, שה' נתן לנו את החושך, בכדי שעל ידו יתגלה האור. וזה נקרא, "ויקרא ה'". זאת אומרת, שהבורא סידר לנו את סדר עבודה, שיהיה בצורה כזו. והגם שאנו צריכים להאמין, שהיה יכול להיות בצורה אחרת, הלא הוא כל יכול, ולמה סידר לנו דוקא הסדר הזה.

על זה אנו צריכים לומר, שאין לנו שום השגה בהבורא, להבין את מחשבותיו. אלא כל מה שאנו לומדים, הוא רק מבחינת "ממעשיך היכרנוך", היינו ממה שאנו מסתכלים על המעשים של הבורא, לאחר שברא אותם. אז אנו מתחילים לדבר. אבל לומר, שהיה יכול לעשות בצורה אחרת, על זה אמרו חז"ל, אסור לשאול מה למעלה ומה למטה.

ובהאמור נפרש מה שכתוב (בהגדה) "קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". הכוונה הוא על גמר התיקון, שאז יהיה יום אשר לא יהיה מורכב מיום ולילה, אלא יום בפני עצמו. וזה יהיה ע"י "רם הודע, כי לך יום אף לך לילה".

כי בגמר התיקון יהיה ידוע לכל, "כי לך יום אף לך לילה". כלומר, היות שרצונו הוא להטיב לנבראיו, וטוב נקרא יום, אם כן איך אפשר לומר, שהבורא נותן חושך. הלא זהו נגד מטרתו. אלא בטח שגם החושך, היינו הלילה, הוא בחינת יום, הגם שהאדם מרגיש הפסקות בדבקות ה', שזה נקרא חושך ולילה.

אבל בגמר התיקון, שאז יש הידיעה, שגם החושך הוא נתן, בטח שגם זה הוא אור. והוכחה לזה, כיון שאז הזדונות נעשה כזכיות. אם כן יודעים אז, "כי לך יום אף לך לילה", כי שניהם שייכים לך, כלומר ששניהם אתה הוא, היינו הבורא נתן שניהם בתור יום.

מה שאין כן לפני גמר העבודה אי אפשר לייחס את ההפסקות, שיש לאדם מדבקות ה', שהבורא שלח לו את זה. כיון שזהו נגד מטרת הבריאה. וזה שכתוב "תאיר כאור יום חשכת לילה". היינו, כיון הזדונות נעשו אז לזכיות, ממילא נעשה הכל יום.

ובהאמור נבין, מהו יום ולילה בעבודה. כלומר, שהאדם צריך לדעת, הגם שהוא צריך להרגיש מה זה חושך, אחרת אין הוא מסוגל להנות מהאור, כי ככל דבר שהאדם רוצה לטעום איזה טעם שהוא, אם כדאי שהוא ישתמש עמו, הוא מוכרח ללמוד אחד מהשני, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". כמו שאין האדם מסוגל להנות מהמנוחה, אם הוא לא יודע מה זה עייפות.

לכן מוכרח האדם לעבור תהליך של עליות וירידות. אבל לא להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך להתאמץ, שלא יברח מהמערכה. לכן, הגם בזמן העבודה, הוא מוכרח לדעת, שהם שני דברים. אבל בסוף העבודה, הוא רואה, שהאור והחושך הם כמו שני רגליים המביאים את האדם להמטרה."

המאמר ברור.

שאלה: מה זה להסתכל על המעשים של הבורא לאחר שהוא עשה אותם?

מה שעובר עלינו זה מעשים של הבורא.

תלמיד: כל המצבים שאנחנו עוברים?

ודאי, אין עוד מלבדו.

תלמיד: רציתי להגיד שסוף המאמר הוא ממש המשך למה שאמרת אתמול, שאנחנו צריכים להיות פה ביחד, לא לצאת אלא רק להיות פה ביחד בדרך והבורא כבר יטפל בהכול. זה פשוט כתוב פה בסוף המאמר וזה ממש נותן תחושת המשכיות למה שנאמר אתמול.

יפה, תודה.

שאלה: אנחנו קוראים כל כך הרבה על העיקרון הזה, אבל בפועל הוא לא מתקבל על ידי הרצון לקבל.

ודאי, מלכתחילה יודעים שהוא לא יתקבל, שהרצון לקבל לא יקבל את העל מנת להשפיע ולמעלה מהדעת. איך הוא יכול לקבל פעולות שלא נמצאות לטובתו, שלא מסודרות לטובתו?

תלמיד: במה זה תלוי שאדם כן יקבל את העיקרון הזה, "כיתרון האור מן החושך", "לילה כיום יאיר" וכן הלאה?

רק לפי אותם האורות שפועלים עליו מלמעלה. חוץ מזה שהוא שומע או קורא, הוא גם יקבל איזו השפעת האור, המאור המחזיר למוטב, ואז באותם הכלים שמתחדשים כבר על מנת להשפיע הוא יבין את הכתוב בצורה נכונה.

תלמיד: אבל אז הוא כבר מרגיש את החושך כמו אור.

כן.

תלמיד: האם בזמן שאדם מרגיש את החושך, לילה וריחוק, לפני שמאיר לו האור על החושך, הוא יכול לשייך את זה לבורא ולהבין שזה לטובתו?

במילים הוא יכול להגיד, זה ברור, אבל לא מתוך הרצון, הרצון עדיין לא מתוקן.

שאלה: יש יחס כזה לירידות, כאילו זה עונש, כאילו עשיתי משהו לא בסדר ועכשיו אני חווה ירידה.

נכון.

תלמיד: זה עונש?

נכון, זה עונש.

תלמיד: כי נשמע שזה הפסק דבקות ושזה דווקא דבר חיובי כי לפני זה היתה דבקות.

האדם צריך להוסיף להרגשת הנפילה, ירידה, ניתוק, ריחוק, שהדברים האלו קורים לו כדי לעשות עליו תרגילים. כדי שהוא יבדוק שזה יום וזה לילה, זה חושך וזה אור, קירוב וריחוק, כדי ללמד אותו.

שאלה: כתוב ש"האדם אומר, שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שכך הוא. לכן הוא סומך עליהם, והוא נזהר בענין קבלת עצמית." אנחנו יודעים שהאדם או מקבל או שהוא עשה תיקון והוא בעל מנת להשפיע. ממה הזהירות פה, מהי הפעולה של הזהירות שהוא צריך לעשות?

שלא יתבלבל כאילו זה סתם קורה לו, אלא הכול מכוון, מדוד ומגיע ישירות מהבורא.

תלמיד: וממה הזהירות?

זהירות שלא ישייך את זה לעצמו.

תלמיד: גם כתוב "שיש לפחד שזר לא יתקרב." למה הכוונה?

שמי שבעל על מנת לקבל עדיין ונקרא "זר" לא יוכל להתקרב ולהבין את עבודת ה' במערכת העליונה.

שאלה: רב"ש כותב "הירידות, הם דברים שנקראים תיקונים, שהם מאפשרים, שיהיה אריכות ימים, בזמן שהם זוכים לקצת התקרבות מצד ה'."

כן.

תלמיד: איך להשתמש נכון בירידות כדי להאריך את זמני העלייה?

לצרף את הירידות לעליות.

תלמיד: מהי הפעולה הזאת לצרף ירידה לעלייה?

שאני מחשיב את הירידות גם כחלק בדרך ושהן באות מלמעלה כדי לקדם אותי, ואני מקבל בהן תיקונים ועל ידן דווקא אני הופך את החושך לאור.

תלמיד: אז הכול תלוי בהתייחסות שלי לירידה, בהסתכלות שלי?

ודאי.

תלמיד: מה זה להאריך את זמני העלייה? צריך לרצות שזמן העלייה יהיה ארוך יותר מזמן הירידה?

לא. צריך לחשוב, לרצות, להיזהר לקבל את זמן הירידה כמאוד חשוב לי כי בזה אני נכלל מכלים דקבלה ואחר כך אני יכול לעלות איתם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יש בתוכי ציפייה להיות כל הזמן בעלייה ולא בירידה.

בסדר.

תלמיד: למה זה בסדר?

כי אתה רוצה להעלות את כל מה שיש בך לתועלת ה'.

תלמיד: אני צריך לרצות, לשאוף למצב שבו גם הירידה וגם העלייה שווים בעיניי, ביחס שלי, או שזמן העלייה נחשב יותר?

זמן העלייה ודאי נחשב יותר ואני רוצה לצרף אליו את כל הזמנים והמעשים וכל מה שאני עובר, ובזמן הירידה אני רק צריך לאתר שבזמן הזה אני נמצא ברצון לקבל שהבורא שולח לי.

שאלה: האם עלייה וירידה, חושך ואור, אדם מרגיש כלפי תכונת ההשפעה?

כן.

תלמיד: אז באיזה כלים זה מורגש?

יש לנו רק רצון לקבל, חוץ מזה אין לנו שום דבר.

תלמיד: כאן הקושי שלי. מה אכפת לרצון לקבל אם האדם לא מתקדם בהשפעה? למה הוא רואה את זה כחושך? אני רוצה להיות בכוונה להשפיע, אני לא מצליח, אז למה הרצון לקבל מקבל את זה כחושך? זה דווקא הכיוון שלו, זו הנטייה של הכוונה על מנת לקבל.

הרצון לקבל רוצה להתמלא באור העליון, הוא רוצה לתפוס את הבורא ושהבורא ימלא אותו. הרצון לקבל רוצה מאוד להרגיש שיש לו קשר עם הבורא, הבורא זה המקור שלו.

תלמיד: זאת אומרת מה שמעניין את הרצון לקבל זה התענוג, לא קבלתי תענוג כי אין לי קשר עם הבורא, אני מרוחק ממנו, אז אני רואה את זה כחושך. אין לרצון לקבל קושי עם זה שאין פה השפעה, מה שמעניין אותו זה התענוג.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאדם מקבל ירידה כי לא ידע לשמור על השפע, לבין כך שמורידים אותו מלמעלה כדי לקדם אותו למדרגה הבאה?

ההבדל הוא גדול מאוד, זה גם במגמה, איך הוא מגיע להתפתח הלאה.

תלמיד: הוא היה יכול להימנע מזה שלא ידע לשמור על השפע?

מכל דבר יכולים להימנע, רק השאלה היא האם הוא מסוגל כבר לפתח כלים, תפילות, בקשות, לצרף לזה עוד כוחות. בסופו של דבר אנחנו מבצעים את הכול.

תלמיד: אבל בעצם אלה שני סוגים של ירידות?

נכון.

תלמיד: למה רק בגמר התיקון יש ידיעה שאת החושך גם הבורא נתן?

לא רק בגמר התיקון, בכל פעם שאנחנו הופכים את החושך לאור אנחנו מבינים שהבורא נתן לנו את החושך הזה לעבודה הזאת.

תלמיד: אני לא מוצא קושי להגיד שאת החושך הזה הבורא נתן לי, האם קשה לו להודות בזה שהבורא נתן לו חושך?

לא, אבל מה הוא עושה עימו, עם החושך?

תלמיד: מה זה אומר?

סתם להגיד?

תלמיד: זה מחייב אותו לעבוד, זאת הבעיה?

ודאי. וזאת לא בעיה, זה מחייב אותו והוא עובד, הוא מחייב את עצמו ובזה הוא מתקן את החושך.

שאלה: יש מצב שאנחנו מכירים אותו, שאנחנו נכנסים לחושך, לא מבינים בכלל מה קורה לנו, אנחנו נמצאים בחושך, יוצאים מהחושך ולא מבינים מה עבר עלינו. ויש מצב מתקדם יותר שאנחנו יוצאים מהחושך ומצליחים במשהו להבין מה עבר עלינו, מה המטרה, ולעבוד עם זה. האם יש מצב יותר מתקדם?

יש.

תלמיד: האם אפשר להיכנס לחושך, שכבר עובר עליך חושך ואתה נמצא בחושך בעבודה, אתה ממש מבין למה הוא עובר עליך, ואתה נמצא ממש במודעות במצב הזה?

כן.

תלמיד: איך מכינים את עצמנו כך להיכנס לחושך?

כמו שאתה אומר, להשתדל להבין, להבחין, להתקשר לזה, להיות גם בזה וגם בזה.

תלמיד: יש משהו שאני יכול לעשות לפני זה, להכין את עצמי כך שבחושך אני אהיה בעבודה, ולא שהוא יבלע אותי?

כן. שבכל מקום שיש לך קצת חושך, קצת חוסר אונים, אתה משתדל להבין שהדברים האלה באים כדי לפתח לך כלים.

שאלה: איך אפשר להעריך את העזרה שמקבלים?

ככול שחושבים על זה יותר, מבינים שהבורא עשה את הכול בשבילנו בלבד. שכל העבודה הזאת, המשחק הזה שאנחנו משחקים עימו, שהוא משחק איתנו יותר נכון, הכול לטובתנו כדי שנקבל גם כלים דקבלה וגם כלים דהשפעה, ונוכל להתמודד ולעבוד נכון עם שני סוגי הכלים האלה.

תלמיד: ובכל זאת הוא אומר שלפעמים האדם לא יכול להעריך בצורה נכונה את מה שהוא מקבל, והוא מאבד את זה.

אף פעם, אף פעם האדם לא יודע להעריך נכון, זה עניין של המדרגות. עד גמר התיקון אנחנו לא יכולים להעריך נכון את מה שהבורא עושה לנו.

שאלה: באיזו צורה האדם יכול לבטא את הרצון שלו לא לקבל?

שלא מקבל. שמבקש מהבורא שישמור עליו שלא יקבל, שלא ייכנע לרצונות לקבל שמתעוררים בו.

תלמיד: בעצם הפנייה לבורא והדאגה זה הביטוי?

כן.

תלמיד: איך אפשר לתת לזה ביטוי בתוך הקשר עם החברים?

שאנחנו עוזרים זה לזה, נותנים דוגמאות, וכך מתקדמים.

שאלה: מה זה אומר שהחושך הוא הכלי?

אלה רצונות שעדיין לא הגיעו להשלמה, ואנחנו צריכים להביא אותם למצב שחשכה כאורה יאיר. שנוכל לקבל בכל הרצונות האלה שהם כולם רצונות דלקבל, שנוכל לקבל בהם רק בעל מנת להשפיע, אבל נשתמש בכולם.

שאלה:  איך לזכות במתנות מהבורא?

להשתדל להיות ילדים טובים, באמת. להשתדל להיות בלב פתוח ככול האפשר ואז נקבל מהבורא מתנות.

שאלה:  מה פירוש "שירה" במשפט, "צדיקים אומרים שירה"?

שירה זאת הודיה, שהצדיקים - מי שמצדיק את הבורא כבר, בשירה שלו מכבד, מחבב, מעלה את עצמו לבורא.

שאלה: איך נוכל לזהות את העלייה?

לזהות עלייה אני לא יכול לפי מצב הרוח שלי, כי יכול להיות שזה עדיין מגיע מהכלים דקבלה, אלא עלייה אני מעריך לפי זה שיש לי דחף להתקרבות לחברים ולבורא, ואני באמת מאוד מאוד נמשך לייחד את כולם.

שאלה: מה ההבדל בין חושך לקליפות?

חושך זה חושך, שאדם מרגיש שאין לו כוחות נכונים, רוחניים, חיוביים, זה החושך. הוא לא יכול לזוז, לא יכול לעשות פעולות שהן למעלה מהרצון לקבל, גם בתוך הרצון לקבל הוא מבצע רק את הפעולות שבהן הרצון לקבל תומך, דוחף אותו לזה.

שאלה: מה פירוש המשפט, "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת"?

שגם את הימים וגם את לילות אנחנו צריכים לצרף את כולם יחד וכך להתקדם, גם בלילות וגם בימים.

שאלה: מהי הדרך הכי מהירה לעזור לחברה שסובלת?

להתחבר אליה בכל הפעולות כדי שהיא תבין אותן נכון, שאנחנו רוצים להתקרב אליה ולהיות איתה יחד, כאיש אחד בלב אחד, ואז ביחד אנחנו והיא יכולים לעלות. זה כמו שאדם טובע במים ואז קופצים אליו, מגיעים אליו לעומק ומתחילים לעלות עימו יחד.

שאלה: הרב"ש כותב שהאדם "רוצה לשמש את הגוף ולא את הבורא. וזה נקרא חושך." מתי אדם מגיע למצב שהוא יכול לבחור אם הוא משמש את הגוף או את הבורא?

יש לו בדרך כבר יכולת כזאת להבין את מי הוא משרת את עצמו או את חברה, את גופו או את בורא.

תלמיד: האם האדם יכול לעשות את הברור הזה כל רגע?

לא כל רגע ולא כל אדם. בדרך שמתקן את עצמו מתחיל להרגיש שיש לו יכולת כזאת.

תלמיד: אז צריכים לעבוד על המצב הזה?

ודאי.

תלמיד: לחשוב על זה כל הזמן?

לא לחשוב כל הזמן, זו תוספת שלך. צריכים לעבוד לפי מה שמתגלה בו.

תלמיד: זאת אומרת האדם יכול להעריך מצב ולהגיד שהוא נמצא או בחושך או באור.

כן.

שאלה: במהלך כל הקריאה של המאמר תיארתי את כול מה שאנחנו עוברים כמטפסי הרים, אלה שעוברים שלב השגה עוד ועוד, תוקעים בנקודת ההשגה יתד ואם אפילו נופלים ממנו אז יש לנו נקודת אחיזה שאנחנו עולים וממשיכים הלאה.

גם הבורא עוזר עכשיו. קצב ההתקדמות מתגבר כל הזמן ואנחנו עושים אותה עלייה, אותו טיפוס אבל בריצה כביכול, חייבים כל פעם להוסיף.

זאת אומרת הזמן שאנחנו נמצאים באותו מקום שנקרא "חניה" מתקצר, אז אנחנו צריכים כל פעם להוסיף כוחות, אבל מאיפה? וכאן שורד החזק .

ובמציאות שלנו אנחנו רואים שאלה שחזקים בקבוצה שלנו, דווקא הם נופלים. מה זה להיות חזק במצבים האלה?

חזק מי שיש לו ניסיון בהליכה הרוחנית. "אין חכם כבעל ניסיון".

תלמיד: במצבים שאנחנו באמת נמצאים כבר בתהליך - איך לא לאבד חברים?

לא לאבד חברים צריכים גם לחשוב מראש שאתה מחזיק אותם, מקרב אותם, כל הזמן נמצא איתם, אתה מתפלל עבורם.

שאלה: הטקסט של רב"ש מתחיל עם התרשמות של הבורא ואומר "ויהי יום". איך לדעת שההתרשמות הראשונה היא נכונה, שבאמת נכנסנו למשחק של הבורא ולא לרצון לקבל שלנו?

אם אני מחובר עם העשירייה ואני רואה אותם כל הזמן לפני וכך אנחנו מתקדמים אז אני נמצא בדרך נכונה. אני תמיד צריך לראות את עצמי האחרון בעשירייה, שאני רץ אחריהם.

שאלה: איך לא לשכוח שהכול מגיע מהבורא כדי לעלות לדרגה הבאה? אני לא נמצא כל הזמן רק בעבודה הרוחנית, אני נמצא גם בעולם הגשמי ולפעמים אני שוכח. איך לחזק את עצמי בדרך?

הכי בטוח זה רק על ידי החברים. אתה לא יכול להתקדם בלי שאתה קשור אליהם. אז תנסה להיות קשור אליהם כל הזמן יותר ויותר, זה יפתח בך בטוח כלים דהשפעה.

שאלה: מה זה אומר לעסוק רק במה שמתגלה ולקוות לסמוך רק על הבורא?

כל פעם שאנחנו רוצים להתחבר יותר ויותר לחברה, אלה בעצם הכלים להתקדמות הרוחנית עד שאנחנו מגיעים למטרת הבריאה ששם אנחנו כאיש אחד בלב אחד ממש. בצורה כזאת אנחנו צריכים כל פעם לראות את עצמנו שהקבוצה זו המטרה ואני נכלל במרכזה. זו המטרה שלי בכל צעד ושעל.

שאלה: איך לעשות כך שנוכל להיות קשורים עם הבורא בלילה?

גם בלילה וגם ביום, בחושך ובאור אנחנו תמיד קשורים עם הבורא כי "אין עוד מלבדו" ורק ממנו אנחנו מקבלים את כל ההבחנות, אומנם נראים לנו לילה ויום הפוכים, מנותקים זה מזה, אבל זה הכול מגיע מהבורא בלבד ורק אליו אנחנו קשורים וממנו אנחנו נפעלים.

איך להיות בקשר עם הבורא בלילה? דווקא ההפך, בלילה אפשר למצוא איתו קשר כי הרגשת הלילה נותנת לנו אפשרויות לחפש איך אנחנו יכולים להיאחז בבורא וכל הזמן להיות צמודים אליו. ודווקא הרגשת החושך הזה, שאנחנו מפחדים מניתוק מהבורא, היא מעוררת אותנו לקשר, לדבקות, למגע יותר הדוק עם הבורא.

שאלה: במאמר מדובר כל הזמן שבמצבי הנפילה אנחנו צריכים להרגיש את חשיבות העזרה שמגיעה מלמעלה, שאנחנו זקוקים לנפילות כי אנחנו מרגישים את טיפול הבורא. אבל ממש בסוף הרב"ש מזהיר שאדם חייב להגיע לנפילות וירידות, אבל לא להתפעל מהירידות. מה זה האיסור הזה לא להתפעל מהירידות?

בשביל לא להתפעל מהירידות אדם חייב להגיד שלמרות שהוא נמצא בחושך, בניתוק, בריחוק מהבורא, הדברים האלה באים מפני שמוסיפים לו עכשיו כלים דקבלה שבהם הוא מרגיש ניתוק מהבורא, חושך, חוסר אונים, חוסר יכולת. אין לו שום כוח, כולו רופף, מקולקל, אבל מוסיפים לו כוח קבלה שיוכל עכשיו להתקרב על פניו לבורא אם יצרף את עצמו בלמעלה מהדעת, זאת אומרת למרות ההרגשה שלו, לפעולות הבורא שעכשיו עוברות עליו.

תלמיד: כלומר אני בכל זאת צריך איכשהו להתרשם מהקשר עם הבורא. איך למצוא את המקום הזה בזמן הירידה שממנו אני צריך כן להתרשם, להתפעל מהקשר עם הבורא?

אני מתרשם מהקשר עם הבורא דווקא בזמן הירידה ולא בזמן העלייה, כי בזמן הירידה כשמרחיבים לי מלמעלה כלים דקבלה, אני מגלה שבהם אני יכול עוד יותר להתקשר עם הבורא, אומנם אין לי בזה שום טעם ושום משיכה, אבל אני כן יכול לקבוע שבהם אני יכול להתקשר עם הבורא וכך להתקדם.

תלמיד: כלומר אני צריך להבדיל את הירידה ולא להתפעל מהחלק של הירידה ומעזרת של הבורא. זאת אומרת, אני צריך לעשות שם איזו הבחנה, הפרדה ממה אסור להתפעל בירידה וממשהו מעזרת הבורא שכן אפשר להתפעל. זו עבודה נכונה?

לא. אני לא צריך להתייאש, זה לא נקרא שאני לא מקבל מה שעובר עליי. אם לא יכולים לקבל, אז אנחנו כאילו נמחק את כל עבודת הבורא. לא. אנחנו צריכים להתרשם דווקא ממה שעובר עלינו, שזה מגיע ממנו, שזה רצונו שכך נרגיש ושכך אנחנו נעבור את המצבים האלו. ולפעמים יש במצבים כאלו מצבים שאנחנו לא יכולים לעבור אותם בלי ליפול. וגם מקובלים גדולים היו בכאלו נפילות, אכזבות, זה מה שעבר עליהם.

שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים בדרך מתגבר גם הרצון והחיסרון, אז האם אנחנו נמצא תמיד חושך יותר גדול, יותר עמוק?

כן. ודאי שאם היינו משווים את החשכה שהייתה לנו לפני כמה פעולות להיום, אז היינו רואים שאז זה לא היה חושך, זה היה משהו כמו שמשחקים עם ילדים קטנים. עכשיו זה יותר נכון, יותר אמיתי.

תלמיד: אז במונחים של תיקון אנחנו צריכים לצפות לחשכה גדולה יותר?

לא צריכים לצפות לחשכה גדולה יותר. צריכים לצפות שבחשכה הגדולה יותר אנחנו נעמיד את עצמנו בחיבור יותר גדול.

שאלה: איך האדם יכול להשלים עם מצבים של כעס, של זעם, כאב, אפילו אם הוא יודע שהבורא עומד מאחורי זה, אבל איך הוא יכול לראות את זה כחלק מועיל בדרך?

קודם כל, אם הוא מעביר את זה לרשות הבורא, שזה הבורא עושה לו כך, אז הוא כבר מבין שמשחקים עמו וכבר אין לו זעם וכעס אמתיים. בדרך כלל עוזר לנו שוב להתקרב לקבוצה, לקרוא מאמרים ובצורה כזאת להתקדם.

שאלה: אם אפשר לדייק שוב, לא להתפעל מהירידות זה לטובת הבורא או שצריך להרגיש שתי פעולות, לטובת הבורא ולטובת הבריות? איך לתאר לעצמי את זה בצורה נכונה?

אנחנו לא צריכים לשייך משהו לטובת הבורא. הבורא הוא שלם, הוא לא זקוק לשום עבודה שלנו. כל העבודה שלו זה כדי לבנות בנו כלים דקבלה, כלים דהשפעה הנכונים, שאנחנו כמו נבראים נרגיש את כל אופני הבריאה. זה הכול.

שאלה: אמרת שהכול תלוי בהבחנה שלנו, אם כך איך להפוך ירידה לעליה?

זה בשינוי היחס מצד האדם כלפי המצב שהוא עובר. אם קודם הרגיש שזה פועל עליו בירידה, אם יכול להפוך את זה לעלייה, אז ככה זה נעשה. זאת אומרת, קודם צריך להבין שזה הכול לטובתו, שזה הבורא שנותן לו הזדמנות כדי שיהפוך את הכלים שלו מקבלה להשפעה, ואז ודאי שכך יהיה לו יכולת לעלות.

שאלה: בכל שיעור אנחנו מזכירים את המאור המחזיר למוטב שמתקן אותנו.

כן.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לומר שהמאור הזה שהוא האמת, שהוא המשמעות הפנימית, הוא טמון בתוך המאמרים שאנחנו קוראים?

ודאי שכן. בכל המאמרים של רב"ש ובעל הסולם שאנחנו קוראים, יש מאור הנסתר שדווקא על ידי הקריאה ודיון בהם אנחנו מוציאים אותו משם.

שאלה: כתוב במאמר שכשאדם משתוקק לקבל את הטוב והעונג, אז הוא מקבל יותר עונג מהדבקות שלו בבורא, אבל בתנאי שהוא לא יקבל תענוג. אז מה זה אומר להיות דבוק בבורא מצד אחד ומצד אחר לא לקבל כלום? מהי מהות הדבקות בבורא במצב כזה?

דבקות בבורא, זה אומר שאנחנו באופן שלם, בכל הכלים שלנו, בקשר עימו.

תלמידה: ואיך אנחנו במקרה כזה מנתקים מאתנו את האגו שלא יפריע לנו להיות בהשתוות הצורה עם הבורא?

כשאנחנו מתקשרים לבורא, התהליך בעצמו כולל את זה שאנחנו צריכים לתקן את כלי הקבלה שלנו ולהפסיק להשתמש בהם בעל מנת לקבל.

שאלה: האם העליות והירידות שאנחנו חווים בעבודה הן כדי שנוכל לאזן את עצמנו נכון יותר עם החברים?

לא רק לזה, אלא גם לקשר עם החברים, לקשר עם הבורא ולגמר התיקון.

שאלה: גם כשהחושך מורגש כאור עדיין יש מאבק פנימי חזק מאוד. איך להגיע לתובנות וראייה יותר ברורה כדי לא לקבל תענוג לעצמו ולהימשך לכיוון הנכון?

רק להתחבר עם החברות ויחד איתן לעשות פעולה משותפת.

שאלה: האם יש ימים ולילות עבור העשירייה או שזה רק דבר פרטי?

יש גם כך. יש תקופות שהעשירייה כולה נמצאת בימים או בלילות.

תלמידה: האם אני צריכה לחיות את הימים והלילות של החברות יחד איתן?

יבוא המצב ותראי, תרגישי את זה.

שאלה: במאמר הזה הרב"ש מתאר ימים ולילות רוחניים, אבל לי יש התרשמות שאני נמצאת עוד רחוק מהימים והלילות האלה, האם זה בגלל שאין לי בכלל הרגשת ייסורים מזה שאני מנותקת מהבורא?

כן.

תלמידה: איך להגיע למדרגות עליהן מדבר הרב"ש?

להתקרב לחברות.

שאלה: השעות שבהן אנחנו לומדים הן השעות שהופכות לילה ליום. כיצד עלינו להאריך את זמן הלימוד הזה?

רק על ידי חיבור ביניכם, שתדברו על זה.

שאלה: האם מצב הירידה הוא כאשר החלק הבהמי שלי סובל אבל הלב שלי חושק להיות עם החברות ועם הבורא?

לפעמים כך ולפעמים המצב יותר גבוה, כאשר את רוצה להתעלות אל הבורא אבל משהו מפריע לך.

תלמידה: איך להבדיל בין ירידה רוחנית לבין מצב רוח רע או חוסר כוחות?

כן, לפעמים אנחנו מרגישים גם כך. את ההבדלים את צריכה לנסות להבין בעצמך, מאין מגיעים אלייך המצבים האלה.

שאלה: האם אפשר להגיד שירידות ועליות זאת הדרך הרוחנית שלנו?

כן.

תלמידה: האם זה נמצא ברשימות, או שזה דינמי, משתנה?

זה נמצא ברשימות ומשתנה דינמית.

שאלה: במאמר כתוב, אף לך יום ואף לך לילה, ומטרתו היא להטיב לנבראיו. האם אני אמור להרגיש שהכול כולל הכול זה הכי טוב?

בעתיד כן, בינתיים לא.

שאלה: מה זה אומר שהמלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני האדם?

כן, כך המלכות בנויה. לפי מעשי בני האדם בעולם הזה המלכות מקבלת צורות שונות כדי להשפיע אליהם וכך לחנך אותם.

(סוף השיעור)