שיעור בוקר 01.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', עמ' 458, דף תתנ"ח,

"עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סבה ומסובב",

אותיות כ"ז – כ"ט

קריין: אנחנו לומדים מספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ב', חלק ו', דף תתנ"ח, עמ' 458, "עשר הספירות של עולם הנקודים", "סדר סיבה ומסובב", אות כ"ז.

עד אות כ"ה בעל הסולם הסביר מה קורה לנו בפרצופי גלגלתא, ע"ב, ס"ג, זה צמצום א'. ומאות כ"ה, כ"ו, כ"ז והלאה הוא כבר מתחיל להסביר לנו מה השוני בין פרצופי צמצום א' לבין פרצופי צמצום ב', שזה עולם הנקודים, ואחר כל עולמות אבי"ע.

קריין: אות כ"ז בעמ' תנ"ח, 458.

1. אות כ"ז

"אמנם יש הפרש גדול מהצמצום שבכאן להצמצום א', כי שם היה הצמצום שעל הבחי"ד בהחלט, שאינו עשוי להשתנות לעולם. אבל הצמצום ב' שבכאן אינו בהחלט כל כך, והוא עשוי להשתנות ע"י זווג עליון, וע"כ מכאן ואילך נוהג ב' מצבים בכל פרצוף, שהם: מצב הקטנות ומצב של הגדלות. ולפיכך נתקנו כאן ב' ראשים ראש הא', שבו ב' ההין מחוברות זו בזו בקביעות שאינן עשויות להתפרד לעולם. ואחריו נתקן ראש ב' שבו אין חיבורן קבוע, אלא בעולה ויורד. וביניהם הופרס פרסא. ובזמן של קטנות נמצאים ההין מחוברין בנקבי העינים דראש הב', מכח שליטת ראש העליון, ואז נמצא התחתון בבחינת חסר ראש. ובזמן הגדלות שהוא בכח הארת הע"ב, נמצאת הפרסא מעלמת על ראש הא' ואין שליטתו ניכרת, ואז יורדת הה"ת ממקום עינים דראש הב', למתחת הפה דראש הב' ואן שבים ג' הספירות אח"פ אל הראש, והתחתון קונה בחינת ראש וג"ר."

זאת אומרת, המעבר מקטנות לגדלות. בקטנות יש לנו רק גלגלתא עיניים בראש תוך סוף, ובגדלות מצטרפים לגלגלתא עיניים האח"פים דראש תוך סוף. ההבדל בין גדלות וקטנות הוא שבקטנות יש לנו רק כלים דגלגלתא עיניים ובגדלות יש לנו גם כלים דאח"פ. או בקטנות המצב נקרא ו"ק ובגדלות הוא נקרא ג"ר.

קריין: שוב אות כ"ז.

2. אות כ"ז

"אמנם יש הפרש גדול מהצמצום שבכאן להצמצום א', כי שם היה הצמצום שעל הבחי"ד בהחלט," על כולה, מלכות דאין סוף. קודם כל הייתה מלכות דאין סוף שהייתה מלאה באור אין סוף, אחר כך מלכות דצמצום א', שאותה מלכות שהייתה מלאה באור הצטמצמה והאור כביכול פרח ממנה. "שאינו עשוי להשתנות לעולם." צמצום א' לא נעלם, אף פעם לא מתבטל, נשאר כל הזמן. "אבל הצמצום ב' שבכאן אינו בהחלט כל כך, והוא עשוי להשתנות ע"י זווג עליון, וע"כ מכאן ואילך נוהג ב' מצבים בכל פרצוף, שהם: מצב הקטנות ומצב של הגדלות."

צמצום א', מה הוא אומר? אני אף פעם לא מקבל על מנת לקבל. אני סוגר את עצמי, למרות שאת הרצון לקבל אני לא יכול לבטל, אבל אני מוותר על קבלה לתוך הרצון לקבל לעצמי, זה צמצום א'. ולכן קבלה לעצמו לא מתקיימת אף פעם בפועל. גם בזמן השבירה, למרות שחשב לקבל על מנת להשפיע וקרה לו שבדרך החליט על מנת לקבל, "אכלתי ואוכל עוד", אבל זה לא מתקיים. כי צמצום א' מעולם אין סוף עומד מעל כולם ולא נותן לאף חלק מהמלכויות, שהן חלקים ממלכות דאין סוף, לקבל בעל מנת לקבל.

אפשר לקבל רק על מנת להשפיע. על מנת להשפיע אפשר לקבל בכל התבנית, שהיא כוללת חמישה חלקים, שורש, א', ב', ג', ד' דעביות, ואפשר לקבל בחצי. בעל מנת להשפיע, רק פשוט אין כוח לעבוד עם כלים דקבלה על מנת להשפיע, רק עם כלים דהשפעה בעל מנת להשפיע, ולכן יש מצב של קטנות ויש מצב של גדלות.

אבל זה אחרי צמצום א'. שמקיימים תנאי של צמצום א' שלא לקבל לעצמם, רק לקבל כמה שאפשר כדי להשפיע נחת רוח לעליון, זאת אומרת לבורא, כי הפרצוף העליון הוא תמיד בורא כלפי התחתון, וכך עובדים.

שאלה: מה זה לקבל ברוחניות?

לקבל זה נקרא למלאות כלים, כלים זה כלים דקבלה, אין כלים דהשפעה, אין דבר כזה, למלאות כלים דקבלה בתענוג.

תלמיד: הרגשה של אור פנימי, זה לקבל?

ודאי.

תלמיד: ולכן אומרים שצמצום א' בעצם קובע שאי אפשר לקבל על מנת לקבל.

כן. אין כל כך מילים לזה, מה זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: אם נקבע בצמצום א' שאי אפשר יהיה לקבל בכלל בעל מנת לקבל, למה קרה שוב התהליך שיש חשש לקבל בצמצום ב'?

תמיד יש חשש. יש נברא שהוא רצון ליהנות. רצון ליהנות, רצון לקבל הנאה ותענוג זה הטבע שלו, שום דבר חוץ מזה אין. בכל מה שרק תצביע שזה הנברא חוץ מבורא, זה רצון ליהנות בלבד. קטן, גדול, בכל מיני אופנים, צבעים, גלים, לא חשוב מי ומה, מה שקיים חוץ מהבורא זה רצון ליהנות.

תלמיד: אז בשביל זה קיים צמצום א'?

צמצום א' קיים כי הנברא לא רוצה להיות נבדל מהבורא. הבושה מזמינה צמצום. בושה זו הרגשה שאני הפוך ממנו, שאני מקבל והוא משפיע. הפער בין משפיע ומקבל שמרגיש המקבל, נקרא "בושה".

תלמיד: אז מצמצום א' והלאה זה אמור להיות שלא משנה באיזה מצב, לא תהיה קבלה בעל מנת לקבל.

מה זאת אומרת, לא יהיה מצב? זה הנברא עשה צמצום, הבורא לא עושה צמצום. הנברא שעשה צמצום, מלכות דאין סוף שהיא הנברא והיא החליטה שלא תהיה יותר קבלה אלא רק על מנת להשפיע, זאת אומרת בכוונה על מנת להשפיע, ממנה והלאה החוק הזה קיים. אבל יש בדרך תקלות. שחשב שהולך לקבל על מנת להשפיע וקרה לו שבאמצע התחיל ליהנות בעצמו. זה נקרא "שבירה". על זה עוד נלמד, זה עוד לא עכשיו.

שאלה: מה זה מצב הקטנות ומצב הגדלות?

יש לי רצונות קטנים, שורש, א'. עביות שורש ועביות א' זו עביות מאוד קלה, קטנה, קלושה. אם אני מקבל בהם, ברצונות האלה תענוג, זה לא נקרא שאני מקבל. אני לא ממש מושך. אם אני מקבל תענוג בעביות ב', ג' וד' המצב הזה נקרא גדלות. שם אני ממש מקבל תענוג ונהנה ממנו, אם זה אפילו על מנת לקבל בד' בחינות דאור ישר, עוד לפני צמצום א', או שאני מקבל על מנת להשפיע, ואז אני מקבל כדי להשפיע. זה אם יש לי רצון לקבל גדול ויש לי מסך ואני מסוגל ליהנות כדי להשפיע. זה דבר מאוד מאוד קשה, מאוד מיוחד.

אלו שני המצבים, קטנות וגדלות.

שאלה: אמרת קודם שאין לו כוח לקבל על מנת להשפיע, אבל להשפיע על מנת להשפיע אפשר.

כן.

תלמיד: למה? מה ההבדל ביניהם, למה כך אפשר וכך אי אפשר?

אנחנו לא מדברים על קטנות וגדלות שזה כמו הילדים שלנו, קטנים וגדולים. כי ילדים זה משהו אחר, אין להם שכל ליהנות ממה שהגדולים יכולים ליהנות. אצלם הכול בצורה פשוטה, ילדותית.

אבל אם אתה לוקח אדם גדול, שיש לו רצון קבל גדול והוא יודע שהוא לא יכול להשפיע על ידי הרצון הגדול שלו, אז הוא מקטין את עצמו, משתמש במה שנקרא בקטנות. יש הבדל בין קטנות וגדלות, אם הוא משתמש בכלים דהשפעה או לא.

יש שורש, א', ב', ג' ו-ד' דרגות עביות, הכול נקרא "כלי" אחד (ראו שרטוט מס' 1). בעביות דשורש הוא בכלל לא משתתף בכלום. בעביות א' הוא מרגיש שמתפשט בו תענוג, אבל בעצמו עדיין לא מושך. בעביות ב' הוא כבר נהנה מהתענוג, בזה שנמצא בקרבת התענוג. בעביות ג' הוא כבר מקבל אותו, מרגיש אותו בתוכו, נהנה ממנו שממלא אותו. ובחינה ד' היא מושכת את התענוג, עושה את זה בצורה אקטיבית. אז השימוש בשורש וא' נקרא "קטנות". השימוש בב', ג' וד' נקרא "גדלות".

שרטוט מס' 1

גם בקטנות יש לך שורש א' ב' ג' ד' משלה, וגם בגדלות. אם נחלק בצורה כזאת שגם לאורך יש חלוקה לשורש א' ב' ג' וד', ואני נניח יכול להשתמש בעביות שורש בשניהם (ראו שרטוט מס' 2), אז יש לי סך הכול עביות שורש וא' דשורש.

ויכול להיות יותר, זאת אומרת, כאן כבר מדובר עד כמה אני משתמש בכלים דהשפעה שזה קטנות, וכמה מהקטנות. נניח עד י"ג שנה ויום אחד זה נקרא קטנות, גם היא מתחלקת להרבה חלקים, אז אני משתמש בכלים שלי שהם עדיין כלים דקטנות, בגדלות בכלל אין לי אפשרות להשתמש, ואז כל שורש א' ב' ג' ד' דקטנות זה מה שאני מתקדם. זאת אומרת, זה לא או קטנות או גדלות, אלא בכל אחד מהם יש דרגות.

שרטוט מס' 2

שאלה: אף על פי שמשתוקקת מצמצמת את עצמה. לאן נעלמת עוצמת ההשתוקקות של מלכות, מה נעשה אִתה?

שום דבר, הכול נשאר. השתוקקות, רצון, הכול נשאר. ולכן הצמצום נשאר, הצמצום רוכב על הרצון והשתוקקות.

שאלה: מאיפה יש למלכות את הכוח לעשות צמצום?

מהאור, מגיע האור מלמעלה ונותן למלכות רצון. אם תרצה שיהיה לך כוח הצמצום, תבקש מהאור והוא יביא לך כוח צמצום. הכול מגיע או מהרצון לקבל שבתוכנו או מהמאור המחזיר למוטב שמחוצה לנו, גם זה וגם זה נמצא לרשותנו. מה הבעיה? להשתמש נכון במה שנמצא, בשיטה.

שאלה: במשפט האחרון של אות כ"ז כותב בעל הסולם, "ובזמן הגדלות שהוא בכח הארת הע"ב, נמצאת הפרסא מעלמת על ראש הא' ואין שליטתו ניכרת," איך יכול להיות דבר כזה ש"הפרסא מעלמת על ראש הא'" שזה עליון?

מיד נלמד את זה בעולם הנקודים. ההגבלות נמצאות גם בראש וגם בגוף, תיכף נלמד.

שאלה: אם בצמצום א' זה היה לקבל על מנת לקבל, מה נותנת לי התוספת של צמצום ב'?

זה אפילו לא היה על מנת לקבל, כי עוד לא היה איסור, ולכן אי אפשר להגיד שהוא על מנת לקבל אלא הוא מקבל. אחרי שיש לך איסור לקבל, אז אפשר לדבר על על מנת לקבל. אלה כבר דקויות כאלה, זה לא חשוב.

שאלה: מה נותנת לי התוספת של צמצום ב', אם צמצום א' שורה על כל הפרטים?

זה מה שעכשיו אמרתי. הדבר הוא פשוט, יש לך כלי שקיבל בכל ד' הבחינות שלו, א' ב' ג' ד' (ראו שרטוט מס' 3). בחינה ד' שהיא מקבלת, היא מרגישה שהיא מקבלת. כל יתר הבחינות לא מרגישות שהן מקבלות, הן רק מעבירות את האור לבחינה ד'. ודאי שיותר ויותר, אבל בחינה ד' מרגישה שהיא מקבלת. מה קורה אצלה? בושה. ולכן היא היא מצטמצמת, היא כאילו מגרשת את האור בחזרה למאציל, ובה זה נקרא צמצום א'.

תלמיד: למה צריך עוד צמצום? מה נותן לי צמצום ב'?

אחרי שישנה החלטה שאפשר לקבל רק על מנת להשפיע, כמה אפשר לקבל בעל מנת להשפיע? בגלגלתא, בע"ב ובס"ג, זהו אין יותר. ואז יש לנו צמצום ב'. מה זה צמצום ב'? יכולים להשתמש בחלק מהפרצוף, לא בכולו. לא בחמישה כלים, שורש א' ב' ג' וד', אלא אני משתמש רק בשניים, ובשלושה לא. מאיפה מגיעים לי שניים? שניים מגיעים לשימוש מס"ג, כלים דהשפעה, ועוד שלושה מגיעים לנו משימוש של גלגלתא.

זאת אומרת, קטנות וגדלות זה לא שייך לצמצום א'. ודאי שצמצום א' נשאר קיים, לא מתבטל. אבל אחרי שאני נמצא בצמצום א', אני יכול להשתמש בחלק מהכלי ובכלי שלם. מה זה אני יכול? מתי שאני יכול, כי הכלי תמיד משתמש במקסימום האפשרי. אבל לפעמים המקסימום שלי, שאני משתמש רק בכלים דהשפעה.

מה זה נקרא בכלים דהשפעה? שאני נמצא באור העליון, מצמצם את עצמי לגמרי כמו בצמצום א', ופותח את עצמי בעביות שורש וא' בלבד, שבזה אני מרשה לאור העליון למלאות אותי בצורה כמו שהוא. אני לא מתערב, זה מאמץ מאוד גדול, אני לא מתערב במה שהוא עושה. כמו קטן, לאן שלוקחים אותו, מה שעושים עִמו, הוא מתבטל.

שרטוט מס' 3

זו הקטנות, מצב לא פשוט. שהאור יעשה איתי מה שהוא רוצה. נותן לי קטנות, קטנות. נותן לי גדלות, גדלות. משפיל, משפיל. מעָלֶה, מעָלֶה. כמו ששמענו היום, "גאוות אדם תשפלנו"¹. מה זה תשפלנו? אם אני משפיל את עצמי ואני לא מרגיש בזה שפלות, זה טוב. זה נקרא שאני לא מושפל, שאני מבין שזה המקום שלי. איך אני מרגיש שאני מושפל? ברגע שאני נמצא באיזו גאווה. לא שאני מושפל בעצמי, הגאווה שלי שעולה, היא משפילה אותי. זה כבר שייך למאמר.

תלמיד: אני פשוט לא מבין את המהות שעומדת מאחורי צמצום ב'.

צמצום ב' אומר לנו שאין לנו כוח, בפרצוף מסוים שנקרא נקודות דס"ג או אחר כך עולם הנקודים, בעולם הנקודים, להשתמש בכלים דקבלה על מנת להשפיע, אין כוח.

שאלה: אבל גם צמצום א' אומר לך שאין לך כוח להשתמש בלקבל על מנת לקבל. זה לא אותו דבר?

אני נמצא מול בעל הבית, אני יכול לא לקבל כלום, זה צמצום א', למרות שאני מאוד רוצה. אני יכול למדוד את עצמי ולהגיד, חלק מהתענוגים אני אקח, כדי לְהנות לו. איזה תענוגים? כמו שאומר רב"ש, אני טובל עוגה בוויסקי, ומשתמש בזה. אסור לי וויסקי, אבל עוגה בוויסקי מותר. זה מוגזם, זה כבר אומר על שימוש שונה בכלים דאח"פ. אבל נניח שאני נמצא אצלך, ובמקום כל השולחן הערוך והכול, אני לוקח כוס תה, כוס קפה. כולם אוכלים, אבל אני יודע שעם יותר מזה אני לא אוכל להתמודד, אני לא יכול.

מי שנמצא בדיאטה יודע מה זה. אם אתה נמצא בדיאטה, אתה צריך מלכתחילה לקחת לעצמך חצי צלחת או משהו ועם זה אתה עובד. אתה לא יכול לקחת מנה גדולה וממנה לאכול פחות, זה מסוכן מאוד. אז צמצום ב' הוא מגביל מלכתחילה, מראש את המנה. ואז אתה לוקח ממנה כוס תה, כוס קפה. זהו, לא יותר מזה.

תלמיד: אז צמצום א' זה פשוט איסור שאני לא מקבל על מנת לקבל. ובצמצום ב' אתה כבר מתחיל לפתוח את הכלי ומקבל לפי מה שאתה יכול להחזיר?

נכון. ולכן יש בזה קטנות וגדלות, על מנת להשפיע. גם קטנות היא על מנת להשפיע. אין כוח, מה לעשות? אין כוח המסך.

תלמיד: למה לא מספיק רק קטנות?

יש לך רצון לקבל גדול, אתה לא רוצה להשפיע לבעל הבית בכל הרצון שלך? אתה לא רוצה להגיע להזדהות, להשתוות הצורה?

תלמיד: אבל פעולות של השפעה הן לא דרך שורש וא'?

לא, קטנות נשארת ואתה מוסיף לקטנות גדלות.

תלמיד: אבל במה ההשפעה בגדלות, בזה שאתה מקבל?

מקבל על מנת להשפיע, בזה העיקר. בקטנות אתה לא עושה שום תענוג לבעל הבית.

תלמיד: אז מה אתה עושה?

אתה מודה בזה שאין לך כוח. ואתה נמצא בדבקות האפשרית, המקסימלית, כמו תינוק שדבוק לאמו. כאן הדרגות בקטנות הן עיבור, כל שלבי העיבור, לידה. שנתיים זה זמן היניקה, שהוא קשור לבורא. ואחר כך עד ג' שנה, עד ו' שנה, עד ט' שנה, עד י"ג ויום אחד. ואחר כך עד כ' שנה, זה כבר גדלות. רק אחרי י"ג שנה מתחילה להיות גדלות.

תלמיד: אז למה קטנות זה עדיין השפעה? מה ההשפעה בזה?

כי בכל הכוח שלך אתה רוצה לשייך את עצמך לבורא, לעליון. ובזה אתה נותן לו תענוג, דוגמת התינוק שבעולם שלנו.

שאלה: האם אפשר להגיד שלמעשה בצמצום א' יש לנו רק מניעה לקבלה, והכוונה למעשה נולדת בצמצום ב', ההבחנה על הכוונה נולדת במקום של צמצום ב'?

אני מבין מה אתה שואל, יש בזה משהו. ההבחנות כלפי הכוונות הן באמת מצמצום ב' והלאה. לכן אנחנו לא מתחשבים בעולם אדם קדמון, מה שלמעלה מטבור, שם זה אורות גלויים.

שאלה: הקטע הזה שאתה משתמש במושג הזה "אין לי כוח", אני לא כל כך רוצה לעבור את זה מהר, אני רוצה לדעת איך אני כן משיג את הכוח הזה כדי לקבל על מנת להשפיע. מה זה הכוח הזה שאני מקבל?

אין לך כוחות.

תלמיד: מה זה?

לבקש.

תלמיד: לבקש?

לבקש כוחות.

תלמיד: מה?

אבל זו הבעיה.

תלמיד: מה הבעיה? אני רוצה לבקש.

יש מקום איפה שאפשר לקבל כוח. אומרים לך, אתה יכול לפנות ולקבל. למה אתה לא הולך ומקבל? לא פונה?

תלמיד: אולי אני כן פונה רק לא יודע לבקש.

לא. עזוב אולי. זה לא אולי. למה אתה לא פונה? למה אתה לא דורש?

תלמיד: למה אני לא דורש?

כן.

תלמיד: זה מה ששאלתי, איך אתה עושה את זה, ולמה שתעשה את זה?

אז אתה לא צריך כוח נוסף?

תלמיד: אני כן רוצה. איך אני עושה את זה? איך אני מגיע לדרישה הזאת שאתה אומר עליה? מה מוביל אותי לשם?

רצון.

תלמיד: למה? מה הסיבה?

להשפיע לבורא.

תלמיד: אבל אני כן רוצה להשפיע לבורא. אני רוצה. אולי אני לא יודע עדיין, אבל אני רוצה.

אתה לא רוצה להשפיע לבורא. בינתיים אתה עוד לא מרגיש בזה. זה עוד לא נחוץ.

תלמיד: את המושג אני יודע.

למה אתה לא פונה לרצון שיהיה לך רצון להשפיע לבורא? זה נקרא "חיסרון ללא חיסרון", "תפילה לפני תפילה". למה לא? על כל דבר מה שלא יהיה. קצה חוט נתנו לך, יש לך נקודה שבלב. אז קצה החוט נמצא בידיך. הלאה זה תלוי בחיסרון שלך איך אתה תתחיל לממש אותו, או כך, או כך. אבל כל מימוש הוא בזה שיש שם איזה דלפק, חלון או משהו שאתה פונה ומקבל.

תלמיד: זה כמו בחנות שאתה הולך לבקש, אבל בגדול כשבאים ללמוד רוצים להשיג את כל הדברים שאתה מדבר עליהם. אולי אני לא יודע, אולי אני לא מבין, אבל מה מושך אותי, מה דוחף אותי דווקא שאני אגיע בסוף לשם?

על זה אתם צריכים לתת דוגמה אחד לשני. תראו עד כמה זה מסודר. אין לי חיסרון מבפנים לבקש מהבורא, כי מי זה הבורא, ולבקש, ועל מנת להשפיע, ומה לא? לא. אומרים, בסדר גמור, אבל יש לך קנאה. תסתכל על אחרים תראה עד כמה הם יותר גדולים ממך. אם אתה לא מרגיש את זה תתחיל כמה שיותר לשרת אותם, אז תקבל קרבה אליהם, ואז תשים לב אליהם יותר, כי אתה תשקיע בהם, הם יהיו כחלק שלך. לפי ההשקעה הזאת אתה מתחיל להבחין בהם, שיש בהם משהו. תתחיל לקנא, "מה פתאום יש להם ולי לא?". קנאה זה דבר טוב מאוד. ואז תפנה לבורא, "איך זה שהם כאלו, ואיפה אני? מה אתה עושה לי?".

תלמיד: בעצם המקובלים מלמדים אותנו כאילו להגיע לקנאה ולהגיע לזה?

כן.

תלמיד: אבל אני מבין שאין לזה קיצורי דרך. זאת אומרת, אתה צריך תהליך ארוך.

קיצור דרך הוא שאתה יודע עד כמה אתה יכול לקצר.

תלמיד: אתה יכול להסביר את המשפט הזה?

תחשוב על זה מהבוקר עד הלילה.

תלמיד: שאני יכול לקצר?

ותנסה לקצר. כמה פעמים ביום אתה פונה? אתם עשיתם אתמול כל שעה משהו? כן. הרגשתם בזה שינוי? מישהו אומר "כן", מישהו אומר "לא". אז איזה שינוי הרגשתם, אם הרגשתם?

תלמיד: היו המון הבחנות כל שעה שהייתי צריך להתמודד עם הדבר הזה, אז פעם רציתי לזרוק את זה ממני. פעם שנייה פתאום נכנסתי להודיה. זה הכריח אותי להיכנס למחשבה על החברים. הייתה פעם אחת שלא יכולתי כי הייתי בפגישה, אז הצטערתי על זה שלא יכולתי. היו המון אפשרויות לבדוק.

טוב. זה מצד מספר ההבחנות.

תלמיד: הייתה תלות מאוד גדולה בחברים. אני הרגשתי שבצעתי את התרגיל רק בגלל שהחברים לחצו אותי לבצע בדוגמה אישית בעשירייה אצלנו. ממש הרגשתי כמה הם אלה, שאם שאלנו אם אני נסחף בזרמי החיים או שאני מביא את עצמי למצב, הרגשתי מאוד ברור שתחילת הפעולה היא על ידי הדוגמה והלחץ של החברים.

אתם מתקשרים אחד לשני?

תלמיד: אצלנו פשוט עדכנו. אחד החברים היה מעלה כל שעה תמונה של היומן מלא כאילו, כדוגמה לאחרים, "הנה מילאתי" כל שעה.

זאת אומרת, לא דיבורים. דיבורים רק פעמיים ביום.

תלמיד: כן.

טוב. איך אתם עשיתם?

תלמיד: עשינו אותו דבר. לכל אחד היה פנקס. ובמהלך היום הזכרנו אחד לשני כל שעה. יש כאלו שהזכירו.

במה הזכירו?

תלמיד: כתבתי.

איפה הם ראו שכתבת?

תלמיד: בווטסאפ כתבנו אחד לשני. חבר שולח הודעה בשעה עגולה ונותן תזכורת.

צריך להשתמש בווטסאפ. תשלח לי היום גם כן.

תלמיד: הייתי רוצה לספר על הבחנה. לאט לאט מתברר שבפועל אתה זורם בזרמי החיים. גם כשאתה נמצא כביכול במאמץ מתוך עצמך, לזכור את הדברים, אתה מגיע למסקנה מאוד ברורה.

אם החברים לא מתקשרים, אם אתה לא נמצא במגע אתם, אז [שוכחים].

תלמיד: לדוגמה, בעשירייה אחד החברים היה זקוק למחשבה, וזה ממש עזר לי, כאילו הציל אותי, פספסתי רק שעה אחת במהלך כל היום.

אני אגיד לכם. אני יכול להיות שקוע בכל החומרים שלנו עשרים וארבע שעות. אם אין לי קשר עם האנשים בזה, זה לא נחשב, אין התקדמות. כל ההתקדמות היא רק מהקשר עם האנשים, עם חברים, לא חשוב, אבל קשר על זה. זה פלא עד כמה בזמננו כבר אי אפשר להתקדם לבד.

אתה יכול להיות במחשבות, בדבקות כביכול והכול, ואתה קורא חומר, מכין חומר, נמצא בפתרון של כל מיני מאמרים או הכנות, אני אומר על עצמי, אין מתוך זה תועלת ממשית להתקדמות הרוחנית, אין, רק כשמנענעים אותך אחרים. זה נקרא "מכל תלמידי השכלתי". אי אפשר, זה לא עובד אחרת. ממש.

תלמיד: יש גם את הפרמטר של המדידה, שאתה כביכול צריך למדוד את עצמך ביחס לאיפה אתה רוצה להיות ואיפה אתה נמצא בפועל. כאילו הפרמטר הזה הוא מייצר הבחנות, הוא גורם לך בפועל לראות את האמת איפה אתה נמצא ואיפה אתה רוצה להיות.

איך הקנאה, עבדה?

תלמיד: בדיוק. כל הזמן.

יופי. זה טוב מאוד.

תלמיד: זו הנקודה. השאלה שלי לגבי הנקודה הזאת, למה עצם העובדה שאני מחפש הבחנה ומחפש את המדידה, זה מה שמחזיק אותי חי?

אלא מה עוד נקרא "חי" אם אין שינויים? השינויים הם רק מחיפוש. זה שאני מחפש משהו, זאת אומרת חיסרון יש לי ואני מחפש בשבילו את המילוי המתאים, סגנון המילוי והמילוי עצמו, זה נקרא "חיים".

תלמיד: בחלק הקודם למדנו, שעד הרגע שלא נכנסתי לקו שמאל, כשהתחלתי לחפש האם אני באמת מרגיש רוחניות בפועל, עד אז כאילו לא התקדמתי. ורק ברגע שהתחלתי לחפש מה היחס האמיתי שלי לרוחניות אז זה התחיל.

כן. על זה מדובר. ברגע שאתה עובד עם החיסרון שלך, לא חשוב באיזו צורה, אתה ממלא אותו, לא ממלא, אתה מתקן אותו או לא, אבל העיקר חיסרון שאתה עובד עמו, אז אתה חי.

שאלה: אם החברים חושבים שאתה מחייב אותם לעשות את זה.

אז מה?

תלמיד: קשה להם לתקשר ביניהם, לתמוך זה בזה.

אם אנחנו הגענו לקבוצה אין על זה שאלה, כולם חייבים. אחרת אתה לא נמצא בקבוצה, אחרת אין לך מה לעשות. אם האדם לא רוצה להשתתף, אם הוא לא הולך לפי מה שמקובל בקבוצה, לפי מה שהמורה אומר נגיד, אין לו מקום בקבוצה. על זה לא מדובר. "החבר לא רוצה", מה זה נקרא שהחבר לא רוצה? הוא חייב.

תלמיד: אם הרוב בעשירייה הם כאלה, מה לעשות?

אז שהרוב הזה ייצאו החוצה וילכו לאיזה בר או לבלות וזהו. ואז מי שנשאר, נשאר. אסור לך להתערבב עם אנשים כאלה שלא רוצים לקיים מה שצריך, זה יותר גרוע מלהיות לבד. אני מבין שישנם כל מיני מצבים בקבוצות שנמצאות אי שם, יכול להיות, אבל לא.

אנחנו נמצאים בשלבי התקדמות רציניים, ואני מאוד מקווה שממש בקרוב נתחיל להיכנס לפעולות. גם עכשיו אנחנו נמצאים בפעולות, אבל אנחנו לא מבינים איזה פעולות אנחנו עושים. כמו ילד קטן, הוא עושה משהו, אבל מה הוא עושה הוא לא יודע, לא מראים לו, הוא לא משיג. כך אנחנו. אנחנו עושים הרבה פעולות רוחניות, אבל עוד לא מגיע לנו להרגיש אותן כי זה יקלקל אותנו. אז נתקדם ו[נרגיש].

תלמיד: יכול להיות שהתשובה על הצורך בצמצום ב' היא שבינה שירדה למטה מתחת לטבור היא עוררה את נה"י דא"ק. ומה שקרה שם זה שיש לה מסך דבחינה ב' ורצונות דבחינה ד' מתעוררים. ובגלל זה, כדי לשמור על צמצום א' היא הייתה חייבת להצטמצם בצמצום ב' כדי שהיא לא תקבל אור ויתבטל צמצום א'.

כן. אבל צמצום ב' הוא סוג העבודה עם חלק מהכלי, יותר או פחות. וצמצום א' זה הגבלה על כוונת הכלי. צמצום ב' רק מסדר לך את דרגת העביות, הוא לא שייך לצמצום א'. אתה חייב לשמור על צמצום א', ואז אתה בוחר לעבוד בקטנות או בגדלות.

שאלה: את הטבלה הכנתי כבר בשיעור של אתמול, מתשע עד תשע. הכול היה בסדר. עשיתי תזכורת ובתשע בבוקר עוד הייתי בתרגיל. הפעם הבאה שנזכרתי זה היה באחת עשרה בלילה. זאת אומרת, אחרי כל היום שעבר אז נזכרתי שצריך למלא את הטבלה. ואז כבר הייתי באיחור גדול.

קורה, גם זה טוב. זה טוב. זה שאדם רואה עד כמה הוא מתנתק, ואם לא מחזירים אותו ממש בכוח, הוא בעצמו לא יוכל להיות בזה בשמירה, זה הלימוד הנכון, לימוד טוב. עכשיו השאלה איך תעבור מאתמול להיום בלקבל מאתמול איזו החלטה? זה כל העניין. זה שעשית, עשית, לא נורא. השאלה אחרת, האם עכשיו אתה הולך לתקן.

שאלה: אנחנו למדנו אתמול את האות כ"ו והיום את האות כ"ז, ויש הרבה שאלות. השאלה היא האם פשוט להמשיך ולעבור על האותיות, או שכל פעם שיש שאלה, משהו לא ברור, לשאול?

כל רגע לא, אבל למיין את השאלות שיש ואם ישנה שאלה באמת לעניין, לשאול, כן. זה דבר אחד. דבר שני, אם יש לך שאלות ספציפיות כאלה שאנחנו עד כדי כך לא נכנסים, אז לך ללוח שאלות ותשובות, או לתוך החלק עצמו, לא להסתכלות פנימית אלא לחלק עצמו, ותראה מה שבעל הסולם מסביר שם.

כאן אנחנו קוראים את זה בקיצור. זה רק סדר סיבה ומסובב, סיבה ומסובב, אלה לא ההסברים עצמם. הוא מסביר כאן איך יוצאת פעולה מפעולה.

שאלה: אני רוצה להתייחס לתרגיל שעשינו. אצלי היה מורגש מאמץ, זה דרש הרבה מאמץ. פעם בשעה צריך במשך דקה אחת לרשום משהו, ופתאום ראיתי במשך היום כמה התייחסות זה דורש ממך, זה דורש ממך לחשוב על החברים.

בטח, אבל אתה מתחיל גם לראות סיבה ומסובב בזה. עד כמה שכל שעה זה קצת אחרת, זה מחייב אותך ובונה קשרים בראש. והרצון מתחיל להיות גם שייך לאיזו ספירלה כזאת שיש סיבה ומסובב, סיבה ומסובב, וכך מתקדמים.

תלמיד: בהתחלה זה היה מאוד מכני, ואחר כך התחילו לעלות מחשבות מה קורה בשעה הקרובה, מה אני הולך לעשות.

אתה כבר מתחיל לראות את זרימת הרצונות, איך שהם מתחילים להוליד זה את זה וזה את זה.

תלמיד: האם כדאי להמשיך בתרגיל כזה כל הזמן, לעשות את זה כל הזמן?

בינתיים כן, אנחנו לא מורידים אותו היום, זה ברור.

שאלה: בעניין הודיה, מה זה לתת תודה לבורא ברוחניות, בדרך, למה צריכה להיות סיבה כדי לתת תודה? למה לא פשוט להודות.

תעשה, אם אתה יכול ככה, תעשה. יש ויש, השאלה שלך לא פשוטה. אם אתה סתם מודה, אז זה סתם. תחטט, תשפוט ותחליט, האם יש לך באמת על מה להודות או לא? יכול להיות שיש לך על מה לקלל. אז תחשוב, ואז מתוך זה תהיה לך עבודה, אבל לא סתם להודות.

אתמול אמרתי לכמה חברים שהייתי אתם בקשר, שאנחנו צריכים בכל זאת להשתדל לחשוב לטובת הבורא. כמו שאנחנו חושבים לטובת החברים, כן, לא, איך? כמו שאתה חושב לטובת הקרובים שלך נניח, משפחה, ילדים, אז שתהיה לנו בכל זאת כזאת מחשבה על הבורא, לבורא, איך אנחנו גורמים לו טובה? ככה בצורה פשוטה.

קריין: אנחנו בשורה "ולפיכך" באמצע אות כ"ז.

"ולפיכך נתקנו כאן ב' ראשים ראש הא', שבו ב' ההין מחוברות זו בזו בקביעות שאינן עשויות להתפרד לעולם." ב' ההין, זאת אומרת בינה ומלכות, שהן מחוברות והן לא מתפרקות. "ואחריו נתקן ראש ב' שבו אין חיבורן קבוע, אלא בעולה ויורד." ראש א' שומר על צמצום ב' והראש השני הוא כבר עולה ויורד לפי יכולת המסך. "וביניהם הופרס פרסא. ובזמן של קטנות נמצאים ההין מחוברין בנקבי העינים דראש הב', מכח שליטת ראש העליון," ישסו"ת "ואז נמצא התחתון בבחינת חסר ראש. ובזמן הגדלות שהוא בכח הארת הע"ב, נמצאת הפרסא מעלמת על ראש הא' ואין שליטתו ניכרת, ואז יורדת הה"ת ממקום עינים דראש הב', למתחת הפה דראש הב' ואן שבים ג' הספירות אח"פ אל הראש, והתחתון קונה בחינת ראש וג"ר.

אנחנו עוד נמשיך קצת. את זה צריכים לברר, את כל הדברים האלה צריכים עוד ללמוד.

אות כ"ח

"וצריכים לידע, שדבר קטנות וגדלות נוהג רק בפרצופי מ"ה וב"ן שבכל המדרגות, אשר הה"ת כבר נמצאת בנקבי העינים של הראש שלהם. והם בחינת הגוף של הראש הזה. ובזה תבין אשר הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן הא', אשר בהעולמות, ואע"פ שחצי פרצוף העליון דמ"ה וב"ן, שהוא מלביש מפה ולמטה דס"ג עד הטבור של הפרצוף גלגלתא דא"ק," זה נקרא ישסו"ת "הוא ג"כ יצא מנקבי העינים דראש הס"ג, עכ"ז כיון שהה"ת אינה מחוברת בה"ר אשר בו, אינו נחשב עוד לבחינת מ"ה וב"ן, כי המסך שבו כלול הה"ת, בעת שיצא מנקבי העינים דראש ס"ג, ירד לבחינה שכנגדו שהוא הטבור, ששם מקום הה"ת, ולא למעלה מטבור. ולפיכך רק הע"ס דנקודים נחשבים למ"ה וב"ן, ורק בהם נוהג ענין הגדלות והקטנות האמור.

אנחנו לומדים את כל התהליך הזה, שהמסך עולה לראש דס"ג, מצמצום ב' עלה לראש דס"ג, ומפה לראש דס"ג עלה לנקבי עיניים. ובנקבי עיניים נעשה זיווג על המסך שעומד שם, זה ב' א' צמצום ב', ומתפשט משם, מנקבי עיניים ומטה מתפשט הפרצוף.

שמנקבי עיניים עד הראש, עד קצה הראש העליון שבס"ג, זאת אומרת מנקבי עיניים, זה בבינה, חכמה וכתר, הספירות האלו הן נקראת "ראש". ולמטה מזה כבר מתחיל להיות גוף. אז גוף שמתחיל להיות מנקבי עיניים ומטה, הוא נקרא ישסו"ת, והוא גורם ליצירת עולם הנקודים. תיכף עוד נראה.

"ולא עוד אלא אפילו הג"ר דנקודים אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש, משום שה"ת נשארת בנקבי העינים דראש הב' שהם הג"ר דנקודים, ויה"ו בלי שום גילוי דה"ת ירדו באח"פ דראש הב', הזה, שהם החו"ב שבו. באופן שה"ת נמצאת רק בכתר דג"ר דנקודים, שהוא הגלגלתא ועינים דראש הזה, אבל בחו"ב דג"ר אלו, אין שם רק בחינת ה"ר לבד, ולפיכך, גם הם אינם נחשבים למ"ה וב"ן ממש. ועכ"ז נוהג בהם ענין הגדלות והקטנות, משום שה"ת נמצאת בהם עכ"פ, בסוד חולם שממעל לאותיות יה"ו שלהם. דהיינו בהכתר, כמבואר."

לא שהם צריכים את השינויים האלו בעצמם, אלא לצורך התחתון.

"ומ"ה וב"ן האמיתיים הם הז"ס תחתונות דנקודים, שהם הגוף האמיתי דנקודים. המקבלים מהג"ר דנקודים. והם השורש הראשון של מ"ה וב"ן, אשר בהעולמות מכאן ואילך, אמנם בחינת המ"ה לא נתקיים בהם, כמ"ש בחלק ז', שבהם נעשו שבירת הכלים, ומה שנשאר ממנו הוא רק בחינת הב"ן. ולכן מכונים המ"ה וב"ן אלו בדברי הרב, בשם ב"ן לבד."

שאלה: למה יש ראש למעלה בנקודות דס"ג בב' א', וגם מתחת לטבור יש ראש?

שאלה טובה. הראש שלמעלה זה שס"ג עושה את הזיווג דהכאה, ומזה הוא מוליד את הפרצוף. הפרצוף שמוליד ס"ג הוא הפרצוף של הבינה המצומצמת שנקרא ישסו"ת, ישראל סבא ותבונה, ז"ת דבינה. ס"ג לא יכול להוליד שום דבר, כי הוא בעצמו כולו השפעה, אין לו כלים דקבלה. לא שהוא קטן, אבל ללא כלים דקבלה אי אפשר להוליד, הקטן אינו מוליד. הוא לא קטן כי יש לו חוסר מסכים, הוא קטן מפני שהוא לא רוצה להיות גדול. אבל כלפי לידת התחתונים כך זה קורה.

הוא מוליד ז"ד דבינה. ס"ג עצמו זה ג"ר דבינה, כי פרצוף נקרא לפי תכונתו העיקרית, הראשית, הגבוהה, הוא מוליד ז"ת דבינה. ג"ר דבינה וז"ת דבינה זה ממש פרצופים שונים ואפילו הפוכים. ג"ר דבינה רוצה רק להשפיע, להיות חפץ חסד, לא רוצה כלום, בזה היא בעצמה דומה לכתר. אבל כדי להידמות לכתר בזה שהוא משפיע יחד עם זה שהוא לא רוצה כלום, אז בינה מקבלת מחכמה את כל הרצון לקבל, ועושה מעצמה מקור לאור, זה נקרא ז"ת דבינה.

זאת אומרת, בינה היא בעצם כוללת בתוכה הרבה מאוד דברים, היא מתחלקת לארבעה חלקים בעצם. ולכן היא מולידה כאן חלק ממנה, מבדילה חלק ממנה, מוציאה החוצה חלק ממנה שנקרא ישסו"ת.

כמו שיש לנו אבא ואמא, חכמה ובינה שבתוך הבינה, יש לנו גם ישראל סבא ותבונה, חכמה ובינה בז"ת דבינה. מה זה ז"ת דבינה? רחם. מקום שבו הוא מוליד פרצופים קטנים. הפרצופים הקטנים זה זעיר אנפין ומלכות.

כך ס"ג עושה, הוא מוליד פרצוף ישסו"ת ודרך פרצוף ישסו"ת מתחיל להוליד את הזו"ן. מי זה זו"ן? עולם הנקודים. כמו שהיה לנו זו"ן בנה"י דא"ק, כך במקביל, עכשיו נולד עולם הנקודים. מאיפה? נה"י דא"ק נולדו מזיווג שבראש דגלגלתא, עולם הנקודים נולד בראש דס"ג, בנקבי עיניים בראש דס"ג.

שאלה: בטור ב' למעלה, שורה חמישית, רשום "שחצי פרצוף העליון דמ"ה וב"ן, שהוא מלביש מפה ולמטה דס"ג עד הטבור של הפרצוף גלגלתא דא"ק, הוא ג"כ יצא מנקבי העינים דראש הס"ג". מה זה חצי פרצוף העליון דמ"ה וב"ן ולמה הוא מעל הטבור?

זה ישסו"ת.

תלמיד: ישסו"ת הוא מעל הטבור?

כן, וודאי. מפה דראש דס"ג ומטה. ישסו"ת עומד למעלה מטבור.

תלמיד: אז מה זה ראש א' וראש ב'?

איפה?

תלמיד: בשרטוט הכללי, בכללות. יש טבור, יש פרסא, איפה שם ראש א' וראש ב' וישסו"ת?

מעל הטבור יש ראש דס"ג, וישסו"ת (ראו שרטוט מס' 4). ס"ג זה ג"ר דבינה, וישסו"ת זה ז"ת דבינה.

תלמיד: ומ"ה וב"ן?

למטה מטבור. זה עוד יתבהר, אנחנו עוד לא התחלנו, הסיפור כאן ארוך עד שבירת הכלים. אבל זה יסוד להבנת עולם האצילות.

שרטוט מס' 4

תלמיד: שאלה כלפי הגדרות, כי יש בלבול כזה במוח מה זה ראש. כל הזמן דיברנו שראש זה שורשי כלים, שזה מקום לחשבון.

נכון.

תלמיד: שזה עשר ספירות, אור חוזר, אור ישר. גם דיברנו לפני כן שזה ראש דהתלבשות, ראש דעביות. עכשיו לא מובן הקשר בין ראש דקטנות וראש דגדלות. אתה יכול קצת להסביר?

זה הכרח, לכל פעולה יש לך קודם החלטה שזה נקרא "ראש" ואחר כך יציאה לפועל שזה נקרא "גוף".

שאלה: אבל גם מופיע פה בטקסט שהתחתון הוא מבחינת חסר ראש, מה זה חסר ראש?

חסר ראש קורה לתחתון אם הוא כמו עובר. בעובר יש ראש? לא. אלא יש לו ראש שהוא רק עובד על ביטול עצמו, לא על ההחלטה, לקבל, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. אם זה להשפיע על מנת להשפיע זה ראש דקטנות. אם זה לקבל על מנת להשפיע זה ראש דגדלות. אם בכלל לא מקבל כלום אז אין לו ראש, כי הוא לא מחליט על שום דבר, רק על צמצום. לכן יכול להיות שייך לעליון.

אז יש לו ראש? הוא מבטל את עצמו, לכן הוא אומר אין לי ראש, רק ביטול כלפי העליון. ומה הלאה? מה שהעליון מחליט כך יהיה אתו. זו התכללות.

תלמיד: ציירת את מ"ה וב"ן מעל הפרסא.

כן.

תלמיד: למה?

כי מ"ה וב"ן דגדלות אם יהיה למטה מפרסא אז הוא נשבר. זה עוד יהיה.

קריין: אות כ"ט.

אות כ"ט

"והנה ד' פסיעות עשתה הה"ת, מעת שנתחברה בה"ר ובאה בנקבי העינים דראש הס"ג, עד ביאתה למקומה שהוא להגוף דנקודים, הנק' ז"ת של הנקודים.

פסיעה א', מנקבי העינים דראש הס"ג אל מקום הטבור דגוף דא"ק הפנימי, שהוא נקבי העינים דראש הא' הנקרא ישסו"ת, ששם נתחברה בקביעות עם הה' ראשונה, ונעשתה לשורש קבוע לפרצוף מ"ה וב"ן בבחינת הקטנות שבו, כנ"ל."

שוב.

"פסיעה א', מנקבי העינים דראש הס"ג" ששם היה מקום הזיווג הראשון ושם עלו כל הרשימות. "אל מקום הטבור דגוף דא"ק הפנימי, שהוא נקבי העינים דראש הא' הנקרא ישסו"ת," זאת אומרת איפה עומד פה דישסו"ת? מנקבי עינים דראש דס"ג עד הטבור. או יותר טוב להגיד הפוך, מטבור עד נקבי עינים דראש דס"ג, זה ראש דישסו"ת "ששם נתחברה בקביעות עם הה' ראשונה, ונעשתה לשורש קבוע לפרצוף מ"ה וב"ן בבחינת הקטנות שבו, כנ"ל."

"פסיעה ב' לנקבי העינים דראש הב', ששם נוהג תיקון הפרסא, שע"י הזווג דע"ב ס"ג, נפרדת הה"ת ממקום נקבי העינים ויורדת למקום הפה דראש הזה.

פסיעה ג' הוא ירידת ה"ת מנקבי העינים למתחת הפה, כנ"ל. הנק' התלבשות נה"י דכתר לבחינת מוחין וג"ר בחכמה ובינה דנקודים. כי ע"י ירידת הה"ת למתחת היה"ו חוזרים לבחינת ראש, ומה שהיו מקודם רק חג"ת נעשו עתה לחב"ד. והם מלבישים על ג' פרקין עלאין דנה"י דא"ק: החכמה על פרק עליון דנצח, הבינה על פרק עליון דהוד, הדעת על פרק עליון דיסוד. פסיעה ד' הוא מיסוד דא"ק, לדעת דחו"ב. בסוד נקודה שבתוך האותיות דיה"ו. ואז מזדווגים או"א על מ"ן המשותף מו' ונקודה, ומולידים את המ"ה וב"ן למקומם."

נצטרך עוד לחזור על כל הדברים האלה. הוא כתב לא פשוט. יכול להיות שנלך בחזרה לחלק עצמו.

(סוף השיעור)

---

1. "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", מאמר ר"ג, "גאות אדם תשפלנו".↩