סדרת שיעורים בנושא: רשב"י - undefined
זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר. עימי אתה בשותפות, פסקה 61
שיעור 6|Dec 13, 2009
לכל השיעורים בסדרה: הקדמת ספר הזוהר 2009-2010 (הגרסה המלאה)
קשור ל: ובינר עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
heb_t_rav_2009-12-13_lesson_otkrivaem-zohar_n6
כתב המקור נשלח ע"י "חומר לימוד".
פותחים הזוהר
("מאמר עמי אתה בשותפא", אות ס"א - אות ס"ו)
שיעור 6
תרגום סימולטאני מרוסית - שיעור וירטואלי 13.12.09- אחרי עריכה
אנחנו ממשיכים את ההיכרות שלנו עם ספר הזוהר, במאמר שנקרא "מאמר עמי אתה בשותפא". עם מי אנחנו שותפים בכלל? יש בורא עם המשימה שלו לברוא נברא, ולהביא את הנברא הזה למצב שבו נמצא הבורא, משום שהמצב הזה הוא היחיד השלם, הנצחי, ההרמוני. ואנחנו בכלל לא יודעים על כזה מצב, ואפילו לא מקווים, לא מצפים ובכלל לא מבינים מהו המצב הזה. מראש חסרים לנו כל הייסורים והרצונות לשאוף לזה. ובין הבורא לבין הנברא יש מחיצה, מתאֵם שנקרא "עולם האצילות". יש מלכות של עולם האצילות (ראה "מלכות" בשרטוט מס. 1) וזעיר אנפין של עולם האצילות (ראה "ז"א" בשרטוט מס. 1). זעיר אנפין של עולם האצילות הוא נציג הבורא, ומלכות של עולם האצילות היא נציגת הנברא, הנציגה שלנו.
שרטוט מס. 1
הנבראים הם לא הגופים שלנו, אלא הנשמות שעולות ויכולות להיכלל במלכות. הנשמות נכללות במלכות באותה מידה שהן רוצות להתחבר ביניהן. זאת אומרת, הן מבטלות את האגו שלהן ונכללות במלכות, לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל". באותה מידה שבה מלכות אוספת לתוכה את כל הנשמות. ברור שלא היא אוספת אותן, אלא הנשמות מרצונן, לא תחת לחץ, אין שום כפייה, חוץ מהייסורים של העולם הזה, שמעוררים אותנו לחפש את משמעות החיים, משמעות הייסורים, להיות מעליהם, להתעלוֹת. זאת אומרת, באותה מידה שהנשמות יכולות להתעלות למלכות, להתחבר איתה, זה נקרא ה"התעלות" שלהם, אז הם נכנסים לקשר עם זעיר אנפין, ואז זעיר אנפין ומלכות נכנסים למצב שנקרא "זיווג". זאת אומרת, זה חיבור ביניהם לפי השוואת התכונות. (ראה "זיווג" בשרטוט מס. 1)
זה כמו המגע המיני בין גבר לאישה בעולמנו, אבל ברור שזה במובנים רוחניים, ולגמרי לא כמו העולם שלנו, שהוא תוצאה של הרצונות הגשמיים ושל ההורמונים שלנו. אלא "זיווג" נקרא האיחוד, חיבור לפי השוואת התכונות בין זעיר אנפין, החלק המשפיע, שהוא תכונת ההשפעה, לבין מלכות, שהיא תכונת הקבלה. אם בין שתי התכונות האלה של השפעה וקבלה יש קשר, והקשר יכול להיות רק אם מלכות תהיה על מנת להשפיע. הרצון לקבל אינו משתנה, אבל על מנת מה היא משתמשת ברצון, זה הופך את כל משמעות הפעולה.
זאת אומרת, אנחנו הנשמות כאילו כחלק הנקבי כלפי הבורא, אבל אם אנחנו מתחברים יחד, כדי לרצות להתחבר אחד עם השני, להתמזג אחד עם השני ובזה מתחברים לאחד שלם, רצון אחד לקבל מהבורא, אין לנו מה לעשות חוץ מאשר לקבל ממנו, אלא לקבל כדי לגרום לו תענוג, אז הרצון שלנו יהיה שקול להשפעה. ולכן זה נקרא "זיווג", חיבור, ייחוד, דבקות של זעיר אנפין ומלכות, נציג הבורא ונציגת הנבראים. והחיבור הזה יחד הוא בעצם כל מה שאנחנו רק יכולים להשיג.
זאת אומרת, כל המטרה של כל העבודה שלנו והיגיעות שלנו בכלל, של כל הלימוד והחיבור וההפצה וכן הלאה, הוא הזיווג הזה. באותה מידה שהנשמות עולות למלכות ומתחברות איתה, זה נקרא "זיווג". כאשר כל הבורא יתגלה בזעיר אנפין, וזעיר אנפין יהיה אז זעיר אנפין בגדלות. כי זעיר אנפין נקרא "פנים קטנות", הופעה קטנה של אור החכמה, אור המילוי, התענוג, מפני שבמידה כזאת אנחנו מסוגלים לעורר משהו בתוכו. אבל בסופו של דבר, כאשר מלכות כולה מעלה לתוכה את כל הנשמות, שזה נקרא "גמר התיקון" של כל הנשמות, אז זעיר אנפין, שהוא פנים קטנות, הופך לאריך אנפין, לפנים ארוכות. זאת אומרת, כל אור הבריאה שהוכן על ידי הבורא נשפך לזעיר אנפין, וזעיר אנפין נהפך להיות גדול, מלכות הופכת לגדולה, ונהיה זיווג גדול, נצחי, דבקות שלימה נצחית של הבורא בנברא.
החיבור הזה בין הנברא לבורא במערכת שנקראת "זו"ן", זעיר אנפין ונוקבא, זו"ן של עולם האצילות, הוא כל המטרה של כל היגיעות וכל הציפיות שלנו והלחצים עלינו. כל מה שאנחנו בכלל שואפים אליו, אנחנו שואפים דווקא לזו"ן דאצילות. למה שיהיה כתוצאה מכל המעשים שלנו במערכת הזאת של החיבור בין זעיר אנפין ומלכות אצילות, בין בורא לנברא. (ראה "זו"ן דאצילות" בשרטוט מס. 2)
שרטוט מס. 2
כל מה שניתקל בו, עצמים, פעולות, צבעים, צלילים, כוכבים, כל מה שקורה ביקום, בעולם הרוחני, בעולמנו, הכול שייך ומתייחס לקשר בין שני העצמים האלה, אחד נציג הבורא, זעיר אנפין, והשני נציג הנבראים, הנשמות, מלכות. מלכות נקראת גם "נוקבא", וזו"ן הם ראשי תיבות של זעיר אנפין ונוקבא. זעיר אנפין הוא מקבל וגם מלכות מקבלת, כמות גדולה מאוד של הגדרות, כינויים, מפני שבעצם אין שום דבר חוץ מזה.
וגם את העולם שלנו ובכלל את כל הסובב אותנו אנחנו מרגישים היום כתוצאה מהחיבור בין הנברא לבורא. אם לא היה החיבור הזה בכלל, אפילו המינימאלי ביותר, אז לא היינו מרגישים, לא את עצמנו ולא את הסובב. שום דבר לא היה קיים, משום שקיים רק קשר קטנטן בין זעיר אנפין ומלכות, חיבור קטנטן, מיקרוסקופי, ועובר שם אור קטנטן מזעיר אנפין למלכות, האור הזה נקרא "נר דקיק", אור דקיק.
ההארה הקטנה הזאת יוצרת בנו, במלכות, למרות שאיננו מחוברים, למרות שאיננו שואפים לחיבור ולאיחוד, לא שואפים להשפעה, לקבלה על מנת להשפיע או סתם להשפעה, איננו שואפים להיות בהשתוות עם זעיר אנפין, אבל החלקיק הקטן הזה של האור עובר מזעיר אנפין למלכות והוא נותן לנו איזו מקדמה, שנתקיים ממשהו. שנתחיל את הקיום שלנו או את ההתקדמות שלנו קדימה ממשהו.
ולכן זעיר אנפין, חוץ מהרגשת החיוּת הבהמית שמחייה אותנו, הוא גם מעורר אותנו, מנענע אותנו, בצורה כלשהי, נותן לנו הרגשה של חוסר תענוגים למיניהם, הוא כאילו מאיר בנו מרחוק מעצמו עם אותו אור. מאיר מעט מעצמו לתוכנו, ואנחנו מרגישים את זה בתוכנו כמו הֵעדר של מילויים, תענוגים, ידיעות, הרגשות בכל הרמות.
זאת אומרת, בעצם מה שקורה בתוכנו, הכול נעשה תחת השפעת זעיר אנפין על המלכות. הבורא מאיר לנברא באור קבוע, אבל אנחנו קולטים את האור הזה הפוך, כתוצאה מתכונתנו ההפוכה לתכונתו, שהיא השפעה ואהבה. תכונתנו היא הפוכה, רצון לבלוע, ליהנות מכל זה על חשבון אחרים, למרות כולם וכן הלאה. ולכן אנחנו מרגישים אותם אורות גדולים כמצבים החשוכים יותר שלנו, ולנו נדמה שהוא לא מאיר, לנו נדמה שהוא פועל נגדנו. אבל להפך, הוא דווקא רוצה למשוך אותנו. איך הוא מושך אותנו? מראה לנו מעט את עצמו, ובנו זה מתגלה כמשהו הפוך ממנו לגמרי, כי אנחנו בטבענו הפוכים לו. והאור שלו עבורנו הוא חושך, מפני שהאור הזה הוא אור של השפעה, אור של מילוי כתוצאה מאהבה, מיציאה מעצמך. ולנו כזאת אהבה היא שום דבר, זה מצב חשוך.
כך שתמיד זעיר אנפין מעורר את מלכות, מעורר את הנשמות, הוא רוצה בזה למשוך אותה אליו כשותפה. איפה פה השותפות בין שני העצמים האלה שרק הם קיימים בטבע? המימד שקיים עד זעיר אנפין נקרא "בורא", והמימד שתחתיו זה אזור הנברא. כך זה מחולק לשני אזורים. וזעיר אנפין מעורר אותנו באופן קבוע, כדי שאנחנו נהיה כשותפים אליו. ולכן המאמר הזה נקרא, "מאמר עמי אתה בשותפא".
סא) לכן "ר' שמעון פתח, ואשים דברי בפיך." "פיך" הוא איפה שנמצא המסך, גָלֵה אותי במסך שלך. "כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה" בשיטת ההשגה "יום ולילה," זאת אומרת, גם בזמן שמאיר לו וגם בזמן שלא מאיר לו האור העליון, כאשר הוא נמצא בהבנה הנכונה שלו וגם בהבנה ההפוכה אליו. "כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה," בשיטה הזאת, שיטת ההתעלות.
מה זאת אומרת "מקשיב לקול"? לאור העליון, הוא מקשיב לפי חוק. אין פה מצד הבורא זלזול או תשומת לב או יחסים מיוחדים. אלא העניין הוא שהאדם מעורר על עצמו את תשומת הלב הזאת עם היגיעה שלו. "ובכל מלה המתחדשת בתורה," שהוא משיג עם היגיעה שלו, "על ידי האדם ההוא העמל בתורה," הוא "עושה רקיע אהד [אחד]." זאת אומרת, כל פעם שהאדם עושה משהו עם התיקון שלו, הוא בזה יוצר מסך. "רקיע" נקרא מסך. ועל המסך הזה הוא מגלה קשר חדש, גוון חדש של קשר בינו לבין הבורא.
סב) "למדנו. באותה שעה שדבר תורה מתחדש מפי האדם," הבורא מאיר כל הזמן באותו אור, אבל האדם משתנה עם היגיעות שלו, לכן נראה לו שכל הזמן פועלים עליו אורות שונים. זה נקרא "חידושי תורה מהפֶּה", על ידי המסך שלו לגלות את הבורא.
כל הזמן מדובר פה על פּיות. אנחנו קוראים לזה "ראש", אחר כך יש "תוך" ו"סוף" של הפרצוף הרוחני, בקבלה זה נקרא נשמה או פרצוף. והמסך (ראה "מחסום" בשרטוט מס.3) מגדיר כמה מכל האור שמגיע בחלק הראש אפשר לקבל לתוך, וכמה אי אפשר לקבל לתוך, אלא לדחות. והמקום הזה נקרא "פֶּה". בראש יש מאה אחוז מהאור, התוך מקבל עשרים אחוז מהאור והסוף מקבל שמונים אחוז. המקום של קבלת האור נקרא "טבור". ובצורה הזאת הנשמה מתחלקת לחלקים. (ראה שרטוט מס. 3)
שרטוט מס. 3
כאשר אנחנו מגלים על הפֶּה, אנחנו מדברים על המסך שמגדיר כמה אור תקבל לתוכו הנשמה או הנברא, כדי שבזה תסב תענוג לבורא. כמו בדוגמא של האורח שנמצא אצל בעל הבית ומחליט איזה כיבוד הוא יקבל, כך שיקבל רק לטובת בעל הבית.
וכל האור שרוצה להגיע גם הוא נקרא "תורה", אז באותה שעה שדבר התורה מתחדש על ידי המסך של האדם, האדם מקבל מנת אור קטנה, הבורא לוקח את החכמה הזאת, את חלק האור הזה שהאדם מקבל, ונושק אותו, עוטר אותו, "נשיקה" זה גם דרך הפה. יש שני אופנים של חיבור רוחני, כמו בעולם שלנו שיש שני אופנים של מגע בין החלק הנקבי והזכרי, בין המקבל והנותן. וזה נקרא "זיווג דנשיקין", שקורה בחלק העליון של הפרצוף, מפה אל פה, או "זיווג דיסודות", כאשר הם מתקשרים בחלקים התחתונים של הפרצוף, כמו שיש מגע מיני בעולמנו.
אז בהתחלה יש מה שנקרא חיבור "רוחא ברוחא" ו"גוף בגוף". חיבור "רוחא ברוחא" נקרא מפה אל פה, מפני ש"רוח" נקרא החלק החלש יותר של החיבור. יש לנו אורות שהם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אז אור הרוח נקרא "רוח", זאת אומרת, מצב של קטנות, של חיבור כזה עובר דרך הפה, וגם בעולם שלנו כך זה נחשב. והחיבור המלא, השלם, הקבלה וההשפעה, מבוסס על פעולה שלימה ביניהם, וזה דרך החלקים התחתונים של הפרצוף שלהם שנקרא "זיווג דיסודות". זאת אומרת, חיבור היסודות העיקריים, כי שם נמצא היסוד הגברי והנקבי, המקבל והמשפיע.
"הדבר ההוא עולה והועד לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו," לוקח את החכמה הזאת, את האור שהנשמה יכולה לקלוט לתוכה, "ועוטר אותו בשבעים עטרות מפותחות ומחוקקות." "שבעים עטרות" זה הזעיר אנפין שבנוי משבעה חלקים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וכל אחד מהם בנוי מעשר ספירות ובסך הכול שבעים ספירות. אלו כל שבעים התכונות שלו, שהוא מציג את עצמו כלפי מלכות.
אז הבורא מעטר את האור בעטרותיו ומתלבש בשבעים צורות בהשפעתו על מלכות. "ודבר החכמה שנתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים," כל האור יורד מכתר לראש, לחלק החשוב בפרצוף, לאותו חלק נשמה ששייך לצירוף הזה. ואחר כך "ומשם עף ושט בשבעים אלף עולמות," עולה לדרגה הבאה, איפה ששבעים הספירות של זעיר אנפין מוכפלות לאלף. כל דרגה נפרדת מהדרגה הקודמת שלה, היא נבדלת בעוצמה בכּפולה של אלף מהדרגה הקודמת, ובצורה הזאת גדֵלה העוצמה בין המדרגות.
ולכן במידה שהאור הזה נכנס לנשמה, הנשמה עולה למדרגה הבאה. ובמקום לקבל אור בשבעים הצורות שלו, היא מעצימה את המילוי הזה פי שבעים אלף. ואז במקום זעיר אנפין זה עולה לאריך אנפין, ומאריך אנפין לפרצוף גבוה יותר שנקרא "עתיק". עתיק מהמילה נעתק, רחוק, חתוך, שמלמטה אין שום צורה להשיג אותו. "נעתק" זה אומר שלגמרי אינו מושג על ידי, ועד לשם מתעלה הנשמה, לדרגה שנקראת "עתיק" או ספירת הכתר, לדרגה העליונה ביותר. "ועולה לעתיק יומין, שהוא ספירת הכתר. וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים."
סג) והחכמה הסתומה שמתחדשת בעולם הזה, מתחדשת עם עתיק, עולה ויורדת ונכנסת לעוד שמונה עשרה עולמות, מצבים מיוחדים של הפרצוף הזה של עתיק. "ואותו דבר החכמה הסתום שנתחדש כאן, בעולם הזה, כשהוא עולה, הוא מתחבר באלו הדברים של עתיק יומין, ועולה ויורד עמהם, ונכנס בשמונה עשר עולמות צפונים, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך." מלכות ביחד עם זעיר אנפין נכנסת לפרצוף שנקרא "אבא ואמא", ואחר כך למצב שנקרא "אריך אנפין". אריך אנפין זה מצב הגדלות של זעיר אנפין. ואחר כך למצב שנקרא "עתיק".
בעתיק יש שמונה עשרה עולמות, הופעות של האור בנשמה. איך הם נקראים? "אשר עין לא ראתה אלקים זולתך." זאת אומרת, כל מי שעולה לשם, לאן הוא מגיע ועל מה בכלל מדובר? הוא מקבל כלים חדשים להרגשה ולהבנה, שלא היו לו לפני כן. כמו אותו תינוק שנולד, ממש נפל לעולם אחר, הוא לא יודע לאן, למה וכמה, כך אנחנו, פשוט מגיעים למצב כזה שהכול מתחלף אצלנו לגמרי. לא אבד הקודם, אלא נוסף מעליו מצב של השגה והרגשה והבנה ומודעות, שהוא בשום אופן לא תוצאה, לא המשך של מה שהיה קודם, אלא הרבה יותר עמוק ורחב בהבנה, לגמרי שונה מעולמנו. לכן נקרא "עין לא ראתה אלקים זולתך". עין לא ראתה חוץ ממך, חוץ ממי שנכנס לשם.
"ויוצאים משם ומשוטטים, ובאים מלאים ושלמים" נשמות מתוקנות לגמרי בתכונת ההשפעה, "ונועדים לפני עתיק יומין. באותה שעה, עתיק יומין מריח באותו הדבר, ורצוי למניו1 יותר מכל. אז, לוקח את הדבר ההוא, ומעטר אותו בשלש מאה ושבעים אלף עטרות." היו שבע ספירות אצל זעיר אנפין, אחר כך זה גדל עד שבעים. שבעים על עשר זה שבע מאות, מלכות שמקבלת במקומה. וכאשר היא מתחילה לעלות יוצא שבעים אלף, ועכשיו היא עולה ומתעטרת ב- 370 אלף עיטורים.
והנשמה שמתחדשת מלובשת בתורה עולה ויורדת וממנה נוצר רקיע אחד. "ודבר חידושי התורה ההוא משוטט ועולה ויורד, ונעשה ממנו רקיע אחד." פעם היו הרבה רקיעים קטנים, ועכשיו יש רקיע אחד, מסך אחד. זאת אומרת, קשר גלובלי אחד בין הבורא לנברא, חיבור אחד, צירוף אחד. פעם היו כל מיני מסכים קטנים, צירופים שונים, כל מיני מגעים פה ושם, ועכשיו יש לגמרי זיווג, דבקות אחת גדולה, רקיע אחד. בצורה הזאת מגיע הנברא לדבקות עם הבורא ונעשה לשותפו.
סד) "וכן כל דבר ודבר של חכמה" של נשמה שרוצה כך לעלות ולהתחבר עם זעיר אנפין, "נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין, והוא קורא אותם, שמים הדשים2." כל המסכים שנמצאים כאן, האור העליון, אור אין סוף בצורה הזאת מחליש את עצמו כדי להשיג עד אלינו כאן ולגלות את עצמו איך שהוא, כדי לעורר אותנו להתעלוּת אליו.
והרקיעים המתחדשים האלה שסגורים בחכמה העליונה, "כלומר, שמים מחודשים, שהם סתומים של סודות החכמה העליונה. וכל שאר דברי תורה המתחדשים," האור העליון הזה נקרא תורה, או שתורה אנחנו מכנים את שיטת ההתעלות כלפינו. אבל השיטה הזאת איך היא מופיעה אלינו? לא באמצעות הספר. היא מופיעה באמצעות פעולה של האור העליון עלינו. אנחנו קוראים, גם "ספר" נקרא תורה, אבל באמצעותם אנחנו רק מעוררים את האור העליון ולכן זה נקרא כך.
"שאינם מבחינת חכמה עליונה, עומדים לפני הקב"ה, ועולים ונעשים ארצות החיים, ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת. ונתחדש ונעשה הכול ארץ חדשה, מכח דבר ההוא שנתחדש בתורה."
האור שפועל מלמעלה פועל בשני כיוונים. הוא מעורר את האגו שלנו, עושה אותו גדול יותר, מרחיב אותו ואחר כך מתקן אותו. במידה שהוא מרחיב ומתקן אותו, באותה מידה הוא ממלא אותו עם האור. זאת אומרת, האור העליון שיורד עלינו הוא ממלא את כל התפקידים, את כל הפעולות עלינו. הוא מעורר בנו את האגו, הוא גם זה שמתקן אותו, הוא גם זה שממלא אותו, והמצב הזה הוא מצב הקיום העליון ביותר.
אלא כל זה קורה באותה מידה שהאדם הקטנטן מעולמנו, מהמצב השפל שלנו מנופף בידיים וברגליים ומנסה לעורר על עצמו את האור העליון הזה. לא משנה אם אנחנו מבינים מה שאנחנו עושים או לא. כי הרצונות הקטנטנים שלנו, הפעולות הקטנטנות שלנו, למרות שאין להם שום היגיון ושום כוח וחכמה, אבל כאשר הם עולים למעלה, הם עוברים דרך המערכת הזאת ומשיגים עד לעתיק, הם הופכים להיות בעלי היגיון ושכל, הם הופכים לעוצמתיים, מכווני מטרה. ממה? כי כך בנויה המערכת שלנו.
אנחנו רואים שגם בעולמנו כאשר התינוק הקטן בוכה, צורח, מנופף בידיו, אז המערכת הזאת, אבא ואמא, (ראה או"א בשרטוט מס. 4) מבינים אותו לגמרי, ומעלים הלאה את הרצון שלו ומגישים לו את כל מה שהוא צריך להתפתחותו. אותו דבר במצב שלנו. והחשוב הוא להבין שאנחנו נמצאים דווקא במצב כזה של חשכות, ואנחנו צריכים, כמו התינוק בעולמנו, לנופף בידיים וברגליים, לצרוח, לצעוק ולשאוף להיות גדול בכל דרך אפשרית.
בשרטוט מס. 4
להיות גדול בעולמנו אנחנו שואפים בצורה אוטומטית, תחת השפעת האינסטינקטים של כל מיני גֵנים, שכל הזמן מתעוררים בתוכנו ודוחפים אותנו. אבל בעולמנו להתעורר דווקא לצמיחה רוחנית, אפשר רק בהשפעה של הסביבה המתאימה ולכן בזה כל חופש הבחירה שלנו.
סה) "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו'. עשיתי לא כתוב, אלא עושה, לשון הווה," לָמה? "משום שעושה תמיד, שמים וארץ חדשים, מאלו החידושים והסודות של התורה." בכל הפעולות שאנחנו יכולים לעשות משהו בעצמנו, לא משנה מה, לא משנה איך, הפצה, לימוד, דיון, לימוד, אם החשוב ביותר היא הכוונה שלנו, שאנחנו רוצים להתקדם קדימה, אפילו במשהו קטן, אז הרצון הזה עולה למעלה והוא מעורר חידוש של האור מלמעלה.
"ועל זה כתוב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. השמים לא כתוב, אלא שמים. בלי ה' הידיעה מפני שאינו סובב על השמים ממש, אלא על שמים המחודשים שנעשו מדברי תורה."
הכוונה שזה עונה על כל מיני בקשות שלנו, כמו ילדים קטנים, אפילו איננו מודעים לכל מה שאנחנו עושים, אבל האור שמגיע יוצר בתוכנו מסך, והוא מתגלה לנו לאט לאט כמו לתינוק. פתאום מתחיל להבין, לחבר לעצמו דברים, מאיפה ומה, ומתחיל להגיב. הוא מסתכל על המבוגר בפה פעור, וכך לומד ממנו באופן אוטומטי, כמו קוף.
אותו דבר גם אנחנו בעולם הרוחני, כאשר בא לנו האור העליון, קודם כל הוא עושה מאתנו קוף ואחרי זה אדם. וכך גם נקראת הצמיחה הרוחנית שלנו, דומם, צומח, חי ורק אחרי זה מדבר. בצורה הזאת אנחנו גדלים בעולם הרוחני, בלי להבין מראש מה אנחנו עושים, אבל אנחנו צריכים להבין שבזה תהליך הצמיחה.
סו) שאל רבי אלעזר: "מהו ובצל ידי כסיתיך. אמר לו," רבי שמעון "בשעה שנמסרה התורה למשה, באו הרבה רבבות מלאכים עליונים" "מלאכים" אלה כוחות רוחניים. "תורה" זה אמצעי לתיקון האדם, השיטה, ההוראה שבה מוסברים אותם אלפי כוחות. "לשרוף אותו בשלהבת פיהם," זו הוראה למשה, שקיבל את התכונה הזאת שמקבלת בתוכנו את תכונת התורה. "עד שחיפה עליו הקב"ה."
תכונת הבורא, תכונת ההשפעה מגיעה אלינו ומגינה עלינו, זה נקרא "אור חסדים". ובאור הזה של החסדים אנחנו מתחילים לראות נכון את תכונת ההשפעה, את תכונת הבורא, אנחנו יכולים לקבל את אור החכמה. אלא הבעיה היא שהאור שממלא אותנו, האור שנותן לנו את תחושת השפע והמילוי בכל החושים שלנו, בכל הלב או בכל התאים של ההשגה שלנו, זה נקרא "אור חכמה". אור חכמה אנחנו יכולים לקבל רק באותה מידה שבה מראש נתמלא באור חסדים.
גם עכשיו אנחנו נמצאים במימד מלא באור חכמה. אנחנו נמצאים כמו בתוך אוקיאנוס מלא מים, אור חכמה, שהוא מאוד מאוד סמיך, אבל הוא לא מורגש על ידינו. אנחנו כאילו עוברים דרכו והוא לא שם. רק באותה מידה שאנחנו יכולים מתוכנו לעורר את אור חסדים, את תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, התכונה של לצאת מעצמך, רק באותה מידה נתחיל להרגיש את אור החכמה שקיים סביבנו. פתאום נראה שאנחנו נמצאים בו, נמצאים באור הזה, בעולם אחר, במימד אחר.
זאת אומרת, אור חסדים זה תנאי שבו יתגלה עולם אין סוף שקיים סביבנו, אבל הוא לא מתגלה כולו, אלא מתגלה בחלקים. ולכן מעט אור חסדים שאנחנו יכולים לייצר על ידי תכונת ההשפעה מושך עלינו במקום כל הרגשת האין סוף, עולם רוחני שנקרא "עשיה". אם אנחנו יכולים לייצר מעט יותר את אור ההשפעה, תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, היציאה מעצמך, ההתעלות מעל עצמך, אז אנחנו מתחילים להרגיש במקום עולם העשיה כבר את עולם היצירה. זאת אומרת, עולם באור בהיר יותר, עולם אין סוף כבר מתראה כקרוב יותר בהופעה עוצמתית יותר. והלאה עולם הבריאה, אצילות, אדם קדמון ואחר כך כל עולם אין סוף, כבר בצורה גלויה לגמרי.
גם עכשיו אנחנו כבר קיימים בעולם אין סוף, אלא עבורנו, כלפינו הוא לא קיים. אנחנו בעצמנו מסתירים אותו עם הרצונות האגואיסטיים שלנו. כל השיטה היא בעצם להתעלות מעל הרצונות האגואיסטיים שלנו ולהתחיל להרגיש שמשהו כבר קיים סביבך, אפילו שאתה עדיין לא מרגיש. זה כמו ולד שנולד ויוצא לעולם שלנו, ומתחיל להתפתח בו הלאה. אנחנו צריכים בעצם רק להיוולד, "לעבור מחסום" מה שנקרא, לקבל תכונה מינימאלית של השפעה, כדי שנתקיים בעולם העליון הזה. והלאה לפתח יותר ויותר את תכונת ההשפעה, ובאותה מידה לקבל, להרגיש, להתקיים באור אין סוף הזה של החכמה.
אז כל פעולה שלנו יוצרת את המסכים, את הרקיעים שעוזרים לנו להרגיש את האור הזה יותר ויותר, את אור חכמה, וזו נקראת העלייה במדרגות הרוחניות. אני לא עולה לשום מקום, אלא יותר ויותר מרחיב את ההרגשות שלי, החושים שלי, באיזה מימד אני נמצא, מה נמצא סביבי, אילו מימדים עוד קיימים כאן.
סה) "ועל זה כתוב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו'. עשיתי לא כתוב, אלא עושה, לשון הוה, משום שעושה תמיד, שמים וארץ חדשים, מאלו החידושים והסודות של התורה." מפני שהאדם כל הזמן יוצר בתוכו יותר ויותר תכונות של השפעה מעל האגו שלו, כשכל הזמן עושים, אז יוצא שגדלים בו בצורה קבועה, הרקיעים מתחדשים.
"ועל זה כתוב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך" במסכים שלך, כאשר אתה יכול לעשות חשבון נכון וקבלה על מנת להשפיע. ו"בידיים" זה כבר נקרא הרצון לקבל של האדם, כאשר הוא יוכל לקבל על מנת להשפיע. "לנטוע שמים וליסוד ארץ." "שמיים" זו השפעה ו"ארץ" זו קבלה, זעיר אנפין נקרא "רקיע" ומלכות נקראת "ארץ", וכאשר שתי התכונות האלה, זעיר אנפין ומלכות, תכונת ההשפעה והקבלה, מתקשרות ביניהן, הן כבר יוצרות קשר כזה, שהאדם קיים בין שמיים וארץ, בתוך האטמוספרה הזאת. "השמים לא כתוב, אלא שמים. בלי ה' הידיעה מפני שאינו סובב על השמים ממש, אלא על שמים המחודשים שנעשו מדברי תורה."
אות סו) אמר רבי אלעזר, "אמר לו, בשעה שנמסרה התורה למשה," כאשר האדם עם התכונה שלו שנקראת "משה" קיבל את השיטה הזאת, התחיל לעבד אותה בתוכו, לקבל, לממש, אז גילה אלפי מלאכים, אלפי כוחות חדשים, שלא גילה אף פעם בחייו, "באו הרבה רבבות מלאכים עליונים לשרוף אותו בשלהבת פיהם, עד שחיפה עליו הקב"ה." כדי לחסל את ההשתוקקות שלו לבורא, שנקראת "משה" מהמילה "מושך", מהמילה למשות אותו. זו המשמעות הפשוטה בתורה.
כשאת השם הזה נתנה לו בת פרעה שהוציאה אותו מן המים. אז התכונה הזאת בתוכנו, שמושכת אותנו מהעולם הזה, פתאום נתקלת בכאלה הפרעות ומכשולים, וזה בכוונה כך. אנחנו רואים בהתאם לסיפור הזה, שמשה היה צריך לעמוד בפני פרעה, להילחם נגדו, כדי שהוא ירשה לו לצאת ממצרים, בסופו של דבר הם נמלטו. וכל זה בעצם מדובר על כל ההתעוררויות הפנימיות שלנו וכל השינויים שאנחנו עוברים, כדי להתנתק מהאגו שלנו ולהתעלות מעליו.
אז רבבות בעיות מתעוררות בפני התכונה הזאת שלנו, שרוצה להתעלות ולצאת לעולם הרוחני. אבל בעצם כל התכונות האלה הן לא כדי לדחוף אותנו חזרה לתוך הקיום השפל שלנו, אלא כדי שדווקא בעזרתן, בהתגברותנו עליהן נתעלה מעליהן, שיהיה על מה להתעלות. הרי להתעלות אפשר רק אם יש לפניך מכשול ואתה עולה מעליו.
"ועתה, שדבר החידוש שבתורה, עולה ומתעטר ועומד לפני הקב"ה, הוא מחפה על הדבר ההוא, ומכסה על אדם ההוא, שלא יוודע להם אלא להקב"ה, ולא יקנאו אותו, עד שנעשה מדבר ההוא שמים חדשים וארץ חדשה."
ולכן עכשיו כאשר חידושי תורה עולים ומוצגים לפני הבורא, אז הבורא מגן על משה הזה. כמו שאמר למשה: "בוא אל פרעה", אני אהיה איתך, אחזיק אותך בידך, אל תדאג - אותו דבר קורה כאן. עם כל רבבות המלאכים והמכשולים שהאדם רואה לפניו, מתעוררת לפניו הזדמנות לאחוז בידו של הבורא, להתחיל להתקשר עם האור העליון. הוא מרגיש שהכוח הזה נחוץ לו. עד אז לא היתה לו נחיצות בזה ולכן לא שם לב אליו, הוא איכשהו היה נסתר ממנו. ועכשיו לא, להפך, הוא זקוק לו ובהתאם לנחיצות שלו, לדרישה שלו, הוא מגלה אותו, כמו ילד קטן שמגלה ונאחז באמו, והיא מגינה עליו ומסתירה אותו מרבבות המלאכים הרשעים האלה בכוונה. בצורה הזאת הקדוש ברוך הוא שולח את המלאכים האלה, כדי לאלץ את האדם למצוא אתו קשר.
ולא ידעו על זה המלאכים ולא יקנאו בזה האנשים, "שלא יוודע להם אלא להקב"ה, ולא יקנאו אותו". זה גם נעשה כך שיש משחק שלם שמשוחק לפני האדם. יש פה כאילו שונאים ומשנאים, ואלה שעוזרים לו ואלה שנגדו, תיאטרון שלם לפני האדם. מספַּר גדול מאוד של אנשים וחיות ובכלל כל העולם. אלא שבעצם אין את כל זה, רק בצורה הזאת מתגלה לנו השתקפות של התכונות הפנימיות שלנו.
"עד שנעשה מדבר ההוא" דווקא מזה, הרגשה חדשה, דומם, צומח, חי, מדבר מעל הטבע ובורא ככתרים, ונעשים "שמים חדשים וארץ חדשה. ז"ש ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. מכאן, שכל דבר המכוסה מן העין עולה לתועלת עליונה. ז"ש, ובצל ידי כסיתיך. ולמה נתחפה ונתכסה מן העין, היינו בשביל התועלת העליונה, ז"ש לנטוע שמים וליסוד ארץ. כמו שלמדנו. דהיינו, כדי שיצמח מזה שמים וארץ חדשים." ואחר כך המצב הבא מארץ לשמיים, ומארץ לשמיים ולארץ, וכך עד גמר התיקון.
שאלה: איך אפשר לתת לבורא תענוג אם הוא לא חי? איך אפשר להנות לבורא אם הוא דומם? יוצא שאיננו יכולים להנות לאף אחד ושוב מענים את עצמנו? עוד פעם אגו?
כל אלו הם תנאים. יש כוח עליון שהוא קודם לכל מה שבא. כך אנחנו משיגים. איננו יודעים מה שמחוצה לנו, אנחנו יודעים רק מתוך ההשגה שלנו, מה שמספרים לנו אנשים שהשיגו. מזה אנחנו מתחילים את חכמת הקבלה. קודם כל היה קיים כוח עליון, שחשב לברוא נברא, כדי להנות לו, זאת אומרת, לעשות אותו שווה אליו. לכן ברא אותו ממצב ההפוך לו, מתכונתו ההפוכה וכן הלאה. את זה אנחנו לומדים מלמעלה למטה עד העולם שלנו, הנברא, כל העולם שלנו, ואחר כך ההתעלות מלמטה למעלה.
אז לא נכון לומר שאין כוח עליון, אלא הוא בעצם מגדיר ויוצר את כל מה שבתוכנו. אלא השאלה היא רק איך אני מרגיש אותו, באיזו מידה אני מרגיש אותו. כמו וָלד שנולד ומרגיש את העולם הסובב אותו, את ההורים שלו, הוא לא מרגיש שום דבר, שוכב, צועק ומתנועע וזהו.
אותו דבר גם אנחנו בעולמנו, איננו מרגישים את העולם הרוחני כלל, אבל זה לא אומר שהוא אינו קיים. הבורא נמצא בתוכי, זה הכול דברים מותנים. כשאתה תרגיש את כל זה, אתה תדבר רק על ההרגשות שלך, על השגותיך בלבד, כמו אותו ולד שרק נולד והוא כבר מרגיש את אמא שלו, הוא רואה ושומע אותה, לפי הריח והטעם וכן הלאה. בצורה הזאת הוא גדֵל ובצורה הזאת גם אנחנו גדלים. אבל איננו יודעים את האמא הזאת, אנחנו רק יודעים מי היא כלפינו, חמה, גדולה, דואגת, אני צועק והיא מיד לידי, וכן הלאה. רק בצורה הזאת אנחנו משיגים גם את הבורא, אבל זה לא אומר שהוא דווקא כזה. הבורא כלפינו נקרא תכונה של אמא, "בינה", אבל זו רק הופעתו כלפינו.
כך זה בנוי, הבורא נמצא למעלה, והוא יורד לאט לאט כלפינו עד שהוא נכנס לקשר איתנו, ואני משיג אותו מלמטה למעלה. ולכן כל עוד לא השתוויתי אליו, ברור שאני עובר כל מיני שלבים וכל השלבים האלה קיימים בתוכי. וכאשר אני משתווה אליו, שם יש מצב מיוחד, אני מתחיל להרגיש באמת משמעות, שורש אמיתי של הנברא. כשאני באמת מתעלה מעל נקודת הבריאה, מאיפה שאני נולדתי והלאה, אני עם הבורא.
ולא שאני יוצא מהנקודה שממנה ירדנו מלמעלה למטה, ואחר כך אני עולה מלמטה למעלה, אלא מאותה נקודה שאני נבראתי, אנחנו הולכים איפשהו למעלה. על המצבים האלה חכמת הקבלה לא כותבת, כי זה נמצא מעֵבר לתיקון שלי. יש שם ספֵרות אחרות לגמרי, מצבים אחרים, כוחות אחרים. על זה איננו יודעים שום דבר. זה לא סתם נסתר, אין כזה דבר "נסתר", אלא מה שאיננו מסוגלים להשיג נכון להיום בשום צורה ולא לדבר בשום מילה. ולכן אנחנו מדברים רק על מה שנופל לחושינו ולחושים של אנשים בעולמנו, או לחושים של המקובלים, באותה מידה שהם משיגים את הבורא בהתעלותם מלמטה למעלה, ולא מעבר לכך. ובינתיים זה מספיק לנו.
כדי לא להתבלבל, המקובלים מאוד מאוד נזהרים. בזהירות הם מגלים לנו את כל סדר התיקון הזה, כדי לא להזיק לנו. כמו שאנחנו עם ילדים קטנים, יש ספרים לגיל שנה, לגיל שנתיים, שלוש, ויש משחקים לכל גיל, ואנחנו בודקים את הילדים לפי הקריטריונים האלה. ולא רצוי לתת לו יותר ממה שצריך לתת לו לפי גילו, אלא רק אם פתאום הוא מתעורר מעצמו למשהו יותר, כי זה יכול להזיק לו. כך שבינתיים נהיה אתכם עם המוצצים והחיתולים, אבל נתקדם בצורה נכונה.
שאלה: כמו ילדים, גם אני עם פה פעור מתפעם עד כמה שאני מורחק מהבורא. ככל שאני לומד יותר, כך יודע פחות. מה אני יכול לעשות כדי להיות כלי מתאים לאור חכמה ולכולם?
זה לא תלוי בידע. זה תלוי רק עד כמה אתה תהיה מסוגל לאבחן בתוכך ולקבל כוח שייצוֹר בך את תכונת ההשפעה. וכמה שתדע את החומר, זה לא יעזור לך בכלל. אני לומד קבלה כבר 33 שנה, לפני 30 שנה מצאתי את מורי ומאז כבר למדתי בצורה רצינית ובאופן מסודר. עד אז הייתי כמה שנים בחיפושים עם כל מיני מקובלים אחרים.
כניסה לעולם העליון בשום אופן אינה מבוססת על ידע, אלא רק ורק על תכונת ההשפעה שהאדם יכול לעבד בתוכו. ואף אחד לא יֵדע שהיא נמצאת בתוכך, אנשים אחרים לא מבינים, לא יודעים, כי אין להם חושים לזה. ולכן דבר לא יראה זולתך, כי זאת תכונת ההשפעה, ורק היא אחראית לכניסת אור חכמה לנשמה.
שאלה: כל מה שאנחנו קוראים בזוהר נמצא במדרגה הבאה מעלינו או במדרגות הרבה יותר גבוהות מאתנו?
הכול נמצא במדרגה הבאה. לגמרי הכול. אם זה היה נמצא במדרגות עוד יותר גבוהות, אז בכלל לא יכולנו לקרוא את זה. אני לא רוצה להיכנס למיסטיקה, פשוט לא היינו רואים את המלים האלה, לא היינו רואים את המובנים האלה, לא יכולנו לדבר עליהם, לא יכולנו אפילו לשמוע את זה. זה פשוט נמצא במדרגה הסמוכה אלינו. וכאשר אנחנו נעלה אליה, נראה פתאום מלים אחרות לגמרי, נראה סימנים נוספים, מפני ש"אות" נקראת סימן. אנחנו נקבל את הכול בצורה אחרת. לכן כל מה שנאֵמר, נאֵמר לנו היום.
שאלה: איך הצורה הטובה ביותר להתכונן לשיעור זוהר?
קודם כל לא צריכים להגביל את הזוהר שאנחנו לומדים עכשיו. בעצם אנחנו לומדים זוהר כמעט כול יום. אדם צריך להקשיב לזוהר כל יום, לפחות אותה שעה שאנחנו מקדישים לזוהר. אני מקדיש לספר הזוהר, כשמונה עד עשר שעות כל יום. וזה בלי לספור את השיעורים שלנו, שאני צריך להצטלם לתכניות טלוויזיה שונות ובכל מיני נושאים אחרים. בכל שאר הזמן שלי אני עובד על ספר הזוהר.
אדם צריך לשמוע את השיעורים היומיים שלנו, אם לא בזמן הלימוד אז בזמן אחר, יש רצועות זמן שונות שאפשר לצפות בהם. אני לא חושב שאם הוא מדלג עליהם, הוא יוכל להשיג תיקון. אנחנו חייבים ללמוד את חכמת הקבלה כל יום לפחות שעה. יש לכם כל הזמן אפשרות לשמוע אם לא לראות, לצפות, לא חשוב איפה, בדרכים או בהפסקות בעבודה, או כשאתם עושים משהו, פשוט תשנו את כל הזמן כך שתוכלו לפחות לשמוע את השיעורים שלנו בספר הזוהר.
שאלה: אנחנו צריכים לעבד בעצמנו את תכונת ההשפעה או שהיא ניתנת לנו מלמעלה?
אדם בשום אופן לא יכול לייצר בעצמו שום דבר. אנחנו נמצאים במדרגה שנקראת "מלכות", אנחנו נמצאים במדרגה הנמוכה ביותר. זאת תוצאה של האור העליון, רק הוא הוליד אותה ורק הוא יכול לשנות אותה. ולכן כל השיטה הקבלית היא, איך לעורר על עצמנו את האור העליון שישנה אותנו.
אנחנו רואים אפילו מההיסטוריה הגשמית שלנו, כל מה שהיינו עושים ברמת העולם שלנו, שום דבר טוב לא יוצא מזה. אנחנו לא עושים שום דבר. נדמה לנו שהשגנו משהו טוב יותר, פתאום משהו קורה וכל התכנית שלנו הולכת לעזאזל. מצד אחד אנחנו מצליחים, מצד שני קורה משהו רע במָקום אחר. ואז יש החלפה של רע בגרוע יותר, מפני שעולמנו הוא רק כדי למשוך עלינו אור עליון. בינתיים כשאנחנו לא עושים את זה, העולם שלנו ישקע יותר בחשכה. האור העליון יתקרב אלינו יותר ויותר, אבל אנחנו נרגיש אותו כחושך גדול יותר, כי יהיה חסר לנו יותר ויותר אור החסדים אליו, ההשפעה, תכונת ההשפעה, כדי להרגיש אותו ולראות אותו בתוכנו.
שאלה: מדוע אני מתעייף כל כך בזמן השיעור או אחרי השיעור, כאילו שחזרתי מאיזה קרב?
זה באמת כך, מקבלה אתה מתעייף מאוד. אני לגמרי באפיסת כוחות אחרי השיעור, למרות שכבר התרגלתי למאמץ הזה. וכעבור חמש עד עשר דקות אני שוב נכנס לפעילות. כאשר אני קורא ומעבד עם עצמי את כל החומרים, אני נמצא עוד יותר במאמץ. אלה כוחות רוחניים גדולים מאוד שמתבזבזים על ידי האדם. אנחנו יודעים שהמוח צורך הרבה יותר אנרגיה מכל הגוף, וזה פי כמה ויותר.
ולכן האדם שלומד קבלה הוא כל הזמן מתחדש, וגם באופן פיזי. כך שאל תדאגו, צריכים ללמוד את חכמת הקבלה בצורה רצינית, ובאותו זמן לדאוג שתהיה לכם לזה אנרגיה כל הזמן. כך שכל מה שהגוף הבהמי שלכם צריך בתפקודו הנורמאלי, אתם צריכים לתת לו. העיקר שתהיה לכם אנרגיה ליגיעה הפנימית שלכם לגילוי העולם העליון הזה, עולם אין סוף שקיים סביבנו, ואנחנו פשוט צריכים לגלותו עם אותה תכונת ההשפעה, שצריכה להיווצר מתוכנו. ובאותה מידה שהיא תתעורר מתוכנו, נתחיל להרגיש, הנה הוא העולם העליון, הוא פה ועכשיו, ומתחיל להופיע בחושינו. לזה צריכה להביא אותנו חכמת הקבלה ובפרט ספר הזוהר.
(סוף השיעור)