heb_o_rav_kitvey-rb-1986-12-hisaron-ikari_2010-12-17_lesson
מאמר 12 - משנת 1985/86
"החסרון העקרי שעליו להתפלל, מהו"
(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "שלבי הסולם", כרך א', עמ' 246)
שיעור בוקר 17.12.10 (ש') - אחרי עריכה
"ידוע, ש"הבריאה" נקראת חסרון. לכן היא נקראת "יש מאין". והאדם הנברא הוא מלא חסרונות. ומשום זה, בכדי שהאדם יצליח בהעבודה, שהוא הולך למלאות חסרונותיו, הוא צריך לדעת מקודם, מהו החסרון העיקרי שעליו יתן זכות קדימה לכל חסרונותיו. והיות שיש חסרונות רוחניים וחסרונות גשמיים, עלינו לברר קודם כל, מהו נקרא רוחניים, ומה אנו מכנים גשמיים.
והנה בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" (דף ג', אות י"א) כתוב שם וזה לשונו "ועם זה תבין גדר האמיתי להבחין בין רוחניות לגשמיות. כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהיא בחינה ד', הוא נקרא "גשמי", והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעיניו בעולם הזה. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם "רוחניות".
לפי זה יוצא, ש"גשמיות" נקרא, מה ששייך למלאות את הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שכל מה שהאדם עובד לתועלת עצמו, נקרא "גשמיות". ומה שעובד לתועלת ה', נקרא "רוחניות".
ובהאמור מובן מאליו, שהכלי על גשמיות, היינו חסרון למלאות את התועלת עצמו, אין אנו צריכים לדאוג להמציא לנו כלי של רצון לקבל בעמ"נ לקבל, משום שהכלים כאלו נתן לנו הבורא תיכף בהתגלות הבריאה. כידוע, שמחשבת הבריאה, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו", ברא יש מאין הרצון לקבל, שישתוקק לקבל טוב ועונג. והבורא בטח שממלא בהכלי הזה כרצונו יתברך. נמצא, שעל הכלים דקבלה אינם צריכים לבקש.
לכן התפלה שנותנים עבור גשמיות, היא רק על המילוי, דהיינו שה' ימלא לנו את כל מה שאנו מרגישים שחסר לנו. כי הרגשת החסרון, הוא מה שמביא לנו יסורים. והיסורים שבהרגשתנו, הם הסיבה שאנו נעשה את כל מה שביכולתנו, למלאות חסרונותינו.
מה שאין כן בזמן שאנו צריכים להתפלל על רוחניות, שה' ימלא את חסרונותינו, כי החסרון על רוחניות תהיה הסיבה להתפלל, שה' ימלא את מבוקשנו, מטעם שיש לנו יסורים מזה שהחסרון עוד לא קבל מילוי, הלא החסרון הזה עוד לא נולד בנו. היינו, שיחסר לנו למלאות את הכלי, הנקרא "כלי דהשפעה", כנ"ל, שזהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות. ש"כלי הגשמי" נקרא כלי דקבלה, שהוא רוצה למלאות את התועלת עצמו. ו"כלי רוחני" נקרא כלי, שרוצה דוקא למלאות את תועלת ה', ובניגוד לתועלת עצמו.
וכלי זה לא נמצא בטבע הבריאה. כי מצד הטבע, אדם נולד רק בכלי של תועלת עצמו. ומה שאנו אומרים להגוף שלנו, שצריכים לעבוד לתועלת ה', את ענין זה הוא לא יודע אפילו מה שמדברים אליו. כי לא עלה על דעתו, שיש ענין שלא להסתכל על תועלת עצמו, אלא שיחשוב כל היום על תועלת ה'. ובפרט ששומע, שכדאי לוותר על תענוגים ששייכים לאהבה עצמית, לצורך תועלת ה'.
וכל כך מוזר הדבר להגוף, בשעה ששומע, שצריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, תיכף מתחכם ושואל, אני רוצה לדעת, אם אתה רואה אנשים שהולכים בקו הזה, שבשבילם גם אתה רוצה לעשות כמוהם. נכון, הייתי מסכים עמך, אבל תגיד אתה בעצמך, כמה אנשים אתה רואה, שכל מחשבתם בחייהם הוא רק לדאוג מה שנוגע לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. ואם נאמר, שכן אתה יודע, שיש אנשים, שהולכים בקו הזה, אבל כמה השקיעו יגיעה וזמן, שתהיה להם היכולת, שכל מעשיהם יהיו רק בעמ"נ להשפיע. ובעיקר, כמה זמן צריך דבר זה לקחת. חודש, חודשים, שנה, ושנתיים. ועוד יותר הוא מתחכם לשאול, אם כולם השקיעו זמן ויגיעה, הצליחו לקבל דרגה זו, שיוכלו לכוון בכל מעשיהם בעמ"נ להשפיע. ובדברים האלו יש להם כח להרחיק את האדם מהעבודה, השייכת לדרך השפעה.
היוצא מכל הנ"ל, שלגבי רוחניות, הנקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", אין לאדם חסרון כזה. אלא להיפך, שאם באה לו לאדם איזו מחשבה, שצריכים לעשות משהו להשפיע לה' בלי שום תמורה, תיכף מתקומם לנגדו כל המחשבות והרצונות של הגוף, וצועקות, אל תהיה טיפש ויוצא דופן ללכת נגד דרך העולם, שיודעים, שעיקר המחייב לעבוד, הסיבה היא, תועלת עצמו.
ורק עם כח זה הוא יכול לעסוק בתו"מ. והגם שיודע, שצריכים לעבוד לשמה, אבל על זה יש תשובה כללית, שהוא מקיים מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, היות מתוך שלא לשמה הוא יזכה לשמה". אבל אין צורך לדאוג על זה, היינו שיבדוק את עצמו, אם באמת הוא התקרב קצת לבחינת לשמה. אלא הוא יודע, שסוף הכבוד לבוא, היינו שבטח הוא יגיע לבחינת לשמה. וממילא אין צורך אפילו לחשוב, מהו הפירוש של לשמה, כי בדבר שאין מוטל עליו לעשות, אין צורך לחשוב ולהכנס בפרטים, לדעת מהו ענינו. אלא הוא חי כמו הכלל כולו.
אי לזאת, יש הבחן גדול בין התפלה שמתפללים על גשמיות, לתפלה שמתפללים על רוחניות. כי על רוחניות צריכים מקודם להתפלל על הכלי. זאת אומרת, על חסרון, היינו שירגיש צער ויסורים, בזה שאין לו הכלי זה, הנקרא "רצון", היינו שישתוקק לעשות נחת רוח ליוצרו.
נמצא לפי זה, שאין לו להתפלל על מילוי חסרון, כמו בגשמיות, שיש לו חסרון, ומבקש על מילוי חסרון, משום שעדיין אין לו שום כלי של רוחניות, כנ"ל. ומשום זה על האדם שהולך להתפלל על רוחניות, עליו להתפלל על הכלי, שה' יתן לו כלי, שירצה להשפיע להבורא. ואח"כ, שיש לו כלי, ששייך לרוחניות, אז הוא יכול להתפלל על שפע, שיכנס לתוך כלי הרוחני.
היוצא מהנ"ל, החסרון אמיתי, שעל האדם להתפלל לה', צריך להיות על הכלי. וזה הולך לפי הכלל "אין אור בלי כלי". וכשהוא מתפלל על חסרון אמיתי מה שחסר לו, אז באה עניית התפלה, היינו שהקב"ה נותן לו כלי חדש. וזהו כמו שכתוב "והסירותי לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר".
ועל ענין חסרון זה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר בשם רבו אדמו"ר מפורסוב זצ"ל על פסוק "צו את אהרן" (פרשת צו). "ופירוש רש"י, אין צו אלא לשון "זרוז מיד ולדורות". אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב "לזרז" במקום שיש בו חסרון כיס". ואמר על זה פשט, "כיס" הוא כלי, שבו מכניסים כסף. ומדרך העולם, שדואגים ונותנים יגיעה, בכדי להשיג כסף. ואמר, "ביותר צריך האדם לדאוג במקום שיש חסרון כיס, הכוונה חסרון הכלי".
וזהו כמו שביארנו, שברוחניות אין להאדם להתפלל, שה' יתן לו שפע ואורות, אלא עליו לדאוג מקודם, שיהיה לו כלי, היינו רצון וחשק להשפיע לה', היות מצד הטבע יש לנו רצון אך ורק לקבל, ולא להשפיע.
ובהאמור, כשהאדם נכנס בעבודת הקודש, ורוצה להגיע לשלימותו, עליו להשקיע כל כוחותיו, בכדי שישיג את הרצון, שירצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ועל זה הוא צריך לרכז כל תפלותיו, שהקב"ה יעזור לו, ויתן לו כלי חדשה זו. ולומר לפניו "רבונו של עולם. כמו שנתת לי כלי מתחילת בריאתי לעולם הזה, שהוא אך ורק לקבל לתועלת עצמי, אני מבקש ממך, תן לי עכשיו כלי חדש, היינו שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע לך נחת רוח".
ואין לשאול, איך אפשר להתפלל, שיתן לו כלי, הנקרא "רצון להשפיע", בו בזמן שאומרים, שלא חסר לו הכלי הזה. כי הוא לא מרגיש, שזה יחסר לו. ואם כן, איך אפשר לבקש על דבר שאין לו חסרון.
והגם שהוא רואה, שאין לו הכלי הזו, הנקרא "רצון להשפיע", אבל לא אמרינן, את כל מה שאין לאדם נקרא שחסר לו. כמו שכתוב בספירות עליונות, כי ספירות הבינה, שהוא "כי חפץ חסד", אף על פי שע"י צמצום ב', למדנו, יצאה מראש דא"א, מכל מקום נחשבת כאילו לא יצאה. הגם שאין לה חכמה, אבל לא נבחן זה לחסרון, מעט שלא חסר לה.
רואים אנו, מתי נבחן דבר שאין לו לחסרון, דוקא שחסר לו. ועוד יותר מזה, שצריכים להרגיש יסורים, בזה שאין לו. זאת אומרת, אפילו שמרגיש שחסר לו, אבל אין לו יסורים, מזה שאין לו, עוד לא נבחן זה לחסרון. ואם כן, איך הוא יכול להתפלל על דבר שלא חסר לו.
ומשום זה מוטל על האדם לחשוב על מטרת הבריאה, שידוע שהיא "להטיב לנבראיו". וכשהאדם מתחיל לעשות בקורת על הטוב הזה, שנמצא בין הנבראים. היינו, מה שהם נהנים בהעולם מהטוב והעונג, שהבורא רוצה לתת להם, ואין הוא מוצא את זה בין הנבראים, ומזה הוא בא לידי הכרה, שבטח יש איזו סיבה, שהיא מונעת מהנבראים את הטוב והעונג, שמסיבה זו אין השפע העליון יכול להתגלות, ובשביל זה אין מטרת הבריאה יכולה לבוא לשלימותה.
וכשהוא מסתכל על עצמו, הוא אומר, שכל מה שהוא רואה, שהנבראים לא הגיעו לקבלת השפע, בטח הסיבה היא, משום שלא מקיימים תו"מ כראוי לקיים את מצות המלך. וזהו כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". משמע מכאן, שע"י תו"מ יכולים לזכות להטוב והעונג.
אבל נשאלת השאלה, מדוע לא מקיימים תו"מ כראוי לשמש את המלך. אז הוא אומר, שהוא מטעם, שחסר לנו הרגשת החשיבות שבתו"מ. וכמו כן שחסר לנו החשיבות של המצוה, שציווה לנו לקיים את התורה ומצות שלו.
והאדם בא אז לידי החלטה גמורה, שרק ה' הוא יכול לתקן זה. היינו, שבאם הוא יגלה לנו קצת אור של תורה ומצות, שנרגיש את התענוג שיש בהם, בודאי כל אחד תהיה לו היכולת לשמש את המלך בכל מאודו ונפשו, כראוי להיות לאלו שמרגישים בגדלות המלך. ומשום זה על מה צריכים להתפלל לה', שיתן קצת שפע עליון. אז כולם יתעסקו בתורה ומצות כראוי, בלי שום התרשלות.
אמנם רואים אנו מה שהאר"י הקדוש אומר, ששם לא היתה נוקבא כראוי, לכן היתה השבירה. והאור פנימי מפרש את דברי הרב ז"ל, היות שהשפע העליון צריך לבוא לתוך כלי, שיקבל את השפע בעמ"נ להשפיע, והיות שהאור היה יותר גדול, מכפי שהכלי היה מוכנת לקבל, זאת אומרת, שהכלי צריכה לקבל אור בדיוק כפי מה שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, ולאור גדול כזה לא היתה לה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, לכן היה האור צריך להכנס בכלים, שרצונם הוא בעל מנת לקבל.
וזה נקרא "קליפה". ונמצא שהכלים נשברו, שפירושו, שבהכלים האלו, אם יבוא שפע, אז כל השפע ילך לחיצונים, היינו להקליפות. וזה דומה כמו שאומרים, שהכלי נשברה, שלא נותנים לתוכה שום דבר, משום שהכל יפול לחוץ.
לכן אין להאדם להתפלל, שיתנו לו שפע מלמעלה, כי בטח הכל ילך לחיצונים. אלא יתפלל לה', שיתן לו כלי, שהוא רצון וחשק להשפיע לה'. וכשיהיה לו הכלי הזו, אז בטח יתגלה השפע העליון להאדם, וירגיש את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו". לכן יש לבקש מה' על מה שבאמת חסר לו להאדם. וזהו כלי דלהשפיע. ועל שאר דברים אין לו להתפלל."
צריכים להרגיש בכל זאת חיסרון לזה, אחרת איך אפשר? האדם שוכח. עוברים ימים והכיוון הזה להשפיע לבורא, הוא לא בא לי לא למוח ולא ללב, אז מה לעשות? אנחנו שוכחים, שמלכתחילה יש רק לעצמו, או לבורא. וכל העניין של ההשפעה לזולת, לחברים, לקבוצה, לאהבת הבריות, כך נדמה לי שאני צריך לעשות, אבל בסופו של דבר זה כדי להגיע לצורה ולתמונה האמיתית שאני אראה שרק הבורא קיים, ולו אני צריך להשפיע. וודאי שלזה האדם לא מגיע, החיסרון לזה איננו.
אם כן, למה ישנה דרישה וטענה לבורא "לָמה אני לא מקבל מה שמגיע לי?". אפילו שאומרים על כלי דהשפעה ודורשים, אז מתכוונים בכלי דהשפעה, לתועלת שיהיה לי מכלי דהשפעה. זה הטבע שלנו, זו עובדה לא טובה ולא רעה, השאלה איך אנחנו מתמודדים עם זה? להתמודד אי אפשר לבד, רק בשטיפת מוח על ידי הסביבה, שבצורה מלאכותית שמה את ההשפעה לבורא כעיקרון הבסיסי שלה וזהו. ורק על זה היא כל הזמן מכוונת, בצורה המלאכותית ובזה מתכוונת להביא את כל אחד לכך שיחשוב רק על זה, וזו ערבות.
אם לא לוקחים את המטרה הזאת כדבר החשוב ביותר וכל היתר כאמצעי אליו, אז אי אפשר להצליח. לכן כל קיום הקבוצה וכל הפעילות שלה צריכה להיות רק סביב עניין אחד, שההשפעה לבורא היא המטרה שלנו, היא החיים שלנו, הקיום שלנו, והמטרה היא להגיע לחיסרון להשפיע לבורא. שלפני כל הפעולות, לפני כל המחשבות, לפני כל המעשים מה שלא יהיה, תמיד אותה המטרה, אותה התוצאה צריכה להיות הקובעת, השפעה לבורא. שרק לזה יהיה לי כוח. כמו שעכשיו יש לי כוח רק לעשות לתועלת עצמי, כך שיהיה לי כוח ומחשבה ודאגה בלתי פוסקת רק לדאוג לתועלת הבורא.
אם החברה תיתן לי חיסרון לזה, אז על החיסרון יבוא האור המחזיר למוטב ויבצע את הפעולה, שאני באמת ארצה ואעשה רק את זה. ולאורך כל התיקון שלי אני צריך לקבל עוד ועוד השפעה מהסביבה לגדלות החיסרון והמעשה הזה, ואז בהתאם לזה האור ישפיע ויתן לי את הכלי הזה, האמצעי להשפיע לבורא. סביב העיקרון הזה בעצם נמצאת כל המציאות. הנקודה שבה יש היפוך היא או להשפיע לעצמי, או להשפיע לבורא, ובנקודה הזאת צריכים לעמוד תמיד. בנקודה הזאת מכריע עצמו וכל העולם או לכף חובה או לכף זכות1, אין יותר מהחלטה בזה.
וצריכים להגיע לחיסרון להשפיע לבורא על פני כל החיסרון שמתגלה באדם לעצמו. כלומר, מתגלה באדם יצר הרע, רצון למלא את עצמו יותר ויותר, כדי שיהפוך אותו כנגדו, ההפך, באותה מידה הרצון להשפיע לבורא גודל יותר ויותר. כך שיבנה אחד על גבי השני. והאמצעי הוא דעת הסביבה, שירצה לעשות את זה, והאור המחזיר למוטב עושה אז את השינוי בכוונה. איך אדם יכול לדעת אם הוא נמצא בסביבה הנכונה? שמתגלה לו חיסרון לתפילה הזאת.
שאלה: מה קורה אם הוא מרגיש שמתגלה לו חיסרון לתפילה בזמן השיעור, אבל במהלך היום הוא לא מצליח להחזיק חיסרון?
זה סימן שהחברה לא פועלת עליו. בזמן השיעור, לא הסביבה פועלת, זה הנושא עצמו. בזמן השיעור יש השפעה אחרת. את הסביבה בודקים במצב שהאדם נמצא בכל דבר חוץ ממה שהוא לומד, עד כמה שמחזיקים אותו בכל מצב. הוא לא מרגיש את ההשפעה הזאת מהסביבה שמחזיקה אותו, הוא אפילו לא צריך להרגיש את זה מהסביבה, הוא צריך להרגיש שיש לו דאגה לחשוב על הבורא בהשפעה אליו. למשל כמו שיש חס ושלום ילד קטן חולה, וכל היום אבא שלו נמצא בדאגה איך לעזור לו להבריא. הוא עושה כל מה שיש לו לעשות במשך היום, אבל בכל זאת המחשבה הזאת היא אצלו הבעיה הפנימית שלו.
שום דבר לא יכול לעזור יותר מתמיכת החברה. אדם לא יכול להחזיק את עצמו, כך אנחנו בנויים, המערכת חייבת לעבוד כך. נתנו לך לסדר, או שאתה יותר גבוה מהם, או שהם יותר גבוהים ממך, ולפי כך כבר באה הדרישה לאור מקיף.
שאלה: ואם אדם בודק את החברה והוא רואה שהיא בסדר.
מה יש לבדוק, אם היא בסדר או לא? אני בודק אותה לפי ההשפעה עלי.
תלמיד: אבל זה יכול להיות שאם אני לא מצליח להגיע למחשבות הנכונות זה או שאני לא בסדר, או שהחברה לא בסדר?
אבל אני לא מסוגל בעצמי יותר מזה, אני זה אני.
שאלה: אז אם אני זה אני, והחברה היא בסדר, אז מה לעשות?
אם חברה היא בסדר, אז היא משפיעה עלי. אם אני חוזר לאותו תנאי, שהחברה היא בסדר גמור, היא נמצאת בגמר התיקון, רק אני צריך להיכנס בה ואני יכול לקבל ממנה עד האין סוף התפעלות, אז אין לי מה לעשות, אין לי את ההתחלות והיוצרות והכוחות האלו.
שאלה: לא הבנתי מה לעשות?
לארגן חברה.
שאלה: אבל היא נראית לי מאורגנת, אני לא מבין מה לא בסדר בה?
לא בסדר בה, שהיא לא משפיעה עלי. אם חברה היא משהו שלא ניתן לשינוי, שהיא כבר נמצאת בגמר התיקון, אז זו לא חברה, זה משהו כמו אור אין סוף, כמו הבורא. הכול תלוי בשאלה, איך אני לבד בתור גרעין יכול לבטל את עצמי באדמה ולמצוץ ממנה ולקבל ממנה את הכל? אלא אני משפיע דרך החברה על עצמי. לחברה אני מתייחס כמו לגוף זר, על גוף זר יש לי יכולת להשפיע אגואיסטית, שאני לוחץ על החברים, מארגן אותם מטעם האגו שלי, ודרכם, דרך האגו שלי שכך מתבטא, אני משפיע על האגו שלי.
שאני עוסק בסידור החברה שתשפיע על כל אחד מאיתנו, אז אני נכנס תחת ההשפעה הזאת וזה משנה אותי. אבל להשפיע על עצמי, אני לא יכול. החברה היא המכשיר האגואיסטי שלי. אם לא כך, כאילו אתה אומר לעצמך, אז אתה מתייחס אליהם כאילו שהם כולם מתוקנים וזהו, אז איך אני מתחיל את העבודה? אני צריך אמצעי אגואיסטי כמוני, שאני אתחיל לשנות אותו עם האגו שלי, אבל אקבל תוצאה הפוכה של השפעה. זה מ"לא לשמה" בא "לשמה". זה "יגעתי ומצאתי", כי יגיעה היא באגו, ומציאה היא ברצון להשפיע שפתאום מתגלה.
איך יכולים לדרוש במעמד הסיני, תתחברו "כאיש בלב אחד", אנחנו לא יכולים, לא מסוגלים ולא רוצים. זה ברור, כי זה הטבע, אתה יכול לדרוש משהו? לא. מיהו האדם, הוא סתם מכונה שמתוכננת כל הזמן לחשוב על עצמה בכל דבר. אלא אנחנו צריכים לסדר את החברה והיא תשפיע חשיבות אגואיסטית של הבורא למעלה מכל דבר אחר. גדלות אגואיסטית, כדאי לנו להשפיע לו. ומתוך זה אנחנו מעוררים את האור המקיף. זה כבר נקרא לא לשמה.
לא לשמה נקרא שאתה פונה אליו, להשפיע לו. להשפיע זה, לא לקבל ממנו כמו דתיים או חילוניים. אלא, אני רוצה להשפיע לו, אבל אני יודע שמזה יהיה לי טוב, וכאן פועל האור ועושה את הכוונה נקייה. השפעה לבורא בכל זאת צריכה להיות המטרה, ולפי זה האדם צריך לבדוק אם יש לו את הכלי, החיסרון הזה או לא. אם החיסרון הזה מתחיל להתעורר בו במקצת, הוא כבר צריך כל הזמן לטפח אותו.
שאלה: להיות משופע מהחברה, לא מובנת לי הפעולה.
אמצעי.
שאלה: אם אני יושב בבית ואומר "מה חסר לי, אני לא מושפע מהחברה", אין לי פעולה לעשות. האם זה שאני משפיע לחברים גדלות הבורא, בזה בדיוק אני מקבל את אותה גדלות, חשיבות על עצמי?
כן, לא יותר.
שאלה: כי זו פעולה הפוכה, אתה אומר להיות משופע.
אנחנו מדברים על כך שאתה פועל עליהם בצורה מלאכותית וזה חוזר אליך.
שאלה: איפה הפעולה?
תקראו עוד פעם מאמרים, הכול כתוב. אולי תמצא עוד משהו, שישפיע עליך.
שאלה: השבוע כמה חברים חשבו איך להגדיל את החשיבות של קיום העצות שלך, משיעורי בוקר? אם אנחנו לא שוטפים את כל החברה באיזו גדלות וחשיבות של הדבר הזה, זה לא יקרה. התחלנו לחשוב איך, ולא מצאנו דרך, כי או שזה פנייה פנימית שלנו באמת ואז אנחנו מרגישים כאילו אנחנו לא עושים שום דבר, או שאנחנו מתחילים לעשות כל מיני דברים מבחוץ, כמו תלית שלטים וכדומה. הגענו למבוי סתום, מה אנחנו צריכים לעשות, להישאר עם מחשבה פנימית או עם דברים חיצוניים וזה יעבוד?
אני לא חושב שפעולות חיצוניות יכולות לעזור הרבה. זה פיזור. אם אנחנו עושים את זה כהכנה לכנס, משהו גדול ומיוחד, אז אחר כך איכשהו זה עובד. כי אתה מכין בזה המון דברים, אבל סתם לעשות פעולות פיזיות? אם אתה רוצה להתחבר ולשם חיבור אתה צריך לארגן איזו מסגרת חיצונית ואתה משקיע בזה כמה חודשים, זה אפשר להבין, אבל שהמטרה שלך היא החיבור ומאין ברירה אתה עוסק בפעולות חיצוניות.
אבל אם אתה לוקח פעולות חיצוניות כאין ברירה לעסוק במשהו פנימי, זה לא טוב. זה יכול להיות בתחילת דרכו של האדם או החברה, אבל זה לא צריך להיות כך. פעולה פנימית היא פעולה פנימית, צריכים בכל זאת לכוון אליה, אחרת שוב אחרי דובים לא תראה את היער. שוב תכנסו לכל מיני פעולות חיצוניות ותוכלו להצליח, אבל תכלס בפנים לא תהיה תועלת. אנחנו צריכים להתקדם בקצב הרבה יותר מהיר.
שאלה: כשאנחנו אומרים, "לקבל את הטוב ואת העונג", אנחנו צריכים להבין שאנחנו מתכוונים לחכמה, לבינה, להשפעה? מה זה הטוב והעונג?
אנחנו מדברים על השפעה לבורא.
שאלה: השפעה של מה, של תענוג, שהוא השפיע לנו?
. אני לא יודע, "תענוג שהוא ישפיע לנו", אני לא יודע. אני אמרתי, כמו שילד קטן חולה במשפחה, אני כל הזמן חושב ודואג איך אני מוציא אותו, איך אני משפיע לו, איך אני עושה לו טוב? שיכאב לי, על זה מדובר.
רוצים ממך לחשוב על הדוגמאות, מהן אתה יכול אולי לעשות משהו. אני נותן לך דוגמא, תחיה בתוך הדוגמא הזאת.
שאלה: עמדתי בתור בקופת חולים, כל האנשים הגיעו כמה זמן לפני שהדלת נפתחה, וממש היה מורגש שכולם משתוקקים להגיע. כשהרוקחת הגיעה, היא הייתה כמו משיח, בקונגרס לא הרגשתי רצון כזה. שאלתי את עצמי, מה ההבדל הזה, למה אנחנו, אלפי אנשים לא מצליחים, מה ההבדל הזה ברצון, בחיסרון?
אם היית עומד שם לבד, היית מרגיש אותו דבר או לא?
תלמיד: כנראה שלא.
זאת השפעת הסביבה בלבד. כל אחד מרגיש קצת חיסרון ומוסר את החיסרון לשני. פתאום נעשה לך כל כך חשוב שאתה רוצה להיות הראשון. יכול להיות שאתה מזלזל בתרופה הזאת ואפילו לוקח אותה משם אבל ולא משתמש. זו השפעת הסביבה.
שאלה: לכל אחד מאיתנו יש פחות חיסרון מאשר שם?
ודאי שפחות חיסרון. שם אתה מקבל מהם חיסרון ברור, שבזה תלויים החיים שלך, ואתה מיד לוקח אותה. ויכול להיות שתרופה שלוקחים שלוש פעמים ביום, בבוקר לקחת אותה מיד אחרי שקיבלת אותה, בצהריים כבר שכחת, לָמה? החברה כבר לא משפיעה עליך, הסביבה כבר נעלמה ואין חשיבות. אנחנו כמו חתיכת ברזל ומגנט, אם המגנט מחזיק אותו באוויר, הברזל עומד. אם לא מחזיק אז הברזל נופל, זה הכל.
שאלה: הבקשה להגיע לחיסרון צריכה לבוא ממני?
חייבים לארגן את החברה שתשפיע כך על כל אחד ואחד. שם חברה באופן טבעי השפיעה כך על כל אחד הביאה לו חיסרון וחשיבות, אצלנו לא, כי הדבר הוא מלאכותי. שם אתה לא הרגשת מספיק חשיבות בתרופה ואחרים בתור נתנו לך את החשיבות. כאן אתה לא מרגיש חשיבות בתרופה בכלל, והם לא מוסיפים לך.
שאלה: קראנו במאמר, שצריך להגיע לרצון להשפיע לבורא אבל מצד הטבע אין לנו את זה. מצד שני, אתה אומר שצריך לארגן את החברה ולסדר אותה, ומה שחסר לנו במיוחד עכשיו זה שתורגש דעת קהל. מה צריכה להיות הדרישה שלנו בשיעור בוקר, שתהיה דעת קהל, כדי שנגיע לרצון להשפיע? זה נקרא לארגן את החברה, שנדרוש את זה, שנרגיש? כי אם זה משהו שאפשר למדוד אותו, האם בזה צריך להתרכז, שזה יהיה לנו מצד הטבע, כמו שאמרת לארגן כלי אגואיסטי שישפיע עלינו?
אני לא מבין אתכם. נותנים לך אלף דוגמאות איך שהחברה, סביבה משפיעה על האדם, תחשוב איך אתה מארגן את הסביבה כדי שהיא תשפיע עליך. אין לי מה להוסיף. עושים את זה או לא עושים את זה? זו הבחירה היחידה. אתה שואל כאילו זה משהו מעורפל, משהו לא ידוע, משהו שאין בעולם הזה. בכל דבר שבעולם הזה יש לך סביבה שנותנת כלפי כל אבחון שבעולם הזה את דרגת החשיבות.
בכל מקום שאנחנו עושים משהו, אנחנו מסתמכים על דעת הסביבה, הדבר הזה פחות חשוב או יותר חשוב, מסוכן יותר או מסוכן פחות, נותן כבוד או נותן תענוג, חשיבות הסביבה מביאה לנו גאווה בעיני האחרים, או שאנחנו מרוויחים את זה בכסף או במנוחה או בבריאות? כל דבר תלוי בסביבה. לכל דבר, חוץ מהבהמה שבנו, שרוצה לחיות, לישון, לאכול, להביא ילדים, להיות בבית. אוכל, מין, משפחה, חוץ מזה, מעבר לזה הכל תלוי בערכים של החברה. אנחנו חיים בתוך זה, סביב זה כל הזמן. אנחנו לא מכירים את החיים?
אז מדובר על לארגן חברה, סביבה מלאכותית מיוחדת שהיא תעזור להגיע למטרה המסוימת, זה הכל. אנחנו נתאספנו כאן כדי לבנות חברה וכן הלאה, מה שרב"ש כותב. אם אני קובע איזו מטרה מלאכותית, לא חשוב, אני לא יודע מי היא, מה היא, קבעו לי אותה מקובלים, לא חשוב מי, אני מסכים, אני רוצה להגיע לזה, אז אני צריך סביבה שתעלה את החשיבות של אותה המטרה כנגד יתר המטרות. יכול להיות שיש לי עוד אלף מטרות בחיים, ליד כל מטרה יש לי סביבה שתחזק אותי, תעזור לי להגיע לזה.
אם קבעתי מטרה מסוימת למשל, להגיע להשפעה לבורא, השתוות הצורה, דבקות, לא חשוב איך להגיד, הפעולה עצמה שמשיגים, היא השפעה לבורא. אז אני צריך לארגן חברה שכל הזמן תשפיע לי חשיבות בהשפעה לבורא, זה הכול. ואין לי חוץ מזה שום דאגה, שאני אעשה רק את זה בפועל. איך אני מודד אם אני מצליח או לא? האם יש לי חסרון להשפיע לו, או לא?
שאלה: אם אני אקח את התקנון שלנו, אני אראה לך שאנחנו מקיימים את כולו. בכל זאת, מה חסר בארגון הסביבה, מה חסר עדיין שזה לא משפיע, ותלוי בנו, זה לא ברור?
זה תלוי בכם, זה בטוח, על זה אין שאלה. מה חסר, אני לא יודע. זה שאין תוצאה, ואפילו בדרך אין תוצאות רצויות, את זה רואים. אני לא מרגיש מהסביבה במשך היום איזה לחץ, לא מבחינה פיזית, לא אס. אם. אסים, שמתעורר בכם רצון מתוככם לחשוב על ההשפעה לבורא.
שאלה: אולי אנחנו לא מבינים מה זה השפעה לבורא
ודאי שלא מבינים, אז מה?
שאלה: אז איזה לחץ יהיה אם אני לא מבין מה זה?
רגע, איך יכול להיות שאני מבין אם אין לי חיסרון? לא מבינים, אז מה? אלא החברה מביאה לי חיסרון, אני לא יודע לפני כן מה זה.
שאלה: הדוגמא עם הילד, יש בה נפח, אני דואג לילד, צריך לתת לו תרופה, בגדים חמים, יש לי יכולת לחשוב על זה. כשאתה אומר להשפיע לבורא, חוץ משתי המילים האלו אין לי כלום, איפה יש פה נפח, במה זה מתבטא, יש בזה ביטוי חיצוני או פנימי, אולי אני כן משפיע, מה הביטוי החיצוני של שתי המילים האלו?
אחרי שיהיה לך חיסרון להשפיע לבורא, אתה תבין מה זה להשפיע לו. ולא לפני כן, כי חיסרון זה הכלי שבו אתה תראה למי להשפיע, איך להשפיע, מה להשפיע. אז אתה תדע, החיסרון יקבע את הכול.
שאלה: אני מנסה לברר שיטה. אולי זו השיטה להגיע למבוי סתום, שאין לך?
דורשים מאיתנו לחפש איך אנחנו מביאים לדאגה מלאכותית שלנו את ההשפעה לבורא. רוצים מאיתנו שאנחנו נדאג בצורה מלאכותית, חיסרון כשאין חיסרון. אתה שואל אותי איך לעשות? תחשוב. חוץ מזה אין על מה לחשוב.
שאלה: בזמן שיעור בוקר חיסרון מלאכותי יכול להפוך לחיסרון אמיתי?
בזמן שיעור בוקר זה לא חיסרון. שם אתם נמצאים תחת השפעת המחבר, שאתם דבוקים אליו באיזו מידה וזה מה שמשפיע עליכם. זו לא השפעה של הסביבה, לא התרוממות הסביבה, אלא השפעה שבאה מתוך דבקות במחבר, איכשהו אתם מחוברים אליו, מתעוררים מהמילים שלו.
שאלה: מתוך המאמר אני מבין, שלמעשה החיסרון צריך להתגלות אצלי למעשה במקביל לבחינה ד', בהתפתחות של הארבע בחינות דאור ישר ושמה צריך להתגלות לי החיסרון. איך הקבוצה יכולה להשפיע עלי אם למעשה אני לא מפתח את החיסרון הזה? כמה שהסביבה תהיה נהדרת ותהיה לה השפעה? מה צריך להביא אותי בסופו של יום, לכך שהקבוצה תוכל להשפיע, זה שאני אעבוד על עצמי כל הזמן על החיסרון?
אתה אומר כך, סביבה היא כמו קיר, או מִתקן, או מערכת, אני משפיע עליה, מקבל ממנה בחזרה השפעה מוגברת שלי, אבל אני צריך להשפיע, ואז אני מקבל ממנה השפעה מוגברת.
שאלה: האם ניתן להפריד בין שני הרבדים האלה בכלל? זאת אומרת שבן אדם שלא עובד על פיתוח החיסרון שלו, יכול להגיע להשפעה לבורא?
מה זה לא עובד? הוא עובד עד כמה שהוא מסוגל. על מה אנחנו מדברים, אנחנו רואים מתוך הניסיון שלנו, שהאדם בעצמו לא מסגול, שמרגע לרגע הוא שוכח. אפילו אם ישים לידו שעון או איזה שוטר שכל הזמן יעורר אותו לחשוב על השפעה לבורא, הוא לא יעשה זאת. הוא לרגע אחד יתעורר ושוב זה יכבה, כי האגו שלו כולו הפוך. זה כמו שאתה מדליק גפרור בתוך אולם חשוך, במה זה יכול לעזור לך?
לכן אומרים כך, המערכת עצמה, שהיא תלויה וכלולה מהיחידים, צריכה להתחיל כולה יחד להיות סביב הרעיון הזה וכל הזמן לחשוב על ההשפעה לבורא. בזה צריכה להיות הרגשת הערבות. זה לא חשוב שלקחנו רעיון מלאכותי, יכול להיות שאין בזה כלום, אין בורא ואין להשפיע לו, אין כלום, אלא פשוט יש התחייבות שלי כלפי החברה, שאני מחזיק את החברים שיהיו ברעיון המופשט הזה, לא לחשוב על פיל לבן. אני רוצה שכך זה יקרה להם. כך כל אחד ואחד עובד עכשיו יחד איתי על הכוונה הזאת.
מה זה עוזר לנו? זה עוזר לכולנו להתחבר. חוץ מזה מקובלים אומרים שאם אתם עובדים על כוונה הזאת שאתם רוצים כולם להתחבר ולהחזיק את כולם בהשפעה לבורא, השפעה לבורא נקראת שאתם מעוררים את האור המחזיר למוטב. מיד בתוך זה ישנה פעולה הפוכה, נגדית. אתם רוצים להשפיע לאור, האור משפיע עליכם. אם אתם לא משפיעים על האור, אלא רוצים לחזק את כולם יחד, אז אתם עושים כמו ברוסיה, אצל הקומוניסטים, אז האור לא משפיע עליכם ואתם מקבלים מכה.
אבל אם אתם מתעסקים במשהו שיש כנגד זה אור מקיף, אתם זוכים לברכה. הדברים הם מאוד מאוד פרקטיים, פשוטים, רק צריכים לבצע. ובצורה מלאכותית אין בזה חשיבות, ודאי שהבורא הוא הדבר המנותק ביותר. אנחנו לא יודעים באמת מה זה נקרא להשפיע, למי להשפיע, מה להשפיע, בשביל מה להשפיע, שום דבר. אבל זה לא חשוב, החברה שעוסקת בזה, היא עושה את זה. כל דבר שהוא מעל הגשמיות, מעל הבהמיות שבאדם, שליטה, כסף, כבוד, מושכלות.
היום יש אופנה להיות רזה, לפני מאתיים שנה או שלוש מאות שנה הייתה האופנה להיות שמן, כי שמן נקרא שאתה עשיר, שיש לך מה לאכול, אז הייתה בעיה. ואז זה היה סימן של חשיבות. היום זה ההפך, כמה שהעצמות בולטות יותר האדם נקרא יותר יפה. תסביר לי לָמה? כי זו הסכמה החברתית. אין בזה שום דבר, אלא כך קבעו. כמו עם כל האופנה, עם כל דבר. אבל אתם רואים שאנשים נהרגים על זה, הם חיים רק בשביל זה, מה לא עושים?
קראתי איזה מחקר, זה מעניין מאוד. אנשים מוכנים לחיות חמש שנים פחות, רק להוריד חמישה קילו פחות. שואלים המון אנשים, נשים בדרך, כלל מה עדיף? "את זה אני רוצה", חמישה קילו פחות, במקום לחיות חמש שנים. זו לא השפעת הסביבה, זה נגד הבהמה שלי. אבל נתנו לזה חשיבות יותר מכל דבר אחר.
תלמיד: אם זה במישור הגשמי, זה ניתן ליישום.
זה ניתן ליישום במישור הגשמי אבל אני אומר לך שזה נגד הטבע איך שאנשים נהרגים על זה, וזה דבר מלאכותי, אלא שהחברה קבעה כך. מי זאת החברה, מי קובע את זה? אלו אנשים שכדאי להם לעשות את זה, שהם מרווחים מזה באופנה, בכל הנתונים שלהם.
אני רוצה להוציא מזה רק מרכיב אחד, המלאכותית שבזה. זה לא טבעי, אלא כך קבעו וזהו. אם היה בזה משהו שמחזיק את הבהמה, יותר בריאות, יותר סקסיות, יותר רוגע, משהו שטוב לחיים, אוכל, מין, משפחה, אבל זה דבר הנפרד ואנחנו מצרפים לזה את כל הדברים האחרים.
אותו דבר כאן, לָמה אני מרבה לדבר על זה? זה לא שונה. מה אכפת לנו, במקום להשפיע לבורא, בוא ניקח משהו אחר, איזה כוכב. ודאי שזה קצת יותר קל, כי את זה אנחנו יכולים לקשור יותר לעל מנת לקבל לעצמנו.
שאלה: כדי להגיע למצב של חברה שיכולה להשפיע ולדרבן אדם להגיע לשיעור בוקר, אני חושב שכל אחד גם צריך להגיע לעבוד על עצמו, להגיד, מה גורם לי הנאה בזה שאני בא לשיעור בוקר, אפילו שאני עייף. אם אני יודע שאני איהנה להיות עם החברים בשיעור בוקר, זה יריץ אותי, כמובן בדרך למטרה, כמובן שהמטרה היא להשיג את הבורא באמצעות הקבוצה. אבל כל אחד צריך למצוא איפה הוא מפיק את התועלת מהשיעור בוקר ומהסביבה החברתית. האם ניתן להפריד בין הרובד האישי, לרובד החברתי?
אני לא יודע, אתה צריך לדבר עם כולם ולחשוב איך לארגן את זה. אין לי מה להוסיף.
שאלה: אני שואל אם אפשר להפריד בין שני הדברים?
לא יודע, תעשו מה שאתם רוצים. רק שהכול כתוב. הייתה כאן שאלה איך אנחנו מיישמים את עצות הרב. לרב אין עצות.
שאלה: מה הריץ את הרב ללכת וללמוד קבלה, ולקום בשלוש בלילה ולהיות צמוד לרב"ש?
גם אתה כך. עכשיו אנחנו מדברים על משהו אחר.
שאלה: לא, אבל אתה עשית את זה, זה כבר מאחוריך.
לא מאחרי, אתה לא יודע מה מחכה לך אחר כך. אתה חושב שאתה עובר איזה מחסום ומשתולל איך שבא לך, אז אני אומר לך, העבודה לא נעשית יותר פשוטה, זה כמו בחיים שלנו.
תלמיד: אבל יש שלבים שצריך לעבור אותם?
יש שלבים, אבל אף שלב הוא לא יותר קל מהשלב הקודם.
תלמיד: הוא יותר קשה אבל צריך לעבור את השלבים הראשונים, להגיע לשלבים הקשים יותר.
אתה חושב, שאז אני אבין ואז יהיה לי יותר קל כי אני אסכים עם עבודת ה', עם להשפיע לו. אבל זה לא כך. בזה כל הקושיה תמיד עד גמר התיקון, ואחרי גמר התיקון אני לא יודע, אבל אני כבר לא מצפה למשהו טוב.
שאלה: זאת אומרת, צריך להיות אופטימיסט בשביל מצב כזה?
אני אופטימיסט רק בדבר אחד, שאני כל הזמן מתקדם להשפעת יתר לבורא, זה הכל. כל זמן שאתה לוחם נגד האגו שלך, אתה מודד את הדברים בלי רוגע, בלי מנוחה, ולא באיזה הישגים.
שאלה: כשאני מנקה את הבית, אז אני יודע מה התוצאה שאני רוצה שתהיה, ואני רואה גם את ההתקדמות. ברור לי שכאן אני לא רואה התקדמות, שוכח את המטרה של מה שאני עושה, אין לי תוצאות בדרך, ואם יש לי, אני מקשר אותם לכל מיני דברים אחרים. איך בכל זאת כן לראות איזה שהן תוצאות או סימנים?
תוצאות אתה צריך לראות בזה, שאתה כל הזמן נמצא במחשבה על המטרה. זו התוצאה, לא יותר מזה. זאת דוגמא עם המזגן או עם הקול, עד כמה שאנחנו שולטים או לא שולטים במצב, מוכנים לשמוע או לא מוכנים לשמוע. או קודם כל אומרים לא. לא, אז לא. כל הידיעות נמצאות בשליטת האדם, הוא לא יודע למה. אם לא יודע למה, אז אין מה לעשות. הכי קל להגיד, שהכול בסדר, רק שכך אי אפשר לשנות מציאות.
שאלה: באיזה שיעור אמרת, שבזמן השיעור נפתח לנו מין קו טלפון כזה ישיר לבורא. מה לעשות במצבים שאתה מרגיש שאתה לא יודע מה לבקש?
יש בחירה חופשית אחת, אתה שואל, איפה עוד אני יכול להרוויח כאן או שם, אומרים לך, אותו הפיתרון. מה אתה רוצה עוד לשמוע ממני, אין יותר. נתנו לך רק לעבוד בדבר אחד, תאר לעצמך שכל היתר סגור, בכל היתר אתה מסודר ותלוי בבחירה החופשית שלך. בנקודה הזאת כמה שאתה לוחץ, כל היתר הפרמטרים, פעולות, אמצעים, סיטואציות למיניהן ישתנו בהתאם לְמה שאתה תשתמש בבחירה החופשית שלך. אל תלחץ על שום דבר אחר, אלה כפתורי סרק, רק כפתור אחד עובד. ואתה שואל כל הזמן עוד האם יש עוד משהו? אין עוד משהו, שום דבר. פשוט תנקו את הראש מכל דבר חוץ מזה. אתה מרגיש חוץ מהכפתור הזה שיש עוד אלף כפתורים, שחסר לך זה וזה, ולעשות כך או לעשות כך.
שאלה: אנחנו אומרים כל הזמן לארגן את השפעת הסביבה. מבחינתי המרכיב הכי גדול בסביבה שלי, זה אתה. אני שומע אותך שלוש שעות בבוקר ועוד איזה שעתיים בצהריים, ועוד קורא משהו, וכאילו אני מנסה להסתכל מבחינת הבחירה החופשית שלי, זה שם.
זו כבר טעות.
שאלה: אני ממשיך לצד השני, ואתה אומר לי, "עזוב אותי, לך לחברים שלך".
אני הבחירה החופשית שלך?
שאלה: לא, אבל אני מרגיש שאני לא יודע ללכת לחברים שלי. רשום שמה כמו שרושמים "ואהבת לרעך כמוך, תראה כל חבר כגדול הדור", בסדר. לא יכול, לא יודע מה זה, זה לא אמיתי, זה שקר.
נכון.
תלמיד: אני לא יודע מה לעשות עם זה.
עם השקר הזה תתחיל לעבוד, אז מה אם זה שקר, מה יש? ודאי ששקר. הוא אומר לך, לא רק שאתה מזלזל בהם, אומרים על רבי שמעון וחבריו ששונאים זה את זה, לא יכולים להסתכל זה על זה. ודאי, אלא מה? אתם מחכים שיבוא רצון לעבוד בתוך החברה כדי להשפיע לבורא, איך יכול להיות דבר כזה? ברצון זה אף פעם לא יקרה.
עכשיו, כשאתה נמצא תחת ההשפעה שלי בשיעור הבוקר, זו לא בחירה. וזו לא הצלה, זה כלום, אני אומר לך ברצינות. זה לא שווה שום דבר, אם זה לא ממשיך אחר כך בעבודה בחברה. זה איזה מין עירוי, משהו שאתה מקבל, איזו זריקה, ואחר כך אתה צריך להמשיך, לא יותר, ממני, מהחברים האלו. זה הכל לא, זה רק לתת לך מרץ איפה לעבוד, ואם אחר כך אתה לא עובד אז זה הולך סתם, זה מרעיל אפילו אותך. זו תורה ללא מלאכה, כתוב על זה הרבה.
שאלה: אני יודע שבמשך היום יש לי המון אנרגיה וכוחות להשקיע בהמון דברים, אבל שזה מגיע לכך שצריך להשקיע כוחות ולארגן את החברה, כמו שאמרת במימוש של בחירה החופשית שלי, אני מרגיש שכאילו אני יושב על כסא גלגלים, אני לא יכול לזוז, אני לא יכול לעשות כלום הרבה פעמים. מאיפה אני מקבל כוחות לזה? זה כאילו מעגל סגור כזה שגם מזה אני צריך לקבל כוחות מהסביבה, אני לא יודע איך לקום.
אני לא יודע אם לארגן, או לא לארגן. תפסיקו לארגן, כי אתם עושים מזה עוד ישיבה ועוד משהו, זה רק מטשטש את הדברים. פחות פעולות פיזיות. זה סתם, נעשה גיבוש, נלמד עשרים וארבע שעות, נשיר ונרקוד עוד יומיים, זה לא זה. צריכה להיות עבודה פנימית, אחריות פנימית, ערבות פנימית, זה הכול בפנים.
זה צריך להיות ריכוז, מאמץ פנימי איך אני משפיע בכוחי, במחשבה שלי, ברצון שלי הפנימי, על האחרים. אבל ההתחייבות הזאת, היא חייבת להיות התחייבות כללית. זה נקרא עבודה בהסתרה, כי אף אחד לא יודע מה אתה עושה. כן עושה, לא עושה, אבל תוצאות חייבות להיות בשטח, והן אינן, סימן שאין עבודה.
שאלה: אמרת קודם, שבזמן השיעור אנחנו נמצאים תחת ההשפעה שלך, אז מה זה אומר? מה זו הדרישה שאנחנו מבצעים בזמן השיעור, הדרישה לאור שיתקן?
אותה דרישה.
שאלה: מה זו תפילה?
לא יודע, יש לך פעולה חופשית אחת, מה השאלה, פעולה חופשית אחת נמצאת וזהו. למשל אם אתה נמצא בבית סוהר ויש לך דלת עם המנעול, והמנעול הזה הוא כל המקום שיכול לתת לך יציאה לחיים, אז מה אתה שואל, "איזה פעולה יש עוד?
שאלה: אני לא שואל איזה פעולה, אלא האם הדרישה הזאת היא תפילה?
שיהיה תפילה, צעקה, תרביץ למישהו, אני לא יודע מה.
תלמיד: רציתי להציע הצעה לגבי תפילה, למדנו מרב"ש בחנוכה, שתפילה היא כמו בתפילת שמונה עשרה, שלושה חלקים, שמתחילה בהודיה ושבח, ואז דרישה, ואז שוב הודיה ושבח. רציתי להציע, שבשיעור בוקר ההכנה תהיה פנימית, שנהיה בתחושה של הכרת תודה, ונתחיל את השיעור בהכרת תודה, ונסיים אותו בהכרת תודה. שנעשה מין מבנה של תפילה.
בקשה, נסו. רק בעיה שלנו שאנחנו בטלוויזיה, אני לא יודע איך הם יבינו ויקבלו את זה.
תלמיד: הכלי העולמי צריך להשתתף בזה.
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה חושב שזה ישפיע? או היום אולי כן, מחר בטוח שלא.
תלמיד: אני רואה שככה המקובלים מסבירים שתפילה צריכה להיות, שקודם כל אני צריך להיות בהרגשה של הכרת תודה.
צריכים לחשוב, כי אנחנו נמצאים בכל זאת לפני כולם.
(סוף השיעור)
"לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (מסכת קידושין פרק א')↩