שיעור בוקר 19.12.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 18.12.2017

https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/DdjcZM5X?activeTab=downloads&mediaType=video

שיעור בנושא חנוכה:

ספר 'כתבי רב"ש' כרך ב', חלק מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 1248, מאמר: "מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה"

מי הם הגיבורים ומי הם החלשים? ודאי שהכול קיים בתוך האדם, גם היוונים, גם המכבים, כולם, האדם הוא עולם קטן. ומיהו החלש ומיהו הגיבור? חלש, ברגש ובשכל, שלא מבין שהעולם בכוונה נברא בצורה כזאת כדי שנוכל לייצב את עצמנו נכון כלפי המציאות, היינו כלפי כוח הבורא.

מה שמבלבל את האדם, גם אדם רגיל בעולם הזה שקשה לו להבין מה קורה עימו, גם אלו שנכנסים לעבודה פנימית, הוא לתפוס עיקרון אחד גדול, שהעולם מנוהל על ידי שתי מערכות שבאות ממקור אחד, מהבורא, אבל כלפינו הן נפעלות כשתי מערכות שונות, מערכת השפעה ומערכת קבלה, או מערכת קדושה ומערכת סטרא אחרא, טומאה. שתי המערכות האלה פועלות זו אחר זו, יש ביניהן הרבה מאוד צורות התקשרות שאנחנו לומדים, בכל מדרגה, בדומם, צומח, חי ומדבר וגם בכל אחת מהן, מזה באה החלוקה לזמנים ולרמות. אבל העיקר בשבילנו בתפיסה ראשונה הוא לגלות שאין עוד מלבדו, ששתי המערכות האלה באות ממקור אחד.

לכן "חלש" ו"גיבור" כלפי ההבחן הזה בינתיים, הוא בזה שהאדם מייצב את עצמו גם כשהוא נמצא תחת מערכת הקדושה וגם כשהוא נמצא תחת מערכת הטומאה למקור אחד, שזה בא ממנו אך ורק כדי לייצב את האדם, לחנך אותו, להעמיד אותו במצב שהוא צריך להיות כאדם, הדומה למאציל. לכן כאן אנחנו צריכים לבנות את הגיבורים שבנו, מאיתנו. איך לבנות? ודאי שעל ידי הסביבה, על ידי לימוד, על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל המטרה היא לעמוד בהבנה, בהכרה, במעמד חזק, יציב, לא חשוב איפה אנחנו נמצאים, או במערכת האחת או במערכת השנייה, באיזה מצבים שיהיו, אנחנו כולנו דבקים ל"אין עוד מלבדו" ובזה אנחנו נמצאים.

לכן הגיבור הוא מי שלא מתפעל מאיזה מילויים שמגיעים ולא נופל מזה שבא איזה כוח שמרוקן אותו, אלא הוא תמיד מחזיק את עצמו בקו האמצעי כלפי הבורא. כי הוא המקור של כל מה שקורה לי ואני לא נותן לעצמי להשתנות, לא על ידי הכוח הטוב וגם לא על ידי הכוח הרע, העיקר בשבילי שהם כאמצעי להחזיק את עצמי בכל הכוחות בבורא. והקבוצה כאן היא אותו הכלי, אותו העוגן שעל ידו אני יכול בטוח להיות דבוק בבורא, כי הבורא, מי הוא ומה הוא, זה מורגש רק במרכז הקבוצה.

לכן אם האדם מחבר נכון את כל הדברים האלה, האמצעי זו הקבוצה, המטרה היא דבקות בבורא בכל התנאים המגיעים אליו מהקצה אל הקצה, אז הוא נקרא "גיבור", "מכבי" שמנצח את המלחמות. בואו נראה מה כותב כאן רב"ש.

מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה

"הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.

ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה "כלל גדול בתורה". וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש ב' פירושים:

א. כפשוטו בין אדם לחבירו,

ב. בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", שמפרשים, זה הקב"ה, שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות "ואהבת לרעך כמוך":

א. צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן תורה". לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות.

כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע שבאדם מראה לשון הרע על הבורא, אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי שאני אוכל לאהוב אותו", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, שהיא אהבת ה'.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא, שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו למוטב".

וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.

הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא. הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.

ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על כל העולם. היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".

היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי יכול לראות את עין ה', שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות הצורה", המכונה "דבקות בה'".

לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. מה שאין כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע."

סדנה

איך אנחנו יכולים לקבוע את זה? כנראה שקובעים את זה דווקא בזמן ירידה, בזמן מלחמה, ואז אנחנו יכולים לצאת לקרב נגד כל אותם הכוחות שמחלישים אותנו ומסיטים אותנו מהדרך כביכול, זורקים אותנו ממצבים קרובים לבורא למצבים רחוקים יותר, ומה אנחנו אז עושים, איזו מלחמה אנחנו יכולים לעשות? כל המלחמות הן ודאי, בזה שאנחנו מתאחדים, "מי לה' אליי", רק בחיבור עושים את זה.

איך אנחנו בזמן ירידה, נפילה, פרטית, כללית, מגייסים את עצמנו למלחמה? כי דווקא כאן הזמן, במקרים כאלו להילחם ולעלות דרגה, להפוך את הפך הקטן לפך גדול של שמן ולנצח את הכוחות שלנו שבאים להפריד, דווקא לחבר אותם אחר כך למערכת החיבור שלנו ועל ידם לעלות. כי אי אפשר לעלות אחרת, אלא כשאנחנו בזמן הירידה מגייסים כוחות ומתעלים מעל הרמה הקודמת לרמה יותר גבוהה, על ידי זה שמצרפים את הכוח הרע לכוח הטוב.

איך אנחנו עושים את זה? אבל בפועל, בצורה פרקטית, מעשית, וגם לא כולנו יחד, כל אחד שנמצא באיזה מצב שמסדרים לו מהשמיים, איך אנחנו משתמשים גם במצבים הטובים, גם במצבים הרעים, כל אחד, כל קבוצה שנמצאת כל הזמן בתחלופה פנימית בין חבריה, וכך כל הקבוצה הגדולה שלנו בעולם, אנחנו רואים קבוצות נופלות, עולות, מתעוררות, איך אנחנו מסדרים את עצמנו כדי להיות כל הזמן בעלייה, כי שני הכוחות האלה פועלים כל הזמן, בכל אחד ובכולנו לסירוגין. איך אנחנו מסדרים את עצמנו כך, שהמנוע שלנו כל הזמן יעבוד לקידום?

*

"אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות, זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".

וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".

וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".

היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים עצמם, שהם בחינת "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.

מה שאין כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת החסד, הוא מטעם, שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.

וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא "חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי. מה שאין כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.

לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה.

ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.

וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".

שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הניסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.

וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתני, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא על מנת לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.

ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.

נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:

א. הבורא,

ב. הנבראים.

היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.

ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".

פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בעל מנת לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בעל מנת להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בעל מנת להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בעל מנת להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".

ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ומיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') "אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ומיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".

שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ויחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב.

והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב."

איך אנחנו מסדרים כך, שלא חשוב מה אנחנו מקבלים, זה לטובה, ואנחנו על פני כל ההתגלות הזאת של פעולות רעות, טובות, יפות, לא, מכוונים את עצמנו למקור אחד, שהוא "אין עוד מלבדו"? איך אנחנו עושים זאת?

*

למה הפעולה הכי מועילה, הכי טובה היא הצעקה של המכבים "מי לה' אליי", כשהאדם מרגיש שהוא הנציג של העשירייה כלפי הבורא, והוא חייב לסחוב אותם, כל הזמן לדאוג להם, להביא את כולם לקשר עם הבורא, שהוא הנקודה המקשרת בין תשעת החברים לבורא, תמיד מטפל בהם, תמיד עושה את זה, הוא כלפי הבורא וכך כל אחד ואחד, ואז בצורה כזאת, זו צורת ההשפעה האמיתית שנמצאת לפניו, כולם נמשכים וניצולים מכל הדברים וגם משתמשים בכל מצב שיהיה כטוב, מקשרים אותו תמיד לבורא עבור הקבוצה, זו הפעולה, אני חייב להיות נציג הקבוצה כלפי הבורא. כל הזמן לדאוג רק לזה, להרגיש את עצמי אחראי. איך כל אחד חושב שזה התפקיד שלו, ומה הוא עושה?

זו לא רק תפילה עבור החברים. אלא להיות אחראי עבור כולם, גם מצד הטוב, גם מצד הרע. להיות הנציג כלפי הבורא, אתה אחראי.

*

שאלה לפי המאמר, מה נקרא "מסרת גיבורים ביד חלשים", מי זה "גיבור", מי זה "חלש", ואיך זה קורה? לחשוב ביחד.

*

איך אני מעלה דאגה למצב הקבוצה למעלה מהדאגה האישית, ואיך אני מעלה אותה עד כדי כך שאני חייב מחוסר אונים לפנות לבורא?

*

איך זה שקבלת, הערכת כל החברים כגדולי הדור לא מונעת ממני לדאוג להם ולהעלות תפילה עבורם לבורא? אנחנו צריכים כל הזמן ממש לסדר את עצמנו כשני קווים, המגיעים לשלישי. גיבורים חלשים, שלום מלחמה, שהכול יתחבר יחד. איך עושים זאת?

*

קריין: אנחנו בעמ' 1252, טור א', שורה שלישית.

"ידוע, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך לתקן את הכלי קבלה שלו, שיהיה בידו כח לעשות הכל להשפיע. והאדם צריך לתת כוחות, ויעשה את כל מה שיש בידו לעשות. ואז הוא בא לידי החלטה, שבלי עזרת ה' אין שום מציאות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "גאולה". היינו, שיוצא מגלות מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל.

והגאולה, כולם מבינים, שזה שייך לה', היות שהאדם רואה, שאין שום אפשרות לצאת מהגלות מכח עצמו. אולם יש לשאול, מאיפה הוא יודע, שלצאת מהגלות של הרצון לקבל תלוי רק בה', ואין זה בידי אדם.

התשובה היא, היות שכבר עשה לפי דעתו, מה שביכולתו לעשות, ולא זז מאומה מהרצון לקבל שלו. אלא להיפך, הוא רואה, שמעת שהתחיל לעבוד את העבודה, בכדי להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", הוא רואה עכשיו ממש אחרת, שהוא הלך אחורה.

כלומר, שהוא רואה, איך שעתה הוא משוקע באהבה עצמית יותר מתמיד. ומטעם זה, האדם, כשזכה לגאולה, היינו לצאת מהגלות הזו, הוא אומר, שרק הבורא יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, כלומר שהגאולה שייכת להבורא.

מה שאין כן להכנס בתוך הגלות, היינו להיות נכנע לשליטת הרצון לקבל, בטח זה שייך להאדם. כלומר, שהאדם אשם בזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהאדם בעצמו נכנס לגלות.

על זה בא הכתוב להשמיענו, שלא כך הוא, כמו שהאדם מבין. והגם שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, היינו שהכל תלוי בה'. ועל זה נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם". שענין "עולם" ידוע שהוא מלשון "העלם והסתר". ויש לדעת, שבענין הגלות יש להבחין ב' בחינות:

א. שהאדם לא מרגיש שיש העלם והסתר,

ב. שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כלומר, זה שאין האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם, זה ה' עשה. וזהו לטובת האדם, היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע. נמצא, שה' עשה את המצב של טרם ביאת האדם לתוך ההעלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". היינו, עד שנברא ההעלם. ואח"כ האדם בא לידי מצב של העלם והסתר. ולמצב הזה האדם בא דוקא לפי ערך התגברותו בתו"מ, בעל מנת להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע".

וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". כלומר, זה שהאדם בא לבחינת העלם והסתר, זה בא ממך. וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". ולאחר שהוא כבר בגלות, אז באה הגאולה. וזה "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון"."

זאת אומרת, הכול תלוי עד כמה אנחנו משייכים לבורא את כל מה שעובר עלינו.

שאלה: איך גורמים לרצון, לאדם, להרגיש מצב שהוא עשה כבר את כל מה שביכולתו לעשות?

את זה אנחנו דווקא רואים על אנשים אפילו שיוצאים מחכמת הקבלה. מה הם בעצם רוצים להגיד? עשיתי מה שאפשר, שום דבר לא קיבלתי, שום דבר לא השתנה, אין כאן מה לעשות יותר. זאת אומרת, הם מרגישים שעשו את הכול. אלא יש הבדל, האם אדם אומר, עשיתי את הכול ושום דבר לא עזר לי, ונשאר לי רק דבר אחד לפנות לבורא. נמצא בחוסר אונים מכוחותיו או סתם בחוסר אונים. זה ההבדל.

ההבדל הוא תלוי בסביבה. זה שאדם יוצא ולא נשאר, זה מפני שהסביבה לא מקרינה לו את העובדה הזאת שכולם עובדים יחד כדי להתקשר לכוח עליון. אם אדם לא מתפעל מזה, לא נקשר לעבודה בקבוצה, אז בדרך כלל זה גורם לו לצאת. כי הוא לא מרגיש שיש במה עוד לתלות את העתיד שלו. ככה זה.

תלמיד: איך עוזרים לאדם לשים לב על כך שהוא מכוחותיו כבר לא יכול לעשות?

מכוחותיו הוא לא יכול, נכון, זה טוב מאוד.

תלמיד: כן זה טוב מאוד, אבל איך עוזרים בעצם לכל אדם ואדם.

זה הכול בגלל שהחברה גם מקרינה לו את העובדה הזו שרק ביחד אנחנו צריכים להגיע למטרה, שלבד למטרה לא מגיעים. או שהוא נותן הגדרה לא נכונה לעבודה הרוחנית ולמטרה הרוחנית. שהעבודה הרוחנית זה נקרא שעובדים יחד כדי לייצר כוח אחד בהשתוקקות לבורא שהוא אחד לכולם והוא מושג רק ביחד. וזאת המטרה. זו עבודת דבקות, ובמידה שאנחנו דבוקים זה לזה במידה הזאת אנחנו דבוקים בבורא. כי הוא סך הכול מה שאנחנו משיגים.

תלמיד: אז מה גורם לנו לפנות לבורא?

מה גורם?

תלמיד: מה גורם לפנות לבורא?

קודם כל זה שאנחנו עובדים בזה שכך כתוב, ואחר כך שהמאור המחזיר למוטב מושך אותנו לזה והייאוש. שכל הזמן אנחנו צריכים לכוון את עצמנו. אם אני נמצא בקבוצה וכל אחד וכולנו יחד מחייבים את כולנו כך לראות שבקשר בינינו אנחנו מגיעים לבורא, כי בקשר בינינו, בחץ הקשר בינינו אנחנו נוגעים בו, אז אני רוצה או לא רוצה, אבל אני כבר מבין שזאת העבודה ולא מה שנראה לי אחרת בצורה אישית שאני אעשה וכולם, מה זה כולם? אני קיים וזהו. אין דבר כזה.

אני חייב לקבל כל הזמן הכוונה נכונה מהקבוצה וכך כל אחד. זאת אומרת, שחוץ מזה שאני עושה עבודה פרטית, אני כל הזמן חייב גם כלפי הקבוצה לתרום לקבוצה את ההפצה. מהי ההפצה בקבוצה? שאני מביא להם כל הזמן דוגמאות, עובדות, שרק יחד אנו מגיעים לבורא. את זה כל אחד חייב. ולמרות שהוא כל הזמן נמצא בתוך האגו שלו, אבל לאט לאט, דרך מה שמשחקים זה עם זה כך, כל אחד כלפי החברה, שהוא כאילו נמצא בעבודה קבוצתית וכאילו נמשך לבורא, על ידי זה בכל זאת מעוררים אור מקיף.

יש שני חלקים בכלי המתוקן, לא מתוקן, אלא שנמצא בדרך לגמר תיקון, זה החלק הפנימי והחלק החיצון. החלק הפנימי זה ט' ראשונות שיש שם אור והחלק החיצון זה מלכות שאין שם אור. ואז כלפי המלכות יש אור מקיף ואנחנו כל הזמן נמצאים תחת השפעת האור המקיף מעוררים אותו או לא. למדנו את זה ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" קצת כשהתחלנו ללמוד.

תלמיד: מה ההבדל בין הייאוש האישי שלי לבין הייאוש שאני רוכש מהקבוצה?

אני לא רוכש מהקבוצה שום ייאוש, אני לא רוצה להתפעל מהייאוש שלהם. אני קודם כל חייב לעורר את עצמי על ידי זה שאני כותב פתק לעצמי ביומן, תזכורת משהו, אני חייב לעורר את הקבוצה, מה זאת אומרת ייאוש מהקבוצה, ייאוש מעצמי וייאוש מקבוצה, אז תקבור את עצמך וזהו. איך זה לעבוד. אתה חייב, כמו שאמא קמה, אמנם שיש לה חום היא חולה ומשהו, אבל התינוק נמצא הוא דורש את הטיפול שלה, ואז היא קמה והיא עושה, ועל ידי זה היא מתרפאת דרך אגב. ככה זה, אין מה לעשות, זה טיפול שכל אחד חייב לתת.

אדם שכל הזמן מזלזל, מלמדים אותו, מחזקים אותו, מכוונים אותו שיתכלל בקבוצה, אבל אם הוא כל הזמן ממש ממש מזלזל, אז אין לו מקום. יכול להיות שאנחנו בכוונה נסבול אותו, אבל בעצם אנחנו רוצים שבקבוצה כל אחד ידע איך שהוא מתחייב כלפי הקבוצה, כלפי כולם.

שאלה: הוא כותב כאן "והגם שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, היינו שהכל תלוי בה'." אני רוצה לדעת "להאמין" שהוא כותב כאן זה לא מה שאנחנו אומרים שאמונה זו השפעה אלא אמונה כמו שעמך אומרים.

במה שיש לך.

תלמיד: זאת אומרת קודם כל לסדר את מושג הבורא.

"אמונה" זה בכל זאת כוח. או שהוא מגיע מזה שאתה מאמין סתם בבני אדם שהוא גדול, או שלא חשוב מה, זה בכל זאת כוח שמצטייר בך ונותן לך אפשרות לעשות פעולה.

תלמיד: אז אנחנו מסדרים שלכל אחד קודם כל יש את הכוח הזה, ואז אם אין אני לי מי לי ואז אני עושה פעולות לחיבור העשירייה כנציג את העשירייה. הסדר הוא לסדר לעצמי קודם כל את האמונה הזו ואז לעשות את הפעולה. אני מנסה להבין.

ישנה אמונת חכמים שהם אמרו שאני חייב כך לעשות. אם אני רוצה לעלות על השיטה שלהם, לרכוש אותה, אני חייב לעשות מה שהם אומרים. אני מגיע לבית ספר אם אני לא אשמע את המורה שאומרת שאחד פלוס אחד זה שניים. אני לא יודע, אבל אני שומע. אבל עכשיו אתה יודע. למה? כי כך אמרה המורה. זה בדרך כלל מורה לא מורה. אם היא תגיד אחד פלוס אחד זה שלוש, ואני לא יודע כלום לפני זה, אז אני ככה אקבל את זה.

זאת אומרת אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לקבל עובדות על המערכת שאנחנו קיימים ממישהו שנקרא מורה, מורה דרך. אם רב"ש אומר "אנחנו נתאספנו כאן" וכן הלאה כדי לקיים כאלה חוקים וחוקים, אין לי ברירה, אני חייב לקבל אותם כחוקים, חוקי החברה, שבתוך החוקים אם אני מקיים אותם אני מגלה בורא. נקודה.

אין יותר לא אכפת לי שום דבר חוץ מזה, אלא לקיים את החוקים בתוך החברה כדי לגלות בה, לא על ידי הלימוד, לא על ידי פילוסופיה ומדיטציות, אלא בתוך החברה לגלות את הבורא. למה? כי אני בתוך החברה מגלה רצון לקבל ורצון להשפיע, החלק הטוב והחלק הרע שהם ההיפך מהטבע שלי, שאצלי החלק הטוב שאני מקבל והחלק הרע שאני צריך לתת למישהו מאין ברירה. וכאן זה ההיפך איך אני מחליף זה על זה? על ידי המאור המחזיר למוטב. אף אחד לא רוצה ללכת לעבודה ולטרוח שם וזה, אבל אין ברירה.

זאת אומרת ישנה השפעה שהיא לא רצויה, קבלה שהיא מאוד רצויה. על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו עובדים בקבוצה ומקבלים אותו לאט לאט, אנחנו מחליפים את הדברים, מחליפים, שמשהו שאני יכול לתת, בשבילי זה הופך להיות קבלה, שאני נהנה מהנתינה. איך יכול להיות דבר כזה? אומרים שיכול להיות זה למעלה מהטבע שלנו אבל זה לפי הטבע העליון.

אז זה הכול פועל לפי החוקיות שהיא הפוכה מאיתנו, רוצים, נעשה. לא רוצים, לא נעשה. אבל באמצע להיות זה ממש לא משתלם. כמו שרב"ש היה אומר לך תעשה חיים. תראה החברים שלך שהיית איתם פעם מה הם עושים? מבלים, יושבים בפאבים, רואים כדורגל, לך. יותר טוב מאשר אתה יושב כאן ומקלל את הבורא שברא לך כמו תולעת בצנון. בשביל מה לך, לך תהנה תהיה תולעת אבל לא בצנון. זה העניין.

שאלה: ככל שמגיעות כאלה הפרעות, שום דבר לא ברור, לא ברור בכלל איך לברר מה ההפרעה הזאת. האם המטרה לשמור על החבר או לא לעשות משהו, או דווקא להיפך, להתגבר על ההפרעה וכן לפעול?

הבעיה שלנו שאנחנו חושבים שעם השכל שלנו, עם הרגש שלנו, עם מערכת הביקורת האנליטית שלנו, יכולים לברר את המצב ואז אנחנו נדע איך לפעול. וזו טעות גדולה מאוד, כי ברוחניות הפעולה זה נקרא "למעלה מהדעת". "למעלה מהדעת" זה לא שאני צריך לבנות עכשיו את הדעת ולהיות בתוכה, שיבלבלו אותי ויעשו לי. אני צריך בעיקר לעלות למעלה מזה. זאת אומרת, מה שלא יקרה, מה שלא יקרה, אני צריך קודם כל להיות אחראי עבור כל העשירייה להביא אותם לדבקות בבורא, וזה הכול תלוי בי. ולא לחטט בתוך העשירייה, מי עושה ככה ומי אחרת ובדיוק נכון או לא. אחר כך אנחנו רואים שזה לא שווה כלום, אנחנו לא מסוגלים לשפוט נכון. אלא תקשורת זה לבורא ככל האפשר, תן בזה דוגמה לאחרים.

מתוך ההתעוררות שתקבלו מהדבקות, אתם תראו אם מישהו באמת בקבוצה, יכול להיות שהוא מזיק ויכול להיות שלא. אבל ככה תעשו את זה, תעשו בצורה פשוטה. לא אכפת לי מה קורה, זה כמו אמא כלפי ילדים, היא חייבת להגן עליהם, היא חייבת לספק להם, היא חייבת לתת להם. לא חשוב אם הם טובים לא טובים, רעים. העיקר שחייבת לתת, נותנת.

זהו, זה מה שאנחנו צריכים קודם כל. זה מאוד חשוב. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"¹. אז בבקשה תנסו כך להתנהג ותראו עד כמה כל הבעיות נפתרות. כי אף אחד לא יכול לפתור אותנו מהבעיות חוץ מהאור העליון. ואתם, על ידי הפניה הזאת מושכים אותו או נמשכים אליו.

שאלה: אבל מאיפה תבוא מידת אחריות כזאת?

מידת אחריות כזאת תבוא מתוך זה שאני שומע איך שהחברים כל הזמן מדברים על זה. מדברים על מידת האחריות, מדברים על הערבות. מדברים על זה שכל אחד חייב להיות הנציג, הראש של הקבוצה, האחראי על כולם. ורק על ידי זה אנחנו נמשכים למרכז הקבוצה, שכל אחד מבצע פעולה כזאת. אי אפשר אחרת. תנסו כך לקיים, ואתם תראו תוך כמה ימים עד כמה יתחילו לבוא אליכם מחשבות אחרות, יחסים, דעת אחרת, הכול.

---

1. "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, פרק י', י"ב)↩