שיעור בוקר 15.09.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים ממאמרו של הרב"ש: "הכנה לסליחות מהו",

חלק 2

קריין: ממשיכים עם "הכנה לסליחות".

כן. אנחנו ממשיכים הכנה לסליחות, זה הנושא שאנחנו חייבים. אנחנו נמצאים לפני ראש השנה שיהיה לנו בשבת הקרובה, לכן כדאי לנו לברר, זה נושא מאוד מאוד חשוב. ובכלל כל מה שמתגלה בדרך זה העיקר.

שאלה: בין מקובלים יש עניין של לבקש סליחה?

מה ההבדל בין מקובלים לאלה שעוד לא מקובלים, כמוכם?

תלמיד: אצלנו, אם מישהו פגע במישהו, נהוג לבקש סליחה. אני שואל אם ככה נהוג גם בין מקובלים?

תלוי על מה לבקש ומי מבקש. מה זה מקובלים? מקובל זה בן אדם שיש לו חשבון עם הסביבה ועם הבורא יותר ממה שלאדם הרגיל. יש דרגת אדם חילוני, יש דרגה של אדם דתי, הם כולם עובדים כדי לקבל פרס, שנדמה להם בעולם הזה, שנדמה להם בעולם הבא. ויש מקובל, מקובל שהכול עושה לטובת הבורא בלבד, משתדל לעשות כך, ואז כל הפעולות שלו בהתאם לזה כך מכוונות, איך להגיע להשפיע נחת רוח לבורא. ולכן היחס הזה לבורא הוא המבדיל בין אדם רגיל למקובל. הוא לא רוצה לקבל מהבורא אלא מה שמשתמש לטובת הבורא, להשפיע לו נחת רוח. מה שאין כן אדם רגיל הוא עושה חשבון, במכוון או לא במכוון, רק לעצמו, ולכן או פונה לבורא, או אם הוא חילוני, לא פונה לבורא, אבל יש לו עניין לעצמו. ההבדל בין חילוני לדתי שהדתי משתמש בבורא כדי לסדר את החיים שלו גם בעולם הזה, גם בעולם הבא כמו שחושב.

המקובל משתדל לבנות את עצמו כולו מה שנקרא "לשם שמיים", רק לטובת הבורא. ולטובת הבורא הוא מתחיל להבין, להרגיש, לגלות שהבורא נמצא בתוך החברה, "בתוך עמי אנוכי יושבת", ולכן הוא חייב להגיע לזה שהוא דואג לזולת. דאגה לזולת מתחילה מדאגה לעשירייה ואחר כך לכל העולם. זה ההבדל, זו הנטייה מצד האדם הרגיל לעצמו, מצד האדם הדתי שמשתמש בבורא לעצמו, והמקובל שמשתמש בעצמו כדי להגיע דרך החברה לבורא. אבל כשהוא עושה את זה למען הבורא הוא חייב לעשות את זה קודם למען החברה, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אחרת אתה לא מגיע, וכך לאט לאט הוא מייצב את עצמו בצורה הנכונה. זה ההבדל העקרוני בין המקובל לאחרים. תבדקו את עצמכם האם אתם נמצאים באיזה כיוון.

תלמיד: זו בדיוק השאלה, בגלל שהמקובלים משייכים הכול למקור ומבינים מאיפה זה מגיע, לכן מה הטעם בין מקובלים לבקש סליחה, הרי הם יודעים מאיפה זה מגיע.

כנראה שאני לא יכול לבטא את עצמי נכון. מי זה הבורא? בסך הכול מה שמתגלה בתוך החברה. איך שאתה בסך הכול מתייחס לחברה זה נקרא שאתה מתייחס לבורא. אז אתה צריך דרך החברה להגיע לאינטגרליות של החברה, לכולה כולה, והמצב האינטגרלי הזה לכולם ללא שום הגבלה נותן לך את הרגשת הכוח העליון, אתה מרגיש שהוא מייצב את החברה, שזה נקרא בורא. לכן אין לך ברירה, אתה חייב עשירייה קודם כל, ומהעשירייה אחר כך לצאת לכולם. בעצם אתה משיג את זה גם בתוך עשירייה, אבל ככה זה.

זה הבדל עקרוני בין איש מקובל לאיש דתי. תסתכלו מה שעושים אנשים דתיים, איך הם חושבים רק על עצמם, על חשבון הזולת לכל כיוון. האם כך אנחנו המקובלים יכולים להתייחס לכולם? שלא אכפת לי מאחרים העיקר שיהיה לי טוב ולכמה אנשים מסביבי, שבזה אני מחזק את עצמי. וודאי שזה הפוך מקבלה. לכן ההבדל בין חכמת הקבלה לדת כל כך בולט, ולכן כל העולם הדתי שונא את הקבלה כי היא שונה לגמרי ביסודה מדת.

אנחנו לא נתעמק בזה, לא נדבר על זה יותר, זה רק לצורך הסליחות.

שאלה: רציתי לברר מצב. יש לנו עשירייה מאוד מסורה, נאמנה בדרך, וקבוצה שיכולה לשמש דוגמה מאוד חזקה לכולם. לפני כמה זמן נתת לנו תרגיל לערבב את כל העשיריות ואני פחדתי, פחדתי לאבד את העשירייה, פחדתי לאבד את החברים. האם הפחד הזה הוא חיוני?

כן, זה טוב. זה פחד טוב.

שאלה: אמרת שלבקש סליחה זה כאילו לברוח ממה שהבורא רוצה ממני, דורש ממני ומכל אחד ואחד. אם אני בירידה, מה ההבדל בין ההרגשה של הירידה לבין לבקש סליחה ולהרגיש שאני בזה בורח?

את זה אתה צריך לברר, האם בזמן הירידה אתה מודע שזו ירידה או שאתה נמצא בחוסר הכרה. את זה צריכים לברר. אבל העיקר תסתכל האם ירידה או עלייה הן בקשר עם החברים. אם אתה יכול להמשיך בקשר איתם ומרגיש את עצמך טוב שאתה איתם בקשר ואתה יכול להשפיע להם, זו עדיין לא ירידה, אתה עדיין לא בירידה.

שאלה: האם יש קשר בין הסתרת הבורא והרגשת החיסרון?

וודאי, כן. מהסתרת הבורא מתגלים בנו כל החסרונות, רק מהסתרת הבורא.

שאלה: אמרת קודם שאנחנו רוצים להיות בנתינה אבל כל הזמן האגו שלנו גדל. איך אנחנו יכולים להבין את זה ובכל זאת להישאר בנתינה?

אנחנו צריכים לתאר את עצמנו שמתקדמים בשתי רגליים, בשני קווים. עד כמה שאנחנו נהייה יותר גדולים בנתינה, כך יתגלה לנו יותר כוח קבלה. פלוס ומינוס צריכים להיות שווים במנוע. מערכת שהיא עובדת על חשמל נגיד, פלוס ומינוס צריכים להיות זה כנגד זה. ולכן אם אנחנו נמצאים רק בכוח טוב ורק בכוח רע, זה מצב שהוא לא מצב עבודה שאנחנו יכולים לברר את הדברים ולהתקדם. אלא צריכים להיות פלוס ומינוס עובדים עלינו, על הקבוצה, בצורה הדדית. ואנחנו נמצאים בין שני אלו ומרגישים את שני אלו שנמצאים ביניהם בבת אחת, בין מינוס ופלוס. כך מייצבים את עצמנו בצורה בריאה להתקדמות, שהחיים כוללים גם דברים שליליים וגם דברים חיוביים, ולשניהם יש אותו משקל, גם חושך וגם אור, ואנחנו מודעים לזה וביניהם אנחנו בונים את עצמנו.

תלמיד: כשהאגו גודל, כשהרצון לקבל יותר גדול יש לי פחד.

ברור. בלי פחד היית מתקדם? עם הפחד הזה אתה צריך לברוח לקבוצה ולקבל מהם תוספת כוח. הכוח נמצא רק בקבוצה, הבורא נמצא בקבוצה. ולכן אם אתה מרגיש במשהו חיסרון, חוסר ביטחון, צורך במשהו, מיד למרכז הקבוצה, קודם כל, כמו שילד קודם כל בורח לאימא.

שאלה: בשביל להגיע למצב של ראש השנה, מה המצב הפנימי שאני צריך להיות בו, איך אני צריך לחשוב על העשירייה שיביא אותי למצב הזה?

שאתה עם העשירייה חייבים להיות מחוברים, מבינים איכשהו איפה אתם עומדים ושיש קשר ביניכם, ואתם קשורים, קושרים אתכם יחד כדי להתחיל להתפלל לבורא, לבקש ממנו דרגה חדשה, שתהיה שנה חדשה, דרגה חדשה. זה נקרא להגיע לראש השנה. וזה לא אפשרי לפני שאתם מבררים מה עוד חסר לכם לחיבור וחסר ביניכם לחיבור לבורא. אם תבררו את זה, אתם תהיו לפני דרגת ראש השנה.

שאלה: שמעתי מקודם שאמרת שברגע שמרגישים מרוחקים מהחברים אז בעצם גם מרוחקים מהבורא.

וודאי, באותה מידה.

תלמיד: איך במצב כזה אפשר לבקש אם אתה מרוחק מהבורא, איך אפשר לבקש ממנו?

דרך חברים. עם החברים אתה בכל זאת נמצא בקשר פיזי לפחות, לכן אנחנו נמצאים בעולם הפיזי. זה העולם המדומה שנדמה לנו שאנחנו נמצאים באיזשהו קשר זה עם זה, אומנם אין קשר בינינו אבל נדמה לנו שיש. אנחנו נמצאים בעטיפה אחת שנקראת עולם, אנחנו קשורים זה לזה בדיבורים, בכל מיני דברים, זה הכול כדי שאנחנו נתחיל מרחוק, מחוצה לרוחניות, להתקרב זה לזה.

תלמיד: אז אני מבקש מהחברים?

אתה תבקש מהחברים כל מה שאתה רוצה. תברר איתם איך להגיע לקשר רוחני, מקשר גשמי לקשר רוחני. ואחר כך נגלה שגם הקשר הגשמי הזה הוא לא גשמיות אלא זה אחוריים של הדרגה הרוחנית הראשונה.

תלמיד: נניח שהתגלה מצב של שנאה ביני לבין חבר וביקשתי מהבורא כוחות להתגבר על השנאה הזאת ועשיתי איזו פעולה כלפי החבר. לְמה אני צריך לצפות?

אתה חייב להגיע למצב שאתה סולח לחבר במאה אחוז, זה עניין של סליחות, ואתה מדבר עם החבר שיעשה אותו הדבר כמה שאפשר, ואתם מבררים ביניכם ומגיעים למצב שכל מה שהיה רע יתהפך לטוב, למדרגה החדשה. כך אנחנו עושים תיקונים. כל דבר מתגלה כקלקול, כשבירה, ואנחנו מתקנים אותו. זה חובה שכך יקרה.

תלמיד: זה צריך להיות על פני השטח?

כן, ודאי. כתוב שעבירות בין אדם לחברו אי אפשר לכפר אלא רק ביניהם. כשאתה פונה לבורא הוא לא יכול לעזור לך. הבורא לא יכול לתקן קלקולים בינך לחבר אלא אתה יכול לפנות לבורא, אבל אחר כך אתה חייב לפנות לחבר ולסדר את זה עמו. ולכן לפני ראש השנה יש כזה מצב שאנחנו מבקשים כל אחד מכל האחרים בקבוצה סליחה, כי באמת, אני אפילו לא מודע לזה שפגעתי במישהו, אבל אני מבקש סליחה כי בטוח יש הרבה דברים שזלזלתי בהם.

תלמיד: אבל נניח שהמצב לא משתנה.

אם המצב לא משתנה אתם לא מגיעים לדרגה הרוחנית הראשונה. פשוט מאוד, זה הכול. אם אתם לא יכולים לתקן את המצב הזה בכל צורה שתהיה ביניכם ועם הבורא, אז חבל להמשיך. אני אומר בשיא הרצינות.

מידת הקשר שלך עם הבורא נמדדת לפי הקשר שלך עם החברים. זה קנה המידה, אין יותר במה למדוד. ככה זה.

שאלה: החיבור שאנחנו צריכים כדי להשיג את החיבור של ראש השנה הוא מעל הדעת?

ודאי. המדרגה הרוחנית הראשונה חייבת להיות למעלה מעצמנו, מההשגה שלנו, מהשכל שלנו, מהרגש שלנו. ודאי. לכן אנחנו צריכים להיות נקיים כמה שאפשר מכל יחס רע זה לזה ולהשתדל להכין את עצמנו בכל היחס הטוב זה לזה כמה שאפשר, רק בצורה כזאת.

שאלה: האם החיסרון לחיבור עם החברים והחיסרון לחיבור עם הבורא נבנים במקביל?

לא במקביל אלא אחד בתוך השני. קודם חיסרון לחברים, אהבה לחברים, לא חשוב מה, בתוכו, עליו, ואז יש לך אותו יחס עם הבורא ולא יחס אחר לחברים ולבורא.

תלמיד: אז קודם מגיעים לחיבור עם החברים ובתוך החיבור הזה מתגלה היחס לבורא?

בטח. כך רב"ש כותב בכל המאמרים שלו. ובכלל הכלל הוא "מאהבת הבריות לאהבת ה'"

שאלה: כשיש סליחות בראש השנה, איפה השמחה בפעולות הרוחניות?

כל הזמן להיות בשמחה מפני שאנחנו מגיעים להתקדמות רוחנית.

שאלה: מה נדרש ממני עכשיו, להיזכר בכל החטאים שלי?

אתה לא יכול לזכור את כל העבירות שלך מהעבר, אתה לא יכול להיזכר בהן ולא צריך. אתה צריך להימשך לטוב ומתוך זה תגלה מה עוד חסר לך. עזבו מה שהיה. מה שהיה, היה. אתם צריכים עכשיו לסדר קשר בחברה, קשר של חיבור ואהבה וממנו נמשיך אחר כך לבורא. זה כבר בראש השנה. נגיד בעוד יומיים נתחיל ללמוד על חוקי ראש השנה. בינתיים אנחנו לומדים איך להתקדם לזה. זאת אומרת, איך להתקדם לקשר עם הבורא. אנחנו מכינים תשתית, התשתית זאת העשירייה.

תלמיד: אנחנו כל הזמן עובדים על זה. מה הייחודיות של הנושא הזה?

בזה שאנחנו בודקים מה חסר לנו כדי לגלות את הבורא ולעשות לו נחת רוח. זה הכול, זאת המטרה.

תלמיד: שמעתי שלשרת את הרב אפשר רק בהשתתפות בהפצה. החברים רוצים להפיץ אבל כל הזמן מתעורר ריב וזה פוגע בפעולת ההפצה. אני אומר שאנחנו צריכים קודם להתחבר בעשירייה ולהפיץ את ידיעת הבורא, אבל חבר אחר אומר שחיבור צריך להיות בעשירייה בלבד והוא לא שייך להפצה, שכאן לא צריך כביכול לערב עם החיבור.

חיבור בהפצה זה משהו אחר, זה לפי אנשי מקצוע. וחיבור בעשירייה זה לפי אלו שבאו לחוכמת הקבלה כדי לגלות את הבורא ולהידמות לו. זו מטרה אחרת לגמרי. אולי היא לא הפוכה אבל היא מתקיימת בין אנשים אחרים.

תלמיד: אבל זה שלא יכולים לעבוד ביחד בעשירייה וזה פוגע בהפצה, לא צריך לתקן את זה?

יכול להיות שבין הכותבים אתם נמצאים בהתנגשות זה עם זה וזה דווקא "תרבה חכמה"¹. אני לא רואה בזה שום דבר שאתם נמצאים באיזו התקוטטות זה עם זה. כי אתם לא חברים שם אלא אנשי מקצוע שרוצים להגיע למטרה. כל אחד לפי דעתו, כל אחד לפי הכיוון שלו ולכן אני לא מצפה שתהיו שם כחברים, כאוהבים. דווקא ההפך, אולי הריב ביניכם יעזור לכם יותר להתקדם.

תלמיד: אבל לא צריך להגיע לחיבור בזה? כל אחד לפי דעתו, כל אחד לפי איך שהוא רואה את זה, אבל מעל לא צריך להתחבר?

"קנאת סופרים תרבה חכמה". אתם לא צריכים לעבוד שם על החיבור אלא אתם צריכים לעבוד על ההפצה, זו מטרה אחרת לגמרי. וכמה שכל אחד רוצה להיות יותר מהשני ואולי הפוך מהשני, יותר תצליחו.

שאלה: אדם מבקש סליחה וצריך לסלוח לו, וכתוצאה מזה הוא צריך לשנות כמה תכונות שלו, אבל אם התכונות לא משתנות אז אלה סתם מילים.

אני לא פילוסוף כמוך. תעשה מה שכתוב, ואחרי שתבצע מה שכתוב נדבר על התוצאה. אבל להיות חכם לפני שאתה עושה זה נקרא פילוסופיה, לזה אנחנו לא קשורים ועל זה לא מדברים. לכן אני לא יכול לשמוע מה שאתה אומר כי הכול לא נכון. הפכת את זה מהרגליים לראש.

וגם אמרת שאדם צריך לשנות את עצמו. אדם לא משנה את עצמו במאומה, רק מלמעלה משנים אותו, במידה שהוא נכלל בחברה ופונה לבורא. אלא מלמעלה הוא מקבל את השינויים, הוא אפילו לא מרגיש אותם אלא צריך לבדוק מה משתנה בו ולא שהוא בעצמו עושה מעצמו משהו. זה לגמרי לא נכון. כדאי לקרוא יותר ולהתכלל בעשירייה, תקבל מהם שכל.

שאלה: יש כל מיני סוגים של פניות לבורא, תפילה, הודיה, סליחה. בתפילה אנחנו אומרים ש"הלוואי יתפלל כל היום", גם אם אדם לא כל כך מאמין, הוא רוצה משהו הוא מבקש זה טוב שיפנה לבורא. נגיד בסליחות אומרים שאין לזה שום משמעות אם אני אקרא מדף והלב שלי לא מצטער על מה שעשיתי. אז באיזה אופן של פניה חייב להיות ש"פיו וליבו יהיו שווים". מתי לברר את זה או שתמיד לפנות?

לפנות כדאי תמיד, כי בכל זאת אפילו שאתה לא רוצה אבל בפניה שלך במילים שאתה נמצא בקשר עם החברים, אז אתה דרכם בכל זאת מעורר את המאור המחזיר למוטב. אתה לא נמצא סתם בין אנשים זרים להתקדמות הרוחנית, ולכן טוב לעשות אפילו פעולות מכאניות שונות בתוך החברה כי בזה אתה גם מעורר את המאור המחזיר למוטב.

שאלה: איך להשתמש בחוק של "ואהבת לרעך כמוך" כדי שהעולם יגיע למצב סליחות וליותר חיבור?

זה מה שאנחנו לומדים אין לי מה להוסיף. אתה שואל שאלה כל כך גלובלית. אנחנו צריכים להתקרב בינינו, להתחבר, כמה עשיריות שיהיו בזה יותר משתתפים, ואז אנחנו נגיע לצעקה לבורא לבקשה לבורא בעוצמה כזאת שהוא יעזור לנו. הוא מוכן לעזור הכוח העליון הזה רק לפי הכנת הכלי מצידנו.

שאלה: איך אפשר לחבר את שני הדברים מצד אחד הסליחה על כל הרע שיש בנו והרגשת החוסר חיבור שאפילו מביא לנו את הקורונה, ומצד שני אמונה מעל הדעת, איפה שעלינו להרגיש שהכול מגיע מהבורא וזה לטובתנו?

הבורא אוהב אנשים כמוכם, שמבינים שהם נמצאים בדרגה מאוד התחלתית, פשוטה, ודווקא כשהם מבקשים ממנו יש יותר סיכוי שהוא יענה. ככה זה.

שאלה: הסליחה הזאת היא מאוד חמקמקה כי ברגע שיש דינאמיקה בעשירייה כל הזמן יש מתחים ואז מכסים על זה, ואז באים לשיעור והמצב לגמרי משתנה. זה לא איזה נקודה שאפשר להחזיק בה להגיד עכשיו זאת הנקודה, זה כל רגע משהו שונה, אז איך אפשר לדייק אותה?

אתה צודק.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מתוך מאמרו של הרב"ש "הכנה לסליחות מהו", קטע מספר 2.

"כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו, גם כן נוהגות ב' בחינות.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני. אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני. אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו יתברך, אז האדם צריך לחשוב מחשבות, בענין מה שחטא להבורא. היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ, וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'.

נמצא, לפי הבחנה ב', היינו להבחין בגדלות החטא, יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך. אחרת לא שייך לומר "סליחה". רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו, כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה."

(הרב"ש. מאמר 36 "הכנה לסליחות מהו" 1986)

שאלה: האם אני צריך לבקש סליחה מהחברים אם אני לא בטוח שאני אוכל לשנות את דרכי?

אתה אף פעם לא יכול לשנות את דרכיך, זה הכול עושה הבורא. מה השאלה בכלל? אתה חושב שאתה פעם יכול להיות טוב בכוחות שלך, שיש לך משהו טוב שאתה יכול לתקן את עצמך? איזו חוצפה יש לך כך לחשוב על עצמך שיש לך משהו טוב?

תלמיד: אתה אמרת מקודם שאם אני בא ומבקש סליחה ואחרי זה חוזר על זה חוזר ושונה כמו שאומרים, אז כאילו אין טעם?

אז אתה בכלל לא מרגיש שאתה חוטא. אם אתה עשית משהו.

תלמיד: אני מרגיש.

לא, אם אתה עשית איזו עבירה ואחרי זה עוד פעם עשית אותה עבירה, גמרנו, אתה כבר לא מרגיש שזה חטא. זה החוק בטבע.

תלמיד: אז מה עושים?

מה עושים? עושים סליחה, חשבון. אתם יודעים מה, אני אקרא את הקטע הזה רק בצורה אולי בהעברה יותר קלה, אבל אתם תסתכלו לפי הטקסט אולי זה יעזור או מה.

"כשהאדם הולך לבקש סליחה מאת ה', שיסלח לו על עוונותיו," שעשה "גם כן נוהגות ב' בחינות.

א. שלא שייך לומר סליחה על הלא דבר, רק על מה שפגע בהשני." או בבורא "אחרת הוא נראה כאדם בלתי נורמלי. או שמתלוצץ מהשני, בזה שהוא מבקש ממנו סליחה.

ב. שסדר הביקוש של הסליחה, הוא לפי ערך שפגע בהשני." או בבורא "אי לזאת, כשהאדם בא לבקש מה', שיסלח לו על מה שחטא כנגדו, ופגם בכבודו" זאת אומרת הוא חייב לדעת שזה כך, אחרת מה לבוא סתם לבכות.

"ואם האדם לא מרגיש שום חטא," ואנחנו לא מרגישים שום חטא, אני רואה לפי השאלות שלכם, אתם רוצים מטרה, אתם לא מרגישים שאתם צריכים לתקן משהו. אתם רוצים מטרה.

זה נקרא "היות אם האדם לא מרגיש שום חטא, ומבקש סליחה, הרי כאילו הוא מתלוצץ," עושה צחוק, מהבורא ומכל המערכת הזאת שהוא הציב "וצועק, ובוכה, ומבקש מהבורא סליחה, בו בעת שהוא לא מרגיש בעצמו שפגע משהו בכבוד המלך.

והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:)" זה החוק בטבע, "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר"." כאילו שזה מותר, הוא כבר ממש לא מודע שזה חטא, ולכן תתחילו לחשוב, אני חוטא או לא חוטא בחיים שלי. אנחנו מלאים חטאים, כל אחד ואחד בכל רגע ורגע, אבל אנחנו כל הזמן חוזרים עליהם על החטאים האלה ולכן מפסיקים מייד כשמשנים אותם, אנחנו לא מרגישים שאנחנו חוטאים.

חזרתי פעם שניה על אותו דבר, זה כבר לא מורגש בי כחטא. זה חוק הטבע, לא מורגש, מה עשיתי, במי פגעתי. באמת אם זה היה שופט ומבין את טבע האדם, הוא היה מבין אותי שאני רק פעם אחת אני עושה עבירה. פעם שניה זה לא עבירה אני לא מרגיש שום דבר אלף פעם יעשה ולא ירגיש שום דבר שעשיתי משהו רע.

"והסיבה מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, הוא כמו שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:)" כי החוק הוא בטבע "עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר. ומזה נמשכת הסיבה, מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'."

על מה הוא מבקש סליחה? אין לנו על מה לבקש. לכן, אנשים שבוכים ומבקשים סליחה הם ככה עוד דופקים את עצמם בלב ובוכים. זה בכי סרק. לא מרגישים שעושים עבירה.

אנחנו כן צריכים להתכלל בעשיריות ולברר עד כמה שאנחנו נמצאים באותו מצב, הרי זה מדובר עלינו. שאנחנו כל פעם מזלזלים בחברים, בקשר בינינו, בפניה לבורא, ואנחנו לא מרגישים עד כמה שאנחנו בזה חוזרים על אותם הדברים ומפסיקים להרגיש אותם כעבירה, כקלקול.

לכן הוא ממשיך רב"ש "מה שאין האדם מרגיש את חטאיו, בזמן שהוא הולך לבקש סליחה מה'." אז הוא עושה את זה בצורה מכאנית אם עושה בכלל.

לכן "יש צורך שהאדם צריך מקודם לתת דין וחשבון על גודל הפגם, מה שפגם בכבוד המלך." אם הוא פונה לבורא. אז כמה שפגם, כמה שזלזל בבורא בכל מיני מצבים. רק שהאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו,".

איזה עוונות? שאני לא מספיק העליתי בעיניי את הגודל, את חשיבות הבורא שכל הזמן יהיה מעליי, שבכל דבר הוא עושה הכול הוא מארגן, הכול הוא עושה חשבון, בכל דבר הוא מטפל ואני תלוי בו במאה אחוז, שאין עוד מלבדו.

וזה שאני צריך להרגיש, שלא עשיתי חשבונות נכונים כלפי נוכחות הבורא בחיי. שגם במחשבות גם ברצונות שלי אישיים, גם בקבוצה, גם כלפי שבורא מעורר בי הרגשת המציאות שזה הכול הוא מייצב. הכול זה הוא ואני לא מרגיש אותו כי הוא הכוח היחידי שפועל בעולם שאין עוד מלבדו.

"שיוכל לתת את הביקוש, שימחול לו על עוונותיו," זאת אומרת שאני מזלזל בו בחשיבות הבורא. ואני מבקש שהבורא יסלח לי, והוא יסלח לפי העוונות שאני מרגיש שחטאתי. "כפי מה שחטא, שיהיה משקל שוה."

(הרב"ש. מאמר 36 "הכנה לסליחות מהו" 1986)

זאת אומרת כל הסליחות שלי זה כלפי אין עוד מלבדו, וכל הפנייה שלי לאין עוד מלבדו מתוך העשירייה, ואנחנו מבקשים לברר את זה מתוך הקשר בינינו, עד כמה שאני פוגע בחברים, בגדלות שלהם, בגדלות העשירייה, עד כמה שהיא הכלי היחידי לייצב אותי כלפי הבורא, אז אני באותה מידה שאני מזלזל בעשירייה, אני מזלזל בבורא. וכמה שאנחנו נתקדם יותר ויותר יהיה לנו יותר ברור ש"מאהבת הבריות לאהבת ה'", שקודם טיפול בעשירייה ודרכה טיפול בבורא.

שאלה: אנחנו מבינים שכל המצבים שתיארת זו הדרך הנכונה לבנות מסך, כך להתגבר על כל הפגמים שאנחנו פוגעים במטרה. מה ההבדל בין ראש השנה הזה לאחרים? איך אנחנו יכולים למנוע מהנשמה שלנו לעבור את אותו המעגל שאנחנו עוברים תמיד? איך אנחנו יכולים לעשות את ראש השנה הזה שונה מאלה שעברו?

חבר, זה מה שאנחנו לומדים עכשיו, איך לעשות מהתקופה הזאת קפיצה לדרגה הרוחנית הראשונה. זה מה שאנחנו עכשיו לומדים. ולא סתם למדרגה הרוחנית הראשונה, אלא למדרגה הרוחנית של הדור האחרון. יש הבדל גדול בין מה שבודדים למיניהם, אנשים היו משיגים, אלא זה מושג אחר לגמרי, זו כבר גם הרגשה, וגם גילוי אחר. זה ממש גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

תלמיד: אנחנו מבינים את זה. אבל מה מבדיל את ראש השנה הזה מאחרים? מה הופך אותו לראש השנה אחר?

מפני שהבורא התחיל להתייחס לכל העולם בצורה אחידה, ולכן גם אנחנו צריכים להתייחס אליו בצורה כזאת. ואנחנו מכל העולם פונים אליו, כי אנחנו רוצים למשוך אחרינו את כל העולם לבורא, לאותה המטרה שהוא ציווה לנו. זה הבדל גדול מאוד, שקודם לא היה כול כך בולט.

עכשיו מתגלה שנה חדשה, מצב חדש במציאות, אחרי אלפי שנות ההתפתחות של האנושות, עכשיו מתגלה שהאנושות מסוגלת להיכנס לדרגה הרוחנית הראשונה. כולה מתחילה להיכנס, ודאי שזה כמה עשיריות, ועוד, ועוד, אבל נכנסים, פותחים את הפתח, נכנסים ואחריהם כל העולם נכנס. אחרינו כל העולם, אז תהיו ראויים לזה, תרגישו אחראיות, כוח, ביטחון, ערבות, וקדימה.

שאלה: רציתי לדעת, אנחנו צריכים להיות בהודיה או בסליחה לבורא על זה שהאנושות כרגע סובלת עם כל הקורונה הזאת?

אנחנו צריכים להיות בהודיה ומתוך ההודיה להגיע לסליחה. אבל להתחיל את הכול מהודיה, כי בלי גדלות הבורא בינינו, אנחנו לא יכולים לפנות אליו בצורה נכונה.

שאלה: האם זה נכון לבנות תפילה, למרות שאולי נבנה תפילות לא נכונות?

כן, ודאי, כמו שילד בוכה, תסמכו על הבורא, שהוא ידע איך לפענח את התפילה שלכם בצורה נכונה. הוא יודע את זה, כי הוא שמעורר אתכם לתפילה הזאת, ויודע איך אתם מסוגלים לעשות את זה. ולכן הוא גם ישמע ויענה, הכול מגיע מצדו במעגל סגור. אנחנו בתוך המעגל הזה נפעלים ממנו, מגיבים, וככה זה עובר. הוא פועל בהכול, הכול עושה הבורא, אנחנו צריכים רק לגלות את זה. אז תתחילו, בכל דבר שאתם נמצאים, תתחילו לבקש.

שאלה: עד עתה הייתה תחושה שאין לנו הצלחה כל כך בלהתחבר. האם התחושה שעשינו נזק לחברים, זה מה שחסר לנו כלפי הסליחות?

לא, אל תדאגו לזה, העיקר לבקש ולהיות נודניק, כל הזמן לדרוש ולבקש כמו ילד. ואל תעשו חשבונות רבים, החשבונות האלה יביאו אתכם למצב שאתם תשבו ולא תעשו כלום, אין יותר גרוע מזה. העיקר לעשות, הבורא מסדר את כל המצבים האלה, הוא יודע איך תגיבו, ולכן תגיבו כמה שאתם יכולים, העיקר כמה שיותר יחד, וזהו קדימה.

אפילו אם תפנו אליו ותדרשו דברים שלא מגיע לכם, אבל אתם דורשים, "אנחנו רוצים, אתה חייב לנו, אתה בראת אותנו, אז אתה חייב לנו" והוא נהנה, הוא נהנה מדרישה כזאת, כי אתה הולך להכיר בו ככוח שברא אותך, ואתה תלוי בו, אין יותר מזה.

שאלה: אז כדי לא להיות אדם שמבקש סליחה ולא יודע על מה, כדאי לנו להתרכז בכל החטאים שלנו נגד עשירייה, או שכדאי לנו להתפלל על הכרת הרע?

יותר טוב, וכדאי לנו לכוון את עצמנו לכיוון גדלות הבורא. שאנחנו רוצים להכיר בכל הדברים שעברנו, בחוסר קשר בינינו, אבל שבחוסר הקשר בינינו אנחנו לא יכולים להכיר את גדלות הבורא, ולכן אנחנו חייבים להיות יותר מקושרים בינינו, כדי לגלות אותו, כדי לגלות את גדלות שלו. כי מה זה נקרא מדרגה רוחנית חדשה? כשאנחנו מתחילים לגלות את גדלות הבורא, וכל המדרגות רוחניות, זה עד כמה שהבורא הוא גדול, שולט ומסדר כל דבר ודבר בבריאה.

לכן אנחנו הולכים להכיר את עבודת ה', עבודת ה', זאת אומרת מה שהוא עושה בבריאה. ובזה שאני מתחיל להכיר את הדברים האלה, אני מזדהה עימו, אני רוצה לעזור לו, אני אפילו רוצה לקחת כמה פעולות על עצמי, לעשות את זה במקומו, וכך להתקדם. ואז זה נקרא שאני נעשה עובד ה'. כביכול מבצע פעולות במקומו. אז אני דורש ממנו "תן לי תכונות כאלה שאני אוכל לעשות איזה פעולות במקומך, תעזור לי, שאני אוכל לקחת משהו ולעשות" וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה : איך מממשים את התשובה בעשירייה?

אתם צריכים לחפש ולמצוא. אתם צריכים לחפש.

שאלה: אני מבולבל, מה ההבדל בין העבודה של הסליחות שאנחנו מדברים עליה עכשיו, והעבודה היומיומית? כלומר, למה המקובלים מציינים את זה כמשהו שקורה פעם אחת בשנה?

לא, זה לא קורה פעם אחת, כל הזמן יש לנו את אותן העבודות, רק הם לוקחים מדרגה אחת ומחלקים אותה לכאלה תקופות, כסליחות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, חנוכה, פורים, פסח וכולי וכולי. הם מחלקים את זה, אבל בכל מדרגה ומדרגה הכול חוזר, לכן זה נקרא שנה, כי זה שונה, חוזר על עצמו.

תלמיד: אז אם הבנתי אותך נכון, זה הדבר שהכי חשוב לנו, כי זו ההתחלה של מדרגה רוחנית, אז למעשה אנחנו צריכים להיות עסוקים בזה כל היום?

כן, אנחנו צריכים עכשיו לתת מכה על כל מה שעכשיו אנחנו מדברים, בירור מה חסר לנו, כדי להתחבר ולהיות תשתית למדרגה הרוחנית הראשונה. זה נקרא להיות בבירור הסליחות, בבירור הפגמים שבנו שמפריעים לנו להתחבר למדרגה הראשונה.

תלמיד: אני פשוט מנסה להבין מה אני יכול להוסיף? מה לקחת מזה ולהוסיף לעבודה היומיומית, כי אני מרגיש שכל יום אנחנו קמים בבוקר ועובדים על בניית גדלות הבורא מחדש בינינו, ואז עובר היום, אנחנו מגלים את כל החורים שקיימים, את כל המרחקים, ואנחנו מנסים להעלות על זה תפילה ונפגשים שוב אחר כך, ועוד פעם מנסים לברר את זה. כלומר אני מנסה להבין את הדיוק פה, מה חסר לנו מהעבודה היומיומית שעשינו עד עכשיו גם ככה בצורה מאוד אינטנסיבית?

לפי דעתי חסרה לכם תפילה, דיוק בתפילה, עוצמה בתפילה, חיבור בתפילה, זה העיקר. למי אתם מתכוונים, למי אתם רוצים להיות מחוברים, במי אתם תלויים, כל הדברים האלה צריכים להתגלות בתפילה.

תלמיד: עד עכשיו יש לנו את התרגיל הזה שבו אנחנו מתחילים את היום, עושים סיבוב, כל אחד מוסיף שורה, בונים תפילה משותפת, ועובדים איתה במהלך היום. האם יש חשיבות לעשות לפני זה בירור על מה אנחנו מבקשים, ולא סתם שזה יהיה כמו סל של בקשות כלליות? כי לפעמים ככה זה מרגיש, אני מבקש על גדלות, ההוא מבקש על חיבור וההוא תן לי לראות את החברים גדולים. שזה לא יהיה סתם רשימת מכולת, אלא באמת. האם יש חשיבות לעשות ברור?

ודאי שזה לא פועל בצורה כזאת, אתם מבינים שתפילה זו עבודה שבלב. אתם עושים את זה כעבודה שבלב, או שאתם מחפשים מה עוד נשאר לנו על המדף?

תלמיד: זה העניין, אנחנו נפגשים דבר ראשון על הבוקר, רק התעוררנו אני עוד מנסה להבין איפה אני נמצא, הגבאי והש"ץ אומרים "בואו נכתוב תפילה ביחד", אני לא יודע, אם כבר אולי יותר טוב הפוך, אולי בסוף היום יהיו לי כבר יותר חסרונות.

תעשו את זה בסוף היום, כי אצלכם זה דווקא נוח בסוף היום.

תלמיד: אני לא שואל על אמריקאים ספציפית, בכללות, האם חשוב לעשות קודם כל בירור, להקדיש זמן לברר בדיוק מה החיסרון שאנחנו מנסים לבקש עליו ואז לבנות תפילה סביב זה, שזה יהיה באמת משהו מעומק הלב?

אתה שואל שאלה שעליה התשובה ברורה, צריכים הכנה לשיעור. אני קם, אני עושה כל מיני פעולות כדי להתעורר, להתאושש, ואחר כך אני נמצא עם החומר, כמה? שלושת רבעי שעה, שעה. אני חייב, כי יתחילו לשאול, יתחילו לדבר ואני אהיה כמו בול עץ? איך יכול להיות? וככה כל אחד צריך להיות, זה לא רק אני שאני כאן מורה ומושך הרבה אנשים, אתם צריכים גם לעשות אותה פעולה לא פחות מזה. לא פחות מזה אתם צריכים להיות, עוד יותר ועוד יותר.

לכן צריכים לקרוא קטעים שהם מרגשים, כי אני קם, אני לא מבין ולא מרגיש שום דבר. לפעמים אני קופץ בהתעוררות, אבל בכל זאת אני צריך לסדר את עצמי ש"יהיו בעיניך כחדשים", שאני מעורר את עצמי מחדש. למרות שקמתי ויש לי כבר רעיונות מה להסביר, מה לספר ומה לקרוא, לא, אני עושה בכל זאת בירור וביקורת ומגיע למצב שאני נמצא לפני השיעור [מוכן]. אם אני לא חולה או משהו קורה, אף פעם אני לא נמצא לפני השיעור מבולבל ולא יודע על מה ואיך. ברורה לי הסיבה לשיעור, מטרת השיעור, איך אנחנו צריכים להעביר אותו, איך אני צריך לנענע את הכלי, עם סדנה או בלי סדנה, תלוי במצב. ככה כל אחד חייב להיות, כל אחד. ולכן אני אומר שכאן יכולה להיות הבעיה בהכנה לשיעור.

מחוץ לשיעור זה יותר בתפילה, לכיוון התפילה. הכול צריך להיגמר בתפילה הנכונה מעומק הלב שלנו שנכנסת לבורא כחץ ונשארת בו כל הזמן. זה המ"ן שמגיע מדרגה תחתונה לדרגה עליונה ונשאר שם כל הזמן, ומקיים בדרגה עליונה את כול הספירות בצורה נכונה, שהן הופכות על ידי המ"ן הזה למקור הקשר שמשם יורד מ"ד, יורד האור למטה, למי שהעלה את המ"ן. כך אנחנו צריכים להיות.

תלמיד: יפה, בדיוק על זה. במהלך היום, אני מבין שאת אותה הכנה שעושים לשיעור, משהו בדומה לזה, צריך לעשות לפני שאנחנו מתאספים לתפילה, בלי קשר לשיעור. אנחנו רוצים עכשיו להתאסף, לבנות תפילה, אנחנו צריכים לעשות איזושהי הכנה לברר את החיסרון בינינו, ועליו לעשות את התפילה. האם יש חשיבות לעבוד עם אותה תפילה במהלך כל היום, או כל כמה שעות אני צריך להיפגש שוב ולברר שוב, לסדר את החיסרון הזה שוב?

הייתי אומר שאתם צריכים כל הזמן להיות עם אותה התפילה, רק להרחיב אותה יותר, לברר אותה יותר. זה נקרא "ביאורי התפילה", שאתם מבררים מי פונה, מי זה אנחנו שכל הזמן משתנים, למי פונים, עם מה בדיוק פונים, איזה סדר צריך להיות בתפילות שלנו, בפניות שלנו, וכן הלאה. זה צריך להיות יותר ויותר מבורר. עד שאנחנו באמת בונים חיסרון כזה שאנחנו יכולים להחזיק בו את עצמנו ואת הבורא, והקשר בינינו עם הבורא מתחיל לייצב אותנו בצורה חדשה שנקראת "מדרגה רוחנית ראשונה".

תלמיד: עשינו את ההכנה, עשינו את הבירור, הרכבנו את התפילה. האם בשעות הקרובות אני אמור להסתובב עם תחושה שחסר לי משהו?

כן. חסר. ותראה עד כמה שחסר. תשמע אפילו חדשות. חוץ מכמה חדשות אתה לא צריך כלום. אבל שזה יעיד לך עד כמה העולם הולך לאבדון, מידרדר יותר ויותר, ועד כמה הוא זקוק לתרופה האמיתית. ולא ימצאו תרופה אמיתית, אני מבטיח לכם. כמו שאמרתי לפני חצי שנה שיהיה רק יותר גרוע ואתם שתקתם ככה, "נו, בסדר, הוא אומר", אז אני אומר לכם, לצערי, אנחנו נמצאים במצב שיהיה יותר גרוע, כי עדיין אני לא מגלה שאנחנו מסוגלים לשנות את העולם הזה לטוב.

ולכן אנחנו צריכים להצטער, להרגיש את עצמנו כאחראים על כל המציאות. ממש אחראים. ועל זה לבקש במיוחד את הסליחה מהבורא. שאנחנו מבינים שהכול תלוי בנו, שאתה משכת אותנו להיות הכי קרובים, הראשונים אליך, ואתה מצפה שאנחנו נבקש עבורנו ועבור כל העולם, כי אתה העליון ואנחנו תחתיך וכל העולם תחתינו. שאנחנו נחייה את הקשר הזה ונמשוך ממך אורות, כלים, הבחנות, שיהיה קשר בין כל העולם אליך, ואנחנו באמצע מקיימים את הקשר. אבל אנחנו עוד לא מסוגלים ועל זה אנחנו מבקשים סליחה.

כי זה דבר שאנחנו חייבים לייצב היום כבר. חייבים. זה לא שאנחנו מבקשים על משהו שהיה, איכשהו. אלא זה עכשיו נמצא לפנינו, ואנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כאחראים על המצב שקורה בעולם. ולא חשוב אם העולם מסכים, יודע, לא, זה לגמרי לא חשוב. אלא חשוב שאנחנו מקבלים את המצב שלנו כך. ויש לנו יסוד מה לבקש מהבורא, איזו סליחה אנחנו צריכים לבקש. כי מה שקורה בעולם בזה אני אשם, אני אחראי על העולם. אני הבאתי את העולם ברשלנות שלי למצב כמו שהוא עכשיו. אם הייתי מסודר נכון, הייתי כבר לפני הקורונה, לפני הבעיות האלו, מביא לעולם את הטוב, והעולם היה מסתובב מהמצב שהיה למצב יותר טוב. הוא לא צריך לעבור את הירידה הזאת, ומי יודע מתי יתחיל לעלות ממנה.

לכן על זה אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו אחראים, אשמים, שאנחנו בוגדים בעבודה שלנו, בקשר שלנו עם הבורא, ואנחנו מזלזלים לגמרי בכל התפקיד שלנו. על זה לתת דין וחשבון. ויש על מה לבקש סליחה. וסליחה זה לא שיסלח לנו, אלא שאנחנו רוצים לתקן את זה, שייתן לנו שכל, רגש, שיקרב אותנו על מנת שאנחנו נתקן את העולם, לא לעצמנו. זה נקרא שקודם כל מאהבת הבריות ואחר כך מגיעים לאהבת הבורא, לזה אנחנו מבקשים שיעזור לנו להגיע.

אם אנחנו נכנסים באמת לצורה האמיתית של העולם, אנחנו צריכים להתבייש לפני כל העולם על זה שאנחנו לא מממשים את היעוד שלנו. ואין לנו במה להתגאות אלא להתבייש ממש.

שאלה: שאלה לגבי הציטוט השני, מהו בדיוק הברור של החטא, של הפגם. אמרת שאנחנו צריכים לבדוק בדיוק מהי מידת הניתוק, נתת דוגמה שאני מאוד רעב והבורא הכין לי בדיוק את הפסטה שאני רוצה, וצריך שלא יהיה לי סתם רעב אלא רצון לפסטה ספציפית. ואחרי זה אמרת, שהברור הזה של הרצון הנכון זה משהו שאנחנו צריכים לבנות מעל ברור השבירה, איפה שקיים הפער. האם יש סוגים שונים של פירוד, ואם כן, זה אומר שאנחנו צריכים לבדוק בדיוק מהי השבירה, מהו הפירוד?

אנחנו לא מסוגלים לברר שום דבר, אלא רק אם הבורא מאיר עלינו באור העליון. לכן אנחנו לא מבררים שום דבר, אין לנו שכל, אין לנו רגש שאנחנו יכולים לבוא ולברר. אני מבין, אתה מדען, אתה איש רציני, אבל אנחנו לא מסוגלים בחכמת הקבלה להיות כאלו. אנחנו מתחילים כל מדרגה ממצב של עיבור, אחר כך יניקה ואחר כך מוחין. אנחנו ניגשים לכל מצב ומצב רוחני כלא קיימים, מאפס, שלא קיימים, ואחר כך מתחילים כמו מטיפת זרע לגדול, לגלות, וכך לאט לאט מגיעים. והבנה והרגשה וברורים בכל מדרגה זה המצב האחרון.

תלמיד: רב"ש אומר לבדוק את החטא.

את זה אני יכול לעשות קצת עם החברים, אבל זה לא עכשיו. אני לא מסוגל, אין לי כלים, במה אני יכול לשקול עד כמה אני פוגע? אי אפשר. אנחנו מעוררים זאת עם החברים ורק במידה שאנחנו מסוגלים להשתוקק לחיבור.

תלמיד: אני יכול לברר עם החברים?

לא, בשום צורה, כי אתה תעשה את העבודה בשכל ואתה צריך למחוק את השכל שלך ולהפעיל את הרגש דווקא. לא לעבוד עם השכל, ברורים כאלו וכאלו כמו במתמטיקה וכולי, לא. אני מצטער להגיד לך שכל הכלי שלך, הפרט שלך, כשאתה ניגש לחכמת הקבלה, הוא שכלי וזה לא טוב, צריכים להפעיל יותר את הלב. אני מבין, אני הייתי גם כך. ולא לרצות לפרק את חכמת הקבלה כמו במתימטיקה, כמו שאתה יודע במדע, כך וכך ואז יוצא לי כך. לא יוצא כלום. יוצא רק דבר אחד, שאתה מרים את הידיים ואומר, "אני לא מסוגל, תעזור לי". ובאותה צורה אתה גם פונה לחברה.

עד כמה שהלב יהיה יותר שבור, יותר תצליח. ואז תהיה גדול, כי הכלי שלך הוא גדול, הרבה שנים אתה איתנו, ודווקא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אז ההתנגדות הזאת לעבודה בלב היא תיתן לך כלי רוחני גדול. בהצלחה.

שאלה: אנחנו אומרים שכל המושגים שאנחנו לומדים עכשיו, הם לא משהו שאנחנו מבררים, אלא האור צריך לבוא ולתת לנו את הבירור. אז מה שאנחנו עושים בעשירייה, אנחנו מושכים את האור הזה. איך אנחנו יכולים להבין, לקבוע? מתי אפשר להגיד, שהפעולות שלנו בעשירייה הביאו לזה שהאור הגיע ופעל?

מזה שאני מתחיל לאהוב את החברים. קודם כל. אני מתחיל להרגיש, שבמקום דחייה או אדישות אני נמשך אליהם, אני רוצה לחבק אותם, אני רוצה להרגיש אותם קרובים לליבי. ואחר כך אני מרגיש שזה שאני מחבק אותם ורוצה להיות איתם יחד ממש בלב אחד, חסר בזה משהו, הדבר הזה ריק ואז אני נזכר שחסר כאן בורא. אני מרגיש שהוא חסר, אבל קודם החברים.

שאלה: אמרת שחסרה לנו אחריות כלפי העולם וכשמסתכלים עליך אז מרגישים חשיבות גדולה מאד ואת הרגישות לצרות של העולם. למה לנו אין דבר כזה, שאנחנו נוכל כל היום לחשוב איך לעזור לעולם, למה האדם לא מרגיש שהוא אשם בזה? שלא תוכל לישון, לא תוכל לאכול, שתרגיש שאתה מאחר. איפה אפשר לקחת את דרגת הרגישות הזאת לעולם, איפה בית המרקחת הזה שבו קונים את האחריות הזאת.

זה מאד חסר וזאת הסיבה שאי אפשר לסדר את הדברים כמו שצריך. מאיפה לקחת כוח לקום ארבעים וחמש דקות לפני השיעור? אני חולם לעשות את זה. זה חסר. איך אפשר להיכנס לתוך החומר ואחרי זה לצאת מתוך זה להפצה יותר נכונה, איך? אולי יש לך איזו דוגמה, עצה אישית, איך אתה הגעת לזה, למידת אחריות כזאת שאתה מוכן מהבוקר עד הלילה להשקיע את החיים שלך בזה?

חשיבות. אני לא יודע מה להגיד, חשיבות. מה אפשר לעשות? מה יש בעולם חוץ מזה? במה אני יכול להשקיע? אני עכשיו כבר חצי שנה נמצא בסגר הפרטי שלי, מהזמן שהתחילה הקורונה, כדי לא להיות חס ושלום חולה, כי אז אני אתנתק מכם ואני כבר בגיל שמי שחולה יש לו סיכוי גדול שהוא ימות. אז אני חייב לשמור על עצמי כדי למשוך אתכם ולכן אני נמצא בסגר. יש לי כאן מקום איפה שאני סגור עם המכשור, עם עוד כמה אנשים שעוזרים לי בשידור וכך אני חי.

אני לא יוצא החוצה, אני לא יוצא אפילו מהמקום הזה שהוא כולו מגודר וזהו. אלא חשיבות, אבל מה נעשה? אתם חושבים שכל אחד מכם פחות חשוב ממני? זה רק נראה לכם, זה נראה לכם בינתיים בצורה הגשמית, אבל בכלי הרוחני אין הבדל בין קטן לגדול, ראשון ואחרון, ודווקא האחרונים הם החשובים.

ולכן כל אחד [חשוב] רק אתם צריכים לדבר על זה יותר. ובזמננו אין לי מילים איך [להעביר לכם]. רק לחשוב על זה מספיק, כדי לראות שכל אחד הוא חשוב.

תשתדלו חברים, אתם מאד מאד חשובים. מאד.

שאלה: אנחנו לומדים הרבה שנים וכאילו הכול מובן. גם לפני חצי שנה אמרת, "חבר'ה יהיה רע". עכשיו אתה אומר, יהיה עוד יותר גרוע מאותו הלא טוב שדיברת עליו קודם. אם לפני חצי שנה אפשר היה עוד איכשהו לשמוע את זה עם ההופעה של הווירוס, עכשיו כאילו התרגלנו לזה. זה כמו חטא על חטא, זאת הרגשה של בסדר, שיהיה עוד יותר גרוע כבר אין לאן להידרדר.

ולבד הווירוס הזה לא יעבור. זאת אומרת, שאנחנו בכל זאת כן נצטרך לעשות משהו. למה נעלמה החשיבות הזאת? הבורא עושה את זה? חסרה תפילה? או שאנחנו לא מוסרים נכון את החשיבות זה לזה? כי ממך זה בטוח מגיע. אז איפה זה הולך לאיבוד?

אם אנחנו לא נגרום לתיקון, אז לבורא יש רק כוח אחד שזה כוח האור והאור שמשפיע עלינו הלא מתוקנים, הוא גורם לנו עוד יותר קלקול ואז יוצא שאנחנו נרגיש עוד יותר גרוע וכל האנושות אחרינו. ולא יהיה לזה סוף, עד שאנחנו לא נתחיל לפנות בדרישה לבורא שיעשה לנו תיקונים, שיעזור לנו להבין מה תלוי בנו, איך להתחבר, איך לבקש, איך למשוך את המאור המחזיר למוטב.

הוא פועל באותה שיטה, הוא לא ישנה שום דבר. כלפינו זה יכול להיות מורגש שהוא משתנה, אבל הוא לא משתנה בכלום. אנחנו חייבים להתקשר בינינו ואליו, אין דרך אחרת, אין דרך אחרת. אני מאד מקווה שאנחנו נגיע לזה.

תנסו היום דווקא, אחרי שיעור כזה, להשתדל במשך היום להיות בקשר ביניכם ובבירור חשיבות הקשר בינינו לגילוי הבורא, כי בזה אתם מגלים את התרופה. כל העולם עכשיו מצפה שתהיה תרופה לווירוס הקורונה וכמה מיליארדים משקיעים בזה וכולם נמצאים בתחרות, מי רוצה ככה, או ככה לעשות.

אנחנו מחזיקים את התרופה האמיתית. בואו אנחנו נגלה את זה. בואו לא נחכה עד שימותו עוד אנשים והאנושות עוד תסבול. גם ברוחניות כך, אנחנו לא צריכים לרדת למצבים יותר גרועים. אם אנחנו מחשיבים את המדרגה שלנו כרעה, אנחנו כבר ראויים לעלות. כל מצב הוא צריך להיות מורגש אצלנו כבלתי נסבל, שאני לא יכול עוד רגע להישאר בו ואז אני עולה למעלה, בצעקה, אמיתית.

איך אנחנו יחד בעשיריות, מגיעים לצעקה הזאת האמיתית שלא רוצים, לא יכולים להיות יותר בזה.

בהצלחה לנו תהיו בריאים ויותר מוצלחים.

(סוף השיעור)

---

1. "קנאת סופרים תרבה חכמה" (מסכת בבא בתרא דף כ"א, א').↩