שיעור בוקר 30.05.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד',

פרק ה', דף רמ"א, עמ' 241, אותיות ד' – ח', פרק ו', אותיות א' – ד'

קריין: אנחנו קוראים ב"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד', פרק ה', דף רמ"א, עמ' 241, אות ד'. אות ד', דברי האר"י.

אות ד'

לפי שאו"מ גדול הרבה מאו"פ צריכה חיצוניות הכלי, שבה מתלבש או"מ,

להיות זכה ומעולה יותר מפנימיות הכלי, שבה מתלבש אור פנימי

"והנה אנו צריכים, שחצי הכלי שמבחוץ יאיר מחמת אור המקיף, והנה אור המקיף גדול מאד, ט ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר תוך הדופן של הכלי, כי יש הרחק והפרש והבדל גדול ביניהם, ולכן הוצרך י שפנימיות הכלי הגרוע, ישתוה עם אור פנימי הגרוע, ויאיר זה בזה. וכן כ חיצוניות הכלי המעולה, יאיר בו האור מקיף המעולה, דאם לא כן היה נשאר חיצוניות הכלי בלי הארה."

קריין: אות ט', אור פנימי, מבארת "ולא היה עובר הארתו להיות נבלע ומאיר".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"ט) כי אין האור מתלבש בכלי, אלא אם כן, שיש ביניהם יחס של השואת צורה, וכל זמן שיש צורה ניכרת בכלי כלפי האור, הרי שינוי צורה זאת דוחה ומפריש את האור, ואינו מניחו לעבור בתוכו להיות נבלע בהכלי. וז"א "כי יש הרחק והפרש גדול ביניהם" כלומר, ששינוי הצורה הוא המבדיל והמרחיק בין הרוחנים, כמ"ש לעיל."

קריין: אות י' אור פנימי, מבארת "שפנימיות הכלי הגרוע,".

"י) כי כל גדלו ושבחו של האו"פ, הוא בעביות הגדולה יותר והגרוע יותר ונמצא על כן שפנימיות הכלי, שהיא עבה יותר וגרועה יותר היא משתוה ממש לגדלו של אור פנימי, הגרוע מאו"מ."

תלמיד: הוא אומר, "שפנימיות הכלי הגרוע, ישתוה עם אור פנימי הגרוע,".

הכלי מסודר בצורה פשוטה. עד כמה שהעביות יותר גדולה עם המסך, הוא יכול לקלוט אור יותר גדול, פנימי. כשלא יכול לקלוט את האור בצורה פנימית, אז עד כמה שהוא הזך, הוא יכול לקלוט אור מקיף יותר גדול. כך זה עובד, שפנימיות הכלי, ככל שהוא יותר עבה עם המסך הוא מוכן לקלוט אור, לגלות אור פנימי יותר גדול, וחיצוניות הכלי, עד כמה שהוא יותר זך, אז קולט אור מקיף יותר גדול. זה הכול. ההבדל בין פנימי ומקיף זה מסך.

תלמיד: הוא אומר באור פנימי, ""כי יש הרחק והפרש גדול ביניהם" כלומר, ששינוי הצורה הוא המבדיל והמרחיק בין הרוחנים, כמ"ש לעיל.". איך יש פה גם שיווי צורה בחיצוניות וגם שיווי צורה בפנימיות?

בפנימיות יש ביניהם השתוות הצורה ובחיצוניות יש ביניהם השתוות הצורה. אבל כלפי איזה הבחנות?

תלמיד: זה לא ברור. מה זאת אומרת "הבחנות"?

כי בפנימיות הכלי השתוות הצורה היא לפי המסך, ולפי העביות, ובחיצוניות הכלי ההשתוות לפי הזכות. זה הכול. ככה זה. למה זה כל כך קשה להבין?

תלמיד: זה הפוך מהשכל מה שאתה אומר.

לא. זה בדיוק לפי ההיגיון שלנו. יש גיבור בכמות וגיבור באיכות. יש יותר זך, יש יותר עב. תגיד לי בבקשה, אם היו לך שני חברים, אחד פושע גדול מאוד, והשני ככה ככה, פה ושם קצת גונב, ועכשיו שניהם חזרו בתשובה, מי יותר צדיק?

תלמיד: בטח הפושע, כמו שאני מבין.

הפושע הגדול נעשה יותר צדיק. זאת אומרת, הוא יכול לקלוט את האור העליון יותר, לעומת הפושע הקטן שגם היה קטן במינוס, באגו שלו, וגם קטן יחסית בפלוס, בהשפעה ממנו. זה הכול.

תלמיד: לפי איך שאתה מגדיר את זה עכשיו חבל שלא הייתי פושע גדול כי אז הייתי משיג יותר.

נכון. אבל יש כאן איזו הערה. ברגע שתתחיל לחזור בתשובה ולעשות פעולות השפעה, יתנו לך רצון לקבל שאתה תיפול עוד יותר עמוק, ועוד יותר עמוק כל פעם, ועוד יותר, מפני שאז יהיה לך כוח כל פעם לעלות ולתקן.

תלמיד: מאיפה לוקחים את הכוח הזה להתרומם אחרי שאתה נופל?

מהחברה. רק מהחברה.

תלמיד: אז אם אני נופל, זה רק מהחברה?

רק מהחברה. מהבורא, אבל דרך החברה. את זה אתה יכול לרשום, אין בזה שום שינוי מתחילת הקו עד סופו.

תלמיד: אבל מה שאתה אומר לגבי החלק החיצוני לא ברור לי. אתה אומר שגם בחיצוניות יש שיווי צורה, וגם בפנימיות יש שיווי צורה.

רק לפי פרמטרים שונים.

תלמיד: את זה אני לא מבין.

כאן זה לפי העביות ושם לפי הזכות.

תלמיד: זה כמו שלשלילי יש שיווי צורה ולחיובי יש שיווי צורה.

כן.

שאלה: יש דבר כזה?

כן, יש. אתה אוהב את הילד הקטן מפני שהוא כזה, הוא כלום, אתה אוהב אותו. ואילו את הבן הגדול, אתה לא סתם אוהב. אתה אוהב אותו בגלל שהוא מסודר בחיים, יודע לעשות. יש ויש.

קריין: אות כ', אור פנימי, מבארת "חיצוניות הכלי המעולה".

"כ) כי הוא נשלל לגמרי מבחינת עביות הכלי, הנצרך להמשכת האור, שאינו נוהג באו"מ, וע"כ אין לו יחס, רק עם בחינה הזכה יותר שבכלי, בשביל שתהיה לו עמה יחס של השואת צורה, דהיינו הנצרך להתלבשות האור, כנ"ל."

הכול לפי התלבשות האור, עד כמה שיהיה מוכן לזה.

קריין: אות ה', דברי האר"י.

אות ה'

טעם ב', אם חיצוניות הכלי לא היתה זכה לא היה אוה"מ

יכול להתחבר עם אוה"פ

"גם יש סבה אחרת, והיא קרובה אל סבה הראשונה ממש. והוא כי הנה ל אור מקיף חשקו ורצונו להתחבר עם אור פנימי, ולכן אם חצי הדופן של הכלי מ מצדו החיצון, לא היה זך יותר, לא היה עובר בו אור המקיף, והיה אור פנימי חסר מלקבל בו אור המקיף, אמנם בהיות חצי הכלי של דופן החיצון זך, אז יש יכולת באור המקיף, לעבור עד חצי עובי הפנימי של הדופן, ואז מאיר זה בזה, אף על פי, שחציו הפנימי של הדופן לא יהיה זך, אין בזה חשש, כי האור פנימי עובר ומאיר בו עד חצי עוביו הפנימי, אף על פי שאינו זך יותר."

קריין: אות ל' אור פנימי, מבארת "אור מקיף חשקו ורצונו להתחבר עם אור פנימי".

פירוש אור פנימי לאות ה'

"ל) כלומר, שחושק להתלבש בפנימיות הכלי, ולהאיר ביחד עם האו"פ עד כמה שאפשר לו, והוא מפני שסופו הוא להתלבש לגמרי בכלי, כמ"ש לעיל, שאו"פ פירושו, מה שכבר מלובש בכלי, ואו"מ פירושו, העתיד להתלבש בכלי לאחר מכאן, דהיינו בהמשך זמן עד גמר התיקון."

בינתיים זה ברור מה שאמר. הוא אומר שאור מקיף זה אור שמאיר בינתיים מרחוק, בחצי החיצון של הכלי, ובעתיד הוא יתלבש בתוך הכלי עד גמר התיקון. מה שאין כן, אור פנימי, הוא כבר מלובש בתוך הכלי. שתי צורות יש, שני אורות בתוך הכלי.

קריין: אות מ', אור פנימי, מבארת "מצדו החיצון, לא היה זך יותר".

"מ) הוא מוסיף בזה לדייק, שאם לא היה לו החיצוניות הזך יותר המותאם לאו"מ, אז לא היו המקיפים יכולים לעולם להתלבש בפרצוף אפילו משהו, "כי לא היה עובר בו אור המקיף והיה האו"פ חסר מלקבל בו אור המקיף".

וטעם הדבר, כי האוה"פ נמשך תמיד ממעלה למטה לגוף, רק מהבחינה שכנגדה שבראש. למשל, האו"פ דמלכות דגוף נמשך ממלכות דראש, שהיא בחינה ד' כמותה. והאו"פ דכלי דז"א דגוף, נמשך מבחינת החוטם של ראש, שהיא בחינה ג' כמותו. והאו"פ, דכלי הבינה דגוף, נמשך מאזן דראש, שהיא בחינה ב' כמותה. וכו' עד"ז. אמנם האו"מ, נמשך תמיד מהספירה שלמעלה מהבחינה שכנגדה. כי האו"מ דמלכות דגוף, נמשך מן החוטם, שהיא בחי"ג. והאו"מ דז"א נמשך מאזן, שהיא בחי"ב. וכו' עד"ז. וזהו בהתפ"א דעקודים, שהמסך שבמלכות הוא בחי"ד. ובהתפ"ב שהמסך שבמלכות הוא בחינה ג', נמשך האו"פ למלכות ההיא, מן החוטם שהיא גם כן בחי"ג כמותה, והאו"מ להמלכות ההיא, נמשך מלמעלה מן הבחינה שכנגדה, דהיינו מן האזן שהיא בחינה ב'. וכו' עד"ז.

ומובן עתה היטב, אשר המלכות אינה יכולה לקבל האו"מ זולת אם תהיה לה בחינת כלי ג"כ מלמעלה מהבחינה שכנגדה שבראש, שקנתה זאת, ע"י עליתה לז"א, כמ"ש לפנינו. וז"א, מן אור אזן שמאל וכו' כלומר בפרצוף ע"ב, שהמלכות שלו היא בחי"ג, נמצאת פנימיות הפה מחוטם, שהיא בחי"ג, וחיצוניות הפה, היא למעלה מבחינתה, דהיינו מבחינה ב' שהיא האזן."

את זה אנחנו נלמד יותר נכון בעולם האצילות.

יחד כולם מצפים למאור המחזיר למוטב. העיקר זה יחד, תנו לאור לעבוד.

קריין: אות ו' דברי האר"י.

אות ו'

פנימיות הכלי יותר זכה מחיצוניות הכלי, משום שאור הפנימי מוגבל

בה ומקבל הארה שלימה, משא"כ אוה"מ מאיר ברחוק בחיצוניות הכלי

"ואם תאמר כי נ עדיין יש להקשות ולומר, הרי בחוש הראיה אנו רואים שפנימיות הכלי זך יותר מחיצוניות. התשובה בזה הוא כך, כי אע"פ שאור פנימי קטן מאור מקיף, עם כל זה, ס להיותו מוגבל תוך הכלי, לכן הכלי מקבל הארה שלמה ממנו, אבל אור המקיף, אף על פי שהוא אור גדול, עם כל זה כיון ע שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי אינו מאיר כל כך בחיצוניות הכלי כמו שמאיר האור פנימי בפנימיות הכלי. ובזה יבא הכל על נכון."

קריין: אות נ' אור פנימי מבארת "עדיין יש להקשות ולומר, הרי בחוש הראיה" וכולי.

"נ) מקשה, סוף סוף, אנו מוצאים את חיצוניות הכלים, שהם חשובים פחות מפנימיות הכלים, ואינם מאירים כמותם, ואם חיצוניות הכלים הם מקבלים מאו"מ, שהוא אור גדול מאו"פ, היה צריך להיות להיפך."

קריין: אות ס' אור פנימי מבארת "להיותו מוגבל תוך הכלי".

"ס) כלומר, להיות קומת האור מדוד ומוגבל, בעביות הגדולה יותר שבכלי, באופן שאם עביותו היתה פחותה, היה שיעור אורו פחות, לפיכך נמצאת העביות שבכלי מקבלת הארה שלמה, שהרי העביות אינה מחשכת כלל על האור, אלא אדרבה היא מגדלת אותו, וע"כ פנימיות הכלי זכה מאד, אע"פ שהאור הוא קטן."

הכול תלוי במסכים. אם המסך גדול, העביות גדולה, יש לי זַכּות יותר גדולה, מגיע אור מקיף, מתלבש בכלי חיצון, אור פנימי בכלי פנימי, ואז יש לי הבדל כזה בין הפנימי וחיצון. האמת שזה לא חשוב, החשוב זה איזה תפקיד כל אחד לוקח על עצמו, כל אחד מקבל, עד כמה שפועלים גם אור פנימי וגם מקיף בתוך הכלי כדי לזכות את הכלי.

קריין: אות ע' אור פנימי מבארת "שאינו דבוק ומצומצם עם הכלי".

"ע) כלומר, כיון שאין שם כלי המשכה, להמשיך את אור הזה מבחינת זווג דהכאה, כי על כן אין האור מתלבש בפנימיותו, כנ"ל. ולפיכך אין האור ההוא דבוק עם הכלי, משום שהעביות הקטנה הנמצאת בהכרח גם בחיצוניות הכלי, יש בה משום שינוי צורה כלפי האור הזך לגמרי, באופן ששיעור העביות הנמצא בחיצוניות הכלי, מקטנת את האור, ואם היה זך יותר, היה מקבל או"מ גדול יותר, לפיכך כל כלי חיצון אינו זך כל כך, כי העביות שבו ניכרת לגרעון גדול הנפרד מהאור ואינו מתחבר עמו." כי הוא ללא מסך, רק בפנימיות הכלי שם המסך, ככל שהעביות יותר גדולה, המסך יותר גדול, אז הוא יותר קרוב לאור. "ועל כן אע"פ שאורה גדול אינו מאיר כ"כ בחיצוניות הכלי, כמו שמאיר או"פ בפנימיות הכלי."

אין התקשרות בין הכלי והאור בכלי החיצון כמו שבין הכלי לאור בכלי הפנימי, ששם יש מסך.

קריין: אות ז' דברי האר"י. כותרת.

אות ז'

העולמות כל מה שהם תחתונים יותר, הם יותר מחוסרי השלימות

עד עולם הנקודים היו ה"פ וה"מ, והשינויים היו

לפי קירוב מקיפים עם הפנימיים

"ודע כי העולמות העליונים כל מה שהם פ יותר תחתונים במדרגה זה מזה, הם יותר מחוסרי השלמות זה מזה. לכן תמצא עד צ עולם הנקודים היו, ה' בחינות אורות פנימים וה' מקיפים נגלים, אלא שהשינוים ביניהם הוא, כי באלו היו מתקרבים המקיפים עם הפנימים ובאלו יותר מתרחקים."

קריין: אות פ' אור פנימי מבארת "יותר תחתונים במדרגה זה מזה".

פירוש אור פנימי לאות ז'

"פ) שהם מתמעטים והולכים מפאת הזדככות המסך, כי בפרצוף ב' של א"ק, שלא היה שם במסך רק עביות דבחי"ג, נתמעט מאור הכתר ולא הגיע קומתו רק עד החכמה. והפרצוף הג', שהיה שם רק עביות דבחי"ב, נתמעט ג"כ מאור החכמה, וקומתו רק עד הבינה. וכו' עד"ז. וכן הוא גם בעולמות, כמ"ש באורך לעיל בחלק ג'. עש"ה."

קריין: אות צ' אור פנימי מבארת "עולם הנקודים היו ".

"צ) היינו דוקא בראשים של הפרצופים, ממלכות של ראש ולמעלה. אמנם ממלכות של ראש ולמטה אפילו בפרצוף א' של א"ק, לא היו יותר מה"פ וב' מקיפים. כדברי הרב לקמן פרק ו' אות י"ח."

את זה עוד נלמד. החלק הבא שנלמד זה חלק ו'.

קריין: אות ח' דברי האר"י.

אות ח'

מנקודים ולמטה אין יותר מה' פנימיים וב' מקיפים ופחות מזה אי אפשר להיות

"ואמנם ק מעולם הנקודים ולמטה, שהוא עולם האצילות, היה חסרון אחד, שלא נתגלה בהם בכל פרטיהם יותר מה' אורות פנימים וב' אורות מקיפים, שהם: מקיף ליחידה ומקיף לחיה, אך לשאר הג' פנימים, ר לא יש בהם בחינת מקיפים מבחינת נר"ן, רק מבחינת יחידה וחיה, אשר מקיף כולם ולא מבחינת עצמם. אמנם יש בהם שינוים וגרעונות עוד אחרות כפי סדר הפרצופין והעולמות, אך הכלל שבהם, כי אי אפשר להיות פחות מה' פנימים וב' מקיפים עליונים."

קריין: אות ק' אור פנימי, מבארת "מעולם הנקודים ולמטה".

פירוש אור פנימי לאות ח'

"ק) כלומר, אפילו בראשים של הפרצופים, שאחר עולם הנקודים לא נמצא יותר מה"פ וב"מ. והוא מטעם עלית ה' תתאה לעינים, שה"ס השיתוף דמדה"ר בדין הנעשה שם. ומתוך שמקום הזווג נעשה בחכמה של ראש, שהיא העינים, נמצאו משום זה שבינה וז"א ומלכות של ראש, יצאו לבר מראש, דהיינו לבחינת ממעלה למטה שהוא בחינת גוף. ולפיכך לא נשאר בבחינת ראש, אלא כתר וחכמה בלבד, כמו שנתבאר זה באורך בביאורי פמ"א ופמ"ס על הע"ח."

קריין: אות ר' אור פנימי, מבארת "לא יש בהם בחינת מקיפים מבחינת נר"ן ".

"ר) כלומר, שב' המקיפים יחידה חיה, מקיפים גם לג' אורות התחתונים נר"ן, אבל לא מבחינות נר"ן, אלא מבחינות יחידה חיה. ודע שכל זה אמור במקיפים הכוללים, אמנם בהמקיפים הפרטיים, יש תמיד ה"פ וה"מ. כי אין לך אור שלא יהיה בו פנימי ומקיף, כמ"ש במקומו."

מדברים רק כלפי המסך הכללי, אבל במסכים הפרטיים, בפרצופים הפרטיים תמיד יש לנו את כל האורות וכל הכלים ועשר הספירות. רק זה לעומת זה, פרצוף אחד לגבי הפרצוף שני, אז כאילו שחסר. כמו שלגלגלתא לא חסר כלום, ובע"ב כאילו חסר אור דגלגלתא, אז אין לה שם בחינה ד' אלא רק בחינה ג'. הכול רק כשאנחנו סופרים אחד כלפי השני, כמו ילד לעומת האיש הגדול, שכאילו חסר לו בגובה, אבל יש לו את כל החלקים משלו.

שאלה: כלי שיש לו יותר עביות, שהוא מקבל רצונות יותר עבים, אז יש הזדמנות לאור המקיף לעשות עליו שינויים. אז למה אנחנו מצמצמים בעצם? היה אמור להיות בדיוק הפוך, שאנחנו נשאף לעביות יותר גדולה כדי שהאור המקיף יעבוד עלינו יותר.

שוב, אנחנו בסך הכול מדברים כאן על היחס בין המצבים. אם היה לך כלי מסוים שהיה לו כך וכך פנימי וכך וכך מקיף, ועכשיו הוא עבר למצב אחר, שיש לו יותר פנימי, אז המקיף הוא יותר או פחות?

תלמיד: פחות.

פחות. אז מה אתה שואל?

תלמיד: כל עוד הכלי משתמש יותר באור הפנימי שלו, יש לו פחות אפשרות לקבל אור מקיף, זה יחס הפוך. לא יכול להיות שגם האור המקיף יעבוד עליו באותה מידה שהאור הפנימי עובד, נכון?

כן, אבל בעצם יש לו גם חמישה פנימיים וגם חמישה מקיפים.

תלמיד: האם נכון להגיד שיש צמצום של המגע כלפי האור המקיף?

לא, אין צמצום כלפי המקיף. איזה צמצום יכול להיות כלפי המקיף? הוא תוצאה מזה, אבל לא שעליו פועל משהו.

בואו נמשיך, יש לנו עוד זמן, אנחנו נכנסים עכשיו לחלק יותר יפה.

קריין: פרק ו'.

תלמוד עשר הספירות

חלק רביעי

פרק ו'

מבאר חזרת האורות אל המאציל לקבל תשלומיהם, ובו כ"ב ענינים:

קריין: אות א' דברי האר"י, כותרת.

אות א'

בהתפשטות א' דעקודים לא יצאו האורות שלמים

וע"כ חזרו לשורשם להשתלם ועי"ז נעשה כלי

"* ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים. דע כי א בעת שיצאו לא יצאו שלימים, וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל, ב ולכן בהיות שיצאו בלתי שלמים וגמורים, חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם, ועל ידי כך נעשה כלי.

* עץ חיים היכל א"ק שער ו' פ"ג."

זאת אומרת, לא נעשה כלי בבת אחת, אלא האור מתפשט בתוך הכלי, ואחר כך מזדכך. וכשהאור חוזר לתוך הכלי, אז נעשה אור וכלי. "וכשוב חוזר האור לתוך הכלי אז נעשה כלי ואור לשני צורות כבר." כותב ב"פתיחה לחכמת הקבלה".

קריין: אות א' אור פנימי מבארת "בעת שיצאו לא יצאו שלימים".

פירוש אור פנימי לאות א'

"א) כמ"ש לפנינו, שהוא מטעם כי רק המלכות קיבלה ה"פ נרנח"י בשלמות, אבל שאר הט"ס ראשונות היו חסרות, שז"א היה חסר כתר, ובינה היתה חסרה גם חכמה, וחכמה היתה חסרה גם נשמה, וכתר היה חסר גם רוח. וכלים חיצונים לאורות מקיפים היו חסרים שם לגמרי. כמ"ש לפנינו."

קריין: אות ב' אור פנימי מבארת "ולכן בהיות שיצאו בלתי שלמים וגמורים".

"ב) כי האורות המקיפים ואורות פנימים היו מבטשים זה בזה כמ"ש לעיל (ח"ד פ"א או"פ אות ז' עש"ה), שעי"ז נזדככו ועלו לשורשם לפה, ואז קיבלו תשלומיהם. כמ"ש לפנינו."

דווקא בזה שמבטשים זה את זה, מזה יוצאים ה-ו-י-ו-ת הכלים.

קריין: אות ב' דברי האר"י, כותרת.

אות ב'

בהתפ"א היו אור הזך שהוא או"י ואור העב שהוא או"ח מעורבים

זב"ז, אלא בהסתלקות לשורשם נשאר אור העב למטה שלא היה

יכול לעלות ונתוספה עביותו ונעשה כלי

"והענין הוא, כי בודאי ג שבחינת הכלים היה בכח, אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה ד בבחינת האור היותר עב וגס, רק שהיה בו ה מחובר בעצם היטב ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא ו האור דרך הפה ולחוץ, יצא הכל מעורב יחד, ז וכשחזרו לעלות ולהשתלם, אז ודאי על ידי יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים, שהוא יותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כך ח לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה, ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו, ט ואז נתוסף באור עב הנ"ל עביות יותר על עביותו, ואז נגמר ונשאר בחינת הכלי."

קריין: שוב, אות ב' דברי האר"י, כותרת.

אות ב'

בהתפ"א היו אור הזך שהוא או"י ואור העב שהוא או"ח מעורבים

זב"ז, אלא בהסתלקות לשורשם נשאר אור העב למטה שלא היה

יכול לעלות ונתוספה עביותו ונעשה כלי

בגלל שנפרד מאור ישר, אז נעשה יותר עבה.

"והענין הוא, כי בודאי ג שבחינת הכלים היה בכח, אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה ד בבחינת האור היותר עב וגס, רק שהיה בו ה מחובר בעצם היטב ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא ו האור דרך הפה ולחוץ, יצא הכל מעורב יחד, ז וכשחזרו לעלות ולהשתלם, אז ודאי על ידי יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים, שהוא יותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כך ח לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה, ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו, ט ואז נתוסף באור עב הנ"ל עביות יותר על עביותו, ואז נגמר ונשאר בחינת הכלי."

זאת אומרת כול עוד לא מסתלק האור מהכלי, הכלי לא נעשה רצוי לתפקידו, לא נעשה עבה מספיק.

קריין: אות ג' אור פנימי מבארת "שבחינת הכלים היה בכח".

פירוש אור פנימי לאות ב'

"ג) סובב על ע"ס דראש, שהאו"ח מלביש שם ממטה למעלה, שאין זה אלא בחינת התלבשות ב"כח" אבל לא התלבשות בפועל ממש, כמ"ש זה באו"פ (ח"ד פ"א אות ל') ועש"ה."

קריין: אות ד', "אור פנימי", מבארת "בבחינת האור היותר עב וגס".

"ד) פירוש, כי בחינת האו"ח המלביש ומקבל לע"ס של הראש ממטה למעלה, הוא הנבחן לבחינת הכלים ב"כח" אשר שם, כנ"ל, והוא מכונה כלפי ע"ס דאו"י בשם אור עב וגס, והוא מטעם היותו בחינת אור הסתלקות, דהיינו אור שאינו מקובל במלכות מכח המסך המעכב עליו, כנודע. והנה או"ח זה מרחיב את כלי מלכות של ראש, לע"ס מינה ובה, ומתפשט עמה מפה ולמטה להתלבשות בפועל ממש שנקראת גוף. שאחר הסתלקותו של התפשטות זו מתוך האו"ח המלבישה, נשאר או"ח זה למטה בבחינת אור עב ממש."

קריין: אנחנו קוראים ב"כתבי בעל הסולם", עמוד 162, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ד'.

אות ד'

"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו, והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו. ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת, כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו, והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק."

בשבילך זה גוף וזה אור החיים שבו, כאילו ככה, וברוחניות זה לא, זה הכול יחסי.

שאלה: הרי הכלי מחליט כמה אור הוא יכול להכניס. איך הרצון לקבל מחליט לסלק את האור? איך הוא מחליט שיהיה מצב כזה?

אורח מול בעל הבית דוחה את הכיבוד.

תלמיד: אבל איך רצון לקבל יכול לדחות כיבוד? הרי הוא חייב את האור.

כי יש בו עוד הבחנה שנקראת "בושה", שנותנת לו ייסורים יותר גדולים מהתענוג שהוא מקבל מהכיבוד. הכול חשבון.

תלמיד: והוא מוכן עד כדי כך ללכת עם הבושה הזאת?

לא מוכן או לא מוכן, זה חשבון. אם מתגלה זה יותר מזה גמרנו, או ההפך. כך אנחנו פועלים, אין יותר מזה, רק חשבון. בושה יותר או כבוד יותר, או תענוג יותר. זה הכול. אם אני מאוד רעב ואני נמצא מול אוכל, אני לא שם לב לאף אחד, העיקר מהר מהר להכניס אותו בפנים. אם אני לא כל כך רעב ואני רואה שמסתכלים עליי, מה אני עושה, אז אני כבר עושה חשבון. אבל הכול לפי גודל הרצון לקבל, לפי הייסורים שריק ולפי המילוי כנגד הרגשת הבושה. איזה עוד חשבונות יש? אין חשבונות אחרים. אנחנו כך פועלים.

שאלה: אם בעניין האוכל, מי שבאמת רוצה לראות ולהתרשם כיצד צוות שלם מקומי ביחד עם צוות איזורי עובדים בתיאום, בחיבור, בהרמוניה לטובת הצלחתם ובשמירה קפדנית לאותם תלמידים שנמצאים בתחילת דרכם הרוחנית, מוזמן לכרמיאל. ואם זה לא הספיק, בסוף יש סעודה כיד המלך. לחיים.

לחיים.

שאלה: לפי הקטע, "ז וכשחזרו לעלות ולהשתלם, אז ודאי על ידי יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחינת הכלים, שהוא יותר עב, קנה עתה עביות יותר, ועל ידי כך ח לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה,". בשביל לגלות את הבורא אני צריך לקבל יותר עביות, לבנות עביות?

בטח.

תלמיד: אני חשבתי שאני צריך להיות יותר זך בשביל להיות בורא. מה פתאום יותר עביות?

איפה אתה תוכל לקלוט, להדפיס את השפעת הבורא אם לא על עביות המתאימה לזה?

תלמיד: אמרת "לבנות מסך". מה הכוונה שככל שאתה בונה מסך יותר גדול ככה אתה יכול לגלות בורא יותר בגדול, מה הכוונה להגדיל מסך?

כי המסך זה מידת השתוות הצורה שלך עם הבורא.

תלמיד: איך בונים מסך?

על ידי מאור המחזיר למוטב. והוא משפיע בהתאם עד כמה אתה נכלל עם החברים.

תלמיד: הכל זה סביב החברים?

כן, סביב החברים.

תלמיד: הוי אומר, ביטול מול החברים זה בניית מסך?

ביטול, ביטול כלפי החברים, כן.

תלמיד: זאת אומרת, העביות תלויה בגודל המסך?

מסך תלוי בגודל העביות והשפעת המאור המחזיר למוטב.

שאלה: אני לא מבין איך מביטוש פנים ומקיף הכלי מזדכך. האם הכוונה במילה זכות היא למשהו חיובי או שלילי?

לחיובי. הכלי מזדכך מפני שלא רוצה להיות המקבל, ואין לו ברירה אלא חייב להפטר מכל קבלת האור שהייתה קודם. האורח ובעל הבית, תבדקו היטב את הדוגמה הזאת.

(סוף השיעור)