שיעור בוקר 09.08.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 154, אותיות א' – ז'

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 154, "הקדמת לפתיחה לחכמת הקבלה".

אנחנו סיימנו בקריאה ראשונה את ה"פתיחה לחכמת הקבלה", נכנסנו קצת ל"ספר האילן". עכשיו אנחנו רוצים לראות מה כתב בעל הסולם כהקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, נעבור את זה. ואחר כך, לפי הצורך, אני חושב שכדאי, כמו שדברנו נחזור שוב על "פתיחה" מתחילתה עד סופה. אבל בינתיים "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 154, מ"כתבי בעל הסולם".

הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה

"איתא בזוהר ויקרא פרשת תזריע דף מ' תא חזי דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי וכו', הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלקים את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא וכללא דכלא וכו', וכל מה דלעילא ותתא וכו' כלילן בהאי דיוקנא. עש"ה. הרי מפורש, שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם. ויש להבין הדברים, המעט לו לאדם העולם הזה וכל אשר בו בכדי לשמשו ולהועילו, אלא שהוא נצרך גם לכל העולמות העליונים וכל אשר בהם, כי לא נבראו אלא לצרכיו."

זאת אומרת, כל המציאות מורגשת בנו רק בתוך הרצונות שלנו, בתפיסת המציאות שלנו. מחוצה לרצון שלנו אנחנו לא משיגים שום דבר. לא יכולים להגיד האם בכלל יש משהו או אין. אנחנו מדברים על הרצון שהבורא ברא, וכמו שמסבירים לנו בחכמת הקבלה, לפי מידת השתוות הצורה שבו הוא מרגיש איזה תופעות שבו, מידת השתוות הצורה עם האור העליון שברא אותו.

זאת אומרת, אפילו העולם הזה, מה שאנחנו מרגישים, אפילו עולמות רוחניים, גשמיים, עליונים, תחתונים, לא חשוב מה שאנחנו מרגישים, אנחנו מרגישים בתוך הרצון לקבל שהבורא ברא, ומחוצה לו, לא יכולים להרגיש, ולהבין ולהשיג, ואף פעם לא נשיג.

ולכן כל העבודה שלנו היא איך אנחנו יכולים לפתוח, לשפר, לתקן את הרצון שלנו, רצון לקבל שהבורא ברא, כדי להרגיש בו מציאות כמה שיותר אמיתית, רחבה, אין סופית. אבל אנחנו קיימים בתוך הרצון, ויכולים להרגיש ולהבחין רק מה שנמצא בהרגשתנו, ברצון שלנו.

לכן חכמת הקבלה נקראת חכמה על הרצון שלנו, איך אנחנו יכולים לשנות אותו, להרחיב אותו, וכך להכיר את המצב שבו נמצאים, ולהביא את עצמנו למצב הטוב ביותר. הטוב ביותר, הכוונה היא מה שנקרא, "הטוב בעיני א-לוהים ואדם".

תלמיד: כתוב "כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם,".

כן. בתוך הרצון שלנו שהבורא ברא, שבזה אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו יכולים להרחיב את הרצון שלנו, לפי זה אנחנו נרגיש מציאות יותר אמיתית, שזו כל המציאות שאנחנו מרגישים. כל חכמת הקבלה מדברת רק על זה. היא לא יכולה להשפיע על תכנית הבריאה, היא לא יכולה להשפיע על תחילת הבריאה, על בריאת הרצון, למה ברא כך ולא אחרת. אלא אנחנו מדברים על איך אנחנו יכולים להרחיב את הקליטה, להבין את הקליטה, להבין ולהרחיב את העולם שבו קיימים.

תלמיד: אז כשהוא אומר "כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם,"..

כן, בתוך הרצון. הבורא ברא רצון, הרצון הזה נמצא לרשותנו. או שאנחנו יכולים להפעיל אותו, ואז לעבוד עימו, לעשות עימו כל מיני פעולות, להרחיב אותו, ואז להרגיש שמרחיבים אותו ללא גבול, למקסימום שמסוגלים. או שאנחנו חיים בתוך כמה שנפתח, כמה שנִגלה. אבל רצוי שנגיע למצב, שאנחנו לא נמצאים בתוך הרצון שלנו, והוא איכשהו נפתח, נסגר, ניתן לשינוי בכל האופנים על ידי איזה כוחות שהם, אלא שנוכל בכוחותינו לשנות אותו, להרחיב אותו, לקבוע כל מיני דברים ולעבוד עימו.

מיהו בעל הבית? האדם על הרצון או הרצון על האדם? אם הרצון שולט על האדם זה נקרא "דרגת דומם, צומח, חי". אם האדם שולט על הרצון, זה נקרא "דרגת המדבר", או "דרגת אדם". כי ברצון הזה שהוא שולט עליו כבר, הוא שולט בזה שהוא פותח או סוגר את הרצון. שעובד עם הרצון רק במידה שהרצון הזה דומה לבורא, ואז זה נקרא "אדם", הדומה לעליון. ואם לא יכול להידמות לעליון אז הוא סוגר. "סוגר" נקרא שהוא מחזיק את עצמו בדרגת דומם, צומח, חי. אבל בהרגשה שלו, בהבנה שלו, בכוחותיו, שלא רוצה להשתמש ברצון, אלא במה שהכרחי לקיום, ובכל היתר, לא משתמש. אלא מחכה, מצפה שיהיה לו כוח להפעיל את הרצון בצורה שיידמה לו לבורא.

שאלה: אז המילים האלה "כלולים כולם בהאדם", מה הן אומרות? איפה זה נמצא, זה נמצא באדם כל העולמות? מה זה אומר "כלולים באדם"?

העולמות האלה זו מידת ההעלמה, מידת ההסתר וגילוי שנמצא בתוך הרצון. עד כמה שהרצון דומה לבורא, הוא נמצא בגילוי, כי הבורא מתגלה בתוך הרצון, לפי חוק השתוות הצורה. ועד כמה שהרצון עדיין לא דומה לבורא, אז לא מתאים לו לגלות את הבורא, ואז הוא נמצא תחת הצמצום.

ושם יש כל מיני שינויים, וריאציות כאלה עם הרצון. על מנת לקבל, על מנת להשפיע, באיזה צורות, באיזה אופנים. אבל סך הכול זו עבודה עם הרצון, בתוך הרצון שבו אנחנו נמצאים מלכתחילה ואף פעם לא יכולים לצאת מהרצון, רצון זה אנחנו. אלא חכמת הקבלה משתדלת להכיר לאדם איך לנהל את הרצון.

ויותר מזה, אנחנו זוכרים איך בעל הסולם מכבד את הפסיכולוגיה המטריאליסטית. שהיא גם מתחילה להסביר לאדם שסך הכול הוא חי בתוך הרצון, ואיך הרצון פועל עליו, ואיך הוא פועל על הרצון. זאת אומרת, פסיכולוגיה כזאת היא מקדמת את האדם להבנה שהוא מוגבל בתוך הרצון. "אדם בתוך עצמו הוא חי", כפי שאומרים.

תלמיד: אז "כל העולמות עליונים ותחתונים כלולים כולם באדם,", כשהוא אומר "באדם" מהי הכוונה?

בתוך הרצון שלו. עולמות הם מצבים שונים של הרצון, של האדם, שסך הכול הרצון הזה מתחלק לחמישה עולמות, פרצופים וספירות, וכל מה שיש בהם, וזה מה שאנחנו לומדים. זאת אומרת, הרצון שלי מלכתחילה נקרא "אין סופי". מה זה אין סופי? שכמה שאני מקבל בו, אני מיועד לקבל בו את כל מה שהבורא הכין. ולי נראה ברצון הזה שקיימים עוד נבראים, שהנבראים האלה נמצאים באיזו מסגרת חיצונה שנקראת "עולם". שיש פחות מהנבראים האלה בדרגות חי, צומח, ודומם, אבל כל זה חלקי הרצונות שלי. אני יכול לא לדבר על זה בשמות האלו, אלא להגיד שורש, א', ב', ג', ד' וכלום חוץ מזה. אלא ד' שבג' שבא' שבשורש שבככה וככה. לחלק את הרצון לכל מיני חלקים, כי אני לא יכול בבת אחת לעבוד עם כל הרצון הזה ולשנות אותו, למיין, להרגיש בו אלא בחלקים.

לכן אני זקוק לחלק אותו לפרצופים, עולמות, ספירות, רשימות, וכולי וכולי. אבל סך הכול אני עובד מתוך הרצון. ומה שאני עכשיו מרגיש אתכם ואת העולם, הכול אני מרגיש בתוך הרצון שלי. ולכן עד כמה שאני בעל הבית על הרצון שלי, נקרא שאני בעל הבית על העולם, על עולמי תגיד, אבל אין יותר מזה.

וגם כאן תפיסת המציאות, שאני מדבר אתך נגיד, אז אני נמצא בהתקשרות עם רצון מסוים שלי, שעדיין לא נמצא כדבוק בי, או שאני דבוק בו, אלא בצורה כזאת אני מרגיש רצונות שונים שלי שעדיין לא נמצאים בהתקשרות הנכונה ביניהם, בין החלקים האלו, בין הרצונות הללו. וניתנה לי אפשרות להרגיש את הרצונות האלה שאני איתם נמצא במציאות מסוימת שנקראת "העולם הזה", שאני יכול על ידי פעולות חיצוניות להתקרב אליהם. נעשה יחד סעודה, נמלא רצונות יחד, נשיר יחד, גם נמלא אותם יחד, רק בצורה אחרת, לא באוכל אלא בשירה, בכל מיני צורות מילויים.

וכך אני נמצא בעולם הזה, זאת אומרת במציאות מאוד מיוחדת, שאני מתקשר לרצונות שלי, ממלא אותם, אני צריך להגיע לזה שאני מחבק את העולם, דומם, צומח, חי ובני אדם כולם. ואני אומר ש"הכול בא לשמשני ואני לשמש את קוני"¹, הכול נמצא ברשותי וכן הלאה, יש על זה הרבה פסוקים.

אבל העיקר שבגמר התיקון שלי אני רואה את כל המציאות שהיא כלולה בי ונמצאת במצב מתוקן, היינו, שהיא מוכנה ורוצה, ובנויה לקבל את הבורא, היינו, האור העליון, הכוח העליון, שיתפשט בה באהבה, זה הכול. זאת אומרת, כל חכמת הקבלה היא סך הכול איך אנחנו מתקנים את הרצון.

שאלה: הכול ברצון שלי, אבל אחרי צמצום ב' הרצון מחולק. האם מה שאני מרגיש בעולם הזה, שיש אני ויש חלק חיצוני, זה קשור לצמצום ב', לחלוקה הזאת?

כן ולא, אתה כבר מדבר על תפיסת המציאות.

תלמיד: כן.

ובתפיסת המציאות הזאת, כדי לעזור לנו לתקן את הרצון שלנו, שבתפיסתו יש הרגשה והבנה, מוחא וליבא, אז אנחנו צריכים להבין את החלקים שלנו, של הרצון לקבל, ואיך לתקן אותם. את החלקים ההם מתקנים בהדרגה, בשילוב, בהתכללות, כלים דהשפעה, כלים דקבלה. לָמה זה נעשה? כדי שעל ידי זה, דרך הכלים, נוכל לגלות את הבורא. כי לא הכלים שלנו, הרצונות שלנו הם הבעיה, אלא אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו עוסקים, מתעסקים, עם הרצונות שלנו בצורה כזאת מיוחדת, כדי לגלות תופעה מיוחדת בתוך הרצון שהיא נקראת כוח השפעה, רצון להשפיע, שזה הבורא. ואז אנחנו מסתכלים על הרצון שלנו, איך אנחנו צריכים לסדר אותו, אנחנו קוראים לזה תיקון, איך אנחנו צריכים לסדר את הרצונות שסך הכול הם יתחברו לרצון אחד הדומה לבורא.

בורא זה כוח השפעה, כדי שאנחנו נבנה את הבורא בתוכנו יש לנו שבירה כהכנה, ואז מה שעושים, אנחנו לוקחים כלים שבורים, היינו, שיש שם רצון לקבל, אבל בכוונה על מנת לקבל, ואנחנו מתחילים לחבר את החלקים האלו שהם יהיו בכוונה על מנת להשפיע מעל הרצון לקבל שבהם, ואז מתוך אור וחושך, שתי הצורות ההפוכות האלה, קבלה והשפעה, אנחנו יכולים לתת צורה כזאת לכוח ההשפעה, שהוא יבלוט, שהוא יהיה העיקר, שהוא ירכב עלינו.

ולכן כתוב "אתם עשיתם אותי", וכך אנחנו בונים את הרצון לקבל שלנו, דווקא בזכות השבירה. אנחנו לא מקלקלים את השבירה, אנחנו משאירים את השבירה, שהשנאה תישאר כשנאה, דחייה, ריחוק, אלא מעל זה, "על כל פשעים תכסה אהבה", למעלה מהפשע, ואז שני הכוחות האלה יגדלו בשווה, אם אפשר כך להגיד, "בשווה", אבל בכל זאת בעדיפות השפעה על קבלה, כוח הבורא על כוח הנברא.

ולכן נקרא שקיימים במסירות נפש, שכל הקיום שלי רק כדי שצורת הבורא תרכב על הצורה שלי, צורת ההשפעה על פני צורת הקבלה. זה נקרא שצורת ההשפעה שזו כוונה על מנת להשפיע היא על פני צורת הקבלה, שזה על פני הרצון לקבל. כך אנחנו בונים את עצמנו, ולכן כל העבודה שלנו, כל העיסוק שלנו הוא ברצון לקבל, שקודם כל צריכים לראות איך אנחנו יכולים להשתמש בזה.

בוא נגיד שעכשיו אני רוצה להיות בעשירייה ולהשתתף בעשירייה בצורה נכונה. מה זה עשירייה בצורה נכונה? זה רצון לקבל שנמצא בצמצום א'. בצמצום א', זאת אומרת שאני לא משתמש ברצון לקבל חוץ מדרגת החי. כי אני כלול משני רצונות, אפילו מכולם, אבל נגיד יש את הדומם, צומח, חי. אז אני משתמש בדרגות דומם, צומח, חי, ההכרחיים לקיום, ולמעלה מהקיום הבהמי שלי, מדרגת החי, אני משתמש ברצון לקבל אך ורק בצורת ההשפעה, כדי להשפיע.

בצורה כזאת אני נמצא כבר בעשירייה, וכל צורת האדם, עשר ספירות, אני בונה בתוך העשירייה. זאת אומרת, שם כל הקיום שלי זה על מנת להשפיע לעשירייה, וכך אני מבטא את עצמי כבר כאדם, כדומה לבורא, משתדל. ובזה אנחנו לומדים איזה אמצעים יש לנו כדי לבטא את זה, לבטא את החיבור שלנו, שיהיה כולו בעל מנת להשפיע בין העשרה חברים. אבל מה שמיוחד בעשירייה, שזו צורה שקיימת בעולם הזה בצורה גשמית, וגם תלויה בקשר שקובעים עשרת המשתתפים ביחס הרוחני שביניהם, היינו, עד כמה כל אחד מחשיב את האחרים למעלה ממנו, למעלה מהחיים הגשמיים שלו.

תלמיד: תהליך התיקון הזה זה דרגות החיבור בינינו, זאת אומרת, כמה אנחנו יותר מתחברים?

התיקון הרוחני הוא עד כמה אני מתעלה מעל ההפרעות שבי, לא הפרעות גשמיות, בהמיות, על זה לא מדובר. אלא הפרעות של חיבור רוחני בתוך העשירייה. מה שמחוץ לעשירייה זה לא כל כך, זה משפיע, אבל משפיע על ההתקשרות בתוך העשירייה.

בסך הכול אנחנו צריכים להביא את עצמנו להיות קשורים בינינו בעשירייה כאיש אחד בלב אחד. ושם נמצא ונגלה את כל העולם הרוחני. העולם הגשמי מתגלה בדברים הרגילים שבינינו בעולם הזה, אנחנו רואים, זו דרגת חי, צריכים להביא את עצמנו לדרגת חי כמו כל החיות שבצורה אינסטינקטיבית משתמשות ומנצלות את העולם הזה רק כמה שהן צריכות לתוך גופן. אצלן זה בצורה אינסטינקטיבית ואצלנו זה צריך להיות ב"כוח", מה שנקרא, להביא את עצמנו לדרגת חי. ודרגת המדבר תהיה לנו בתוך העשירייה, עד כמה שאנחנו נוכל להרכיב את עצמנו, כל אחד עבור האחרים. כאן מתגלות דווקא שתי צורות ההפכים, מצד אחד אני רוצה להרוג את החברים, מצד שני אני מעלה אותם למעלה מהכול.

שאלה: ההפרדה הזאת לחיצוני ולפנימי צריכה להיעלם באיזה שלב?

את זה אנחנו לא יודעים מתי ואיך זה קורה, ואיך כשהקיום הבהמי שלנו נפסק, זאת אומרת כשאנחנו "מתים" מה שנקרא בעולם הזה, איך זה משפיע, קיים. אנחנו עוד לא נמצאים בהתקשרות נכונה עם הרצונות שלנו כדי להבין נכון את כל אותם הרצונות שבהם אנחנו כל פעם נמצאים ומשתנים, ובזה אנחנו מגלים את עצמנו. פתאום נמצאים כאן בעולם הזה, פתאום בעולם הרוחני, פתאום בשני העולמות וכן הלאה, זה עוד לא עכשיו.

שאלה: כוח ההשפעה יוצא מתוך הלב, מתוך החיבור בינינו. תפקיד הדעת פה הוא להכשיל אותנו כל הזמן? אני תמיד הולך בין מוחא לליבא, ואני ממש מבולבל מה זה יכול לתרום לי.

כן.

שאלה: מה זו נשמת האדם, האם זה הרצון?

נשמה זה רצון, רצון שלנו שמתוקן בהתאם לבורא, לעל מנת להשפיע. כמו שאתה מסוגל אולי להשפיע לבורא, אנחנו צריכים לארגן את הרצון הזה בצמצום, מסך, אור חוזר, כפרצוף, אז הפרצוף, אם אתה מארגן אותו בצורה כזאת, מתוך הרצון שלך, הוא נקרא "נשמה", "חלק א-לוה ממעל". כל הא-לוה זה נקרא הרצון להשפיע הגדול, העליון, ואתה עושה מהרצון שלך משהו דומה לו.

תלמיד: בעצם הרצון לא צריך את הגוף הגשמי הזה?

הרצון צריך את הגוף הגשמי הזה כדי שיהיה לו עוגן, כדי שיהיה לו חלק, חלק שלא משתנה, שהוא כבהמה. תאר לעצמך שאתה מגדל סוס ואתה יוצא בבוקר על הסוס, כל יום זה אותו הסוס, ואתה כל הזמן פעם נמצא במצב רוח טוב, פעם במצב רוח רע, פעם כך ופעם כך, והסוס כסוס. אז צריך להיות משהו שנותן לנו איזו הדגמת הקיום, איזו דרגה כזו בסיסית.

אבל זה דבר מאוד חשוב, תראו איך הוא מיד נותן דגש, שהכול נמצא בתוך האדם, וחוץ ממה שנמצא, הכול מסודר ומתגלה, משתנה רק כלפי האדם, רק לטובת האדם, כדי להביא אותנו לתיקון ולגמר התיקון. את זה אנחנו צריכים לא לשכוח, ששום דבר לא משתנה בעצמו ובמקרה ולאיזה צורך אחר, אלא רק כדי להביא את כל הבריאה לתיקון השלם, לדבקות.

אות ב'

"והנה בכדי להסביר הענין הזה על מילואו הייתי צריך להביא כאן לפנינו את כל חכמת הקבלה, אמנם בדרך כלל בשיעור המספיק להבין את פתיחת הדברים יתבאר לפניך בפנים הספר. והתמצית הוא, כי כוונת השי"ת בבריאה היתה כדי להנות לנבראיו כנודע. והנה ודאי הוא, שבעת שעלה במחשבה לברוא את הנשמות ולהנותם מכל טוב, הנה תיכף נמשכו ויצאו מלפניו בכל צביונם וקומתם ובכל גבהם של התענוגים שחשב להנותם, כי אצלו ית' המחשבה לבדה גומרת ואינו צריך לכלי מעשה כמונו. ולפי"ז יש לשאול למה ברא העולמות צמצום אחר צמצום עד לעוה"ז העכור והלביש הנשמות בהגופין העכורים של העוה"ז."

כמו שאנחנו לומדים ב"פתיחה לחכמת הקבלה" או בכל מיני חיבורים אחרים שמדברים על הבריאה, הכול מתחיל מזה שהבורא ברא רצון לקבל, ועל ידי האור, על ידי הכוח שלו, כוח ההשפעה הוא משפיע על כוח הקבלה שברא, בזה מפתח אותו, מסדר אותו ומביא אותו לשבירה, למצב הפוך ממנו. הפוך ממנו זה רצון לקבל על מנת לקבל, בצורה שזה לא רצון לקבל אחד, אלא אלפי, אין סוף, מיליארדי חלקים, כשכל חלק וחלק נמצא בשנאה, בדחייה, בריחוק מהחלקים האחרים בהתאם לגודל הרצון שנמצא בו. זאת אומרת, בכל מיני צורות הפוכות ממהות הבורא.

אם לבורא ישנן איזה תכונות אז אותן התכונות בצורה הפוכה, אבל כל התכונות, נמצאות בנברא השבור. אז אנחנו מבינים שהנברא השבור, שנמצא בצורתו ההפוכה מהבורא מול הבורא, רחוק ממנו בצורה ממש כרחוק מזרח ממערב, בצורה ההפוכה הרחוקה ביותר שיכולה להיות בכל מיני אופנים, הצורה הזאת היא הצורה הרצויה, כי אז אנחנו באמת יכולים להגיד, זו אחת וזו השנייה, ושתיהן קיימות, הפוכות וגם שוות, שכל מה שנמצא באחד הפוך אבל שווה בהופכיותו לשני.

אז יש בורא ויש נברא, חושך ואור, רצון לקבל, רצון להשפיע, בקיצור שניים. ואז ניתנת, חוץ מזה לנברא יכולת להתקרב לצורת הבורא, שהנברא מקים את עצמו, לא בכוחותיו ודאי אם הוא נמצא בצורה הפוכה, אלא הוא מסוגל לסגל כוחות, לאסוף אמצעים כדי להתחיל להתקרב לבורא ולרכוש את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה שבו. זאת אומרת, מה שהוא רוכש מהבורא הוא רוכש את הצורה החיצונה שלו שנקראת "כוונה", והרצון לקבל נשאר רצון לקבל, רק משתמש בו בעוצמה מתגברת כל פעם, בהתאם לכוונה שיכול לרכוש מהבורא, כוונה על מנת להשפיע.

הצורה הפנימית שלו נשארת הפוכה מהבורא, השבירה נמצאת בתוכו, זה נקרא "רצון לקבל", ומבחוץ הוא מתלבש בצורת הבורא בכוונה על מנת להשפיע. לכן נקרא "אדם" הדומה לבורא. ודאי שהרצון לקבל לא הופך להיות רצון להשפיע אלא צורתו היא כמו הבורא, אנחנו רוצים להידמות בצורה חיצונה. זו העבודה שלנו. בזה אנחנו כן משיגים את צורת ההשפעה על פני צורת הקבלה, האור על פני החושך, וכך אנחנו משיגים את המציאות.

שאלה: האם אפשר לחזור לסעיף הקודם, נאמר "שכל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם, וכן כל המציאות הנמצאת בעולמות ההם אינם רק בשביל האדם.", מה זה "אינם רק"?

דיברנו על זה. אין מה להוסיף, הכול קיים בתוך הרצון לקבל, וכל רגע ורגע מסתדר הרצון לקבל בכל מיני החלקים שבו, המרכיבים שבו בצורה כזאת שהאדם שחש את הרצון לקבל הוא מקבל מזה הכוונה איך הוא יכול להתקדם בצורה אופטימאלית להיות דומה לבורא. על כל היתר צריכים לחשוב.

זו דוגמה, קראנו עכשיו משהו אחד, החבר שואל על מה שהיה קודם, אז עכשיו הוא העביר את תשומת הלב שלנו, של כולם לסעיף הקודם. כך לא עושים. נלמד מזה שכך אסור לנו לבלבל את האנשים.

שאלה: איך מגיעים לבירור שהנברא הפוך מהבורא לגמרי כרחוק מזרח ממערב?

פשוט מאוד, הבורא נקרא "כוח האהבה". אני יכול לראות את זה מזה שאני משתדל להיות בכוח האהבה הזה. איך? אני כולי כוח הקבלה, ואין לי יותר חוץ מכוח הקבלה, אני משתדל לרכוש מהבורא את כוח ההשפעה ומלביש את זה על זה. יוצא דבר מאוד מיוחד, כוח הקבלה וכוח ההשפעה שאני מקבל, אחד קיבלתי מהבורא מנקודת הבריאה, רצון לקבל, את השני אני מקבל מהבורא כרצון להשפיע, כוונת ההשפעה על פני הרצון לקבל שלי לפי המאמץ שלי, אז אני מלביש את זה על זה. יוצא שהצורה הפנימית, הרצון לקבל, והצורה החיצונה, הכוונה על מנת להשפיע, שתיהן מתאימות, דומות זו לזו אבל הפוכות, ואז בפער שבין שתיהן אני מגלה את המצב המיוחד.

אני לא משיג את עצמי, הרצון לקבל, אם נניח אני מזדהה עימו, ולא משיג את הבורא, את הרצון להשפיע, אלא אני משיג את הפער שביניהם, הניגוד שבניהם. וזה שאני משיג את הניגוד שביניהם, ואני חי בתוך הניגוד הזה, מתוך זה אני רוכש דרגה מיוחדת של השגה. אני לא נמצא בתוך החומר על מנת לקבל, רק בצורה גשמית כדי להתקיים, ולא נמצא בכוונה בעל מנת להשפיע ללא חומר, זה אי אפשר, אלא אני ממש מגלה את הפער שבין שניהם. זו השגה מאוד מיוחדת שמתבטאת בהשגה שכלית ורגשית. הבורא רוצה להביא את הנברא לכך שיבין אותו, הוא רוצה שאנחנו נבין אותו, יש לו בזה עניין, הוא דואג לזה.

כשמתגלות שתי הצורות ההפוכות הללו אז מצטיירת בנו הצורה הזאת שנקראת "אדם", שהיא כוללת ממש שתי צורות הפוכות, ואז אנחנו מבינים מה הבורא רצה בזה.

זה דברים ש"ממעשיך הכרנוך".

אות ג'

"והתשובה על זה איתא בע"ח שהוא כדי להוציא לאור שלמות פעולותיו (ע"ח ענף א') ויש אמנם להבין איך אפשר זה שמהשלם יצאו פעולות בלתי שלמות עד שיהיו צריכים להשלימם ע"י פועל ומעשה שבעולם הזה. והענין הוא כי יש להבחין בהנשמות בחינת אור ובחינת כלי, כי עצם הנשמות שנבראו הוא הכלי שבהם, וכל השפע שחשב ית' להנותם ולענגם הוא האור שבהם. כי מאחר שחשב ית' להנותם הרי עשה אותם בהכרח בבחינת רצון לקבל הנאתו, שהרי לפי מידת הרצון לקבל את השפע כן יגדל ההנאה והתענוג. ותדע שהרצון לקבל ההוא הוא כל עצמותה של הנשמה מבחינה התחדשות ויציאת יש מאין, ונבחן לבחינת כלי של הנשמה. ובחי' ההנאה והשפע נבחן לבחינת אור של הנשמה הנמשך יש מיש מעצמותו."

זאת אומרת, אנחנו מגלים שכוללים שתי השפעות. השפעה אחת מגיעה לנו דרך הרצון שלנו, דרך הגוף, מה שנקרא, והשפעה שנייה מגיעה לנו דרך האור, כאילו השפעה חיצונה, לא מגיעה ממני אלא מחוצה לי. על שתיהן אני צריך לעבוד. אנחנו לאט לאט מקבלים בידינו כלים גם להשפיע על הרצון וגם להשפיע על צורת הרצון, כך אנחנו עובדים.

שאלה: שמעתי אותך אומר, שבנשמה יש שתי השפעות אחת מהרצון והשנייה מהמאור, השפעה חיצונית, ועל שניהם אני צריך לעבוד. ואז אתה אומר, להשפיע על הרצון ועל צורת הרצון, וזה משפט שהשאיר אותי מבולבל.

שמעת, שמעת, טוב, נגיד שזה נכון או לא נכון, אחר כך נברר. אין לי מה להוסיף. הוא עדיין לא התחיל להסביר את העניין.

שאלה: "איך אפשר זה שמהשלם יצאו פעולות בלתי שלמות עד שיהיו צריכים להשלימם ע"י פועל ומעשה שבעולם הזה.", איך יכול להיות דבר כזה?

הבורא כאילו הזיז את עצמו מהבריאה, מגלה את הבריאה כ"בר", חוץ מהשלמות, ובזה נותן לנו אפשרות להשלים.

תלמיד: בעצם הוא משתף אותנו בצורה כזאת כי אנחנו משלימים אותו.

כך אנחנו עושים גם עם הילדים שאנחנו רוצים לגדל אותם, אז אנחנו מראים להם משהו מקולקל, משהו לא בסדר ומסבירים איך להשלים, רק על ידי זה אפשר לעשות משהו, גם חיות כך עושות.

תלמיד: לאדם יש ממש תפקיד בכל זה. בלי אדם אי אפשר ליצור את העולמות.

בלי אדם ודאי שאין צורך בעולמות, העולמות זה הרגשה פנימית שבתוך האדם. כול הבריאה נקראת אדם, על שם שבעתיד כל הבריאה הזאת תקבל השתוות עם הבורא, דבקות בבורא.

תלמיד: מה זה נבחן בבחינת כלי של הנשמה?

הרצון לקבל נבחן לכלי של הנשמה והרצון להשפיע זה הצורה של הכלי הזה, לכן זה נקרא אדם, הדומה לבורא. הדומה זאת אומרת שיש בו משהו שהוא לא בורא אבל הצורה הזאת בכל זאת דומה לבורא. לקחת חמר, פלסטלינה, לא חשוב מה ועשית מזה איזו צורה. אז חומר הוא חומר מצד אחד, מצד שני הוא דומה למשהו בצורה חיצונה מסוימת.

אות ד'

"ביאור הדברים. כי בריאה פירושו התחדשות דבר מה שלא היה מקודם שהוא הנבחן ליש מאין, אמנם איך נצייר זה שיהיה דבר מה שאינו כלול בו ית'. הלא כל יכול וכוללם יחד, וכן אין לך נותן מה שאין בו. ובאמור אשר כלל כל הבריאה שברא ית' אינו אלא בחינת הכלים של הנשמות שהוא הרצון לקבל, מובן זה היטב, שהרי הכרח הוא שאינו כלול ח"ו מהרצון לקבל כי ממי יקבל. וא"כ הוא בריאה חדשה ממש שלא היה אף זכר ממנו מקודם לכן, וע"כ נבחן ליש מאין."

זו הכרחיות שהבורא צריך לברוא איזה חומר שהוא הפוך ממנו, ועל החומר ההפוך הנברא יוכל לעשות הפוך על הפוך, להחזיר כביכול את צורת הנברא שהבורא קלקל, ברא בצורה מקולקלת, לבורא. זאת אומרת, החומר עצמו לא חשוב, זה כמו חמר, אלא השאלה היא האם הצורה שלו, הביטוי שלו החיצון שהוא רוכש, הכוונה על מנת להשפיע, שהכוונה על מנת להשפיע עושה ממנו את דמות הבורא.

שאלה: הבורא ברא רצון לקבל, הוא גם בנה את הכוונה על מנת להשפיע?

אני לא מבין מה זה נקרא לבנות כוונה?

תלמיד: אנחנו אומרים שהבורא כולו להשפיע, ברא רצון לקבל כדי שיהיה לו מה לקבל, שיהיה למי לתת.

הרצון לקבל זה החומר, הרצון ליהנות. ובחומר הזה אין שום דבר חוץ מזה שהוא רוצה ליהנות. אבל הבורא מביא את הרצון הזה לכוונה על מנת ליהנות, על מנת לקבל, על מנת להשתמש בצורה לטובת עצמו, שזה אותו דבר, או בניגוד לבורא. זאת אומרת, בזה הוא מבדיל את הנברא מעצמו. הנברא מתחיל לחשוב על עצמו, את הרצון לקבל בעצמו אנחנו לא לוקחים בחשבון. הרצון לקבל זה חומר. חשוב לנו הצורה שבחומר. האם הצורה, שאתה עכשיו עושה מפלסטלינה את הצורה, האם היא דומה לבורא או לא? זה מה שחשוב.

תלמיד: הנברא רוצה רק לקבל לעצמו ואז יש איזו נקודה שפתאום הנברא מחליט שהוא רוצה להיות דומה למה שהוא אחר.

על זה עוד לא מדברים. מדברים על הצורות בלי הנקודה שמתפתחת. חשוב לנו כאן שיש החומר עצמו לקבל ועליו יכולה להיות צורה או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. והנברא צריך להבדיל ולנהל את עצמו כדי לקבל את צורת הבורא, אז יקרא אדם הדומה לבורא.

שאלה: כשאנחנו אומרים שאדם צריך לבטל את עצמו את מה הוא צריך לבטל, את הרצון לקבל או את הכוונה על מנת לקבל?

אף פעם לא את הרצון לקבל. רק כוונות. רק כוונות.

תלמיד: איך אדם מבדיל בין הכוונה לבין הרצון לקבל?

אני לא שם לב לרצון שלי. אני שם לב לאן אני מכוון.

תלמיד: זה צריך להיות נגד הבורא.

אני לא יודע נגד או בעד. חשוב לי לאן אני מכוון.

תלמיד: אני שואל את עצמי לאן אני מכוון.

כן.

תלמיד: ואיזה תשובות אני יכול לקבל?

תבדוק את עצמך ותגיד.

תלמיד: מכוון לרצון שלי. למלא את הרצון שלי, זה נקרא בעל מנת לקבל?

כן.

תלמיד: ומה זה נקרא בעל מנת להשפיע?

עם כל הפועלות שלך כדי להידמות לבורא.

תלמיד: זה אני בודק בעשירייה, כלפי החברים?

כן. אין לך הדגמה אחרת.

תלמיד: שאלה מעשית. איך לא להתבלבל בין דרגות הרצון דומם, צומח, חי שבי לבין דרגת המדבר שרק אותה לפי מה שהבנתי צריך לתקן?

אני לא עושה את הבירורים האלו. עד כמה כן ועד כמה לא וזהו. אני יכול עם משקולות או עם סרגלים, עם כל מיני דברים, איך אני אנהל את עצמי בצורה כזאת? אני בודק עד כמה אני מסוגל להיות דומה לבורא ועד כמה לא. במחשבות, ברצונות, בסך כול העבודה שלי.

תלמיד: אני הבנתי שיש הפרעות גשמיות ויש הפרעות רוחניות כנגד החיבור. רק עליהם אני צריך לעבוד.

על כל ההפרעות כנגד החיבור אני צריך לעבוד

תלמיד: ועל ההפרעות האחרות לא. רצונות גשמיים שמתעוררים בדרגת האוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, לא.

לא.

תלמיד: איך עושים את הבירור הזה בצורה מעשית?

כי אני מכוון בעבודה הרוחנית שלי רק לחיבור בקבוצה. אין לי כלום חוץ מזה. זו עבודה, זו המטרה וכאן אני צריך לבטל את עצמי ובאמת להשקיע לחיבור כמה שיותר. שהלב שלי יתמלא בדאגה לחברים.

שאלה: אז אני בעצם אמור לדאוג מה כן לעשות, לא מה לא לעשות. אני צריך לדאוג רק לחיבור, זו העצה?

כן. זו עבודה שבלב.

תלמיד: אני פשוט אגיד, הרבה פעמים אנחנו פשוט מתבלבלים עם כל מיני בירורים של רצונות שהם לא כנגד החיבור.

לא מהחיבור?

תלמיד: כן, שלא כנגד החיבור, אלא עושים כל מיני בירורים כלפי רצונות אחרים.

איזה בירורים אתה יכול לעשות ברצונות שלא שייכים לחיבור?

תלמיד: כל מיני רצונות שמתעוררים באדם.

כמו מה? אני אוסיף קצת יותר מלח או יותר פלפל למרק שלי, אני אלך בדרך הזאת או בדרך הזו לעבודה, אני אלביש את החולצה הזאת או חולצה אחרת? תגיד לי מה הבירורים שלך בעולם הגשמי הזה? מה לברר? מה ששייך לבהמה שלך?

חשוב מה שיש לך בראש כלפי החברים וכלפי הבורא, כלפי הבריאה. ואם בא לך לאכול מנה כפולה, תאכל, אתה בזה לא תהיה יותר צדיק ולא יותר רשע. אלא, אולי אם אתה עושה את זה בעל מנת להשפיע אז כמה שתאכל יותר זה תהיה השפעה.

זאת אומרת, לא בודקים אותנו לפי מעשים אלא לפי כוונות. מעשים, הבורא מפיל את האדם על כל המעשים. האם אתה יכול לנהל כך, שלכל מעשה ומעשה, לא חשוב איזה, תהיה כוונה נכונה או אפילו לא נכונה, ואתה יודע שאתה עושה לא נכון ואתה עושה את זה להנאתך והפוך מהבורא וזו אפילו עבירה, גשמית, רוחנית, אבל אתה יודע, אתה מברר את זה, גם זה טוב.

תלמיד: עכשיו התבלבלתי, אמרנו שאני בכלל לא מתעסק במעשים ועכשיו אני מבין מהתשובה שלך שיש מעשים שאני אמור להלביש עליהם כוונות, אז אני כן מתעסק במעשים, אני רק בודק מה הכוונה שלשמה אני עושה את המעשה.

אז אתה מתעסק בכוונה.

תלמיד: אז אין כזה דבר להתעסק רק בכוונה במנותק מהמעשים, אלא אני צריך כל הזמן לברר את המעשים.

ודאי שהכוונה צריכה להיות מחוברת למעשה. כוונות שמחוברות למעשה החיבור, הן כוונות נכונות שבונות את הכלי של הנשמה. ומעשים שהם ללא כוונות, אם כי אין כביכול מעשים, אלא הם מעשים עם כוונה על מנת לקבל, כאן תלוי באיזו דרגה האדם נמצא. גרוע ביותר אם הוא נמצא בכוונה על מנת לקבל בתוך הקבוצה ומשתמש בהם כביכול להנאת עצמו. זה המקום שהוא יכול ליפול בצורה מאוד רצינית. אבל אם זה גשמיות זה לא חשוב.

תלמיד: אתה יכול לברר את המושגים שאמרת עכשיו, "מעשה לכיוון החיבור", "אם זה גשמיות זה לא חשוב", "לנצל את הקבוצה בעל מנת לקבל".

אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, יש לי כאן דברים שאני יכול ליהנות בהם וכביכול הכוונה היא בהמית. אז תשתמש בזה, ואז מקסימום אתה לא נמצא באיזו עבירה, אלא אתה נמצא בחוסר הפעלה נכונה. מה שאין כן, אם אתה נמצא באיזה פעולות בקבוצה, שם צריכים מאוד להיזהר שההתקשרות שלך לחברים לא תהיה להנאה פרטית שלך.

תלמיד: התקשרות בקבוצה זאת אומרת, פעילות שאנחנו עושים יחד?

כל דבר ששייך לקבוצה, כל דבר ששייך לבני ברוך, המושג של הקבוצה הגדולה שלנו. שאתה מודע לכך שאתה משתמש בכל האמצעים רק כדי להתקדם ברוחניות. תשתדל להבין את זה מהחיים.

קריין: אות ה'.

אות ה'

"ויש לדעת, שהחיבור ופירוד הנוהג ברוחניים אינו אלא בהשואת הצורה ובשינוי הצורה, כי אם ב' רוחניים הם בצורה אחת הרי הם מחוברים יחד והם אחד ולא שנים. שהרי אין מה שיבדילם זה מזה, ואי אפשר להבחינם לשנים זולת בהמצא שינוי צורה מזה לזה. וכן לפי מדת גודלה של השתנות הצורה ביניהם כן שיעור התרחקותם זה מזה, עד שאם הם נמצאים בהפכיות הצורה זה מזה אז נבחנים רחוקים כרחוק מזרח ממערב, דהיינו בתכלית המרחק המצוייר לנו בהמציאות."

יש כאן שאלה, אחד משפיע על השני במשהו אחד, בצורה מסוימת. והשני משפיע על הראשון בצורה הפוכה, בעצם לא הפוכה, אלא בצורה מיוחדת משלו, האם אנחנו צריכים להגיד שהם צריכים להיות בהדדיות מותאמת בניהם, או שכל אחד עד כמה שהוא מסוגל, כמה שהוא רואה שחסר לשני והוא יכול להשלים, ככה הוא עושה. לכן בהשפעה אנחנו צריכים להבין שתמיד יש לנו אפשרות להשפיע, וזה כולל את כל המצבים שבחברים. יכול להיות מזה שהם לא פעילים בכלל, ויכול להיות מזה שהם פעילים בכל מיני צורות בעשיריה, וזה לא חשוב איזה, אני תמיד אוכל להיות איתם בהשתוות, בהזדהות, בהתחברות.

שאלה: מה זה השוואת צורה ושינוי צורה, צורה לְמה?

צורה זה נקרא השפעה. צורה זה כוונה שנותנת צורה לחומר. יש לי חימר ואני יכול לעשות ממנו כל מיני דברים, כוס, צלחת, צורת שולחן, צורת כסא, לא חשוב, אני עושה את הצורה. החומר הוא רצון לקבל.

תלמיד: הוא כותב "כי אם ב' רוחניים הם בצורה אחת הרי הם מחוברים יחד והם אחד ולא שנים." אתה יכול להסביר את המשפט הזה?

כי הם מחוברים כדי להשפיע זה על זה, ואז הם הופכים להיות כאחד.

תלמיד: אחד במה, בכוונה?

אני יודע שישנה משפחה, גבר אישה וילדים, וזה נקרא משפחה, כאחד. זה מבנה אחד. תסביר לי מה זה? למה זה אחד? כי יש להם בכל זאת רצון מיוחד שמאחד אותם, וכוונות ותכונות וצרכים וזה נקרא "אחד".

תלמיד: אני שואל, כי אתה כל פעם אומר לנו, "אתם לא בכוונה אחת", "אתם לא מחוברים". מה זה חיבור, האם זו כוונה אחת?

חיבור זה להיות בכוונה אחת, להשפיע אחד על השני, ועל כולם יחד, כך שזה יחשב כאיש אחד.

שאלה: רצון זה חומר, האם הדומם, הצומח והחי, זה הצורות של חומר?

כן, ודאי. נגיד אטומים, אמנם יש חלקיקים יותר קטנים, אבל נגיד אטומים כמו שחשבו פעם, שזה החלק הבסיסי של המציאות, ומאוסף החלקים הבסיסיים האלה מורכבת כל המציאות.

תלמיד: ואז אנחנו יודעים להבחין ולומר שנניח דומם יש לו צורה מסוימת, וחי יש לו צורה מסוימת, וצומח יש לו צורה מסוימת, כל אחד מאלה יש לו כוונה שונה כלפי ההידמות לבורא?

כמו בעולם שלנו, לפי טבלת החומרים יש כבר כ 100, 150 סוגי חומרים. בזמני היו כ-90, אחר כך נוספו עוד עשרות, אבל הם כבר היו כאלו שנמצאים בקרינה, אז הם בדרגות בין הדומם לבין הצומח, שיש להם כבר קרינה והם משתנים. יש להם תקופות שיש להם התפרקות ובזה הם מתקרבים לדרגת הצומח, יש להם פליטה, יש להם ספיגה, וכן הלאה. ואחר כך צורות אחרות של קיום, אבל הכול בכל זאת מורכב מחלקיקים.

שאלה: הצורה שיש בחומר, זו הכוונה שיש ברצון?

כן. זאת אומרת, אתה מורכב מבשר, אבל לבשר הזה ישנה צורה. לפי הצורה הזאת אנחנו קוראים לך בשמך. אז אנחנו רואים לפי הצורה הזאת שזה אתה. ברוחניות אנחנו רואים חומר שזה רצון, והצורה שהרצון הזה מקבל, איך שהוא מתנהג עם האחרים, נניח בעשיריה אומרים שזה אתה. אז איזו הבנה יש לנו מי אתה? שאת ההתנהגות שלך אנחנו כבר מבינים, מרגישים או מצפים אנחנו קוראים לה בשמך. זאת אומרת, זה לא החומר עצמו, אלא צורת ההתנהגות, צורת ההשפעה.

תלמיד: האם לאדם בדרגתו, בכל מצב שהוא נמצא, יש לו שליטה על הצורה שמולבשת על החומר שלו, על הכוונה שבה הוא עושה את הפעולות שהוא עושה, או שאין לו שליטה על זה?

לא, ולא תמיד.

תלמיד: לא תמיד?

לא, אבל צריכים להתקרב לזה. בגמר התיקון אנחנו שולטים על כל חומר שיכול רק להתעורר בנו.

שאלה: מה אנחנו צריכים להוציא מהטקסט פה?

בינתיים, שיש חומר וצורה שבחומר. שאת הצורה החומר מקבל מלמעלה, או לפי איך שהצורה הזו באה ומתלבשת עליו, כמו שעושים הטבעה, או שיש חומר אחר, לא חומר של הבשר ועליו הטבעה, אלא הרצון שלנו, שאנחנו רוצים לקבוע עליו איזו הטבעה הוא יקבל, איזה צורה הוא יקבל.

כל העבודה שלנו היא איך אנחנו קובעים את הצורה של הרצון שלנו, זה כל העניין. לכן כשאני מגיע לעשיריה ומתחיל לעבוד שם, אני מרגיש כמה אני לא מסוגל, כמה אני הפוך, ואז לפי המאמצים שלי, אני כבר רואה שאני זקוק לכוח עליון, לבורא, שהוא ישנה לי את הצורה.

אני צריך להגיע למצב שאני מתחנן, צועק, דורש, שתהיה לי אהבה, אהבת חברים. כמו שדיברנו, שפונים לבורא כדי להגיע לאהבת חברים, ואחר כך מאהבת חברים מגיעים לאהבת הבורא. אני משתמש בבורא כאמצעי לאהבת חברים, ואחר כך מאהבת חברים, מִהדרגה הזאת אני מגיע לאהבת הבורא, לאהבה. פעם ראשונה אני משתמש בו לא באהבה, אלא אני משתמש בו כבכוח בלבד.

שאלה: "פתיחה לחכמת הקבלה" נותנת איזה ארגז כלים ראשוני, איזו נגיעה בכל המושגים האלה שאנחנו לומדים אחריהם אחר כך. ומהם למדנו באמת איך זה יורד לרמה של העבודה בקבוצה, והתחלנו ממש ככה להרגיש את המושגים האלה. ברור שאנחנו לא סתם לומדים אותה עכשיו פתאום, זו גם הקדמה לפתיחה, ולנסות לראות איפה אני ממקם אותו בתוך כל הדבר הזה. למה אני צריך להיות פה מכוון בדיוק שלא היה קודם. זה נכון לעשות, זה לא נכון לעשות?

קודם כל זו גישה נכונה, שאני כל הזמן רוצה לצרף מה שאני לומד לתמונה שלי. שתהיה לי תמונה יותר כוללת, עמוקה, אינטגרלית. ודאי שכך אנחנו לומדים, ורוצים לרכוש את גישה כזאת כללית.

תלמיד: אז מה יש פה בטקסט, כי בינתיים זה מתחיל כמין סוג של כפירה.

אל תגיד.

תלמיד: אני לא מבין איפה פה העבודה?

הוא מסביר לך, איך החומר בנוי, ומה שאתה מבין, מבין. יכול להיות שהיום אתה לא מבין. גם קורה. גם זו בהשגחה. ועוד איך שזה קורה. ישנם מצבים, כולם יודעים, שאנחנו ממש מנותקים, כמו בול עץ, יושב וזהו.

שאלה: אני מסתכל על העשירייה שלי, ואני רואה השתקפות של עשירייה, של אנשים, כלפי הרצון לקבל שלי. ועל זה יותר טוב שלא נדבר?

על זה כתוב "כל הפוסל במומו פוסל".

תלמיד: אבל על זה כדאי שלא נדבר.

למה כדאי? אולי הפוך. אם אתה תדבר עם עצמך, אז אתה בזה תבין מי אתה במצב הנוכחי. ואחר כך אחרי שאתה בודק את זה, ורע לך מזה, אז אתה נזכר שזה "אין עוד מלבדו", שזה הבורא עושה לך. ואז אתה חושב אז בשביל מה הוא עשה לי אתה זה. ואיך אני צריך להגיב בצורה נכונה, כדי להתקדם למטרה, וכן הלאה. למה? לא כדאי לעצור את עצמי או שאני מסתכל עליהם בעין לא טובה, וזהו. לכל מצב יש לו מקום.

תלמיד: מצד שני אני יכול לדמיין מצב שאנחנו נמצאים בעולם יותר מתוקן, אבל מהמקום הזה אני יכול מקסימום לא לעשות שום דבר עם כוונה?

אני לא יודע, אני לא חי בדמיונות. במצב המתוקן, זה וזה. אני חי לפי מה שאני עכשיו, כי זה מה שאני צריך לתקן, וזהו. יש לי מצב הנוכחי, ולמי לפנות. יש לי מצב שאני וקבוצה, אני להם, והם אלי, איך הם משפיעים, ואיך מסתדרים. ואיפה הכוח שאני יכול על ידו להגיע לצורה המתוקנת, לעומת מה שמתגלה לי, ואיך אני פונה לכוח הזה, ואיך אני מממש. אני לא, אני לא חי באשליה, אני יכול לחשוב על מצבים יותר מתוקנים, איזה דמיון זה יכול להיות?

תלמיד: אז מה זו העבודה מעל הדעת?

עבודה מעל הדעת, את זה אנחנו נלמד. אבל זה לא שאתה מדמיין משהו. אתה צריך לדמיין רק דבר אחד. איך אני יוכל להיות יותר מסור לעשירייה. רק בזה הדמיון הוא טוב, כל היתר לא. כי אתה תתקדם לכיוון זה, אז כדאי לפתח דמיון לכיוון זה. מה זה נקרא להתקדם, מה זה נקרא להיות יותר בהם, מעורב איתם וכן הלאה. בזה אתה משנה את הרצון לקבל שלך, אתה מחזיר אותו למצב כמו שהוא היה לפני השבירה. בשלבים אנחנו חוזרים את זה בחזרה, היינו מעולם אין סוף, למדנו בפתיחה איך אנחנו יורדים, נשברים, עכשיו אנחנו צריכים לחשוב בפועל איך אנחנו עולים בחזרה.

שאלה: חכמת הקבלה נבדלת בכך שהיא מדברת על צורה מלובשת בחומר, כלומר על קשר מאוד קונקרטי בין הכוונה לבין הרצון. ואפילו פעולה פשוטה כמו תפילה, אני משקיע וזה לא יוצא ואז אני מבקש מאיזה בורא תיקון. מה זה הרצון שקשור בכוונה שממנו אני מבקש? המושג הזה בורא הוא כביכול מנותק מזה, איל לברר את זה?

אתה בונה את הדמות הבורא בך, בעצמך שלצורה הזאת, לדמות הזאת או למדרגה הזאת אתה מתייחס ומודד ובודק את עצמך כלפי המדרגה ההיא. אין בורא, אלא מה שהנברא מתאר לעצמו, ולכן כל הזמן אנחנו נמצאים בין אני, קבוצה ובורא, קבוצה, בורא, אני, הבורא, אני, קבוצה. וכל הזמן כך אנחנו מבררים את הדברים ומחפשים איך אנחנו נגיע למצב ששלושתנו אני, קבוצה, בורא יתחברו יחד.

ומה זה נקרא יחד? כל הדברים האלה דורשים בירור אבל ברגע שאתה מחזיק יחד, אפילו לרגע אחד, הצלחת. יש לך כבר איזה מן השגה. תמיד ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא באיזה הבחן שיהיו, אם הם מתחברים כבר זה נקרא קביעת המצב הרוחני.

אות ו'

"והנה בהבורא ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין לנו בו ח"ו שום הגה או מלה. אמנם מבחינת ממעשיך הכרנוך, יש לנו להבין בו ית', שהוא בבחי' רצון להשפיע, שהרי ברא הכל בכדי להנות לנבראיו, ולהשפיע לנו מטובו ית'. ולפי"ז נמצאים הנשמות בבחינת הפכיות הצורה אליו ית' שהרי הוא כולו רק להשפיע ואין בו ח"ו רצון לקבל משהו, והנשמות נטבעו ברצון לקבל לעצמם, כנ"ל, שאין הפכיות הצורה רחוקה מזו. ונמצא אם היו הנשמות נשארים בפועל בבחינת הרצון לקבל, היו נשארים נפרדים ממנו ית' ח"ו לעולמי עד".

זאת אומרת אם היינו שוקלים את הנשמות אך ורק לפי רצון לקבל שבהם אז הרצון לקבל קטן או רצון לקבל גדול אבל זה רצון לקבל אז הוא נמצא בהפכיות מהבורא. זאת אומרת אפילו הקטן ביותר הוא נמצא כבר לא מחובר עם הבורא, מנותק ממנו ורחוק יותר או פחות זה לא חשוב, הרחוק יותר או רחוק פחות זה מדובר רק על כמה מדרגות, כמה שלבים הוא צריך לעבור כדי להיכנס לקשר, אבל הפכיות היא כבר מנתקת אותו מהרגשה, מתפיסה, מהיכרות, מהכול. לכן חשוב לנו מידת השתוות הצורה, זאת אומרת איך אנחנו מדלגים על ריחוק על המרחק בינינו לפי הצורות או לפי התכונות, ואיך אנחנו נכנסים בצורות של השתוות הצורה. אז ככה נגיד שאני לא יודע איזה מרחק יש אבל צריכים לגלות בבורא כל מיני הבחנות ואת ההבחנות האלה להשתדל להלביש על עצמנו, כ"אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת" כל התיקונים האלו, אנחנו נלמד אחר כך. את הצורות האלה צריכים לרכוש ובזה אנחנו מגיעים לצורת הבורא.

שאלה: עד עכשיו אני לא מצאתי שום הגדרה במה שאנחנו קראנו, מה זה נקרא נשמה או נשמות. הוא דיבר על מהות, הוא דיבר על אור וכלי בתוכם.

"נשמה" זה נקרא רצון לקבל שהוא נמצא בכוונה על מנת להשפיע. לכן זה נקרא "חלק א-לוהי ממעל".

תלמיד: הוא עכשיו כותב שהנשמות נמצאים בהפכיות הצורה אליו.

זה המצב שלהם בינתיים המקולקלות, אחרי חטא עץ הדעת הנשמה הזאת הכללית שנקראת "אדם" שהמטרה שלה להיות דומה לבורא אז התחלק להרבה מאוד חלקים, נשבר וכל חלק וחלק הפוך מהבורא והפוך מאחרים בכוונת כל אחד הפוך. אם אין להם כוונה משותפת, מטרה משותפת להיות דומה לבורא, אז כל אחד הוא נמצא ברצון לקבל שלו עם הכוונה שמכונסת בתוך הרצון לקבל לטובת עצמו, ואז כולם מנותקים זה מזה, אין שום קשר, אתה מבין? הרצון לקבל עם הכוונה שבתוכו לעצמו. זה אחרי השבירה בכל חלק וחלק, זה נקרא "אדם בתוך עצמו הוא חי". שמקבלים על ידי מאור המחזיר למוטב נטייה להאור, אז כבר הם יכולים להתחבר לפי הנטייה הזאת, לא חשוב איזה חלקים הם בעצמם, אחד רגל, אחד ראש, לא חשוב איזה חלקים מהכלי הכללי, העיקר שיש להם כוונה משותפת, לא כל אחד בתוך עצמו לעצמו, אלא כדי להידמות לבורא, למשהו שמחוצה להם, אז אפשר לדבר על החיבור שביניהם. ככה זה עובד.

שאלה: למה הוא כותב שלבורא אין חס ושלום רצון לקבל משהו?

הבורא זה לא רצון לקבל. הבורא זה כוח השפעה בלבד.

תלמיד: למה הוא משפיע?

יש לו רצון להיטיב לנבראיו.

תלמיד: והוא כלום לקבל, אין בו כלום?

אין דבר כזה. שברא רצון לקבל הזה יש מאין, שבו אין ולא היה לפני שהחליט שהוא צריך לברוא נברא ברצון לקבל.

שאלה: אמרת שאנחנו נלמד את ה"א-ל רחום וחנון ארך אפיים" זה מידת ההשתוות לבורא?

לא, על זה לא אמרתי שנלמד.

תלמיד: נלמד?

לא, לא אמרתי.

תלמיד: שמעתי טוב?

לא, לא אמרתי. נגיד שפעם נלמד.

תלמיד: רציתי לשאול מתי זה יקרה?

אולי דווקא אם תעברו טוב את הפתיחה שוב, יכול להיות שכבר אפשר לקפוץ גם לחלקים כאלה. זה חלק י"ג תלמוד עשר הספירות, י"ג תיקוני דיקנא זה נקרא, זאת אומרת י"ג שלבים שבהם ההשפעה העליונה יורדת לרצון לקבל ומתקנת אותו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מצוין, כי אנחנו מדברים פה הרבה על השתוות הצורה לבורא, וזה דרך להעביר את זה לכולנו, את מידות הבורא?

אם אתה חושב שכבר אנחנו מוכנים לזה, אשריך.

תלמיד: בגלל זה אני שואל, קיבלתי את הזכות הזאת?

זה יבוא.

אני אפילו לא חולם ללמוד את הדברים האלה עכשיו. זה אולי עוד חצי שנה. לקראת פסח אני חושב, לפני זה לא נהיה מוכנים לזה.

שאלה: יש משהו שמבלבל אותו בעניין נחת רוח, כי אם אין בו רצון לקבל, אנחנו לא יכולים להשפיע לו שום דבר, אז מה המטרה של נחת רוח אם כך?

שאתה תשפיע לקבוצה ואז תתגלה לך המציאות שהיא נקראת "הכולל", שאתה תרצה להשפיע אליו. הכולל הזה נקרא האוסף של הנבראים שמחוברים למהות שנקראת אחד. ואז אתה תשפיע למושג האחד הזה מתוך "בתוך עמי אנוכי יושבת" בזה אתה תבין שזה הבורא ושזו המציאות העליונה, מצד אחד.

אתה יכול להגיד מצד השני, מה זאת מציאות העליונה? זה חיבור בין כל האחדים שהם מתחברים יחד כביכול שהם כולם אחד. והמושג הזה נקרא בורא "בוא וראה". זאת אומרת, רק בצורה שאתה בונה, בונה, בונה בצורה הדרגתית את המושג הזה "אחד", אתה מגיע ומגלה. האם קיים מחוצה לי? חס ושלום כך לחשוב שבכלל משהו מחוצה לי קיים. אנחנו מדברים רק על השגה מוחשית.

תלמיד: אתה מתכוון שאני משפיע נחת לא לבורא, מה שאני חושב כבורא, אלא לכלל האנשים סביבי?

זה נקרא בורא. אם אני משפיע לקבוצה, לכל הקבוצה ובשבילי הם כולם ממש כאחד, כמושג אחד, אני משפיע לבורא, וכך אני משיג את הבורא. אני לא משיג אותו, אם אתה חושב שזה איזו דמות או זה משהו, אלא אני משיג את המושג הזה שנקרא "בורא", יותר מזה אני לא משיג. אבל ברור שאחרי המושג הזה עומד כוח, רק נעלם, אסור לנגוע בזה. ועל זה יש כבר תיקונים. למה אני מדבר על זה? כי הבורא מתגלה בתוך העשירייה.

שאלה: למה הרצון ומודל העשירייה מנותקים אחד מהשני?

מה זו עשירייה? עשירייה זה אוסף רצונות שבהם אנחנו מתכוונים שכולם רוצים להתקשר ביניהם כדי לקבוע דווקא מתוך החיבור ביניהם את מושג הבורא. כי לכל אחד יש מושג שונה, ואף אחד לא יכול ללמוד את זה מהשני, כי אנחנו לא יכולים להבין ולא להרגיש מה קורה בשני, בחיים לא. אני לא יכול להיכנס לתוך החבר שלי. אבל מתוך זה שאנחנו עובדים יחד, ומזמינים את המאור המחזיר למוטב שמגיע מאיזה מקום משותף שברא אותנו, ואז אנחנו על ידי זה מתחילים להרגיש את המושג "אחד".

והמושג "אחד" הזה מורכב מעשרה שונים שהם לא מתקרבים אחד לשני, הם מתקרבים רק ברצון לקבוע אחד. ואם אין אחד אז אין קשר בין העשרה. והקשר בין העשרה חייב להביא אותם למושג אחד. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'" כמו שהוא מסביר באגרת י"ז "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא".

שאלה: מה זה הרצון שאני מרגיש עכשיו אגואיסט ושאותו אני צריך להפוך לדומה להשפעה, כדי לגלות את הבורא?

אני לא יכול להסביר לך. הדברים שאנחנו מדברים עליהם הם דברים שמתרחשים, תופעות שמתרחשות בהרגשה. רצון זה הרגשה, ולכן אני לא יכול להעביר לך מה שיש לי במושג הזה, אלא אני רק יכול להגיד, "אם תעשה כך וכך, אז תרגיש מה שאני מרגיש". נניח שאני נותן לך לטעום מרק בכפית, ואני מסביר לך, אני מרגיש במרק הזה מלח, ובזה פלפל, ובזה עוד תבלין או משהו, וזה חם, או זה קר, וכן הלאה, וכך אנחנו לומדים שמעבירים אחד לשני התפעלויות, התרשמויות, אבל כל אחד בכל זאת מרגיש בעצמו, רק מקבל מידע מהשני.

וכך אנחנו לאט לאט מכירים את זה, זה כמו בעולם שלנו, כשאנשים חיים יחד הם מבינים זה את זה, אנחנו צריכים גם להיות כך בקבוצה, רק בהבחנות רוחניות.

שאלה: מה זה "בחינת מעשיך הכרנוך?

ממעשיך הכרנוך זה נקרא שכל העבודה שלנו זה להיות בחקירות, מה הבורא עושה איתנו, מה עשה איתנו, מה מתכוון לעשות איתנו. להצדיק אותו בכל הפעולות, ולהשתדל, לשייך את עצמי, זה נקרא להיות במסירות נפש, בכל מיני כאלה מילים. להיות מסור לאותה התוכנית שהוא קבע מראש לבריאה.

שאלה: רציתי להקריא משהו שכתבתי לפני יומיים שלושה?

לא. כאן אנחנו מקבלים רק מחבר אחד, בעל הסולם אני מצטער, עם כל הכבוד שלי אליך אבל, כשתגיע לדרגתו תהיה מקובל עלינו.

שאלה: מתי אני צריך לשאול אותך ומתי אני צריך לריב ולקלל את כל העולם הזה בשביל להשיג תשובה?

צריך בלי לשאול אותי, להשתדל לריב עם עצמך כדי לחבק את כולם, והם לא צריכים לדעת על זה מראש. ובכלל לא צריכים לראות את זה. זה נקרא "עבודה נסתרת". יש כאן אנשים כולל אותי, שהם אנשים שאתה לא תגיד עליהם שהם טובי לב ואוהבים את כולם ועושים דברים טובים לאחרים, זה נקרא "חכמה לצנועים", זה פועל ככה, הבורא לא עושה מעצמו צדיק. זה בסדר גמור, עוברים עליכם שלבים מאוד יפים. זה טוב. תירגע, תן לזמן לעבוד.

תלמיד: אתה חושב שהכיוון הוא טוב?

מצוין.

תלמיד: אני, באמת שאין לי מושג.

נמשיך.

שאלה: הבירורים שאנחנו עורכים עכשיו לגבי החומר שצריך לרכוש צורה, איך לא נלך כאן לאיבוד? הרצון הזה החומר הוא שלי או שבינתיים אין לי את החומר הזה והוא רק יתחיל להירקם אחרי שנמצא את החיבור בינינו, נמצא את החומר הרוחני הזה שאליו צריכים לצרף צורה נכונה?

אם אתם מבינים שכל מה שאנחנו משיגים אנחנו משיגים על ידי קבוצה, ומאור המחזיר למוטב, שמתגלה בזמן הלימוד בקבוצה, אז אין לכם ממה לפחד. אפילו שאתם תהיו לדוגמה מרגע זה והלאה לבד. אני כבר לא נמצא, לא יודע אם אתם תברחו כדי לחפש איזה מורה דרך אחר, אבל אם יש לכם קבוצה ויש לכם עקרונות לימוד בקבוצה, לא צריכים שום דבר. זהו, ולכן אין מה לפחד. חוץ מזה שבעוד כמה שבועות יהיה לנו כנס גדול, אני מקווה שכל הקבוצה תבוא לכנס ואנחנו נתחבר, ודווקא בגלל שיש לנו כאלה קשיים להגיע לשם מכל מיני מקומות זה יהיה לטובתנו. יהיה בסדר, נדבר על זה.

יש לכם תנאים טובים מאוד כדי להתקדם, צריך לראות בכל המכשולים האלו עזרה, כי הבורא מסדר ממש רק לצורך התיקון. אתה יכול לראות, עדיין אתם עוד לא מבינים, עוד לא מרגישים את זה, איך אתם רואים מתוך הקשיים, את פנימיות הנשמה שמתגלה, כי מתגלים כלים שבורים. זאת אומרת, זה הכלים רוחניים שלכם שנמצאים רק בצורה שבורה, ואז אתה יכול ממש לראות בזה ממה אתה מורכב. זה דבר מאוד מיוחד. מכישלונות דווקא לומדים, מבעיות, מזה שמתגלות זוועות כאלה, שטמונות בנו ונמצאות שם בשקט.

שאלה: אנחנו ממש מרגישים את כל מה שאתה מדבר עליו. ומתוך זה שהכלים השבורים האלה, החומר הזה רוכש צורה, האם משתנה גם התכונה של החומר עצמו? למשל יש גופרית שיכולה להיות מצד אחד יהלום, מצד שני גְרָפִית. האם צורת החיבור בינינו גם תשנה את התכונות שלנו?

התכונות משתנות רק מתוך הקבלה להשפעה, אבל זה שינוי כל כך מיוחד שלא צריכים יותר כלום, לא צריכים שום דבר חוץ מהתגלות הבורא בנו.

אות ז'

"עתה תבין מ"ש (בעץ חיים ענף א' הנ"ל) שסבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא ית' מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עכ"ל." זאת אומרת, בטוח שהבורא ברא בריאה שלמה, בטוח שהבריאה הזאת צריכה להגיע לשלמותה, בטוח שמלכתחילה אנחנו כבר קיימים בצורה השלמה, אלא ישנה הסתרה, שאנחנו לא רואים את הדבר הזה מושלם. וכדי לגלות אותו אנחנו צריכים לעשות תיקונים, שזאת בעצם כל העבודה שלנו, איך אנחנו נתקן את עצמנו לראות את הכול בצורה המתוקנת כמו שהבורא ברא. "שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלמות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהפכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו ית', הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם." זאת אומרת, הרצון לקבל הוא דבר הכרחי, כי אחרת לא יהיה נברא, שאחרת לא יהיה משהו נבדל מהבורא. "אלא עכ"ז אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלמות. ולפיכך צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז, והלביש הנשמה בגוף מעוה"ז וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השואת הצורה אליו ית'. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עמו ית' בתכלית הדבקות, שפירושו השואת הצורה, כנ"ל."

אות ז'

"עתה תבין מ"ש (בעץ חיים ענף א' הנ"ל) שסבת בריאת העולמות הוא לפי שהנה הוא ית' מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו וכו' ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם וכו' עכ"ל. שלכאורה תמוהים הדברים, כי איך אפשר שמתחילה יצאו פעולות בלתי שלמות מפועל השלם עד שיהיו צריכים לתיקון. ובהמתבאר תבין זה כיון שעיקר כלל הבריאה אינו, רק הרצון לקבל, הנה הגם שמצד אחד הוא בלתי שלם מאוד להיותו בהפכיות הצורה מהמאציל, שהוא בחינת פירוד ממנו ית', הנה מצד הב' הרי זה כל החידוש והיש מאין שברא, כדי לקבל ממנו ית' מה שחשב להנותם ולהשפיע אליהם. אלא עכ"ז אם היו נשארים כך בפירודא מהמאציל לא היה כביכול נק' שלם, כי סוף סוף מהפועל השלם צריכים לצאת פעולות שלמות. ולפיכך צמצם אורו ית' וברא העולמות בצמצום אחר צמצום עד לעוה"ז, והלביש הנשמה בגוף מעוה"ז וע"י העסק בתורה ומצוות משגת הנשמה את השלימות שהיה חסר לה מטרם הבריאה, שהוא בחינת השואת הצורה אליו ית'. באופן, שתהיה ראויה לקבל כל הטוב והעונג הכלול במחשבת הבריאה, וגם תמצא עמו ית' בתכלית הדבקות, שפירושו השואת הצורה, כנ"ל."

שאלה: רשום כאן שהוא צמצם צמצום אחר צמצום, מה זאת אומרת שהוא צמצם?

הבורא צמצם את עצמו כדי לתת מקום לנברא. תתאר לעצמך אם עכשיו אתה היית נמצא בגילוי, שהבורא מגולה אלייך במאה אחוז כולו, אז מה היה נשאר ממך? אפס. אז אם הוא היה מגולה בחמישים אחוז אז היה נשאר ממך חמישים אחוז. אם הוא לגמרי נסתר, אז אתה חושב שאתה מלך העולם. אז בהסתרה שלו הוא בעצם נותן לך הזדמנות לבנות את עצמך בלהידמות לו.

תלמיד: והפעולה של מלכות בצמצום א', זאת השתוות הצורה לפעולה שלו?

כן. זאת הפעולה הראשונה בהשתוות. שאני לא רוצה להיות כמו שאני, אני עכשיו הולכת לבנות על עצמי, על החומר שלי, את הצורה שלך.

תלמיד: ומלכות ידעה שזאת פעולה של דבקות?

היא נמצאת במגע עם האור העליון השלם, האין סופי. מה זאת אומרת להיות במגע עם האור העליון? שכל מה שיש באור על תוכנית הבריאה, תכלית, על הכול, זה נמצא לפניה. לכן מה שהיא מגלה כשהיא מקבלת את האור, מפעילה את עצמה רק כדי לקבל, היא מגלה עד כמה שחסר לה, ועל זה באה בושה וצמצום.

שאלה: אם אני צריך לקבל את כל מה שנותן לי הבורא, אז כל המאמץ שלי זה נגד האגו שלי שמתנגד לזה, נכון?

כן. אבל בצורה יותר נוחה. אתה נמצא בין החברים, תשתדל עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת להיות יותר קרוב להם, כדי לתפוס את ההרגשה המשותפת שבה יכול להתגלות הבורא. במידה שאתה עוזב את עצמך ונכלל איתם, במידה הזאת אתה מגלה תכונה שבה הבורא מתגלה. ככה לצאת מעצמך כלפיהם, זאת הפעולה לבניית הכלי לגילוי הבורא. זה הכי בטוח.

שאלה: למה כשאני יוצא לעולם ההרגשה של החוסר לא נמצאת בי, ודווקא כשאני נמצא פה אז יש לי מצב של חוסר?

כי אתה לא לוקח אותנו איתך.

תלמיד: אתה נמצא איתי כל היום, זה בטוח.

אז לא היית מרגיש ככה, אז היית מרגיש כשאתה כאן או בחוץ אותו דבר.

תלמיד: זה כאילו שיש שני אנשים שונים, אתה שנמצא פה ואתה שנמצא שם.

יפה מאוד, לפחות את ההבחנה הזאת יש. עכשיו משתי הצורות האלה מה אתה רוצה להגיד לנו?

תלמיד: מידת הצמצום שהוא צמצם את עצמו כלפיי לא מתבטאת בעולם, בחוץ.

אז מה? מה המסקנה, מה הסיכום?

תלמיד: אני שואל אותך, אין לי שום מושג בזה.

מה היית רוצה שיהיה?

תלמיד: האמת שאני מדבר איתך ככה בגלל שאני שם הרבה עיתונים בעסק שלי, יש הרבה אנשים שבאים, הולכים, ואין להם שום מושג מה רשום שם.

מי שקורא את העיתונים שלנו לא מבין?

תלמיד: לגמרי, הם מסתכלים ושמים את זה בצד.

זה לא נוגע בהם.

תלמיד: שום דבר, כאילו אתה שקוף.

מה אתה ממליץ לנו, איך להתקרב ללקוחות שלך?

תלמיד: כשאני מרגיש שיש בן אדם שאני יכול לדבר איתו, להעביר לו משהו, אז אני מתחיל לדבר איתו, אני צריך למצוא את המילים הנכונות שהוא ירגיש על מה אני מדבר, וגם לי זה קשה להגיע למקומות האלה.

נשתדל.

(סוף השיעור)

---

1. "תלמוד בבלי" קידושין פ"ב א'↩