שיעור בוקר 03.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1257,

מאמר "מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1159, מאמר "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה".

מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה

תשנ"א - מאמר ט"ו
1990/91 - מאמר 15

"חז"ל אמרו (ברכות נ"ד) "באדם שנעשה לו נס, שניצול מאריה. ואמר לו רבא, כל אימת דמטית להתם, בריך (שכל פעם שהוא יבוא למקום הזה, יברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ויש להבין זה בדרך העבודה, מה בא זה ללמדנו.

ידוע שמטרת הבריאה היתה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולצורך זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, אחרת, אם אין חסרון להתענוג, אין אדם יכול להנות. שכך אנו רואים בהטבע, שאם אין לאדם חסרון לאיזה דבר, אין האדם יכול להנות. כדוגמת, שאם האדם אינו רעב, אינו יכול להנות מאכילה, וכדומה. לכן אנו רואים ואומרים, שהבורא ברא כך בטבע שלנו רצון לקבל הנאה ותענוג.

ואין לשאול, למה ברא הבורא טבע כזה, מטעם שאמרו חז"ל (חגיגה י"א) "יכול ישאל אדם, קודם שנברא העולם. תלמוד לומר, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ". שפירושו, שלא יכולין לשאול שום דבר, מדוע כשברא העולם, ברא דוקא עם הטבע הזו, מה שאנו רואים. הלא היה יכול לברוא עם טבע אחר. על זה אין לשאול, אלא אנו לומדים בכל דבר מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו מן המעשים שאנו רואים, אנו מתחילים ללמוד, ולא מקודם לכן.

וכמו כן, אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להדמות לשורשו. כלומר, כמו שהשורש הנבראים, שהוא הבורא, תכונתו היא להשפיע ולא לקבל, כמו כן האדם, בזמן שהוא צריך לאכול לחם חסד, הוא מתבייש, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "נהמא דכסופא". ולפי הטבע הזו היה יוצא, בזמן שהאדם היה מקבל מהבורא לכלי קבלה של האדם, שהוא בסתירה לתכונת הבורא, שהוא המשפיע, היה מרגיש אי נעימות. שבגלל זה נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר". כלומר, שכל זמן שאין להתחתון השתוות הצורה, הנקרא "רצון להשפיע", האדם מונח תחת העלם והסתר דקדושה. וגם על זה אין לשאול, מדוע עשה הקב"ה טבע של בושה, ומדוע עשה ענין שהענף רוצה להדמות לשורשו. והכל הוא מטעם הנ"ל, שאין לנו לשאול מטרם הבריאה.

הנה הכלי של הנבראים הוא הרצון לקבל תענוג. ומטרם שנברא הרצון לקבל, עוד אין לנו ממה לדבר. והכלי הזה אנו מייחסים להבורא, היינו שאין לנו לעבוד על הכלי הזה, אלא כל אדם שנברא, אם הוא לא קלקל את הכלי, אז הכלי הוא בשלמות. זאת אומרת, בכל מקום שהרצון לקבל רואה, שיש מקום, שיכולים לקבל משם תענוג, תיכף הוא רץ שמה.

מה שאין כן הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", מטעם שהאדם רוצה בהשתוות הצורה. והיות שהכלי זה אנו מייחסים להנברא, היינו האדם צריך לעשות הכלי הזה, מטעם שהנברא רוצה בהשתוות הצורה, לכן מוטל על האדם לעשות את זה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". שפירושו "אשר ברא" הוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל". "לעשות" זה שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות את הכלי הנקרא "רצון להשפיע". וזה אינו מצד הטבע שברא הבורא. אלא הוא התחיל הבריאה מבחינת הרצון לקבל, ואתם, היינו הנבראים, צריכים לעשות את הרצון להשפיע. לכן כשהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זהו טבע אחרת ממה שהאדם נברא.

לכן כל מה שהאדם צריך לעבוד בעבודת ה', הוא לעשות את הכלי, שהיא פעולה הפוכה מהכלי שבה נבראה האדם. ובזמן שהאדם התחיל להכנס לעבודה דלהשפיע, אז עוד לא מרגיש עד כמה שהרצון לקבל שלו מפריע לו לעבודה דלהשפיע, וזהו תיקון, שהאדם לא יראה את האמת, את שיעור הרע שיש בו. כי בטח כשהוא יראה את הרע שבו, הוא יברח מהעבודה, ואפילו לא ירצה להתחיל בעבודה זו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להרגיל את האדם בתחילה בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלין להם את ענין דלשמה, הנקרא "בעל מנת להשפיע".

ויש לדעת, כי זה שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, נקרא "גלות מצרים". כי בזמן שנכנסין לעבודה זו, מעט מעט מגלין לו מלמעלה את גודל שליטת הרע שבו, על דרך שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", היינו שהעבודה דלהשפיע, שהתחילו לעבוד, ראו שאין ביכולתם לעבוד עבודה זו, כי המצרים היו שולטים עליהם. והם ראו אז, שאין ביכולתם לצאת מגלות מצרים, אלא הקב"ה יכול להוציאם. זהו נקרא "נס". שכל דבר שאין האדם יכול לעשות מכח עצמו, אלא ע"י עזרה מלמעלה נקרא "נס". וזהו נס של יציאת מצרים.

ויש לדעת, כי בזמן שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', יש לו עליות וירידות. והסדר הוא, כי בזמן הירידה, שהאדם בא לידי מצב של יאוש, ולפעמים הוא בא לידי מצב של "תוהה על כל מה שהוא נתן יגיעה בחינם", שזה נקרא שהוא "תוהה על הראשונות", ורוצה לברוח בכלל מעבודת ה', ופתאום הוא מקבל התעוררות מלמעלה, ומקבל חיות ותשוקה לעבודה, ושוכח בכלל שהיתה לו פעם ירידה, אלא הוא שבע רצון מהעליה, אז אין האדם מסוגל להנות מהעליה יותר מכפי שהיה מונח תחת שליטת הרע בירידה.

יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו, ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.

וכמו שאנו רואים, מה שכתוב אצל עבד עברי (משפטים, א') "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם". ובטח שהעבד צריך להיות שמח, בזה שהוא יוצא לחירות, וכבר נמצא ברשות עצמו, ואין לו שום אדון עליו. מכל מקום אנו רואים, מה שהתורה אומרת "ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". רואים אנו, שיש מציאות, שהאדם רוצה להישאר עבד. ויחד עם זה כתוב (דברים, ט"ז, י"ב) "וזכרת, כי עבד היית במצרים".

זאת אומרת, כי עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.

ושם, במצרים, אומר הכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי". נמצא, שבמצרים, כשהיו עבדים, כמו שכתוב "עבדים היינו לפרעה במצרים", היות שסבלו יסורים, וכן הוא אומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", לכן ניתן לנו ענין מצות "זכירת מצרים", כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

ובהאמור יוצא, כפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן, הגם שאנחנו כבר יצאנו ממצרים, אבל אנחנו צריכים לשמוח בגאולת מצרים. לכן מוטל עלינו לזכור את גלות מצרים, היינו לזכור ולצייר, איך עם ישראל סבלו בגלות מצרים. אז יכולים להנות גם היום מגאולת מצרים.

אחרת אין אנו יכולים לשמוח בדבר גאולת מצרים, מטעם הנ"ל, שהיסורים נקראים הכלים לקבל השמחה. לכן אנו רואים בעבד עברי, שהוא לא רוצה לצאת לחופשי. ואין לשאול, איך יכול להיות מי שהוא, שלא רוצה לצאת לחופשה. התשובה היא כנ"ל, היות שאין הוא מרגיש יסורים, כשהוא עבד, ממילא לא רוצה לצאת לחופשי. כמו שמבואר הטעם, שאומר "אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". מה שאין כן בגלות מצרים כתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", משום ששם סבלו יסורים, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה, שהאדם צריך לעשות "ברכה, במקום שנעשה לו נס". והענין כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודה דלהשפיע, אז האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות. שענין עליה הוא, שהאדם, לאחר שהיה מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהיה משועבד למלאות כל משאלותיו שלו, והאדם היה רוצה להתגבר עליו ולא לשמוע בקולו, אבל הרצון לקבל היה יותר חזק ממנו, והאדם היה סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

ואח"כ הוא קבל התעוררות מלמעלה, והתחיל שוב להרגיש קצת התרוממות דקדושה. והאדם רוצה אז להיבטל אליו יתברך "כמו נר בפני אבוקה", והאדם נהנה אז מהמצב של העליה. אולם אין האדם מוכשר להוציא מן העליה התקדמות בעבודה, מסיבת שהוא לא מעריך את ההתקרבות, מה שקבל עתה מה', מטעם שחסר לו הכלים. היינו שבזמן העליה, הוא כבר שכח שהיתה לו פעם ירידה. כלומר, הגם שהוא מרגיש, שהוא עכשיו מקורב לה', והוא מעריך את זה, אבל תיכף על המקום הוא שוכח. וממילא כבר אין לו כלי, היינו חסרון, שיהיה בידו להעריך, על דרך שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". לכן אין לו התקדמות, כמו שצריכה להיות על ידי העליה.

לכן בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".

ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו.

נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג.

נמצא, שע"י זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, שהעליה שקבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין אור בלי כלי". לכן בזמן העליה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהיתה לו, היסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של העליה.

וזה דומה למה שנאמר לעיל בענין גלות וגאולה. היינו, לפי ערך היסורים שמרגיש בגלות, כך יכולים להנות מן הגאולה. כלומר, שהגלות הם הכלים של הגאולה. זאת אומרת, הגאולה אינה יכולה למלאות יותר מכפי הכלים שיש לה מן הגלות. וזהו שבעבודה, כשהאדם מצייר לעצמו את מצב הירידה, זה נקרא מה שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לעשות ברכה "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה".

ובענין ציור היסורים יש הרבה אופנים. וניקח לדוגמא, אדם הרוצה לקום לפני בוקר, והוא הכין שעון המעורר. וכשהשעון מצלצל, והגוף לא רוצה לקום, והגוף מרגיש יסורים אם הוא יקום עתה מהמטה, ומכל מקום הוא מתגבר בעצלתיים ובא לבית הכנסת. וכשרואה, שיש אנשים שיושבים ולומדים, הוא מקבל אז רצון וחשק להשתתף בהשיעורים, ומקבל שמחה ומצב רוח מרומם, ואז הוא שוכח באיזה אופן הוא קם מהמיטה ובא לבית הכנסת. ואם האדם רוצה לקבל כלים חדשים, שישרה בהם שמחה, אז עליו לצייר לעצמו, באיזה אופן הוא קם מהמיטה, היינו באיזה חשק שהיה לו אז, ועכשיו איזה מצב רוח יש לו. אז הוא גם כן יכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו, איך שה' נתן לו עתה ההתקרבות אליו. ומזה הוא מקבל כלים חדשים, שתתפשט שם את השמחה, ממה שהבורא קרב אותו אליו, כנ"ל.

וכך האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה היתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה.

אולם איך אפשר להיות ירידה, אם האדם לא היה מקודם בבחינת עליה, וירד ממנה. התשובה היא, כי בדרך כלל, כל אדם איך שהוא, הוא חושב שהוא בסדר. כלומר, שהאדם לא רואה, שהוא יותר גרוע משאר אנשים הנמצאים בסביבתו. לכן הוא הולך עם הזרם של כל העולם. היינו, קצת לומדים, קצת מתפללים, וקצת עוסקים בצדקה ובגמילות חסדים, וכדומה. ועיקר דאגותיו של האדם הוא, איך להיות פרנסה בכבוד, ודירה וכלים נאים, וכדומה.

כי הוא מרגיש בעצמו, אם הוא עשה סדר לעצמו עם הבורא, כמה זמן שהוא צריך לעבוד בשבילו, ואם הוא קיים כל הסדרים, מה שהוא התחייב ברוחניות, הוא מרגיש עצמו לאדם השלם, וכבר מותר לו לדאוג לשפר את מצבו הגשמי. והאדם רואה תמיד, שעד כמה שהוא משתדל, שתהיה לו גשמיות בשלימות, הוא רואה תמיד, שהוא בחסרון כלפי אחרים. וזה נקרא, שהאדם נמצא במצב השלימות.

אולם בזמן שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הוא בא לידי מצב של ירידה. כי הוא רואה, איך שהוא מרוחק מענין דלשם שמים. נמצא עתה, שירד מזמן הקודם, כשהיה מבין, שהוא צריך רק לשמור תו"מ, וענין הכוונה דעל מנת להשפיע, על זה לא היה עושה תשומת לב. ואח"כ הוא מקבל בחינת התעוררות מלמעלה, ומתחיל להיות בבחינת התבטלות אליו יתברך "כנר בפני אבוקה", ושוכח את המצב הירידה שהיה לו. ואז מוטל על האדם, כשהוא עתה, שהוא בזמן העליה, שיכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו שמקודם לכן הוא היה במצב, שאירע לו ענין של תאונת דרכים, עד שהוא נשאר בלי הכרה על חיים רוחניים. כלומר ששכח בכלל ענין שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואח"כ ה' עזר לו, וקם לתחיה, היינו ששוב יש לו קשר עם הבורא. וע"י ציור זה הוא יכול לקבל כלים חדשים, שיהיה בידו לקבל שפע של שמחה, מזה שה' עזר לו.

אולם צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מבקש מהבורא, שיקרב אותו לעבודתו, היינו שיעבוד עבודת הקודש לשם שמים, והאדם חושב, שהבורא לא שומע תפלתו, והוא כבר הרבה פעמים התפלל, וכאילו חס ושלום הבורא אינו שומע תפלתו, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, זה שהוא מתפלל עתה לה', שאל יאמר שזה הוא התעורר מעצמו, לתת תפלה שה' יקרב אותו, אלא שמטרם שהאדם הלך להתפלל, ה' כבר ענה לו על התפלה. פירושו, שהאדם צריך להחשיב, זה שיכול עתה להתפלל לה', זה נקרא, שיש לו קשר עם ה', וזה הוא דבר חשוב מאוד, וצריך לקבל שמחה מזה שה' נתן לו רצון וחשק להתפלל אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מגילה כ"ט) "רבי שמעון בר יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן". שיש לפרש, שענין "גלות ישראל" פירושו, שבחינת ישראל שבאדם נתרחקה מהקב"ה. כלומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שבחינת ישראל שבו, היינו הרצון של ישר-אל, כלומר זה שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים, הרצון הזה הוא בגלות, תחת שליטת הרצוניות של אומות העולם. ומצטער על זה.

ויש לשאול, מדוע דוקא עכשיו הוא מרגיש שהוא מרוחק מה', מה שאין כן לפני המצב הזה, האדם היה מרגיש, שהוא מרוחק מלקנות דירה יותר רחבה, או מרהיטים יותר יפים, וכדומה. ופתאום קבל יסורים מהתרחקות אחרת, היינו, שהוא רחוק מה'. והתשובה היא "שכינה עמהם", כלומר שהשכינה נתנה לו את ההרגשה זו, שהוא מרוחק מה'. וזהו כנ"ל, מטרם שהאדם מתפלל לה', ה' נותן לו רצון וחשק להתפלל."

שאלה: אני התפעלתי מכך שרב"ש מתאר לנו שעל כל דבר אפשר לתת הודיה לה', אפילו על כך שקמנו מהמיטה ובאנו לפה. הוא מתאר איך לצייר את זה, איך לתת תודה לה', ומזה אנחנו בונים כלים חדשים, זה דבר יפה מאוד.

שאלה: למה רב"ש כל הזמן כותב שבזמן העלייה צריך לחשוב על הירידה? חשבתי שאנחנו רק חושבים על עלייה, קדימה, המצב הבא, והוא חוזר פה פעם אחרי פעם שאדם חייב לחשוב על הירידה כי אלו הכלים.

כן.

תלמיד: אני שואל איך זה מתיישב עם זה שבדרך כלל אנחנו רוצים רק להיות בהודיה ורק להסתכל קדימה, כי בעצם רב"ש אומר שאדם צריך להחזיק כל הזמן את שני המצבים. זה נכון?

בדרך כלל אנחנו צריכים להחזיק לפנינו את שני המצבים, אבל בעיקר כשאתה חושב במצב העלייה שיש לך שכל ורגש והבנה ואיזשהו קשר עם הקבוצה, עם הבורא, אז זה מוסיף לך הרבה.

תלמיד: זאת אומרת אני צריך כל הזמן להחזיק את שני המצבים אצלי בפנים.

רצוי שכן.

שאלה: רב"ש מדבר בהתחלה על להיות עבד. מה ההבדל בין עבד שמרגיש שהוא סובל ייסורים ורוצה לצאת לחופשי לבין עבד שלא מרגיש ייסורים ולא רוצה לצאת לחופשי. הרי שניהם עבדים, מה עושה את השינוי הזה בעבד?

זו דרגה אחרת לגמרי, עבד שמכיר שהוא עבד ורוצה לצאת לחופשי, זה עבד שמכיר בעבדות, עד כמה המצב הזה הפוך ממה שצריך להיות.

תלמיד: אבל הוא כותב, אהבתי את אדוני, אני רוצה להישאר, טוב לי פה. מה גורם לאדם להגיד פתאום, אני לא רוצה יותר להיות עבד? הרי כל האנשים עבדים.

לא. להיות עבד זה אומר שאתה מרגיש את האדון שמעליך ושבאות לך פקודות ממנו ואתה חייב לקיים אותן.

תלמיד: אז אנשים רגילים הם לא עבדים עדיין.

הם עבדים אבל עבדים בדרגה גשמית.

תלמיד: ואנחנו רוצים להגיע להיות עבדים שמרגישים שיש מעלינו את הבורא?

כן.

תלמיד: ומהדרגה הזאת אנחנו רוצים לצאת לחופשי, אנחנו רוצים להתעלות מעל הדרגה הזאת?

אנחנו רוצים להתעלות מעל העבדות שלנו לרצון לקבל ולהיות שייכים לבורא, זאת אומרת לרצון בעל מנת להשפיע, ורוצים שהרצון הזה בעל מנת להשפיע ישלוט בנו. כלפיו אנחנו רוצים להיות עבדים.

תלמיד: אז אני עובר מלהיות עבד לרצון לקבל להיות עבד לרצון להשפיע.

כן, אבל אתה רוצה שכך זה יהיה.

תלמיד: בכל מקרה אני נשאר עבד?

לפי רצונך. כאן השאלה, האם אתה נשאר עבד אם זה לפי רצונך או שזה לא נקרא עבד אלא חופשי.

תלמיד: אם כך עבד לרצון להשפיע הוא בעצם חופשי בהשוואה לעבד לרצון לקבל?

כן.

תלמיד: זה עבד בתנאים יותר טובים או לא?

זה עבד בתנאים שאתה רוצה להיות עבד, ויש בזה עוד מדרגות.

שאלה: מהי בדיוק העבודה עם הזיכרון? בכל המאמר נאמר הרבה פעמים שצריך לזכור, "וזכרת, כי עבד היית במצרים", צריך לזכור את מצב הירידה בתוך מצב העלייה. מה העבודה שצריך לעשות עם הזיכרון? זה מצריך ללכת לעבר כל הזמן ואנחנו אומרים שאסור להסתכל אחורה, זה אשת לוט.

כן.

תלמיד: איך לעבוד נכון עם הזיכרון?

אני צריך לזכור את כל המצבים וכל הזמן להחזיק את עצמי למעלה מהם.

תלמיד: מה זה לזכור את כל המצבים?

כל המצבים שעברתי בגלות במצרים, בעבדות, אני מחזיק את עצמי למעלה מהם.

תלמיד: ואם אני לא זוכר? אם יש לי זיכרון לא טוב?

אז אתה לא יוצא מעבדות.

תלמיד: יש אנשים שיש להם זיכרון טוב יותר.

זה לא שייך לזיכרון.

תלמיד: אז מהו זיכרון הזה? איך לזכור את כל המצבים?

המצבים האלה נמצאים בלב, הלב מבין, הלב זוכר.

תלמיד: אבל אני צריך לזכור בפועל או לא?

כן.

תלמיד: אני צריך לזכור את כל המצבים שעברתי מהרגע שנכנסתי לדרך?

אתה תזכור אותם אם תרצה או לא.

תלמיד: ואם עכשיו אני לא זוכר?

אתה פתאום תזכור.

תלמיד: אבל מה עושים בשביל לעורר את הזיכרון הזה?

בחלק מהדרך אתה לא זוכר כי זה יכול להפריע לך ואתה יכול לסטות מהדרך ולגמרי להתבלבל, אבל מגיע זמן שאתה מתחיל לשקוע במצבים האלו כביכול, אתה רוצה לזכור אותם, כי אחרת אתה לא מציין נכון את המצבים הנוכחיים.

תלמיד: לגבי כל העניין הזה של לזכור את מצב הירידה ולעשות כל הזמן השוואה בין זמן הייסורים לזמן התענוג, האם העבודה לא צריכה להיות שאדם מתעלה מעל החשבון הזה של ייסורים ותענוג? כי ההשוואה הזאת כל הזמן גורמת לו לחשוב "פה יש לי יותר תענוג, כי שם היו לי יותר ייסורים", והוא נמצר בחשבונות של ייסורים - תענוג, ייסורים – תענוג, במקום להתעלות מעל החשבונות האלה.

נכון.

תלמיד: איך העבודה של השוואה בין ייסורים לתענוג גורמת לנו להתעלות מעל החשבונות האלה?

אנחנו נגיע לזה. אתה תתחיל לשאול ואז אני אוכל לענות לך. עדיין אין רצון כזה שאני יכול לענות לו. עוד מעט, בכל זאת מתקרבים נכון.

שאלה: למה כל כך חשוב לתת הודיה מזה שעברנו מצב שלא מרגישים את הבורא למצב שמרגישים? כי רב"ש שם דגש על ההודיה.

כי הרגשת הבורא היא כל הישועה שלו.

תלמיד: אבל אדם עובד, נותן יגיעה, מקבל שכר - התקרבות, זה כמו שאתה מקבל משכורת בעבודה, אתה אומר לבעל הבית תודה אבל אתה לא כל כך נמצא בהודיה כמו שהוא מתאר פה.

כי נתת עבודה, אתה קיבלת מה שמגיע לך, אז בעל הבית כאן בכלל לא שייך אלה הוא מקיים תנאים כמוך.

תלמיד: כן.

אבל בעבודה הרוחנית זה לא הולך כך, כי כל פעם שאתה מקבל תמורה עבור היגיעה אתה מתקדם לבורא, מתקרב לבורא וזה בשבילך כל הפרנסה וכל ההודיה.

תלמיד: הוא כותב "בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן", האם עצם הנוכחות של הבורא וקשר עימו לא מספיק נותן התפעלות לאדם, זאת אומרת מה פה התודה הזאת? יש בורא, אדם מרגיש, מקבל התפעלות.

נניח שאתה כבר חי לבד ואתה הגעת להורים שלך ומשתתף שם בארוחת צהרים. או שאתה מגיע אליהם ואתה כבר מתחיל להעריך מה הם עשו ואיך אימא נותנת לך מה שאתה רגיל מהילדות וכמה מתייחסים אליך. יש הבדל? ואתה יודע כמה זמן וטִרחה הם השקיעו עד שהם הכינו את הכיבוד עבורך, יש הבדל? כך גם כאן. ככל שאדם מודה לבורא ומפתח את הכלים שלו, בזה הוא מרגיש שכן, הבורא הכין לו את זה במיוחד לכבודו וכולי. הכול תלוי בכלים.

תלמיד: איך להעריך יותר את מה שהבורא כל הזמן מבשל לך? כי זה כמו שאתה לפעמים אומר שאת ההורים אנחנו לא מעריכים, אלא אחרי שנים.

ככל שאנחנו גדלים יותר, אנחנו יותר יודעים להעריך את זה, ולהודות על זה, ובאמת כך זה קורה.

תלמיד: המאמר הזה מלמד אותנו שהאדם צריך לשים לב שהוא צריך לברך כי במצב אחר טבעי אולי לא היה עושה את זה.

כן.

תלמיד: יש לו כמו ציווי כזה כאן לעשות את הפעולה הזאת. האם המצוות הן תמיד עבודה שהיא לא טבעית, שהיא לא בטבע הראשון שלנו, זאת ההגדרה של מצווה?

אנחנו תמיד עושים מה שהבורא רוצה. תמיד. השאלה איך אנחנו מקבלים את זה, או שאנחנו מודעים לכך שהבורא רוצה ולכן אנחנו מקיימים את זה ואומרים לו תודה רבה על זה שנתן לנו את זה, או שאנחנו חושבים שכך צריך להיות מהטבע ואז איכשהו זה עובר, ויש עוד כל מיני צורות יחסים, אבל תמיד זה יוצא מהבורא ומגיע לנברא. וכאן העניין, איך הנברא מקבל את זה, איך הוא מודה על זה ואיך הוא הולך, עובר משלב אל שלב.

תלמיד: אפשר לזהות את זה בהרבה מאמרים, הרבה הסברים ופירושים שהבורא נותן לנו את החיסרון, את האור בב' זמנים שונים, ואנחנו צריכים לעשות את העבודה כדי לחבר ביניהם, שזה לאו דווקא משהו טבעי שקורה, שאנחנו נרגיש אלא כביכול הבורא נותן לנו איזה מקום פה לעשות חיבור בין המצב שהיינו בחיסרון, למצב שאנחנו צריכים להביא, למשוך אור למצב הזה.

כן.

תלמיד: כלומר זאת כל העבודה או שזו רק מצווה אחת? אני מנסה להרגיש אם זה תמיד הכלל בעבודת האדם, לחבר את האור והכלי בזה שהבורא דווקא נותן לנו את זה בצורה נפרדת ואנחנו צריכים לחבר?

כן, אנחנו צריכים לחבר אבל השאלה בשביל מה, למה, מה הוא החיוב, מהו הכוח המניע?

תלמיד: כן, זו באמת שאלה שעלתה כי אם אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו מחוברים לבורא, מרגישים אותו כמו שאמרת בצורה מודעת אז הבורא, נראה שהוא נותן לנו בכוונה מצבים שאנחנו לא נהיה במודעות ואנחנו צריכים להביא את זה בכוח למודעות. זאת בעצם כל העבודה שאני מבין שהרב"ש מלמד אותנו כאן?

כן.

שאלה: רב"ש כותב "לפי ערך היסורים שמרגיש בגלות, כך יכולים להנות מן הגאולה. כלומר, שהגלות הם הכלים של הגאולה", יש תהליך שבעצם אדם מקבל את הירידה, הוא עושה איזו עבודה ואז מקבל את המילוי. וכשמתגלים הכלים, מתגלה ירידה אז התחושה היא לא פשוטה, לא קלה, ואז אתה עובר את זה ועובר את כל התהליך אבל הוא כותב כאן ש"הגלות הם הכלים לגאולה וערך הייסורים שמרגישים בגלות כך יכולים ליהנות מהגאולה", כביכול הייסורים ילכו ויגדלו.

לא בצורה שהם עצמם גדלים, אלא בהכרתך.

תלמיד: כן. אז כשאתה עובר את הייסורים ואתה עובר את התהליך, אתה רואה שבסוף זה היה טוב, אבל הגוף זוכר את המצב הלא נעים ויש גם חשש מהעתיד, אתה לא רוצה להתקדם עכשיו וללחוץ על הגז כי אתה חושש ממה שהולך להיות, אז איך עובדים עם זה נכון?

זאת לא עבודה טובה. אתה צריך להשתדל להסתכל על ייסורים שהם מביאים אותך לתוצאות הנכונות. זה שאתה מתייחס לייסורים בצורה כזאת כמו שאתה ציירת, אלה ייסורים לא רצויים, אתה לא מתקדם על ידם, אלא מאין ברירה אתה עובר אותם ללא הכרת התודה בהם.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להגיע למצב שנהיה כמו בעלי מקצוע, כמו אחד שבא עכשיו לחדר כושר ופתאום גילה שיש שריר שהוא חלש והוא מתחיל לחזק אותו וכואב לו ונתפס לו, אבל הוא יודע שאם הוא ימשיך לעבוד עליו הוא יתחזק. אז איך אנחנו יכולים לעבוד כמו בעלי מקצוע ולא לראות בזה ייסורים, לראות בזה משהו שבא לעזור לנו, לראות בזה תהליך כמו בספורט. איך מגיעים לאווירה הזאת פה בינינו?

לך אין כוחות, אבל בסביבה יש.

תלמיד: אז בעצם בעבודה בהשקעה שלנו בחיבור, אנחנו נוכל להגיע למצב שיש פה כוח, רוח כזאת, שאנחנו אפילו מצפים לייסורים האלה כי אנחנו יודעים שאלה כלים כדי לגדול.

כן.

שאלה: בדיוק על אותה הנקודה פחות או יותר, הכלים של הגלות הם הכלים של הגאולה. זה אותו כלי, שפעם אחת אני מרגיש בו ייסורים ופעם אחרת אני מרגיש בו תענוג?

לא. לא חובה.

תלמיד: אז מה זה הגלות עם הכלים של הגאולה?

שבעומק, בריחוק הגלות, שם אתה מרגיש את הגאולה. נניח שזה באותו הכלי, באותו החיסרון.

תלמיד: אבל זו לא אותה הרגשה.

הרגשה הפוכה זה ברור, כי זו גלות וזו גאולה.

תלמיד: אסביר את הבלבול שיש לי. אם זה נגיד כמו יין, אז בהתחלה כשאין לך את ההבחנות, אתה מרגיש ייסורים בשתיית היין ואחרי זה אתה מרגיש תענוג. האם זה אותו דבר גם כאן, שבהתחלה אתה מרגיש את הדבר כייסורים ואחרי שהמאור משנה אותך אתה מרגיש בזה תענוג?

נגיד, אני לא יודע בשביל מה אנחנו צריכים להוסיף לזה דוגמאות, זה ברור גם מהחיים.

שאלה: אני רוצה לשאול על המנגנון שנקרא "נס" וזה גם השם של המאמר. הוא אומר שכל דבר שאין האדם יכול לעשות בכוחות עצמו אלא על ידי עזרה מלמעלה נקרא נס. אבל יש פה גם הכנה לפני שהאדם עושה ויש גם אחרי שהוא קיבל את הנס, מה הוא צריך לעשות איתו, כי הנס זו לא הפתעה?

לא, נס זה תהליך בדרך.

תלמיד: ובכל פעם מחדש, יכולים להיות הרבה ניסים.

ן.

תלמיד: איזה הכנה אדם צריך לעשות כדי שיהיה לו נס?

הוא צריך לבצע מה שמוטל עליו לעשות.

תלמיד: כלומר?

כל הזמן להשתוקק להתקרבות לבורא, לגילוי הבורא, לתפילה לבורא, וכך הוא יעבור מנס לנס.

תלמיד: יש פה עבודה הדדית עם הבורא?

כן.

תלמיד: הוא אומר שיש עליות, ירידות, אדם תוהה על הראשונות, אחר כך פתאום הוא מזהה שיש נס. מה זה הזיהוי הזה, למה הוא בדיוק קורא נס?

שלא בדרך הטבע.

תלמיד: אבל זה הופך להיות חלק מהעבודה, זה קרה אתמול, קורה עוד פעם היום, קורה עוד פעם בעוד שעה, אז למה זה לא דרך הטבע? זה הופך להיות בעצם טבע.

זה שזה חוזר על עצמו? לא, זו לא חובה.

תלמיד: לא בדיוק אותה צורה, כל פעם אחרת, אבל התהליך הוא בעצם תהליך שהופך להיות טבע של האדם, לא?

זה שזה קורה כל פעם ובמצב מסוים, במדרגה מסוימת, זה לא אומר שזה הטבע.

תלמיד: אז מה זה שלא כדרך הטבע, או כפי שהוא אומר, ש"נס זה דבר שאין האדם יכול לעשות מכוח עצמו אלא על ידי עזרה מלמעלה".

כן. נגיד שיש כאן פעולה שהאדם צריך לפענח, לגלות את הבורא כשותף.

תלמיד: אשאל אחרת, על מה האדם יכול להגיד אני עשיתי ועל מה הוא אומר זה לא אני עשיתי, זה הבורא עשה?

כל דבר בעצם שבא מהבורא, אתה יכול לקרוא לזה נס. אין לי מילים.

תלמיד: להמשיך או שלעזוב את זה?

להמשיך. בבקשה.

תלמיד: נשאל ככה, יש רצון לקבל, מי ברא אותו, הבורא?

כן.

תלמיד: אז זה לא אני, לא אני עשיתי אותו.

כן.

תלמיד: האדם מזהה שברצון לקבל אי אפשר להתקדם, כי בסוף הוא רק עושה נזק, וכמה שהוא נהנה ממנו, הוא נופל, עולה, ובסוף מזהה שזה לא טוב. מי גרם לו לגלות את זה?

וודאי שהבורא.

תלמיד: עכשיו הוא עובד בשביל לעשות משהו לצאת מזה, מי דוחף אותו לעשות את העבודה הזאת?

הבורא.

תלמיד: ואז קורה נס והוא מזהה רצון להשפיע שיש לו פתאום?

כמו שאתה אומר אז זה ממש ניסי.

תלמיד: אני מקצר את התהליך, יש פה אלף אבחנות. אז גם זה הבורא עשה. בסוף בעצם הכול הבורא עושה.

כן.

תלמיד: זה הטבע שבו הבורא מתנהג עם האדם, אז מה פה הנקודה שאפשר להגיד עליה "זה נס".

שהאדם מזהה ולא שזה כך קורה.

תלמיד: שהוא מזהה ויכול להיות שותף בזה?

כן, הוא אומר שזה הבורא. לא יכול להיות שזה קרה לפי רצף הפעולות מכוח הטבע.

תלמיד: אז נס זו הפתעה, למרות שהאדם בתוך התהליך כל פעם מופתע מחדש מהנס?

כן. נס זו מדרגה חדשה.

תלמיד: וכמה שהאדם מתכונן אליה הוא לא יידע בדיוק למה הוא נכנס?

נגיד.

תלמיד: ננסה להכניס לזה מילים.

כן, אנחנו נבין מהניסיון.

שאלה: אז הוא כותב פה "ענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים".

כן.

תלמיד: מה זה "לשחרר את עצמו מהייסורים"?

אם יקבל את מה שיש לו שזה לא ייסורים.

תלמיד: אבל הוא מרגיש שהוא מרוחק עכשיו מהבורא. הוא מרגיש בזה ייסורים, נגיד.

אם הוא מצדיק אותם, את ההתרחקויות האלו?

תלמיד: אז זה נקרא שהוא "משחרר את עצמו מהייסורים"?

כן.

שאלה: ולאן הוא עובר משם?

אני לא יודע. אתה שאלת.

תלמיד: כי אני לא מבין מה זה "לשחרר"? ענית לשאלות קודמי שהכול הבורא עושה, אז מה זה שהאדם "משחרר את עצמו מהייסורים" אם זה הבורא שעכשיו העיר אותי ואמר לי, "אתה רחוק ממני", ואני מרגיש שעכשיו, שזה מייסר אותי שאני רחוק מהבורא.

אז זה לא אני ששחררתי את עצמי. הבורא העיר אותי ואני גם צריך לתת לו תודה על זה.

בורא תמיד עושה. הוא תמיד ראשון.

תלמיד: פעמים רבות הוא כותב פה במאמר שצריך ליהנות מהגאולה.

נכון.

תלמיד: מה זה ליהנות מהגאולה? באיזה כלי אני נהנה ממנה?

"גאולה" זה נקרא שאתה מגלה את דרך ההשפעה, רואה שהיא לפניך ושכן תהיה מסוגל ללכת בה.

תלמיד: ואני יכול ליהנות מזה? כי אני מרגיש שאם אהנה אמשוך זאת לרצון לקבל.

לא. למה? כאן אני ממשיך בדרך ההתקרבות למטרת החיים, למטרת הבריאה, יחד עם הבורא, אני הולך אחריו.

תלמיד: אז אפשר ליהנות מזה?

תלוי באיזה כלים.

תלמיד: אני שואל, באיזה כלי אני נהנה?

בכלים דהשפעה מותר ליהנות.

שאלה: הוא מתאר מצב בו אדם משקיע איזו מידה ברוחניות, אבל כל ההשתוקקות שלו היא להשלים את הגשמיות שלו. איך לצאת מהמצב הזה?

זו בעיה. אם כל ההשתוקקות שלו היא למלאות את הגשמיות, אז מה הוא שואל? איך לעבור להשתוקקות אחרת?

תלמיד: איך הוא יוצא מזה כי הוא כן רוצה?

הוא לא יוצא כי הוא לא רוצה.

תלמיד: אז פה רק תפילה יכולה לעזור?

אני לא יודע איך תפילה תעזור לו אם אין לו רצון לזה. קודם כל הוא צריך להיות בסביבה שבאמת מפתחת בו את הרצון, את הרצון לגאולה, רצון להשפעה, לחיבור. ואז אם כול זה פחות או יותר נפתח לפניו, להשתוקק לזה בלב פתוח. אחרת זה לא יקרה.

תלמיד: זאת אומרת, הוא צריך לשים על המאזניים יותר רצון לרוחניות, שיהיה מעל הרצון לגשמיות וזה מה שיגרום להיפוך?

כן.

שאלה: סבל במהלך הירידה הוא כלי לאור. איך לבקש עלייה חדשה מבלי לחזור אחורה, מבלי להסתמך על המצבים מהעליות הקודמות?

אנחנו לא יכולים, נרצה או לא נרצה תמיד נהיה קשורים ונסתמך על המצבים הקודמים. מה שאנחנו כן צריכים לעשות הוא, פשוט דרך הקבוצה להתכלל שוב ביחס עם החברים ולחדש את הרצון שלנו בקשר איתם ורק אז נוכל להיות בטוחים שאנחנו מתקרבים לכיוון הנכון. לא לשכוח שאני נמצא בעשירייה והיא בשבילי כגלגל הצלה.

שאלה: האם מצב עבד יכול להיחשב כתקופת הכנה?

נגיד שכן.

שאלה: הוא מייעץ לעשות לעצמו ציור. מה הכוונה בעבודה? לדמיין כמו ילד? איך עובדים נכון עם דמיון שחלילה לא יבלבל אותנו?

לצייר לעצמו מה זה נקרא ש"אני נמצא בקבוצה", מה זה נקרא ש"אני יוצא מהקבוצה", ש"אני מחובר עם הקבוצה", ואיך אני מתקדם ביחס לקבוצה, איך אני מעורר אותם, האם זה משנה אותי, מקדם אותי. וכך שוב ושוב בצורה כזאת אנחנו עושים את הפעולות האלה בינינו.

שאלה: איך הרגשת ייסורי הניתוק והופכיות הצורה המורגשות אצל הנברא כסבל הופכות פתאום לשמחה מהקשר עם העליון? מה משתנה ביחס של הנברא?

משתנה יחס הנברא לבורא. ככול שהבורא מאיר יותר או פחות, בהתאם לזה הנברא מרגיש בשינוי המצבים.

שאלה: זה קשור ליחס לקבוצה, כמו שאמרת קודם?

יכול להיות. כן.

שאלה: למה יש יותר ערך בעבודה, לעליות או לירידות?

בקשר לערך של העליות והירידות, אני חושב שזה שקול.

תלמיד: באיזו מידה אפשר להרגיש טוב להשפיע אם זה מגיע בהתנגשות לרצון לקבל?

מה שמגיע בהתנגשות לרצון לקבל, זה יותר ברור.

שאלה: רב"ש אומר שכדי שהאדם יוכל להתקרב לבורא, יש תנאי שהוא צריך לתת תודה רבה. מה זה "לתת תודה רבה לבורא? זו פעולה, זו הרגשה?

זו הרגשה ופעולה. זאת אומרת, כשאני מרגיש את היחס שלו למה שעשיתי, והוא במשהו הולך יחד איתי, על זה אני אומר לו תודה רבה, על כך שהוא מלווה אותי נכון.

תלמיד: למה זה נקרא "לתת לו"? אני מקבל מהבורא, ומה זה לתת לו תודה רבה?

אני מודע לאיך שאני הולך, ואיך שהוא מעביר אותי ממצב ומצב, ואני מקבל את זה כעליה הרוחנית.

תלמיד: יש בדבר הזה שנקרא "הודיה" איזה מין קסם שמחליף לאדם מצב. כשטוב לאדם, לא קשה לו לתת תודה רבה. הגוף אומר תודה רבה, כל עצמותיו אומרות. אבל כשאדם נמצא בירידה, כשחושך לו, קשה לו, מחלות, בעיות, מלחמות, מאיפה הוא מוציא כוחות להגיד תודה רבה? על מה יש לו להגיד תודה רבה?

על זה שהבורא מקדם אותו תמיד רק לאותה המטרה על ידי פעולות לא כל כך גלויות.

תלמיד: איך במצב של ירידה או של קושי, האדם מחפש משהו להודות לבורא? במה הוא יכול היאחז במצב כזה כדי להגיד תודה רבה? לא סתם בפה, בפה אפשר להגיד הכול, אלא שתהיה הרגשה של הודיה במצב של קושי?

צריך להתחבר לחברים.

תלמיד: זה בטוח משהו מחוץ לאדם, כי באדם את מקום להגיד תודה רבה כשקשה לו. אז איך מהקשר שלו עם חברים, הוא יכול להפוך את המצב שלו ממצב של קושי לאסוף משהו של חברים, לקבל מהם משהו בהתקשרות הזאת כדי להיות במצב של הודיה?

ליפול על הידיים של החברים.

תלמיד: זה שבכלל יש לו חברים, זו גם סיבה לתת תודה?

מה זה יש לו סיבה? אם אין לו סיבה, אז אין לו מה לעשות.

תלמיד: זה שבכלל יש חברים בסביבתו, על זה הוא כבר צריך להיות בהודיה. כאילו הוא צריך לחפש משהו לאחוז בו גם כשקשה, גם בירידה, גם במצב לא טוב, צריך שיהיה משהו שייתן לאדם להרים מעט את הראש, ולהגיד "זה טוב, על זה אפשר להודות", כי בלי זה אי אפשר להתקדם. האם יש קשר בין דבקות להודיה?

אני לא רוצה להתבלבל איתך. התחלנו במשהו פשוט, מה האדם צריך לעשות, ואמרתי לך, שהוא צריך למצוא את עצמו נופל על הידיים של החברים. הוא לא יכול, אין לו, אני לא יודע איזה תירוצים אתה מביא שם, אז שיחזור הביתה.

תלמיד: אפילו בסידור אומרים שהאדם איך שהוא פותח את העיניים, צריך להגיד "מודה אני". עוד לפני שהשכל מתחיל לעבוד, לפני שהוא נטל ידיים וכולי, פשוט צריך להיות מין אוטומט כזה.

כך כתוב.

תלמיד: איך מכניסים את זה לתוך הטבע של האדם, שזה יהיה האוטומט שלו?

את זה אני לא יודע, אני לא לומד אתכם איך לקיים את השכמת הבוקר.

שאלה: הוא כותב "אנו לומדים בכל דבר מבחינת ממעשיך הכרנוך. היינו מן המעשים שאנו רואים, אנו מתחילים ללמוד, ולא מקודם לכן. וכמו כן, אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להדמות לשורשו. כלומר, כמו שהשורש הנבראים, שהוא הבורא, תכונתו היא להשפיע ולא לקבל,". איפה אנחנו רואים את הטבע שני, את השורש במציאות?

איזה שורש?

תלמיד: אותה תכונה שנקראת השפעה. אנחנו הרי אומרים "ממעשיך הכרנוך", והוא אומר פה ש"אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להידמות לשורשו", איך הענף רואה את השורש?

אפשר לראות את זה כמו שאנחנו מדברים על כל החושים, שאם יש לי תכונה מיוחדת שאני מפתח אותה, אז בה אני רואה שיש משהו גם בטבע.

תלמיד: זאת אומרת, לפני שאני רואה את השורש אני צריך לפתח רגישות כלפיו?

בטח, כך זה בכל דבר.

תלמיד: כל אחד מאיתנו קיבל עשירייה, ונאמר שהעשירייה זה המקום הכי מדויק לתפוס את השורש, לתפוס את התכונה הזו.

כן.

תלמיד: וקודם אמרת, לא לשכוח שאנחנו נמצאים בעשירייה, והיא כמו גלגל הצלה. איך לזהות בעשירייה את תכונת ההשפעה?

תשאל אותם, את החברים שלך, את העשירייה שלך, תגיד שאתה רוצה לזהות את זה בהם.

תלמיד: אם אני אשאל את החברים שלי איך לראות את הטבע השני זה כבר ירחיב את החוש הזה שדיברת עליו קודם?

אני לא יודע מה זה להרחיב את החוש, אני יודע שעל ידי זה שתעסקו בזה, אתם תתקדמו.

תלמיד: דבר אחרון. אנחנו נמצאים במציאות יומיומית, אדם קם, הולך לישון, יש סביבו מציאות שמשפיעה עליו, ובמציאות הזו יש עשירייה. מה עצתך, איך לראות דרך העשירייה את תכונת ההשפעה? אמרת לשאול את החברים, יש עוד משהו?

ביחסים ביניכם, אתם צריכים לראות שיש שם תכונת השפעה, בקבוצה, בעשירייה שלכם.

תלמיד: מה זאת תכונת ההשפעה?

תכונת ההשפעה היא שאתם רוצים להשפיע זה אל זה עזרה כדי להתקדם לחיבור ביניכם.

תלמיד: ואם לא מצליחים לראות את המטרה הזו?

אם לא מצליחים לראות, אז לעשות מאמצים כדי לראות.

שאלה: הדאגה או ההתעסקות בדברים גשמיים נקראת ירידה או גלות?

לא, זה תלוי בשביל מה הוא עושה את זה, יכול להיות שזה הכרחי כדי להתקדם ברוחניות.

תלמיד: מה זאת אומרת שזה הכרחי כדי להתקדם ברוחניות?

שהוא חייב את זה.

שאלה: הוא כותב פה שאדם שעושה קצת מכל דבר, והעיקר ההתעסקות זה לשפר את המצב הגשמי שלו, אז זה נקרא ירידה או שזה גלות כלפי הרוחניות?

כן, ירידה וגלות.

תלמיד: ההבחנה הזאת נראת פשוטה מידי, כי אנחנו תמיד אומרים שמה שקורה בעשירייה זה ההתרחקות מחברים, השנאה שמתגלה, הפירוד, זה נקרא ירידה או גלות.

כן.

תלמיד: אז זה באמת ככה ההבחנה הזאת?

עוד נדבר על זה.

(סוף השיעור)