שיעור בוקר 22.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ללמוד מהירידה במצב העליה

קריין: נושא השיעור שלנו היום הוא ללמוד מהירידה במצב העלייה, נקרא קטעי מקור בנושא.

הדרך למטרת החיים כוללת כמה נתונים שאדם צריך להגיע אליהם, ולדעת איך להשתמש בהם, והם ממש כלי העבודה הרוחניים שלו. בראשון אנחנו דיברנו על כך שאדם לא נמצא בלימוד השטחי שגורם לו עליות וירידות קודם כל במצב רוח, אחר כך הוא מבין שהעליות והירידות הן ביחס שלו לבורא, עד כמה שהבורא חשוב בעיניו יותר ממצבו הפרטי, עד כמה שהוא רוצה להיות בדבקות, בחיבור, בעבודה עבור הבורא.

זאת אומרת, כבר יש לו איזו הרגשה מה זה הנטיות להשפעה. ואחר כך הוא מבין שכל הירידות האלו הן הזדמנות כדי שירכוש חיסרון נוסף ליחס לבורא, לעזרת הבורא, לגדלות הבורא, ואז הוא מתחיל לראות בירידות הללו ממש הזמנה לזה שהבורא בצורה כזאת מעורר בו חיסרון.

אמרנו שזה כמו ריקוד, ומתוך זה אמרנו שאדם צריך לעבור למצב, וזה לא מיד, אבל בכל זאת שהוא יורד. כבר למדנו איך אדם מתחיל לנהל את העליות והירידות שלו בעצמו, שזה בעצם מראה לו ולבורא עד כמה שהוא משתוקק, הוא מסכים לאותה הדרך ומוכן לשלם עבור התקרבות לבורא ביגיעה למעלה מהדעת.

ואז הוא מבין שעליו כל הזמן בעצם לחפש את החיסרון, מה עוד אפשר לצרף לקשר עם הבורא, מה עוד חסר. לא שהירידות שהוא קיבל מלמעלה יעבדו עליו, אלא שהוא בזמן העלייה כזקן שמחפש, רואה בזמן העלייה שדווקא יש כאן מקום בכל זאת להוסיף בגדלות הבורא ואז הופך את היום כביכול ללילה, מצרף את הלילה ליום "כי חשיכה כאורה יאיר".

זה מה שהוא רוצה שיקרה ואז את כל אותם הכלים השבורים במערכת אדם הראשון אחר החטא הוא כן מסוגל לאט לאט, אחד אחד, מהקל אל הכבד להעלות אותם לתיקון, ולא מאפשר לבורא שינהל את העליות והירידות שלו, אלא ב"נצחוני בניי" לוקח את התהליך הזה ועושה את זה בעצמו.

זאת אומרת, הוא כל הזמן נמצא בחיפוש, ודאי שזה על ידי הקבוצה, הסביבה, הלימוד והכול, הוא כל הזמן נמצא בחיפוש איך עוד ועוד לעלות בגדלות הבורא. ואז על ידי זה מברר את הכלים השבורים כל פעם ומתקדם בקצב שהוא בוחר.

אז אנחנו צריכים כאן ללמוד מספר מרכיבים, את מצב הירידה ומצב העלייה, ואיך אנחנו במצב העלייה מעוררים כביכול את הירידה, אבל זו ירידה לצורך עלייה, ואיך אנחנו משתמשים בכל זה כדי שהמכאניקה זאת תהיה לנו ברורה וגם איך אנחנו נשתדל לממש אותה כבר בעשירייה. ברור לנו שבלי זה אנחנו לא נוכל לתקן אף כלי קטן משבירת אדם הראשון, כי תנאי הערבות הוא הכרחי לקבלת המאור המחזיר למוטב ואת זה צריכים ללמוד ולממש.

אז אנחנו נתחיל לעבור על הקטעים ללמוד מהירידה את מצב העלייה, כי אנחנו רוצים לתפוס את עצמנו במצב העלייה ולראות איך אנחנו מצרפים אליה את המצבים שהם כביכול הירידה. זאת אומרת, חסרונות שנובעים מחטא עץ הדעת, כי מה קרה בחטא עץ הדעת? הבורא הסתלק מתוך הנברא, והנברא איבד את גדלות הבורא, וההרגשה הזאת נקראת "גן עדן", ואנחנו עכשיו צריכים למשוך את עצמנו, להחזיר את עצמנו לשם.

אז בואו נקרא ומתוך זה נראה.

קריין: קטע מס' 1 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים." זאת אומרת, יש איזה רצונות ומחשבות שבהם הבורא לא שולט. מה זה נקרא שהבורא לא שולט? שאדם בהם לא מסור לכוח העליון. במחשבות האלה, ברצונות האלה, שם הבורא הוא לא הקובע, הגדול, המלך. איך לראות את זה? שאני קודם כל חושב על עצמי ולא עליו, בשבילי ולא בשבילו. זה ההבדל בין מצב שהכלי מתוקן, נגיד האדם הראשון לפני השבירה, לבין הכלי המקולקל, כל הכלי, כל הרצונות האלה, אדם הראשון, שזה בעצם אני, אחר השבירה. שרק לעצמי אני דואג ורק לבהמיות שלי. "נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה. נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש ב', מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה)

השאלה תהיה כך, מה זה נקרא להעלות ניצוצות חדשים מחלל לקדושה? אנחנו נדבר על זה, קודם נשמע שוב.

קריין: "בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה. נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש ב', מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה)

סדנה

אם אני עכשיו נמצא במצב שהיחס שלי למצב שלי הוא לא טוב, אני לא יכול להעריך את הרוחניות, את הבורא מעל מצבי, שאני מוכן להיות במסירות נפש רק שיהיה טוב לו, ואני דואג לו על הכבוד שלו, על השליטה שלו עלי, ועל כל המציאות שזה בעצם אני, אם אין לי מצב כזה, איך אני עובד כדי שאני אקח את המצב הזה ואעביר אותו לקדושה? זאת אומרת, שבמצב שעכשיו אני מרגיש שהבורא בשפלות, אני אגיע להרגשה, ממש "כל עצמותיי תאמרנה", שהבורא הוא שולט בהכול, מנהל את הכול, "טוב ומטיב", "אין עוד מלבדו" בעולמי. איך להעביר את עצמי ממצב כמו שפרעה אומר, "אני אשלוט", למצב שהבורא ישלוט? על מי? עלי.

איך אנחנו יכולים לעשות זאת בזמן הרגיל שאני נמצא בירידה? ואיך אני יכול לעשות פעולות מנע כאלו שאני נמצא במצב העלייה, שממצב העלייה אני שם על עצמי איזה מעצור ומתחיל בעצמי להעביר את עצמי, לקבוע את המצבים, ירידה עלייה, ירידה עלייה, עד שכך אני מעביר את כל אוצר המלך ממקום למקום, ממקום הקליפות למקום הקדושה?

*

איך אנחנו מתארים לעצמנו את החלל הפנוי והמקום המלא, את שניהם, איך אנחנו מתארים את זה? זה שלנו. מה זה חלל פנוי? פנוי ממה?

חוץ מזה מה זה חלל? אין לנו כלום חוץ מרצון לקבל, רק הוא נברא, בו אנחנו נמצאים. אז אם הוא פנוי, מה אנחנו אומרים, ממה פנוי? מבורא, מגדלות הבורא, זה נקרא כלי שבור סך הכול. מה זה נקרא כלי מתוקן? שאותו הרצון עובר למצב שהבורא ממלא אותו ושולט בו. כוח קבלה שולט בו בזמן החלל הפנוי, כוח השפעה שולט בו בזמן שהמקום מתוקן. ואנחנו באמצע צריכים לעשות את העבודה הזאת. כמו שמעבירים את אוצר המלך ממקום למקום, לאט לאט בפרוסות, כך עושים, זו כל העבודה, זו כל הרוחניות.

פעם מכניסים אותנו בכוח לחלל הפנוי, ואנחנו צריכים לעבור למילוי, למלאות אותו בגדלות הבורא, בבורא עצמו שישלוט שם, אנחנו רוצים את זה, זה נקרא לעשות ממנו מלך. ופעם בעבודה יותר מתקדמת אנחנו בעצמנו יורדים, אבל צריכים להכין את עצמנו לרדת לחלל הפנוי מגדלות הבורא, ששם שולט האגו שלנו.

איך אני יורד לבור של הנחשים שיכולים ככה לתפוס אותי ולהחזיק ואני אולי אברח מהמערכה? איך אני עושה את החיזוקים שלי קודם, קושר את עצמי לחברים ולהכול כדי לרדת למקום שלא הבורא שולט אלא שולטים כל מיני פיתויים, שכל הכוחות שיכולים למשוך אותי מהדרך שולטים, ואיך אני מושך אותם למצב שאני אשליט את הבורא עליהם? הפעולה בעצמה מובנת, איך עושים זאת בפועל?

זו אמנות. זו עבודה רוחנית. כבר יש בידי אדם שתי מערכות, קליפה וקדושה, והוא יודע להעביר מקליפה לקדושה את אוצר המלך, שיהיה תחת שליטת המלך.

*

איך אנחנו בזמן הירידה נוכל מהר לגלות שהירידה הזאת היא חוסר בגדלות הבורא בעינינו, בהרגשתנו? איך בזמן הירידה נגלה שהירידה היא מחוסר גדלות הבורא בעינינו? שאם עכשיו גדלות הבורא תתגלה, והוא יורגש בי יותר כיותר חשוב, קובע, מרכז המציאות, אז הירידה תהפוך לעלייה. איך אני מהר מגיע לקביעת מצב כזה בירידה?

*

באיזו צורה פרקטית אנחנו זורקים חבל לחבר, לכל חבר וחבר בעשירייה? זה נקרא שמעלים בו חשיבות לגדלות הבורא בעיניו. זה נקרא לזרוק לו חבל או להוציא אותו מבית האסירים, ממקום, היינו ממצב, מרצון שבו שולט משהו חוץ מהבורא. איך מוציאים אותו מבית אסירים כזה, על ידי מה? איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות כדי כך לעזור לכל חבר וחבר, וסך הכול להעלות את העשירייה מעלה מעלה בסולם של גדלות הבורא בעינינו?

*

באיזו תדירות בדרך כלל מתחלפים אצלנו מצבי עליות וירידות? לא חשוב באיזה אופן, גדלות הבורא או גדלות המטרה או גדלות החיים או גדלות לא חשוב מה, אבל מצבים, איכשהו. באיזו תדירות, כמה פעמים ביום, פעם ביום, פעם בכמה ימים? לפי זה אולי אנחנו צריכים לקבוע בתוך כל עשירייה ועשירייה איך אנחנו עושים חיזוק בינינו, להדק את העשירייה כל פעם, כמה פעמים ביום. אולי חמש פעמים ביום, בהשכמה או בשיעור בוקר, ואחר כך בבוקר כבר, בצהרים, במנחה, בערבית, לפני שינה.

איך אנחנו נעשה את המפגשים הווירטואליים שלנו במשך היום דווקא לחידוש של התמיכה ההדדית כך, כדי למשוך כל החברים לגדלות הבורא כל פעם יותר ויותר, ולמשוך בצורה כזאת, שהפעולה הזאת שאנחנו מושכים אותם תישאר בהם לפחות עד למפגש הבא, לכמה שעות. איך עושים זאת?

במפגשים האלו אנחנו צריכים לקחת רק דבר אחד, שגדלות הבורא צריכה לשלוט על הכול. אין בחיי מצב שאני לא דואג לבורא מעל הכול, שיהיה רק לטובתו ודווקא לא לטובתי. שהוא יהיה הכי גדול בעיניי וממש ימלא לי כל האופק. שהיחס הזה יעזור להיות כל הזמן בהתפעלות, בהתרוממות, במצב רוח מרומם. ולפי זה להעריך את האמצעים, מורה, קבוצה, לימוד, כל מיני דברים כתומכים, כמייצבים את המצב. איך אני מקבל יחס כזה מהמגע שלי עם הקבוצה כמה פעמים ביום?

*

אנחנו נפגשים נניח שלוש פגישות ביום. איך אנחנו בודקים כשנפגשים, מה מצב העשירייה שלי עכשיו ומה מצב העשירייה אחרי עשר דקות כשאנחנו יוצאים מהמפגש? איך אנחנו בודקים את זה?

רק לא לעשות על זה דיונים, אלא בקיצור, זה מצבנו עכשיו, מה אנחנו חושבים על זה לעומת איך שאנחנו יוצאים מהמפגש, ובמפגש הבא איך אנחנו יכולים לעשות בדיקה חוץ מזה האם איבדנו את הרגשת גדלות הבורא שהשגנו, או שהיא עדיין קיימת בנו ובכמה, ואולי היא דווקא גדלה? והאם גדלות הבורא זו גדלות אישית או גדלות קבוצתית?

איך אנחנו מארגנים את זה במפגש שלנו? סך הכול מה שאנחנו צריכים זה קביעת המצב בתחילת הפגישה, בסוף הפגישה ובאמצע, איך אנחנו ממש מעוררים את גדלות הבורא בינינו. סך הכול זאת הפגישה כולה, עשר דקות נגיד.

איך עושים?

*

שאלה: איך לוקחים מפגש עשירייה של עשר דקות במהלך היום והופכים אותו לצורך העניין מקצה לקצה, מחוסר גדלות הבורא ל-100% גדלות הבורא? איך אתה מודד את זה, איך אתה הופך את המצב הזה של העשירייה?

אם אני נמצא לבד, אין לי ממה להתפעל מגדלות הבורא. גדלות הבורא זה משהו שהקבוצה מקרינה, ואחרת אף אחד לא מסוגל, לכן "או חברותא או מיתותא", ככה זה. זה דבר אחד.

דבר שני, רק בהכרת גדלות הבורא המצטברת, המתגברת, אני יכול להגיע למצב שאני מעלה את עצמי למטרת הבריאה. כי חוץ מזה אני לא צריך כלום, רק הרגשה, הכרה, הבנה של גדלות הבורא. אין שום דבר חוץ מזה, זה מה שמתקן את הכלי, נותן לכלי כוח לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, כל מיני פעולות. הכול תלוי רק בגודל המאור שמחזיר למוטב, שזה נקרא גדלות הבורא שמאירה לי. רק לזה אני צריך לשאוף.

אז למה אנחנו בנויים בצורה כזאת שאנחנו לא נמצאים כל הזמן בעיגולים וכל הזמן רק דנים על זה? דווקא כדי שיהיה לנו כלי יותר רחב להשיג גדלות הבורא במלואה בפועל ולא שנוכל להסתפק במשהו באמצע, בכלי קטן, כמו ילד קטן שתופס איזה צעצוע קטן ולא צריך יותר כלום, הוא חושב שכל העולם כבר נמצא אצלו ביד.

לכן אנחנו כל הזמן צריכים להיות סביב גדלות הבורא, אך ורק בזה להיות, אך ורק לזה לדאוג ושום דבר חוץ מזה. אם תתחילו להסתכל דרך ההבחנה הזאת על כל הבריאה, על הדרך שלנו, על כל הקטעים, הכתבים, אתם תראו שזה כך. רק עכשיו המצב הוא, שאנחנו נמצאים לפני כניסה לעבודה רוחנית בפועל, שזה נקרא שאנחנו בעצמנו רוצים לנהל את גדלות הבורא בעינינו ולא שלפעמים הוא מתגלה קצת יותר, לפעמים פחות ואז אנחנו כמו איזה צמח בשדה שנתון לכל הרוחות. זה לא נקרא העבודה שלנו. העבודה שלנו, שאנחנו לוקחים את גדלות הבורא, הרגשת גדלות הבורא, השגת גדלות הבורא, תיאור של גדלות הבורא, סביב גדלות הבורא בלבד, אנחנו לוקחים את זה בידיים שלנו ומעלים את זה מעל הראש, ורק לזה, לאור הזה אנחנו רוצים לגדול.

תלמיד: האם יש לנו שליטה על המצב הבא שלנו? איך אנחנו יכולים לשלוט על המצב הבא כעשירייה?

אנחנו לא רק יכולים לשלוט על המצב הבא, אנחנו יכולים לקבוע בדרך את כל המצבים, ממש כך. אנחנו יכולים עד כדי כך לקבוע את כל המצבים, שאנחנו מגלים את החיסרון ומעלים את המ"ן, כוחות ודאי שאין לנו, ומקבלים את המ"ד ומבצעים אותו. רק כוחות אנחנו דורשים מלמעלה, רק את הכוחות. אבל את כל היתר אנחנו עושים. בבירורים, בהעלאת מ"ן, בקבלת מ"ד, בתיקונים, הכול אנחנו.

זאת אומרת אנחנו מפעילים את כל התהליך, שום דבר אנחנו לא רוצים להשאיר לבורא. כי בזה אתה מראה עד כמה הגדלות שלו זו כל התשוקה שלך, ורק גדלות הבורא. וכאן בגדלות הבורא, יהיו לנו כל מיני הבחנות. שאני רוצה רק גדלות ולא אותו בעצמו. רק גדלות, ולא למלא את עצמי. רק להתפעל מהגדלות שלו כאילו מרחוק ולא להתקרב אליו, לשמור כל הזמן על ההסתרה. אלה עוד בירורים שאנחנו נעשה.

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים למדוד את המצבים, שאין לנו גדלות בורא, ואז יש לנו גדלות הבורא. במה מתבטאת גדלות הבורא, רוממות ה', במה אנחנו מרגישים את זה כעשירייה, איך למדוד זאת?

אם הייתה לי גדלות הבורא בעיניי, הייתה לי הרגשה שלא אכפת לי מהחיים שלי, המצבים שלי, שום דבר, אלא רק מסירות נפש, שאני דואג רק לו. שהוא יתגלה כגדול ושיהיה לו טוב, לטובתו. "על מנת להשפיע" מה שנקרא ושום דבר חוץ מזה. זאת אומרת, בכל הפעולות, בכל המחשבות, בכל הרצונות, בכל הרגעים שבחיים שלי אני רק לזה משתוקק.

שאלה: איך המדידה מתבצעת? אמרת שצריכים לבדוק לפני הפגישה, במהלך הפגישה ובסופה ולתת ציון. איך מודדים?

עד כמה זה ממלא אותי. בצורה שאנחנו עדיין לא יכולים לדבר על בחינות, הבחנות, ספירות, דרגות עביות, זָכות. אין עדיין, אני לא יכול להגיד הייתה לי עביות כזאת ועכשיו על ידי גדלות הבורא זה הפך להיות בחמישים, בשישים אחוז נגיד לזָכות, כשההבדל בין עביות וזכות זו שליטת הבורא על הרצון לקבל שלי, שבזה אני מסור לו.

אבל לאט לאט אנחנו צריכים להתקדם לכאלו פעולות בפועל.

תלמיד: אמרת שהמדידה צריכה להיות לא בדיבורים. איך היא מתבצעת טכנית? כל אחד בודק את ליבו, בתחילת המפגש ובסופו?

כל אחד בודק את ליבו. איך הוא יכול למדוד את זה? אנחנו נקבל אחר כך הבחנות יותר ברורות בתוך העשירייה. כי בסך הכול מסירות לבורא ומסירות לעשירייה זה היינו הך.

שאלה: לא כל כך הבנתי. אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על הגדלת חשיבות הבורא?

כן. חוץ מזה שום דבר.

תלמיד: אז למה אנחנו צריכים לעצור ולמדוד כמה יש לנו?

למדוד צריכים.

תלמיד: למה?

כדי ללכת בעיניים פקוחות, כי זה תלוי בי. מה עוד עלי לעשות, זה נקרא עבודת ה'. אני צריך לדעת איך אני מגדיל את הגדלות, החשיבות שלו, איך אני מביא את הופעתו בעולם.

תלמיד: אבל ברור שאין לי מספיק.

בכל זאת עד כמה, כדי שזה ידחוף אותך לקשר עם החברים. ששם אתה יכול למצוא את זה, שם אתה יכול למצוא אמצעים, כלים כדי לעורר גדלות הבורא שעוד ועוד חסרה לך. אתה מעורר את זה על ידי קשר עם החברים.

כי לכל אחד ואחד הבורא כמעט ולא חסר, בצורה אגואיסטית. אבל כשאנחנו מדברים עלינו, איך אנחנו מחזיקים את הערבות וחיבור וברית, אז כל הדברים האלה הם נחוצים לנו. כשאנחנו מתפעלים אחד מהשני, אז אנחנו זקוקים בו.

תלמיד: אז איך לא להפוך את המדידה הזאת לסוג של קליפה, להתעסקות בעצמנו במקום בהגדלת חשיבות הבורא?

שאני מודד עד כמה שאין לי גדלות הבורא, "כי אין א-לוהים בקרבי"¹?

תלמיד: כן, שאני מתחיל להגיד, "אני בירידה, אין לי את גדלות הבורא".

חייבים את זה, כי נמצאים במחשבות רעות וכולי. "כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". זו חובה, זה חייב להיות, אחרת ההשגחה העליונה תזרוק אותך לשם.

תלמיד: פשוט נראה לי שכשאני עסוק בלמדוד איך אני מרגיש, אני לא עסוק בלהגדיל את חשיבות הבורא.

אבל לא יהיה לך צורך לגדלות הבורא, אם לא תמדוד את עצמך ותראה שאתה בסך הכול נמצא במצב שהוא לא משביע רצון. זו חובה. הבעיה היא שאנחנו בעצמנו צריכים, זו לא בעיה, זו חובתנו, למדוד ירידות ועליות, את הנתונים שיש לנו בכל המצבים הללו. אחר כך אנחנו בודקים אותם, איזו עביות, איזו זכות, זאת אומרת, איזה הבחנות, בחינות, יש לנו במצבים הללו. אחרת איך אנחנו נבנה את המדרגות? אנחנו, ממש בעצמנו, נגלה מהי המדרגה הנוכחית לעומת המדרגה הבאה, כי זה קופץ לפי ההבחנות.

תלמיד: כשאנחנו מודדים ומגלים שחסרה לנו חשיבות הבורא, איך לא ליפול לרחמים עצמיים?

לזה יש לנו ערבות, לזה יש לנו קבוצה. כי כשאני מגיע לחיבור איתם, אני מגלה עד כמה בלעדיהם הייתי כל הזמן באמת מרחם על עצמי ונמצא במצב של דממה, כמו שמדוממים מנוע. שאני ממש לא מסוגל אחרת, אני בעצמי לא מסוגל, אלא רק על יד קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני מצבים שבינינו יכולים להתבאר, להתגלות, ועל ידי זה אני נמשך דרך זה לגדלות הבורא. הכול קשור יחד, אנחנו צריכים לעבוד בזה, ואדרבא, אני אשמח אם אתם תביאו עוד כל מיני סתירות ותגידו שאני לא בסדר, שאני לא אמרתי משהו נכון, זה יעזור לנו לברר הכול.

אבל בינתיים הכיוון שעכשיו דברנו עליו הוא כיוון הכרחי וחייבים לבצע. זאת אומרת, ממש חס ושלום אם מישהו אומר, "זה לא בסדר, זה לא נראה לי", וכולם סביבו עוסקים בזה והוא לא. חובה פשוט לבצע, רוצים או לא, למעלה מהדעת. חוץ מזה, תראה מה שרב"ש כותב, אתה לא חייב להאמין לי. אמנם חייב, אבל נגיד שלא.

שאלה: אני מרגיש שהשלב הזה, שעליו אנחנו מדברים עכשיו, אתה מוביל אותנו לזה שנלמד לנהל לבד במצבים האלה ולא נהיה זרוקים ממצב למצב באמת כמו עלה נידף ושהתהליך הזה יהיה במודע.

כן, כך זה בדיוק, זו תחילת העבודה הרוחנית בסולם.

תלמיד: אז ניתן ללמוד בעשירייה לנהל מצבים בעצמנו?

כן ניתן, אנחנו עכשיו רוצים לקחת את זה בידיים שלנו. עליות, ירידות, איך להעביר חיסרון מירידה לעליה, איך לעשות ירידה מבוקרת בעצמנו ועליה בהתאם לזה. זה נקרא "נצחוני בני", שאנחנו עושים את זה בעצמנו ומגלים את הבורא בכוחותינו וקובעים את המצבים והקצב. כל זה נקרא "עבודת ה'". שאנחנו משתמשים בכוח הבורא, אבל מזמינים את העבודה משלנו. כמו שבחיים האלו אתה משתמש בכוחות הטבע, אבל אתה כאילו מנהל את החיים בעצמך.

ברוחניות אין דבר אחר. מה זה נקרא להיות חופשי, להיות עצמאי, לעלות בדרגות, להידמות לבורא. סולם המדרגות לא קורה, אם אדם לא מזמין ירידות ועליות כאחד, ורק מבקש מהבורא כוחות לזה. אבל לא שהבורא הוא המעורר, אם הוא המעורר, בשביל מה הוא עשה את זה? כל העניין הוא שאנחנו מעוררים את עצמנו בעצמנו, אני מעורר את השחר.

שאלה: שמעתי ממך שאתה רוצה להיות בתוך עשירייה ולהרגיש מה קורה פה, ונראה לי שאיכשהו צריך לעשות את זה.

אני עכשיו לא נמצא אתכם?

תלמיד: במשך היום, שלוש פעמים ביום.

אני מקווה שמשבוע הבא תהיה לי הזדמנות להיות איתכם בכל הזמנים.

שאלה: מה אני צריך להביא לכזה מפגש?

את כולך, אין לך יותר שום דבר בחיים. אנחנו צריכים להתחיל להתייחס קצת ברצינות למה שנמצא לפנינו. אתם לאט לאט תתחילו להרגיש איך שאתם מתקלפים, מתרחקים מהעולם הזה, מכל מיני העסקים שלו ומכל מיני דברים, זה יתפוס לכם את כל החיים. זאת אומרת, החיים יהיו חיים רגילים, הם ימשכו, אבל הנשמה תהיה דבוקה רק בדאגה לגדלות הבורא בעיניכם.

תלמיד: אני רואה על עצמי, אני מזהה את אותם המפגשים שהם כמו רגעים כאלה של טעינות כוח, של הרבה כוח שאני מקבל במהלך היום, כמו תחנת כוח שממלאת אותי. אבל הרבה פעמים אני לא יודע להגיד אם אני מועיל בפגישה או לא, אם הבאתי את מה שצריך או לא?

סגור עיניים ותשתתף, זהו. לפעמים אנחנו לא יכולים לעשות בקורת, לפעמים זה נראה מאוד מוזר, ורק אחר כך אתה מגלה שכך היה צריך להיות. ובזמן הפגישה, או אפילו בזמן השיעור, אתה מרגיש שאתה איכשהו מבולבל, מנותק, שהזרם לוקח אותך ואתה לא יודע לאיפה ולאן, זה כך קורה. כשאני נכלל אתכם, הרבה פעמים, לא כל כך הרבה, אבל בכל זאת, המצב שאני מרגיש בקבוצה הוא הקובע את כיוון השיעור. לכן צריך לתת גם לזה [להיות], ההתכללות היא צריכה לקבוע.

שאלה: כבר הרבה זמן אני רוצה לשאול, אתה משתתף במפגשי הזום האלה, כי אנחנו מקבלים את הדברים שאתה אומר. למה אתה לא משתתף נגיד עם העשירייה שלנו או עם עוד עשיריות?

שולחים לי לינק ואני נכנס. אני אומר ברצינות, אין לי שום עדיפות לשום עשירייה. ההיפך, אם אתם עשירייה מתקדמת ויש שם אנשים כאלה בולטים, אני אשמח להיות עם עשיריות אחרות שהן דווקא לא כל כך בולטות, ויושבות ככה לפני. האמת שאין לי שום עדיפות בזה, איפה שזה שייך למפגש עשירייה, דווקא ההיפך, איפה שהם כאילו לא כל כך "אסים" כאלה, המוצלחים, המבריקים, איתם יותר יפה, יותר מעניין ויותר מועיל. אליהם הלב נפתח יותר.

תלמיד: קודם כל זה מעורר קנאה, אז זה טוב בשבילנו לפחות. עד כמה אנחנו צריכים לדרוש אחד מהשני השתתפות בתוך הפגישות האלה? זאת אומרת, איך מתייחסים לחברים שאומרים, אנחנו לא יכולים, אנחנו בעבודה, אנחנו לא מסוגלים. עד כמה אנחנו כן צריכים לדרוש את זה ובאיזו צורה, כעשירייה אחד מהשני?

אני לא יודע איך להגיד את זה. אני מאוד מצטער שאני לא מסוגל, בגלל הצילומים או בגלל משהו. מבטיחים לי שמשבוע הבא כבר זהו, אני אהיה פנוי בזמן הזה של [מפגשי הזום] של העשיריות. אולי תעשו לי כל פעם לינק לעשירייה אחרת, ואז במשך השבוע אצטרף לכולם.

תלמיד: דברתי עליך בהקשר של תחבולה, כי אני זוכר מהעשירייה הקודמת שברגע שהופעת לאיזה מפגש עשירייה, פתאום כולם הצליחו באיזה שהוא אופן להתחבר וזה היה מאוד חזק וזה גם נתן לנו דרייב להמשך. זה קרה בעשיריות הקודמות, אבל אני מדבר באופן כללי.

אבל אני לא רוצה למלא את הזמן שלכם. לפעמים אני שומע, אני מרגיש, שהעשירייה מחכה שאני אתחיל לדבר. אז מה? אני אהפוך את זה לאיזה שיעור, לאיזה נאום, אני לא רוצה את זה.

תלמיד: זה פשוט כתחבולה, כי כשאתה נמצא יש חשיבות.

אז תחברו אותי לכל העשיריות, שאני אופיע שם בפינה של המסך. אבל אם אני אדבר, זה יהיה במקומכם ואני לא רוצה את זה. אתם צריכים להתפעל אחד מהשני.

תלמיד: זה ברור, אני מדבר ברמת החשיבות עכשיו, זו רק דוגמה. כשאתה לא נמצא, אני רוצה להבין עד כמה אנחנו יכולים ללחוץ אחד על השני, כעשירייה, לדרוש זה מזה השתתפות בפעולות האלה, או שאנחנו צריכים לחזור צעד אחורה וכל אחד משתתף לפי איך שהוא יכול. עד איפה נכנסים בבירור הזה?

הבירור הוא פשוט, אם חשיבות הבורא בעיני זה כמו בקבוק מטרנה לתינוק, אם זה בשבילי ככה, כי אחרת אני לא חי. ברוחניות אני חי לפי הרגשה באיברים מגדלות הבורא. לא גילוי הבורא בעצמו, את זה אני צריך להסתיר, אני לא רוצה, כי זה נקרא דעת, ואני רוצה להיות באמונה למעלה מהדעת. "אמונה למעלה מדעת" זו הרגשת גדלות הבורא, בלי הבורא עצמו, רק הגדלות שלו, שזה ממלא אותי וזה קובע את כל ההסתכלות שלי על העולם, על החיים. אז אני צריך להיות מחובר לאותה "אינפוזיה", למשהו שממלא אותי כל הזמן. אם זה יהיה ברור לכל אחד, אף אחד לא יברח מהפגישה, הוא ירגיש שלא קיבל.

אני אומר לכם ברצינות, מההרגשה שלי. שזה פשוט חסר, אם פספסתי, כמה שעות אחרי זה אני מרגיש שזה חסר לי, חסרה לי גדלות הבורא בעיני, בכל מה שאני פועל בחיים אין לי אוויר בגלגלים. זה ברור? אני לא חי את זה ככה ממש על שטיח מעופף.

קריין: קטע מספר 2 מתוך אגרת ע"ז של רב"ש.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה. ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה," זאת אומרת, אם עושים ממנו גם ירידה, גם עלייה, שהוא מחכה בצורה פסיבית, מרגיש את עצמו יורד, מרגיש את עצמו עולה מהשפעה מלמעלה. "אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העליה, ולא בזמן הירידה. ובזמן עליה צריכים להמשיך בחינת יראה, שחס ושלום שלא נהיה נדחה לחוץ." (רב"ש ב', אגרת עז)

מהי שמירה בעלייה? כל הזמן לצרף אליה עוד ועוד ועוד הבחנות ריקניות שאפשר למלאות אותם בגדלות הבורא, ואז כל הזמן נעלה נעלה נעלה.

שאלה: אולי אתה יכול לתת דוגמה מה זה נקרא בזמן העלייה לצרף.

כלים ריקניים חדשים.

אני נמצא עכשיו במצב שאני דואג רק לגדלות הבורא בעולם. מה זה בעולם? העולם זה הכלי שלי, רק יותר רחב, כל האנושות, כל היבשות, כל כדור הארץ, כל היקום, זה הכול כלים שלי. אני רוצה שדומם, צומח, חי, בני אדם, כולם, כולם ירגישו את גדלות הבורא. מתי זה יקרה? כאשר כל הרצונות שלי יעלו למודעות שלי ואני אוכל להרגיש שבהם הבורא שולט.

תלמיד: מה זה נקרא לצרף כלים ריקניים?

לצרף כלים ריקניים, נגיד שאני עכשיו במצב שאני נמצא בגדלות הבורא, גדלות הבורא נמדדת לפי מסירות הנפש. אז עכשיו אני מתאר לעצמי מה יכול לנתק אותי ממסירות הנפש. "מסירות נפש" זה נקרא שאני דואג בכל רצון ורצון, בכל מחשבה ומחשבה, שהבורא ישלוט עליהם. אני מוכן להיות במסירות נפש, זאת אומרת, שלא אכפת לי מה יהיה לי, העיקר שיהיה טוב לו. כמו בעולם שלנו כך אומרים, מה זה נקרא מסירות נפש. אם אני בצורה כזאת מתאר את המצב, אז אני מסתכל מה עוד אני יכול לעשות למסירות נפש כזאת. איזה עוד רצונות, מחשבות, מעשים, מצבים בחיים שלי, אני יכול לצרף למסירות הנפש. מה זה מסירות נפש? שגדלות הבורא תכסה את הכול בעיני. וזה חייב להיות בהרגשה, עד כדי כך שאתה תחפש מצב איך אתה יכול ממש למסור את עצמך לגמרי לגמרי עבורו. זה כבר נקרא שהרצון לקבל שלך מוכן לתיקון.

שאלה: נגיד עכשיו אני באמת בעלייה ואני מקדיש את עצמי, ואני באמונה, ואני חזק, ואני מאמין. אז עכשיו אני מתחיל להיזכר מה היה אתמול, איך הייתי בירידה ולא רציתי?

כן, אפילו זה.

תלמיד: לשחזר את המצב של אתמול?

כן, במשהו. תלמד איך לעשות, שמתוך זה בכל זאת אתה מעלה ניצוצין למצב החדש.

שאלה: שמעתי שאמרת שאני לא מחפש את גילוי הבורא, אני מכסה עליו. ואני מחפש את גדלות הבורא.

כן, נכון.

תלמיד: את גדלות הבורא אני מוצא רק בחבר שמשחק מולי את עבד ה'. בזה שהוא מציג מסירות נפש מוחלטת ל"כי הוא רב ושליט"?

לא מבין, אני לא יכול לתאר את המצב הזה.

תלמיד: אני עכשיו מחפש איפה אני יכול למצוא את גדלות הבורא. האם את גדלות הבורא אני מוצא, בכל המדידות שלי עלי, בחבר שעומד מולי ומשחק עד כמה הוא מרכין את הראש מול "כי הוא רב ושליט" של הבורא?

כן.

תלמיד: האם זו העבודה, כך אנחנו בעשירייה חייבים להתייחס אחד לשני כל הזמן, כולם משחקים את עבד ה' אחד לשני?

כן. יפה.

שאלה: איך אני יכול בכלל למדוד משהו לגבי העשירייה? הרי אני מרגיש את עצמי, אני לא מרגיש משהו על העשירייה.

כלפי איזה רצונות שלך היום, אתה יכול להיות מסור לעשירייה?

תלמיד: אבל זה לא מודד את העשירייה, זה מודד אותי.

איך עוד אתה יכול למדוד עשירייה?

תלמיד: אני שואל אותך.

שאתה מסור להם, כך אתה מודד את עצמך.

תלמיד: אבל אני לא מודד את העשירייה, אני מודד את עצמי, את היחס שלי לעשירייה.

אתה תמיד בודק את עצמך. אפילו שנראה לך שאתה נכלל בעשירייה ואתה נמצא בהם אתה בכל זאת מודד ומרגיש בתוך עצמך, אתה לא יוצא מתוך עצמך. אין מדידה אחרת, אפילו שאתה תופס את הכלים שלהם כביכול, זה בכל זאת בך קורה.

שאלה: עניין המדידה הוא תמיד דבר מאוד מוזר ומורכב, כי אין משהו אובייקטיבי.

אנחנו עכשיו מתקרבים, עוד לא הגענו לזה, זה עניין של המדרגות. זה עניין של שורש, א', ב', ג', ד', עם כל ההבחנות. חכו, עדיין אין לנו, זה עוד לא מתגלה.

תלמיד: מה זה כל המאמצים האלה למדוד, בשביל מה?

תדעו שאנחנו נצטרך להגיע לזה ובקרוב. ואז אנחנו בזה נתקיים, כל הזמן תהיה לנו עבודה כזאת. אתם תראו עד כמה הדברים האלה מסתדרים יותר, מגיעים לאיזו צורה ברורה איפה עושים את העבודה. זה לא כמו שהיה קודם, היה הכול מעורפל ולא ידוע מה קורה, עכשיו זה מקבל צורה יותר קונקרטית.

קריין: קטע מספר 3 מתוך "כתבי רב"ש", כרך ב', "מהו ענין יסורים בעבודה".

"אמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שימלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות. לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו." (רב"ש - ב'. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

שאלה: המצב שמתואר פה שנמצאים בעלייה ומצרפים את החסרונות, כמו זקן שמחפש, וכך עולה ולא צריך שיורידו אותו למטה, זו עלייה מתמדת. האם אפשרי מצב של עלייה מתמדת?

אחרת אי אפשר לעלות. לעלות אפשר רק בתנאי שאתה מזמין את הירידה ועל ידה אתה עולה, אך ורק. כך זה ברוחניות כל הזמן, מחפשים ועובדים יותר על גילוי ה''כלים הריקניים'', משתוקקים אליהם, מעריכים אותם, אוהבים את החושך, כי על ידם אפשר להוכיח לבורא שאנחנו רוצים על מנת להשפיע, דווקא בחיפוש הכלים השבורים.

תלמיד: האם על ידי גילוי הכלים הריקניים בכל פעם מחדש יש באמת מצב של עלייה מתמדת ואין צורך בניתוק?

עלייה זה נקרא בכלל לפי ההרגשה שלך. אם אני מסור בידי ה', אפילו שאני לא מזמין ירידות, זה בכל זאת בשבילי כבר כאילו עלייה, כי אני נמצא בידיים שלהם, של הכוחות העליונים.

שאלה: אני רוצה להבין מה זה להזמין חיסרון. נניח שאני רוצה להיות בחיסרון לגדלות הבורא, ואני נמצא בעלייה, לָמה אני צריך עוד גדלות הבורא, מה החיסרון שאני מחפש?

אם אני אוהב מישהו ואני רוצה להוסיף באהבה, איך אני עושה? אם לא מוסיפים זה נעלם לאט לאט. לפי כוח הטבע, כל רגע ורגע שחוזר ללא התחדשות, זה נכבה. אנחנו רואים את זה מהחיים שלנו. איך אנחנו דואגים שזה לא יכבה?

תלמיד: כמו ביחסים באהבה, האם אני צריך לקלקל את המצב שאני נמצא בו?

למה לקלקל מה שיש, צריכים להוסיף עליו.

תלמיד: אני רוצה לדרוש יותר גדלות הבורא, האם זה נקרא שאני מוסיף חיסרון?

צריך לדרוש גדלות הבורא, אבל צריך לזה חיסרון לגדלות הבורא. מאיפה תיקח אותו?

תלמיד: רק מאחרים.

רק מאחרים, יופי. לכן האהבה בעולם הזה בין גבר, אישה, לילדים, למשהו, לא יכולה להיות מאהבה בהמית.

תלמיד: אז אסור לי אף פעם להסתפק, בכל רגע שנראה לי שאני מוצא את עצמי יושב בנוחות, עלי לברוח מזה.

אין דבר כזה. הרוחניות היא ללא הפסקה.

שאלה: דיברנו שצריך בזמן העלייה לחפש חסרונות מזמן הירידה. אבל יוצא שזה יותר טבעי, פרקטי, לחפש חסרונות אצל החברים. אז ללא קשר למצב שלך, עליה או ירידה, נניח במפגשים שאנחנו עושים ונמצאים בעליה, דווקא בהם לחפש חסרונות נוספים לגדלות הבורא, דבר שאתה לא יכול לאתר אצלך אפילו מזמן הירידה.

בסדר.

תלמיד: זה אחרת?

לא, לא נורא, לא חשוב. אם אתה צריך את זה כדי לעלות בגדלות הבורא, וכדי לחזק את הקשר, אדרבה, בבקשה. אני בינתיים לא אכנס לזה, זה עניין די גדול בפני עצמו.

קריין: קטע מספר ארבע, מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה".

תשמעו מה שכתוב, אני מבקש, לטובתכם.

"מי שהוא חכם, והוא רוצה להרויח זמן, אין הוא מחכה עד שיקבל ירידה מלמעלה. אלא, בזמן שהוא נמצא בזמן עליה, ורוצה לקבל את החשיבות של המצב של התקרבות לה', אז הוא מתחיל לצייר לעצמו, מהו מצב של ירידה. היינו, איך הוא קיבל יסורים, מזה שהוא היה מרוחק מה'. ועתה, איך הוא מרגיש, שהוא מקורב לה'. נמצא, שגם בזמן עליה, הוא לומד את ההבחנות, כאילו הוא היה במצב הירידה, ויכול אז לעשות חישוב, להבחין בין עליה לירידה. והוא יקבל אז תמונה של היתרון בין אור לחושך. כי יכול לעשות ציור, איך שהוא היה פעם במצב של ירידה, והיה חושב, שכל ענין עבודה דלהשפיע, לא שייך אליו, ועד כמה שהוא סבל מהמצבים האלו, שהיה רוצה לברוח מהמערכה, ורק ממקום אחד, היה לו לקבל איזה הרוחה, היינו רק מתקוה אחת, שהיה חושב, מתי אני אוכל ללכת לישון, שאז הוא יברח מכל המצבים של האי סבלנות, שהיה מרגיש, שהעולם חשך בעדו. ועתה, בזמן עליה, הוא רואה הכל אחרת. והוא רוצה אז רק לעבוד לתועלת ה'. ועל תועלת עצמו אינו דואג עכשיו. ומכל אלה החשבונות, שהוא יעשה בזמן עליה, נמצא, שהוא מקבל עכשיו מקום, שיוכל להבחין בין אור לחושך. ואין הוא צריך להמתין, עד שיתנו לו מלמעלה את מצב של ירידה."

(רב"ש - ב'. מאמר 8 "מהו, ואברהם זקן בא בימים, בעבודה" 1991)

שאלה: איך אני יכול להרגיש שאני מרוחק מהבורא, שאני בירידה, אם אני מגיע כל יום לשיעור, אני מתחבר לכל הזומים, ואני משתתף בעשיריה באהבה ובלב שלם. באיזה מצב יש אפשרות מלמעלה, להבחין במצב שאני בירידה?

אם אתה עובד במפעל אז אתה רושם, או דופק כרטיס עבודה, או בעוד איזו צורה מציין לעצמך ''אני עבדתי''. בסוף השבוע או החודש אתה מוסר את העבודה שלך למנהל, ועוד סימנים כאלה, ואז ברור שאתה עובד.

מה אתה עושה ברוחניות, מה אתה עושה כשאתה נמצא, כשאתה מגיע? אתה סוחב את הגופה שלך לכאן וממלא את הכיסא, ואולי ממלא אפילו כמה עבודות כאן.

מה עם הנשמה? נשמה זה נקרא קשר אדם עם הבורא. מה איתה? אתה ממלא אותה בנוכחות הבורא, כמו שאתה ממלא את המקום שלך בגופך, בנוכחות שלך במקום? איך אתה מתייחס ל''המקום'', זה נקרא ל''הבורא'', אתה ממלא את המקום הזה?

''למלא'' זה נקרא להביא לשם את גדלות הבורא למעלה מכל יתר הגדלויות שיש שם או צורות הגדלות שיש לך על כל מיני הבחנות שמהן אתה מרכיב את העולם הזה. אם אני רואה בעולם הזה דוממים, צומחים, חיים, כל מיני חיות, בני אדם, למה אני רואה? הם תופסים בהרגשה שלי מקום, צורה. למה? זה מפני שאני מרגיש חשיבות ברצונות האלו שמייצרים בי, שמייצבים בי כל מיני צורות דצח"מ, אני משייך להם חשיבות יותר מאשר לבורא.

ברגע שאני מעלה את חשיבות הבורא מעליהם, הם כביכול נעלמים. אני רואה במקומם רק שליטה אחת, ''אין עוד מלבדו, טוב ומטיב''. רק אור העליון ממלא את כל המציאות. לא מיד, זה דורש עבודה, אבל לזה אני מגיע.

לכן זה לא נקרא שאני מגיע עם הגוף שלי וממלא מקום. אני צריך למלא מקום ריק מגדלות הבורא. זאת אומרת, כל דבר ודבר שמשפיע עלי, אני צריך להביא במקומו את הבורא, גדלות הבורא. זו כל העבודה שלנו, זו כל הבחירה שלנו.

תלמיד: את כל מה שאמרת אנחנו עושים. זה מלווה אותנו אחרי השיעור, אחרי המפגשים שלנו בזום. זה בא והולך, זה נעלם. אבל איך מחפשים את הירידה בזמן העלייה?

אני מחפש, איפה עוד אני לא מכבד את הבורא, שהוא ממלא את הכול, שהוא הכי גדול, שהוא הקובע. גדלותו מעל הכול. איך אני עוד אקבע יותר ממה שעכשיו נמצא בי, את שליטתו על כל המציאות. אני צריך לחפש את זה, אני צריך להיות בזה. כשאני מחפש אני כבר מוליד בי חסרונות לזה. ואז אני אגלה מקומות ריקים, ריקים משליטה שלו.

שאלה: אנחנו מקבלים הרבה אור במהלך שיעור הבוקר, וגם במפגש הזום. אבל כשעובדים עם אנשים שלא לומדים קבלה כל היום, המצב ממש הפוך.

הפוך למה? שם אתה עובד כמו עם מכונות. אתה מתייחס אליהם כך בצורה מכאנית.

תלמיד: אבל איך אני עצמי לא הופך להיות למכונה כמוהם?

אתה כל הזמן חושב. בחיצוניות אתה מדבר איתם, אבל בפנימיות אתה כל הזמן עובד עם גדלות הבורא, כל הזמן מרגיש אותו בפנים. איתם אתה בצורה חיצונה, ואיתו בצורה הפנימית. מה הבעיה? כל הזמן, תנסה, זה עניין של תרגילים, וזה לא קשה.

תלמיד: אני שומע ממך ומהחברים שבזמן העבודה אני צריך להיות דוגמה להפצה?

לא, איפה שאתה עובד, לא. אל תפיץ. דווקא במקום שאתה עובד, לא להפיץ את חכמת הקבלה. לא לדבר איתם בכלל על זה שאתה לומד. לטשטש. ''אני כך נולדתי, כך חינכו אותי. לקום בבוקר, להתפלל, להניח תפילין, ללכת לעבודה, להגיד ברכות. ולחכות עד שאני אמות, ואכנס לגן עדן''. זה מאוד פשוט.

שאלה: מה אפשר ללמוד מהדוגמה של בעל הסולם, שביקש להוריד אותו מִדרגתו?

זה דבר גדול מאוד ושייך להפצה כללית, רוחנית. זה אחר כך. זה גם לא לפי נושא השיעור. כשתגיע למצב כזה, אני אעזור לך לרדת.

שאלה: איך לדאוג שהירידה לא תימשך יותר מדקירה קטנה?

אנחנו לא צריכים לדאוג לזה. אנחנו צריכים לדאוג שבכלל לא יהיו ירידות שמגיעות אלינו מלמעלה. אלא שאנחנו נגלה את הירידות האלה בזמן העלייה, ונצרף ירידה לעלייה, וכך זאת תהיה עלייה כפולה.

תלמיד: אז אותה ירידה שאנחנו בעצמנו מזמינים בעודנו נמצאים בעלייה, כשאנחנו משתוקקים למשוך על עצמנו את החללים הריקים האלה, את החסרונות האלה, האם גם זה צריך לעורר אותנו ואנחנו לא צריכים לשהות הרבה זמן גם במצב הזה?

יש אדם חולה והוא לא מרגיש שהוא חולה. עד שהוא מקבל את סימני המחלה, ואז הוא רץ לרופאים והם נותנים לו כל מיני תרופות, או שזה ניתוח, כל מיני דברים. ויש אדם שהוא בריא, אבל הוא הולך ובודק את עצמו. ואז הוא מגלה את המחלה שנמצאת בו במצב סמוי, נסתר, שעדיין לא מגולה. הוא מקבל תרופה מראש, ומונע את עצמו מלהרגיש את המחלה בהתפרצותה ואת הניתוחים וכן הלאה. יש ויש.

לכן, תלוי איך אתה מתייחס לדרך. אם אתה מתייחס לדרך בצורה בריאה, בצורה בוגרת, אז אתה הולך ומחפש חסרונות, כי ברור לך שהנשמה שלך שבורה, ואתה צריך ללקט את כל הכלים השבורים ולהעלות אותם אחד אחד לתיקון. זאת העבודה שלך. אין עבודה אחרת. רק לבקש מהבורא "תתקן את זה, תתקן את זה". אתה נותן לו עבודה.

אנחנו עוסקים בעבודת ה'. מה זאת אומרת? שאתה נותן לבורא עבודה. כתוב "וידע ה' בעבודה". וכך עובדים.

שאלה: איך להראות לחברים את גדלות וחשיבות הבורא בזמן השיעור?

על ידי זה שאני מתפלל, מבקש, רוצה שכולנו יחד נגלה את הבורא. אי אפשר שהבורא יתגלה לאדם אחד, שאדם אחד יגלה את הגדלות. הגדלות מתגלה בכלי הכללי, בעשירייה, כשכולם משתוקקים לגלות את גדלות הבורא. לא את הבורא, אלא את גדלות הבורא בעיניהם, בהרגשה שלהם, בהכרה שלהם. גדלות הבורא.

במה מתבטאת גדלות הבורא? על פני אותם הרצונות והמחשבות המקולקלים, הם רוצים שתתגלה שליטת הבורא. במה? בזה שהוא עשה את זה ולא אנחנו. הוא עשה את זה לטובתנו. אנחנו אוספים עכשיו את כל הכלים השבורים האלה, כדי להביא לו את זה לתיקון. הוא צריך לתקן את זה, אנחנו מבקשים את זה ממנו. אנחנו נשמח מאוד מהתיקון שלו מפני שדווקא על ידי התיקון הזה אנחנו נוכל להיות בדבקות בו, למסור לו את כל הכוחות שלנו שאנחנו עכשיו דורשים שיתקן. זה נקרא שאותו כלי דאדם הראשון חוזר לתפקיד שלו כשהוא כולו במסירות נפש, והבורא יכול למלאות אותו להשתוות הצורה באהבה הדדית.

אנחנו עושים את זה. כל הכוחות של התיקון הם מלמעלה, וכל הדרישה לתיקון היא מלמטה. זאת העבודה שלנו. ומתי העבודה הזאת מתבצעת? דווקא בזמן שאנחנו בעליה. דווקא בזמן העלייה אנחנו מזמינים את הכלים השבורים האלה. במה הם שבורים? בזה שאין בהם גדלות הבורא, אלא במקום גדלות הבורא, יש לנו גדלות של כסף, כבוד, מושכלות, אוכל, מין, משפחה.

שאלה: נניח שבמשך היום אני מנסה להתחבר בכל הכוח, להתקשר עם החברים בתפילה, להרגיש את גדלות הבורא מעל הכל. ונאמר שהרגשתי. מה אני עושה הלאה כדי למשוך את הכלים השבורים האלה ולעלות עוד יותר, האם אני מחזיר את עצמי למצב הזה במחשבה?

אם אני מרגיש את גדלות הבורא במקצת, זה כבר סימן שאני צריך עכשיו עוד ועוד להעלות את הכלים השבורים. זאת אומרת, מה עוד חסר לי כדי להרגיש את גדלות הבורא בצורה גדולה יותר. ואני מרגיש כביכול שזהו, אני לא יכול יותר, אני מוכן לכל דבר. שמה שלא יבוא אלי, אני אגיד "לא. אני מעדיף שזה יהיה למענו, לטובתו, ולי לא אכפת כלום". ואם עוד משהו מגיע, אני אגיד, "זה רק למענו. לא אכפת לי כלום. שיבואו כל הצרות אלי וכל הטובות אליו". אז אני נמצא במצב שאני מעלה את האמונה למעלה מהדעת, כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה, ובפער בין הכלים האלה, אני מתחיל לגלות את העולם הרוחני, את המציאות הרוחנית.

תלמיד: זה מובן. זה באמת קורה כך. אבל איך אני מחבר את הכלים השבורים לזה, האם פשוט במחשבה אני חוזר כביכול לחלל הזה שאין בו בורא, כמו שאמרת?

את הכלים השבורים מחפשים בעשירייה, מה עוד חסר לנו כדי להרגיש את עצמנו בלב אחד.

תלמיד: במצב כזה אני יכול לחשוב על זה שעכשיו אין איתנו איזה חבר, או מישהו לא יכול להגיע לשיעור הבוקר. מה זה אומר שאני יכול עכשיו לתקן את המצב הזה ולהעלות את העשירייה שלנו גבוה יותר ברגע הנתון?

שכולם בעשירייה, כמוני עכשיו, ירגישו שטובת הבורא חשובה יותר מהטובה הפרטית של כל אחד, ומטובת העשירייה ביחד.

תלמיד: וביחס לחבר הזה שלא נמצא איתנו, איזו עבודה פרקטית אפשר לעשות כלפיו?

אתם צריכים לראות בו כלי, שלא קיים בכלי הזה גדלות הבורא. למה הוא לא הגיע לשיעור? מפני שאין לו גדלות הבורא, אחרת הוא היה קופץ מהמיטה ורץ לכאן. חסרה לו גדלות הבורא. בואו כחברים ניקח את החיסרון הזה לגדלות הבורא שיש בו, שהוא אפילו לא מרגיש את זה, לכן הוא שוכב, ניקח את החיסרון שלו ונתחיל במקומו לעלות למעלה. עד כדי כך נעשה את זה, שהוא ירגיש ולא יוכל להישאר במיטה. נעשה את זה, נעבוד במקום החבר. זה נקרא להתפלל עבור כל אחד. כמו שאומר רב"ש, "להושיע נדכאים". זה נקרא "נדכאים".

שאלה: קודם אמרת, שבנוסף לבקשה הזאת במצב של עליה, אני מחבר את כל העולם. מה זה כל העולם, האם זאת המדרגה הבאה אחרי העשירייה?

מי זה העולם? העולם זה מה שאתה מתאר בעצמך. העולם קיים בך. כל החסרונות הם שלך. אחרת לא היית רואה את מיליארדי האנשים. כל זה הרצון שלך שאתה מגלה שם במקום הבורא כל מיני פרצופים למיניהם. למה אתה רואה אותם? אתה צריך לראות רק את האור העליון הממלא את כל המציאות. למה אתה רואה אותם? כי הרצון לקבל שלך עדיין משייך חשיבות גשמית שבהם יותר מחשיבות הבורא, אחרת היית מרגיש שהבורא ממלא את כל המציאות.

בקיצור, תעשה את הכול בעשירייה, לא צריכים כל כך להתפזר לעולם, זה עוד יבוא. וזאת ההפצה האמיתית, אנחנו עוד נדבר על זה. אם אתה עושה בפנים פעולות כאלה, אתה תראה עד כמה הכול מתחיל לקבל צורה אחרת, לפי איך שאתה קובע.

שאלה: האם בעצם אני לא יכול לעשות שום דבר כלפי דומם, צומח, חי ומדבר שאני רואה, אלא רק כלפי החסרונות?

לפי תפיסת המציאות הם קיימים בך, אז אתה צריך לעשות את כל התיקונים בך. אבל מפני שאתה עוד לא נמצא בעבודה אמיתית כזאת, לכן אתה צריך לצאת ולעשות את זה. איפה שהרצונות שלך, איך שהם מתקיימים, איפה שהכוחות שלך, לשם אתה צריך לצאת. זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'". מה לעשות, בינתיים כך אנחנו עובדים, בצורה חיצונית. וזה עוד הרבה זמן.

תלמיד: אז כל המאמץ שלי צריך להיות כלפי אותם חסרונות, אותם מקומות שהיו ללא נוכחות הבורא?

נניח שכן. תבדוק.

שאלה: אנו נמצאים בשינויים. אתה נותן לנו גדלות, או כשמשהו קורה בחיים האלה. אבל הרוחניות צריכה להיות נצחית. אז מתי הקפיצות האלה לבורא, ההתעוררויות האלה הופכות להיות קבועות?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. אולי אתה מדבר על הבדל בין להשפיע על מנת להשפיע לבין לקבל על מנת להשפיע? אין מצב קבוע ברוחניות. תמיד עליות וירידות. תמיד. כי זה בירורי הכלים, תיקוני הכלים, התכללות שבין הכלים. אנחנו עושים כאן הרבה מאוד עבודות. אנחנו צריכים לברר את הכלים, לתקן אותם, לצרף אותם, למשוך על ידיהם אורות כלליים לנשמה. ויש הרבה אזורים בנשמה השבורה במה שאנחנו צריכים לעסוק. אנחנו עוד לא מחלקים את העבודה הזאת ועוד לא מדברים עליה איך אנחנו צריכים לבצע, זו עוד לא העבודה שלנו, עוד נחכה קצת, לא היום ואפילו לא מחר.

שאלה: היום שמענו דברים מאוד מעניינים, כל רגע שאין בו חידוש הוא כבה, כלומר כל הזמן צריך לחדש את גדלות הבורא.

זאת אומרת הכול נמצא בידנו ואנחנו יכולים לזרז את הזמנים וכך להביא את עצמנו מהר מאוד לגמר תיקון.

תלמיד: מתוך קבוצה שלמה יש אחד או שניים שמביאים את גדלות הבורא והשאר יותר פאסיביים. האם יגיע זמן שכל חבר יקרין את זה?

כן. כולם צריכים לעבוד, כל אחד מתוך הנשמה שלו, להופיע ולהביא לקבוצה.

שאלה: האם אנחנו צריכים לתפוס כמו ילד את גדלות הבורא בעשירייה ולהביא את זה לעולם?

לא בדיוק. אנחנו צריכים קודם כל לדאוג שזה יהיה בנו. וכשאנחנו נלמד את זה טוב מתוך הניסיון, מתוך עבודה פרקטית, אז יהיה לנו יותר ברור איך אנחנו יכולים להעביר את זה לעולם. קודם כל רוב העבודה שלנו היא לא על ידי הפצה, אלא על ידי זה שאנחנו עושים בתוכנו, שאנחנו מעלים את עצמנו לגדלות הבורא שישלוט על כל הכלים שלנו, בזה אנחנו כוללים את כל הכלים של כל המציאות, כל העולם, זה נקרא "אח"פ דעלייה". ואחר כך אנחנו צריכים לדאוג שאותם הכלים גם יתפתחו ויתפשטו בעצמם, יחד איתנו אבל בעצמם וזה כבר אח"פ דירידה. לאח"פ דירידה אנחנו עכשיו לא דואגים, אלה כבר ימות המשיח, שלבים מתקדמים. לאט לאט אנחנו נלמד את המערכת הכללית. אם אנחנו נדע את הפעולות בלהפוך ירידות לעליות, על בטוח כבר מתוך הרמה הזאת של העבודה, אנחנו נראה נכון את כל חלקי תיקון אדם הראשון.

שאלה: בנוגע למאמר האחרון, האם זה אומר שאנחנו לוקחים את כל הזמנים של העבר שהוא תיאר, ואיתם אנחנו הולכים כל הדרך?

כל הדרך אנחנו הולכים רק על דבר אחד. לגלות את המצבים שלנו ברצון, במחשבה, איפה שהבורא לא שולט ולהביא למצב שהוא ישלוט. זה הכול. אין לנו יותר מה לעשות.

שאלה: אמרת קודם שלהשתמש בחיסרון של חבר שלא הגיע, לעזור לו ולנו בזה ולהתפלל עליו או על המצב, מה התפילה הנכונה ואיך?

שתצא מהלב. ולהתפלל על החבר שתהיה לו חשיבות וגדלות במטרה בדרך, בקבוצה. אין יותר. הערכה של הכלי וההערכה של המטרה שהכלי צריך להגיע אליו.

שאלה: איפה אנחנו מחפשים את החיסרון, האם ברצונות שלנו של הישר א-ל, בחלל הזה או שאנחנו אוספים אלינו רצונות אחרים?

רצונות אחרים זה גםהרצונות שלי, כל העולם זה אני. אם אני רואה משהו, מזהה משהו, זה נמצא בי, זה לא נמצא באף אחד. כל מה שאני רואה לפניי, מרגיש, כל הכלי הזה הוא שלי, אחרת לא הייתי מרגיש. אני מרגיש מה שנמצא בתוך הרצון שלי. בתוך הרצון שלי אני מזהה חלקים. אתם נמצאים ברצון שלי, כל המציאות, כל העולם, דצח"מ, כולם נמצאים ברצון שלי. כך הרצון שלי מחולק לארבעה חלקים, לארבע בחינות נגיד. ואני את החלקים האלה חייב לקשור עם המאור המחזיר למוטב, שהבורא ישלוט בכל החלקים האלו ואז הוא יקשור אותם יחד למציאות אחת, זה נקרא "ויהי ה' בכל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

תלמיד: אמרת שיש טעם במקומות ריקים, איך למצוא אותם?

מקומות ריקים? זה פשוט, איפה שאין לך אהבה לחברים, קודם כל לעשירייה, זה מקום ריק שאתה חייב להביא לשם את גדלות הבורא. במקום חבר תתאר לך שיושב הבורא, שנמצא הבורא, איך אתה מתייחס אליהם? במקום כל הקבוצה, שם חייב אתה לגלות את הבורא. אבל העיקר זה שעל כל מה שמתגלה ברצון שלי, איך אני מיד מתאר לעצמי מצב שבמקום שאני רוצה עכשיו משהו אני רוצה רק דבר אחד, שהבורא ישלוט על זה, ישרה על זה, שזה יהיה לטובת הבורא, איך הרצון הזה אני הייתי אז מדכא אותו, משנה אותו. זה נקרא לתקן אותו.

שאלה: ברשותך אנסה לעלות איזה בירור שהתחיל לפני כמה ימים בקבוצת בלטיה.

אני לא יודע על מה מדובר, תתחיל ונראה.

תלמיד: חיברנו את כל החלקים השבורים לבורא. אני מדבר על העבודה הפנימית בקבוצה הווירטואלית. אמרת שבמהלך היום חשוב לא להפוך להיות למכונה בעבודה ובפנים להחזיק את חשיבות הבורא וכלפי האנשים שסביבך בעבודה להיות כמו כל אחד אחר. אין לי כוחות, אין לי מספיק חיסרון מהקבוצה. החלקים השבורים האלה, יש פעולה שאנחנו מתחברים עם החברים, מקבלים התרשמויות, התפעלויות, מתקשרים זה לזה. אני מתקשר לחבר, אחד לא עונה, השני עונה ואומר שהוא עסוק, השלישי לא חוזר אלייך. בשיעור אנחנו שומעים שאדם צריך לבטל את הרצון שלו ולמלא את רצון החבר היות ובזה אנחנו ממלאים את רצון הבורא.

מה לעשות? קודם כל לעשות שאין עוד מלבדו. זה הבורא מציג לך את התמונה ואתה צריך לקבל שזה מגיע מהבורא. הבורא נותן לך את התמונה, אתה לא רואה את החברים אתה רואה את התמונה שהבורא מצייר לך. הוא מצייר לך שכל החברים נמצאים בשפלות, זה נותן לך מקום לעבודה. תתחיל להוציא אותם מזה. זה שאתה מקבל את זה ואתה מודה בזה, אתה מרגיש את זה, אז אתה כבר נעשה בזה שותף עם הבורא, כי הוא מציג לך את התמונה הזאת. עכשיו אתה תפנה אליו עם התמונה הזאת ותתחיל איתו באיזו עבודה, בדו שיח, בכל מיני פעולות איך לתקן את המצב, את התמונה הזאת שתהייה אחרת, שתראה אחרת.

תלמיד: יש מצב שחשיבות הקבוצה וחשיבות הבעיות הפרטיות שיש לאדם הן באותה דרגה כאילו, אז מה עושים?

אני אמרתי לך מה לעשות, יותר מזה אין לי מה להגיד.

קריין: עמ' 112 ב"כתבי בעל הסולם", "מבוא לספר הזוהר" אות ל"ד. בעמ' 112 ב"כתבי בעל הסולם", נקרא את אות ל"ד מתוך "מבוא לספר הזוהר". טוב ב' שורה שלישית באת ל"ד.

"למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו, עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת, אין אנו רואים כל זה, אלא רק בפנימיותנו עצמה. כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה, כעין מכונה פאטאגרפית [צילום photographic], המציירת לנו שמה, כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו.

ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו.

כן הדבר בחפץ אלקי, במושכלות האלקיות, אע"פ שכל אלו השינוים, נעשים בפנימיות הנשמות, המקבלות, מ"מ הן רואות, את הכל, במשפיע עצמו. כי רק בדרך הזה, הן זוכות לקבל, כל המושכלות וכל הנועם, שבמחשבת הבריאה.

וכמו כן, תשפוט מהמשל הנ"ל: אע"פ שבפועל, אנו רואים, הכל ממול פנינו, מ"מ, כל בעל שכל יודע בברור, שכל הנראה לנו, אינו אלא בפנימיות מוחנו בלבד.

כן הנשמות, אע"פ שכל הדימוים, הן רואות במשפיע, מ"מ, אין להן ספק משהו, שכל אלו הם רק בפנימיותן עצמן, ולא כלום במשפיע. ודוק בדברים, כי אין בכחי להרחיבם יותר."

הוא מדבר על נשמות, וודאי שמי שכבר נמצא בנשמות, אז בנשמה הוא כבר יודע שכך תפיסת המציאות שלו.

זאת אומרת מה אנחנו מתקנים? בעצם אנחנו מתקנים את החלקים שלנו, ששייכים לנו בלבד ולכל אחד ואחד בצורה אישית. ואין כאן שום דבר שאנחנו מתקנים מחוצה לנו, וכך אנחנו צריכים להתייחס לכל המציאות. לכן בעולם שלנו אנחנו רואים שלאט לאט האנושות תופסת, בינתיים בצורה החיצונה, שהיא נמצאת במערכת גלובלית אינטגרלית, שכולנו קשורים זה לזה. וזה איכשהו בדרך מתקרב למצב שבסופו של דבר נגלה שיש כאן אך ורק כלי אחד. וכלי אחד שנמצא בכל אחד ואחד, עד שנראה את המצב הזה בצורה עוד יותר אמיתית.

שאלה: זאת הצעה, אפשר לעשות עוד פעם שיעור על אנטישמיות עם החבר שלנו? כי עד שלא עשינו את השיעור הזה לא ידעתי שהדברים האלה קיימים.

תבקשו ממנו, הוא יודע להעביר שיעורים.על אנטישמית.

תלמיד: לפני זה ידעתי במעורפל, לא ידעתי על האינקוויזיציות, שבהתחלה הנאצים תמכו ביהודים, לא מלמדים דברים כאלה.

בטח, זה שייך לעם ישראל, וזה ידע שחסר מאוד, אבל אתה רואה, לא רוצים לדעת.

תלמיד: למה לא רוצים? רוצים.

אתה שומע? תכין לנו עוד שיעור כזה בנושא, ששייך לכל הדברים האלה. יש לו הרבה חומר. תלחצו עליו שיכין ויביא לנו. גם אני אשמח לשמוע, הוא יודע הרבה יותר ממני, הוא חוקר את זה.

שאלה: ההבנה הזאת כל הזמן נעלמת, שהעשירייה זה חלק ממך, וכל הזמן אתה מוצא את עצמך בתוך קליפה כזאת, אנחנו מבינים שהיא דמיונית, שרק אני קיים, ואין שום צורך באנשים אחרים בעשירייה. כלומר הניתוק הזה רק מתחזק, מין טיפשות כזאת לעומת הדברים האלה שאנחנו קוראים כל פעם.

למה? כדי לתת לך בכל זאת יכולת לראות עד כמה אתה נמצא בכלים דקבלה על פני כלים דהשפעה. בכלים דהשפעה היית רואה את כל העולם. על ידי השפעה אתה רואה שזה שלך, שזה אתה. כמו אימא כלפי תינוק או כמה תינוקות, הם שלה, היא מרגישה שהם שלה.

תלמיד: היא לא מרגישה ניתוק בינה לביניהם?

לא. לגמרי לא.

תלמיד: זה אמור לצער אותי עד כדי כך שאני אפנה לבורא?

זו תפיסת המציאות שמתגלה לפי תיקון הכלים. כשאנחנו מתקנים את הכלים, אז קודם כל התיקון הוא מתוך זה שאנחנו רוצים לשייך לנו את העשירייה. זו הצורה הנכונה, בזה אתה כבר מתקן את הראייה.

תלמיד: אני כל פעם שוכח בכלל את הנחיצות שלהם.

של העשירייה?

תלמיד: כן. אני כל הזמן אומר, די, הם לא באמת חשובים, זה הכול אשליה.

נכון, במידה שבה אתה מנותק מהרוחניות, אתה מנותק מהעשירייה. כן, וצריך לחזור אליה כל פעם במאמץ. אבל כאן המאמץ יכול להיות משותף יחד איתם, "איש את רעהו יעזורו". ועל ידי זה אתם יכולים בצורה מלאכותית יותר ויותר להשתוקק להיות בכל זאת בתמיכה הדדית. וזה עובד, רק אצלנו יש עדיין הרבה יותר מילים ממעשים, אבל ככה מתקדמים. אני מבין את המצב שלכם, ברור לי שזה עדיין לא מעשה ממש, אבל איכשהו זה נכנס, לאט לאט.

בפסוקים שאנחנו קוראים עכשיו, ממש רואים את המצבים שצריכים להיות בנו. אנחנו אמנם עוד לא נמצאים, אבל אנחנו כבר רוצים שזה יתקיים בנו, זה כבר דבר גדול. תוך שבוע עברנו כמה תחנות, שלא חשבתי שאפשר ממש לחבר אותן תוך שבוע אחד. עלינו לדרגה אחרת של עבודה. אנחנו יכולים לצרף את החיסרון לעצמנו, אנחנו צריכים לצרף את החסרונות בזמן העלייה. לצרף את החסרונות האלה כדי שהם יוכלו להגדיל אותנו עוד יותר בעליות. למדנו כאן כל כך הרבה פרטים, זה שלב מאוד חשוב.

זאת אומרת, עכשיו אחרי מה שלמדנו באופן תיאורטי, כל העבודה הרוחנית נמצאת בידינו. הגענו למצב שאנחנו יכולים לזרז את הזמנים. זה דבר גדול. קפצנו ממש למדרגה שבה אנחנו עצמאיים. שההתקדמות, קצב ההקדמות תלוי בנו. רק שעכשיו יש עוד שאלות, והשאלה הראשונה שתתעורר בכם היא, אז איפה אותם החסרונות? איפה אני מגלה את המצבים, את ההבחנות שבהם חסרה לי גדלות הבורא? אז תתחילו לגלות.

שאלה: האם זה בכלל אפשרי ונכון להמיר את הפחד הבהמי לגדלות הבורא?

כן, בודאי, אפילו שאתה לדוגמה, מפחד מכלב שקופץ עליך ברחוב. למה אתה מפחד ממנו? כי הפחד מהכלב הוא יותר מהפחד מהבורא, אחרת הבורא היה מסתיר לך את הכלב, וכך הכלב מסתיר לך את הבורא.

תלמיד: ולהזכיר את זה לעצמי כל הזמן ועל ידי זה להגדיל באופן מלאכותי את גדלות הבורא?

כן. באופן מלאכותי להגדיל את גדלות הבורא. אבל יחד עם זה אתה צריך להבין שזה מלאכותי, וכל עוד אתה נמצא בצורה מלאכותית, אתה חייב להתייחס לכלב. כי בינתיים אתה רואה את הכלב בתפיסת המציאות שלך, ואת הבורא אתה לא רואה. ואתה רוצה להכתיר אותו, את הבורא, על פני המציאות, אז אתה צריך להתייחס גם לכלב וגם לבורא. ותעשה חשבון מי יותר חשוב, או הבורא או הכלב.

קריין: שמעתי, קל"ח, עניין יראה ופחד שבא לפעמים לאדם".

"בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש"אין עוד מלבדו" כתוב. ואפילו מעשי כשפים.

ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית' הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר "אין עוד מלבדו".

ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: "באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'". היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות," שהוא רוצה לזכות "צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות," מהכלב, "כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים." (שמעתי, קל"ח)

אלה דברים פשוטים. עכשיו צריכים להתברר הרבה מאוד דברים. בעצם אנחנו עולים לרמה שממנה והלאה תוכלו להמשיך. אם תדעו בפועל איך לצרף חסרונות לגדלות הבורא, זו כל העבודה, לחפש תקלות בעגלה שלנו, במרכבה, ולתקן. חיסרון, תיקון, חיסרון, תיקון, זה הכול. קלקול, תיקון.

שאלה: נגיד שני חברים במרכבה רבים על תפיסת המציאות. שניהם חושבים שהשני לא צודק. איך משתמשים במצב הזה, מה עושים, מה התיקון ביניהם?

מעשים פשוטים. כל אחד מבטל את עצמו. ומבטל את עצמו לא בזה שאני צודק או ההוא לא צודק, [אלא] שאני צודק במאה אחוז ואני מבטל את עצמי.

תלמיד: לחשוב שכך, במקום חבר מתגלה הבורא ואני צריך שהוא ישפיע עליי ואני אתייחס לחבר כך שהתהליך הזה הוא יותר עמוק?

לא. זה לא עמוק. אל תחשוב על עצמך שאתה גדול כל כך.

תלמיד: זה לא עליי בכלל.

אני לא מדבר עליך. אני מדבר על הגדלות שלך. קודם כל אל תקפוץ זה לא נכון. מספיק לי, שהחבר יהיה לגמרי לא צודק ואני אהיה לגמרי צודק, ואז למה אני מסכים עימו?

תלמיד: כי זה חבר בקבוצה ואני רוצה להתחבר אתו.

לא. כי אני רוצה להכתיר על עצמי את הבורא, והחבר הזה עוזר לי בזה שהוא נמצא נגדי. ואז אני אוהב אותו בגלל שהבורא עשה אותו ככה נגדי. לא שהוא בעצמו, הבורא עשה אותו ככה נגדי ונתן לי הזדמנות על ידי זה להתעלות. אז לפי כמה שמתגלה השנאה עכשיו ביני לחבר, אני יכול בזה למלאות את הפער הזה בגדלות הבורא.

תלמיד: זה בדיוק מקום ריק ששם צריך להתגלות הבורא.

כן.

שאלה: איך המקובלים בהיסטוריה, יכלו להתמודד עם צורה אחת, להיות כביכול מנותק מהעולם הזה?

למה מנותק? לא צריכים להיות מנותקים. תחיה בעולם הזה כרגיל. אל תתבלבל בעולם הזה. אל תתחיל לתקן אותו, תתנהג עם כולם כרגיל. בינתיים תלמד את זה ככה, יש לך שני עולמות ואתה מנהל חיים כפולים. [בצורת] חיים אחת זה מחוצה לכותלי "בני ברוך" והחיים האחרים כשאתה נכנס לכאן. זה הכול.

אבל כשאתה נכנס לכאן, תעזוב את כל העולם החיצון, תידבק לקבוצה, וכשאתה יוצא מכאן, תתנהג כמו כולם ברחוב.

תלמיד: כשאנחנו ברחוב אנחנו צריכים לעשות עבודה פנימית?

למה?

תלמיד: אז לא לעשות?

אם אתה לא מתבלבל, אם אתה יכול, אז כן, ואם לא אז לא. העיקר זה עבודה בקבוצה. קודם כול תחלקו את העבודה לכמה שלבים. העיקר בשבילי זה לא אני, אלא העשירייה, זו הנשמה שלי, שם מתגלה הנשמה.

ודאי שלא האנשים האלה שייכים לנשמה שלי, אלא הרצונות, שאני משתדל להתחבר איתם יחד לרצון אחד, ובתוך הרצון האחד הזה, כשהם כולם מתחברים, אני מגלה את האור שזה הבורא, זה בשבילי העיקר. אז לא המציאות ושום דבר לא איכפת לי, לא תפיסת המציאות, איכפת לי רק את זה, על זה אני עובד.

שאלה: בקשר למחקר על האנטישמיות, ובכלל כל סוג של הצגת מחקר, האם מצופה מהתלמיד לראות את זה ולשמוע את זה בדעת, למעלה מהדעת, להעיר, לא להעיר? לא ברור היחס שצריך להיות כלפי זה.

אנחנו רצינו שאתם תדעו מה שחיים עשה. חיים כותב ספר ולכן הוא צריך את הדברים האלה, ורצינו גם שאתם תהיו קצת שייכים לזה, מעורבים בזה. אבל כשהספר שיהיה גמור נתרגם אותו לכל השפות, נתאים אותו, נעשה אדפטציה של הספר לקהלים שונים. הוא כותב את זה לאמריקאים, ואנחנו נרצה שזה יהיה כתוב אחר כך גם לישראלים ובעיקר לשפות אנגלית, עברית ורוסית, איפה שהנושא הזה בוער. יכול להיות שגם לספרדית.

שאלה: השאלה היא על היחס שלי, כמי ששואף להיות תלמיד שלך ואני שומע את חיים מדבר מהבמה, ואני נגיד היסטוריון ויש לי סתירה פנימית למה שאני שומע. מה אני צריך לעשות, אני צריך לבוא אליו מאחורי הקלעים להגיד לו, או להעלות את זה בפומבי?

לא.

תלמיד: חיים זה דוגמה, זה לא חייב להיות חיים.

מה שאתה חושב, מה היא הדעה שלך לא איכפת לנו ואני מדבר מצדי ומצד וחיים. כמו שלא איכפת לנו הדעה שלו או שלי. איפה המקורות שעל זה אתה סומך? תביא לנו מקורות שהם ידברו אחרת, לא את הדעה שלך, אלא דעה של מקורות מהעולם, כי אנחנו מסתמכים עליהם.

אז יכול להיות [שאנחנו] לא צודקים, צריכים לקחת עוד כמה מקורות, שאז זה יראה בצורה אחרת. בבקשה, אנחנו מחכים.

תלמיד: השאלה הייתה על היחס.

היחס שלך גם כן לא יכול להיות כזה, אלא אחרי שאתה בודק את כל הדברים האלה ואז אנחנו מעוניינים שתבוא ולא תישאר מנוגד. אנחנו סך הכול שייכים לחברה אחת שעושה הפצה אחת ואנחנו מעוניינים שתהיה דעה אמיתית ובדברים כאלה לא יכולות להיות שתי דעות, אין דבר כזה.

תלמיד: אז זו השאלה, כי בעבודה בקבוצה אני יודע בדיוק מה עלי לעשות.

אמרתי לך מה עליך לעשות, לחפש את החיזוקים למה שאתה חושב שאתה צודק ולהביא אלינו, אנחנו נשמח. ודאי.

שאלה: לגבי המכונה הפוטוגרפית. אני רואה את העשירייה שזה בעצם אני, זה החסרונות שלי. מה זה אומר לקבל כוח מעשירייה במקרה כזה?

אתה רואה שהם זה אתה?

תלמיד: אני רואה עשירייה לפי מה שקראנו פה בקטע ל"ד, שזה מכונה פוטוגרפית וזה החסרונות שלי, שאין לי מה לתקן אלא את עצמי, ואנחנו תמיד אומרים, שצריך לקבל כוח מהעשירייה.

כן.

תלמיד: אז מה זה אומר לקבל כוח מהעשירייה, אם אני יודע שזו הקרנה ממכונה פוטוגרפית?

כי בתוך העשירייה נמצא הבורא. העשירייה מביאה לי כמה יסודות, יוצרות. קודם כול אני מגלה את החיסרון שלי כלפיהם, החיסרון שלהם אלי, החיסרון שלנו לחיבור, החיסרון שלנו מהמדרגה הקודמת, מהמדרגה הבאה, החיסרון שלנו כלפי הבורא, והחיסרון של הבורא אלינו. יש הרבה מאוד. נגיד כך, עשירייה זה אותו הכלי, הנושא, שאם אני נמצא ברוחניות אני חייב הכול להרגיש מתוכו, מתוך הכלי הזה.

אז אני קודם כול צריך להזדהות איתם, כך שאין בינינו שום חלוקה, כולנו כאחד. איך שאנחנו כאחד, [כך] מרגישים את היחס שלנו לבורא כי אין יותר. במידה שאנחנו מצטרפים לאחד יש מעלינו רק אחד, כוח אחד, הבורא, ואז אנחנו מתחילים עימו לעבוד.

במה? בזה שאנחנו מחפשים איך יותר ויותר להיות מקושרים, ואז פונים אליו לדרוש מהאור המחזיר למוטב שיראה לנו את החסרונות והחסרונות האלה הופכים להיות כבר לשלבי העלייה, לרשימות, ועוד.

תלמיד: החשיבות ברורה, אבל אני בא לעשירייה ואני רואה אותם מופרדים. ואני יודע מתפיסת המציאות שזו בעיה שלי. אז איך בנקודה הזאת אני לוקח מהם כוח בשביל להפוך אותם למחוברים?

כי הם מחוברים, רק אתה רואה אותם כך.

תלמיד: אז מאיפה אני לוקח כוח?

אתה עובד במישור אחד או בשני מישורים? זה שאני רואה שהעולם הרוס, אני יחד עם זה צריך להגיד שלא, לפניי זו השכינה הקדושה. שתי רמות, על זה לא לשכוח. עד שזה יתגלה בפועל ואנחנו נעבוד בג' קווים, כך אנחנו צריכים לחייב את עצמנו.

תלמיד: אני רוצה לספר שבעקבות העצה שלך שנשים יתאחדו סביב עשיריות קבועות של גברים, התחלנו פיילוט השבוע. נשים התחילו להתארגן סביב שתי עשיריות גברים, במקביל לעשיריות שהיו להן קודם. בערך בעוד שבוע, שבועיים, אנחנו נדע פחות או יותר איך הדברים האלה עובדים. המגמה היא שלאט לאט כל החברה תתחיל לעבוד כך. אפשר לספר שאנחנו דיברנו על זה בינינו, וכבר מרגישים איך באמת הנשים מתחילות לסגור עלינו לאט לאט.

טוב, נבדוק. קבוצת גברים שסביבה קבוצת נשים, ואז קבוצת הנשים מטפלת בקבוצת הגברים. הן דואגות, לוחצות, ובהתאם לזה נראה את הגברים, עד כמה הם ממושמעים.

שאלה: האם החברה עכשיו מחכה שבועיים לשמוע את המסקנות מהם לפני שיתר הנשים מתחילות להתארגן?

אנחנו נראה. אולי לא שבועיים.

תלמיד: אני יכול להציג את התהליך שהנשים עושות. היום בערב נפגשות כל קבוצת נשים פתח תקווה, לדון ולחשוב איך לעשות את המהלך הזה בצורה נכונה עבור כל עשיריות הנשים. וזה הכיוון, הן הולכות לכיוון הזה.

הן רוצות את זה.

תלמיד: כן. יש להן רק שאלה אחת שמעסיקה אותן, במה באה לידי ביטוי תמיכה של עשיריית נשים בעשיריית גברים?

זה צריך לבוא לידי ביטוי בצורה טבעית, אני אפילו לא הייתי מדבר על זה עכשיו. במידה שהן יתאספו וידברו, אז יתעוררו כל מיני לחצים, בעיות, ואולי ההיפך, תמיכה ועזרה הדדית, התעוררות, לפי זה נדבר. אני לא חושב שיש משהו שעכשיו צריך לקבוע מראש. אבל זה יכול לתת התקדמות חזקה, זה יכול להיות. ויכול להיות שאותן נשים שלא כל כך נמצאות בחיבור, נשות בני ברוך, כן ירצו בזה דווקא להשתתף. זה חשוב. זה הכול תלוי גם בכמה הבעל בכול זאת יתייחס לאישה בבית, שידעו שבהן תלויה השגת המטרה הרוחנית שלהם.

תלמיד: יש פה קבוצת נשים חזקה וגדולה, יש 450 נשים שמחולקות לעשיריות, יש להן סך הכול 35 עשיריות. לכן הן משתדלות לא לעשות את המהלך בפזיזות אלא דווקא לקחת בחשבון את כולן, שהמהלך יכלול את כולן.

כחצי מהן כאלה שאין להן בעלים?

תלמיד: כן, הן גם יהיו חלק מהעשיריות.

כן, ודאי שכן.

שאלה: אני מניח שכשתהיה כזאת תמונת מראה של עשיריות גברים וסביבן עשיריות נשים, אז בעשיריית נשים יהיה שילוב בין נשים שהבעלים שלהן בעשירייה המקבילה לנשים שהן לא נשואות והן גם בעשירייה הזאת. נניח שאני אישה שאין לי בעל בעשירייה המקבילה, איך אני צריכה להתייחס לעשירייה הזאת?

בזה שאני דואגת לזה שהעשירייה הזאת תתקדם כמו שצריך, לחיבור, לאיחוד, לערבות, לברית. והעתיד שלי תלוי בזה.

תלמיד: זאת אומרת, אין פה הבדל?

כשאנחנו מדברים על קבלת התורה, עמדו כל הגברים סביב הר סיני והנשים סגרו אותם מבחוץ. עשינו פעם כזה דבר בגני התערוכה, יש לנו אפילו צילום מלמעלה איך זה קרה, אבל זה היה מוקדם מדי, ראיתי שזה לא מסתדר, ועכשיו זה קצת אחרת. אני לא רואה בזה שום בעיה, כמו בקבלת התורה, כל הגברים סביב ההר, כל הנשים סביב הגברים. בעניין כאיש אחד בלב אחד, בינתיים כביכול יש ביניהם חשבונות, אלה הגברים שלנו וההם לא הגברים שלנו וכן הלאה, זה לצורך התקדמות יותר ממשית. אבל אחר כך, מתי בדיוק אני לא יודע, זה יעלם. כל הפרטים האישיים האלה יעברו ואינם.

תלמיד: עוד הבחנה אחת שדיברנו. עכשיו אנחנו בעשיריות קבועות כבר כמה חודשים. לפני כן, היו לנו איזה שלוש שנים גם עשיריות קבועות. כשהיינו בעשיריות הקבועות הקודמות, הראשונות נקרא להן, אני זוכר שהעשירייה שלי כך בדיוק הייתה בנויה, הייתה לנו עשיריית גברים והייתה לנו עשיריית נשים מקבילה. זאת אומרת, זה לא איזה חידוש גדול או פיילוט שלא היה בעולמנו. ויש לנו מהעבר הבחנות מאוד מאוד טובות. אני זוכר נגיד גם מבחינת תמיכה בחבר, אם האישה או הגבר הם באותה עשיריה מקבילה, אתה יודע הכול. החבר חס ושלום בירידה, מיד אתה מקבל תמיכה, זה כמו שני צדדים של מטבע, זה מזין זה את זה. הניסיון שלי מאז היה מצוין.

לכן אני לא מבין איזה ניסיון חדש זה שלא היה בעולמנו, היה והיה מצוין. פשוט מאז שעברנו לאלף גוונים באמצע, אנחנו הגברים, אז אמרנו שלא נשגע את הנשים עם כל השיגעונות שלנו שהחלפנו פעמיים ביום עשירייה, פעמיים בשבועיים, וכן הלאה. אבל אם עוד פעם חזרנו לקבועות, כבר יש לנו בזה ניסיון של שלוש שנים, בעיניי היה מצוין.

מצוין. בסדר, שיהיה מצוין. האם יהיו עוד צורות? אני לא יודע. אבל לקבל את הצורה הזאת כצורה באמת הכי טבעית, רוחנית וגשמית.

שאלה: מה שלא ברור לי בעניין החיפוש בתוך החלל הזה, זה משהו שצריך לעשות כל רגע או איך זה בדיוק עובד?

צריכים לחפש כל רגע. וזה כתוב בהרבה מאמרים שאנחנו צריכים לחפש תמיד מקום, צורך לגדלות הבורא.

תלמיד: והמאמץ לברר את מה שחסר, זה משהו שאני עושה רק במחשבה, או אם הגעתי לכול מיני מסקנות, אני בא לעשירייה שלי ואומר ככה וככה מצאתי, בואו נעשה דבר כזה או אחר?

אני לא יכול להגיד, תראה את זה מהחיים. צריכים הכול ללמוד מהחיים. אתם צריכים לשמוע עוד פעם שיעור, לציין כמה נקודות חשובות ולממש אותן בחיים. אחר כך אולי שוב לשמוע שיעור, לציין כבר נקודות אחרות שאתם לא שמעתם קודם ושוב לממש אותן בחיים. וכך תתקדמו.

שאלה: לגבי תפיסת המציאות. יותר קל לי לראות את הבורא מאחורי אותו הכלב, כמו שאמרת, ומורכב מאוד או בלתי אפשרי מאחורי החבר. עד כמה האיכות של ההתקדמות שלי מושפעת בין אם אני מנסה לראות את הבורא מאחורי הכלב או מאחורי החבר, או שזה היינו הך?

אתה צריך לראות את הבורא לפחות מאחורי כל דבר ודבר שבמציאות, גשמית, רוחנית, דומם, צומח, חי, מדבר. כל מה שמצטייר בך זה הוא מצייר לך. לא סתם אתה רואה אותו או לא רואה אותו. הוא מצייר לך, מייצב לך את המציאות מצד אחד, ומצד שני בשביל מה הוא עושה לך את זה? כי כלפי המציאות הזאת אתה צריך לעשות עכשיו פעולה שהבורא הוא יהיה חשוב בעיניך, כך שכול המציאות הזאת לא תהיה חשובה בעיניך עד כדי כך שהיא תעלם. ואז אתה תתחיל להרגיש, מה פתאום עכשיו אני מרגיש את המציאות הזאת שאני נמצא בה עם החברים, ולא מציאות אחרת שאני נמצא שם באיזה במקום אחר שבעולם? וכן הלאה. זאת אומרת, תתחיל לגלות את יחס הבורא אליך דרך תפיסת המציאות, דרך חשיבות הבורא בתפיסת המציאות.

שוב, אלה דברים שלא היו שייכים היום לשיעור. השיעור שלנו הוא בכול זאת נשאר בזה שלגלות חיסרון לגדלות הבורא בכול רגע, בכול מצב, מכול דבר שמתגלה לפנינו. זה החשוב.

(סוף השיעור)

---

1. על כי כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים, לא יז)↩