שיעור בוקר 06.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1356,

מאמר "מהו ענין מרגלים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1356, "מהו ענין מרגלים, בעבודה".

מהו ענין מרגלים, בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ה
1990/91 - מאמר 35

"הזה"ק (שלח דף כ"ח ובהסולם אות פ"ב) אומר וזו לשונו "אמר רבי יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו "על הכל". היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר רבי יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם, שפירושו, מי יכול להם, כי עז העם. כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה", עד כאן לשונו.

ויש להבין איך שייך לומר בעבודה דבר כזה על הקב"ה, הלא מדברים באנשים שרוצים להתקרב להקב"ה. איך שייך לומר, שאין הם מאמינים שהקב"ה הוא כל יכול. ובהזה"ק (דף כ"ב ובהסולם אות ס"ג) אומר וזו לשונו "וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

ויש להבין מהו החטא של המרגלים, אם הם אמרו שהכל אמת, רק מי יכול לזכות בה. היינו, שהם אמרו, שאין הם ראויים לטוב, כמו שכתוב "טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה", אם כן מדוע החטא כל כך גדול.

במדרש רבה (שלח ט"ז ז') אומר וזו לשונו "רבי יהושע אומר, למה היו דומין (המרגלים). למלך, שזימן לבנו אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו המלך לבנו, אשה נאה ובת טובים ועשירה. אמר לו הבן, אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין לאביו. מיד הקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה אם אומר לו, איני מראה אותה לך עכשיו הוא אומר כעורה היתה, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר לו, ראה אותה, ובשביל שלא האמנת בי קונם, שאין אתה רואה אותה בבתיך, אלא לבנך אני נותנה".

וזה קשה, שמשמע שהקב"ה הראה את הארץ כי טובה היא, הלא המרגלים לא ראו את הארץ הטובה, כי אמרו שלא ראו שמה שום טוב, אלא שאמרו, שרק דברים רעים ראו שם, שאמרו שהיא "ארץ אוכלת יושביה היא". אם כן מהו המשל של בן מלך.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים להבין את מה שאנו לומדים, שיש לפנינו ב' דברים:

א. לקבל טוב ועונג, שזוהי מטרת הבריאה.

ב. איך להשיג את הטוב ועונג. היות שאנו רואים, הגם שכולם בדעה אחת, שצריכים לקבל טוב ועונג, אבל בלי יגיעה אין אדם משיג שום דבר. והיגיעה היא, שאנו צריכים לתת איזה תשלום לבעל הבית, שירצה לתת לנו את מה שאנו רוצים. ובעבודה נקרא זה "רצון להשפיע", שרק בכלים דהשפעה יכולים לקבל שפע דקדושה, שזה הוא ענין שלמדנו, "קדושים תהיו כי קדוש אני", שהכל צריך להיות בעל מנת להשפיע.

ומטרם שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, הוא מונח תחת הצמצום וההסתר שנעשה על השגחה העליונה, שאין האדם מסוגל לראות את האמת. כלומר, שאין האדם רואה בהשגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים בהנהגת טוב ומטיב, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא בספר "שמעתי", במאמר "אמונת רבו") על מה שכתוב "עינים להם ולא יראו", שהאדם צריך להאמין באמונת רבו, על מה שהרב סידר לנו סדר עבודה בבחינת הימין. שאז האדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב, כלומר שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טוב.

ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, על זה הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", ש"להם" פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא "להם", אז "ולא יראו" את האמת. ומהו הרשות הרבים, היינו ב' רצונות.

זאת אומרת, שיש לאדם רצון לקבל לתועלת עצמו, שהוא רצון אחר מרצון הבורא, שרצונו יתברך הוא להשפיע, והאדם רצונו רק לתועלת עצמו. לכן בזמן שהאדם הולך לעשות בקורת על מה שהבורא נותן לנו, אז הוא רואה רק סבל ויסורים, מטעם שיש בעולם ב' רצונות.

אם כן, בזמן שהאדם צריך לתת תודה לה' ולומר "ברוך שאמר והיה העולם", לתת שבח והודיה על זה שהבורא נתן לנו עולם מלא כל טוב, והוא רואה עכשיו את ההיפך, אז מוטל על האדם להתאמץ וללכת למעלה מהדעת, ולומר, שכל מה שהוא רואה אינו אמת, ולהאמין במה שכתוב "עינים להם ולא יראו" את האמת, כנ"ל.

נמצא שכל עבודה ויגיעה שהאדם צריך לתת, הם בכדי להשיג את הרצון להשפיע, שרק אז האדם מסוגל לראות, איך שהבורא ברא עולם מלא כל טוב, עד כדי כך, שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו יתברך כיום שנבראו בו שמים וארץ". והוא מטעם שאצל הבורא אינו נוהג ענין של זמן. לכן ראה תיכף את שלימות הבריאה בגמר תיקונה, כי מטרת הבריאה היתה כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ואצלו יתברך עבר ועתיד הכל שוה לפניו, וממילא ראה אז את הטוב ועונג מה שהנבראים מקבלים.

אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, בכדי להשיג את הרצון להשפיע, אז מתחיל הסדר של עליות וירידות. היות שבכל דבר יש דברים "מה שטוב לזה, רע לזה". אלא הכל צריך להיות ממוזג. ולכן יש הרבה פעמים, שהאדם אינו שומר את שביל האמצע שיש ביניהם, אלא שהוא נוטה לצד האחד יותר מצד השני, והוא מקלקל את הכל.

וידוע, שבעבודה דלהשפיע האדם צריך ללכת בב' קוים, הנקראים "ימין ושמאל". כי "ימין" נקרא שלימות, ו"שמאל" נקרא בעבודה דרך הצריכה תיקון. ובגלל זה יש לנו בעבודה ב' סדרים:

א. שירות ותשבחות, שזה שייך לבחינת שלימות. כלומר, בזמן שהאדם שבע רצון מהנהגת הבורא, איך שהוא מתנהג עם האדם, אז האדם נותן תודה לה', על הטוב שה' נותן לו.

ב. תפלה ובקשה, שזה שייך דוקא בזמן שהאדם רואה, שיש לו חסרונות, והאדם רוצה שה' ימלא חסרונותיו. אז האדם מבקש מה', שימלא את מבוקשו. אולם היות שהם מנוגדים זה לזה, כלומר בזמן שהאדם נותן תודה לה', ובטח האדם כשהוא נותן תודה, האדם צריך להשתדל שיתן לה' תודה רבה, שענין התודה יש להעריך לפי גדלות הטוב שהבורא נתן לו. אם כן מוטל להאדם לצייר לעצמו את גדלות וחשיבות שבדבר. היינו, שהאדם אומר, שלא מגיע לו הטוב הזה, מה שה' נתן לו.

אם כן איך הוא יכול לומר אח"כ, שהוא בעל חסרון, כי בטח שתפלה צריכה להיות מעומק הלב, זאת אומרת שירגיש את חסרונו בכל אבריו, אחרת אין התפלה מעומק הלב. אם כן איך אפשר לומר, לאחר שנתן תודה לה' בגלל רב טוב שקבל, לומר אח"כ שהוא בעל חסרון, ולהתפלל ולבכות שהבורא ימלא משאלותיו.

לכן אלו ב' דברים גורמים ירידות ועליות, מטעם שכל אחד מבטל את השני. אבל יש להבין בגלל מה צריכים את שניהם, מדוע לא מספיקה תפלה או תודה, אלא שצריכים את שניהם. רק היות, שאי אפשר להיות בנושא אחד בזמן אחד, אנו מסדרים זה אחר זה.

היינו, מקודם אנו נותנים תודה לה', בגלל שהוא בחר בנו מכל העמים, הגם שאנו שפלים פחותי ערך לגבי גדלותו יתברך, והוא בחר בנו מכל העם. וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". אם כן כשהאדם נותן תודה לה', מטעם שה' מטיב עמו, היינו בטח שה' נתן לו כל מה שצריך, ואם כן איך יש מקום אח"כ להתפלל על צרכיו שחסרים לו, והתפלה תהיה מעומק הלב.

והתשובה היא, כי מצד אחד האדם צריך לקבל חיות בזמן עבודה. כי בזמן שאין לאדם ממה לחיות, אין דעתו מיושבת עליו, ואין בידו לקיים תו"מ כמו שצריך להיות הכל מסודר, כמו שכתוב "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך". הרי שיש סדר שלם בקיום תו"מ. ואם אין האדם מיושב בדעתו, אי אפשר שתהיה עבודתו לפי סדר שצריך להיות. לכן כשהאדם מסדר שבחו של מקום, ועד כמה שאפשר הוא מצייר לעצמו את גדלותו וחשיבותו של הבורא, מזה האדם יכול לקבל חיות, להרגיש את חשיבותו של הבורא, שהבורא נתן לו מחשבה ורצון לדבר אליו. ומזה האדם צריך לקבל הרחבת הדעת.

כי האדם צריך לצייר לעצמו, איך האדם היה במצב רוח מרומם, אם איזה גדול הדור, שכל העולם משבחים אותו, והאדם הגדול הזה נתן לו רשות לדבר אליו, ובאיזה מצב רוח מרומם היה אז, כי בזמן שהיה לו התענוג הזה, שהוא יכול לדבר עמו, לא היה מרגיש שחסר לו משהו בעולם. שהתענוג שהאדם מרגיש בשיעור יותר מהרגיל משכיח מהאדם את כל דאגותיו, וכל גופו מסור להתענוג שהוא מקבל עכשיו. זאת אומרת, אם בשעת קבלת התענוג, יש לו מקום בראשו לחשוב על משהו חוץ מהתענוג שהוא מקבל עכשיו, זהו סימן שאין התענוג הזה שהוא מקבל עכשיו בשלימות.

לכן בזמן שהאדם מצייר לעצמו שהבורא נתן לו רשות לדבר עמו, לא חשוב מה שהוא מדבר, אלא החשיבות, שיש לו הזדמנות לדבר עם הבורא, מזה האדם צריך לקבל שמחה ותענוג שיש לו זכיה כזו. נמצא, שעבודת הימין היא, שהאדם צריך להאמין שהוא מדבר עם הבורא, ולא חסר לו עתה שום דבר.

אולם על האדם לדעת, שכל דבר התלוי באמונה, אין הגוף מסכים לעבודה זו. ובעיקר כי עבודה זו היא בבחינת התיקון. וכל דבר השייך לתיקון, יש התנגדות להגוף. וזה נמשך מצד שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים. לכן יש על זה עבודה רבה.

ועל עבודת הימין, שהאדם מתחיל לזלזל בה, מסיבת שהוא מתחיל לעבוד בקו המנוגד לימין, שהוא קו שמאל, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי עבודת הימין, שהיא עבודה בבחינת השלימות ובבחינת האמת, היינו שהאדם צריך להאמין, שהבורא הוא גדול וחשוב, והאדם הוא בחינת שפל בתכלית, נמצא ששניהם אמת. בקו זה קשה ללכת, והגוף מתנגד ואמר, כי האדם במצב של ימין נקרא בחינת "ברוך", היות שהוא "שמח בחלקו", כנ"ל, ואינו חסר לו כלום. אז האדם מוכשר לקבל שפע מלמעלה, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", שבבחינה זו יש לו דביקות עם הבורא. לכן דוקא במצב הזה האדם מוכשר לעלות בדרגה.

אולם צריכים גם כן ללכת בקו שמאל, שהיא הדרך לראות איך האדם רואה את החסרונות מה שיש לתקן. כלומר, בבחינת הימין, העבודה היא אך ורק לצייר את גדלות ה', ולהאמין בגדלות וחשיבותו של הבורא. אבל בחינת שמאל, היא דוקא להסתכל על האדם עצמו, לראות את החסרונות שיש בו, בכדי לתקן את עצמו שלא יהיה בו שום חסרון. ועיקר החסרון מה שהאדם צריך לראות, הוא הרע שיש בו, כלומר מהו עיקר הרע שצריכים למצוא, שמשמע שצריכים לחפש ולמצוא.

בטח כל אדם יודע שיש בו רע. אלא הענין הוא, שצריכים לדעת מהו שורש הרע, שהוא המפריע להאדם, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב שיש בהעולם. כי העולם נברא לאיזה צורך, והצורך לבריאת העולם, אמרו, שהוא מטעם "שרצונו להטיב לנבראיו". והיות שהאדם סובל בעולם יסורים, ושואל, למה כך נראה לעינינו, אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לדעת, שהיה תיקון על מטרת הבריאה, וזה היה בכדי שלא יהיה ענין בושה בעת קבלת השפע. וזה יכול להיות רק אם בעת קבלת השפע יהיה בעל מנת להשפיע, אז אין מקום לבושה.

לכן רק אז, שהוא יאמין באמונת חכמים, שצריכים להשיג כלים דהשפעה, אחרת אי אפשר לקבל את הטוב, מה שהנבראים צריכים לקבל, אז האדם בא לידי הכרה, שכל הרע הוא רק הרצון לקבל לתועלת עצמו. והאדם צריך לעשות כל הפעולות שישנן בעולם, כדי לבערו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני". ואז הוא יזכה להטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.

ובהאמור יוצא, שצריכים לעבוד בשני אופנים:

א. בדרך הימין, שזהו זמן שהאדם עובד, שירגיש שיש להאדם שלימות. והוא שבע רצון ממצבו, ובזה הוא יכול לתת תודה להבורא. ואז הזמן שיכול לקבל מלמעלה שפע להתקדם במעלות הקדושה. אולם הגם שאז הזמן לקבל שפע מלמעלה, אבל לא חסר לו שום דבר, כלומר אין לו כלים לקבל את השפע, לכן צריך לעבור לקו השני, הנבחן לבחינה "שמאל".

ב. הוא דרך השמאל, ע"י הבקורת שהאדם עושה על עצמו. כנ"ל, שקו ימין נקרא, שהאדם מסתכל רק על הבורא, היינו להבין ולהשכיל בשיעור גדלות הבורא, ולא על עצמו, לראות מה שחסר לו, אלא להסתכל על מה שיש לו, היינו מה שהבורא נתן לו, ולתת על זה תודה לה'.

אבל דרך השמאל היא להסתכל על עצמו, כמה רע שיש לו, ומהו הרע שיש בו, ולהשתדל לתקן את זה. ואז מתחיל ענין של מרגלים, שהוציאו שם רע על הארץ, שענין "ארץ" הכוונה על מלכות שמים, שאמרו, שענין זה של מלכות שמים זה לא בשבילם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "אמר רבי יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו על הכל, היינו על הארץ ועל הקב"ה. וזה משמע מה שכתוב "אפס כי עז העם הזה", שפירושו, מי יכול להם. כלומר, אפילו הקב"ה לא יכול להם. והוציאו שם רע על הקב"ה.

כי אמרו, היות שאנו נולדנו בטבע לעשות הכל לתועלת עצמנו, ואיך אפשר לקבל עול מלכות שמים על הכוונה לתועלת ה', היינו לעשות הכל בעל מנת להשפיע. והלא התחלנו הרבה פעמים בעבודה זו, ולפי דעתנו עשינו כל מה שביכולתנו, ולא די שה' לא עזר לנו להתקדם משהו בעל מנת להשפיע, אלא אנחנו הלכנו אחורה. אם כן עלינו לקבוע, שגם ה' לא יכול לעזור לנו לצאת משליטת הרצון לקבל, אחרת היינו צריכים לזוז משהו קדימה. אלא אחרי כל היגיעה, שהשקענו בכדי להשיג את הרצון להשפיע, לפי דעתנו, הלך הכל לריק. אם כן אנחנו נמצאים במצב, שאין לנו עולם הגשמי ולא עולם הרוחני.

וזה שכתוב "שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה". היינו כנ"ל, שהם ראו, שלא מתקדמים בעבודה. ומה היה החטא, שהם היו צריכים להאמין בה', שכל אלה הירידות, שהם מרגישים בעבודה, אין זה מטעם שלא הולכים קדימה, אלא כל פעם שהאדם רואה שהוא רחוק מהמטרה, הוא בכדי שיתגלה לו צורך אמיתי לישועתו יתברך. והצורך נקרא "כלי לקבל את המילוי". אלא מה היה חסר שם, שלא היו יכולים להמשיך, ורצו לברוח מהמערכה, הוא מטעם חסרון של קו ימין.

וענין ימין הוא כנ"ל, שהאדם מוכרח לקבל חיים בזמן העבודה. וחיים מקבלים דוקא מבחינת שלימות, שזה יכולים להשיג דוקא בזמן, שהאדם לא מסתכל על עצמו, אלא על הבורא, וכל ההתאמצות תהיה רק לחשוב על גדלות ה', ולא על עצמו, כלומר מה שהוא קנה איזו התקדמות בעבודה. אלא יחשוב, כמה זכיה יש לו בזה, שיש לו איזה מגע עם רצון הבורא.

זאת אומרת, בזמן שהוא עושה איזו מצוה, או אומר איזו ברכה, וכדומה, אז האדם צריך לומר, אני שמח בזה, שאני מאמין, שאני עושה רצון ה', בזה שאני מקיים מצוותיו, הגם שאני מבין, שצריכים לקיים מצות המלך בחשיבות יותר גדולה, מכפי שאני מתייחס לעשיית המצות, אבל אין בידי להעריך את חשיבות המעשה, אפילו שהמעשה אינו בשלימות. אבל אני שמח בזה, שה' נתן לי רצון וחשק, לעשות משהו בקיום תו"מ, אפילו שאין המעשים האלו חשובים כל כך. אבל לי גם זה חשוב, בזה שיש לי עתה מקום לומר, שאני עושה רצון ה'.

ומזה האדם צריך לקבל חיות ושמחה, מטעם שזה הוא אמת, שהבורא הוא גדול. לכן האדם, בזמן שיש לו רצון לעשות משהו בעבודה, זהו חשוב מאוד. והאדם צריך להאמין, אפילו כשהאדם עושה מעשים בדרך הכפיה, גם זה חשוב, מטעם היות מבחינת המעשה אין מה להוסיף, והמעשה עושה את שלו.

לפיכך, כיון שהמרגלים לא הלכו גם בימין, לכן רצו לברוח מהמערכה, ואמרו, שגם הבורא לא יכול לעזור להם. כלומר, שהם הבינו, שהבורא צריך לקרב אותם בדרך שהם מבינים, לא בדרך שהתורה מחייבת אותנו, כמו שכתוב שיש "ב' כתובים, שמכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". לכן המרגלים, שסטו ללכת בקו שמאל ועזבו את הימין, לכן ראו, שאין הם יכולים ללכת ולירש ירושת הארץ. והכל היה מטעם שלא הלכו בדרך הנכונה, כפי שמשה סידר להם.

וזה שכתוב "למלך, שזימן לבנו אשה, ואמר, אני מראה אותה לך, (אבל) קונם, שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה". ושאלנו, הלא המרגלים לא ראו אותה, שהיא נאה ובת טובים ועשירה. ויש לפרש זה על דרך עבודה, ש"אב ובן" הוא "סיבה ומסובב", ההווה נקרא "אב" והעתיד נקרא "בן". וברוחניות נקרא "ראיה", השגה. והיות שהם לא הלכו בדרך הנכונה, לכן לא יכלו לראותה "בביתך", היינו במצב שהם נמצאים בכלים דקבלה. אלא "לבנך", היינו לאחר שתעשו תשובה, היינו שתזכו לקבל כלים דהשפעה, אז אתם יכולים לראות את כל המעלות טובות שיש בירושת הארץ, מה שה' הבטיח לאבותינו."

המאמר הוא די עמוס.

שאלה: למה קו ימין הוא שלמות, אמת?

כי ימין זה נתינה, ושמאל זה קבלה.

שאלה: איך לעבוד במחשבה ולהבדיל את עצמי מהמרגלים ולא לדבר רע על הבורא והחברים?

רק על ידי תרגילים. אני צריך לראות שכל ההפרעות שיש לי כלפי הדרך, כלפי הבורא וכלפי החברים, ניתנו לי במיוחד בכוונה כדי שאני אתעלה מעליהן.

שאלה: מהו "חטא המרגלים" בעבודה הרוחנית?

על זה כולכם צריכים לענות. זה חוסר אמונה בעצם.

שאלה: איזו בקרה יש על כך שאפשר לגעת בשמאל רק במידה שהימין מספיק חזק?

כשאתה אוחז בעשירייה, אתה סומך עליהם שהקשר שלך איתם יהיה תמיד יותר חזק מהקשר שלך לשמאל.

תלמיד: איזה ביטחון יש שהשמאל לא יתגבר פתאום כמו המרגלים?

אם השמאל יתגבר אז תוכל להתגבר עליו שוב. אם אתה קשור לעשירייה, אם אתה יכול לקשור את עצמך אליהם ואותם אליך, אז אתה תמיד צריך להיות מכוסה בימין.

תלמיד: ואין פחד שהשמאל יגדל?

פחד זה טוב, הפחד הוא כדי להגביר את הימין.

תלמיד: אז תמיד לחזור לעשירייה, לחזור הביתה.

כן. זה לא כל כך חלק אבל זו בעצם המגמה.

שאלה: רב"ש תולה את תיקון הבריאה במימוש מטרת הבריאה ומדבר על השבירה בעולם הנקודים, ואנחנו מדברים הרבה על חיבור בינינו.

כן.

תלמיד: הוא אומר שאי אפשר לקבל בעל מנת לקבל את השפע, ורציתי לשאול איך הקשר בינינו, החיבור בינינו מתקשר לכך שאני לא אגע בעל מנת לקבל, נגיד כשאני אוכל, שותה, חושב, עושה כל מיני דברים.

זה תלוי בחשיבות, איפה הבורא לעומת איפה שאתה רואה את עצמך.

תלמיד: ואם אני שם את העשירייה ביני לבין הבורא זה עוזר לי להיות מכוון נכון אליו?

כן.

תלמיד: איך?

בזה שאתה מחבר לעצמך את העשירייה.

תלמיד: במה זה עוזר לי לא לקבל בעל מנת לקבל?

יש לך עוד כוחות של העשירייה לעומת הכוח שלך שאולי לא יכול לעזור לך לעת עתה.

תלמיד: זה מגדיל לי את חשיבות הבורא לעומת הרצון בעל מנת לקבל?

כן, ודאי.

שאלה: אחד הכלים שיש לנו הוא תפילה. בתפילה יש הודיה ויש חיסרון, בקשה. כשנמצאים בהודיה, שהיא קבלת המרות של חוקי הטבע והזדהות איתם, לפחות איך שאני מבין זאת, איך עוברים לחיסרון, לבקשה?

מה חסר לך?

תלמיד: הרצון להיות דבוק, להישאר באותה נקודה של קו ימין.

בסדר. תברר את זה ותתפלל.

שאלה: באיזו מידה אדם צריך להרגיש את כוח האמונה לפני שהוא מעורר את החיסרון?

הוא צריך להתקשר עם כוח האמונה ולהיות במסירות נפש אליו כך שנדמה לו, שמה שלא יבוא, הוא ינצח, יינצל.

תלמיד: אנחנו ממהרים להעלות תפילה, לעורר את החיסרון, לבדוק איפה לא בסדר.

כן.

תלמיד: אבל יוצא מפה שבכדי שנגיע למצב כזה שאנחנו בכלל מרשים לעצמנו להסתכל על החיסרון, מה חסר לתיקון, אנחנו צריכים לבנות הרבה מאוד חיבור והרבה מאוד כוח.

זה נכלל באותה עבודה.

תלמיד: התפילה בתחילתה צריכה ללוות את התהליך של בניית האמונה, ואחרי זה צריך להתחיל לחפש מה עוד צריך להוסיף כדי לתקן. אני מנסה לברר את שלבי העבודה, כמו שרב"ש אומר, שיש סדר מאוד ברור בעבודה בתורה ומצוות. אני מנסה לברר באיזו מידה אנחנו צריכים להרגיש שיש לנו מספיק כוח בכדי להתחיל ולעורר את החסרונות.

זה תלוי במידת אחיזתך בבורא, בימין, בחיבור, בחברים. ככל שאתה אוחז בהם, כך אתה יכול להתקדם.

תלמיד: אנחנו עוברים בעצמנו מקו ימין לקו שמאל או שאנחנו מחזיקים בימין והבורא מעורר את השמאל?

בדרך כלל הבורא מעורר את השמאל, אבל אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב על הגברת הימין.

שאלה: כתוב בסוף המאמר שאב זה הווה, ועתיד זה בן. מה זה "הווה ועתיד", או "אב ובן" בעבודה?

הווה ועתיד.

תלמיד: זמנים רגילים?

מצבים.

תלמיד: אנחנו צריכים להיות דבוקים בעתיד, זאת אומרת במצב הבא?

אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לגדל את העתיד.

שאלה: רב"ש אומר שבכל התהליך הזה שאנחנו עושים בינינו ביומיום, אנחנו צריכים להיות מיושבים בדעת. מה זה אומר להיות מיושבים בדעת? איך אני מגיע כל יום לשיעור, לחברים בעשירייה ואני מיושב בדעת?

אתה רוצה להתעלות מעל מה שהיה לך עד כה ולהשתדל לקבל מצב חדש.

תלמיד: כל הזמן לדרוש את המצב החדש.

כל הזמן.

תלמיד: קודם כל הודיה גדולה על המאמר הזה, כמו שטיפה כזאת וכך כל המאמרים. כשמתחיל את העבודה בשמאל וימין, באיזה שלב מגיע לנקודה כזאת שמרגיש שלא השיג כלום, לא בגשמיות, לא ברוחניות שאין לו כלום. קודם כל, למה מגיעים לנקודה כזאת? למה מרגישים את זה?

כי זו הנקודה הכי נכונה כדי לעשות בירור הנכון, שאין לי שום דבר, ואין לי לא הווה, ולא עתיד, ואני בחוסר כוח, וחוסר מוח, ולא יודע מה לעשות עם עצמי.

תלמיד: זו אינדיקציה להתקדמות?

כן.

תלמיד: וברגע הזה איך לתפוס אותו, מה נכון לעשות?

אתה מחזיק בקבוצה ואתה משתדל להיכנס בה יותר כי שם אתה מוצא את השלב הבא שלך.

שאלה: איך נוכל להשתמש במרגלים בצורה חיובית?

אנחנו לוקחים את שאלות המרגלים ועל פניהן אנחנו רוצים להתעלות. מרגלים זה לא אנשים פשוטים, הם חכמים, הם הולכים תמיד קדימה, הם שליחים. ולכן בזה שמשתדלים לעבוד איתם ונגדם, אנחנו מתקדמים. בלי מרגלים אי אפשר.

שאלה: כשאני רואה את החברים בחוסר כוחות, איך אני בכלל רואה את הפגמים של עצמי ולראות שהבורא לא עזב אותי.

אני קודם כל חושב על החברים, כי בהם אני תלוי. ולכן כל הזמן לברר מצבים ואיך אני מחזיק בהם, איך מבקש עבורם ואז אני מתקדם איתם. כל עבודת המרגלים, שהם רואים שאם הם הולכים קדימה, אם רוצים ללכת קדימה, הם חייבים יותר ויותר להיות דבוקים.

שאלה: מה שהחבר שואל, זה נניח אני רואה את החברים בחוסר כוחות, איך לא להרשיע את הבורא, איך לא לראות שהבורא נטש אותם, עזב אותם?

ודאי שאני רואה גם את זה, אבל אני לא רוצה להיות דבוק בדעה הזאת. אבל לראות אני רואה. אני צריך להבין אותם גם בזה, במה הם נמצאים.

שאלה: מה שלא ברור לי, הוא מצד אחד אומר שבקו ימין אדם צריך להסתכל רק על הבורא, על הגדלות שלו והחשיבות שלו ולא לראות מה שחסר לו, לא לערב שמאל בימין.

ואז בקו שמאל הוא צריך להסתכל על עצמו, כמה רע יש לו ומה הרע שבו ולהשתדל לתקן אותו. ואז הוא כותב פה פסקה שהיא לא ברורה לי, "ולכן יש הרבה פעמים, שהאדם אינו שומר את שביל האמצע שיש ביניהם, אלא שהוא נוטה לצד הראשון יותר מלצד השני, והוא מקלקל את הכל." אבל הרגע הוא אמר לנו שכשנמצא בימין להיות רק בימין, וכשבשמאל רק בשמאל. אז מה זה הקו הממוזג הזה?

איך הוא יתקדם אם הוא לא ימזג את שני הקווים האלו וילך באמצע, בקו אמצעי? זה העיקר. אחרת לא תהיה לו התקדמות.

תלמיד: מה זאת הפעולה "למזג" את שני הקווים?

שלוקח משמאל ככל שמסוגל כדי לערבב אותו עם ימין ולהתקדם.

תלמיד: זאת אומרת אחרי שהוא כבר נמצא בשמאל, שזה מצב מאוד מאוד מתקדם אז הוא צריך שוב לחזור ימינה, וזה המיזוג.

רק הפוך, הוא צריך להיות בימין ולחזור לשמאל ואז לקחת משמאל עד כמה שאפשר לתקן על ידי ימין.

תלמיד: כן, שבזה המרגלים כבר עוזרים לו.

ודאי. הוא ימזג את שתי התכונות הללו.

שאלה: אם אני מודה לבורא, אני עושה את זה בצורה הכרתית או שהבורא הוא הראשון והאחרון. איך לברר?

לא. אתה צריך להכיר בכך שאתה צריך להודות לבורא וכך כל אדם בקבוצה.

תלמיד: אני יכול לעשות את זה בצורה הכרתית, ללא המרגלים, ממש מתוך הלב, בצורה כנה?

בלי מרגלים אי אפשר, לא תהיה לך סיבה.

שאלה: כשבן אדם מסכים עם הבורא הוא מקבל יותר מכשולים. האם זה כדי לחזק את ההבנה והכוח בדרך?

כן.

שאלה: מה זה לערב את הימין עם השמאל עד כמה שאפשר?

שהרצון לקבל גם ייכנע כלפי הצעד קדימה.

תלמיד: קו השמאל, האם ניתן להגיד שזה המרגלים?

כן.

שאלה: כתוב "לכן אלו ב' דברים גורמים ירידות ועליות, מטעם שכל אחד מבטל את השני. אבל יש להבין בגלל מה צריכים את שניהם, מדוע לא מספיקה תפלה או תודה, אלא שצריכים את שניהם. רק היות, שאי אפשר להיות בנושא אחד בזמן אחד, אנו מסדרים זה אחר זה."

אנחנו לא יכולים להיות בשני מצבים, כותב לנו פה רב"ש. בין תפילה לבין הודיה, מה נותן לנו את הכוח ללכת בצד ימין או שחלילה למי שפורש ועוזב את העבודה ללכת לצד שמאל, שהוא מרשיע את הבורא?

תלמיד: מה נותן לנו לבחור בדרך קו ימין, וללכת בהודיה.

אם מדובר על מעשה, זה מפני שאני דבוק בחברים.

תלמיד: הדביקות בחברים לא נובעת מקו ימין? זה לא אותו כוח הימין שמקדם אותנו לעבר הבורא, לדביקות?

נגיד שכן.

שאלה: איך לא להיות בביקורת על מה שהבורא שולח לנו?

על ידי זה שאתן מחוברות יחד עם החברות וכל הזמן רוצות לעלות למעלה את גדלות הבורא בעיניכן.

שאלה: איך אני יכולה לשמור את החברים בדרך כאשר כל העולם משמיץ את הבורא?

את אומרת "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"¹, כך את מסתכלת על העולם. במקום העולם חשובה לך רק קבוצה שלך, ואת דבוקה אליהן ורק בדבקות אליה את משיגה את המטרה, והבורא מתגלה במרכז הקבוצה.

שאלה: האם כוח האמונה בעצם גדל בנו ממצב למצב וכל פעם הבורא מציב בפנינו מכשולים יותר גדולים, ואז בצורה כזאת אנחנו בעצם מגדילים את כוח האמונה?

נכון. כך אנחנו עולים בסולם המדרגות.

שאלה: מה עליי לעשות כדי שנהיה כל הזמן בדאגה כלפי הבורא?

להיות מחוברת עם החברות ובזה להכין את עצמך להיות קרובה לבורא.

שאלה: במאמר כתוב שהעבודה בקו ימין, היא כשהאדם צריך להאמין שעכשיו הוא מדבר לפני הבורא. לפעמים קל לעשות את זה, לפעמים קשה. איך להחזיק את עצמנו במצב הזה, ואם אין את המצב הזה, מה זה אומר?

אם אין את זה אז עדיין אין. אם זה קיים אז להיאחז בזה ככל שניתן. וזה נעשה רק בקבוצה, אחרי שמתחברים עם החברים.

תלמידה: זה חוסר החיבור?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. תהילים קט"ו↩