שיעור בוקר 10.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 249, מאמר "בא אל פרעה - ב'"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 249, מאמר "בא אל פרעה - ב'".

בא אל פרעה - ב'

תשמ"ו - מאמר י"ג
1985/86 - מאמר 13

"הזה"ק שואל: "בא אל פרעה", הלא "לך אל פרעה", היה צריך לומר וכו'. כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה מלך מצרים", התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שכתוב "אני ה'", שדרשו "אני ולא שליח". עד כאן לשונו (בתחילת פרשת בא).

וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו "בא".

ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר. אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה. הלא הכתוב אומר "אני ולא שליח". אם כן איזו תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה. הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.

ויש עוד להבין מה שאמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) וזה לשונו, "אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".

וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי. היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל. ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה. וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.

הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.

ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.

אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.

אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).

ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').

וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.

אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.

כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.

וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.

אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.

ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.

וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאין כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שניתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.

והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאין כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.

אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.

אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.

וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.

הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.

ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.

והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.

ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.

נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.

וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.

ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא).

וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וזה לשונם: "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ורבנן ההוא, הכי קאמר קב"ה לישראל, כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב "כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם". עכ"ל.

משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם. וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק. מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.

אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש. והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדימה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורה, כי תמיד היו מתעוררות להם שאלות חדשות בענין "מי ומה".

ולפי זה יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היתה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים. אם כן הידיעה הזו, שכתוב "וידעתם", מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים. ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.

ומהי עבודת פרך. הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. רבי אלעזר אומר בפה-רך".

ויש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א. המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב. הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאין כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.

ועתה נוכל לפרש את ענין "עבודת פרך", שאמרו, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.

אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.

מה שאין כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.

וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". במקום שהיו צריכים לעבוד עבודה השייכת לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, יעבדו עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.

ו"מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.

באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה. לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שללמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה. ואתם רוצים להשתדל לענות "ברוך הוא" ו"ברוך שמו" ו"אמן", ושלא לדבר באמצע "חזרת הש"ץ". ומי צריך את זה.

עיקר היא הכוונה לשם שמים. שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם. ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של "מה בכך", הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זו לא עבודה בשבילכם. זה מתאים לעבודת נשים. אבל אתם צריכים לעבוד במלאכה של אנשים. וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם. הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים. אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה'. אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקראת שכל מעשיכם יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

והיות שהם במדרגת "נשים", היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת "תשש כוחם כנקבה". ואז המצרים נתנו להבין, שעיקר היא הכוונה שהיא לשמה, בזה היו המצרים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.

וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"י) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

והמצרים הלכו לייעץ להם לאלו בבחינת נשים, שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאף על פי שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה. ובזה היו המצרים בטוחים, שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.

נמצא, שזאת נקראת "עבודת פרך", היינו דפירש רבי שמואל בר נחמני "בפרך בפריכה". ופירש רש"י "בפריכה ובשברון הגוף ומתנים". והטעם הוא, שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו, כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה. והם החלישו אותם בעבודה זו, כי המצרים היו מתנגדים לעבודה זו. לכן, חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות, שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע, היתה להם עוד עבודה, בזה שהמצרים נתנו להם להבין, שכל עבודה זו היא עבודה מיותרת. שהעבודה דלהשפיע לא שייכת אליהם, אלא ליחידי סגולה. וממילא נקראת זה "עבודה כפולה":

א. עבודה בהתאמצות, שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע.

ב. ולהילחם עמהם ולומר, שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים, שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים. וזו היתה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.

וכמו כן היו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו, עבודת נשים כלום לא שווה, כי זה שמקיימים תורה ומצות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם היא רק על המעשה, ולא כדברי הרמב"ם, שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשיית מעשים ולא ללמוד אותן שצריכין לכוון לשמה.

אי לזאת, כשבאו המצרים, ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכון בעמ"נ להשפיע, היתה להם עבודה קשה:

א. בענין לשמה, בכלל אין אתם מסוגלים לעבוד,

ב. להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין, שמעשה המצות בלי כוונה, כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצות של שלא לשמה. נמצא, שעכשיו ע"י המצרים נעשתה עבודה של בחינות נשים בבחינת השפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל, שהיא בחינת שברון הגוף ומותניים.

נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במילת "פרך". ואין שום סתירה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היו שם, אלא כל אחד תופס פירוש לפי ענינו.

א. הנה פירוש א' ב"פרך" רבי אלעזר אומר ב"פה-רך".

ב. רבי שמואל בר נחמני אמר ב"פריכה" (שהוא לשון שבירה).

ג. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.

אולם כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל.

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.

מזה משמע, זה שאומר, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, הוא נותן הסבר, מדוע היו שומעים להמצרים. והתשובה הוא, מטעם "פרך", שהיו מדברים לישראל ב"פה-רך". נמצא, שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד "עבודת פרך", שהיא כמו שאומר רבי שמואל בר נחמני, "פרך" היינו עבודת פריכה, שהיא עבודה שמשברת את הגוף.

ולפי זה יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל, בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם, והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצריים לא היתה להם כח להתנגד לעבודה שלהם. עד כמה הוא גודל הנס. ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר. כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שהוא מונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצריים, ולפי מה שמשער בלבו שיעור החושך "את פתום ורעמסס", שהיו בונים, כנ"ל.

ועכשיו, בפעם אחת נפתחו השערים של קליפת מצריים, ויצאו לחופשי, ונכנסו ברשות עצמם. זאת אומרת, שהיתה להם עכשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם, בלי שום הפרעות. איזו שמחה ורוממות רוח היא מביאה לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה, בין זמן החושך לזמן שהוא מאיר. וזהו, כמו שאומרים, "המבדיל בין אור לחושך".

ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת, שרק כי ה' הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל, "כד מפקינא לכו עבדינא, לכו מלתא, כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצרים", דכתיב "כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

והענין, שצריכים תמיד לזכור את המטרה שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא, שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדינו. אולם, לצורך תיקון, הנקרא "דביקות", שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלימות. והשלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".

ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה."

יש מי שרוצה להוסיף על מה שקראנו ושמענו?

שאלה: אני התבלבלתי ממלאכת נשים ואנשים, מה העבודה השלמה שם, מה הטעות בלהפוך מלאכת נשים לאנשים, ואנשים לנשים, ומה הוא רוצה לומר לנו בעצם?

כן. עוד?

שאלה: מה זה בעבודה שלנו "לך" לפרעה, ו"בוא" אל פרעה?

"לך" זה לבד, ו"בוא" זה שניים.

תלמיד: איך אני מזהה, ומה זה אומר לי באופן פרקטי שאני הולך לפרעה?

כשאתה הולך לבד, ובוא אל פרעה זה שניים.

תלמיד: אז אני צריך לזכות ל-בוא אל פרעה, זו זכייה של האדם?

כנראה שכן, אחרת לא מצליחים להתקרב לפרעה ולצאת ממנו, כלומר להוציא את העם מכוח הפרעה.

תלמיד: האם ה-בוא אל פרעה זו בעצם נקודת פגישה עם הבורא, הוא כאילו קובע איתנו שם, בוא לפרעה, ושם נפגוש אותך?

כן.

טוב, כל אחד מבין לפי מה שהוא משיג.

שאלה: לגבי מלאכת אנשים ונשים, האדם תמיד יכול להוסיף עוד מעשים. מתי הוא יודע שהוא צריך לעסוק במלאכת אנשים, ולהתחיל ממש להיכנס ליגיעה עם כוונה, שגם זה לא ברור מה זו יגיעה עם הכוונה.

ובכלל, אנחנו אומרים שכל המגמה שלנו צריכה להיות שכל רגע פנוי אנחנו צריכים לעסוק בזה, ונשמע שאנחנו צריכים כל הזמן להוסיף במעשים. ואולי זה דווקא מביא לך שבירה בגוף, ולא צריך להוסיף עוד ועוד ודקדוק במעשים, עוד תפקיד, עוד דבר, זה כאילו לא נכון. וללחוץ על החברים לכוון הזה, אולי זה בכלל לא נכון, אולי צריך דווקא להעלות חשיבות על כוונה, ולא על מעשים. מתי לכאן, ומתי לכאן?

כן, זו שאלה.

שאלה: רב"ש מביא לנו משל על בניין בן שתי קומות. בקומה א' יש אהבת חברים, ובקומה ב' יש אהבת ה', והאדם צריך לעשות עבודה בקומה א', לאהוב את המצב הזה כי ככה הוא יוכל להגיע לקומה ב' בלי "לפגום בכבוד המלך", כמו שהוא קורא לזה, וכך הוא יוכל להכשיר את עצמו לעלות לקומה ב', שזו הייתה המטרה שלו מלכתחילה.

כן.

תלמיד: ואחר כך הוא נותן לנו עוד חלוקה לשתיים, של עבודה בתורה ומצוות, במעשה, ובכוונה. כאילו אלה שני סוגים של עבודות. האם גם פה יש משהו שצריך לעשות קודם, כמו אהבת חברים, ואחר כך אהבת ה', האם גם פה צריך לעשות קודם מעשים, ואז להגיע לזכות לכוונות?

זו שאלה.

שאלה: רב"ש כותב, למי הוא החליף את עבודת נשים לגברים, וגברים לנשים, דווקא לאלה שמסוגלים לצאת משליטת המצרים. אז מי הם האנשים האלה שדווקא מסוגלים לצאת משליטת המצרים, אלה שיש להם דווקא חיסרון להשפעה, הם אלה שדווקא נמצאים בדרך הנכונה?

זו שאלה.

שאלה: גם בקומה א', וגם בקומה ב', הוא כותב על המצב שאדם עובד באהבת חברים רק מטעם סיגופים, שמרגיש שהוא חייב, ושסובל בעבודה הזאת. ואז הוא כותב שם "שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאין ברירה", רק בגלל זה עוסק בזה. מה התרופה שיש באהבת חברים, מה זה לפספס את התרופה, ומה זה לקבל את התרופה הזאת?

שהאדם חייב לדעת אם זה חשוב לו או לא.

תלמיד: גם קודם הוא מבין שזה חשוב, פשוט הוא עושה את זה מבחינת סיגופים, מאין ברירה, אז אני עובד בזה. ואז הוא אומר שכשהאדם עובד מחוסר ברירה, הוא עובד בזה כי הוא מבין שזה חשוב אבל אין ברירה, אז הוא מפספס את התרופה.

כן, כי הוא צריך לעבוד לא מתוך שאין ברירה, אלא מתוך חשיבות הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, שאם עובדים באהבת חברים מתוקף חשיבות בורא, בזה יש תרופה?

כן.

תלמיד: ומה התרופה?

ממשיכים, מתקדמים.

תלמיד: התרופה היא ההתקדמות?

כן.

שאלה: מה העצה לאדם במצב כמו שהוא כותב, שאני סובל, "ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם." מה העצה לאדם במצב כזה?

כשהוא רואה עד כמה הוא חלש, ולא רוצה להתקדם בעבודה.

תלמיד: כן, הוא רואה את מצבו, ומה העצה במקום הזה, שהוא רק לא יכול לסבול את המצב הזה?

מתוך שלא יכול לסבול את המצב הזה, הוא בעצם נותן תפילה, שהבורא יציל אותו.

תלמיד: ובהמשך הוא כותב "באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות." ואם אדם רואה, ומרגיש הפוך, שהוא דווקא מתקדם באהבת ה', אבל לא רואה שמתקדם באהבת חברים, מה לעשות במצב הזה?

הוא חייב לתקן את כל הדברים האלה בדרך. זה שהוא לא מתקרב לחברים, אבל הוא רואה שבעבודה שלו עם הבורא הוא כן מתקדם.

תלמיד: כן.

למה? מפני שאין לו אהבת הזולת. כי גם הבורא נמצא בהגדרה הזאת של אהבת הזולת, יוצא שהאדם לא הולך נכון. אהבת החברים עוזרת לו כאן להבין באיזו כוונה הוא מתייחס לבורא.

תלמיד: יכולה להיות מציאות שיש לו אהבת הבורא, ואין לו אהבת חברים?

אז זה לא נכון. כך הוא מגלה, שאם הוא נמשך לבורא אבל לא נמשך קודם לחברים, אז אהבת בורא היא לא שלמה, יש שם זיוף.

תלמיד: אהבת חברים, ואהבת הבורא זה בא ביחד?

האדם צריך להשוות את זה.

שאלה: על אהבת חברים הוא כותב ש"אי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך"". מה זה נקרא לאהוב את החבר?

שאתה דואג לתיקון שלו כמו שאתה דואג לעצמך.

תלמיד: אבל ידוע שבדרך אתה מגלה שאתה גם לעצמך לא דואג. הרוחניות חשובה לך, אבלאתה בעצם לא דואג לה כמו שהיית רוצה לדאוג לה. ואז נשאלת השאלה, איך אתה תצליח לאהוב את החבר כמו שאתה אוהב את עצמך, איך אתה תדאג שלחבר יהיה רצון לרוחניות וכוח לרוחניות כשלעצמך אתה לא מצליח?

זאת אומרת שבמקרה הזה אתה מתחיל לגלות שלדאוג לחבר או לדאוג אדם לעצמו, זה אותו דבר. כן?

תלמיד: כן. ואז השאלה, מהנקודה הזו איך אתה תצליח לאהוב את החבר, לדאוג לו באמת שהוא יצליח?

אתה תצליח לדאוג לחבר דווקא מפני שאתה רואה שלדאוג לחבר ולדאוג לעצמך זה הינו הך.

תלמיד: הידיעה הזו, יש בה כבר כוח להתקרב לחבר?

כן.

תלמיד: הוא גם כותב שצריך "לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך." ואני שם לב שאנחנו בעבודה באמת מנסים שלא לפגוע בחבר, אם אני אגיד את הדבר הלא נכון, אם אני אראה יחס לא נכון, אני רואה שזה לא מובן ואז כל אחד נכנס לזהירות, "לא לגעת", וזה יוצר כזה מצב כמו מחיצה, שכל אחד שומר על המקום, שעדיף לי לא לפגום בחבר. האם חשוב להיות בזהירות או לא חשוב אם טועים, ועדיף יחס מחוסר יחס.

מה יותר נכון להתקדמות?

תלמיד: לי אישית מרגיש שעדיף אינטראקציה.

זאת אומרת, לגלות.

תלמיד: לגלות, כן.

כן. אפילו אם היחס הוא לא תקין, לגלות אותו.

תלמיד: עדיף לגלות, נכון?

אני לא פוסק שום דבר. אם אתה אומר שלגלות ואתה בזה הולך ופוגע בחבר, זה עוזר לכם?

תלמיד: הוא אומר שאז אתה פגעת, פגמת בכבוד המלך.

כן.

תלמיד: אז איך אתה נזהר פה ואם כבר פגעת, איך אתה מתקן את זה, מה זו הזהירות הזאת לא לפגוע בחבר ובכל זאת גם לא לפחד להיות איתו בקשר לא לשבור את המחיצה?

מה חושבים חברים?

שאלה: פעם המצרים אומרים שממליצים לאדם לעבוד בכוונות, ופעם במעשה. באיזה מקרים הם ממליצים לעבוד בכוונות ובאיזה מקרים ממליצים במעשה וגם מה זה נקרא מעשה בעבודה שלנו?

מעשה בעבודה שלנו כמו שהוא כותב שם, שצריכים דרך המעשה להגיע לכוונות.

תלמיד: כן, אבל מעשה זה להתחבר?

כן.

תלמיד: לעסוק באהבת הזולת.

כן.

תלמיד: אז פעם הוא אומר שאם אתה עוסק באהבת הזולת, אתה חייב לעסוק בכוונות. עזוב את המעשה, זה לא חשוב, ופעם אדם שעוסק בכוונות אומר לו, "עזוב, כוונות זה רק ליחידי סגולה", אתה צריך לעסוק במעשה ככה המצרים אומרים ובזה כאילו הם מכשילים את האדם לפי הרמב"ם.

נכון.

תלמיד: אז איך לא שומעים אותם, איך יוצאים מזה?

אני שומע. בסדר.

שאלה: הוא אומר שאני עולה לקומה א', אני לומד שם לדבר עם הבורא פנים מול פנים, מה זה אומר?

שאתה מתחיל לגלות איזה קשר יש לך ולבורא, בכלל.

תלמיד: אז זהו, בהמשך לשאלות של החברים, אם אני בעצם רוצה לתקן את עצמי ולהגיע מאהבת החברים לאהבת הבורא ואני לוקח את החסרונות של החברים ומבקש שהחסרונות של החברים יהיו יותר חשובים מהחיסרון שלי ועל זה אני מבקש כל הזמן, האם זה בעצם לדבר עם הבורא, לבקש מהבורא לדבר איתו פנים מול פנים בזה שאני מבקש על החסרונות של החברים, שהחברים יהיו יותר חשובים ממני?

אם זה כך אתה יכול לבקש. לדרוש.

תלמיד: כי בעצם, הרי אנחנו אומרים כל הזמן שהקשר עם הבורא הוא דרך החברים ואם אני מגלה את החסרונות של החברים שהם יותר חשובים ממני אז בעצם הבורא מראה לי איך אני בונה את הכלי המשותף, את החיסרון המשותף שאיתו אנחנו רוצים להגיע לאהבת חברים, לאהבת הבורא. ככה אני מרגיש.

כן. שאתה לוקח את החסרונות שלהם ופותח אותם לפני הבורא וזה בשבילך יותר חשוב מהחסרונות שלך.

תלמיד: על איזה חסרונות אני צריך לבקש, הרי אני צריך לבקש על חסרונות שמכוונים אותנו למטרה.

כן.

תלמיד: לא כל חיסרון. יש חסרונות ויש חסרונות, אבל הוא אומר שיש פה מדרגות.

החסרונות של החברים אם אתה מקיים את כולם, הם מביאים אותך למטרה.

תלמיד: אז לא לעשות חשבון, כל חיסרון של חבר מבחינתי הוא קיים ואני צריך לבקש עליו?

כן.

שאלה: איך לא ליפול לפיתוי המצרים הרוצים שנעבוד בקדושה למען הרצון לקבל?

אנחנו צריכים להשתדל להיות באהבת הזולת מבחינת המעשה.

תלמיד: ומה זה אומר להיות בבחינת המעשה באהבת הזולת?

שאין לנו בינתיים עסק בכוונות.

תלמיד: הבורא אומר, בא אל פרעה, בסוף, ננצח אותו ותראה שבמעשים לא תוכל לעשות כלום ואז תגיע לתפילה. איך לא להתבלבל ולא ליפול, איך לדעת שאתה בתפילה הנכונה, במקום הנכון?

אתה שואל, איך להיות בטוח שאתה מבקש ועל הבקשה שלך הבורא עושה את הפעולה.

תלמיד: נכון, זו השאלה. נשאיר אותה בגדר שאלה, כי זה אולי הבירור.

כן.

שאלה: הוא כותב "ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל." כל דבר שאני מגדיר כאהבת חברים, השקעה בחברה, גדלות המטרה אפילו, בשורשו אגואיסטי. איך לבקר את עצמי אם בסוף אני מגלה שזה אגואיסטי? מה זו אהבה?

מה רב"ש ממליץ?

תלמיד: הוא ממליץ להתחיל בעבודה, כי על ידי הניסיון אדם מגיע לתפילה. אבל אני עדיין לא מבין מה זו אהבה.

אתה לא מבין מה זו אהבה, אבל אתה מגיע בכל זאת לתפילה, לבקשה. וזה בעצם מביא אותך לפתרון.

תלמיד: אבל אני מרגיש בכל פעם שהתפילה שלי שקרית, הופכת לריקה, כי האגו מסובב אותי ומראה לי ששוב זה לעצמו.

איזו תפילה יכולה להיות לא מטעמך? תעזרו לו.

שאלה: שמעתי ממך שאנחנו צריכים לדאוג לתיקון החבר, אבל בכל פעם אני מגלה שהחבר לא צריך תיקון, אני היחיד שצריך. האם הבקשה עבור החבר היא רק מנגנון כדי לא לבקש לעצמי?

כן.

תלמיד: אבל אז אני שוב חוזר לנקודת ההתחלה, שאני הוא שצריך תיקון. אז מה לבקש? איך לצאת מהלופ הזה?

לצאת מהלופ, זה רק על ידי המעשה.

תלמיד: המעשה הוא לדאוג לתיקון החבר, זה נקרא לאהוב אותו, אבל אני מגלה שהוא לא צריך תיקון, רק אני צריך תיקון.

גילית עכשיו מה אתה צריך?

תלמיד: אני צריך לבקש שהבורא ייהנה מהכלי, אני צריך כלי להשפיע לו. אבל אני רוצה כלי נכון, לא לעצמי. והיחיד שצריך תיקון הוא אני.

איך אתה מגיע למסקנה כזאת, שרק אתה צריך תיקון?

תלמיד: זה מתברר לי שוב ושוב. אני פועל כאילו אני צדיק, אני הצודק ולכולם יש בעיה, הם לא פועלים נכון וכולי. ואז אני רואה סביבי שכולם בפעולות חשובות להשפיע זה לזה ולדאוג לי. אני מקנא בהם, רוצה להיות כמוהם. אני דוגמה נוראה והם נותנים לי דוגמה מדהימה, הם מחכים לי.

אם אתה מרגיש כך, אז עליך רק להעלות את התפילה הזאת וזהו, נראה לי שזה הפתרון.

שאלה: כשאדם מגלה שהבורא עוזר לו לראות שהבעיה היא אצלו, האגו מיד נכנס לשם ומקלקל את הקשר, לא נותן להתבטל מספיק כדי לבקש תיקון. האדם רואה ומיד בורח ופעם אחר פעם מפספס את התיקון. איזו סביבה צריכה להיות לאדם כדי שהוא לא יוכל לברוח ויוכל לבקש על התיקון הזה?

מה קודם כל אדם צריך להרגיש?

תלמיד: האדם מרגיש שיש בתוכו שונא, יש בתוכו משהו שמפריע לו לבקש עבור האחרים, הוא רואה שהוא כאילו עוצר את האור מלהתפשט כלפי חוץ.

ובאמת היה צריך לבקש עבור האחרים.

תלמיד: כן.

הוא לא מבקש עבור האחרים, אז האם הוא מבקש עבור עצמו?

תלמיד: לא, עכשיו יש לו סיטואציה חדשה. הוא מבין את האמת, אבל לא יכול לטפל בה, לא יכול לשנות אותה.

הוא כאילו נמצא בדרך ללא מוצא.

תלמיד: האדם מרגיש מה המוצא, שהוא צריך לבקש מהבורא שכן יאפשר לו להיות כזה. אבל האגו מיד נכנס ומקלקל את הקשר ולא ברור למה. נראה שצריך לתקוף את זה בדרך אחרת. זה שהאדם מגלה את זה במקום הזה, זה לא אומר שעדיין הפתרון הוא שם, כלומר המלחמה היא לא במקום הזה. זה כאילו גילוי, אבל כדי באמת להגיע לפתרון צריך לעבוד אחרת, כך זה נראה. אבל איפה?

כן, זה מצב מיוחד.

שאלה: מה זה לאהוב אחרים, האם זה להיות בהשתוות איתם או למלא אותם?

לאהוב אחרים זה למלא אותם.

תלמיד: איך אני יכול למלא אותם אם אני רק רצון?

דרכך.

תלמיד: מה זה אומר? מה יש לי לתת להם?

מה הם צריכים לתיקון?

תלמיד: הם צריכים שהבורא ישרה בינינו.

בסדר.

תלמיד: פה אני נתקע.

אנחנו עוד נגיע לזה.

שאלה: כשאדם נמצא בבחינת נשים, יש לו כוח לעבוד באהבת הזולת רק במעשה ולא בכוונה, אז באים המצרים ואומרים, "עזוב את העבודה הזאת של להתחבר, אהבת הזולת, אתה צריך לעבוד בכוונות", ובזה הם עוד יותר מכשילים את האדם. מה אפשר לעשות כאן?

כשאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק על כוונות?

תלמיד: כן. לאדם עכשיו יש רק כוח לעבוד באהבת הזולת, לעשות להם סעודה, הפצה, ואז באים המצרים ואומרים "הכוונות, זה מה שחשוב, עזוב את המעשים האלה". בזה הם עוד יותר מכבידים, ולכן כאילו מזלזלים בעבודה של לא לשמה, שאפילו אם אין לך כוונה, אז אתה צריך לעבוד ומתוך זה תגיע לכוונה.

כן.

תלמיד: מה אפשר לענות לכאלה מחשבות?

אולי אנחנו צריכים לקרוא שוב את שני הדפים האחרונים.

שאלה: הוא כותב, "ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו". איך אדם יכול להרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת? מה זה הדבר הזה להרגיל את עצמו?

להרגיל את עצמו זה נקרא להשתדל בכוח לעשות פעולות.

תלמיד: הוא רק יכול להרגיש שאין לו כוח.

בכל זאת הוא צריך בכוח לעשות פעולות.

תלמיד: האם החיבור בינינו צריך להיות מבוסס על הצורך בעזרה מלמעלה?

זאת אומרת, האם אנחנו צריכים להתחבר בשליליות שלנו, שאנחנו לא מסוגלים, אף אחד מאתנו, ומזה אנחנו צועקים לבורא הצילו.

תלמיד: כן, צורך בשליליות כדי שזה יבוא ממנו מלמעלה.

זאת אומרת זה הפתרון.

אני לא יודע אם החבר ענה או שאל, אבל מתוך כל השאלות הבאמת מדהימות, שכולנו אני חושב עוברים אותם מצבים. והשאלה היא איך, לא משנה מה מגלים לנו עכשיו, שאני אגואיסט, שהחבר מתוקן, שאני והחבר גם לא. אז איך להעריך את מי שגילה לנו ולתפוס את זה וקודם כל להעריך את גדלות הבורא שעכשיו הוא גילה את המצב הזה - וזה טוב, אז מכאן לברך על זה ולהתחיל את העבודה ולא לשכוח את העיקר. איך בעצם להשאיר את גדלות הבורא מעל הכול יחד עם הגילוי?

אבל אם אתה מגלה שמה שעכשיו אתה מבין, מרגיש, זה מגיע אליך מהבורא, מה אתה צריך עוד?

תלמיד: קודם כל להגיד תודה, המצב נורא ואיום, אבל תודה שאתה קודם כל מגלה אותו, ומכאן להתחיל ואז הכול כבר מתחיל להתברר. כי אחרת אפשר לשקוע לתוך אינסוף מצבים ולא לצאת מהם. אולי אני טועה, אני שואל איך לעשות את זה, שבאמת לא נתבוסס במה שמתגלה ולמה זה מתגלה?

זה כנראה מתגלה כדי שאנחנו נגיע לפתרון, זה ברור. באיזה מקרה אנחנו מגיעים לפתרון?

תלמיד: אני חושב שהוא אומר בסוף הפסקה האחרונה, "ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו" 

כן.

שאלה: תמיד צריך לשלב את כולם, אסור להתנתק מאף אחד מהם, כי אז הולכים לאיבוד. אם זה רק זה, או רק זה, או רק זה אז הלכנו לאיבוד ואין פתרון.

כן. אז מה הפתרון בכל זאת? לדרוש, כנראה. לבקש, לדרוש. מה לדרוש?

תלמיד: שנחזיק ביחד בינינו את הבורא.

רק אם נהיה ביחד הפתרון כביכול האוטומטי יגיע?

תלמיד: אם לא, אז בכלל לא יהיה לנו במה להחזיק. אם לא נבקש את זה, מה יש לנו, לטבוע בתוך מצב שנופלים אליו, אין שם כלום.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לבקש חיבור, מפני שבחיבור שלנו אנחנו אוספים את כול החסרונות שלנו ואותם אנחנו יכולים להגיש לבורא. אולי כך?

שאלה: האם החיבור בינינו שאמרת זה קומת קרקע, ואז שאנחנו מעלים את החסרונות זה קומה א'? אנחנו מתמודדים עם אהבת חברים, וברגע שהצלחנו להתמודד עם זה אז אנחנו עולים לקומה ב'?

אפשר להגיד ככה.

שאלה: מה זה לקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה אלא מטעם היראה, שהוא כותב פה?

שאנחנו יכולים לאבד לזה גישה.

שאלה: אז בעצם אני נשאר אגואיסט. זאת אומרת, אהבת החבר זה לא מטעם שאני באמת אוהב אותו, אלא שאני רוצה להיכנס להגיע להיכל המלך?

לא. אני רוצה להגיע לאהבת חברים. אין לי אותה עדיין.

תלמיד: הוא כותב פה "ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'."

כן. לאהבת חברים אין לו כל כך דחף?

תלמיד: נכון.

אז מה הוא עושה?

תלמיד: אז לפני כן הוא כותב, "מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע." זאת אומרת, אני מתחבר לא מטעם שאני באמת אוהב את החבר, אלא זו עדיין דרך אגואיסטית.

ואם אתה מבקש אהבת החברים, זה מפני שאין לך דרך אחרת, אלא דרכם להגיע לאהבת הבורא?

תלמיד: זאת צריכה להיות תפילה מעומק הלב, ממש מהכרה.

אז יש על מה לבקש.

תלמיד: אני מבין שהבקשה הזאת לבורא, צריכה להיות דרך החברים, דרך המאמץ לחיבור.

כן. וכאן השאלה, האם אנחנו יכולים לבקש שני צעדים קדימה?

שאלה: האם יוסף בא לאחים שלו עם אהבת חברים, והם רצו לכוון לבורא בלי אהבת חברים?

כן.

תלמיד: הם נכנסו למצרים, זרקו אותו לבור. ומשה אומר, "שחרר את עמי", שאנחנו נוכל לכוון את כל הפעולה שלנו כלפי הבורא. ואז כשהפרעונים רוצים להחליף לאדם את העבודה, מה הם מזהים? הם מזהים שמישהו כבר יכול לעשות פעולות באהבת חברים והם רוצים להפיל אותו שיכוון לבורא בלי אהבת חברים, שיחזור רק לכוונות. ואני רוצה לפני שיוסף בא לאחים שלו להחזיר אותם עוד לפני הגלות? אני עובד כלפי הבורא, אהבת חברים, אבל אין לי פעולות.

כן.

תלמיד: וכשאדם יכול להיות באהבת חברים ולכוון לבורא, אז הם רוצים להפיל אותו כבר מהכוונה המדויקת שהיא מבוססת על אהבת חברים ולהפיל אותו רק למעשים, בלי שיוכל לכוון את המעשים כלפי הבורא? זה הבלבול שהם מנסים ליצור?

כביכול. כן. זאת אומרת, העניין הוא באמת בנקודה הזאת.

שאלה: הבורא מעביר אותנו את המצבים האלה. זאת אומרת, יש לנו מה לעשות עם זה שהאגו שלנו מתעתע בנו ככה ומחליף לנו עבודת נשים, לעבודת אנשים ולהפך?

אנחנו יכולים לעשות עם זה משהו, או פשוט לקרוא רב"ש, להסתכל ולהגיד אפילו בהודיה, "תודה לאל שאנחנו נמצאים בדרך, והנה, אנחנו מרגישים את הדברים האלה ובסוף, יום אחד נגיע לגאולה"?

נגיד, הוא כותב פה שהאדם הולך בדרך, ואז פרעה מתעתע בו, מחליף לו עבודת נשים, לעבודת אנשים. הוא עושה מעשים להתקרב באהבת חברים. בא האגו ואומר לו, "אתה לא צריך מעשים, אתה צריך כוונות". הוא מתאמץ בכוונות, ואומר לו, "לא מספיק כוונות. תעשה מעשים". בקיצור, מבלבל אותו כל הזמן כדי שלא יגיע למטרה. זה התהליך?

זה לא נכון. האגו גם כן מלאך ה'. הוא לא סתם מבלבל את האדם. אין דבר כזה בטבע שאין לו צורך. זאת אומרת, אם פועל משהו על האדם, זה רק כדי לכוון אותו, לקרב אותו לגאולה. אחרת הוא לא עובד. זה ברור לנו. כי העולם הוא כולו מלאכים.

אז מה אתה רוצה להגיד?

תלמיד: ברור לי מה שאתה אומר. כל הדברים האלה שקורים לנו בדרך, שכאילו מחליפים לנו את העבודה, זה הכול מלאכים שאמורים להביא אותנו בסוף למטרה. האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלהתבונן על התהליך שאנחנו עוברים? הוא כותב בסוף שהכול בשביל להביא אותנו למצב של שבירה, שנפנה לבורא.

כן.

תלמיד: הבריחה, השבירה ועבודת פרך. אז בסוף אנחנו נפנה לבורא כי זו המטרה. בסוף נגיע לשם.

איזה מצבים צריכים להיות כדי שאנחנו נפנה לבורא, כי אתה בצעקה הסופית.

תלמיד: כשאני מסתכל על התהליך - אני חושש. אני אומר, "מה ההבדל בין להגיע לשבירה ולפנות לבורא, לבין להגיע לשבירה ולהיכנס לאדישות"? יש איזו נקודה, כי האדם עובד, עובד, עובד בדרך, אני קורא על המצבים, אני מתפעל, "איזה יופי, איזה זכות להיות פה".

לפגוש את המקובל שמדבר, ואני כאילו מקבל אפילו תענוג מזה והודיה. אבל בפועל, כשאני מסתכל שאני צריך להגיע לשבירה ולצעקה, אני כאילו חושש שמתוך המצבים האלה אני אמשיך בדרך, אמשיך ואמות בדרך, והצעקה מהשבירה שאמורה להגיע לא תגיע.

המהות של השאלה, האם מתוך מה שאנחנו עוברים, צריכים לחכות שגם הצעקה תגיע בסוף? גם את הצעקה הזו הבורא ייתן לנו, או שיש משהו שאני יכול לעשות כדי לזרז?

למה אין לנו צעקה?

תלמיד: למה? כי אין.

כן. למה, מה חסר?

תלמיד: אני לא יודע. אני קורא את המאמר ואני אומר "וואלה, אני בדרך עשיתי הרבה מעשים בשביל להתקרב לחברים, אהבת חברים. באו לי מחשבות, זה לא מספיק מעשים, אתה צריך לעשות כוונות. מתאמץ בכוונות. אומרים לי לא מספיק כוונות תעשה מעשים. אני נמצא בתהליך שרב"ש מתאר, לפחות כך אני חושב. אבל הצעקה, כאילו אני יכול שנים להמשיך כוונות מעשים, מעשים כוונות, להתבלבל פה, להתבלבל שם, אבל צעקה - מה? לא יוצאת.

יפה. הבחנות טובות.

שאלה: אנחנו צוללים כל כך עמוק היום, אז יש שאלה אולי לא בדיוק על מה שכתוב במאמר. במה מתבטאת ההכבדה שהבורא שם על פרעה, מה קורה, על מה הוא מכביד את הלב, מה זה אומר?

כשהאדם אפילו לא מרגיש את עצמו מבולבל, אלא הוא מבולבל. אחר כך זה תלוי בכמה הוא קשור לחברים, מרגיש את עצמו שהוא נמצא בבלבול.

תלמיד: נגיד כתוב 400 שנה שצריך לעבוד. זה לא שנים, זה מדרגות כנראה.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין מדרגה למדרגה בעבודה במצרים?

שאדם מרגיש את עצמו יותר בעומק בעבודה.

תלמיד: האם הגילוי שהבורא מגלה לאדם שהוא הכביד את הלב של פרעה, זה קורה בשלב אחד מסוים, או שהאדם מבין את זה כל הזמן מחדש ב-400 השנים האלה?

האדם מבין את זה מחדש. אני לא יודע מה אתה מתכוון מחדש. זאת אומרת הוא מבין יותר את הסיבות והתוצאות ממה שעבר.

תלמיד: אנחנו עובדים הרבה עד שהנחש פתאום מתגלה. מבין כל הרצונות והדברים פתאום רואים איפה הנחש נמצא, הוא כאילו מתגלה. ואז ברגע שרואים אותו, לפני שתופסים אותו בזנב, הוא נעלם, הוא מזדחל ונעלם שוב.

כן.

תלמיד: וזה מביא הרבה מאוד צער. אחרי שאתה עשית כל כך הרבה עבודה, והצלחת לבקש לראות את האמת, הוא מצליח לברוח. אולי זאת ההכבדה כל פעם מחדש עד שזה יגיע למצב שהבן אדם מתוסכל. אולי זאת הכוונה, אולי בזה העניין של ההכבדה.

כן. כי אנחנו לא יכולים לתפוס את הנחש.

תלמיד: כן.

לגלות את האמת.

שאלה: איך מזרזים את התהליך הזה? האם זו יותר עבודה אישית או יותר עבודה בעשירייה?

על ידי תשומת לב של כל אחד ושל כולם יחד.

תלמיד: נניח שיש תשומת לב כזאת, כולם פה עושים את העבודה הזאת, מנסים לגלות את המצבים האלה עוד ועוד. השאלה, במה תלוי זירוז הזמן?

זירוז הזמן תלוי שוב בתשומת לב.

תלמיד: האם זו עבודה אישית שלי? האם כל אחד מאיתנו צריך לבד לעשות את תשומת הלב הזאת?

כולנו.

תלמיד: נניח בעשירייה, האם זו כמות או איכות של מצבים שצריך לעבור, או פשוט להמשיך? כי ההרגשה היא שאתה נע מצד לצד, זו מין עבודה יומיומית, אתה קם בבוקר לעבוד, יש ימים שאתה עובד יותר, יש ימים שאתה עובד פחות. איך מאיצים את זה? איך נעים דרך הדבר הזה?

איך ממהרים? על ידי חיבור יחד בתפילה.

תלמיד: מה אנחנו מחברים בדיוק?

מחברים את הצעקות הפרטיות שלנו לצעקה אחת גדולה. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"¹.

תלמיד: מה זה אומר לחבר את הצעקות?

אנחנו מרגישים זה את זה, ומהתסכול הכללי מעלים צעקה, חיסרון, מ"ן.

תלמיד: אנחנו יושבים בעשירייה, נפגשים בזומים, מבררים את הדברים, קוראים, משתפים, כל הזמן אנחנו נעים סביב הדברים האלה. אתמול אמרת לנו לברר עשרים ושלושים פעם ביום, אני מרגיש הרבה חזרה לזה, אבל אני לא יכול להגיד שאני מרגיש שאיחדנו את הצעקות.

לא הרגשת שאתה מתחבר בצעקה לעוד חברים?

תלמיד: אני לא יודע אם אני יכול אפילו למדוד את זה. אנחנו מגיעים לרגעים כאלה. אתה נכנס לזום וכמה חברים פותחים את הלב וכולנו מרגישים משהו כזה, אבל להגיד שאני יודע שזו הנקודה, לזה צריך להגיע כל יום או כל הזמן. אם היינו מבינים למה כל פעם צריך להגיע ואז לזרז את זה, אז זה היה עוזר. אני חושב שכולנו מרגישים את הנחיצות מכל כיוון, זו לא שאלה.

כנראה שצריכים להגיע למצב שבצעקה אנחנו מרגישים את החיבור בינינו.

תלמיד: במשך השנים היו הרבה מצבים שבהם הכול התפקס לנקודה אחת, אבל אנחנו לא מדברים על רגע כזה, או אולי כן, אני לא יודע, אלא יותר על דרך חיים. האם אנחנו רוצים להגיע למצב מאוד דרמטי שבו כל התנאים מסתדרים בצורה כזאת, מהתנאים הכי חיצונים, הכי רחוקים, עד הכי קרובים, ואתה מרגיש שאין כלום במציאות, זה אנחנו מול הכוח העליון והוא יעשה איזה נס, או שאנחנו מנסים להגיע לאורח חיים של מקובלים שהם כל יום מחדש בונים את הקשר הזה עם הבורא?

כל יום, זה כבר קיים. איזה מצב צריך להיות כדי שאגיד "ה' יגמור בעדי"²?

תלמיד: זאת השאלה. הוא כותב פה, "בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה"". זאת אומרת "שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור". ברור לכולם שאנחנו לא יכולים לגמור את העבודה הזאת. מה לא עשינו בחצי הראשון? לאיזו צעקה לא הגענו?

כן. צריך להיות עוד חלק מההכנה.

שאלה: הוא כותב כמה פעמים במאמר שאנחנו עושים כל מיני מעשים ומשתדלים לרכוש אהבת חברים. איך כל פעם להחזיק את הכוונה בכל פעולה שלנו? מה זה אומר שאני כל פעם מחזיק את הכוונה הזאת מולי?

זה עניין של הרגשה פנימית. איך אפשר להגיד מה זה נקרא להחזיק את הכוונה?

תלמיד: מה זאת ההרגשה הפנימית הזאת?

שאנחנו נמצאים במבוכה, איך אנחנו יכולים לדרוש מהבורא עזרה. היום זה לא ברור, זה מה שאני שומע. הבורא כאילו שואל "מה אתם רוצים?", ואנחנו לא יכולים להגיד בצורה מעשית מה חסר לנו.

תלמיד: ומהי התשובה הנכונה לענות לו?

אנחנו צריכים למצוא אותה.

שאלה: נראה שהשאלות של החברים ארוכות ולא מעניינות. על מה להתפלל במצב כזה?

על מה אנחנו צריכים להתפלל בדיוק, זה לא ברור.

תלמיד: לא ברור.

זה לא שאנחנו לא מבינים, אלא אנחנו לא מרגישים בלב אותו החיסרון, אותו הצער שעליו אנחנו צריכים לצעוק, ואז הבורא יתחיל להתגלות באותו צער. עדיין אין לנו. בסדר, זה המצב. המצב הזה מגיע מהבורא ואנחנו צריכים למצוא עליו תשובה נכונה.

שאלה: כתוב כאן שהאדם צריך להגיד "ברוך שאמר והיה העולם". ואז הוא רואה שהוא אומר את זה לא באמת. בזכות אילו מעשים נוכל להגיע לכנות?

כן. זו בעיה. צריכים לברר. אני מבין.

שאלה: הבנתי שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מרגישים חיבור. האם אפשר לבקש שני צעדים קדימה, ושהבקשה תהיה שנרגיש את צעקת החיבור בינינו?

בסדר. יש לנו עוד מה לברר.

שאלה: האם זה נכון לבקש שתהיה לנו בקשה משותפת, דרישה משותפת?

אנחנו רואים שזה לא מספיק. צריכה להיות שאלה יותר עמוקה.

תלמיד: שמענו היום כל השיעור מגוון רחב מאוד של בקשות, כל מי שדיבר ביקש משהו שונה. אז למה שלא נבקש ביחד "תברר לנו מה הבקשה הנכונה ממך"?

בסדר.

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב’, כ”ג).↩

2. "י-ה-ו-ה, יגמר בעדי: י-ה-ו-ה, חסדך לעולם; מעשי ידיך אל-תרף." (תהילים, קל”ח, ח’).↩