שיעור בוקר 03.10.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', חלק "מאמרי חברה",

עמ' 12, "מטרת החברה - ב'"

איך זה קרה שבניית החברה נעשתה כנושא המרכזי בכל חכמת הקבלה ובתיקונים? אנחנו צריכים לראות את זה כתהליך שמעצמותו יצאו שני כוחות, כוח השפעה ומיד לידו, על ידו נברא כוח הקבלה ושניהם מתפתחים. כוח ההשפעה, האור, מפתח את כוח הקבלה, הרצון לקבל, מפתח אותו עד שמביא אותו למצב שהרצון לקבל נעשה גדול. כי כוח ההשפעה פיתח אותו, ניפח אותו דרך כל התהליך שאנחנו רואים עד חטא עץ הדעת, ואז קרתה השבירה.

כוח ההשפעה, האור, נכנס בכל עוצמתו לתוך הרצון לקבל, הרצון לקבל לא יכול לקבל אותו לפי התנאי "על מנת להשפיע", וכבר יש ביניהם יחסים חדשים. הרצון לקבל מאוד רוצה לקבל על מנת לקבל את התענוג שיש בהאור העליון, והאור העליון מסתלק מתוך הצמצום שהיה קודם, ונשאר מחוצה לרצון לקבל. מאז והלאה כבר מתחיל להיות תיקון הבריאה. מאז והלאה אותו הרצון לקבל הגדול שנעשה כתוצאה מהשבירה, בכל עוצמתו, שווה להאור העליון. כי האור בזמן השבירה נכנס לתוך הרצון לקבל ומסר לו את כול העוצמה שלו, כשהרצון לקבל היה מוכן, כביכול, לקבל את כל האור לתוכו על מנת להשפיע.

לכן כל עוצמת האור על מנת להשפיע, שהרצון לקבל היה מוכן לקבל, הפך להיות לגודל הרצון לקבל אחרי השבירה, גודל נורא, עצום, בדיוק שווה להאור. ואז יש לפנינו כבר שני כוחות שיכולים להיות בהשתתפות, בהתחברות זה עם זה כך שבסופו של דבר המטרה היא שהרצון לקבל, שנעשה גדול כמו האור העליון לפי העוצמה, יכול לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, להיות כמו האור. זאת אומרת הנברא העתידי בסופו של דבר קיבל יכולת להיות כמו הבורא.

והלאה באה ההתפתחות, זה הכול הכנה מלמעלה. ההתפתחות מגיעה לזה שנברא העולם החומרי בדומם, צומח, חי, מדבר ובבני אדם שיש להם התפתחות גדולה מאוד, אבולוציה ארוכה מאוד של הרצון לקבל שבונה על עצמו צורות שונות, חיצוניות. והצורות החיצוניות הן מאוד חשובות מפני שהרצון לקבל שמוצג בצורה כזאת לפנינו כאן בעולם הזה, הוא הוא דווקא מסוגל לגשת לתיקון שלו, להשגת המטרה שלו להידמות לבורא בצורה חופשית, בבחירה חופשית ולקבוע את עצמו מול הבורא בדומה לבורא וממש כמוהו.

ואיך זה מתבטא? בזה שהרצון לקבל השבור על ידי חטא עץ הדעת, הרצון לקבל הכללי נשבר וקיבל לתוכו את כל האור העליון, והאור העליון שקיבל הפך להיות בו ליצר הרע, רצון לקבל אגואיסטי בצורת "אני אמלוך". אותו רצון עכשיו יכול להתחיל לתקן את עצמו, או בתיקון שבירת הכלים בעולם הנקודים, או בתיקון חטא עץ הדעת. וכשהאבולוציה הזאת נגמרת בחברה האנושית והחברה מתקדמת עוד אלפי שנים, היא מגיעה למצב שהרצון לקבל כבר מוכן להתחיל להכיר במשהו את הכוח העליון, זאת אומרת שהוא נעשה מספיק מפותח בדרגות דומם, צומח, חי. חי כולל גם בני אדם, ואז בבני האדם האלו מתחילות להאיר רשימות שכבר שייכות להאור העליון.

והאנשים מתחילים לקבל איזו זיקה, איזו נטייה לגלות את האור העליון בצורה אגואיסטית, אבל בכל זאת נמשכים להאור. החיסרון שבהם כך אומר להם. ומאז, שתחילתו זה האדם בעולם הזה והלאה, מתפתח כבר התהליך שהרצון לקבל מתחיל לתקן את עצמו לעל מנת להשפיע. בזה הוא נעשה דומה לכוח להשפיע העליון. הוא קורא לכוח להשפיע העליון הזה "בורא", כי באמת הוא ברא את הרצון לקבל ועשה עליו את כל הפעולות שעשה.

ובתהליך מאדם הראשון והלאה שאנחנו עוברים, אנחנו רואים שכל מה שקורה, קורה ביחסים בין אותם בני האדם. דווקא בהתחברות שלהם או בניגוד ביניהם, אותם בני אדם שיש בהם ניצוץ שמושך אותם למטרת הבריאה, לגילוי הבורא, הם צריכים להיות באיזה חיבור ולממש ביניהם את התהליך, התכנית.

כך מדובר על עשרים דורות המקובלים האלה, בני האדם מאדם ועד אברהם. אם נתעמק בכל הסיפור שמביאה לנו התורה וגם מה שמסבירים לנו המקובלים אחר כך, הכול בעצם מדובר על בניית היחסים המיוחדים בין בני האדם, שבהתקשרות מסוימת ביניהם הם יכולים לבנות קשר כזה שייקרא "על מנת להשפיע", ומהות הקשר הזה תקרא "כוח עליון", "בורא".

לכן אין איפה עוד לבנות תבנית, צורה של השפעה אלא רק ביחסים בין בני האדם ובהתאם לזה אנחנו מגלים לפי השתוות הצורה שקיבלנו, שבנינו, שגם הכוח העליון מתגלה בקשר הנכון שבינינו, בין בני האדם.

כך התחילה כל השיטה הזאת, שיטת התיקון, ועד שתסתיים במהרה בימינו אמן, אותה השיטה, אותו התהליך עובר ומתממש. לכן כשאנחנו מגיעים לחוכמת הקבלה, אומנם כולנו שבורים ולא רוצים שום קשר בינינו ובכלל בין בני אדם, ואם כן אז הקשר הוא אגואיסטי, בכלכלה, בתעשייה, בפרנסה, בשליטה הדדית וכן הלאה, מה שמאפיין את החברה האנושית מאז ומתמיד.

אבל כשמגיעים ללימוד חוכמת הקבלה, אחרי זמן מה שאנחנו לומדים עליה בצורה תיאורטית, וצריכים לגשת לעניין המעשי, אנחנו מתחילים לראות שמדובר על החברה, מדובר על חיבור בין בני אדם, שזה עניין די בזוי, שלא מכבדים אותו, אנחנו האגואיסטים, בכל החברות, בכל העמים. אלא לנצל אחרים כן, אבל לנצל את עצמי כדי לעזור לאחרים, זה לא.

וכאן הבעיה. לכן אנשים שיש להם רק רצון קטן, נטייה קטנה, להבין את החיים שלהם ואת העולם, הם עוזבים את הלימוד כאשר מתחיל המימוש החברתי, המעשי של תיקון השבירה, תיקון הבריאה. ורק אותם האנשים שיש להם ניצוץ גדול, חזק, שמאיר ודורש את התיקון שלו, הם נשארים בעל כורחם.

יש כאן חוקי טבע, אין פה משהו שתלוי באדם, אלא אלה נשארים ואלו לא, ולאלו שעוזבים יש ודאי דחייה ממה שגילו בחכמת הקבלה, כי פתאום גילו אחרי שהשקיעו זמן מה, שמדובר על התיקונים שלהם בינתיים, נגד הטבע שלהם, ואז הם ממש ממורמרים על כל אותם הכוחות והזמן שהשקיעו בדבר שהוא כביכול שקרי, כביכול לא מענה על הנטיות האגואיסטיות שלהם. אבל וודאי שכולם יצטרכו להגיע לזה, ואין פתרון אחר, ותיקון אחר. אלא דווקא כמו שאומר בעל הסולם שמאז ומתמיד כך יהיה, ואנחנו נצטרך לקבוע את התיקונים ביחסים הרגילים שלנו בעולם הזה, ולבנות מערכות שהן תמיד מתחילות מהחברה.

ותמיד השאלה של מטרת החברה, למה, בשביל מה, איך ולשם מה, המהות הגשמית והרוחנית שלה, תמיד יהיו עוד ועוד בסימן שאלה, בדרישה, בבירור, במאבק סביב זה. ואנחנו צריכים להבין שגם המאבקים שיש לנו בין כל השיטות, והדתות, ומה שיש, הן גם סביב זה.

בסופו של דבר סביב מהו תיקון הבריאה? איך אנחנו מגלים על ידי התיקון שמתקנים את עצמנו את הכוח העליון? כאן יש לנו הרבה שיטות גם בתוך היהדות, ובסופו של דבר העניין באמת מסתכם בשאלה, האם החברה, האנשים, היהודים ובכלל כל אומות העולם יכולים להבין שתיקון הבריאה הוא בתיקון החברה, שבתיקון החברה בצורה אמיתית, מה שרק חוכמת הקבלה מדברת עליו, שם ורק שם אנחנו מגלים את העולם העליון בקשר הנכון בינינו, ואת הכוח העליון, ואת הנצחיות והשלמות שמקווה לנו.

בואו נמשיך לשמוע מה אומרים לנו הגדולים על עניין החברה, מטרת החברה, אהבת החברים, התקרבות בין בני האדם, התיקונים, שכל זה קורה אך ורק בקשר בין בני האדם. הקשר צריך להיות מתאים לכוח העליון, ולכן אנחנו שומעים, לומדים מהמורים שלנו שבדרך כלל זה צריך להיות בנוי, נבנה ומבורר בעשירייה, בין עשרה אנשים שמתקשרים ביניהם בצורה מסוימת כדי לבנות במאמצים הדדיים לפי שיטת הקבלה, מניין. זה הקשר בין בני האדם שכולם הופכים להיות ברצון הרוחני כאחד.

ואז במאמצים שלהם מתחיל להתגלות כוח השפעה הדדי ביניהם, שהם משיגים, ובכוח ההשפעה ההדדי שלהם שייקרא "שכינה", מתגלה הכוח העליון, הראשון הזה שברא את הרצון לקבל, שנקרא ה"בורא". ותיקון הקשר שלהם עד למצב שכל הרצון לקבל יהיה מתוקן בכוונה על מנת להשפיע, ואז תתגלה השכינה במלואה והשוכן יתגלה במלואו, זו מטרת הבריאה וזה גמר התיקון שלנו.

שאלה: למה ברצון שלנו אנחנו לא מרגישים צורך לקבל על מנת להשפיע? פעם היה בנו רצון מחובר, בנשמת האדם, שכולנו עבדנו בקבלה על מנת להשפיע, ואילו לאחר השבירה לא מרגישים רצון כזה, נותרה בנו רק קבלה וזהו.

על ידי השבירה האור העליון נכנס לרצון לקבל, כי רצון לקבל במיוחד לא היה יכול לקבל על מנת להשפיע את האור העליון, וקיבל אותו על מנת לקבל. למה זה נעשה? כדי לבנות רצון לקבל, לייצב רצון לקבל ההפוך לגמרי מהאור, מכוח ההשפעה. וכששני הכוחות האלה, רצון להשפיע זה האור, ורצון לקבל על מנת לקבל שזה הרצון המקולקל, כששניהם עומדים זה מול זה יש לנו שני כוחות מנוגדים בבריאה.

האור זה רק רצון להשפיע, אבל הנברא זה רצון לקבל, ורצון לקבל הוא ניטראלי, אבל יש לו עכשיו כוונה על מנת לקבל, זה מה שהוא רוצה מהאור, לקבל אותו וליהנות ממנו במלואו, בצורה השלמה. מזה אנחנו מתחילים, מהכוחות המנוגדים. יש הרבה לדבר לשם מה זה ולמה זה, לקשור את ההתחלה והסוף של הבריאה, אבל כך זה.

לכן אנחנו ניגשים להתפתחות ולמיקום ואחר כך דומם, צומח, חי, מדבר על פני כדור הארץ. אנחנו נלמד פעם מה זה כדור הארץ, שמש, ירח, כל המערכות האלה לפי ענף ושורש, אבל זה לא לענייננו לכן אנחנו לא מקדישים לזה זמן. והרצון לקבל שהוא על מנת לקבל ונעשה הפוך מהאור. דווקא בצורה כזאת יהיה פעם ראוי להידמות לאור, כי אם ייתקן את עצמו יהיו לו שתי הצורות ההפוכות, את צורת הרצון לקבל על מנת לקבל, שהיא לא נעלמת, היא נשארת, שום דבר לא נעלם בכלל מהבריאה, ולאט לאט הוא קונה על זה את הכוונה על מנת להשפיע.

ואז בין הרצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, לבין שרוכש כוונה בעל מנת להשפיע, יש פער, בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע. מדובר על כוונות, לא על הרצונות עצמם.

אין ברצון אף פעם שום עבירה או מצווה, שום דבר, אף רצון זה לא רע ולא טוב, אלא תלוי איך משתמשים בו, בלבד. הכוונה זה העיקר. הבעיה היא שבעולם שלנו אנחנו לא רואים את הכוונות של האדם, ולכן אנחנו דנים את האדם לפי המעשה, אבל ברוחניות מעשה זה נקרא "כוונה".

ולכן, רצון לקבל על מנת לקבל שנשאר ביסודו ומתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, ואז הוא מתקן את עצמו במה שנקרא ב"ג' קוים", שגם זה "דין" וגם "רחמים" מה שנקרא, הם עומדים זה מול זה. ובין שתי הכוונות האלו, היותר ויותר גדולות, יש לנו מקום שבו אנחנו יכולים לגלות את העולם הרוחני, הבורא, ושם אנחנו בעצם מתקיימים.

זה דבר מאוד מיוחד, שבעולם שלנו מפני שאנחנו נמצאים רק ברצון לקבל האגואיסטי, הקטן, אז או שאנחנו נמצאים באהבה או בשנאה, אנחנו לא יכולים להיות גם בזה וגם בזה יחד, אנחנו לא מבינים איך זה אפשרי. העולם הרוחני הוא מיוחד, בזה ששם שני [דברים] מנוגדים יכולים להיות זה מול זה ודווקא בהיפוך בין שניהם מתגלה המקום להשגת הא-לוהות. כי מהכוח העליון מגיעים לנו שני הכוחות האלה "כוח ההשפעה" ו"כוח הקבלה" ואז על ידם דווקא על פני שניהם אנחנו משיגים את הכוח העליון ממטה למעלה.

שאלה: מהי השבירה בעבודה בעשירייה, האם זוהי השנאה או הזלזול שלנו?

אנחנו לא מדברים על שבירה בעשירייה, זה לא יכול להיות, מעלים בקודש ולא מורידים. אין דבר כזה. הייתה שבירה בבית המקדש הראשון, הייתה שבירה חברתית בבית המקדש השני, אנחנו עוד נלמד את זה לעומק, דברים שאנחנו צריכים אותם גם לעכשיו, כדי להבין מה שקורה לנו כאן. אבל אין יותר שבירות ואנחנו רק מתקדמים לכיוון טוב.

שבירה יכולה להיות רק אם יש כלי, כשיש חיבור רוחני בינינו, כשהאור כבר עושה את החיבור הזה ומתיישב בו כגילוי הבורא בנברא, אבל אנחנו עוד לא הגענו למצב הזה. ולכן אין מה לדבר בכלל על היכולת כזאת. אין שבירות, אנחנו נמצאים במצב, בתהליך שאנחנו רק מתקדמים לכניסה לרוחניות ולהשגת הבורא בתוך הקשר בינינו המתמיד, המתגבר והולך.

קריין: כתבי רב"ש כרך א' עמוד 12 "מטרת החברה ב'".

מטרת החברה - ב'

"היות שהאדם נברא עם כלי, שנקרא "אהבה עצמית", ובמקום שאדם אינו רואה, שמפעולה תצא משהו לתועלת עצמו, אין לו חומרי דלק ליגיעה לעשות תנועה קלה.

ובלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה.

והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם.

לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה.

ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם.

וכמו כן בעת ההתאספות, צריכים להיות רציניים, בכדי לא לצאת מהכוונה, שעל הכוונה זו נתאספו. ומטעם הצנע לכת, שזה ענין גדול מאוד, היו רגילים להראות מבחוץ, שהוא לא רציני. אבל באמת בתוך ליבם היה אש בוערת.

אבל לאנשים קטנים, על כל פנים בעת האסיפה, צריכים להיזהר, לא להמשיך אחרי דיבורים ומעשים, שלא מביאים את המטרה, שהתאספו, שהוא, שעל ידי זה צריכים להגיע לדביקות ה'. וענין דביקות עיין בספר "מתן תורה" (דף קס"ח, דברי המתחיל "ובאמת").

רק בזמן שנמצאים לא עם החברים, אז יותר טוב שלא להראות לחוץ את הכוונה שיש בליבם, ולהיות בחיצוניות כמו כולם, שזה סוד "והצנע לכת עם ה' אלקיך". הגם שיש על זה פירושים יותר גבוהים, אבל הפירוש הפשוט הוא גם כן ענין גדול.

לכן כדאי, שבין החברים, שמתחברים, תהיה להם השתוות אחד עם השני, בכדי שיוכל להיבטל אחד לפני השני. ובהחברה צריכה להיות שמירה יתרה, שלא יכנס בתוכם ענין של קלות ראש, משום שקלות ראש הורס את הכל. אבל כנ"ל, זה צריך להיות ענין פנימי.

אבל בזמן שנמצא מי שהוא, אם הוא אינו מחברה זו, צריכים לא להראות שום רצינות, אלא להשתוות מבחוץ עם אדם שבא עכשיו. היינו, שלא לדבר מדברים רציניים, אלא מדברים שמתאימים לאדם שבא עכשיו. שהוא נקרא "אורח בלתי קרוא"."

רואים אנחנו כאן כמה נקודות שמסביר לנו מורנו רב"ש על הבניית החברה, תפקוד החברה, זאת אומרת שצריכים להתאסף אנשים שיש להם נקודה שבלב, משיכה לתיקון הנשמה לגילוי הבורא. הם חושבים שהם רוצים לגלות את הבורא באותו הרצון כמו שרוצים לגלות כל דבר בעולם, מתוך סקרנות. לאט לאט מתברר להם שזו לא סקרנות, אלא זה כבר מתחיל להיות יותר רציני, האור העליון פועל עליהם לפי ההתעסקויות שלהם, והם מתחילים ללמוד כל מיני דברים בחכמת הקבלה ואז הם מתחילים להתפתח. ולכן מתחילים לאט לאט להבין. זה הולך בצורה מאוד איטית יכול להיות שנים רבות עד שאדם מעכל שבאמת אין לו ברירה אלא התיקון הוא בחברה, בקשר בין האנשים. ובין האנשים זה בסדר, הוא גם לומד שזה כביכול מחוצה לו. יכול לדבר מילים יפות, אילו סיסמאות שקרא ושמע על החיבור, על אהבה, עד שזה חודר בו והוא מתחיל להבין שמדובר עליו, שזו חובתו כך להיות קשור לאחרים.

ואחר כך הוא מתחיל לעכל שאם הוא לא יתכלל עם תשעת החברים בתוך העשירייה שלו הוא לא יקבל כוח לעלות למעלה, וכוח לעלות לדרגה אחת למעלה הוא מקבל אם הוא נכלל עם העשירייה. הוא סופג מהם כוחות. ואפשר לספוג כוחות מהם רק בתנאי שהוא מעלה אותם בחשיבותו, אז הם גדולים, אז אני רוצה לקבל מה שיש להם, בצורה אגואיסטית בינתיים. אני רוצה לעלות למעלה, בבקשה יש לפני מה שחסר לי.

וככה הוא מבין כבר שאין לו ברירה, הוא חייב כמו שכתוב "את אחי אני מבקש". חייבים להתקשר. זה כבר שלב מתקדם.

וכשרוצה להתקשר, הוא מתחיל להרגיש התנגדות, התנגשות שלא רוצים, כן רוצים, שעניין ערבות לא כל כך פועל. איך כן לעשות? איך להתעלות מעל האגו שלהם, עד שהם מחליטים כבר כולם שחייבים לעשות איזו פעולה, זה נקרא "בריחה ממצרים", שהם חייבים להתעלות מעל האגו שלהם שמפריד וממש מקלקל ביניהם את כל היחסים ונמצאים בערפול ולא יודעים בדיוק מה לעשות. אלא הזמן רק נמשך ואין בזה שום סיכוי לשינוי, עד שמגיעים למרירות כזאת ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה", שלא ילך להם בעשירייה, שחייבים ממש להגדיל עד כדי כך מעלת חברו, כל אחד שיקבל כל מה שאפשר רק דרך החבר כמו דרך העליון. זאת אומרת לא שאני לוקח מאחרים את הניצוצות שיש בכל אחד כדי להגביר את הרצון שלי, לא, אני מתחיל להשתמש בהם כמו בעליונים ממני, שאני יכול דרכם יחד עם כולם להתקשר לבורא, להתפלל עבורם.

זאת אומרת יש כאן כל אותו מכלול הפעולות שאנחנו מחויבים לעשות כדי לעורר את הכוח העליון, המאור המחזיר למוטב עלינו. וכשנקבל את כוח הערבות להיות ממש אחד עבור כולם, אז בצורה כזאת כל אחד גם ישתמש בכוח של כולם, כך אנחנו מתקדמים.

אנחנו לא מבינים בדיוק באיזו צורה ואיך כל אחד משתנה בתהליך הזה, אבל מאמצים חייבים לעשות, כי כל המאמצים הם לקראת החיבור במרכז העשירייה. כל אחד שיהיה כאפס כלפי האחרים בלקלוט מהם כוחות, כל אחד צריך להיות כאחד כלפי האפסים של האחרים, להשפיע להם מההתעוררות שלו וכולם יחד אם מתחברים, מתקדמים.

וודאי שכל העבודה הזאת כמו שאומר לנו רב"ש, היא חייבת להיות בהצנעת לכת כלפי הזולת כי הם לא יכולים להבין מה קורה לנו. ולכן אין מה לדבר איתם, כך כשמתקדמים אז בסופו של דבר מגיעים למצב שהעשירייה הופכת להיות לשכינה ובה מתגלה השוכן, שזו באמת מטרת החברה, גילוי הבורא לנברא בעולם הזה.

שאלה: האדם נברא עם כלי שנקרא "אהבה עצמית" והוא צריך להגיע לביטול של אהבה עצמית וזה נגד הטבע. ככל שהולכים בדרך, הפער בין השניים הולך ונעשה גדול יותר ויותר וברור לאדם כמה אין לו כוחות לבטל את האהבה העצמית שלו. הוא מגיע לחברה שהרב"ש פה כותב עליה ואז מה שהוא רואה זה עוד דוגמאות של אנשים שקשה להם לבטל את האהבה העצמית שלהם והוא נחלש מזה, הוא לא מתחזק מזה.

ופה הרב"ש אומר מה שצריך לעשות זה דווקא להצדיק אותם. זה לא ברור מאיפה מוצאים כוחות. אם האדם רואה דוגמאות לחולשה לבטל את עצמו והוא עצמו הולך ומרגיש יותר ויותר את החולשה שלו כלפי, איך אפשר לצאת מהסיפור הזה?

אני לא יודע מה לענות לך, כי כתוב מה אנחנו צריכים לעשות זה הכול. ואני צריך להשתדל לבצע את כל הפקודות האלו. אין יותר מה לעשות. לא רוצים, לא צריכים.

תלמיד: רוצים מאוד.

רוצים מאוד אז עושים.

תלמיד: אולי אפשר לעשות כך שיש תנאי סף להיכנס לעבודה הזו. אוספים אנשים שהם מחליטים שמהדבר הזה אנחנו לא יורדים, עם זה אין מה לעשות, הם הלכו כבר כברת דרך מסוימת.

זה כך נעשה, לא שאתה מברר, החיים מבררים, כמה נכנסים? אלף נכנסים לחדר, אחד יוצא להוראה, זה הכול. אולי צריכים לעבור כמה אלפים כדי להישאר חמישים או אפילו עשרה.

תלמיד: במציאות שלנו פה בבני ברוך זה לא נעשה כך, זו שאלה שחוזרת על עצמה הרבה בתקופה האחרונה. אני הגעתי היום לשיעור ואיתי הגיעו שני חברים מהעשירייה שלי לשיעור ביחד איתי. אותי זה מחליש בצורה יוצאת דופן, אני כמעט ולא מוצא כוחות להתמודד עם זה ובתוך זה אני צריך להתחיל לפעול, זה לא ברור, למה ככה? למה לא לאסוף ביחד את האנשים שהחליטו?

ככה זה. מפני שאנחנו פועלים ברצון לקבל מול האור העליון, אלה חוקי הטבע, לכן זה ככה. אתה לא יכול לשאול על דברים כאילו מישהו מנהל את זה. לא מנהל אף אחד, זאת מערכת. אתה הולך בכל דבר בתוך המערכת, אין לך אל מי להתלונן, אין לך למי לצעוק, אתה תקיים את החוקים האלה זה יהיה כך, לא תקיים, לא, אין פרוטקציה ואין שום דבר, "חוק נתן ולא יעבור".

תלמיד: במהלך כיפור שמעתי אותך אומר, שאולי כדאי לעשות מהלך שבו יש לחלק את החברה לעשיריות כאלה, שכל עשירייה יש לה אלו תנאי סף שאיתם מתחילים לעבוד, וזה לא קורה.

כן, אמרתי שיכול להיות כדאי כך לעשות, שאם ישנם עשרה אנשים שהם מתחייבים ממש בכל הכוח להיות "כעשירייה לדוגמה" מה שנקרא, אז כדאי שהם יהיו כעשירייה. ולא שהכוחות האלו יתפזרו בין כל יתר העשיריות, ואז יהיה כמו שאתה אומר "הגעתי ואין איש". גם זה לא טוב. ודאי שזה לא טוב.

אני חושב שגם את זה צריכים לנסות. קודם כל תעשו רשימה מי יכול באמת להתחייב ומי לא, את זה רואים לפי הניסיון, כי אתם מכירים את החברים שלכם. אני רואה שאם יש איזו אספה גדולה, סיבה מיוחדת, אז באים פי שניים ממה שיש כאן, וביום רגיל באים חצי מהכמות הכללית. לא שאני אומר שזה טוב או לא טוב, זו המציאות, אני עובד עם מה שיש לי. אבל ודאי שצריכים משהו לעשות.

חוקי הטבע הם לא השתנו, "חוק נתן ולא יעבור". לכן להתלונן על משהו, למה זה ככה ולמה זה ככה, שאלות כאלה הן לא לעניין. אתה נמצא במערכת קשוחה, חוק ברזל וזהו. אור כנגד רצון, זה מה שיש.

לכן לא יכול להיות. אנחנו אומרים בחסדי ה', אם ירצה ה' וכולי, מתפללים, אבל אם אנחנו מפענחים נכון את כל ההגדרות הללו, אנחנו רואים שזה השפעת הרצון האחד על הרצון השני, מרצון לקבל לרצון להשפיע לפי מידת השתוות או שינוי הצורה ביניהם, גמרנו, כלום חוץ מזה.

לכן מה נשאר לנו? בכל אחד ואחד מאתנו יש לו רצון משלו, הוא לא יכול להשתנות, אלא אם כן על ידי תהליך העליון שיש שם תוכנה שהיא מחדשת רצון בכל אחד ואחד. אבל אם אנחנו רוצים להתקדם, אז אנחנו יכולים להתקדם רק בזה שאנחנו קונים רצון מרצון. שכל אחד קונה מהשני על ידי זה שמתחיל לחשב את השני כגדול ואת עצמו כקטן, על ידי זה אנחנו יכולים לקנות את הרצונות כל אחד מהשני. ואם כולם יקנו מכולם, אז בכל אחד יהיו עשר כוחות, ובסך הכול בעשירייה יהיו מאה, אז אתם כבר עולים למעלה לדרגה עליונה. כך זה עובד.

טענות אני לא חושב שטוב שישמיעו, כי זה כמו תינוק. אבל עצות איך לחלק את החברה, מה לעשות, איך להגיע לערבות, לקיים את מה שרב"ש כותב בכל המאמרים האלה, זה כן. חייבים לראות האם אנחנו מקיימים את זה או לא. ואם לא, מה לעשות כדי לקיים. והעיקר שוב, להבין שאלה דברים הדרגתיים, ויש הבדל בחברה בין מה שהיה לפני חמש שנים לבין מה שיש היום, וכך נתקדם. אין מה לעשות, אך ורק בסבלנות "אשר כוח סבלנותם עמדה להם"¹ כך נתקדם.

שאלה: אני שמעתי שכל העולם זה עשירייה, וכשאני הגעתי לשיעור ראיתי מאתיים איש יושבים איתי, זה נתן לי הרבה כוחות. והשאלה היא, למה יש לנו פער כל כך גדול בתפיסה? אנחנו לומדים ממורה אחד, ויש לנו פער, ולא ברור איפה האמת, איפה התאכלס?

הפער בכל אחד ובין כל האנשים, הוא מפני שבכל אחד יש רצון שונה, ניצוץ שונה, לכן יש פער בין אדם לאדם. לפי רצון ולפי הניצוץ. ניצוץ, זה השארים מהמסך שהיה לו לפני השבירה, ורצון, זה רצון מהרצון הכללי שנברא על ידי המאור.

שאלה: אז מה עושים? האם החבר צריך לאסוף סביבו אנשים שהוא חושב שהם מתאימים לו?

מה עושים? מתחברים בעשירייה עם כל התנאים שהרב"ש ממליץ לנו, ואז מגיעים למטרה.

תלמיד: אבל העשירייה אצלי, זה כל העולם. כל העולם שיושב כאן.

למה כל העולם? לא מדברים על כל העולם, מאיפה אתה לוקח פתאום את הדברים האלה?

תלמיד: קודם כל שמעתי ממך.

איפה שמעת את זה, מהמאמר שקראנו?

תלמיד: כל מי שיושב כאן, זה עשירייה.

לא נכון, לא. רב"ש אומר שצריך להיות עשרה אנשים ולא יותר. לא כל מי שיושב כאן. אם אתה יכול בתוך עשירייה שלך שקבעת, ועבדת בעשירייה, להתחיל לקלוט לתוכה עוד ועוד אנשים שהם סך הכול יצטרפו לאותה עשירייה ויהיו כמו עשירייה, בבקשה, אז כל העולם זה עשירייה, שהכול ייספג בתוך העשירייה הזאת העיקרית.

כן, ככה זה יהיה. כי סך הכול יש לנו ה-ו-י-ה אחת, היינו עשירייה אחת שהיא על ידי השבירה נשברה להמון כאילו עשיריות שבורות. אבל אנחנו צריכים לקבוע את עצמנו בעשירייה. אם אני מחפש תיקון, אני צריך לחפש עשירייה, איפה אני יכול להיות יחד עם אחרים להגיע לערבות ולדבקות, ולגלות בורא. נקודה. זאת כל המשנה החברתית של חכמת הקבלה.

שאלה: אני רוצה לשאול על המערכת שתיארת קודם, על כל המכלול הזה. גם מביאים אדם ושמים אותו במקום מסוים, וגם יש לו רשימות שמתפתחות מבפנים. כל הדבר הזה בסוף מביא אותו לאותה דביקות שזה "על כל הפשעים תכסה אהבה". שבהתחלה זה בעשירייה, ומשם זה עובר אל מול הבורא.

אבל עדיין בתוך הדבר הזה, הנברא נשאר כמשהו שהוא מגיב, שיש לו יחס לדברים אבל אין לו שליטה עליהם. ואתה בתחילת השיעור אמרת, שאתה נהיה כמו הבורא.

אין לך שליטה על כלום. יש לך שליטה רק על דבר אחד, על הבחירה החופשית שלך לעשות מאמצים להתחבר עם החברים. כל היתר לא בשליטה שלך, כל היתר זה בהתאם למאמצים שאתה עושה בחברה. אתה חושב שהחיים שלך מחוצה לחברה הם משתנים בעצמם, לא, כל זה כדי לדחוף אותך לחיבור יותר מתקדם בחברה.

שאלה: יוצא שהעניין של להתחבר, מתורגם לעניין של להגדיל את החבר, שזו פעולה של החיבור.

אחרת איך אתה יכול להתחבר עימו?

תלמיד: שאין פעולה אחרת חוץ מזו.

בסופו של דבר, כן.

תלמיד: אז מה זאת אומרת להגדיל את החבר?

להגדיל את החבר? זה שהחבר צריך להיות באותו הגודל כמו הבורא. כי בהתחלה זה נראה כאמצעי ואחר כך זה לא אמצעי, אלא זו תכונה שאתה רוכש שזו באמת תכונת הבורא. כי אין בורא. אותן התכונות, אותם הכוחות שאתה מלקט מהחברים, ובהם אתה מגלה את המצב החדש, זה נקרא "בורא". לכן החברים הם אותם הכוחות. כל חבר כלפיך, זה כוח הבורא, מפני שהם מחוצה לך.

תלמיד: ויוצא שאין ברירה. זאת אומרת, חוץ מהעבודה הזאת.

לא, חוץ מזה אין שום דבר. אם מתחברים בעשירייה, משיגים. אם לא מתחברים, לא משיגים. אבל שוב אני אומר, זה עניין שהוא עובר על האדם במשך שנים רבות, עד שהוא מסכים, עד שהוא יוצא וחוזר, וצועק, ולא רוצה, וכן רוצה. אתה מבין. יש כאלו תהליכים שאדם עובר, ואנחנו צריכים להיות מודעים לזה ולהסכים עם זה, כי אין ברירה, ככה זה הטבע.

תלמיד: יש הבדל בין להגדיל חבר כזה או אחר?

בעשירייה לא. בעשירייה חייבים להיות כולם גדולים שאני נכלל מהם, כולם קטנים שאני משפיע לכולם, ובסופו של דבר כולם שווים. אלו התנאים של החיבור.

שאלה: רב"ש כותב שקלות ראש הורסת הכול. מה זה קלות ראש?

קלות ראש זה כשאנחנו מורידים בחשיבות את כל העניין הרוחני.

תלמיד: זה תמיד מתבטא במילים, או גם במחשבות?

מחשבות, מילים, מעשים, הכול. האדם צריך להחזיק את עצמו כמה שאפשר ברצינות חיצונה לפחות. פנימית, יש כל מיני דברים, אבל בחיצוניות אני חייב למלא את הזמן שלי בכל מה שאפשר. אני חייב לדאוג לשיעור, לזמנים, בקיצור, כאן קלות הראש מתחילה דווקא ממעשים בסדר היום.

תלמיד: מה צריכים לעשות אם אני מגלה בעשירייה, או בעצמי, או בחברים, קלות ראש?

אתה צריך לעבוד, לתת להם דוגמה, לעשות משהו. אין מה לעשות, זו חובה.

שאלה: יוצא שיש לנו עשירייה פיסית, ויש את הכלי העולמי. אם היינו קשורים רק כאן פיסית, אז לא היו לנו בכלל כוחות להתקדם. אבל הודות לכך שאנחנו קשורים לכלי עולמי, ובעוד פרויקטים, אפשר לשאוב כוחות להתקדמות. אמרת לא מזמן שחשוב לשבת פיסית בעשירייה, אז לא ממש ברור התפקיד של הכלי העולמי בהתקדמות שלנו והקשר בין העשיריות. כי כמו שאני מרגיש, דווקא תודות לקשר הזה עם הכלי העולמי יש כוח לגדול ובפנים באיזו עיר מסוימת, איזו עשירייה פיסית מסוימת לבד לא מסוגלת להתקדם לרוחניות בלי הקשר עם האחרים.

אנחנו בנויים בצורה כזאת ככלי עולמי ובאמת לא יכולים להתקדם אם נבודד את עצמנו בפני עצמנו ולא נתקשר לכולם יחד. אנחנו עוד לא מרגישים עד כמה אנחנו תלויים זה בזה ועד כמה שכל החברים שנמצאים בכל קצוות העולם חשובים לנו. לא מן הסתם דרשתי שיהיו עשיריות תורניות מכל העולם ויעשו דיווחים וכולי, כי זה נעשה עכשיו מאוד חשוב.

ולכן ודאי שאנחנו מקבלים כוח ותמיכה, עובדים יחד ואנחנו צריכים לדאוג לזה. אם הקשר בינינו חס ושלום נניח ייעלם, לאף אחד לא יהיה סיכוי להתקדם. כי אנחנו כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, נחשבים כאחד. בינתיים אנחנו עוד לא מסוגלים לקלוט את עצמנו כאחד, אבל כלפי הבורא אנחנו כאחד.

שאלה: לגבי מבנה העשיריות, זו בעצם שאלה של כל הצוותים החברתיים והרבה מהחברים בכל העולם. כי שמענו אותך לא פעם אומר, בצורה מאוד חדה וברורה, שצריכים לשנות את מבנה העשיריות בחברה.

אני נותן לזה אישור, לא שאני אומר תשנו, אלא אני נותן לזה אישור. אתם לא מבינים איך אני עובד בזה. אני לא יכול להיכנס לתוך העשיריות, אני לא יכול לקבוע בהן שום דבר, אנחנו לומדים יחד את כל דברי הרב"ש, הוא במיוחד קובע לנו את הכללים שאנחנו צריכים לקיים בתוך עשירייה, אז בבקשה תלמדו אותם ותעשו. בעדינות, בהדרגה, תנסו, כן ולא, האם כדאי, לא כדאי ותראו איך עושים. בואו נעשה את זה לחודש ימים נניח, ואחרי חודש נראה, כן עושים או לא.

אם רואים בתוך חודש שמשהו כבר מתחיל להתקלקל, בואו נראה האם זה קלקול ועוד מעט הוא יעבור או שאולי זו מין ירידה זמנית ואחר כך דווקא תהיה עלייה והטבה. תבדקו את זה, אתם כבר צריכים להיות בוגרים ולא שכל פעם אני צריך להגיד על כל דבר בחברה אם לעשות כך או כך. בחברה אני לא יכול להיכנס. אני יכול לייעץ מהצד אבל תמיד העצות שלי יהיו לא מספיק ברורות. כי באמת אתם צריכים להיכנס בפנים ולברר בעצמכם. אני בעצמי לא בדיוק יודע מה קורה בכל עשירייה ועשירייה או בין העשיריות, האם לעשות שינויים בעשיריות, כן או לא, לא יודע.

תנסו לדבר ביניכם ולנסות לעשות. כמו שאמרתי לגבי עשיריות קבועות, או לא קבועות וכן הלאה. עכשיו יש שאלה, האם לעשות עשיריות לפי ההתחייבות של החברים לבוא כל יום, פעמיים או שלוש בשבוע, ובאיזה ימים כך שלפחות עוד תהיה עשירייה. נניח יהיו עשיריות שבאות לכאן כל שני וחמישי בלבד, אבל אז כולם יהיו. זאת אומרת בצורה שלמה, ולא שכל יום יהיו שני אנשים שונים מאותה עשירייה.

תלמיד: אז איך מקבלים החלטה, כי יש פה שני מחנות מאוד ברורים?

כלפי עשיריות שלא מגיעות שלמות, הייתי ממליץ מיד לעשות שינוי. נניח יש לי עשירייה ואנחנו מגיעים כל אחד ביום שמזדמן לו בשבוע. אז בואו נקבע שאנחנו לא מסוגלים להגיע שבע פעמים בשבוע, אבל כמה פעמים כן יכולים? נניח שלוש פעמים. אז בואו בשלוש הפעמים האלו נבוא כולנו וביתר הימים, לא.

אבל בואו תסכמו את זה כך ואז לפחות תהיה התקדמות. אולי אחר כך אתם תתחילו לעורר את עצמכם יותר. אבל אם כל פעם באים רק שניים, שלושה מהעשירייה, ודאי שזה לא תומך, זה רק מחליש.

תלמיד: נניח שעכשיו, בשבוע של סוכות, נעשה נסיון לשבוע, מה הצורה שכדאי לנו לנסות?

אתם שואל אותי? שכולם יבואו כל הזמן. מה אני יכול לעשות? אני לא יכולתי לתאר לעצמי שלא הייתי בא. איך לא? הייתי בא עוד חמש דקות לפני כולם, לפחות. ככה זה. צריכים לעורר בזה זה את זה. אז במה ההתחייבות, במה הערבות? אם אפילו פיסית אני לא יכול לבוא?

לא, כאן צריכים לעשות משהו. אני לא יודע אם סוכות זה הזמן, אולי אנשים נמצאים בחופש. תראו לבד, אבל בטוח שהייתי עושה משהו עם עשיריות כמו זו שהחבר אמר שהגיעו שני אנשים מהעשירייה שלו. אז אני לא הייתי עושה כך. פעם דיברנו שלפחות יהיו בעשירייה שניים שלושה אנשים חזקים והיתר יצטרפו, אבל נראה לי שזה הפסד ולא רווח.

אבל היתר, לקבץ את האנשים החזקים שיכולים להיות יום יום בעשיריות, אחר כך שישה ימים בשבוע, חמישה, ארבעה, שלושה, אפילו יום אחד בשבוע, אבל שהעשירייה כולה מגיעה.

תלמיד: זה הפורמט שפחות או יותר אתה רואה?

אני חושב, בואו ננסה חודש ימים ונראה מה קורה. לא שאני רוצה לזרוק חס ושלום, אף אחד, אפילו אם הוא מגיע פעם בשנה, לכל אחד יש מקום. אבל לפחות את זה תנסו לעשות.

(סוף השיעור)

---

1. "אשר מידת סבלנותם עמדה להם," ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", קל"ג)↩