שיעור בוקר 07.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 32, מאמר "שכל הפועל"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 32, מאמר "שכל הפועל".

שכל הפועל

"מה שכתוב, שכל אדם מחוייב להשיג שורש נשמתו, פירוש: שתכלית הנרצה והמקווה מהנברא, היא הדביקות במידותיו בו ית', כמו שכתוב "ולדבקה בו". ופירשו חז"ל, שזה הדביקות במידותיו ית': "מה הוא רחום" וכו'. וענין מדותיו ית' הם הספירות הקדושות, כידוע. שז"ס שכל הפועל, ומנהג עולמו, ומודד להם על ידם השפעתו וטובו יתברך.

אבל צריך להבין: למה נקרא זה "דביקות בהבורא יתברך"? ולכאורה הרי זה לימוד בעלמא.

ואבאר דרך משל, אשר בכל פעולה שבעולם, מתדבק ונשאר באותה הפעולה, אותו שכל הפועל אותה. כמו שבשלחן, מושג בחינת שכל של הנגר וחריצותו באומנות זו, אם רב או מעט. כי בעת מלאכתו, ערך אותה בבחינת שכלו ומדת שכלו. והמסתכל בפעולה, וחושב בשכל הטמון בה, הרי הוא, בשעת מעשה, דבוק בשכל הפועל אותה, דהיינו שמתאחדים ממש.

כי באמת, אין מרחק וחתך בין הרוחניים. ואפילו כשבאים בגופים מחולקים, אבל השכליים שבהם, אי אפשר לתארם בחילוקים. כי באיזה סכין תחתוך הרוחני וישאר נבדל?

אלא עיקר ההבדל שנמצא ברוחניים, הוא בתוארים. פירוש, משובח או מגונה. וגם בהרכבות. כי שכל, המחשב בחכמת כוכבים, לא ידבוק במחשב חכמת טבעיים. ואפילו באותה חכמה עצמה נמצא הרכבות הרבה. כי אחד מתעלה על חבירו אפילו בחכמה אחת. ורק בזה יבדלו הרוחניים איש מרעהו. אבל כששני חכמים, מחשבים בחכמה אחת ושיעור אחד במידת השכלתם, אז ממש מאוחדים המה. כי במה יבדלו?

ולכן כשנמצא אחד, מחשב בפעולת חבירו ומשיג את השכל מהחכם הפועל אותה, נמצא ששניהם מדודים בכח ושכל אחד. והמה עתה ממש מאוחדים, כמו איש שפגע רעהו האהוב בשוק, ומחבקו, ומנשקו. ואי אפשר לנתק אחד מחבירו, מרוב האחדות שביניהם.

ולכן כפי הכלל, אשר בחינת השכל שבמדברים, הוא הכח היותר מותאם שבין הבורא לנבראיו, והוא בבחינת האמצע, דהיינו שהאציל ניצוץ אחד מהכח הזה, אשר על ידי אותו הניצוץ, הכל שב אליו.

וכתיב: "כלם בחכמה עשית". דהיינו, שכל העולם ברא בחכמתו ית'. ועל כן הזוכה להשיג האופנים, שברא בהם את העולם וסדריו, הרי הוא דבוק בשכל הפועל אותם, ונמצא שהוא דבוק בבורא ית'.

וזה סוד התורה, שהיא כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ששיכים לנבראים. ובהיות הנברא משיג על ידם שכל הפועל הכל, כי בתורה הבורא היה מסתכל, בעת שברא העולם, כידוע. והארה שמשיג דרך הבריאה, ומתדבק בשכל הזה תמיד, נמצא שהוא דבוק בבורא ית'.

ובזה מובן, למה הראה לנו הקב"ה את כלי אומנותו. וכי לברוא עולמות אנו צריכים? ומהנ"ל ניחא, כי הראה לנו הקב"ה סדריו, שנדע איך להתדבק בו ית'. שזהו "הדבק במידותיו"."

מי יכול לענות אם "להידבק במידותיו" זה מספיק כדי להגיד שאנחנו דבוקים בבורא?

שאלה: אני חושב שכן. אם זו דביקות אמיתית במידות של הבורא. באמת גם התכונה קיימת בך וגם ההשגה, ההבנה למה הוא עשה ואיך הוא פועל, אז נראה לי שזאת דביקות אמיתית. למה לא?

אין לנו יותר מה להשיג.

תלמיד: מה מזה שאנחנו דבוקים במידות שלו? נראה לי שכן. זו כל התכלית. כי כשאנחנו דבוקים במידות שלו אנחנו מגלים בעצם את המחשבה שלו או את הדרך שהוא פעול, כל הטוב ומיטיב. זו מטרת הבריאה. יש עוד משהו מעבר לזה?

שאלה: מה הכוונה שהמידות שלו הן הספירות הקדושות?

הוא כבר עולה למצב שמה שמקבל מהבורא את המאור המחזיר למוטב וה בונה בו את המידות הקדושות האלה, מידות דלהשפיע.

שאלה: האם לאהוב את הבורא זה נכנס בלהידבק במידותיו?

כן.

תלמיד: אז נראה לי מספיק.

לאהוב את הבורא, כן, "ואהבת את ה׳ אלוקיך".

תלמיד: האם זה נכנס בלהידבק במידותיו?

כן. זו מידה ראשונה.

שאלה: האם דבקות משמעותה זה גם לקבל על מנת להשפיע, ממש מטרת הבריאה או שדבקות זה רק השתוות עם התכונות?

דבקות היא שאני פועל באותו הכיוון, באותו נתיב כמו הבורא. רק שהוא בזה לא מקבל על מנת להשפיע, ואני כן חייב להגיע לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אז כשאומרים דבקות זה כבר ממש מטרת הבריאה, לא רק תיקון.

הדבקות האמיתית הסופית זו מטרת הבריאה.

שאלה: הוא כותב "שהשכל שבמדברים", "הוא הכח היותר מותאם שבין הבורא לנבראיו, והוא בבחינת האמצע", "שהאציל ניצוץ אחד מהכח הזה, אשר על ידי אותו הניצוץ, הכל שב אליו". זאת אומרת לא על ידי המידות אלא על ידי השכל שאנחנו צריכים להשיג, השכל של הבורא זה מה שמושך אותנו.

כן.

תלמיד: האם שכל זה כוח שמושך?

השכל הוא זה שמארגן את הכול.

תלמיד: האם הנבראים נמשכים לכוח של השכל?

כן. אבל לא השכל שלנו, כביכול. זה שכל שמנהל את פעולות ההשפעה.

תלמיד: למה הוא מושך אותנו אליו? הוא אומר שמספיק להרגיש שהאציל ניצוץ אחד מהשכל האלוקי, ושעל ידי אותו ניצוץ הכול שב אליו.

נמשכים לזה.

תלמיד: אז אנחנו צריכים מכל הפעולות שאנחנו עוברים.

ללקט ניצוצות.

תלמיד: בפסקה האחרונה הוא אומר "ובזה מובן, למה הראה לנו הקב"ה את כלי אומנותו". והוא הראה לנו את סדריו, "שנדע איך להתדבק בו ית'". איזה כלי אומנותו או סדריו הוא הראה לנו?

גמר התיקון. אותו הכלי הוא עכשיו נעשה ככלי המחבר את הכול וכולל את הכול.

תלמיד: הוא אומר שהוא הראה לנו את זה. איפה רואים את הדברים האלה?

אני לא יכול להגיד לך איפה, זה לא קרה בהיסטוריה. אבל כל אחד שנמצא בדרך העלייה לתיקונים רוחניים, הוא מקבל במעבר בין העולמות, את ההתרשמות מזה שנכללים כל הכלים בכלי אחד.

תלמיד: זה נשמע הסדר ההפוך. הוא כותב שאדם כשמסתכל על השולחן מתוך זה הוא לומד להכיר את הנגר ואת השכל הפועל שלו. ולפי התשובה שלך, קודם צריך להכיר את השכל הפועל או להגיע להשגה, ואז אתה רואה את השולחן. לכן לא מובן איך ללמוד "ממעשיך הכרנוך¹".

הבורא מראה לך את פרי עבודתו, את העולם, ומזה אתה מגיע למצב שאתה יותר ויותר מכיר אותו.

תלמיד: הבורא מראה לי או אני רואה עולם מקולקל, לא את העולם המתוקן שהוא ברא או תכנן.

אבל זה כמו שאומרים לך שזה אותו לגו שאתה צריך לחבר, ואז אתה מבין אותו ומצדיק אותו.

תלמיד: אז איפה פה הדוגמא עם השולחן והנגר? אם אני רואה את הדבר מקולקל, אז משולחן שבור אני לא מבין איך הנגר עובד.

גם כשהשולחן שבור אתה יכול לתאר לעצמך, ודאי שלא אתה לבד, אבל אומרים כאן "אין חכם כבעל ניסיון", שאז אתה מבין שיש לפניך משהו שאתה חייב להביא לשלמות.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להשתמש במאמר הזה ומתוך מה שאנחנו רואים שהבורא ברא, כדי להגיע אליו או ללמוד ממנו פרקטית?

למה אתה יכול להגיע בשכל שלך?

תלמיד: ברוחניות לכלום.

ובכל זאת?

תלמיד: לעשות מה שאומרים לנו לעשות, לקיים את הסדרים שלנו.

אנחנו צריכים להגיע למצב שהכול עושה ה', לזה אתה צריך להגיע. זה שאתה מחפש דרך איך בשכל שלך אתה יכול לתקן את העולם, זה לגמרי לא נכון.

תלמיד: אם רק מחכים לבורא או פונים לבורא שיתקן, אז איפה פה יש עניין של ללמוד מהשכל הפועל? כי אז אתה כמו תינוק שהאימא מביאה לו את כל מה שצריך.

לא. גם התינוק לומד ממצב למצב. אל תגיד כך. אנחנו מגיעים לדרגת התינוק, ומדרגת התינוק ועד הבורא.

תלמיד: תינוק מכיר קצת את העולם, הוא לא מכיר את האימא ולמה היא מטפלת בו.

אבל לאט לאט הוא משיג כי הוא גדל.

אני מבין שאתם נמצאים עכשיו באיזו מבוכה, "איפה אנחנו, איפה מטרת הבריאה, איפה התיקון, מתי נגיע למשהו, כי לא נראה לנו בכלל שאנחנו מגיעים למשהו", זו הרגשה טובה. מה נעשה? יש לנו מה לעשות או לא?

תלמיד: לפנות עם השאלה הזו לבורא.

זו צריכה להיות הצעקה, והיא עדיין לא מוכנה. על זה הוא כותב שהרבה הולכים בדרך והרבה יפלו עד שיגיעו לפתרון הנכון, זה מה שיהיה.

תלמיד: אתמול בעשירייה החלטנו שאנחנו קיימים בשביל להרים את הכלי העולמי, ובהחלטה הזו היינו דבוקים בשיעור, במאמר רב"ש, בתע"ס ובמאמר עכשיו, בצורה שלא היינו דבוקים אף פעם, גם עלו כמה שאלות מהחברים בשיעור.

רצינו להמליץ וגם כתשובה לשאלה, שבזה שעשירייה מצליחה להגיע להחלטה שמכוונת אותה קדימה, זה כוח שאין כמוהו במציאות. תודה לך על העצות שאתה נותן לנו כל הזמן, אבל בעיקר תודה לעשירייה שממש לקחה את העצות האלה ליישום.

תודה לכם ולבורא.

שאלה: התחלנו במאמר של רב"ש והחברים ניסו להיכנס גם בשכל, גם ברגש, ואתה דיברת על המבוכה. המבוכה הייתה בתע"ס, מדברים על עולמות וכדומה, ואתה אומר שזה מובן לכולם ושאנחנו מכירים איפה אנחנו נמצאים ועל זה כבר דיברנו. אני הייתי כמו החתול הזה שמרים את האוזן ששומע מוסיקה והוא לא יודע בכלל מה זה. וכעת הגענו למאמר הזה.

איפה אנחנו ואיפה כל החומר הזה? זה כמו סינית ואנחנו נמצאים כאן כמו החתול שמרים את האוזן. זו המבוכה שאתה הזכרת וזו בדיוק ההרגשה.

מה שאתה אומר זה בדיוק המצב היפה. זה מה שאנחנו צריכים להשיג, לחשוב, להרגיש, ואז יהיה לנו יחס נכון למה שאנחנו לומדים, לבורא, לחיבור שלנו שאנחנו רוצים להתאסף יחד. כי רק בצעקה כזאת "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" אנחנו יוצאים מהגלות. לא שבודקים את עצמנו בשכל ובכל מיני חכמות, אלא הכול מגיע אלינו דווקא מהכלי הריק שמתחיל להתגלות יותר ויותר.

שאלה: איך מתוך הרגשת הבלבול מגיעים לצעקה?

תתאר לעצמך "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם לאלוהים". באיזה מצב הם היו?

תלמיד: ייאוש.

ייאוש, חוסר עתיד, חוסר תמיכה, חוסר כל.

תלמיד: במצב הזה של ערפל, בלבול כללי, מה צריך לעשות, האם להתנגד למצב הזה, לקבל אותו כמו שהוא, כדי להגיע לצעקה?

תחשוב איך מגיעים לצעקה מהמצב שאנחנו נמצאים, כשאנחנו לא יודעים לאן ללכת, איפה, עד כמה. תתארו לעצמכם מה זה היה למשה.

תלמיד: איך הוא הגיע?

אני לא יודע.

תלמיד: איך אנחנו נגיע?

את זה אתם תדעו. אבל הצעקה הזאת צריכה להיות מכל הלב ומהלב הכללי וצעקה נכונה, שאנחנו רוצים רק דבר אחד, להיות בהכרת הבורא, בדבקות בבורא.

לכן אני רואה במצב הזה מצב יפה. לא מבקשים ידע, לא מבקשים שכל, אלא מבקשים דבקות.

(סוף השיעור)

---

1. "ממעשיך הכרנוך" (סידור, שיר היחוד לשבת).↩