שיעור בוקר 01.04.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמרי "שלבי הסולם", עמ' 243

מאמר: "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי"

אנחנו נמצאים בהכנה לחג מיוחד, חג הפסח, שהוא תחילת העבודה הרוחנית של האדם, החג הכי חשוב. ודווקא בו אנחנו צריכים לייצב את ההסתכלות הנכונה שלנו על כל ההתפתחות, כי הוא תחילת ההתפתחות, פסח, פָּסָח. כי אנחנו יוצאים מלראות את המציאות כמו שהיא נראית דרך חמשת החושים שלנו, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, ואנחנו עוברים לראות אותה דרך הפרצוף הרוחני, דרך הנשמה, דרך תכונת ההשפעה, תכונת האהבה שמתבטאת בחיבור בינינו.

וכשאנחנו מתחברים בינינו דרך אותה נקודת חיבור, עד כמה שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו, כל אחד את עצמו, ולהתחבר עם כולם "כאיש אחד בלב אחד", אז דרך אותו לב אחד להרגיש את המציאות האמיתית שהיא נמצאת למעלה מהטבע שלנו. לכן המעבר מלהרגיש את החיים בטבע הנוכחי שלנו ללהרגיש את החיים, את העולם, את המציאות, דרך הטבע השני, השפעה ואהבה במקום שנאה וריחוק מה שיש לנו היום, המעבר הזה נקרא פסח, כך הוא נקרא.

אנחנו לומדים מתפיסת המציאות שכל מה שהאדם צריך לעשות הוא לשנות את התפיסה שלו. אין הבדל בין עולם הזה לבין העולם הבא, אלא איך אנחנו מקבלים את המציאות בחושים, בתכונות החדשים שלנו. זה כל ההבדל. לכן אין כאן עולם הבא שנמצא אי שם באילו מרחקים, אחרי הכדור הארץ או באיזו גלקסיה אחרת. אין לחפש גם אחרי המוות הגופני איזה עולם הבא, גן עדן או ההיפך. זה הכול מה שאדם מרגיש בתוכו כשהוא משנה את תפיסת המציאות מתוך זה שהוא עובר מהרצון לקבל שלו לרצון להשפיע, רק בזה נמצא כל השינוי וכל השינויים בכלל.

לכן אנחנו צריכים לרכז את המאמץ שלנו, את הלימוד שלנו בדיוק בנקודה הזאת. זאת אומרת, איך להגיע לתכונת ההשפעה שהיא מתבטאת, שוב כמו שכבר אמרתי, בזה שאנחנו מתקשרים "כאיש אחד בלב אחד" במרכז העשירייה. ומי שמסוגל לעשות את זה מגלה שהחברים שלו כבר נמצאים בזה. ואם הוא ישאל אותם, האם הם נמצאים בזה, הם יגידו לו שלא, עוד לא. אבל כשהוא מגיע לזה בעצמו הוא רואה שהם כן נמצאים בזה.

כמו ששלמדנו על רבי יוסי בן קסמא, שהיה מתאחד עם התלמידים הקטנטנים שלו, והוא היה גדול הדור, וזה לא היה מפריע לו להתחבר איתם ולמצוא אותם בדרגה האמיתית. כי אין שינויים ברוחניות, אלא רק כלפי האדם הכול מתרחש. אז רבי יוסי שהיה רוצה לראות אותם בדרגה שלו, היה רואה אותם ומרגיש אותם בדרגה שלו כבר. בשבילם זו דרגה עתידית שעוד לא נגלתה, אבל אין מוקדם ומאוחר בתורה, אין זמן ברוחניות. הוא כבר השיג אותם, התקשר איתם ולכן הגיע למה שהגיע, בביטול כלפיהם.

אותו דבר אנחנו, כל עוד אנחנו נמצאים במאמץ גשמי, שעוד לא נכנסים לרוחניות, וודאי שחשוב לנו מאוד גם כמה האנשים משפיעים עלינו, אלו שאנחנו נמצאים איתם יחד, הקבוצה. אבל אנחנו צריכים להבין שבאמת תלוי באדם המאמץ. ולאט לאט האדם לומד מה כאן המצב הפרטי שלו, ומתי ובמה תלוי המצב הכללי, התמיכה הכללית, ההדדיות, הערבות.

אבל בכל זאת, מה שאני כאן רוצה עכשיו במיוחד להדגיש זו הנקודה שהכול מתבטא בתוך האדם, הכול מתגלה בתוך האדם. ומי שמשנה את התכונה שלו כרגע מקבלה להשפעה, הוא מגלה כבר מייד את העולם הבא, את העולם העליון, את גן העדן בכל מיני הדרגות שבו. תכונות הבינה, תכונות ההשפעה זה נקרא גן עדן וכן הלאה.

והתנאים שבהם תכונות, חוקים, שלבים שאנחנו עוברים כדי להגיע מהמצב הנוכחי, שאנחנו מרגישים את עצמנו קיימים רק בגוף הבהמי, בחמישה חושים ובסיפוק הגשמי בלבד בכל היום והלילה, אז מהמצב הזה אנחנו צריכים לעבור למצב של חיבור בינינו כך, שנתחיל לגלות את העולם העליון. כל המעבר הזה נקרא גלות מצרים ויציאה ממצרים. אנחנו גם צריכים ללמוד את הגלות, אבל בעיקר את הפסח, פָּסַח, הוא המעבר בין גלות לגאולה. זה כל עניין החג.

ולכן אחר כך כל המדרגות שהאדם עולה כבר בהן באותו עולם שנפתח לו, באותה התכונה, תכונת ההשפעה, תכונת אהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", שהוא כבר משיג את זה, אז כבר כל המדרגות האלו הן כבר בעולם הבא, בתכונה החדשה, תכונת ההשפעה. ולכן הן כולם "זכר ליציאת מצרים". בואו נראה איך אנחנו מגיעים לזה.

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן."

רב"ש מחלק כאן, זה גם מדברי הזוהר, מאת כל בני האדם או את המצבים שאדם אחד עובר, לשלוש דרגות. דרגה אחת, שדואג רק לעולם הזה, לגופו, גוף, משפחה, סביבה, כול מה שיש בעולם הזה, בחיים הגשמיים. כמו כל בני האדם שבטוח דואגים מתוך הרצון לקבל הכללי, כי מזה הם מורכבים, בנויים.

יש ביניהם אנשים שיש אצלם רצון נוסף, הם רוצים להצליח בעולם הזה ובעולם הבא ותמורת זה הם מוכנים לשלם. התשלום שלהם הוא על ידי קיום איזה מצוות, איזה פעולות שהם מוכנים לעשות. אבל את הפעולות האלה בעצמם הם לא היו עושים, וגם בצורה טבעית, גופנית, בעולם הזה הם לא היו מגלים אותן, אלא הם קיבלו את אותן הפעולות. נאמר להם, אם תעשו, אז גם אתם תגיעו להצלחה בעולם הזה והצלחה בעולם הבא. אלה סוג ב' של בני אדם.

וסוג ג' של בני אדם, ולא חשוב הסדר של הסוגים, אלה הם בני האדם שכבר מקבלים איזה דחף פנימי להתרומם מעל התשלום בעולם הזה ומעל התשלום בעולם הבא. אלא הם רוצים להשיג את המקור של כל המציאות, זה נקרא הבורא, א-לוהות.

שלושה סוגים כאלה ישנם באנושות. ואפשר להגיד שכל אדם בסופו של דבר עובר את השלושה מצבים הללו במשך כל הגלגולים וגם בהיסטוריה שלנו כך אנחנו עוברים.

אז איך בדיוק ומתי אנחנו יכולים לשייך את עצמנו לסוג א', לסוג ב' ולסוג ג'? באיזה תנאים אנחנו יכולים לשייך את עצמנו לסוג א', סוג ב' ולסוג ג'? תעזרו זה לזה להבין את השאלה עצמה.

"והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן."

זאת אומרת, הדאגה שלו על השכר בכלים דקבלה. גם אנחנו רוצים שכר, לא עובדים ללא שכר. רק מי שלא שפוי בדעתו או שהוא תינוק, רק לשני סוגי אנשים האלו יש פעולות ללא דרישת שכר עבור הפעולה. אבל אדם שהוא חכם, מבין, מרגיש, עושה חשבון, או בהכרה או בתת הכרה תמיד מחכה לשכר, השאלה היא רק מהו השכר? אצלם זה שכר גופני.

"ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו"."

מפני שהוא רב ושליט, מפני שהוא גדול אנחנו כאילו חושבים שזה גם איזה מניע גשמי, מניע רווחי, כי הוא גדול אז אני כאילו מפחד ממנו שהוא גדול. לא, כאן פשוט המקובלים לא יכולים כל כך להסביר לנו, כי להסביר אפשר לאדם שכבר יש בו כמה נתונים, ובין הנתונים האלו אתה מסביר לו מה הקשר, למה זה יותר מזה, זה פחות מזה. אבל מפני שאין בנו עדיין הכרה בנתון הזה שנקרא "להשפיע", אז קשה לנו להסביר מה כאן העניין של הסוג השלישי, שהוא עובד מטעם גדלות השם. כי אנחנו מקבלים גדלות כלפי הכלים דקבלה שלי. גדול, אני נכנע, אני מפחד, כדאי לי כך וכך להיות שייך לגדול וכן הלאה.

אבל הסוג השלישי זה לא כך. הסוג השני כך עושה. הסוג השלישי הוא מטעם גדלות השם, שהוא רוצה כל הזמן שתתפתח בו הרגשת גדלות הבורא ושהיא תעזור לו, תאפשר לו להיות למעלה מכלים דקבלה, ולכן הוא יוכל לעבוד רק להשפיע. לכן הוא צריך גדלות השם, לא כדי להיות שייך לגדול ולהרוויח מפני ששייך לגדול לתוך הרצון לקבל שלו, אלא שזה יתאפשר לו שהוא שייך לגדול, שאיך שהוא מכיר את גדלות השם זה כדי להיות למעלה, לזרום למעלה, לקומה שנייה למעלה מהאגו שלו. זה מה שהוא מצפה שיהיה לו.

"וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף."

ממתי מתחילה הגלות? מהרגשת האדם שהוא רוצה לקבל גדלות הבורא, שתהיה לו אפשרות לעשות פעולות ללא שום פניה לעצמו. זו בעצם תחילת הגלות, שהוא רוצה לעשות את זה, שהוא מבין שזה לא בידו והוא לא יודע איך להשיג את זה. הוא מרגיש נטייה לזה, להכיר קצת, הוא רוצה לקבל בעצם כוח, כוח להשפיע ללא חזרה לעצמו.

למה? כי קיבל מאור המחזיר למוטב שבנה בו את הנטייה הזאת, הוא רוצה להיות בזה. ומתוך ההרגשה שהוא רוצה להיות בזה ולא מסוגל, אין לו לזה שום התחלה, אז הוא מתחיל להרגיש גלות. שהוא נמצא בגלות מאותה נתינה, מאהבת הזולת שמחוצה לו שיכולה לצאת ממנו בלי לחזור לשום דבר, בלי לחזור אליו בשום צורה. ובכך הוא מבין שזה החופש, להיות בזה בלבד, בנטייה כזאת, וכשהוא לא נמצא בזה הוא מרגיש את עצמו, שזאת הגלות.

"אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:"

אבל גם כאן, מאיפה אנחנו יודעים שאנחנו הגענו לזה, לא הגענו לזה, למצב שכבר בטוחים שלא יכולים אף פעם להגיע לעל מנת להשפיע, לקבל גדלות הבורא בצורה כזאת שמרוממת אותנו מעל לאגו שלנו, שנותנת לנו אפשרות להשפיע ולזרום בתוך ההשפעה, ושלא תהיה בזה שום פניה לקבלה.

כאן אנחנו צריכים להבין שעל כל המאמצים שאנחנו צריכים לעשות, אלה לא סתם מאמצים, הן הפעולות שעליהן מגיע המאור המחזיר למוטב, והוא בונה בנו את ההכנה הזאת, שכן אנחנו מגיעים לצורך האמיתי להיות בהשפעה טהורה.

"כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים: א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון."

איך אנחנו מממשים את זה בקבוצה, בסדנה, בחיבור בינינו? "שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.", זאת אומרת, להגיע למצב שאני עושה הכול כדי להשפיע בתוך הקבוצה. באילו פעולות בדיוק אני עושה את זה כדי להגיע לקביעת המצב שאני לא מסוגל להגיע לצורת ההשפעה בעצמי, ושזה יהיה החיסרון שלי. איך אנחנו מגיעים לזה?

אני נמצא בקבוצה, אני נמצא בחיבור, בזמן הסדנה, בזמן הלימוד, אני רוצה להתחבר, אני עושה את כל המאמצים, בדיקה, ביקורת לחיבור שלי, לרצון שלי להתחבר, ורואה שאני לא מסוגל, ומזה מצטייר בי חיסרון אמיתי. איך אני מגיע לזה?

"ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב."

אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בים של האור העליון, הכוח העליון, בשדה של האור העליון, כמו שדה מגנטי נניח. וכשאנחנו זזים, עושים אילו פעולות בגוף או ברצון, כשאנחנו פועלים אנחנו זזים באור הזה, בשדה הזה, אנחנו בזה מעוררים בנו מין השראה שאותו שדה פועל עלינו כשאנחנו זזים בו ממקום למקום, ממצב למצב, ואז יש בנו שינויים. זה נקרא "המאור שמחזירו למוטב" את האדם.

ולכן כל הפעולות שלנו, עד כמה שהן פעולות יותר ויותר מכוונות למטרה, עד כמה שאנחנו משתדלים להיות יותר קרובים למצב האמיתי, אמנם לא יכולים להיות בו, למצב ההשפעה, אבל משתדלים, כך בביטול עצמו כמו שכותב רב"ש, כל אחד מבטל את עצמו ומתחבר לאחרים ונכלל בהם, ומכולם עושה כאחד ומעצמו אפס, בונה את מרכז הקבוצה ורוצה שם ממש להיטמע בהם, בחברים הגדולים שלו, אז לפי זה אנחנו מזמינים את השפעת המאור הגדולה מאוד עד שמגיעים לחיסרון האמיתי.

החיסרון הזה הוא נקרא "תפילה", תפילה מעומק הלב. "עומק הלב" זה מרכז החיבור שלנו, שאנחנו מסוגלים בינינו בינתיים לעת עתה לייצב. ולמצב הזה, לתפילה הזאת אנחנו צריכים להגיע. זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". זו כל עבודת המצרים, להגיע ממצב שהיינו עושים עבודה לעצמנו, לומדים את חכמת הקבלה, פועלים, פעילים בכוונה לקבל לעצמנו מזה כל מיני צורות, סוגי שכר, ואנחנו רוצים לעבור למצב שישרה בנו כוח השפעה, כוח עליון, שנוכל פשוט לזרום בו ולעשות פעולות ללא שום כיוון לעצמנו, אלא שניהנה מזה שאנחנו עושים את זה מאיתנו והלאה החוצה, לכולם ודרכם לבורא.

אז הכנה לכל העבודה הזאת היא נקראת "גלות מצרים". וכשמגיעים למצב שיכולים לקבל את הכוח הראשון הזה שמוציא אותנו מעל מנת לקבל כבר לעל מנת להשפיע, זה נקרא "יציאת מצרים", "לידה". בחכמת הקבלה זה נקרא "לידת הנשמה". כי הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע נקרא "נשמה".

"ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

מהי תפילה אמיתית ואיך אנחנו מגיעים אליה?

מה זה נקרא "גלות", מה זה נקרא "גאולה" ומה זה נקרא המעבר ביניהם שנקרא "פסח"?

מה הם גלות, גאולה ופסח באמצע? מהי הגדרה של גלות, של גאולה ושל המעבר?

למה פסח נקרא תחילה של כל הדברים, "לידה", "היום נעשיתם לעם", "החודש הזה הוא ראש חודשים" וכן הלאה? ולכל סולם התיקונים שאנחנו צריכים לעשות על הרצון לקבל שלנו כדי להגיע לתיקון השלם בסולם המדרגות, אנחנו צריכים כל הזמן להרגיש את עצמנו כאילו שיוצאים ממצרים בכל שלב, בכל מדרגה בסולם המדרגות, למה?

מה מיוחד בחג הזה, מה מיוחד במעמד הזה שנקרא "פסח"?

מהי תפילה אמיתית על חיסרון אמיתי, שבזה אנחנו בורחים ממצרים, יוצאים ממצרים, מחושך לאור, עושים פסיעה? מהי תפילה אמיתית, איזה סוג תפילה על איזה חיסרון? למה זה נקרא תפילה אמיתית על חיסרון אמיתי?

(סוף השיעור)