שיעור צהריים 14.12.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 639,

מאמר קע"ב, "ענין המניעות והעיכובים"

זהו אמר קצר, אבל כזה שנותן לנו נקודות אחיזה חדשות בדרך שלנו. כשאנחנו שומעים כאלו מאמרים, חוזרים עליהם, אז זה נותן לנו באמת תומכים בדרך.

קעב. ענין המניעות והעיכובים

שמעתי בשביעי של פסח תש"ט ת"א

"כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא ית' רוצה לקרב אותנו." אפילו שאלו מניעות ועיכובים וכל מיני פעולות כאלה מלמעלה שאנחנו מרגישים כדחייה, אפילו כך, הם בכל זאת כדי לקרב אותנו. "וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא ית', שהוא גבוה מעל גבוה." בהתחלה המרחק בינינו הוא הכי גדול, וככל שאנחנו נמצאים יום יום בחיפושים, בפעולות, בבקשות, בחיבורים בינינו, אז זו בכל זאת התקדמות קדימה, מה שלא יהיה, זה לא יותר רחוק מהנקודה שהתחלנו. "ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך." אפילו מניעות, אפילו שהוא רואה שכביכול דוחים אותו והוא עושה בעצמו איזו טעות, נופל, מתגלגל אחורה, אז כך זה נראה לו, אבל באמת זו התקרבות.

"(יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שנוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא ית', אין די מילים לבאר." ככל שאנחנו מתקרבים לאמת, כך אנחנו רואים עד כמה אנחנו יותר ויותר רחוקים מהבורא. זה שאנחנו רואים שאנחנו רחוקים ממנו זו אמת, אבל לא שאנחנו מתרחקים, אלא אנחנו מבינים יותר ומסוגלים למדוד איפה אנחנו ואיפה הוא. מיום ליום כך אנחנו מתקרבים. "לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])."

הוא לא כועס ולא מתרשל בזה, לא מוריד את הידיים ולא מתרגז על הבורא, אלא הוא מבין שזו הדרך וכך הוא ירגיש יותר ויותר. וככל שנתקרב לבורא באמת, נהיה בדרך אליו, נרגיש עד כמה אנחנו יותר רחוקים. כי נתחיל להרגיש איפה התכונות שלנו ואיפה התכונות שלו, איך אנחנו יכולים להתקרב באמת אליו, אבל לא לפי ההרגשה שלנו אלא אך ורק לפי איך שנייצב את עצמנו נכון.

שאלה: כשאתה מרגיש ריחוק, אז אתה יכול להרגיש איפה אתה נמצא, אבל איך להרגיש איפה הוא נמצא כדי להשוות?

אתה מודד את זה לפי הרגשתך. וכאן בעל הסולם מזהיר אותך, שהרגשתך היא כזאת שאתה תרגיש כל פעם עד כמה אתה יותר רחוק מהבורא, וזו כאילו האמת.

תלמיד: אני ארגיש שאני רחוק, אבל האם אני כל פעם גם ארגיש יותר קרוב?

את זה אתה צריך להוסיף מעצמך. מפני שיש לך הרגשה חדשה, הבנה חדשה, תפיסה חדשה, אז אף על פי שאתה מרגיש מרחק בינך לבינו גדול יותר, אתה רואה שאתה מבין ומרגיש יותר, ובאמת קרוב יותר.

שאלה: כשמתגלות הפרעות חדשות, האם אנחנו יכולים מיד להפוך אותן למשהו מועיל, לעבוד לטובת הבורא, כדי שלא נהיה הרבה זמן במצב הזה אלא מיד נצמצם את הזמן?

זה תלוי עד כמה אתם קשורים עם החברים, רק בזה. אם אתם קשורים חזק עם החברים וכל הזמן חושבים על המאמץ הכללי המשותף, על המחשבה הכללית, אז זה יצליח מהר ואתם לא תהיו סגורים רק בתוך עצמכם.

שאלה: אם האדם הולך כבר בדרך התורה ומנסה לחיות בכוונה לשמח ולתת נחת רוח לבורא, נמצא בקשר נכון עם העשירייה, נמצא בהודיה תמידית לבורא, אז למה לשלוח הפרעות, מניעות ועיכובים גדולים, או שזה תלוי בתיקונים ששייכים לשורש הנשמה?

דבר ראשון זה תלוי בשורש הנשמה. דבר שני, ככל שהבורא דוחה את האדם, כך הוא מעורר בו את ההזדמנות, את האפשרות להתקרב אליו. לפי אותן פעולות שהבורא עושה עם האדם, לפי זה אפשר להגיד כמה הבורא מעוניין בהתקרבות של אותו אדם אליו.

תלמידה: כשהאדם משתדל להיות תמיד בהודיה לבורא, כל הזמן בקשר ולנהל את כל זה, האם זה לא מצמצם את המרחק בינו לבורא?

בטח שזה מצמצם את המרחק.

שאלה: איך לא להרגיש כעס כאשר אנחנו תופסים שאנחנו יותר רחוקים מהבורא?

כאן צריך להיות אימון פנימי של האדם, כל הזמן מאמץ לפענח נכון את ההרגשה שלו. אומנם הוא מרגיש את עצמו יותר רחוק, וזה שהוא מרגיש כך זה אמת, אבל למה הוא מרגיש את האמת בצורה כזאת? כי הוא באמת התקרב לבורא ולכן הוא מרגיש את עצמו רחוק.

נניח אני הולך לגן ילדים, אז אני מבין את הגננת שלי, אני מבין מה היא רוצה ממני, ואני קרוב אליה. אחר כך אני הולך לבית ספר, ובבית ספר אני מבין שהמורה מכיר הרבה יותר ממני, הוא מלמד אותי אבל בעצמו יודע הרבה יותר. אחר כך אני הולך לאוניברסיטה, ואז אני מתחיל להרגיש עד כמה הפרופסור שלי באוניברסיטה הוא גדול, גבוה, חכם ממני. ככל שאני מתקרב יותר למורים שלי, כך אני מרגיש את עצמי יותר רחוק מהם, כי יש לי כבר שכל ורגש להבין אותם, להרגיש אותם, להעריך אותם.

כך זה גם בעבודה שלנו. אנחנו עכשיו לא יודעים כלום, אין לנו הרגשה, אין לנו הבנה, ואנחנו חושבים כמו שחושבים. אבל במידה שאנחנו בעצמנו נתחיל להרגיש כל מיני תופעות מהדרך שעברנו, אז נתחיל יותר ויותר להעריך את הבורא ולכן תהיה לנו כבר עבודה אחרת ומדידה אחרת בינינו לבינו.

שאלה: אתמול הרגשתי מאוד מבולבל, מאוד עצוב, אבוד, דיברתי עם הבורא ואמרתי לו, "בורא, אני מרגיש אבוד, אני רוצה לגלות אותך ולדעת איפה אתה, מי אתה ומי אני. אני מבין שאתה מדבר איתי אבל אני לא מצליח לתקשר איתך, אז בבקשה תעזור לי כי אני צריך אותך."

ואחר כך בשיעור אתה ציינת שצריך לעבור על השיעורים שוב, והיה טוב לשמוע את זה, וביקשתי מהבורא, "בבקשה, תראה לי את הדרך, אני אבוד, אני נואש, אני לא יכול יותר". והיום מסיבה כלשהי התעוררתי כמעט באותה השעה שאני תמיד מתעורר אבל כאילו נאבדתי בזמן, ויכולתי בפעם הראשונה למצוא את הטקסט של השיעור שאנחנו לומדים עכשיו. כלומר האפשרויות משתנות, אם ניתן למצוא את חומר הלימוד לפני השיעור שאנחנו לומדים איתך, זה ממש מגביר את האפשרות לראות את המרחק הזה ולהרגיש אותו, אבל גם להבין שזה אפשרי להקטין אותו ושיום אחד תהיה ברכה ונוכל לגלות את האור. אני רוצה להודות לך הרב, על זה שאתה עוזר לנו להתקרב אליו, ולברך את כל הכלי העולמי.

תודה לך. אתה חבר ותיק ואני מאוד מעריך אותך.

שאלה: אני מרגיש שקראו את המאמר הזה ממש מתוך הלב שלי. המרחק הזה גדל מכנס לכנס, אתה מבין כמה אתה רחוק מהבורא, ויש לי הודיה כזאת גדולה לך ולבורא. במה זכינו שקיבלנו כזה יחס טוב מהבורא והוא לקח אותנו לעבוד בשבילו?

זה לא תלוי בנו, זה תלוי בנקודה שבלב. בכל אחד מאיתנו יש רשימו התחלתי מתוך הכלי של האדם, וכל אחד מאיתנו נמצא, רשום בתוך הכלי של האדם. לכן כל אחד מאיתנו מקבל התעוררות מלמעלה בזמן שלו, הבורא מושך אותנו אליו. זה מה שיוצא. הכי חשוב שנבין שנכון להיום אנחנו נבחרים וצריכים לעשות את העבודה שלנו. מחר יהיו עוד אנשים אחרים, מחרתיים אנשים נוספים, וכך כל יום אנחנו רואים שמופיעים חברים חדשים, אולי בצורה חלקית החברים הישנים עוזבים, וכך בסופו של דבר כולם מתקרבים למטרה.

שאלה: אמרת קודם שאין לנו דרך לדעת איפה אנחנו נמצאים, אז איך מודדים את המרחק או את הקרבה מהבורא בצורה נכונה?

רק לפי ההרגשה שלנו. ולא חשוב לנו באמת מה בדיוק המרחק, מאה אלף פרסאות או מיליארדי פרסאות, כי אני בכל זאת לא יודע מה זה, אני יודע רק דבר אחד - אני צריך בכל רגע להשתדל לקצר את המרחק בינינו וזה אפשרי רק על ידי תפילה.

שאלה: כדי למדוד את המרחק ביני ובין הבורא מה באמת עומד לרשותי, האם בושה היא הכלי הנכון למדוד את המרחק ביני לבין הבורא, האם זה שאני מרגישה בושה זה מראה שיש מרחק ביני לבורא?

לא. המרחק ביני לבין הבורא לא יכול להיות שונה מהמרחק ביני לחברים, ולכן אנחנו מודדים את המרחק בינינו. ככל שאני נמצא בתוך הלב של החברים וככל שהם נמצאים בתוך ליבי, זה בדיוק המרחק ביני לבורא, ומהבורא אלי.

שאלה: כתוב בטקסט "כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מְדָנָה [כעס])." אני מרגישה שיש כאן סכנה בשבילי, שאני נשארת עם מצב שהבורא כבר לא נגיש בעבורי ואני נשארת קפואה. איך אני יכולה להימנע מזה?

הבורא מאוד קרוב אליך. הוא יותר קרוב אליך מכל מה שאת יכולה לתאר, דומם, צומח, חי, מדבר, מכל כוחות הטבע, הבורא נמצא ממש בתוך הלב שלך. לכן אל תחשבי שהוא רחוק, הוא לא רחוק. נדמה לך שזה כך כדי לעורר אותך לנסות מרחוק להתקרב אליו.

שאלה: לפעמים אנחנו מרגישים ממש טוב בעבודה, אפילו כמעט נחת רוח. זה נראה כאילו שהבורא עונה על התפילות שלנו. בשלב הזה, שאנחנו לכאורה מרגישות קרובות לבורא, האם זאת אשליה? האם ההרגשה הנכונה בינינו לבין הבורא היא שהוא תמיד צריך להיות מרוחק?

לא, הוא לא צריך להיות תמיד מרוחק, אבל אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את הבורא דרך החברים ואז לא נטעה. אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו ומביננו לבורא, ולהבין שבסופו של דבר המרחק שבין החברים והמרחק בין כל אחד מאיתנו לבין הבורא זה אותו מרחק. ואנחנו לא יכולים לקצר אותו ולא לעשות עימו שום דבר, אלא אם אנחנו מטפלים קודם בקיצור המרחק בינינו.

שאלה: מה זה אומר כשהבורא נותן כאלה הפרעות שהוא פשוט מנתק את האדם מהעשירייה. אפילו הטלפונים מתקלקלים, נשברים כדי שלא תהיה אפשרות להתחבר עם העשירייה כמו שצריך?

זה יפה מאוד, זה נפלא שיש כאלה הפרעות. צריך בלי לשים לב אליהן, למרות ההפרעות האלה, להתקדם קדימה.

שאלה: אחרי הכנס אני במין מצב כזה שכאילו איבדתי את מערכת הקואורדינטות, את יכולת ההתמצאות. הייתי בכנס הפיסי, ספגתי אלפי לבבות בתוכי ויש הרגשה כזאת חמה גדולה מאוד, איזושהי התרחבות, ועכשיו זה כאילו ריק. העשירייה וכל החברות פה לידי, ומשתדלים לעבוד, יש הפרעות כמו שתמיד יש בדרך, אבל כאילו חסרה אותה הנקודה, אולי חסר הכוח הזה, חסר משהו כדי לפרוץ קדימה אחרי הכנס, והרי כל מה שספגתי בתוכי בזמן הכנס הראשון והשני שהיה בטורקיה, היה כדי לממש את זה. מה אני צריכה לעשות עכשיו?

את צריכה להבין שבכנס את היית תחת השפעה שלי ושל החברים, ואחרי הכנס את כביכול נשארת לבד, ולכן חסר לך הקשר הזה איתנו, עם כולנו. מה צריך לעשות? להשתדל כל הזמן להחזיק את עצמך בקשר פנימי, לבבי עם הבורא, עם הקבוצה, ואת תראי שהכול יחזור ויהיה קבוע. כשאת תרצי זה יחזור אליך, ואת כל הזמן תהיי בהרגשה שאת נמצאת במין משהו כזה רך שעוטף אותך, כמו בידיים של אימא.

שאלה: אני פונה אל הבורא ושואלת אותו שאלות, ונראה שאני מקבלת תשובות, לפעמים דרך הרב, לפעמים דרך החברים. האם זה בסדר ואיך אני יודעת שאני מקבלת תשובות באמת מהבורא?

זה בטוח, "אין עוד מלבדו", רק הוא עונה לך על כל השאלות שלך. פשוט תקבלי שככה זה, רק הבורא. יש לך קשר רק עם הבורא, הוא שומע והוא עונה לך, רק עימו את נמצאת בהתקשרות.

שאלה: הדאגה להתקרב לחבר צריכה להיות רק מצדי או גם מצד החבר?

רצוי שזה יהיה משניכם, אבל לפחות ממישהו אחד.

שאלה: איך לכוון את עבודת ההתקרבות לחברים שתהיה לבורא או עבור הבורא?

אתה פשוט רוצה להתקרב לבורא, זאת המטרה האמיתית שלך, הייתי אומר הסופית, וכדי לבצע אותה אתה יודע שאתה צריך קודם להתקרב לחברים. ואז אתה מתקרב אליהם, אבל כוונתך שזה יהיה לצורך קשר עם הבורא עצמו.

תלמיד: אבל איך אני יכול לתאר את ההתקרבות לבורא, אם המרחק בינינו הוא אין סופי?

לא, הוא לא אין סופי, אחרי כל החברים נמצא הבורא, כך אתה צריך לתאר את זה.

תלמיד: אבל הבורא זה משהו שאני לא מצליח לתאר.

לא צריך, זה כוח. הבורא זה כוח, זה רצון להשפיע, רצון להתחבר, רצון לעזור, רצון לקרב אותך. כך אנחנו צריכים לתאר אותו.

תלמיד: הרצון הזה שרוצה לקרב אותי, שעומד מאחורי החברים, אני צריך לתאר את זה שמאחורי החברים עומד הבורא ורוצה לקרב אותי?

כן, אחרי כל החברים עומד הבורא, וסובב את החברים לכל מיני צורות, לכל מיני כיוונים. לכן החברים נראים לך כל יום מסובבים לכיוון חדש. אבל אתה צריך להבין שמאחוריהם עומד הבורא, ועושה איתך תרגילים כאלו, כדי שאתה תפענח אותם רק לכיוון אחד. שמעל כל מה שאתה מרגיש מהם, אתה צריך להתקרב אליהם.

שאלה: כתוב במאמר "וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו." למה אין אפשרות להתקרב אלא דרך ההפרעות?

כי אחרת כנבראים לא היינו מרגישים, לא את המרחק שמתקצר, ולא את המרחק שגדל.

שאלה: אנחנו מכירים את הפסוק "את אשר יאהב ה' יוכיח". זאת אומרת, אדם שמקבל כל הזמן לחצים וייסורים מהבורא, צריך להרגיש שהוא קרוב אליו, למרות שההרגשה לא אומרת לו כך. אדם שמרגיש על מי מנוחות, וטוב לו, זה אומר שהוא צריך לדאוג?

זה אומר שהוא צריך להוסיף יגיעה.

תלמיד: אבל בשביל יגיעה אנחנו צריכים לקבל חסרונות. אם אין לו חסרונות, מה הוא עושה?

יש לו חברים, והוא מתחיל לראות באיזה קשר הוא נמצא איתם. ואז לפי היחס ביניהם, הוא ימדוד באיזו דינמיקה הוא נמצא עם הבורא, בהתקרבות או בהתרחקות.

שאלה: אם ככל שאנחנו מנסים להיות כמו הבורא, אנחנו מגלים כמה אנחנו הפוכים ממנו, ולא ראויים. איך אנחנו יכולים לעבוד בצורה נכונה?

למרות שאנחנו מרגישים כמה המרחק בינינו לבורא נעשה יותר ויותר גדול, אנחנו בכל זאת יכולים להשתדל להתקרב.

שאלה: כשאדם מבין שהוא רחוק מהבורא, האם הוא מרגיש שברון לב וייאוש, שהוא לא מצליח להשפיע לא לבורא, ולא לעשירייה?

לא. הוא מרגיש שזה נתון נכון, שהוא רחוק מהבורא, ויחד עם זה שהבורא נותן לו את ההרגשה הזאת, כדי לקרב אותו. הוא מרגיש את שני הדברים לחוד.

תלמידה: אבל הוא מרגיש שהוא כאילו מאכזב גם את הבורא גם את העשירייה, הוא לא מצליח. אז מאיפה הוא מקבל כוחות לפנות לבורא עוד פעם? מהעבודה בעשירייה, מהשיעורים, מהסביבה?

אני לא מבין אותך. אז אני רחוק מה יש? הבורא כך סידר לי את המצב, שאני רחוק ממנו. אבל הוא נתן לי את ההרגשה שאני רחוק ממנו, כדי שאני אוכל להתקרב אליו. אז מה הבעיה?

תלמידה: מאיפה האדם שוב מקבל כוח להגדיל את הבורא בעיניו? הוא מרגיש שהוא מאכזב את הבורא, ואת העשירייה, כי הוא נופל למצב שהוא מרגיש רחוק, ושהוא לא מצליח בעבודה שהוא עושה.

אני כבר לא צעיר. ואני יודע רק דבר אחד. נניח יש לפני עוד אלף שנה, ותוך אלף השנים האלו אני אצליח להתקרב כל פעם יותר ויותר, אז בסופו של דבר אני אצליח. ברור? מי שמכיר אותי יודע כמה אני חסר סבלנות באופן מוחלט. אבל יחד עם זה, כלפי הנתון הזה של זמן התיקון, אני הולך כמה שאני מסוגל.

בסופו של דבר, כולנו צריכים לבוא לתיקון הכללי. כולנו. אז מה הבעיה? את רוצה להיות הראשונה? לפי איך שאני מכיר אותך, כן. אבל אין מה לעשות? בעיקר אנחנו צריכים לעשות נחת רוח לבורא, ואם אני עושה את המקסימום שיכולתי היום, אפילו אם התקרבתי רק בכמה מילימטרים, טוב לי, וככה נמשיך גם מחר, וכן הלאה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות שימוש מועיל במניעות כדי להתקדם או כדי להתקרב לבורא? מאיפה אנחנו יכולות לקחת כוח כדי לעשות את זה בצורה נכונה?

רק מהחיבור בינינו אנחנו יכולים לקחת כוחות. לפנות לבורא, ולבקש ממנו כוח. ואז מכל הכוחות של העשירייה, ומהכוח שקבלנו מהבורא, אנחנו נוכל להתקדם.

שאלה: ככל שאנחנו מתרחקים מהבורא, ככה אנו מרגישים שהוא יותר גדול, ואת הגדלות שלו. הגדלות האין סופית הזאת יכולה לצמצם את המרחק כלפי הבורא?

בטח. ככל שנגדיל אותו, כך נהיה יותר קרובים אליו.

שאלה: יש פרויקט הפצה שבו אנחנו מקדמים, עובדים עם תלמידים. אתמול קיבלתי בפרויקט הזה ירידה, איזו התרחקות מהבורא. אני מבינה שאני צריכה להפנות את המצב הזה שקיבלתי מהבורא. אבל איך אני צריכה לעבוד פה? איך לא להתנתק מהעשירייה, האם אנחנו צריכים להגיע לחיבור בין המדריכים, או שצריך להגיע לחיבור דרך העשירייה?

בכל זאת צריך להגיע לחיבור דרך העשירייה הקבועה שלך.

שאלה: שמעתי שהבורא מסובב את האדם להתקשר אליו דרך החברים. אז האם אפשר לומר שאנחנו כמו מין רובוטים שבסך הכול כל הזמן מוצאים את הקשר בינינו דרך הבורא?

אבל למה רובוטים? אנחנו לא רובוטים. אנחנו מקבלים השפעות מהבורא דרך כל מיני מקרים, חברים קרובים או יותר רחוקים, דרך דומם, צומח, חי שסביבנו, כולנו מקבלים השפעות מהבורא. כל העבודה שלנו עם ההשפעות האלה, היא בכל זאת לקרב את עצמנו זה אל זה כדי שלא יהיה בינינו מרחק.

שאנחנו נהיה "כאיש אחד בלב אחר". זה הכול, וסך הכול. אם אתה מחזיק לפניך את המטרה הזאת שצריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", ולא חשוב מה קורה, אבל זה מה שחשוב, אז הכול יסתדר, ומהר.

שאלה: איך אנחנו יכולות לעשות חשבון נכון בזמן הירידות? בזמן ההתרחקות? ומה אנחנו צריכות לעשות כדי להתחבר מחדש בזמנים של ירידות?

בזמן ירידה אנחנו צריכים להחזיק יותר חזק את הקשר בינינו, כדי שלא ניפול רחוק אחת מהשנייה אלא ניפול יחד, קרובות זו אל זו. צריך להשתדל ליפול כך. ולא לשכוח שהנפילות האלו הן לטובתנו. על זה כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם". אלו שמגיעים לדרגת צדיק, אלף פעם נופלים, ובכל זאת קמים, מתרוממים. זו הדרך שלנו.

שאלה: אנחנו מדברים פה על אדם שמרגיש שהריחוק שהוא קיבל, ההפרעה שבה הוא נמצא קשורה לבורא, וקשורה לחברים. אבל כשמגיעה הפרעה, האדם אומר לעצמו "אין בורא, אתה סתם מדמיין", איך יוצאים מהמצב הזה?

בעצם מה זה משנה אם יש בורא או אין בורא? אין הבדל. יש פשוט טבע, בטבע יש חוקים, ולטבע יש חוק מרכזי שמחבר את כל הכוחות, ואת כל התכונות יחד. התכונה הזאת של הטבע לחבר את כל התכונות הפרטיות יחד, נקראת "בורא".

תלמיד: אבל הרצון יכול להכות את האדם עוד יותר. הוא יכול להגיד שאין שום חוק כללי כזה בטבע?

אז מה יש? איפה אתה קיים?

תלמיד: תיאוריית הברירה החופשית.

אבל בכל זאת, זה איזשהו כוח, תכנית, זה הטבע. אף אחד לא אומר שהבורא הוא משהו אחר. כוח אחד אוניברסלי של הטבע שמחזיק, שמקיים בתוכו את הכול, זה מה שנקרא "הבורא".

תלמיד: אני מסכים, אבל לפעמים גם הנקודה הזאת נעלמת.

רק כלפי האדם הכול נעלם, ואז הוא נופל לדרגת חי, ולאחר מכן הוא שוב קצת עולה, מתעלה. ככה זה עובד.

שאלה: אנחנו רוצות להודות שיש לנו עשירייה נפלאה, אנחנו יחסית לא הרבה זמן יחד, אבל כל המצבים וכל מה שאנחנו מרגישות כאן בעשירייה אלו בדיוק הדברים שאתה מדבר עליהם, עם כל זה יש לנו פחד שהכול ייעלם. האם אפשר להשתמש בפחד כדי לא לפספס שיעור או לפחד לא לשאול אותך נכון שאלה? איך לעבוד נכון עם הפחד הזה? האם צריך להתגבר עליו או להשתמש בו?

להתגבר עליו או להשתמש בו זה אותו דבר. צריך להתגבר ולעבוד עם הפחד הזה. צריך להתעלות מעליו באהבה, בהודיה, בקשר עם הקבוצה ועם הבורא.

שאלה: אמרת שבירידות אנחנו צריכים להחזיק בחיבור, במה אנחנו מחזיקים בעלייה?

בעלייה אנחנו גם צריכים להחזיק אחד באחר, אבל בעלייה אנחנו כביכול זקוקים קצת פחות לחיבור מאשר בירידה. כי בעלייה אנחנו איכשהו מחזיקים, יש לנו את גדלות המטרה, את גדלות הבורא, ואנחנו משתמשים בזה. בירידה הכול נופל, ואז כמו מטפסי הרים, אלפיניסטים, אנחנו צריכים להחזיק בחבל ולסמוך על החברים.

שאלה: אם אני מרגיז את אחד החברים ובגלל זה החבר לא מגיע לפגישות, אז מה אני צריך לעשות?

במה אתה מרגיז את החברים?

תלמיד: יש כל מיני סיבות. אני מרגיש שאני לא מוצא חן בעיני החבר והניסיונות שלי להתבטל לא מביאים לתוצאה, אבל זה לא העניין. איך אני צריך להתנהג כדי שזה לא יקרה?

אני אתן לך עצה, תתבלט פחות עם ההצעות שלך ועם כל העניינים שלך. שב בנחת, בשקט בתוך הקבוצה, ואז לא יהיו לך טענות לאף אחד. את זה אני אומר לך כדבר בטוח.

תלמיד: ומה לגבי זה שאם לא אמרת, אז אתה גונב?

אתה יכול להביא לפה אלף אמירות ומשפטים, ואני אמרתי לך מה צריך לעשות. לכן אתה צריך לסגור את עצמך, לסתום את עצמך ולקיים. תחזיק כך במשך חודש ולאחר מכן תספר לכולנו איך זה עזר לך.

שאלה: לפעמים יש מצב שאתה מרגיש כלפי הבורא כמו ילד ולפעמים אתה מרגיש כמו בעל ואישה, האם זה יחס נכון? ואם כן, אז למה זה קורה?

אני לא יכול להגיד לכם ולהסביר את המצבים האלה, אבל אם כך את מרגישה, אז תעברי את המצב הזה איך שאת חושבת. אני לא יודע איך אישה צריכה להתנהג כלפי הבורא האם כאישה ולא כתלמידה. אני חושב שאנחנו צריכים לנהוג כלפי הבורא כמו תחתון כלפי העליון, ובכל דבר להנמיך את עצמנו ככל האפשר וללמוד ממנו, ולהתכלל בחברים ודרכם בבורא. בקשר בינך לבין הבורא כמו בעל ואישה או אישה וגבר, אני לא חושב בכלל שזה דבר אפשרי. יכול להיות שיש לך כאלה תנודות ברגש ובמחשבה.

שאלה: האם אנחנו יכולים לומר שהמרחק שמדובר עליו כאן זה כשאנחנו לא מסוגלים להצדיק את הבורא ולהגיד שהוא טוב ומיטיב? האם להתקרב יותר קרוב אליו או לסגור את המרחק הזה, זה על ידי זה שאנחנו מאמינים שהחברים תמיד צודקים?

אתה צודק, אמרת הכול נכון.

שאלה: בישיבת כתבים דיברתם על אנרגיות. איפה כל האנרגיות של כל החברים שעכשיו מתאמצים להתחבר וגם שלך, לאן כל האנרגיה הזאת הולכת?

אנחנו לומדים שכל האנרגיות, כל הכוחות שבטבע, כולם קשורים זה לזה ומשלימים זה את זה, וכך אנחנו מתקרבים לגמר התיקון. שם בפנים קיים חוק שימור האנרגיה, כל מיני חוקים, ואנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים בעולם שכולו עגול, כולו שלם.

שאלה: איך יכול להיות שהירידה היא לטובתנו אם במהלכה אנחנו כנראה לא מממשות את התפקיד שלנו?

למה אתן לא ממשיכות את התפקיד?

תלמידה: כשאנחנו בירידה אנחנו מפספסות משהו.

למה את חושבת שירידה היא פספוס? ירידה היא לא פספוס, ירידה היא תמיד לצורך עלייה, וככל שאנחנו יורדים, זה כדי שאחר כך נתקן את עצמנו ונעלה. אין פלוס בלי מינוס ואין מינוס בלי פלוס. אם הבורא כבר בחר בנו, אז אנחנו כבר נמצאים בדרך, ועלינו רק להשתמש בזמננו במצבנו בצורה יעילה יותר.

שאלה: במצב שמתגלה קושי, ירידה או ממש שבירה, איך אפשר לבקש את הבורא להיכנס באותו מקום? כי ברור שמצד אחד אנחנו רוצים את הבורא, אבל הצד האחר נראה שמתנגד לבורא. איך אפשר להביא את הבורא שישלים אם זה כלי חיצוני שמפריע לנו?

דרך חיבור עם החברים יכולים להשיג כל דבר חדש שהוא יותר גבוה.

שאלה: אחרי הכנס הטורקי, מהו השלב החדש שאליו קבוצת בני ברוך הולכת לקראתו?

אחרי הכנס הטורקי אנחנו צריכים ללמוד יותר איך לבנות את הקבוצה, גם את הקבוצה הפרטית, כלומר את העשיריות, גם את הקבוצה הכללית של כל העולם, ולהתקדם לכנסים מקומיים ולכנס אחד גדול שאנחנו מתכוונים לעשות. אני חושב שכבר מתכננים את כל הדברים האלה.

אני מוכן לעשות אתכם כל שבוע חיבור, כנס, מה שאתן רוצות. אני אוהב אתכם ואוהב להיות איתכם יחד בכנסים, בפעולות. אז נכין את זה.

שאלה: אתה העלית את הקנאה שלי כלפי הנשים מטורקיה, אבל האופי שלי מאפשר לי לנטרל את הקנאה הזאת, והייתי רוצה להשתמש בה לעלייה. אני לא מבינה איזה מנגנון פועל פה.

קודם כל נראה לי שיש לך מספיק קנאה, אז אל תתלונני. אני חושב שבאופן כללי מה שאת צריכה לעשות זה להיכנס לצוות שמכין פעולות הפצה, כנסים, ושם תמצאי את עצמך ותתקדמי מהר יותר. מי שעוזר להתאספות של החברים מתקדם מהר יותר.

שאלה: איך לא לבלבל ירידה אמיתית עם עייפות?

אם אתם יכולים להתעורר בעזרת החברים וגדלות הבורא, אז זו לא סתם עייפות אלא זאת הייתה ירידה.

תהיו בריאים, אני מחבק את כולם, אל תהיו חולים, תשמרו על עצמכם. אני מקווה שתראו עד כמה יש לפניכם דרך טובה, קלה, יפה, שמובילה אתכם לאין סוף, לנצחיות.

(סוף השיעור)