שיעור צהריים 10.05.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר " ספר "זוהר לעם", כרך י', עמ' 175, פרשת "שיר השירים", 185

קריין: אנחנו קוראים בספר "זוהר לעם", כרך י', עמוד 175, "שיר השירים", כותרת "אהבת דודים", אנחנו קוראים בפסקה 185.

נשתדל להיות יחד, כמו שצריך להיות בקריאת ספר הזוהר כדי ליהנות מאורו.

אהבת דודים

.185" הדודים האלו, האהובים העליונים, המאורות הקדושים, ז"א ומלכות, אינם מאירים אלא מתוך היין, שהוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, השם הקדוש של שבעים שמות, הוא הענבים האלו השומרים את היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים.

השם ע"ב (72) יוצא מג' פסוקים, וייסע, ויבוא, ויֵט, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, כי הוא ג' קווים. ויש בכל קו ע"ב אותיות. ומשילוב ג"פ ע"ב האותיות האלו זו בזו, יוצא השם של ע"ב שמות. שבכל שם יש ג' אותיות.

ואע"פ שהם במספר ע"ב אותיות, וכן ע"ב מילים, כל מילה בת ג' אותיות, עכ"ז נחשבים רק לע' (70) שמות, ע' סנהדרין, וב' עדים. ולפיכך קורא להם הזוהר לפעמים רק ע' שמות וע' אותיות.

כשרוצה לדבר מקו אחד של ג' הקווים האלו, מכנה אותו ע' אותיות, כי בכל קו יש ע"ב אותיות שעיקרן הוא ע'. וכשרוצה לדבר מייחוד כל ג' הקווים בבת אחת, מכנה אותם ע"ב מילים של ג' אותיות, או ע"ב שמות, שעיקרם ע' שמות.

והדודים האלו אינם מאירים אלא מתוך היין. כי אהבת דודים היא הארת קו שמאל, המכונה יין, שהוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, שבעים האותיות שבפסוק ויבוא, שאותיות אלו הן קו שמאל מג' הקווים, הנקראים המאורות הקדושים, שמשם נמשך היין, אהבת דודים.

השם הקדוש של שבעים שמות, השם הקדוש המשולב מג"פ ע"ב אותיות, שנקרא ע' שמות, הוא הענבים האלו השומרים את היין העליון, כי השם של ע"ב שמות מורה על שילוב וייחוד הקווים זה בזה ע"י הקו האמצעי, שאז נשמר היין העליון שלא ייגעו בו החיצוניים.

ומקור ג' קווים אלו הוא בבינה, וע"כ נאמר, היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים. שהם שומרים היין העליון שבבינה, ששם הכלל, המקור של ע' השמות האלו.

.186 ומשום זה שמחה ורצון שבנשיקות האלו, הם לעורר אהבת דודים מהיין העליון, מבינה, וע"כ המאורות, ז"א ומלכות, מאירים ונוצצים מאותו היין, כמ"ש, כי טובים דודיך מיין.

הרֵיח

.187 לריח שְׁמָניך טובים. יש הרבה ריחות. יש ריח העולה מלמטה למעלה, כמו ריח הקורבנות, שזהו ריח העולֶה וקושר קשרים זה בזה, ומשתלשל זה בזה, שמשתלבים זה בזה בדרך ירידה, עד שנעשה הכול קשר אחד ואור אחד.

.188 יש ריח אחר, וזהו מלך המשיח, כמ"ש, והֲרִיחוֹ ביִראת ה'. וזה ריח, המתקשר בריח הקורבן.

ריח הקורבן הוא הארת החכמה, העולה מלמטה למעלה מקו שמאל, ומתייחד עם הימין, ונעשה עימו לאחד, ואז יורדת הארת החסדים שמימין, המשולבת בהארת החכמה שמשמאל, ומאירה לכל העולמות.

ריח הקורבנות, זהו ריח העולֶה, הארת החכמה שאינה מאירה אלא מלמטה למעלה. וקושר קשרים זה בזה, שקו השמאל מתקשר ומתחבר בקו הימין, והימין בשמאל. ומשתלשל זה בזה, שהארת הימין הכלולה משמאל, משתלשלת ויורדת ומאירה לכל העולמות, עד שהימין והשמאל נעשים קשר אחד ואור אחד, בשליטת החסדים.

יש ג' בחינות בקורבן, כמ"ש, אִשֵׁה ריח ניחוח. ויש ריח אחר, וזהו מלך המשיח. וזה ריח, המתקשר בריח הקורבן. שהרֵיח שמלך המשיח משתמש בו, כמ"ש, והֲריחוֹ ביראת ה', הוא הרֵיח שבג' בחינות, אִשֵׁה ריח ניחוח, הכתוב בקורבן.

.189 אִשֵׁה ריח ניחוח לה'. אִשֵׁה, הוא מחוץ לקשר, שהמזונות והאור של צבאות ומחנות האש הצטמצמו בצהריים. ריח, הוא לפְנים ממנו, וזהו שמתקשר בפְנים, ומאיר בברית הקודש. וזהו שנקרא מלך המשיח, שהוא ריח מאלו הבשמים העליונים.

ב' מצבים במלכות. במצב הא' נאחזת בקו שמאל דבינה, שבו הארת החכמה, והיא שמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, גדולה כמוהו, כמ"ש, שני המאורות הגדולים. ועכ"ז אינה יכולה להאיר לתחתונים, כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז אש שורפת. ואז היא בקטרוג הלבנה.

וכדי לתקן זה, נאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, ואז התמעטה וירדה לנקודה תחת יסוד ז"א, שזהו מצב הב', ונבנית מחדש לנוקבא דז"א, ולהזדווג עימו פב"פ, שזו תכלית שלמות המלכות לפני גמה"ת.

ויש מעלה במצב הא', שמקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. משא"כ במצב הב' אינה יכולה עוד לקבל מבינה, ואין לה מעצמה כלום, והכול צריכה לקבל מז"א בעלה.

ויש מעלה במצב הב', שהיא פב"פ בז"א, ומאירה חכמה וחסדים לתחתונים. משא"כ במצב הא', אע"פ שמקבלת שלמות החכמה מקו שמאל דבינה, לא יכולה להאיר לתחתונים, שהיא חושך ולא אור, כי החכמה שבה לא הייתה יכולה להאיר, מחמת חיסרון של חסדים.

השם אִשֵׁה הוא מחוץ לקשר, שהשמאל והימין אינם מקושרים בה יחד. אלא שהיא שמאל בלי ימין, שזה מצב הא' של המלכות. שהמזון והאור של הצבאות והמחנות, הנמשכים ממנה במצב הזה, שהם של אש, מריבוי הדינים שבהם, מקומטים ומצומצמים בצהריים.

כלומר, אע"פ שהחכמה מאירה בה מקו שמאל של הבינה בכל השלמות, כשמש בצהריים, עכ"ז מזונם ואורם קמוטים ומצומצמים מחמת חיסרון של חסדים שבמלכות, שאין החכמה מאירה לתחתונים בלי חסדים. ולפיכך מרומז המצב הזה בשם אִשֵׁה, לשון אש ודינים.

ואע"פ שהמלכות מסתלקת מהמצב הזה, ובאה למצב הב', עכ"ז אין היעדר ברוחני, וגם מצב א' נשאר בה, אלא באחוריים ובחיצוניות, הנקודה דאחור. ולכן, ריח, הוא לפְנים ממנו, מאִשֵׁה.

כי אִשֵׁה אחוריים וחיצוניות, מצב א' של המלכות. אבל ריח סובב על מצב ב' של המלכות, פנימיות. וזהו שמתקשר בפְנים, ומאיר בברית הקודש, שכאן בפנימיות, מתקשרים הימין והשמאל זה בזה, ומאירים בכל השלמות, שזה נעשה לה בברית הקדושה, יסוד, הקו האמצעי, שלמטה מהטבור, הקושר ימין ושמאל זה בזה.

וברֵיח הזה של מצב ב' של המלכות, נקרא מלך המשיח, שכתוב עליו, והֲריחוֹ ביראת ה'. ובחינה זו של המלכות נקראת נקודה דפָּנים.

והתבאר הכתוב, אִשֵׁה ריח, שאִשֵׁה היא נקודה דאחור שבמצב הא', שאז היא מלאה דינים כאש, וע"כ נקראת אִשֵׁה, ואז אין בה ריח, הארת החכמה. וריח הוא נקודה דפנים, שהיא במצב הב', בשעה ששמאל וימין מקושרים יחדיו, ע"י הקו האמצעי, יסוד, ואז מאירה בה הארת החכמה, הנקראת ריח, מלמטה למעלה.

.190 השם ניחוח הוא הארת כל הצבעים העליונים, לבן אדום ירוק, חג"ת, של תפארת ישראל, ז"א, שהוא היופי של הכול. וזוהי נחת הרוח העליון, מבינה, השורֶה עליו ומאיר לו, להוי"ה, למלך הכול, לבינה. והכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכול בקורבן.

השם ניחוח רומז על ג' קווים דז"א, הממשיכים הארת החכמה, הארת כל הצבעים העליונים, לבן אדום ירוק, חג"ת דז"א, העליונים ממלכות. שבגלל ג' קווים שבו, נקרא ז"א, תפארת ישראל. שהוא היופי של הכול, כי הוא המקור להארת החכמה, המכונה יופי, שהכול מקבלים ממנו.

אמנם המקור הוא בבינה ולא בז"א, אלא הרוח העליון שבבינה שורה על ז"א ומאיר לו. ע"כ נבחן ז"א למקור. מדובר ברוח הבינה, השורה על ז"א בשלושה קווים שלו, ומבחינה זו נחשב ז"א כמקור להארת החכמה.

והתבארו ג' הבחינות שבכתוב, אִשֵׁה ריח ניחוח לה': אִשֵׁה היא נקודה דאחור, ריח נקודה דפנים, ושתיהן הן ב' מצבי המלכות. ניחוח, ג' קווים שבז"א, מקור ההשפעה של הארת החכמה. וג' בחינות אלו מתקשרות זו בזו, לגלות הארת החכמה שבקורבן. כי אע"פ שהריח, הארת החכמה, אינו מגולה אלא במצב הב' של המלכות, עכ"ז היא צריכה להשתמש אז בכלים של מצב א'. כי הכלים של מצב ב' אינם ראויים לקבל חכמה.

הרי שב' בחינות אלו צריכות זו לזו. כי במצב א' בלבד אין גילוי לריח, מחמת חיסרון של חסדים. ובמצב ב' בלבד אין כלים לקבלת החכמה. וע"כ נעשים שניהם אחד לקבלת החכמה. והם מקבלים החכמה מבחינה ג', שהיא ניחוח, כלומר ג' קווים דז"א. ואע"פ שז"א משפיע החכמה, עכ"ז אין החכמה מתגלה בו, אלא במלכות בלבד.

הרי שאִשֵׁה ריח ניחוח, מקושרים זה בזה בעת גילוי החכמה. אִשֵׁה, שממנה הכלים. ריח, הוא מקום הגילוי של החכמה. ניחוח, הוא המשפיע. והכול מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכול בקורבן. שבהארת החכמה, שהוא הרֵיח, המתגלה בהקרבת הקורבן, צריכות להתקשר כל ג' הבחינות, אִשֵׁה ריח ניחוח, זו בזו, שאם הייתה חסרה אחת מהן, לא הייתה הארת החכמה יכולה להתגלות.

.191 האש שמבחוץ, במקום המצומצם, זוהי אִשֵׁה, שמהאש ההיא מצטמצמים כמה צבאות ומחנות, ולוהטים בכמה מינים לכמה צדדים. וכולם חוזרים ומצטמצמים בקורבן, וחוזרים ובאים באש ההיא.

.192 ע"כ חוזרים ובאים באש, בקורבן, משום שכולם בעלי מגן ודינים, וכשחוזרים בקורבן, דומים לכעס, היוצא מנחיריים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו.

כי כמו שאלו הצבאות והמחנות של מצב א' דמלכות, לוהטים ומצומצמים במקומם, כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, הנמשכים מז"א, שהם בעלי הנחת והרצון, מאירים ושבים להתקשר באור בתוך אות ה' הזו, המלכות. וכולם, אלו באלו, מחנות של מצב א' ומחנות של ז"א, וזה בזה בחיבור אחד, נקראים אִשֵׁה, אש ה', שהוא הנחת והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים.

והשם אִשֵׁה אינו על כלים של מצב א' של המלכות, בשעה שהם ריקים ומצומצמים מאור, אלא על כלים של מצב א' של המלכות, שכבר מקבלים האור מז"א, שאז נקראת המלכות ה', ולא ד'.

אִשֵׁה, אותיות אש ה', אש רומזת על הכלים של מצב א', שחוזרים להתעורר באש הדינים שלהם בקורבן, שהתעוררות הדינים והחושך שהייתה להם במצב הא' של המלכות, גורמת להם עתה התדבקות גדולה בז"א בצימאון גדול, כיתרון האור מתוך החושך. ואז המלכות היא ה', הרומזת שמלאה מכל טוב.

האש בחיצוניות המלכות, במצב הא', ששם המקום המצומצם מאור, זהו שנקרא אִשֵׁה, שמאש הדינים מצטמצם האור והמזון של המחנות והצבאות, הנמשכות ממלכות במצב ההוא. ומתקבצים שם כמה מיני דינים לכמה צדדים. וכולם חוזרים ומצטמצמים בקורבן, וחוזרים ובאים באש ההיא. שכל הצבאות והמחנות והכלים של מצב א' של המלכות, חוזרים ומתעוררים בדינים שלהם, בקורבן, שאז המלכות קרֵבה לזיווג עם ז"א, ונקראת משום זה קורבן.

והם חוזרים ומעוררים הדינים שלהם, משום שכולם בעלי מגן ודינים, שכולם בבחינת דינים, וכשחוזרים לעורר הדינים בקורבן, דומה לכעס, היוצא מנחיריים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו.

כי אחר שכבר נמתק הרוגז, הוא חוזר להתעורר במקומו, כדי להגדיל מיתוקו. כן כאן, כמו שאלו הצבאות והמחנות הנמשכים ממצב א' דמלכות, לוהטים בדינים ומצומצמים במקומם במצב הא', כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, שהם הספירות והכוחות הנמשכים מז"א, המשפיעים נחת ורצון, חוזרים ומאירים להתקשר במלכות בזיווג הנקרא ה', ולא ד'.

וכולם, הצבאות והכלים של מצב א' של המלכות, ואלו של ז"א המלאים אור, כשמחוברים בחיבור אחד, אז נקראים הצבאות והכלים של מצב א' בשם אִשֵׁה, שהוא הנחת והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים, שאז המלכות בנחת ומזון ואור שמקבלת מז"א.

.193 ריח, נקודה שבפְנים. כי אִשֵׁה נקודה דאחור, המלכות שממצב א', וריח נקודה דפָּנים, מלכות ממצב ב', ברית הקודש, שהנקודה דפנים דבוקה בברית הקודש, יסוד. ונקראת ריח, משום שהרֵיח הוא מהבשמים העליונים הקדושים הנסתרים, שאינם מגולים, כי ריח הוא הארת החכמה, שאינה מגולה בספירות העליונות למעלה ממלכות.

וכשהבשמים העליונים, הארת חכמה שבספירות דז"א, שורים על המלכות, היא מריחה אותם, כמי שמריח ריח בהדס. כי חג"ת דז"א נקראים הדסים. והארת החכמה, היא ריח היוצא מהדס, שמושפע מז"א הנקרא הדס, ע"כ נקודה דפנים נקראת ריח היוצא מהדס. מפני שהארת החכמה שבה מתקבלת מהדס, ז"א.

.194 ניחוח, הוא המקום שיורד הרוח העליון, בינה, ושורה עליו, כלומר חג"ת דז"א, כדי שחג"ת יהיו מרכבה עליונה לבינה, בע"ב שמות, היוצאים מג' פסוקים, וייסע ויבוא ויֵט, שהם חג"ת דז"א. והמרכבה העליונה כולה קשר אחד, שג' הקווים חג"ת קשורים בקשר אחד. כמ"ש, ניחוח לה', שיהיה הכול באור אחד.

וע"כ נקרא ריח ניחוח, ריח היוצא מחג"ת דז"א, הנקראים ניחוח. ואִשֵׁה, הוא נקודה דאחור דז"א שכבר מתוקנת בזיווג. ריח, מלכות במצב הב', נקודה דפנים, שבה מתגלה הריח. ניחוח, חג"ת דז"א בשם ע"ב שבהם. לה', ייחוד הכול באור אחד, בשליטת אור החסדים.

.195 לריח שְׁמָניך טובים. בכל מקום ריח הוא מעלייה, העומדת על מדרגה אחרת התחתונה ממנו. לריח, זהו ריח מהעליון. כי לריח, זוהי הנקודה העליונה העומדת בסתימה, מתוך אותו הסתום מכל סתומים שלא נודע כלל. ונקודה זו היא ריח מאותו הסתום מכל. ומשום הריח הזה, כל השמנים והבשמים כולם מאירים. ונקראים טובים, משום שזה מקיים אותם, שיהיו כולם קשר אחד, ומאירים כאחד.

.196 ואם לא, אינם נקראים טובים. כי כשהריח העליון הזה נכנס בסתימה לנחל העמוק, בינה, וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראות טובים.

ריח, הארת החכמה, מקורו בקו שמאל דישסו"ת. ואין החכמה דקו שמאל דישסו"ת יכולה להאיר, מחמת חוסר חסדים, אלא כשז"א עולה למ"ן לישסו"ת, ומייחד ב' הקווים דישסו"ת, והחכמה נכללת בחסדים, אז יכולה החכמה להאיר.

נמצא, שהרֵיח, הארת החכמה, יוצא ע"י עליית התחתון, ז"א, לעליון, בינה. בכל המקומות יוצא הריח, הארת החכמה, ע"י עליית מדרגה התחתונה ממנה, ע"י עליית מ"ן דז"א לישסו"ת.

לריח שמניך טובים, זהו ריח מהעליון, שמתגלה הריח ע"י המשכה מהמדרגה העליונה מישסו"ת, שהוא או"א עילאין. כי לריח, היא הנקודה העליונה, או"א עילאין, העומדת תמיד בסתימה, ויונקת מסתום מכל סתום שלא נודע, הנקרא רדל"א.

וכך או"א הם לא נודע, שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם תמיד בחסדים נעלמים מחכמה, כמו רדל"א. אלא בשעה שצריכים להשפיע חכמה לישסו"ת, עולים לחו"ס דא"א ומקבלים ממנה חכמה. ואז נקראים או"א ריח עליון, חכמה עילאה.

ונקודה זו, או"א, הם ריח, כשמקבלים חכמה מהסתום מכל, שהוא חו"ס דא"א, ומשפיעה לישסו"ת. ומשום הריח הזה, כל השמנים והבשמים כולם מאירים, ונקראים טובים, שכל המדרגות המקבלות מישסו"ת הארת ריח עליון, נקראות טובים. משום שריח עליון מקיים אותם. כי כשאו"א נכנסים ומשפיעים הריח העליון לישסו"ת וממלאים אותם, אז כל המדרגות המקבלות מישסו"ת נקראות טובים.

כל זה בג"ר דישסו"ת, שיכולים לקבל החכמה מאו"א, אע"פ שהיא בלי חסדים. כי רק בז"ת אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, אבל בג"ר יכולים להאיר גם בלי חסדים. ע"כ יכולים או"א להמשיך להם חכמה מחו"ס דא"א ולמלא אותם, אע"פ שהיא בלי חסדים.

משא"כ בז"ת דישסו"ת, שבהן אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ החכמה מלאה דינים, ונעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, ואינה נשלמת, אלא ע"י מדרגה תחתונה, ז"א, העולה להם למ"ן, ומייחד הימין והשמאל זה בזה."

נקבל את זה כסגולה. אמנם יש כאן הרבה חכמה וצריכים אולי לקרוא עוד פעם, עוד פעמיים. זו עבודה בג' קווים.

שאלה: מה יש בדינים שהם כאילו מפצים על זה שיש חוסר חסדים, והחכמה צריכה בכל זאת להאיר, ויש דינים כתגובה על זה?

הדינים מתגלים כדי לגרות את האדם למשוך את החסדים, להמתיק את הדינים ולהיות מוכן לקבל הארת החכמה, או ג"ר דחכמה, תלוי באיזו מדרגה.

תלמיד: מה הם הדינים האלה שהם מכוונים תהליך?

יש דינים בימין, דינים בשמאל, יש אפילו דינים דקו אמצעי. דינים, זאת אומרת גבורות, דינים הם חסרונות. אבל כשהם מתגלים הם כבר נותנים הרגשה, נותנים הבנה מה חסר בהתקשרות עם הכוח העליון כדי לקבל המתקה. ואז יהיה אור החסדים ואור החכמה קשורים יחד ויוכל לקבל בזה גילוי המדרגה.

תפילין שהקב"ה מניח אותן, ימים טובים וחול המועד

[תפלין דקב"ה מנח לון, וי"ט וחוה"מ]

.197" המקבלים מג"ר דישסו"ת, הם ימים הנקראים טובים. והם תפילין של ראש, שהם תפילין, שהקב"ה מניח אותן, כלומר שהם המוחין דז"א, הנקראים תפילין. ע"כ נקראים טובים, משום שמאירים בראש הקודש העליון, ז"א.

.198 בכל מקום ימים טובים הם תפילין של ראש, שהקב"ה מניח אותן. חול המועד, שלא נקרא יו"ט, הן תפילין של הזרוע, מלכות, כי אין ללבנה, למלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יו"ט, ז"א.

.199 תפילין של הזרוע, הן תפילה של יד, שאינה מאירה אלא מתוך האור של תפילין של ראש. תפילה של ראש היא ימים טובים, מוחין דז"א. תפילה של זרוע היא חול המועד, מוחין של המלכות."

כנראה שיש עוד הרבה חומר בזה, במאמרים כאלו, אבל הוא נעלם, נאבד וזה מה שנשאר לנו.

אסור להניח תפילין בחול המועד

.200" ע"כ חול המועד הוא בעניין עשיית מלאכה, כמו יו"ט. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו, שהם בחינת התפילין של ריבון העולם, ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפילין. כי ביו"ט אסור להניח תפילין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפילין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים.

.201 זה נכון בתפילין של ראש, המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביו"ט. אבל בתפילין של יד, שהוא חול המועד ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה?

.202 משום שאנו אחוזים במלכות, שהיא חול המועד, ונקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצידה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד מצד תפילין של ראש. מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, מתפילין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

.203 והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. תפילין של ראש ביו"ט, ושל יד בחול המועד. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

.204 בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, אמר לו, עשה לך חותָם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכול יזועו ויפחדו ממך. אח"כ מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו. כיוון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב צורת החותם שעשה.

.205 אם אותו העבד דחה החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מוות הוא אותו העבד, משום שעשה ביזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון, השורה עלינו ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, התפילין שאנו מניחים.

יש ב' מיני ריח:

א. ריח שהוא הארת חכמה ע"י עליית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומייחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח. ולולא עליית ז"א למ"ן, לא היה הריח מגולה שם.

ב. ריח עליון, הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, מאו"א עילאין, הממשיכים אליהם הארת חו"ס דא"א. זה אמור בג"ר דישסו"ת, שיכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מהריח העליון, מחמת שמחוסרת חסדים.

וע"כ יש מחלוקת בין ימין ושמאל דישסו"ת, ואין החכמה יכולה להאיר שם, אלא ע"י עליית מ"ן דז"א, שעם כוח המסך דחיריק שבו, מייחד ימין ושמאל.

גם התבאר, שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביו"ט ובחול המועד, בשיעור שמקבלים מיו"ט, שהם תפילין שריבון העולם מניח אותן. שמוחין של יו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין של חול המועד הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת.

אבל התפילין שאנו מניחים, הן ממוחין דז"ת דישסו"ת, שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עליית ז"א עם המסך דחיריק שבו. וכיוון שכוח הדין, הנמצא במסך דחיריק ממנעולא וממפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת לתפילין של מעשה התחתונים, שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.

והעם הקדוש אחוזים בתפילין של ריבון העולם, והן שורות עליו ביו"ט ובחול המועד. שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שנבחנים לתפילין שריבון העולם מניח אותן. ואסור להעביר התפילין של ריבון העולם מעל ראשיהם, ולהניח תפילין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה.

התפילין שאנו מניחים, שהם מוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, נבחנים שהתחתונים עושים אותם, והם דמיון וצורה שלמטה, משום שכוח הדין שבמסך דחיריק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים.

וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך, לבין החותם של המלך עצמו. ואומר, שמשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך, הארת המוחין דז"א, המקבלים מג"ר דישסו"ת, המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בשביל צורה זו שאנו עושים, כלומר, המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפילין, הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שהוא כוח הדין שבמסך דחיריק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפילין אלו.

.206 במועד ובחול המועד אסור להניח תפילין של מעשה ידינו, ולדחות התפילין של ריבון העולם. וכש"כ בשבת, שהכול שורה עלינו. שבת של ליל שבת, תפילה של יד, מלכות. ושבת של היום, תפילין של ראש, ז"א. וע"כ ודאי שאסור להניח תפילין.

.207 וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו. בחול, מניחים התפילין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים, שזו הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת.

בשבת ובמועד, שהם ימים טובים, ותפילין של ריבון העולם ממש, שזו הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה, התפילין שלנו, ומניחים תפילין של ריבון העולם, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשריהם העם הזה, שבידיהם החותם העליון של המלך.

.208 מי שמניח תפילין, צריך לשמוח. ע"כ כתוב, ושמחתָ בחגך. שצריכים לשמוח בתפילין של ריבון העולם. ושמחה זו, היא במועד ובחול המועד, שהם תפילין של ראש ותפילין של הזרוע של ריבון העולם.

.209 כתוב, לריח שְׁמָניך טובים שֶׁמן תוּרַק שְׁמך, על כן עלמות אֲהֵבוך. ביו"ט, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפילין של ראש, המוחין דג"ר דישסו"ת, המאירים בז"א. בחול המועד, הוא שמן תוּרק שמך, שהוא תפילין של יד, המלכות, הנקראת שֵׁם, שעולה להתאחד בדרך סתום, בתפילין של ראש, ז"א, במוחין דג"ר דבינה.

.210 על כן עלמות אהבוך. זהו ביו"ט האחרון של החג. שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות, והאירה בשלמות, ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, הנמשכים מז"א, שצריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מהמלכות, שצריכים הארת חכמה. ע"כ, עלמות אהבוך, המחנות והצבאות שלמעלה ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.

בשבעה ימי החג, המלכות מחלקת ומשלימה את הצבאות שלמטה, הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, בשמיני עצרת, המלכות ממשיכה ומשפיעה חסדים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה, הנמשכים מז"א. זהו ביו"ט האחרון של החג, בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, שאז נשלמה התפילה של היד, המלכות.

כי בשבעה ימי החג המשיכה חכמה, ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. ומחלקת חלק לכל, הן לצריכים חכמה, והן לצריכים חסדים."

שאלה: אתה יכול להסביר קצת יותר על ההבדל והקשר בין שני סוגי התפילין שהוא מתאר פה?

של למעלה ולמטה?

תלמיד: כן.

שאנחנו משפיעים כנגד למעלה, השפעה מלמעלה. זה אור חכמה מלובש באור החסדים מלמעלה, תפילין של יד ותפילין של ראש שהם משלימים זה את זה. אם זה מושפע מלמעלה, זה נקרא תפילין של הקדוש ברוך הוא. אם זה מלמטה, זה נקרא תפילין של הצדיק שרוצה להידמות לזה.

העניין הוא שוב פשוט כרגיל. אנחנו על ידי הפעולות שלנו מלמטה מעוררים את הכלים, הכלים האלה מעוררים את האורות שמעבדים את הכלים ומתלבשים בהם, אור חכמה ואור החסדים, זה סך הכול. או שהם באים מלמעלה מההכנה הקודמת, שזה נגרם על ידי יום טוב, חג, מועד, או שזה מלמטה על ידי העבודה שלנו. זה רק נקרא תפילין של יד, של ראש, מדובר על אור חכמה, אור חסדים שאנחנו מעוררים, או שזה בא מההתעוררות הקודמת מלמעלה.

תלמיד: מלמעלה מגיע אור חכמה מלובש בחסדים ומלמטה רק חסדים?

לא, הכול תלוי בהתעוררות, בהתעוררות מלמעלה או בהתעוררות מלמטה. ישנם ה"מועדים", זאת אומרת כאלו מדרגות שבהן אנחנו מקבלים מלמעלה כבר כאילו שזה מוכן. זה מוכן מפני שאנחנו גרמנו לזה במשך העבודה הקודמת, ואז זה כמו שאתה אוסף ואוסף מעשים טובים, כוחות, מסכים, ואז זה מגיע מלמעלה. אין דבר כזה שזה בא כמתנה, כי אחרת זה יישאר "לחם ביזיון". או שאתה עושה את זה בצורה פרטית, שביום חול, בכל יום ויום, זאת אומרת בכל מצב ומצב, מתגלה איזה רצון לקבל ואתה עושה עליו תיקונים עד שאתה גורם לזה שמניח תפילין. זאת אומרת אתה מתקן את השמאל שלך וממשיך את הימין שלך, וכך על ידי שתי הצורות האלו אתה מגיע לה-ו-י-ה שלמה, שיש לך כלי שלם ובו התלבשות האור.

מה אני רוצה להגיד, בכל דבר שהזוהר מצייר לנו כאיזשהן פעולות גשמיות, רוחניות, לא חשוב מה, לראות רק איך ממשיכים את אור החסדים כדי להלביש בו אור החכמה ובזה לשמח את הבורא.

שאלה: איך לבדוק את עצמי כמה אני מבקש להשיג כוח הסגולה?

זה דרך החברים. עד כמה שאתה גורם איחוד ביניהם, דרך האיחוד ביניהם אתה מעורר את הכוח עליון ששורה מלכתחילה שם, נסתר שם.

תלמיד: כלומר, כמה שמרגישים שיש חיבור בין החברים זה אומר שכרגע אני נמצא יותר ברצון למשוך את הסגולה?

רק בזה אנחנו יכולים לנגוע בבורא. רק במרכז העשירייה שאנחנו כולנו נמשכים לאותו מרכז, עוזרים זה לזה, מוכנים זה לזה, ואז באותו מרכז אנחנו מגלים את הפגישה שלנו, את הרצון שלנו, מעלים לזה מ"ן, הכול לאותה נקודת הקשר. ואז יוצא, כמו שכותב בעל הסולם, שבנקודה הגבוהה הזאת משתלבים או מתחברים עבודת האדם לבני אדם ועבודת האדם כלפי הבורא כאחד. הכול במרכז עשירייה.

שאלה: פה, ב 205 הוא כותב, "אם אותו העבד דחה החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מוות הוא אותו העבד, משום שעשה ביזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון,". מה זה אומר? על מה הוא מדבר?

שאתה צריך להיות ילד טוב. בשביל מה לך להיכנס לפלפולים האלה? זה עבודה בג' קווים, זה עוד לא בשבילנו. להשתוקק, פשוט להשתוקק להיות מחובר, ובחיבור, לתת לחיבור כזאת צורה שאנחנו יכולים לתאר את הבורא.

הבורא הוא סך הכול, בוא וראה, שהוא תוצאה משילוב הכוחות שלנו, שילוב הרצונות שלנו. הוא ברא בנו כל מיני רצונות, כוחות, תכונות, ואנחנו צריכים לשלב אותם בצורה כזאת שבזה אנחנו מרכיבים את הצורה שלו. כמו פאזל. שאנחנו מתאספים, מתאספים, מתאספים, אוספים את הכוחות, תכונות שלנו שרוצים להיות יחד למרות ה..

נגיד שבפאזל הזה כל החלקים האלו הם כמו מגנטים שבורחים זה מזה, דוחים זה את זה, ואנחנו צריכים לצרף אותם, להדביק אותם נכון, שבזה אנחנו כמו בפאזל, כמו במוזאיקה מגלים דמות הבורא. מה זה נקרא "טוב", מה זה נקרא "מיטיב", מה זה "לכולם", מה זה "מעלי", וכן הלאה. כל התנאים האלה של השפעה אמתית אנחנו צריכים כך לחבר בינינו, ולהרגיש שאנחנו ממש בונים אותו. "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: הבנו בבוקר שאנחנו צריכים לבקש מהבורא שיסגור פערים בינינו.

כן. עכשיו אנחנו בעבודה הזאת משתדלים, כמו ילדים קטנים שמשתדלים לעשות, לעשות, לעשות, ולא יוצא כלום. בזה אנחנו מתחילים לראות מה חסר לנו בשכל, ברגש, שלא אנחנו בעלי מעשים, אבל אנחנו בעלי חיסרון. שמלכתחילה אין לנו את החיסרון הזה, אך על ידי זה שאנחנו משתדלים, משתדלים, אנחנו מתחילים לראות מה חסר, ואז אנחנו פונים לבורא עם חיסרון כבר אמתי. זה חיסרון שאנחנו גילינו אותו על ידי העבודה שלנו, שלא הצלחנו. לכן, אנחנו בזה שלא מצליחים שמחים ולא בוכים.

אתה מבין את זה או לא? תזכור טוב. מפני שעל ידי זה אנחנו מלקטים, אנחנו אוספים את החסרונות, כלים, כל מיני כישלונות, אכזבות. זה מאוד חשוב. ואז אנחנו מביאים את כל הדברים האלה ומבקשים שהוא ייתן צורה, שהוא יעשה את זה. אבל יש לנו לזה כבר הכנה, חיסרון אמתי. כל העבודה שלנו זה להגיע לחסרונות אמתיים, ואז הבורא הוא עושה.

קריין: בעל הסולם, "הערבות", אות כ"ב.

"הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש,"

יותר כוונה לחיבור יחד בעשירייה. כי עכשיו מקבלים כוחות, כדי להגיע לזה. שם בנקודת החיבור תהיה לנו נקודת המפגש עם הבורא.

ג' ריחות

.211" כתוב, ויָרַח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא בירך אותו, עד הזמן שהֵריח בלבושים האלו?

.212 הלבושים האלו לא היו של יעקב, כי התורה מעידה, כמ"ש, ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול. וכאן כתוב, את ריח בגדיו. האם לא היה צריך לכתוב, ריח הבגדים?

.213 אלא בגדיו של יעקב ממש היו אלו הלבושים, ולא של עשיו, ואע"פ שכתוב, בגדי עשיו, לתועבה היו אצלו.

כעין זה אותה הבאר, המלכות, שיעקב ישב עליה, ומשה ישב עליה, לתועבה הייתה אצל אחרים. כיוון שבא יעקב, התוודעה הבאר לבעליה, ועלו אליו המים. וכן אצל משה.

כאילו עובדים מאותם החסרונות, רוצים לגלות אותם האורות, אותו הבורא, רק תלוי איך לגלות. לכן, כאילו, איזה הבדל כל כך גדול יש בין עשיו לבין יעקב?

.214" גם לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשיו. כיוון שלבש אותם יעקב, התוודעו הלבושים לבעליהם. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם, עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם." ה"ריח" זה נקרא אור חוזר, כלי. "יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויופיו, הקו האמצעי. ובשעה שראו הלבושים צורת אדם, העלו ריח.

.215 וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר, רְאֵה ריח בני, כריח שׂדה אשר בירכוֹ ה'. ג' ריחות עלו כאן:

א. ריח בגדיו,

ב. ריח בני,

ג. ריח שדה אשר בירכוֹ ה'.

וכל השלושה עלו ליצחק, בשעה שבא אליו יעקב.

.216 כל ג' הריחות כתובים בפסוק, לריח שמניך טובים. ריח בגדיו, הוא, על כן עלמות אהבוך. ריח בני, שמניך טובים. ריח שדה, שֶׁמן תוּרַק שְׁמךָ. והכול קשר אחד. ובו ריח הקורבן שביארנו, כמ"ש, אִשֵׁה ריח ניחוח לה'.

אִשֵׁה, זהו, עלמות אהבוך. ריח, שמן תורק שמך. ניחוח, שמָניך טובים. והכול אחד. לה', זהו, לריח. והכול הוא דבר אחד, ועניין אחד, בקשר אחד.

הזוהר משווה ג' הפסוקים:

א. אִשֵׁה ריח ניחוח לה', שבקורבנות.

ב. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך, שבשה"ש.

ג. וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה אשר בירכו ה'.

ומבאר, שכולם הם עניין אחד וקשר אחד. כמ"ש בקורבנות, אִשֵׁה ריח ניחוח לה', אשר אִשֵׁה, הכלים דאחוריים, הנמשכים ממצב א' של המלכות. ריח, הכלים דפנים של מצב ב'. ניחוח, האורות דז"א. לה', אורות דבינה.

ומשווה אותם יחד, אשר אִשֵׁה, הוא כמ"ש בשה"ש, עלמות אהבוך. שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור, ממצב א' של המלכות, הנקראות עלמות. וכן, ריח בגדיו. כי הכלים דאחוריים נקראים בגדים, מלשון הכתוב, ובֶגֶד בוגדים בָּגָדוּ.

ריח, הוא נקודה דפנים שבמצב הב', והוא שמן תורק שמך, שהורק מכלי אל כלי. וכן הורק האור מנקודה דאחור לנקודה דפנים. ואז העלה ריח. והוא גם, ריח שדה אשר בירכו ה'. כי המלכות נקראת שדה, והמלכות במצב הב', בירכוֹ ה', להבדיל ממלכות שבמצב הא', שלא בירכו ה'.

ניחוח, אורות דז"א, כלומר, שמניך טובים, שהם ג"כ אורות דז"א. וכן, ריח בני, הכתוב על יעקב, הם אורות דז"א, כי יעקב הוא ז"א.

לה', אורות דבינה, לריח, שהוא ריח עליון, המאיר בבינה.

.217 כתוב, מושְׁכֵני אחריך נרוצה. וכתוב, ונתתי משכָּני בתוככם. הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים.

.218 וכל זמן שהאם הקדושה, השכינה, יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עימהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.

.219 משום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שיידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם, משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בניי, ולעלות כנגדך, ואני ובניי אחריך נרוצה.

.220 אִשֵׁה ריח ניחוח. כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בקורבן, השכינה עולה ואומרת לאוהבה, מושְׁכני, הושט לי ימינך לקבל אותי. ולהעלות אותי בהתעוררות צד השמאל, בהשפעת החכמה שבשמאל. והימין יחבק אותי, בהארת החסד שבימין. וזה פירושו של מושכני. כלומר, בשתי ידיים, בחכמה ובחסדים.

.221 ואִשֵׁה, כלים דאחוריים דמלכות ממצב א', אומרת אל ריח, לכלים דפָּנים דמלכות ממצב ב'. וריח אומר לניחוח, לאורות דע"ב דז"א. וניחוח לה', לבינה. כלומר, שנקשרות זו בזו. ואם הייתה חסרה אחת מהן, לא הייתה מתגלה החכמה.

ואז, כשד' מדרגות אלו נקשרות זו בזו, אחריך נרוצה, שנהיה ברצון, כמ"ש, ונִרְצָה לו לכַפר עליו. וכמ"ש, ויריצוהו מן הבור. ויריצוהו, שריצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב, משום שהיה עצוב מהבור. וכן נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי."

שאלה: אמרת לחבר על ההתעוררות מלמעלה שזה לא מתנה אלא זה משהו אחר, כי אם לא זה היה לחם ביזיון. איך מקבלים התעוררות מלמעלה לא כלחם ביזיון? מה התחתון עושה?

זה תלוי בהכנת התחתון. הכול תלוי בהכנת תחתון. אפשר להגיד כך, מהעליון מגיעה הארה, אך איזה סוג, לאיזה צורה, לאיזה צורך, זה הכול תלוי בהכנת התחתון. אין הבדל באור שמתגלה, אלא הכול זה מצד התחתון. אנחנו מדברים כך, שמגיע אור חכמה, מגיע אור חסדים, מגיעים דינים, עוד כל מיני פעולות. מהבורא זה לא מגיע, "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי. ". התחתון הוא בהכנה שלו, בכמה שהוא משתדל בכל מיני צורות להכין את עצמו, בזה הוא מגלה את הצורות, ונראה לו שזה צורות שהוא מגלה בעליון.

איפה זה כתוב שהתחתון עושה את הצורות האלה שבעליון, שנראה לו שכך העליון מתנהג, וזה לא נכון. אלא, כך רק נראה לתחתון.

אני גם רוצה להגיד משהו בקשר לקריאת ה"זוהר". אתם חושבים שאתם יושבים כך ששום דבר לא מבינים, מילים עוברות, דפים. זה לא נכון. זה פשוט הצטברות של ההשפעה שהיא מגיעה לנו מקריאה, וכך לאט, לאט, לאט זה קורה. לכן זה נקרא "סגולה".

קריין: יש את מה שחיפשת מקודם.

תגיד את זה גם כן, זה טוב לאותו עניין.

קריין: זה מ"מבוא לספר הזוהר".

עניין ההשגה שלנו, איך אנחנו בונים את ההשגה שלנו מתוך זה שנראה לנו שרואים את השינויים בבורא, אבל בעצם אנחנו משתנים.

קריין: אז הוא כותב.

"כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו."

קריין: בהמשך הוא כותב.

"אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

כן. אבל בעצם זה הכול בתוך הנבראים, ורק בתכונות שבהם, כלפי האור העליון הקבוע הנצחי. והבורא מעורר בנו את השינויים האלה שאנחנו לא מבינים, ולא יודעים שאנחנו משתנים בכל רגע ובכל מיני מצבים, על ידי כל מיני האמצעים, ולנו נראה שזה כאילו בא מצדו. זה בא מצדו בצורה נסתרת שאנחנו משתנים, אבל כשאנחנו משתנים נראה לנו שהוא משתנה.

קריין: בהקשר למה שדברת קודם על "בנקודה הגבוהה הזאת", כתוב אצל בעל הסולם במאמר "מאהבת ה' לאהבת הבריות".

"שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו."

בכל צעד ושעל אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו חושבים להשיג את זה לבד, אנחנו חושבים להתכוון לבורא ולהתקרב לבורא, אנחנו נותנים לזה הרבה מאוד מאמצים, ואחר כך מרגישים שזו לא הדרך הנכונה, שאנחנו משקיעים לא לכיוון הנכון. ואז חוזרים, משקיעים בחברים, בונים את הקשר בינינו ומשיגים את הבורא.

בא רשימו חדש, מתחלף, שוב אנחנו רצים להשיג את הבורא, כל אחד וכן הלאה וכן הלאה, כי הרשימו בא שבור. עד שאנחנו מתרשמים, עד שאנחנו מבינים שהדרך היא לא נכונה. חוזרים בחזרה, מתחילים להשקיע במקום בבורא בקשר בינינו ומגלים אותו. וכך זה כל פעם ופעם. ורק "איש את רעהו יעזורו", אנחנו יכולים להזכיר, אנחנו יכולים להחזיק זה את זה בצורה כזאת כדי לא לעשות מאמצים סתם. לקצר את הזמנים, לקבל ברכה על זה, שלא נשקיע בריצה אחרי הבורא, אלא בריצה אחרי החיבור בינינו. זו ממש ברכה.

קריין: ממשיכים בעמ' 185, פסקה 222.

.222" אחריך נרוצה, פירושו, קבל אתה את הרצון בתחילה. ואחר שתקבל, אני וכל העלמות נהיה ברצון. וע"כ, מושכני.

המלכות אומרת לז"א, שאחר שאתה תקבל הרצון, הארת החכמה מבינה, אני, המלכות במצב הב', נקודה דפנים, וכל העלמות, הכלים דמלכות ממצב א' מנקודה דאחור, שהם, אִשֵׁה ריח ניחוח, אז נרוצה, נהיה ברצון.

.223 מכאן נשמע, שרצונות וברכות, חכמה וחסדים, אינם נמצאים אלא במקום שזכר ונוקבא, ז"א ומלכות, מתחברים יחד. משום זה אמרה המלכות לז"א, מושכני אליך בתחילה, כדי שאקבל רצון, הארת חכמה. ממקום שכל הרצונות נמשכים, מבינה. ואח"ז, אחריך נרוצה, שנהיה ברצון לקבל ממך החסדים. ואם לא תמשכני אליך, הרצון והרצון העליון, שהם חכמה וחסדים, לא ישרו עליך, כי זכר בלי נוקבא אין הברכות שורות בו.

ז"א תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, שכן בחינתו ח"ח. ואינו בהארת חכמה, זולת כשבזיווג עם המלכות, וצריך להמשיך לה הארת החכמה מהבינה. כי כשז"א בלי זיווג עם המלכות, אין הארת החכמה שורה בו.

.224 וכל הסודות האלו הם בצורת א', שבכתוב, אִשֵׁה ריח ניחוח לה'. והוא סוד שלמעלה ושלמטה, של ז"א ושל המלכות. וכל האמונה, המלכות, תלויה בו. וע"כ עולה א' במספר אחד. והכול הוא א', כל המוחין דז"א ודמלכות המקבלים מבינה, נרמזים בא'.

.225 בשעה שהאות הזו פורחת באויר, הסתלקו 1100 עולמות ונכללו בתוכה. ונרשמו אותיות אחרות ונחקקו אחריה. והיא התעטרה בעטרה חקוקה, הכוללת כל העולמות.

הבינה צמצמה את עצמה מאור לאויר, מג"ר לקומת רוח, כדי לתת מוחין לזו"ן, שלולא זה לא היו זו"ן יכולים לקבל אור. ולפיכך העלתה הבינה אליה את המלכות תחת כו"ח שלה, שהוא עליית הי' לאור הבינה, והמלכות סיימה שם מדרגת הבינה, ובינה ותו"מ דבינה יצאו ממדרגת הבינה ונפלו למדרגת זו"ן.

וכיוון שלא נשארו במדרגת הבינה, אלא ב' כלים כו"ח, שבהם התלבשו נ"ר, הסתלקו הג"ר, שהם נשמה חיה יחידה, מהבינה, כי אין שם כלים שיתלבשו בהם. ואור נעשה לאויר, כי אור פירושו ג"ר, ואויר פירושו קומת רוח, ו"ק.

אמנם זו"ן השיגו ע"י זה תיקון גדול, כי מאחר שבינה ותו"מ של מדרגת בינה נפלו לזו"ן, נעשו עימם לאחד, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו.

ומשום זה, בעת שהבינה מוציאה הי' מאויר, וחוזרת ומעלה אליה את הבינה ותו"מ, להשלמת חמישה כלים כח"ב תו"מ שלה וחמישה אורות נרנח"י, הנה אז עולים גם זו"ן לבינה, ביחד עם ג' הכלים בינה ותו"מ הדבוקים בהם, ומקבלים גם הם המוחין דבינה.

וכל זה מרומז בצורת א', כי ראש של א', י' עליונה שבה, היא בינה, והקו שתחתיה הוא ז"א, וי' תחתונה של א' היא מלכות. אשר י' עליונה, בינה, תיקנה את עצמה בעליית י' לאויר, כדי שתוכל להשפיע מוחין לז"א ולמלכות.

ובשעה שהאות הזו פורחת באויר, בשעה שהבינה פרחה באויר, שתיקנה את עצמה ע"י העלאת י' לאור שלה, ונעשה לאויר, הסתלקו 1100 עולמות. אלף חכמה, מאה חסדים. שהסתלקו החכמה והחסדים שבבינה, מסיבה שהאור נעשה אויר. ונכללו בה, לו"ק חסר ג"ר. אז יורדת בינה ותו"מ מבינה ומתלבשים בזו"ן, שע"י זה מיתקנים זו"ן, שיהיו ראויים לעלות למקום בינה ולקבל מהם מוחין.

ונרשמו אותיות אחרות, זו"ן, ונחקקו אחר הבינה להיות כלים, שיקבלו המוחין מבינה. כי בעת שהבינה תחזור לגדלות ותמשיך אליה בינה ותו"מ של מדרגתה, אז יעלו עימם גם זו"ן, ויקבלו ממנה מוחין. והבינה תתעטר בעטרה החקוקה, בעת שתחזור לגדלות, להיות אור ג"ר, ותמשוך אליה הזו"ן.

ובינה מתעטרת בעטרה חקוקה, הכוללת כל העולמות. עטרה פירושה מוחין, וכל העולמות, הם ז"א ומלכות, שהם כוללים כל העולמות.

.226 אִשֵׁה ריח ניחוח לה', הם א' אחת. שד' הבחינות שבהם מרומזות בצורת א'. אִשֵׁה, כלים דאחוריים של המלכות ממצב א'. היא הקוץ של הי' התחתונה של הא' התלוי למטה. שהוא כל הצבאות והמחנות אלו ואלו. כלומר הצבאות והמחנות ממצב א', המחוברים בצבאות ובמחנות הנמשכים מז"א.

ריח, המלכות דפָּנים, הי' התחתונה של א', נקודה דפנים שבמצב ב', המחוברת בקוץ התחתון, שהוא אִשֵׁה. והיא מתאחדת בקו שבאמצע א', שהוא ז"א. כי היא המלכות שבמצב הב', שבזיווג עם ז"א.

ניחוח, המרכבה המתפשטת באמצע הא', ששורה עליו רוח עליון. שזהו ז"א, שנעשה מרכבה לבינה.

לה', בינה, הנקודה העליונה שעל הקו האמצעי שבא', שהיא מקיימת הכול. והכול הוא קשר אחד.

הקוץ התחתון של הי' התחתונה של א', שהוא כלים דאחוריים של המלכות, אִשֵׁה, דבוק ומקבל מי' תחתונה של הא', שהיא המלכות דפנים ממצב ב', שהיא ריח. י' תחתונה, ריח, דבוקה ומקבלת מהקו שבאמצע א', שהוא ז"א, שהוא ניחוח. והקו האמצעי, ניחוח, דבוק ומקבל מהי' העליונה, בינה, שהיא לה'. וכל ד' הבחינות הן קשר אחד בצורת הא'." כשאנחנו אומרים איזו ברכה, אנחנו בעצם מציירים את צורת הא'.

.227" הי' העומדת אחר הקו האמצעי שבא', המלכות דפנים, ריח, אומרת לקו האמצעי, ז"א, ניחוח: מושכני אחריך, להתחבר עימך, לקבל ברכות מהנקודה העליונה שעליך, מי' עליונה שבא', שהיא כמ"ש, לריח, בינה.

וכשנהיה זכר ונוקבא ביחד, כיוון שתקבל ברכות ורצון, חכמה וחסדים, אני והקוץ התלוי למטה מא', הכלים דאחוריים, אִשֵׁה, אחריך נרוצה. נרוצה אחריך להיות עימך לשלמות אחת למעלה ולמטה, שכולם יאירו באור אחד שליטת החסדים, ויהיה א' כל אחד בשלמות הראויה לו."

שאלה: אפשר לשאול על התהליך שתיארת קודם, שכל פעם מתעורר רשימו חדש ואז האדם מחפש את הבורא בעצמו ואז רואה שהוא מחפש במקום הלא נכון.

מחפש ישירות את הבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת?

ללא כלי.

תלמיד: מה זה לחפש את הבורא ישירות?

אתה רוצה אותו, אתה רוצה לגלות אותו, אתה רוצה לדבר אליו, אתה רוצה לקבל ממנו משהו. נכון או לא?

תלמיד: זאת השאלה. מתוך ההרגל ומתוך מה שלומדים, אין דבר כזה לחפש את הבורא בלי לנסות לקשור שם את העשירייה או את החברים.

מה אתה אומר? בצורה טבעית כך קורה?

תלמיד: לא יודע, עכשיו התבלבלתי קצת כשתיארת את זה, לכן אני שואל.

בצורה טבעית אני לא צריך עשירייה. אין דבר יותר שנוא. אני שונא אותם, לא רוצה אותם. להתחבר, להתכלל, בשביל מה, מה אתה מדבר בכלל?

תלמיד: אני לא מדבר בצורה טבעית, ברור שזה לא בצורה טבעית.

אם זה לא בצורה טבעית, אז אני אומר שאני נמשך, את הבורא אני רוצה. כמו שאני מגיע לחוכמת הקבלה, כאן אני יכול לפגוש אותו, לגלות אותו, כאן מלמדים באיזו שיטה אני מגלה את הבורא. את העולם הרוחני, את הכוחות, את הכול, שאני אשלוט בכל העולם, שאני אשלוט בחיים שלי, שאני אדע, אבין את הכול, ארגיש את הכול, אהיה בעל הכוחות, בהבנה, בהרגשה. זה מה שאני רוצה, זה מה שמעניין אותי.

תלמיד: כל פעם שמתחלף רשימו, בהכרח האדם יפנה קודם לבורא בצורה ישירה?

בטח. כי הרשימו מהשבירה ולכן הוא כך מחפש, עד ש"חוזר בתשובה" מה שנקרא, שהוא מבין שזה דרך התבנית, שזאת העשירייה והוא צריך להתכלל בה והוא צריך לבנות אותה ואז בצורה כזאת הוא יכול לפנות לבורא, כי יש לו דרך איזה מכשיר לפנות אליו, כי הוא ובורא לגמרי לא משתווים, לא מתחברים, לא יכולים להיות בקשר. אלא רק אם אדם נכלל בעשירייה, קונה את העשירייה על ידי זה שנכלל בה, שמוסר את עצמו אליהם, אז על ידי הקשר הזה, על ידי הכלי הזה, כי אדם זה הכלי, הוא לא אור, אז הכלי הזה, כשהוא כך מבטל את עצמו כלפי העשירייה, הוא מקבל השתוות הצורה עם האור. ואז הוא מרגיש, מגלה. לכן ודאי שאנחנו תמיד עושים פעולה אגואיסטית, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"¹, בכל דבר. "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה"².

תלמיד: אז כל עוד הוא לא מצליח בפעולה הזאת שהיא למסור את עצמו לעשירייה, בתהליך שתיארת עכשיו, לא מתחלף רשימו?

זה שמתחלף רשימו, הרשימו הוא רשימו שבור, לכן הוא רוצה לממש אותו כמו שהרשימו בעצמו, ללא תיקון.

תלמיד: קצב התחלפות הרשימו זה משהו שתלוי בעבודת האדם, או שהרשימו לא מחכה לעבודה של האדם? איך זה עובד?

כן ולא, מה זה חשוב? הרשימו מתחלף, יש בזה כמה סיבות.

שאלה: מתי מגיע לבן אדם חיסרון אמיתי, חיסרון נכון? מתי הוא אומר שרק להשפיע אני רוצה?

תלוי בהשקעה שלו, מה זאת אומרת מתי?

תלמיד: הוא משקיע ומשקיע ופתאום מגיע יותר חיסרון?

מתי שממלא את הסאה שלו בחיפוש הכלי הנכון, היחס הנכון לבורא. שהבורא זה לא הבורא, אלא זו עשירייה וכלפיה הוא מתחיל לעבוד, כדי להשפיע לה ולהתייחס אליה כמו לבורא. זה נקרא שהוא מגיע לאהבת הבריות, ואז משקיע שם את עצמו, כולו ממש נעלם בהשקעה, כך שהוא מאבד את עצמו ובמקום עצמו מרגיש את העשירייה, את הקבוצה.

תלמיד: מה זה חיסרון משותף?

עם האחרים?

תלמיד: כן, בן אדם צריך לעבוד ולבדוק את עצמו, הוא יכול לעבוד רק עם העשירייה ולבדוק את היחס שלו לבורא גם דרך החברים. אבל מה זה חיסרון משותף?

כולם משתוקקים לגלות את הכוח העליון. כולנו צריכים בשביל זה להיות מחוברים, וכולנו צריכים לייצב את החיסרון המשותף. ואם החיסרון המשותף שלנו הוא נכון, איך שאנחנו מצליבים, מחברים את כול החסרונות שלנו יחד בוויתור הדדי מכל אחד כלפי כולם, בהשתוקקות הדדית, אז אנחנו בדיוק מגלים את הרשימו לפי רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות, כך שהבורא יכול להתגלות.

שאלה: איך אני יכול לדעת באיזה פעולות אני קונה את העשירייה?

מאמרי רב"ש על החברה.

קריין: עמוד 186 למטה, כותרת "הביאני המלך חדריו", 228.

הֱביאני המלך חדריו

"228. בכה רבי שמעון כמקודם ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיוון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.

229. כיוון שכתוב, מושְׁכני, מהו שכתוב, הֱבִיאני המלך חדריו? תביאני לחדריך, היה צריך לכתוב, ועל זה, נגילה ונִשמחה בךְ. ולמה כתוב, הביאני?

230. אלא באותיות תלויים העליונים, התחתונים וכל העולמות. וקשר הדברים הוא קשר של שבח אל האור, שהמלכות משבחת עצמה בו, שעליו אמרה לבעלה, לקו האמצעי שבצורת הא', מושכני עימך.

ואע"פ שאמרה, רוצה להשתבח לפניו, שאע"פ שנמצאת תחתיו, בשפלות, להיותה הי' התחתונה, שתחת הקו האמצעי של הא', ושוכבת תחתיו, היא אומרת לו, איני שפל כל כך, כי אע"פ שאני אצלך כך, הביאני המלך חדריו, הנה אני בחשיבות ובחביבות אצל המלך העליון, בינה, בלא שפלות.

231. כי הביאני חדריו. באיזה מקום? בה"ר דהוי"ה, בינה. כי התפשטות של מעלה, של המלך העליון, היא ה"ר. ואותו הנכנס אליו, אני הוא. ומשום זה אני בשבח גדול ובחשיבות מכובדת, אע"פ שאצלך אני בשפלות.

232. ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות. ואתה תשלוט עליי. וע"כ, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאות נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להיפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאישה אלא בבעלה, ולא באימה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קיבלתי שמחה ורצון אלא בך.

ב' מצבים במלכות: מצב א', שני המאורות הגדולים, שגדולה כמו ז"א, שניהם מקבלים ממקור אחד, מבינה, אלא ז"א מקבל מקו ימין דבינה, והמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה.

ובהיותה מקבלת משמאל בלי ימין, חכמה בלי חסדים, לא הייתה יכולה לעמוד בו, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. וזהו קטרוג הירח, עד שנאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, שבאה למצב הב', נקודה תחת היסוד דז"א. והמסך דחזה דז"א ממעט אותה עם הדינים שבו, ומשפיל אותה, שלא תוכל לקבל עוד כלום מהבינה. וע"כ אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א בעלה.

ואע"פ שבמצב הב' נמצאת המלכות במיעוט, אבל מקבלת חכמה וחסדים מז"א בעלה ומאירה בשלמות. משא"כ במצב הא', אע"פ שהיא גדולה ומקבלת מבינה עצמה, עכ"ז לא יכלה להאיר מחיסרון של חסדים. ולפיכך בחרה במצב הב'."

זה קטרוג הירח בקיצור, הוא מדבר יפה, בלי להתפלפל. שוודאי ש"טוב להיות זנב לאריות מראש לשועלים"³, כל מיני כאלה אמרות. המדרגה שהיא תהיה בשלמות אפילו הכי קטנה, זה יותר טוב מהלא מסודרת הגדולה.

שאלה: מה זה נקרא לעורר את השחר בעשירייה, איך מעוררים את השחר בעשירייה?

דבר עם כולם, תשאל אותם.

תלמיד: היה לנו דיון על זה בדיוק אתמול.

ולא פתרתם את השאלה הזאת?

תלמיד: אנחנו יודעים, שבסופו של דבר מתעורר רשימו ואז האגו מתגבר, ויש מצבים בעשירייה שעליהם מכסים בחסדים דרך חיבור יתר. השאלה אם כך, אם אנחנו לא צריכים להשתמש באגו, ברצון לקבל שמתגלה ולהגיד "אני עכשיו אגלה", אז איך אני מעורר את השחר בעשירייה?

אני לא מבין מה שאתה אומר, אני לא מבין את הציור שאתה עושה.

תלמיד: איך מעוררים את השחר בעשירייה, מבלי שהאגו מתפרץ? הוא מתפרץ. ועכשיו לפי התשובה שאמרת לחבר הבנתי שזו טעות שאנחנו עושים. ובמקום להגיד, עכשיו אני הולך לגלות את הבורא.

לבד.

תלמיד: נכון, אז עכשיו אני צריך ללכת לעשות את זה בתוך עשירייה, דרך חיבור יתר בעשירייה, עוד יותר לחבר בעשירייה.

כן.

תלמיד: אבל הרשימו מתגלה, יוצא האגו בעשירייה.

נכון, לכן אנחנו כל פעם נתקעים בזה שאנחנו עושים עבירה, ולכן "אין צדיק בארץ, אשר עשה טוב ולא יחטא". והחטא בזה שאני הולך בעצמי לעשות משהו, בכלים שלי שאני לא מרגיש שהם מלוכלכים ושאני צריך קודם לתיקון, וצריך להגיע לאהבת הבריות ואחר כך לאהבת ה'. וכך בכל צעד ושעל.

תלמיד: אם זו לא הדרך הנכונה, מה זה נקרא להוסיף בעשירייה, לעורר את השחר בעשירייה, אם זה לא על ידי התפרצות האגו שלי שמביאה עוד רצון לקבל לתוך העשירייה?

אבל אתה מביא את האגו לעשירייה כדי לתקן אותו, כדי על ידי זה לחזק את הכוח בעשירייה. עם מה עוד אתה יכול להתכלל בעשירייה, אם לא עם האגו שלך, שאתה בא לבטל אותו?

תלמיד: רק עם האגו, כן. אבל זה אותו אגו.

זה לא אותו אגו. זה האגו שאתה הולך לבטל אותו בעשירייה.

(סוף השיעור)

---

1. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". (קהלת ז', כ')↩

2. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן". ( מסכת גיטין מ"א, ד')↩

3. "הוה זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". ((משנה, מסכת אבות – פרק ד', משנה ט"ו)↩