כנס במדבר – "מתחברים בנקודה המרכזית"

21-22.02.2020

הגורל שלי תלוי בעשירייה

שיעור 1

שיעור בוקר 21.02.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אני שמח מאוד שאנחנו שוב בכנס, בכנס גדול, כנס מיוחד, כנס חדש. יש לנו היום אתנו גם חברים חדשים, תוספת גדולה, יקרה, מכמה מדינות שלא היו כמעט קודם. אז באמת זו שמחה גדולה שאנחנו יכולנו להתאסף, ואני מברך את כולכם, מי שנמצאים כאן אתנו, וגם אלו שנמצאים אתנו מחו"ל בכל מיני צורות קשר. אני מאוד מתרגש, שבהחלט כמות כל כך גדולה של גברים התחברו והגיעו, למרות כל מיני קושיות, בעיות. וניגש לשיעור.

השיעור הראשון שקבעו לנו נקרא "הגורל שלי תלוי בעשירייה". באמת זה כך. למה? אנחנו לומדים אתכם מהמקובלים שהשיגו לפנינו את כל הדרך הזאת לגילוי הבורא לנברא, שהבורא רוצה להשפיע, לתת. אנחנו רצון לקבל ורצון לקבל קטן, אנחנו לא מסוגלים להרבה, חוץ מקצת לקבל. כמו חיות קטנות, גם אנחנו כך ולא יותר. ולכן ההרגשה שלנו במציאות היא נקראת "העולם הזה", הקטן, העלוב, האחרון, התחתון.

ואומרים לנו מקובלים שאם אנחנו רוצים לעלות ולהשיג איפה אנחנו באמת נמצאים, עם מי יש לנו עסק, מי מנהל אותנו, לנסות לשנות את הגורל שלנו, אז אנחנו צריכים אם כן, להגיע לתכונת ההשפעה. אנחנו בנויים מתכונת הקבלה, ובתכונת הקבלה אנחנו לא יכולים לקבל יותר ממה שאנחנו מקבלים, להרגיש יותר ממה שאנחנו מרגישים. מה שאנחנו מרגישים זה נקרא "העולם הזה", ככה. אבל אם אנחנו נרגיש חיסרון לתכונת ההשפעה, אז אנחנו גם כן יכולים לידו להגדיל את תכונת הקבלה, ובין שני החסרונות האלה לקבל ולהשפיע, אנחנו יכולים לגלות מציאות אחרת לגמרי, מציאות עליונה שנקראת "העולם העליון". וזו הבעיה שנמצאת לפנינו.

ולכן אומרים המקובלים שאנחנו צריכים לגלות חיסרון להשפעה, לנתינה, שאין לנו מלכתחילה, ואנחנו לא מבינים מה זה בכלל, לא מבינים. מה זה כוח השפעה? מה זה כוח נתינה? כי כל דבר שאני עושה זה רק מתוך הרצון לקבל, שזה הטבע שלי ואני נמצא בו, ואין לי חוץ מזה שום דבר.

איך להגיע לתכונת ההשפעה אם אין לנו, אם אנחנו לא מבינים אפילו מה זה? כי כל דבר שאני עושה, אפילו שאני נותן, נותן, נותן, ויש הרבה אנשים בעולם שנותנים, ועוד מתגאים בזה שנותנים, הם לא מבינים שזאת לא נתינה. זאת לא נתינה, זאת קבלה סמויה. וכמה שהם נותנים, אמנם זה יכול להיות טוב בינתיים לאנשים אחרים, אבל באמת אין בזה טוב מאף אחד. ואנחנו רואים את זה לפי העולם, שבסך הכול עד כמה שאנחנו יכולים להיות נדיבים, וזה שייך גם לאקולוגיה, להתרמות למיניהן, ארגונים, "תן לחיות לחיות", יש מלא מלא תנועות כאלו שהן בעד נתינה בכל מיני רמות, בכל מיני צורות, אבל זאת לא נתינה. ולכן אנחנו לא רואים שמזה יהיה טוב לעולם, ולא יהיה טוב.

ואז אנחנו צריכים להבין כמו שמלמדת אותנו חכמת הקבלה, שבאמת נתינה אנחנו יכולים לקבל רק מהכוח העליון שזה הטבע שלו. ועוד יותר גרוע, מאיפה אני ארצה את תכונת ההשפעה, שיהיה לי חיסרון להשפיע, חיסרון לתת, חיסרון לעשות למישהו טוב, אם אני לא רואה בתת הכרה, או בכלל שאני רואה בהכרה, שמזה יהיה לי טוב? מסבירים לנו שאי אפשר, שאני תמיד חושב לטובת עצמי, ואם כדאי לי לתת, לשלם, להיות טוב למישהו, אז אני עושה. אבל תמיד בכל זאת, זה נעשה אך ורק מתוך החשבון שנשאר לי רווח טוב אחרי שאני נותן. שעל ידי זה אני מקבל. זאת אומרת, אין לנו את תכונת ההשפעה מלכתחילה ולא יכולה להיות. אלא בסך הכול קבלה, או גלויה או סמויה, ורק לקבל, זה מה שאנחנו בכל רגע משתוקקים.

אבל, אומרים מקובלים, אם אנחנו נשב יחד, נלמד, אז על ידי הלימוד נקבל איזו התרשמות ממה שהלימוד אומר לנו. וגם כן נתרשם זה מזה עד כמה שאנחנו אולי משתנים, עד כמה שאנחנו שומעים שכדאי לנו להגיע לתכונת ההשפעה, אחרת אנחנו לא נצליח בשום דבר, יוצאים מהעולם הזה כמו שנכנסים. אז אומרים מקובלים, אם אתם, במידה שאתם מתרשמים מהספרים והסופרים, זאת אומרת ממה שאתם לומדים, מקבוצת החברים, מכל מה שיש, אז אתם תתחילו לחשוב ש"כדאי, כדאי שתהיה לי תכונת השפעה". אפילו לא בגלל שאני רוצה את זה אבל אני רואה שאחרים רוצים, או שלא רוצים אבל לפחות מדברים על זה. אז מתוך שהם מדברים, אני לא רוצה להיות מחוצה לזה. אני גם רוצה. כך אנחנו בנויים. "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם". יוצא שאני מתחיל לרצות את תכונת ההשפעה, למה? החברים רוצים אז גם אני רוצה. "מה יהיה לך מזה"? "לא יודע, אבל הם רוצים". זאת אומרת, אותה תכונת הגאווה והקבלה דורשת ממני שאני ארצה, שאני ארכוש מה שהם רוצים.

אם אני נמצא כבר במצב כזה, יוצא לי לעשות רק דבר אחד. אני יכול לעשות כל מיני דברים, אבל בסופו של דבר כשאני מתייאש, ואני יכול להתייאש אחרי הרבה שנים שאני עושה כל מיני פעולות להשיג את תכונת השפעה, כי על ידי זה אומרים שאני יכול לראות את העולם העליון, העולם הנצחי, הכוחות הגדולים שבטבע, אני יכול לראות את העולם הבא, בכלל לצאת למדרגה כזאת שאין שם לא חיים ולא מוות, ולמעלה מזמן, תנועה ומקום, רוצה אני, מה לעשות? ואז מה שיוצא שאני חייב לפנות לבורא.

לחברים שלי אין תכונת השפעה. אף אחד לא יכול להביא לי, אפילו להראות לי שום דבר. רק דבר אחד אפשר, לפנות לבורא ולקבל ממנו. אבל כשאני פונה לבורא ואומר לו "תן לי תכונת השפעה, אני רוצה", אני לא מקבל. למה? למי אני נותן שהוא ייתן לי תכונת השפעה? לו בחזרה. אז מלכתחילה יוצא שאני לא מבקש תכונת השפעה, אלא אני מבקש הזדמנות לתת לבורא. ולתת לבורא, אנחנו יודעים שכל דבר שאתה נותן לגדול, לעליון, אתה מרגיש בזה שכדאי לך, שטוב לך, ואז זה כמו קבלה. זאת אומרת, אי אפשר ללמוד על תכונת ההשפעה אלא רק עם החברים ולא ישירות לבורא. וגם כך כתוב, מהשפעה לחברים להשפעה לבורא. "מאהבת הבריות לאהבת ה'". לכן אני צריך לפנות לבורא שיעזור לי להשפיע לחברים.

אם אנחנו כך מתחברים בינינו, ומתחילים לבקש מהבורא שיעזור לנו להשפיע זה לזה, אני רוצה להשפיע לאחרים והם רוצים להשפיע לי, אם אנחנו באמת כך מתחשבים, משתוקקים, רוצים לבצע בינינו כאלה צורות יחס, זה קורה. ואנחנו מקבלים אז מהבורא כוח השפעה.

דווקא אם אני רוצה להשפיע לחברים ומבקש מהבורא, אני מגיע למצב שהבורא עונה לי. למצב הזה אנחנו צריכים להגיע.

סדנה

תדברו על מה שעכשיו שמעתם. איך אנחנו מגיעים לבקשה לבורא? מה אנחנו צריכים לסדר? ואיזו צורת בקשה אנחנו צריכים אז להפעיל?

*

אנחנו כולנו אגואיסטים, זה הטבע שלנו. אבל אני לא אוכל לקבל מהבורא תכונת השפעה אם החברים שלי לא ירצו שאני אקבל. מה יש לי לעשות? איך אני מסדר את הדברים כך, שאני פונה לבורא יחד עם החברים, שאני רוצה לקבל את תכונת ההשפעה כדי להשפיע להם? וכך כל אחד מהם בטח רוצה. איך אני מבטיח לעצמי שהם ירשו לי, יעזרו לי, יתמכו בזה שאני אקבל את תכונת ההשפעה?

הם כאלה יפים, בסדר, אנחנו מתחבקים, שרים, אוכלים, עושים סדנאות, סעודות, כנסים, אבל איך אני בטוח שאני משנה בזה את הטבע שלהם? איך אני מגיע למצב שהם כן נותנים או קיי על הבקשה שלי לקבל כוח השפעה? יכול להיות שעכשיו אני נמצא איתם, מתחבק, הם כאלה יפים, אבל אגואיסטים, ואם הם לא ירצו, אני לא אקבל. איך אני אחייב אותם שירצו? כתוב "קנה לך חבר"¹, אבל במה אני קונה אותו, שיהיה חבר, שירצה, שיתמוך בבקשה שלי, כי אני תומך בבקשה שלו, אבל בכל זאת משהו חסר.

*

לא מן הסתם כתוב "קנה לך חבר", קנה. הוא אגואיסט כמוך, איך אתה קונה אותו, שהוא יחד איתך יתמוך בבקשה שלך לבורא, לספק לך תכונת השפעה?

*

אולי במקום לבקש כוח השפעה, שאני לא יודע מה זה, לפי המצב שלי אני פשוט צריך לבטל את עצמי לגמרי כלפי החברים שלי, כמו שכותב רב"ש, לגמרי לבטל את עצמי. ואם אני רואה עד כמה שאני לא מסוגל, אז לבקש על זה מהבורא, שיעזור לי לבטל את עצמי, מתוך זה לפחות אני אהיה בתפילה הנכונה לפי המעשים שלי, ואוכל לפי כמה שאני אקבל ממנו את כוח הביטול, לממש את זה במקום. ואני אדע מה זה נקרא ביטול עצמי, מה זה נקרא צמצום, וכך אני אלמד לפחות את הפעולה הרוחנית החדשה.

איך אנחנו נבצע את זה, שאני אשתדל בכל כוחי לבטל את עצמי כלפי החברים, ובכל מקום, בכל פעולה שאני רואה שזה אי אפשר, אני אפנה לבורא ואבקש ממנו שייתן לי כוח, שיראה לי איך עושים זאת, לעשות ממנו ממש שותף בפעולה שלי כלפי החברים? ואחר כך נראה. אבל לפחות את זה אני יכול לדרוש, לפי כמה שאני עושה אני יכול לפנות, ולבקש ממנו לתת לי כוח, לתת לי הזדמנות, להראות לי איך אני יכול לבקש ממנו, כי אני עושה מאמצים.

דברו על זה, איך אנחנו מבטלים את עצמנו כל אחד כלפי עשירייה, ומבקשים מהבורא שיעזור לנו לבצע את זה, מעל הכוחות שלנו?

*

כשאנחנו צריכים לבטל את עצמנו כלפי החברים, מה זה נקרא לבטל את עצמנו? בזה שאני מבטל את עצמי כלפי כל תכונה שאני רואה בחבר, שמלכתחילה אני שונא את התכונה הזאת, דוחה אותה, אבל אחר כך אני מבין שאני צריך לבטל את עצמי. ואז אני מבין שאני צריך לא רק לבטל את עצמי ולסבול איכשהו, אלא אני צריך להתכלל מהתכונה שלו, אני צריך לאהוב את התכונה שלו, לאהוב. כשאני רואה בו משהו לא בסדר, משהו רע, זה מפני שאני רואה את זה דרך הרצון לקבל שלי, דרך האגו שלי. אבל אם לא הייתי רואה כך, אלא ישר מתוך אהבה, אז לא הייתי רואה בו שום מום.

לכן, בזה שאני מבטל את עצמי כלפי החבר, אני קונה את התכונות שלו, אני אפילו לא מודע לזה, אני קונה את התכונות שלו, ואז אני נעשה יותר עשיר בכוח קבלה. וכך מכל החברים אני סופג את התכונות שלהם, תכונות לא טובות יכול להיות, אבל מפני שאני רוצה לבטל את עצמי כלפיהם, אני כמלכות סופג את הט' ראשונות, אני בונה את הפרצוף שלי. ואז יש לי עם מה לפנות לבורא, שיעזור לי לעבוד עם התכונות האלה של החברים כדי להשפיע להם, כי אני כבר מבין מה הן התכונות שלהם, מה הם רוצים, אוהבים, ואז אני כבר בנוי להשפיע להם.

איך על ידי הביטול שלי כלפי חברים אני קונה את התכונות שלהם, והן הופכות בי להיות תכונות רוחניות? זה נקרא שהגשמיות של החבר זה הרוחניות שלך.

*

עכשיו יש לנו תרגיל. כשאני מסתכל על החברים, באחד אני רואה כך, בשני זה, בשלישי זה, כל פעם אם אני רוצה לראות, אני יכול לסגור את העיניים ובכלל לא לראות מה קורה, כאילו מנותק מהם, אבל אם אני רוצה ללמוד דברים טובים רוחניים, זאת אומרת אני חייב להסתכל עליהם ומה שלא נראה לי טוב, אני שמח שאני ראה בהם משהו לא טוב. איך זה יכול להיות? כי אז אני צריך להפוך את הלא טוב הזה לטוב, ואם אני עושה את זה אז אני מתקן את עצמי.

אני נמצא בחברה, ובכל אחד אני רואה משהו לא כל כך טוב. אין לי חברים אידיאליים, כולם כאלו מה לעשות, אני סובל. אבל אם אני מסתכל עליהם בצורה אחרת, שכל דבר רע שאני רואה בחבר אני נהנה שגיליתי את הרע, כי זה רע לא בו אלא בי, ואז אני צריך לתקן את עצמי, עד שאני רואה את התכונה שלו בטוב. אז כל חבר וחבר, עד כמה שהוא רע, כביכול רע בעיניי, גורם לי לתקן את עצמי בבחינת השפעה, נתינה, אהבה רוחניים.

אז יש לי מהבוקר עד הלילה להסתכל על החברים, להתרגז עליהם, לצעוק עליהם, לעשות משהו ככה, שלא יכול לראות אותם. וזה באמת כך ברגע הראשון, ואחר כך להתעורר, להתאושש ולהפוך את הקלקול של החבר בתיקון שלי.

אז יש לפניי כבר ממש מנגנון שאני יכול לכייל את עצמי לעולם הרוחני. עד כמה שאני בצורה כזאת עם החברים כל הזמן מכייל את עצמי, מסדר את עצמי, אני בזה עולה במדרגות רוחניות, ממש.

דברו על זה. איך אנחנו בפועל עכשיו מתחילים בזה לעשות? תראו כמה הזדמנויות יש לנו, ברוך ה' מקולקלים כאן כולם.

*

קריין: קטע מס' 6 מתוך מאמרו של הרב"ש, "ענין למעלה מהדעת". אומר הרב"ש:

"היות ששמעתי, שבעל הסולם זצ"ל אמר, שהעצה היחידה, שיכולה לעזור לאדם, לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לאהבת ה', היא אהבת חברים. אי לזאת, אין לי שום ברירה, אלא אני צריך להתחבר עם אלו החברים, אף על פי שלפי ראות עיני, יותר טוב יהיה בשבילי, אם אני אתרחק מהם, ולא להתחבר עמהם. אבל אין ברירה, אלא אני מוכרח להאמין למעלה מהדעת, שבאמת החברים הם עומדים כולם במדרגה גבוהה. אלא עם עיניים שלי אין לי זכות לראות את מעלתם. לכן הוא מוכרח להאמין למעלה מהדעת. אבל בזמן שהוא רואה מעלת חברים בתוך הדעת, בטח שהוא היה יכול לקבל מהחברים תועלת גדולה."

(רב"ש - א'. מאמר 21 "ענין למעלה מהדעת" 1986)

אחרי שאני שומע את כל זה, איך אני מגיע לבניית הנשמה שלי? איך אני בונה את הנשמה שלי? היא שבורה, היא לא יכולה להרגיש שום דבר במצב הנוכחי השבור, איך אני מקים אותה, איך אני בונה אותה?

כך אנחנו נמצאים כאן סביב השולחן שבורים, כל אחד הוא ממש חלק ממה שהיה קודם. איך אנחנו מתחילים להקים את בניין הנשמה?

*

יש לי גם עבודה בצורה אחרת. לא שאני רואה את הפגמים בחברים ואז אני צריך לשכנע את עצמי שהפגמים לא בהם אלא הפגמים בי ואני צריך כך להתחיל לתקן את עצמי ולהתייחס אליהם, אלא משהו אחר לגמרי. שאני לא הולך לראות בהם שום דבר רע אלא אני מלכתחילה הולך לפתח בי תכונת האהבה אליהם. לא להסתכל על הרע שלהם, כמו שאימא מסתכלת על הילדים שלה, ממש אהובים, מתוקים, טובים, חכמים, הכול מאה אחוז. היא אוהבת אותם מעל הכול, "על כל פשעים תכסה אהבה".

אז לאו דווקא שאני רואה בהם איזה פגם ואני מתקן את עצמי כדי לא לראות את הפגם ואז אני הופך את הפגמים שלהם, כביכול פגמים, בתוספת התכונות שלי הטובות, המתוקנות, אלא אני יכול מלכתחילה להתחיל להתייחס אליהם באהבה, לשכנע את עצמי וכל פעם כך להוסיף ולהוסיף. אפשרי גם לעשות את זה, לעבוד איתם לא מחיסרון שאני רואה, אלא מהטוב שאני מכין כלפיהם.

איך עושים את זה? אני בזה חוסך זמן וכוח והרבה הרבה סבל.

*

מאוד מורגש שאתם כבר כולכם הכול יודעים. ואין שום בעיה, כל החכמות שאנחנו לומדים, כל מה שאני קורא, כל מה שאני אדבר, הכול כבר אתם שמעתם ואין חידוש.

אז למה לא מצליחים? שאלה פשוטה. למה לא מצליחים? אם אנחנו כל כך מבינים ויודעים את הכול, שומעים את הכול, כל המקורות, ממש הכול לפנינו, שום דבר לא נסתר, למה אנחנו לא מצליחים?

דברו, ואחר כך בואו נשמע תשובות.

*

קריין: נקרא את ציטוט מספר 10, אומר הרב"ש במאמרו "תפלת רבים".

"העצה היא, לבקש עבור הכלל כולו, היינו שכל מה שהוא מרגיש שחסר לו, ומבקש מילוי, אז אין לו לומר, שהוא יוצא מהכלל. זאת אומרת, שמגיע לו יותר דברים ממה שיש להכלל כולו. אלא "בתוך עמי אנכי יושבת". היינו, אני מבקש עבור הכלל כולו, משום שאני רוצה להגיע לידי מצב, שאני לא אדאג שום דבר בשבילי, אלא בשביל שיהיה נחת רוח להבורא. אם כן מה חשוב לי, אם הקב"ה יש לו הנאה ממני, או שאותה הנאה יכולים לקבל מאחרים... אי לזאת, הוא מתפלל לה' עבור הכלל."

(רב"ש - א'. מאמר 15 "תפלת רבים" 1986)

מתוך שבתוך הכלל נמצא הבורא, ורק בצורה כזאת אדם יכול להשפיע לבורא. אז לפני שאני עושה איזו תנועה בראש או ברצונות, בלב מה שנקרא, אני צריך לבדוק זה מחוצה לי? אם זה מחוצה לי אז אני ממשיך, אם לא מחוצה לי אז אני עוצר, וזה הכול אך ורק כלפי החברה, כלפי העשירייה, כי בתוך העשירייה בטוח נמצא הבורא. אם אני יוצא מעצמי ודבוק רק אליהם וחושב רק עליהם, אז בזה אני עושה פעולת השפעה לבורא. לכן להתפלל עבור הכלל זאת הפעולה הנכונה ביותר. ואם לא, אז אני עוצר את עצמי ולא עושה כלום "שב ואל תעשה עדיף".

איך אנחנו עושים את זה בפועל משך יום יום? איך אני מתפלל עבור העשירייה בכוונה שם בתוכה נמצא הבורא, ואם לא אני מכוון את עצמי לזה, אני לא מתפלל, אני לא עושה שום דבר, ואם כן אני עושה את זה אני מכוון ממש לעשות נחת רוח לו שנמצא בתוך העשירייה? עד שאני מגלה שבאמת עושה לו נחת רוח, אם כבר יש לי בזה מגן שאני בזה לא אקלקל את הפעולות שלי.

*

שאלה אחרונה. בכל זאת, כל רגע ורגע אני מרגיש מה איתי, מתי, למה לא, עוד לא קיבלתי, עוד לא גיליתי, עוד לא מרגיש, שאלות כאלה על עצמי מכל מיני כאלה סוגים. וככה זה כל אחד ואחד. בשביל מה? כדי שאני אבטל את עצמי כל פעם עוד ועוד. אבל אם אני לא אקבל עזרה מהחברים, שגם הם מתעסקים בכאלו שאלות ותשובות נכונות, זה יהיה אצלי עוד אלף שנה. אנחנו כלי אחד, אנחנו צריכים כולנו להשתדל לענות על כל השאלות האלה. לא רוצה. למה אני לא כמותם, ולמה הם יותר, ויש להם ככה, ואין לי ככה. אלה שאלות שהן באות דווקא מתוך עומק הנשמה. עד כמה שנשמה היא יותר גדולה, שאלות יותר. עוצמה, אכזבה, יותר.

אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו עומדים על זה, ואומרים אני לא רוצה לעצמי כלום, רק להשפיע לחברים. ובשאלות כאלה דווקא זה המצב שאני חייב עוד להשקיע, ועוד להשקיע, כמה שיותר לקבוצה. אתם תקראו כמה שמזה דווקא, מכמה פעולות כאלה אתם מתקדמים. לכן בואו נתפוס את עצמנו. ברגע שבאות מחשבות על עצמו, רצונות, שאלות, כל מיני מסוג זה כאלו, מה איתי. אין לי שום דבר לעצמי. אני רוצה רק להתקיים כדי להשפיע.

אפילו שאני סתם אומר ככה, ללא מעשים באמת של השפעה. זה פותח לי מהר מאוד את הפתח לדרגה הרוחנית. אז בבקשה לא לשכוח את זה. ברגע שאני שומע שאלה ממני מבפנים, מה איתי, למה אני לא, איפה אני, זה שואלים אותי בכוונה מהשמיים, שאני אבטל את עצמי ולא אחשוב על עצמי. ודווקא עוד יותר להשפיע במקום הזה מיד, להשפיע לחבר. דברו על זה כמה דקות, ובזה נסיים את השיעור.

*

אני מאוד שמח שאתם מדברים ומדברים, כל הזמן ככה ממש במרץ. אבל השיעור נגמר. רגע רגע, עוד לא. בשיעור הזה אנחנו רצינו לברר עובדה, שאין לנו שאלות אישיות. אין. כי אני קודם כל רוצה לנטרל את הרצון לקבל שלי. אם אין לי רצון לקבל, אין שאלות. אלא רק יש שאלה, איך אני יכול לעזור לחברים, במה שהם רוצים. ודרך זה, איך אני יכול לעוזר לבורא, לשמוח מאותם הבריות שהוא ברא. אם אני חושב בכיוון זה, כבר אנחנו כמעט נמצאים במצב הרוחני. לעצמי כלום. לעזור לחברים כדי דרך זה לשמח את הבורא. וזהו. אני מאוד מקווה שאנחנו בפועל נוכל לממש את זה בזמן הקרוב.

(סוף השיעור)