שיעור בוקר 03.02.20 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לכנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית"

שיעור 3 "צעקה משותפת לבורא"

אנחנו נכנסים לשיעור "צעקה משותפת לבורא". זה אמצעי מאוד חזק להתקדמות שלנו, לכניסה לרוחניות, ויש כאן כמה דברים.

קודם כל, איך הצעקה המשותפת לבורא הולכת יחד עם אורח החיים שלנו. חכמת הקבלה פותחת לאדם אפשרות לגלות את המציאות האמיתית שבה הוא חי, שהעולם שהוא נמצא בו לא יהיה עולם נסתר אלא יתחיל להיות עולם נגלה והוא יראה באיזו מציאות הוא נמצא, באיזה מצב, באיזה מקום, באיזה כוחות, מה פועל עליו, מה עובר עליו.

לא על הגוף שלו, על הבהמה שחיה כך וכך שנים, אלא הוא מתחיל להזדהות עם החלק הנצחי שבו. הנצחי זה אותו חלק שנמצא בו וצריך להתפתח בעל מנת להשפיע יותר ויותר, כי רק זה דומה לבורא ורק זה מגיע לחיים נצחיים ושלמים.

ישנם אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה כביכול לאיזו הרפתקה, לאיזה דברים, כמו לאיזה קורס, לאיזה חוג, לאוניברסיטה אולי, למשהו זמני. הם לא מבינים שבזה הם משנים את החיים שלהם לאט לאט, עד שהרגל נעשה טבע שני, וההרגל הוא הקשר עם הזולת, זה ההבדל המהותי בין המציאות שנתפסת ברצון לקבל האגואיסטי שלנו ובין הרצון להשפיע הרוחני. ועל ידי ההרגלים שאנחנו משתדלים לקבוע בקשר בינינו, בעשיריות בינינו, בזה מתגלה העולם העליון.

אנחנו עוברים את זה לאט לאט, יום יום, אלא עכשיו אנחנו עדיין לא מודעים לזה, כמו ילד קטן שלא מודע עד כמה הוא גדל. אנחנו מודדים אותו, אנחנו בודקים שהוא יודע להגיד עוד כמה מילים, עוד לקרוא, עוד לזהות משהו, אבל הוא לא מודע לזה. כך אנחנו לא מודעים למה שאנחנו לומדים ורוכשים כל יום. אמנם כן מרגישים, אבל אנחנו לא מבינים שזו צורת ההתקדמות האמיתית הנכונה.

כמו שבעל הסולם כותב, שייקח לאדם עשר, אולי עשרים ואפילו שלושים שנה עד למצב החדש שהוא כבר פותח את העולם הזה ורואה את המציאות האמיתית. שיש לו ממש פקיחת עיניים בתורה, באור העליון, בכוח ההשפעה, בכוח האהבה. זה נקרא "פקיחת עיניים בתורה", ואז הוא כבר כולו פיקח, עם עיניים פקוחות. זה לוקח זמן, ולא שאתה נכנס לאיזה קורס ואחר כך אתה עוזב אותו ויכול לעסוק בקורס אחר, אלא זה פותח לך חיים, את המציאות האמיתית איפה שכולם נמצאים אבל לא מודעים לזה ואתה כן.

אם אתה רוצה לקבל את המציאות הזאת ולהיכלל בה, בבקשה, חכמת הקבלה היא בשבילך, ואם לא, לא. אבל בכל זאת מאורעות החיים, הרשימות שיש בכל אחד ואחד הם יביאו את האדם אחר כך, אם לא עכשיו אז יותר מאוחר. זאת אומרת ההתעוררות הזו שנותנים מהשמיים היא לא התעוררות שמחייבת את האדם ב-100%, אלא נותנים לו ועוזבים, נותנים ועוזבים, עד שאומר "רוצה אני".

לכן אנחנו צריכים להבין שלא באנו לאיזה מקרה ולא לאיזה קורס מוגבל, קצר ואחר כך עוזבים וחוזרים לחיים שלנו, אלא אנחנו בזה הולכים ונכנסים למציאות חדשה ולזה ניתנו לנו החיים. כך אנחנו צריכים להבין את התהליך שעוברים.

ודאי שבתהליך הזה אנחנו כל הזמן נמצאים בשאלות, בספקות, בעליות וירידות, אבל צריך לדעת שאתה נכנס לנתיב שמביא אותך לגילוי המציאות ולקראת זה אתה עכשיו מתפתח. ההתפתחות מגיעה אך ורק על ידי חיבור, כדי להגיע למצב שאתה מגלה שהכול זו נשמה אחת, נשמת אדם הראשון, כולנו יחד וכולנו תלויים וקשורים. זה מתגלה גם לכולם, לכל האנושות, אבל בצורה אחרת.

לנו, שרוצים ללכת לקראת זה, שמבינים מאיפה זה בא והתהליך שצריכים לעבור ואיכשהו לומדים אותו. ולכל האנושות "בעל כורחם", הם נכנסים בדרך כלל על ידי כל מיני מכות ולחצים להתחברות וללימוד מה זה נקרא המציאות החדשה בדרך קשה, בדרך "בעתו".

אבל זה העיקר שרציתי להגיד, אנחנו צריכים להבין שהתהליך שעוברים הוא תהליך שהוא כדרך שמביאה אותנו לפקיחת עיניים על המציאות כולה, ואז היא נפתחת לנו כמציאות נצחית שלמה, אינסופית, בלתי גבולית, ואנחנו פשוט ממשיכים בה כבר מעל זמן, תנועה ומקום. זו הדרך. אם אדם מעכל את זה, אם מסתכל על המצב שבו הוא נמצא, הוא מתחיל לאותה גישה לצרף את כל האירועים, כל מה שמתגלה לו, ואז הוא מתחיל לראות איך הכול מסודר דווקא למטרה זו.

בדרך יש לנו כל יום כל מיני שאלות, בעיות, אפילו התפרצויות או מקרים למיניהם, עם החברים, יוצאים, נכנסים לקבוצה שלנו, לחוגים שלנו, פחות, יותר. אנחנו צריכים להבין שהמצב הזה הוא מצב כמו עם העולם, שנולדים, מתים, באים, נכנסים, יוצאים. אין בזה שום דבר מיוחד. מקובלים מתייחסים לזה בצורה מאוד רגועה. באים, באים. יוצאים, יוצאים. גם חיים ומתים, זה התהליך.

בצורה חיצונה זה אולי נראה לנו כחידושים גדולים, אבל בצורה פנימית בסך הכול על הנשמה אפשר להגיד שזה כמעט ולא משפיע. היא עוברת את השפשופים שלה, את השינויים שבה, תיקונים, וכך מתקדמת בכל אחד ואחד. לכן צריכים להשתדל להירגע, לראות את השינויים שעוברים עלינו מנקודת המבט הנצחית השלמה.

יש לנו גם כמה דברים בחיבור בינינו שאנשים לפעמים מבינים בצורה לא כל כך נכונה. על זה אני רוצה לתת לחבר שלנו להגיד כמה מילים.

תלמיד: יש תופעה אני חושב חדשה, שמתוך רצון וכוונה טובה לקנות חברים, להשפיע לחברים, לעשות חיבור, פתאום חברים משלמים בכסף מזומן לחברים כדי שיגיעו בזמן לשיעור, להכנה, לכל מיני פעולות.

כתוב "קנה לך חבר". אם הוא רוצה באמת לקנות אותם וחושב שאפשר לקנות אותם בכסף, מה תגיד? ובכמה?

תלמיד: עשרה, מאה שקל נגיד, מאתיים שקל.

זה שווה חבר? תמשיך.

תלמיד: איך אתה רואה את זה? זה נכון, זה נכון שפתאום אני מתחיל לשלם כסף מזומן לעשירייה שלי, לחברים שלי?

לא. היו לנו מקרים שחברים היו פתאום רוצים לעשות פעמיים, שלוש בשבוע סעודות לעשירייה שלהם, או בכלל סעודות, רב"ש היה מאוד נגד. יש סדר, ואותו סדר הוא חייב להיות לשני כיוונים, ברזל. ישנה שבת, שבת. סביבה, תעשו קצת יותר, קצת פחות, זה עניין [אחר], יש בר מצווה, יום הולדת של מישהו, במשפחה נולד מישהו, זה דברים כאלה. אבל בדרך כלל אנחנו לא מוסיפים שום דבר. שוב, כמו שאמרתי, כמו שהתחלתי, החיים שלנו הם פשוט חיים לקראת הכניסה לרוחניות, ושניכס לרוחניות. אנחנו נמצאים ממש בכניסה לזה, אז שום דבר לא משתנה. בגשמיות שום דבר לא צריך להשתנות.

ולכן מה שאנחנו לומדים, כל הקניינים האלה ובכלל כל הפעולות שלנו הן פעולות בדרך כלל ברוח, בהתעוררות. אז את הדברים האלה כדי לנו למחוק, לסלק, לעשות רוורס וכאילו לא היו. לומדים. כך לומדים. בזמני רב"ש גם היו כל מיני כאלה אנשים חדשים שניסו כל מיני דברים כדי לזרז את ההתפתחות, והיינו מכבים את זה בצורה קלה, יפה, נוחה, כדי לא לפגוע באדם שמבין את זה.

היו אנשים שהיו יושבים יום שלם מתפללים בבית כנסת. היו כאלה שרצו ללכת כל הזמן עם טלית ותפילין, כל מיני. מגיעים אנשים מהרחוב, יש להם כל מיני דעות מוקדמות. מישהו ראה את הסבא שלו לא יודע ביזה צורה או מה, חושב שזה קדוש וכן הלאה.

כאן מדובר על פקיחת עיניים לאדם המודרני שמגיע מהעולם המודרני, שיש לו רק אפשרות אחת, להגיע לעולם הרוחני, היינו לקנות תכונת ההשפעה ובה לראות את כל המציאות, זאת אומרת מציאות הפוכה, "עולם הפוך ראיתי", וזה על ידי שמתקשר לאחרים ומצפה שהם ישפיעו עליו ויעזרו לו לעבור לתכונת ההשפעה. זו בעצם נטייה טובה, שאני כביכול משלם, לא שהוא חושב לקנות חברים באמת בכסף הזה, אבל כתוב כך ובוא נעורר אותם ככה. זאת אומרת הכוונה היא נכונה, טובה, אבל אנחנו לא מתנהגים כך.

תנסה לעורר אותם בכל מיני פסוקים, בתפילה שאתה מתפלל עבורם, זאת אומרת שיש קשר בינך אליהם ולבורא, את המשולש הזה אתה צריך כל הזמן להפעיל ואז תצליח. אז אנחנו לא עושים כך.

והעיקר להבין שהדרך היא לא איזה קורס מזורז, מקוצר, שאנחנו גומרים וחוזרים לחיים שלנו, אלא נכנסים לגילוי הרוחניות וממשיכים בו עוד ועוד דרך כל העולמות, מי יודע, עד גמר התיקון.

והעיקר שלפנינו כנס ויש כאן הזדמנות מאוד גדולה להביא את כל הציפיות וכל המאמצים, כל הניסיון שלנו הרב לגישה הזאת החדשה כלפי החיבור. בחיבור מתברר ונתקן הכול, אנחנו צריכים רק להביא הכול לחיבור ושם כל הפשעים, כל המצבים שלנו, כל היגיעות שלנו, הכול מתקשר ומביא לנו מצב חדש.

אז בבקשה, הכנה לכנס במדבר.

קריין: אנחנו בשיעור הכנה לכנס במדבר – "מתחברים לנקודה המרכזית". נקרא את חומר הלימוד של שיעור מס' 3: צעקה משותפת לבורא.

קטע מס' 1 מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפילה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלמה לפני יתברך."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

זאת אומרת, עד כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו לפי התהליך הנכון מרגישים את עצמנו שפלים, בחוסר כוח, בחוסר הבנה, בחוסר הרגשה, בחוסר כל, מעצמנו. אנחנו מתחילים כנגד זה לאחוז בכוח הרוחני שנמצאים לפניו, אבל עדיין הוא לא מגיע ממש בידיים שלנו שאנחנו יכולים לעבוד עימו. אז אנחנו מתקדמים למצב שהוא ממש כאילו חוסר אונים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". וזה הסימן שאנחנו דווקא מתקרבים לפתח.

וכאן השאלה, מי מחזיק ומי לא. מחזיק מי שמחזיק בכולם. והחכם, הגאוותן, שנפרד קצת יותר מהרגיל מהכלל, מהקבוצה הגדולה, הוא עף החוצה. כוחות הטבע נותנים להיכנס לרוחניות למי שמוכן לחיבור. לא מי שנמצא בחיבור, אבל הוא מוכן שיעבדו עליו הכוחות. הוא רוצה שהכוחות האלה ישפיעו עליו, גם שלילי וגם חיובי, כביכול חיובי ושלילי, שישפיעו עליו ויעבדו עליו, שיסדרו אותו כך שהוא יהיה מוכן לקבל, למלאות את המשבצת שלו בכלי הכללי, בנשמת אדם הראשון.

מי שמוכן לזה, הוא נכנס. כאן זה העיקר הכול נגד הגאווה, וזה המכשול הגדול ביותר. שהאדם חושב שהוא לא תא קטן מנשמת אדם הראשון, אלא שהוא קובע, הוא מבין, וצריך להיות לפי מה שהוא חושב שצריך להיות. הגישה הזאת מאוד מכשילה את האדם.

"אין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפילה," שאדם מוכן שיעשו עליו כל התיקונים, הוא מוסר את עצמו, "וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כוחותינו ושפלותנו," מיעוט, כוחותינו ושפלותנו, "שאין אנו ראויים לכלום מכוחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפילה שלמה לפני יתברך."

שאלה: תיארת מצב שאדם שמתקדם בדרך הוא מגיע למצב שהוא לא מרגיש כלום, אין לו הבנה בכלום.

לא, זה לא כמו שאתה אומר. זה שאין לו אחיזה ברוחניות ברגש ובשכל זה נכון, אבל הוא יודע רק דבר אחד, יש לו עוגן שזו העשירייה והוא תופס את העשירייה הזאת כמו תינוק שתופס את אימא, והעיקר כמו קופיקו הוא נתפס עליה, על אימא, וכך אנחנו בקבוצה, ואם לא הקבוצה אני נופל לחיים האלו. ואני הופך להיות או דתי, חילוני לא חשוב, אבל כבר זהו, אני נופל מהדרך.

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, כי צריך את העוגן הזה בשלב הזה שאתה מתאר, איך לייצר את הקבוצה כעוגן?

זה לא רק שצריך, אחר כך העוגן הזה הוא מתרחב, הוא הופך להיות הקשר שלי עם כל נשמת אדם הראשון. ושם אני חייב למלאות את התפקיד שלי לכל הנשמות, לקבל מהם ולתת להם. זה החוק של תא בריא בגוף בריא, גם בגשמיות. ובהתאם לזה אני צריך להתנהג. לכן אני צריך לשים לב, העניין שלנו הוא כך, אפילו אתה לא רוצה, אתה בכל זאת תגיע לזה, אבל אם אנחנו נמצאים בדרך, בדרך זה נקרא שאני בכל זאת הולך ומשתמש בעצות מקובלים, מה לעשות כדי "להקדים תרופה למכה" מה שנקרא, להיות ב"אחישנה" לפני שאני נכנס ב"בעיתו". אז אומרים לי תחזק את הקשר שלך לחברה או שתצטרך לעשות את זה על ידי מכות, על ידי מכות זה ייקח לך כך וכך שנים, עשרות או מאות שנה בגלגולים ועל ידי המאמצים שלך זה יכול לקחת כמה שנים.

תלמיד: בהמשך לפתיחה של השיעור שנתת, אנחנו רואים שיש מצבים שעל אף שעושים הכול העשירייה לא מצליחה לשמש כעוגן, היא לא עוגן עבור החבר, החבר כאילו לא מרגיש בה בטחון וכאילו הכול לכאורה הכול כמו שצריך. כל מה שמקובלים אומרים לכאורה הדברים נעשים אבל עדיין בתחושה הפנימית של האדם העשירייה היא לא מהווה עבורו עוגן. מה חסר לנו בשביל שנייצר כזאת תחושה אצל החברים?

בכל זאת מאמצים חייבים לתת, אני לא יכול להגיד מה עוד חסר, יש עוד משפטים וחשבונות למעלה משכל ורגש שלנו. וודאי שיש ויש עוד חשבונות אבל האדם צריך בכל זאת להבין שאם הוא נמצא אז הכול מסודר כך לפניו שכדאי להשקיע או אם הוא שומע, שיסתכל על אלו שהוא שומע. מה יש להם לרצונות, לחשבונות או לנשים, על סמך מה הוא רוצה לחיות ומה הוא מבין במציאות לעומת מה ששם.

העבודה שלנו היא עבודה שתמיד זה היה כך בין מקובלים ובין אנשים "אחרים". זה תמיד כך, זה כל העניין של הדת, דתות ופקיחת עיניים וגישה נכונה, מי לה' אלי, אין מה לעשות. וגאווה, צריך לראות, בדרך כלל הגאווה סוחבת את האדם החוצה, גם לאנשים גאוותניים שחושבים שהם מבינים ומרגישים, שהם רגילים לתת פקודות בחיים שלהם ועכשיו אין להם כאן לתת פקודות אלא הם צריכים לקיים את הפקודות, להכניע את עצמם, לעשות מעצמם אפס, איך זה יכול להיות שאני האפס?

אנשים שחיו כל החיים בגאווה ופתאום היום הם צריכים להיות כאן בקבוצה הקטן, הכול, איך זה יכול להיות? "גאוות אדם תשפילנו". אין מה לעשות אלא רק מי שמסוגל עוד ועוד להכניע את עצמו ושכל העולם שופכים עליך זבל עוד ועוד ובסדר, זה לא מפריע, דווקא מהזבל בא הצומח.

שאלה: אתמול שאלת בסדנה אם היינו צריכים לבנות את העשירייה איזה תכונות הייתי רוצה שיהיו בחברים ואז אמרנו פה אולי סבלנות. אדם לא יודע את כל הדרכים וכל מה שקורה והוא לא יודע אפילו אם הוא מוכן שהכוחות של הטבע, כמו שאמרת, יפעלו עליו, איך מפתחים סבלנות?

דוגמה, מדברים על זה שזה אורח חיים, אתה רואה כמו האנושות, עכשיו מביאים את האנושות למצב שאין ברירה, שאין לפניך כל כך הרבה דרכים ואתה רואה שהעולם נסגר ונעשה קטן וכולם רואים איזה כדור הארץ עגול, קטן שכאן אין כל כך מה לעשות עד שאנחנו נהרוס אותו לגמרי, לאט לאט מעכלים את הדברים האלה.

ואז מתגלה יחד עם זה אפשרות לעכל את המציאות, היכולת למציאות חדשה שהיא קיימת לא בכוח הקבלה אלא בכוח השפעה, ויש עוד כוח בטבע שלא קיים בעולם שלנו כי בעולם שלנו גם כוח השפעה הוא תחת כוח הקבלה, אז זה רק משלים את כוח הקבלה, מה שאין כן בכוח השפעה ממש אנחנו לא יכולים לדעת איך זה להתקיים. אז ככה מקרבים, מאין ברירה כולם יבינו שעוד תהיה צעקה עד השמיים של כל באי עולם שכבר לא יודעים מה לעשות, מתקרבים לזה.

שאלה: לא כל כך הבנתי את עניין הסבלנות עכשיו, מצד אחד יש את מה ששמענו הרגע, מצד שני יש את האיגרת של בעל הסולם שבה הוא גוער בתלמידים שלו, שהתחלף להם היום במחר וכל הדברים האלו.

סבלנות זה לא שאתה מוכן להיות ללא תנועה, סבלנות זה נקרא שאני מוכן להיות בדרך, בשינויים האלה, עד שאני מתקן את הנשמה. אז זאת סבלנות אחרת, זה לא שאני מוכן לשבת, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", מתי יקרה משהו? זאת סבלנות שהיא טיפשית, שזה לא יקרה. אנחנו נמצאים במצב שנותנים לנו אפשרות לזרז את ההתפתחות, אז בוא נזרז.

תלמיד: אז אפשר גם לעבוד בזירוז ההתפתחות, וגם להיות סבלניים ביחד?

בטח. סבלני למה? סבלני שכל השינויים שאני יום יום, רגע רגע, ממש כל שנייה ושנייה עובר, אני סבלני לזה. אני מבין שהשינויים האלה זאת ההתפתחות שלי, ואני לא יכול לקפוץ ממצב למצב. כל מצב חייב להתגלות, וכל מצב פותח איזה צינורות בתוך הנשמה ממני ולכל חלקי הנשמה, כל הניבים האלו. ומתי אני מרגיש את זה? אחרי הרבה פעולות כאלה קטנות, אז זה עולה לרגש שלי, לשכל שלי, ואני מבין או מרגיש שמשהו קרה, שאני כבר בהבנה שלי, בהרגשה שלי רואה שמשהו משתנה. אבל זה קורה פעם למיליארדי פעולות קטנטנות שכל שנייה נעשות.

שאלה: דיברת על כך, שבזמנים עברו היו עשיריות שעשו סעודות לא מתוכננות. אנחנו למשל בימי שני עושים כאלה סעודות אחרי השיעור, אז זה יותר מידי, זה לא טוב, צריך להפסיק את זה?

אני לא אומר שלא צריכים או כן צריכים לעשות, הבדיקה היא פשוטה, האם הסעודה היא כדי באמת לקשור יותר קשר בינינו, ושאנחנו מרגישים שבזמן הסעודה אנחנו מתחברים יותר, אנחנו מחממים את הקשר, אנחנו מצפים לזה, שמחים בזה. שלא העניין כמה שאנחנו ומה אנחנו שם אוכלים או שותים, אלא האם חיבור הלבבות זה העיקר.

תבדקו את זה. כל פעם תבדקו, ובזמן הסעודה תבדקו עם כל ביס, עם כל לחיים שאתם עושים, האם זה כדי לגרום לחיבור, כדי להביא את האדם למצב שהוא יגיד כן, באמת דרך החברה אני מתחיל להרגיש בחיבור הזה דווקא איזה הבחנות חדשות, שלבד לא הייתי משיג. כך מתקדמים לרוחניות.

שאלה: מה זאת אומרת שמזבל עושים צומח?

לא מזבל נעשה צומח אלא על ידי הזבל, שמזבלים. עוד מעט ט"ו בשבט, אתה תלמד את זה. שמזה צמח מקבל כוח לגדול, זה המזון שלו. בטח שתלת עצים, ראית איך עושים את זה. ואחר כך, אחרי שאנחנו מביאים לשדה כל מיני צורות כאלה, שנותנים מזון לצמח, לצמחים, צריכים לראות שדווקא מהזבל, דווקא מהפסולת אנחנו גדלים. חלק מהרצון לקבל שלנו שצריך להיתקן בעל מנת להשפיע הוא ניזון מהזבל, ודאי, כמו צומח.

תלמיד: איך הפעולה הזאת נעשית בקבוצה, בין החברים?

בקבוצה זה בכל אחד ואחד ובכולנו יחד. שמה שנראה לנו שזה זבל ועזבנו את זה במצבים הקודמים, אנחנו עכשיו מבינים שזה לא כך, אלא יכולים להשתמש בזה להתקדמות. עוד נראה את זה במציאות שלנו, בניסיון.

קריין: קטע מספר 2, מתוך כתבי (רב"ש א', "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה".

"מטרם שאנו באים להכרת הרע, אין לנו צורך לבקש מה' שיעזור לנו. כי אנו חושבים את עצמנו, שאנחנו בעלי דיעה ובעלי שכל. ומה שאנו מבינים, יש לנו כח לעשות. ואין אנו מפחדים משום כח, שיוכל לעצור את רוחינו ומטרתנו בחיים שלנו. ואם אנו מבינים בהשכל שלנו, שהבורא הוא חשוב, תיכף אנו עושים מעשים, מה שמתאים לבעלי שכל. ולבסוף אנו רואים, כשבאה קצת תאוה, אנו נכנעים בפניה. ובפרט בזמן שבאה לנו את העבודה למסור את עצמנו לתועלת הבורא, ואין הגוף רואה מה שהוא ירויח מזה, תיכף האדם רואה, איך שהוא רך לבב, והוא תיכף רוצה לברוח מהמערכה. לכן בעת שהוא רואה שפלות עצמו, מזה הוא מקבל צורך לרחמי שמים, שיעזרו לו:

א. שלא יברח מהמערכה, ושתהיה לו לכל הפחות אפשרות להתפלל לה'.

ב. שה' יעזור לו באמת לצאת משליטת הגוף."

(רב"ש - א'. מאמר 27 "מהו, שהמתגאה אין הקב"ה סובלו, בעבודה" 1988)

סדנה

על איזו נקודת משבר הרב"ש מדבר? מה אני צריך להרגיש בנקודה הזאת, שבא לי לברוח מהמערכה, או שנשאר לי רק דבר אחד, להתפלל לבורא? אחד מהשניים יש לפני, או שאני עוזר לעצמי ובורח לחיים שאני מבין אותם, חיים נורמאליים, בהמיים, כמו כולם, או שאני מתפלל לבורא שהוא חייב לעזור לי ולהעלות אותי לדרגה הבאה. איזה מצב עכשיו פועל עלי שאני נמצא בו, שאני נמצא בפרשת דרכים כזאת? דברו, תשלימו זה את זה.

*

למה דווקא נקודת האחיזה הזאת, שמצד אחד, אני מרגיש שאני ממש מתנתק מהקבוצה, מהחיים הרוחניים, מיכולת הכניסה דרך החור הקטן הזה להיכנס כחודו של מחט להרגשת המציאות האמיתית שנמצאים בה, אבל לא מרגישים? איך אני נתקע ולא נתקע? איך אני דווקא מחזיק כל הזמן בנקודה הזאת עד שייפתח? וכשהיא נפתחת אז אנחנו נראה מה זה נקרא שהיא "נפתחת"? זה לא שאז אני נושם לרווחה, וכבר אני חופשי. החיים נעשים עוד יותר מיוחדים, רוחניים. אבל זה ממלא את האדם בהרגשה ובהבנה.

אז איך אני מחזיק בנקודה הזאת, ורוצה דווקא להעדיף את נקודת האחיזה שלי בעשירייה, שרק בתנאי שאני נמצא בה וכל הזמן מרגיש עד כמה שאני יכול להתנתק, דווקא בנקודה הזאת אני כל הזמן רוצה להתפתח? היא חייבת ללוות אותי עד הכניסה לרוחניות.

הנקודה הזאת כואבת מאוד, רגישה מאוד. שאני יכול להתנתק מהם ואז אני נזרק לצידי הדרך, או שאני מתחבר אליהם עוד ועוד, למרות התנאים שנעשים יותר קשים לאחוז בעשירייה, בבירור שלי פנימי יותר ועד שאני נכנס. כי החיים הרוחניים הם מתגלים כבר בה, בתוך העשירייה.

עכשיו הנקודה שלי היא נקודה דווקא חיצונה. שאני מחזיק בחיצוניות שלהם, של העשירייה. כאילו נדבק אליה. הם בשבילי כרחם ואני עדיין מבחוץ. איך אני נכנס פנימה? אז איך אני לא בורח מהמערכה? מה אני צריך להגיד לבורא? מה אני צריך להגיד לבורא כדי לא לברוח?

כאילו זה העובר הקטן או טיפת זרע שמאוד רוצה להיכנס לתוך הרחם, מנסה ולא מסוגלת, והיא צריכה לפנות לכוח העליון. אנחנו רואים שכאן זה באמת בלידה, בתחילת כל החיים החדשים, זה רק כוח עליון. אף רפואה לא תעזור. כמה שנתקדם עוד אלף שנה, לא יהיה משהו שהאדם בטוח ומבטיח לעצמו. רק בפנייה לכוח עליון, למדרגה יותר עליונה מהגוף עצמו. זאת אומרת, מהעשירייה ומהטיפה עצמה שזה האדם. יש עוד כוח שלישי שדווקא אליו כאן צריכים לפנות, להתפלל, ואז זה יצליח.

מה אז האדם עושה? אותה הטיפה שרוצה להיכנס פנימה לתוך הרחם הקבוצה? מה הוא עושה? על מה מתפלל? איזה מ"ן צריך להעלות? למה שייתנו לו להיכנס? מה הוא מבטיח? לשם מה הוא מברר שיש חיים פנימיים רוחניים? איך הוא מתאר לעצמו שהחיים האלה הם כאלו וכאלו ומגיע לו להיות בפנים? אם מתאר את זה נכון, אם מבקש נכון, אפילו מלמעלה מהרגש והשכל שלו, אבל זה מה שחסר שזה שיעזור. זה נקרא "העלאת מ"ן". שאין לי, אבל אני איכשהו רוצה.

מה יש לנו להגיד לבורא שמגיע לנו להיכנס לפנימיות העשירייה כדי למצוא שם רגש ושכל של החיים המשותפים שלא היו לנו עד כה ושאנחנו בהם דווקא רוצים להתקיים?

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר ה', "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?".

"מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. אז הוא יכול לתת תפילה מעומק הלב. ואז הקב"ה שומע תפילתו. אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפילה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפילתו."

(בעל הסולם. שמעתי. ה. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

בואו נדבר, רק מהר מאוד בעשירייה, כל אחד משלים במשפט לאותו מצב שאנחנו פונים לבורא, מה אנחנו אומרים לו שאין לו ברירה, לבורא, אלא לעזור לנו להגיע לתכונה רוחנית? במה אנחנו משכנעים אותו שהוא חייב לעזור לנו להגיע לתכונת הרוחנית, כל העשירייה, כי החשבון הוא עם העשירייה, לא עם אחד? יש לפניכם בורא, יש לכם מילה.

*

האם יש מישהו בכל עשירייה בטח שיכול להגיד עבור העשירייה את הפנייה הזאת המשותפת, לרכז את הפנייה, הדרישה לבורא בצורה ברורה?

תלמיד: אני אשתדל לזכור, אבל מה שקרה פה זה דבר מעניין שהחברים שבדרך כלל נוטים לדבר לא מעט, הם עמדו במשימה. לראשונה, כל העשירייה, ממש כל אחד נתן משפט, וממש הצלחנו להרגיש את המצב ביחד. זה היה משהו כזה. ש"בורא, אנחנו זקוקים אחד לשני. אתה צריך לרצון שלנו. אנחנו צריכים את תכונת ההשפעה שלך ותעזור לנו. אנחנו מחייבים אותך לעזור לנו להיות כלי אחד..". זה בערך מה שאני זוכר.

בורא חייב לעזור? זה מה שחשוב.

תלמיד: אתה חייב, אתה חייב לעזור לנו.

אתה מטעם כל העשירייה או אתה רוצה להגיד בעצמך? מטעם כולם?

תלמיד: כן. משפט אחד זה, "אנחנו צריכים לממש את התפקיד שלנו. תעזור לנו, תן לנו אור של תיקון וחיבור".

בסדר.

תלמיד: "כדי לתת לך נחת רוח".

(סוף השיעור)