שיעור בוקר 27.02.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א',

מאמר "פושעי ישראל"

מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם", עמוד קצ"ג, "פושעי ישראל". מי הם פושעי ישראל? או לגבי התורה, או לגבי כלל ישראל, או לגבי האדם עצמו. הכול תלוי איך אנחנו מסתכלים על הבריאה ועל האדם. אנחנו מדברים על יחס האדם לבורא, כמו שאנחנו לומדים, אין יותר שום דבר במציאות חוץ מבורא ונברא, וכל היתר, מה שיש מול עינינו אלה הדברים שמתרחשים רק בעולם הזה, העולם המדומה.

אז אם אנחנו מתייחסים לפי התמונה האמיתית, יש לפניי רק הבורא, ואיתו אני צריך לתקן את הקשר, היחס, הדביקות, ההתאמה, אז ודאי שרק כלפי המידה הזאת אני מודד את עצמי כנברא ורק בזה אני יכול לראות את עצמי או פושע, או ההפך, הזוכה למעשים טובים. ומתי אני קובע שאני פושע? כשאני נמצא בקשר עם הבורא ורואה שכל מעשי בחלקם לא מכוונים אליו אלא אליי. אין לי למי עוד, רק הוא ואני.

וזה שאנחנו רואים שבעולם הזה אנשים אומרים, "אני אדם טוב, אני עובד למען המדינה, למען המולדת, למען החברה, למען המשפחה, למען כל מיני מטרות", זאת אומרת כך נראה לו בעיניים הגשמיות, אז ודאי שכל הדברים האלו הם שקריים, כי אם לא עובד למען הבורא, אז עובד למען עצמו. ואם רוצה לעבוד למען הבורא, אז קודם מכוון את עצמו לבורא ואז פונה לכל מיני אמצעים הנמצאים ברשותו ומשתמש בהם גם כדי לחזק את הקשר שלו עם הבורא. לראות בכל הדברים האלה ואפילו בהפרעות, אמצעים שיכולים לחזק לו את הקשר עם הבורא. כתוב "הכול נמשך אחר הכוונה".

לכן מי שמעמיד את עצמו בקו ישר מול הבורא ורוצה לראות את מצבו, אז ודאי שהוא צריך לבדוק איך בכל האופנים הוא מתייחס לבורא, ולפי זה קובע מי הוא. ואם אומר על עצמו שהוא הפושע, כי חוץ מאדם מי יכול להגיד, הדברים האלה הם נתונים רק בלב ואף זר לא יכול לראות את זה, אם אדם קובע שהוא ממש פושע, ו"פושע ישראל", זאת אומרת לא ישר א-ל אלא ההפך, זה סימן שבאמת הוא ירד לעומק תכונותיו וכוונותיו, ומתוך זה הוא קובע. זאת אומרת זו כבר דרגה גדולה מאוד, ומתוך זה יש כבר קרש קפיצה לתיקונים. ולפני שיהיה פושע ודאי שלא יוכל להיות צדיק, כתוב "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". שבכל דבר ודבר קודם יש גילוי הרע, הכרת הרע, ואחר כך כבר "ועשה טוב". כתוב "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום" זאת אומרת, שכבר מייחד קו ימין ושמאל יחד, "ורדפהו" זה הולך רק לפי הקו אמצעי.

תלמיד: אם אדם נקרא "פושע ישראל", זאת אומרת שיתכן והגיע לדרגה הזאת?

פושע ישראל נקרא שהוא נמצא בדיוק במצב שהוא יכול לראות את עצמו, האם כנגד ישראל ישר א-ל הוא הפושע. זאת אומרת, שבא האור ואדם משתדל להיות ישראל ובאור שמגיע אליו הוא רואה שהוא בכיוון הפוך. מתי רואים את זה? אם אתה בדיוק בדיוק משתדל ככל האפשר להיות ישר א-ל, אז רואים. רק בצורה כזאת אם אתה מחדד את קו הכוונה שלך בדיוק אל הבורא, ולא קצת הצידה ימינה או שמאלה, אז בדיוק באותו קו, מאחור אתה רואה שאתה ממש עם הפנים שלך לא לבורא אלא ההפך, לא ישר א-ל אלא ההפך - לעצמך.

זה כמו שרב"ש אומר כאן, נניח שיש לנו נקודה עליונה (ראו שרטוט) שהיא בורא, ובאמצע אדם, ולמטה הקליפה. אז אם אדם מכוון את עצמו איכשהו לא בדיוק לבורא, אז הוא גם מפספס את הקליפה, או בכל מיני מצבים. אבל אם מכוון את עצמו בדיוק אל הבורא, אז רואה את הקליפה. ואם לא מכוון לבורא, אז יש לו כל מיני הפרעות, אבל ההפרעות האלו הן כדי להחזיר אותו לקו, ישר לבורא.

לכן כל עוד לא מכוון את עצמו בדיוק אל הבורא, לישר א-ל, לא רואה את עצמו כפושע שמכוון בדיוק לאחור, אלא ההפך מזה. יש קליפה שהיא כנגד קו ימין, ויש קליפה כנגד קו שמאל ויש קליפה כנגד הקו האמצעי.

שרטוט

תלמיד: מה זה ביקורת נכונה במצב שלנו?

אולי אתה רוצה לשאול פשוט, איך במצב שלנו אנחנו יכולים להעביר ביקורת נכונה אם אנחנו לא מסוגלים לייצב את עצמנו בדיוק כלפי הבורא? האמת שזה לא נכון שלא מסוגלים, אלא זה כמו בכל דרגה ודרגה בכל מקצוע, בכל גיל יש דברים שאם אתה עושה אותם אומרים "איזה ילד מצוין", "איזה תלמיד טוב". ואחר כך אומרים "איזה מומחה או איזה פרופסור ממש מבריק, מיוחד". אז בודקים כל אחד לפי הדרגה שלו, ונותנים לו אפשרות לסטות מהקו האמיתי, המדויק, לפי אותה דרגה שבה הוא נמצא.

אם אני נמצא בדרגה 10 מתוך 100 אז אני יכול לסטות ימינה או שמאלה נגיד 5 מילימטר וזה לא נחשב, כי אני לא מבדיל, כלי הקליטה שלי עדיין גסים. אז אם אני נמצא בתוך האפשרות הזאת שלי שאני לא מרגיש, זה נקרא בסדר. אם אני נמצא בדרגה גבוהה יותר, אז הקדוש ברוך הוא כמו שכתוב, מתחשב עם הצדיקים כחוט השערה, אז כבר זהו.

אז אנחנו, שנמצאים במצב שלא רואים וכמעט לא מרגישים, אפילו ההשתדלות שלנו שאנחנו לא יכולים למדוד בה את עצמנו ולבדוק את עצמנו, רק ההשתדלות נחשבת ל-100% קליעה.

אפילו אם אני לא יודע אם קלעתי, או לא קלעתי, ובכלל אם אני התכוונתי למטרה או לא, רק ההשתדלות נחשבת, כי לא נותנים לי ביקורת. אם לא נותנים לי אור, אם אני לא רואה את המטרה, אם אני לא מרגיש אותה בשום חוש, אז רק ההשתדלות המרבית כביכול עד כמה שאפשר בכל הסיטואציה שלי, זה כבר מספיק.

תלמיד: אז רק העבודה עצמה?

כן כן, וזה שאני לא רואה את הפידבק מזה, זה נקרא שאני נמצא בהסתרה. וזאת העבודה שאני חייב לעבור בלי אפשרות למדוד ולכוון בצורה שאני רואה את זה בצורה תבונתית, במדידה, בכל מיני חושים, ברגשות, בהבנה, בשקילה. עוד אין לי את זה, זה נקרא הסתרה. אז השתדלות כזאת כמו שתינוק משתדל לעשות משהו, כבר לא צריכים ממנו יותר כלום.

כך אנחנו קובעים אצל בן אדם שגדל, בכל גיל יש דרישות משלו שקובעות אם הוא בריא, מתפתח יפה. לפי הגיל. אתה לא יכול להשוות גיל שלוש לגיל עשר.

מגיעים אליי לפעמים אימא עם שני ילדים, אחד בגיל עשר אבל עם פיגור בהתפתחות, שבדרך כלל זאת תאונת לידה, חוסר חמצן בלידה, ועם אחד בגיל שנתיים בריא. אז אתה מסתכל על בן השנתיים ועל בן העשר, עד כמה שבגיל שנתיים הוא חכם, איך הוא עושה, איך הוא רוצה, איך האגו שלו עובד נכון. יש לו קשר טוב בין הרצונות ליכולת, ככל שיש לו יכולת, וגם האימא אומרת, תראה הוא בן עשר וההוא בן שנתיים. יש ממש מקרים כאלה, אני רואה אותם. אז אנחנו בגיל עשר. ככה זה.

תלמיד: אני שאלתי, כי הוא כותב במאמר, ש"אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו."

זה כתוב על "מה לעשות עם ילדים שהזקינו". לפי ההתפתחות הם כמו בגיל שהתחילו ללמד אותם איך לעשות מצוות, וכך גם בגיל שבעים הם עושים אותן מצוות בלי להוסיף עליהן כלום. זה נקרא בהמה, למה? "עגל בן יומו כשור קרי", הוא לא התקדם, הוא ממש אותו דבר, רק הזקין. זה נקרא "ילדים שהזקינו".

תלמיד: מה המצב שעליו הוא כותב בסוף המאמר, "הוא צריך לעשות בקורת, אבל לא בזמן עבודתו"?

אני לא יודע על איזה מצב מדובר, אבל יש מצב שאדם עושה מאמץ. כתוב לא לעשות ביקורת בזמן עבודתו, כלומר שאם אני עושה עבודה, אז אני עכשיו משקיע את כל הכוחות שלי כדי לכוון אותי בצורה הנכונה לבורא. ובדרך כלל המאמצים שלי הם המאמצים שלי, שאני אומר "אם אין אני לי מי לי". אחר כך אני עושה ביקורת עד כמה המעשים שלי שרציתי לעשות אותם רק מתוך המאמץ שלי, הם היו תואמים למעשים, אם הייתי עושה אותם מדבקותי בבורא. כלומר עד כמה הטבע שלי הוא כבר מתוקן בהתאם לבורא. זה עניין של מדידה.

לדוגמה, יש לנו גנראטור ויש חשמל בלוח החשמל שמגיע מחברת החשמל. אני בודק, ואם הגנראטור הזה יספק לי אותו דבר בדיוק כמו חברת החשמל לפי המכשירים שלי, אז אני אומר שהגנראטור הזה הוא ממש טוב, הוא כמו חברת חשמל.

אני מחבר את הגנראטור לכל הכלים שלי, משתמש בו, בודק אותו על כל הכלים שלי, זה נקרא שאדם עובד עם עצמו ואומר "אם אין אני לי מי לי". אם הוא רואה איך העבודה שלו עובדת, הולכת והכול מתקדם, אז עכשיו הוא לוקח במקום את הגנראטור, חשמל מחברת חשמל. אם הוא רואה שאין שום הבדל בתוצאה, שהכלים שלו עובדים באותה צורה, באותו דיוק, באותה עוצמה, אז הוא אומר שבאמת הוא כבר תיקן את עצמו בהתאם למקור.

נמצא עוד דוגמאות.

תלמיד: כתוב שאדם צריך לעשות מצוות לפני שהוא מגיע לאמת. מה זה נקרא מצוות בשבילו? כי אחרי שהוא כבר מגיע לאמת, אני מבין שאדם עושה עבודה עם מסכים, אלו מצוות. אבל מה זה בשבילו מצווה לפני שהוא מגיע לאמת?

איך אדם שלא רכש מסך, אף מסך, וכל הכוונות שלו ודאי לעצמו מכוונות, איך יכול להיות שאדם כזה הוא?

תלמיד: עושה מצוות לפני שהוא מגיע לאמת.

איך הוא יכול לעשות מצוות לפני שהוא רוכש מסך, מגיע לאמת? אז אמרתי, שבכל דרגה ודרגה המעשים שלנו יכולים להיבדק, להיות בדוקים ומסווגים אולי לפי מעשים נכונים, טובים או רעים, לפי דרגות.

אם אני רואה ילד, אז ודאי שהוא לא עושה שום דבר טוב, מועיל, מצווה, איזה מצוות ואיזה דברים. אבל אם לפי גילו הוא עושה דברים נכונים לגילו, אז נקרא שהוא משתדל נכון ועושה מצוות. ואם אני רואה בן אדם גדול, אז כדי להיות בן אדם נורמלי, גדול, בריא ונכון, הוא חייב כבר לעשות תיקונים גדולים המתאימים לדרגה שלו, לגיל שלו, למעמד שלו, לאפשרויות שנותנים לו. כל דבר נמדד לגופו מה שנקרא, זה נקרא "לגופו".

בזמן שאנחנו נמצאים בהסתרה ואין לנו שום כלים, איך אנחנו יכולים לעשות מצוות? מצוות אצלך נקראות עכשיו כל מיני מעשים שאתה משתדל לעשות כדי להגיע להתאמה, כפי שנראית לך עכשיו התאמה, לבורא. זה נקרא, "מה שבידך בכוחך לעשות, עשה".

מה זה מה שבא לי? אתה לא יודע מה בא ומה לא בא, ואיך לחלק אותם לדברים טובים, רעים, מועילים, לא מזיקים, אתה בבלבול, זה נקרא הסתרה. אם אתה משתדל במצבך, מכל דבר שיש לך בדרך, לעשות דבר המועיל לקשר עם הבורא מתוך החושך, מתוך הבלבולים, זה נקרא שאתה עושה מצוות.

כמו שאחר כך תעשה פעולות עם המסך בעל מנת להשפיע, כשאתה תדע מי זה הבורא, אומנם גם במידה מוגבלת, אבל תדע כבר, ותדע גם מה הם כוחותיך וכל האמצעים וכל התנאים, כך עכשיו בינתיים אתה עושה אותן פעולות שאתה מסוגל. אתה אפילו לא יודע מה אתה מסוגל, ואתה לא יודע איך אתה עושה או לא עושה, אלא זו השתדלות כמו תינוק. צריכים לקחת דוגמאות מהחיים האלו, ואתה תראה עד כמה תוכל לענות למצבך מתוך סתם ללמוד את החיים.

אני אתמול הייתי עם כמה חבר'ה שלנו בסאונה, היה שם מישהו ששכב על הגב ואחר כך הסתובב על הבטן, "איזה דבר גדול". אתמול הבן שלי שלח לי סרט על הנכד שלי שהוא בן חצי שנה, איך הוא הסתובב מהגב על הבטן. אתה יודע מה זה? הסתכלתי בהתפעלות מה שהוא עושה. יש הבדל? זאת אומרת זאת דרגה וזאת דרגה, לא דורשים ממך יותר, תסתובב קצת מהגב אל הבטן, לא יותר, ככה זה ממש, לא דורשים מאיתנו כלום. האם יש בזה איזו גבורה, דבר חכמה? האמת שהיחס אלינו הוא עוד הרבה פחות ממה שאני עכשיו נותן דוגמה.

תלמיד: מה הדרישה מאיתנו?

הדרישה מאיתנו היא לפי מצבנו, לפי כמה שאנחנו מסוגלים.

תלמיד: אם עכשיו עולה בי רצון, אז חוץ מלייחד את הביצוע, את המימוש לבורא, האם יש לי כלים לשקול מה יותר מועיל להתקשרות עם הבורא? עם איזה כלים אני אשקול מה יותר מועיל להתקשרות עם הבורא?

אתה צודק. זאת אומרת האם אני יכול לשקול באיזה כלים אני יכול להתייחד עם הבורא? אני באמת לא יכול לשקול. לכן כתוב, "כל מה שבידך בכוחך לעשות, עשה". ובהחלט לא, אני לא יודע מה יותר מועיל, מה פחות מועיל. רק מה שבא לידי, סימן ששולחים לי את זה, ועל פני כל ההפרעות האלו, בדרך כלל אלו הפרעות, אני צריך למצוא קשר עם הבורא.

תלמיד: אני אומר, "שב ואל תעשה עדיף", כי יש מצבים שרק מסיתים מהדרך, כלומר, עדיף שלא תעשה כלום מאשר תסטה מהדרך. איך אני יכול לשקול את מה שאני עושה? הרי הרצון לקבל יכול לסובב לי את זה בכאלה צורות, שהמימוש מועיל איכשהו להתקשרות עם הבורא.

"שב ואל תעשה עדיף", כתוב רק על המעשה שאתה לא עושה עליו קודם כוונה, בירור, מאמץ לברר אותו, איך אתה יכול לסדר אותו כמסייע לקשר עם הבורא. לכן נקרא "שב ואל תעשה עדיף".

אתה רוצה להגיד כך, אם אני לא רואה את הבורא, לא יכול לכוון את עצמי אליו, שאני, ליבי, המעשים שלי והבורא יהיו באותו קו, אז "שב ואל תעשה עדיף". לא. זה לא יהיה שב ואל תעשה עדיף, אלא אז אתה לא תעשה את מה שמוטל עליך לעשות.

אתה צריך בכל מצב ומצב להשתדל איכשהו, וכאן באותו מכתב הוא אומר לך, לכוון את עצמך לבורא בכל מה שאתה מסוגל. זאת אומרת, אני, הכיוון שלי, כל המעשה שלי והבורא, יהיו באותו קו. איך אני יודע איזה קו ואיזה בורא ומה הוא? ככל שאני מסוגל לברר את שלוש הנקודות האלו, אני, דרכי ובורא. ככל שאני מסוגל.

אבל אם אני לא עושה את זה, זה נקרא "שב ואל תעשה עדיף". אם אני עושה את זה ממש במאמץ מרבי כפי שאני מסוגל, אז זה נקרא שאני עושה.

תלמיד: איך אני יכול לקבוע לעצמי איפה עובר הגבול בין הכרחיות לבין דברים שאני עושה בשביל הרצון לקבל? אני יכול לשבת בבית ויהיה לי יותר קל להתחבר לבורא, ואני נניח מצליח להרוויח באיזו דרך כסף, מצד שני אומרים לי שאני צריך לעבוד. לפי מה אני בוחר?

אתה שואל אותי, איך אני בוחר בכל מצב ומצב את הפעולה המועילה ביותר? איך בכל מצב ומצב אני מחלק את האפשרויות שלי להכרחיות ולמותרות? בהחלט גם כאן, רק לפי הביקורת שלנו זה מספיק. אבל השאלה היא כך, האם בביקורת שאני עכשיו עושה על עצמי, אני משתמש בכל הנתונים שנמצאים ברשותי, או שאני סוגר עיניים ולא רוצה להשתמש בכמה מהם כדי להקל על עצמי ולא לתת מאמץ אמיתי.

אם אני משתמש בחברה ברב ובספרים, שיגידו לי שלושת הגורמים החיצוניים האלו, בדיוק מה אני צריך לעשות, לעומת מה שהבטן שלי רוצה לעשות, אז באמת כשאשפוט את עצמי, כשאני אעמוד באמצע ניטרלי, מצד ימין רב חברה ספרים, מצד שמאל האגו שלי, העצלנות שלי, גאווה וכל מיני דברים בהמיים שלי, אם אני אעמוד באמצע כשופט אמיתי, אז בהחלט לא צריכים יותר כלום, יש לי הכול.

השאלה, האם אני בהחלט מסדר את המעמד הזה בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית, ככל האפשר, שוב אני אומר, בכל דרגה זה ייראה אחרת, אבל בלתי תלותית בי. האם אני לא משקר לעצמי בלסדר כך את ההחלטה שלי.

תלמיד: אם אני יודע שבכל המצב הזה אני לא מסוגל לצאת מעצמי, אני לא מסוגל לקבל את מה ששלושת הדברים האלה אומרים לי, ואני דורש ומבקש כוח?

אם אתה לא מסוגל לקבל החלטה לפי מה שהשופט הניטרלי שלך אומר לך, ואתה סוטה, זאת אומרת, לצד שמאל, לתוך הבטן שלך, אז אתה קובע שאתה פושע ישראל.

תלמיד: מאיפה אני צריך לקבל כוח לשנות את זה? איך אני יכול לשנות את זה?

אם אתה עומד וקובע, שאתה שעומד באמצע, הנטיות שלך הן לשמאל, ועוד רגע תיפול לשם, אז יש לך אפשרות להתחזק בלהגביר את צד ימין - רב, חברה, ספרים. או אם כבר תפנה לבורא.

תלמיד: ואם אני מנסה את כל אלה וזה לא עוזר?

אם אתה לא מסוגל לגייס לעזרתך את כל ארבעת הגורמים האלו, אז כנראה שאתה נופל, ואז אתה לומד מתוך הנפילה. עד כמה זה גרוע, עד כמה זה מגעיל, עד כמה זה הפוך מהאלוהות, עד כמה זה נבזי לפי התאוות, שבסך הכול אתה הולך למלא את עצמך, ואז הלימוד שלך הוא דרך ייסורים.

תלמיד: אבל זה מתוק לי, איך אני יכול לראות שזה נבזי?

מתוק. מתוק לי, מתוק לי, נכון. אבל מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. מלמדים את האדם מלמעלה. אתה לא נמצא לבד בתמונה הזאת, אלא יש כאן עוד גורם מעליך, שמסדר, עוד לפני שאתה עושה משהו, את כל הפעולות, המחשבות והמעשים שלך.

תלמיד: לא ברור לי.

אני אגיד לך, אתה שואל כך. אבל אם זה כך, אז שוב, איפה כאן "אני" וכן הלאה? יש פה חשבון רב גוני. אתה נמצא כחלק בגופו של אדם הראשון וחייב להתקדם. אתה התגלגלת לזמננו ונמצא במערך מסוים בהתקדמות האנושות. אתה עשית מין מעשים שזרקו אותך לחברה מסוימת שמתקדמת בכללות. אתה נמצא בה ומתקדם עם החברה לפי מה שאתה משקיע בחברה. אפילו אם אתה משקיע בחברה מהאגו שלך, אתה מקבל מחברה כוח רוחני. זה גם כלפי ספרים, כבר יש לך מין תומכים שבכל מצב ומצב אתה מכניס להם, והם בחזרה מכניסים לך.

אתה לא יכול לראות כל מצב שהוא מנותק לגמרי, אתה לבד, לחוד, עומד על שפיץ, על קצה הסיכה, וההחלטה היא כל כך נקייה, ניטרלית מכל הגורמים. סביבך יש כבר הרבה גורמים, ואם אתה רוצה או לא רוצה, הם משפיעים עליך. לטובתך אני מדבר, לרעתך זה היה גם קודם.

אז אפילו שאתה נופל וכבר אין לך שום אפשרות לעלות מצידך, בכל זאת כתוב "לא לנצח יריב" ומעלים אותך.

תלמיד: אני רוצה לחדד את השאלה. מה הטעם במצב שאתה רואה שאתה בתוך רכבת שנוסעת לתוך התהום, ואתה לא מסוגל לעשות כלום? ככל שאתה מנסה להשתמש באמצעים אתה לא מסוגל לקבל כוח.

זה שמראים לך עד כמה אתה נמצא במצבים מיוחדים, שאתה הולך לצד הלא נכון ולא מסוגל לעצור את עצמך, בזה רוצים ללמד אותך על הטבע שלך, עד כמה אתה חלש, עד כמה אתה מלוכלך, עד כמה אתה פרוע, ושאין לך שום דבר. אם לא תקבל מלמעלה, או מהחברה, איזשהן תמיכות, אז אתה בעצמך "טיפה סרוחה" מה שנקרא, שאין לה שום צורה ועוד מסריחה. זה האדם בתחילת דרכו. כל היתר חוץ מהטיפה הזאת, זו כבר עבודה פנימית.

תלמיד: אבל אם השופט הזה יושב ומבין שכלית שהמצב הזה לא טוב, שאין בו טעם ובוא נשנה, אבל אין באמת רצון לשנות, אז אתה תקוע כביכול. שכלית אתה מבין שאתה הולך לקיבינימט אבל מבחינת רצון אתה זורם עם זה, אין רצון לשנות את זה, וזה כך לאורך זמן. איך במצב כזה אתה לא מרים ידיים?

יהיה טוב. על כל השאלות אני יכול להגיד רק כך. לא שאין לי תשובה, זה לא נשמע. אני כבר עניתי לך על זה, ואתה שואל עוד ועוד. בעל הסולם בכל המכתבים שלו כותב לזמננו, למצבנו, שעוד לא נגלה הדרך איך צריכים לעשות. אז הוא כותב, תעשה מה שאתה מסוגל. תשתדל והחברה חייבת לעזור לך, ואתה תשקיע בזה. תנסה כל הזמן לכוון את עצמך לבורא ככל האפשר. אל תתייאש מזה שדווקא מכניסים אותך לכל מיני מקרים רעים, זה התהליך.

אני רואה בכל המצבים בדרך, אתם תראו אחר כך, בוא נגיד כך, בכל מצב ומצב שאתם עוברים, בהסתר כפול והסתר רגיל, עד כמה המצבים האלו מחושבים בדיוק גמור. שכל מצב הוא כנגד גמר התיקון, אתה חייב להיות בו. פשוט אף אחד מהמצבים, אי אפשר לעקוף, או לשנות במשהו. כל דבר שאתה מרגיש, העומק שאתה מרגיש בו, זה פשוט מבנה של הנשמה שלך. אתה בזה מגלה עוד ועוד צלעות כביכול, קירות, מחיצות במבנה הזה, בכל הכלי הזה.

אתה עכשיו מתלונן, אני מבין אותך. זה כמו שמכניסים אותך לאיזה מבוך, ואתה הולך ונתקע בקירות ובפינות וכל הזמן סופג מכות. אבל כל דבר ודבר שאתה מקבל ממנו מכה, שאתה לא יודע איך להתקדם ובכל זאת עושה איזו תנועה בחושך, כל הדברים האלה מחושבים עד הדיוטה האחרונה.

על ידי מה אתה עושה? אתה אומר, "אבל אני נזרק, אבל אני עושה". מאיפה אתה עושה? ואיך אתה נזרק? אתה עושה את הדברים האלה מתוך הרצון לקבל שלך שמתגלה. זה גם פועל עכשיו במדויק, רק בצורה כביכול הפוכה. אנחנו חושבים שאם אני משתדל כלפי הבורא אז אני הולך בדיוק נכון, ככה או ככה, או שאני השתדלתי, אז הצד שלי מכוון בדיוק. וחושבים שהצד ההפוך, שאנחנו נופלים והולכים לאיזה תאוות, או כל מיני דברים, הוא לא מחושב. הוא גם מחושב בדיוק, לא פחות מההליכה קדימה.

תלמיד: מה זה גמילות חסדים בכדי להגיע לאהבת הזולת?

עוד שאלות.

תלמיד: למה השפלה ובושה עוזרות לתיקון הרצון לקבל?

למה השפלה ובושה עוזרות לתיקון של הרצון לקבל? כי לרצון לקבל אין יותר גרוע מהשפלה ובושה. אין יותר גרוע, זו פגיעה ישירה ברצון לקבל.

למה? כי מלכות דאין סוף שהרגישה את עצמה מלאה באור, מלאה בכל התענוגים לפי הרצון לקבל שלה, הרגישה פגיעה בהאני כנגד נקודת המוצא שלה, היא הרגישה שהיא מאפס, מאין. ולעומתה יש בורא, בעל בית שיש לו הכול, והוא נותן לה, אבל לה בעצמה אין כלום. זו הפגיעה הגדולה ביותר שרק יכולה להיות בגאווה, במעמד, בהאני.

זה בא מתוך נקודת יש מאין. שאני מאין, אני אין ממש. ואז, גם אם תעשה לי את כל המילויים שבעולם, אין לי כלום. זה מה שהרב'ה תמיד אמר על אישה. יש לה ארון בגדים פי עשרה ממה שיש לך, אבל אם חסר לה משהו אחד, אז היא אומרת שאין לה כלום, אין לה מה ללבוש. זה שורש רוחני. יש הכול, אם משהו אחד חסר, אז "אין לי כלום". ובאמת זו הרגשה אמיתית.

זה מה שמלכות דאין סוף מרגישה. "לעומת מה שבראת לי רצון לקבל נתת לי מילויים, אבל זה בכלל לא ממלא אותי. אני עכשיו מרגישה שאני לא נמצאת במעמד שלך, שאני ההיפך מזה, יש מאין". זה מה שהתגלה, בעל הבית כנגד האורח, שהוא ממש ההיפך, ובגלל זה כל המילוי הזה הוא ממש צמצום. "אני לא רוצה אותו. לא שזה מפריע לי, או לא מפריע לי, אלא זה נחשב אצלי לשום דבר. וזה לא חשוב אם אני דבוקה או לא דבוקה, אלא מתגלה חיסרון כל כך גדול, שהחיסרון הזה מספיק כדי לעשות את כל התיקונים", מלכות דאין סוף היא שופטת, "ולא אכפת לי לאן אני נכנסת ולאיזה בעיות, אני רק חייבת להגיע לאותו מצב כמוך, אין פחות".

זו דוגמה למה זה נקרא פגם ברצון לקבל. לא ברצון לקבל עצמו, כמה אני ממולא או לא. לכן העולם שלנו נקרא העולם השקרי, כי אני חושב שאם אני אמלא את הרצון לקבל, אז לא יחסר לי כלום. ההיפך, ככל שאני ממלא אותו יותר, כך אני מגלה את הנבזות שלו יותר, שחסרה לו ההרגשה העיקרית.

מכאן אנחנו רואים שאין לרוץ אחרי מילוי, צריכים לרוץ אחרי המעמד של הרצון לקבל. התיקון שלו הוא עד כמה הוא יהיה תואם, דומה, מתאים לבורא. כי חוץ מזה הוא מלא באין סוף, אי אפשר למלאות אותו יותר, לא צריכים למלאות אותו יותר, אלא חסר רק דבר אחד, ההתאמה לבעל הבית. כל יתר הדברים נמצאים כבר, מרגישים אותם, לא מרגישים אותם, אבל בזה אנחנו בטוח לא נקבל שום מילוי.

כדי שבאמת נגיע למעמד של בעל הבית, אז המילוי נסתר, כדי שאנחנו נבחר אם אנחנו כביכול רוצים את המילוי, או את המעמד שלו. המעמד של בעל הבית נקרא על מנת להשפיע, ומילוי וחוסר מילוי הוא משמש לנו כהבחנה, כנקודת האבחון, למה אני משתוקק. כלומר צמצום א' הוא דבר הכרחי, כי אם לא הייתי מתרוקן ממילוי, אז לא היה לי כלפי מה לבדוק האם אני רוצה להיות כמו בעל הבית, האם אני עושה משהו כמו בעל הבית. אני חייב לפרוק את עצמי מתענוגים, כדי לבנות עכשיו קבלת תענוגים בעל מנת להשפיע. כי לפי זה אני יכול למדוד האם אני נותן לו כמו שהוא נותן לי, האם אני דומה לו. לכן אני חייב לעשות צמצום, חייב להישאר ריק מהמילוי.

אבל אם לא האמצעי הזה, שבלקבל על מנת להשפיע אני נותן לו משהו, שזה מעשה ההשפעה, אז לא הייתי צריך להתרוקן, להצטמצם. רק שאין אמצעי אחר להיות כמוהו.

תלמיד: הנקודה הזאת של הבחירה, האם היא באמת קיימת? נגיד שהייתי במצב שחצי שנה המצב שלי לא התחלף בגלל שלא קשרתי את זה לבורא, אז אני אמור להסתכל אחורה ולהגיד אין עוד מלבדו, נכון?

כן.

תלמיד: האם כל פרט ופרט שקרה לי בחצי שנה הזאת באמת היה צריך לקרות, או שזה בגלל שלא בחרתי בבחירה החופשית שלי?

האם מה שקורה לי חייב לקרות או לא? אם לא היה חייב לקרות, אז לא היה קורה.

תלמיד: אבל אם הייתי קושר את זה לבורא, אז כל זה לא היה קורה.

אם הייתי ככה, אז היה ככה, אלו החשבונות שלך. החשבונות האמיתיים הם "אם אני לי מי לי" בהתחלה, ו"אין עוד מלבדו" בסוף. זה מעמוד כ"ה באגרות קודש, תקרא את המכתב ותראה איך הוא כותב.

בהתחלת העבודה אתה חייב להגיד "אם אין אני לי מי לי" בלי שום חשבון עם הבורא. המאמץ הוא כולו שלי, ההצלחה כולה בידיי, רק אני קובע, אני עושה, ואין עוד מלבדי. הוא לא רוצה להגיד את זה ככה, אז הוא אומר "אם אין אני לי מי לי". בסוף אתה צריך להגיד "אין עוד מלבדו". לא חשוב איך הייתי מחשב בסוף את כל התהליך, את המאמצים וכל הדברים, כוונת הבורא הייתה שאני כך אעבור, כך אעשה, ולכך אגיע, וזה מה שקרה.

תלמיד: אז איך אני יכול להגיד שיש בחירה חופשית?

אבל מראש, הבחירה היא לא בזה, הבחירה היא בכך שאתה מתאמץ. הבחירה היא שאתה מכניס את המאמץ שלך, הרווח הוא מהמאמץ שלך, לא מזה שהוא קבע לך את הדרך. אני יודע שאפילו שעכשיו אלך לשכב כל הזמן, או שאקפוץ בעוד רגע, אם אני מחליט את זה או לא, זה לא חשוב, הרי בכך אני נמצא בתוך הטבע.

תתפוס את הנקודה, או את הנתון, מה אנחנו מוסיפים על ידי המחשבה שלנו, שאנחנו רוצים לפעול כלפי הבורא, ואנחנו רוצים להתקרב אליו ולהתאים את עצמנו אליו. אנחנו מוסיפים כאן מין מאמץ פנימי, רצוני, מחשבתי.

המאמץ הזה בעצמו בעצם בונה בנו את מה שנקרא "נשמה". הרצון שלי זה לא נשמה, האור בעצמו לא נשמה, המאמץ שלי שאני עושה, הוא הבונה משהו חדש במציאות. ולא שאני אעשה או לא אעשה, כך או כך, לא מתחשבים ברצון לקבל, במה שיעבור עליו. מתחשבים במאמצים שלך, במה שתוסיף.

זה כמו במתמטיקה, יש מהירות ויש תאוצה. תאוצה היא נגזרת מהמהירות. הפעולות שלך הן למשל סתם מהירות, אתה הולך ועושה כל מיני דברים. אבל יש תאוצה, זאת אומרת אתה מוסיף בעצמך עוד קצת, ורק בתאוצה הזאת, בנגזרת הזאת, בתוספת הזאת, מתחשבים, את אותן התוספות אוספים, ומזה נברא הכלי הרוחני.

זאת אומרת, אם אתה עובר את החיים בלי להוסיף לכיוון הנכון את המאמץ הקטן ביותר, החיים האלה שווים לאפס. הם לא שווים לאפס, בכל זאת אתה סובל, אתה מתפתח ככה כדומם, צומח, חי, יש בהם גם איזה תהליך התפתחותי, עובדה שאחרי עשרת אלפי שנה אתה פתאום יושב כאן ורוצה משהו יותר מהבהמיות.

תלמיד: ואם לא הייתי מוסיף את אותה תאוצה?

אם לא היית מוסיף את אותה תאוצה, אתה בעצמך, לא היית בכלל נחשב כמשהו שהשתנה, אלא זה הטבע. האם יכולים לומר על ג'וק מלפני מיליון שנה והיום השתנה, שזה הוא עשה? ודאי שיש תהליך של התפתחות.

תלמיד: מבחינת הזמן, נגיד שאני מקצר אותו, זה יותר מבורר. אבל אם אני מושך אותו?

מה זה אתה מקצר את הזמן? ברוחניות בכלל לא מתחשבים בזמן, בתהליך הכללי לא מתחשבים. אלא אם אתה לא עושה מאמץ, אתה נמצא באפס, אתה מת, זה לא נקרא שאתה הולך ומתקדם לקראת הרוחניות. אתה לא מתקדם.

סופרים רק את המאמצים שלך, את הקפיצות שלך מעל קו הטבע המתפתח, זה הכול. את התאוצה סופרים ולא את המהירות. את הסטיות מהמהירות, אותן סופרים. ומהירות זה כמו לפי איינשטיין, אפילו מהירות של מיליון שנות אור בשנייה נחשבת לאפס, אם היא לא משתנה. היא ממש שווה לאפס. או לא לאפס תגיד, כל דבר שלא משתנה הוא פשוט אפס.

אז עכשיו תעשה חשבון, כמה פעמים נראה לך שקפצת בחיים, וזה אתה. לפי זה אחר כך תדרוש מהבורא "לפי צערא אגרא". "לפי צערא" זאת אומרת לפי המאמץ שרצית בלהתכוון אליו לעשות משהו. זה "הצערא", ולא סתם שאתה הולך לסבול. זו הבהמה שסובלת, זה לא נחשב בכלל. כמה אנשים סובלים? מיליארדים. מה בעל הסולם אומר, בכלל יש במה להתחשב?

אתה יכול לצעוק ולהגיד, "הבורא לא בסדר". זה נמצא בטבע, ובטבע אין חשבון עם הטבע, כי כל התיקונים אחרי צמצום א' זה לא טבע, זה המאמץ מצד המלכות להגיע להתאמה למאציל.

תלמיד: אנחנו חיים במציאות שיש זמן.

לא, אני לא רוצה לדבר במושג שיש זמן. זה לא רוחניות. לך לאיזה פרופסור אחר ותדבר אתו.

תלמיד: אבל מבחינתי כשיש זמן, קורים דברים. יכול להיות שכלפי רוחניות הם לא נחשבים כלום.

אז קורים כל מיני דברים, בסדר? הלאה.

תלמיד: בתקופה הזו שכל הדברים האלה קורים, שהכרחי שהם יקרו וצריך ללמוד מהם משהו, ובהנחה שאם הייתי מקשר את זה, כל זה היה בעצם מתבטל, איך על כל זה אני אומר "אין עוד מלבדו"?

הבירור עוד יבוא והשאלה תהיה יותר ברורה.

תלמיד: אתה אומר שלפי אותו הגיון ואותה דוגמה של תאוצה, תאוצה צריכה להיות מנוחה, השאלה מה זה אומר תאוצה אין סופית?

אתם חכמים מדי, אתם כבר הולכים לבירורים שאני עוד לא בהם. בואו נחזור ללימוד שלנו, יש לנו כמה שאלות, אני צריך לענות לאנשים שנמצאים רחוק ובאמת מגיע להם קצת יחס.

תלמיד: כשאתה רואה את ההפכיות שלך מהבורא איך לא לברוח?

איך לא לברוח? צריכים להתקשר לספרים, לסופרים, לרב ולחברה, זה הלא לברוח.

תלמיד: האם ייסורים גופניים, טבעיים, כמו זקנה, קשורים למערכת הרוחנית?

לא, זה כמו שבהמה היא בהמה. אנחנו צריכים להתרומם מעל הבהמיות הרגילה, מעל הטבעיות שלנו, ואז לספור מה יש לנו מעבר לזה.

תלמיד: האם צריכים לתקן את האגואיזם אצל ילדים לפני גיל שלוש עשרה, או הפוך, צריכים לפתח אותו?

כתוב שצריכים להתייחס לילדים לפי דרכם. זאת אומרת, אנחנו צריכים לתת להם את כל האפשרויות להתפתחות. ההתפתחות של האדם היא לא כדי להגביל אותם ולא כדי לתקן אותם.

הוא שואל, האם צריכים לתקן אגו אצל ילדים? אין דבר כזה שאני מתקן אגו של מישהו, אפילו חס ושלום שהוא ילד קטן, זה עוד יותר גרוע. אסור לנו לעשות כפייה, אין כפייה ברוחניות, אין אונס. אלא אנחנו צריכים לתת להם דוגמה, והם לפי הדוגמה הזו צריכים לגדול, ואז הם יחליטו בעצמם אם הם צריכים תיקונים, או שהם בהחלט ממשיכים לפי איך שהם.

תלמיד: אם אני נופל ולא סובל מזה שאני נופל, מה זה? האם נפילה ללא סבל מזה שאני נופל, נחשבת כנפילה ונחשבת כהתקדמות?

הרבה נפילות כאלה הן בכל זאת במשהו נפילות כפי שאתה קובע. אז כנראה שבהדרגה, כל הנפילות האלה, אפילו שבינתיים הן למטה מסף הרגש, זאת אומרת מהיכולת לקבוע שהן לא טובות, אלא הנפילות הן כאלה שאתה נהנה מהן כנראה ומרגיש תענוגים, אבל לא לאט, בכל זאת תתחיל להבחין שהן ההפך מהדרך, מההתקדמות, ואז תקבע שהן באמת נפילות. זאת אומרת, תהיה גם הרגשה, לא רק הבנה שזה ההפך מהקדושה.

(סוף השיעור)