שיעור צהריים 15.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 213, מאמר "בענין כבוד אב"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 213, מאמר "בענין כבוד אב".

בענין כבוד אב

תשמ"ו - מאמר ה'

1985/86 - מאמר 5

"בזה"ק (וירא דף מ"ה ובהסולם שם) וזה לשונו, "רבי שמעון פתח ואמר, בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד אב, דא צחק לאברהם. ושואל, מתי כבר אותו, היינו בשעה שעקד אותו על המזבח, ולא עמד כנגדו לעשות רצון אביו. ועבד אדוניו, זהו אליעזר לאברהם, כאשר שלח את אליעזר לחרן, ועשה שם כל רצונו של אברהם, וכבד אותו, כמו שכתוב, וה' ברך את אדוני. וכתוב, ויאמר עבד אברהם, אנכי, כדי לכבד את אברהם. שהרי בן אדם המביא כסף, וזהב, ואבנים יקרות, וגמלים, ובעצמו הוא כראוי, ויפה מראה, לא אמר שהוא אוהבו של אברהם, או קרוב שלו. אלא אמר, עבד אברהם אנוכי, כדי להעלות את שבחו של אברהם, ולכבד אותו בעיניהם".

(ובאות קמ"ה) אומר שם, "ועל כן אומר הכתוב, בן יכבד אב ועבד אדוניו. ואתם ישראל, בני, חרפה היא בעיניכם לומר, שאני אביכם, או שאתם עבדי. ואם אב אני איה כבודי, ואם אדון אני איה מוראי".

ויש להבין את דברי הזה"ק, במה שאומר, "שה' אומר, ואתם ישראל בני, חרפה היא בעיניכם, לומר שאני אביכם". משמע מכאן, שצריכים לומר למי שהוא, שהקב"ה הוא אבינו. ואין אנו יכולים לומר דבר זה, מפני שאנו מתביישים. אז צריכים לדעת, לפני מי אנו צריכים לומר, שהוא אבינו. וגם יש לדעת, מה היא הבושה, שמסיבת הבושה אין בידינו לומר, כמו שכתוב, "חרפה היא בעיניכם".

ובכלל קשה, הלא אנו אומרים כל יום, "אבינו מלכנו". וגם בתפלת שמונה עשרה אנו אומרים, "השיבנו אבינו לתורתיך". אם כן למי עוד אנו צריכים לומר, שהקב"ה הוא אבינו, ואנו מתביישים לומר זה, ועל זה הקב"ה ברוגז, ואומר, "ואם אב אני איה כבודי".

ויש לפרש את זה, שאנו צריכים לומר, ש"ה' הוא אבינו" הוא להבורא. ואנו אומרים תמיד, "אבינו מלכנו", ועל זה הקב"ה ברוגז, היינו איך אין אתם מתביישים לומר לפני שאני אביכם, בו בזמן שאתם לא נוהגים בי שום כבוד, וזה שאומר "אם אב אני, איה כבודי" זאת אומרת, שהקב"ה אומר שחרפה היא לכם לקראות אותי בשם אבינו, ואני רואה שהכבוד שלי מונח אצלכם בארץ, הנקרא שכינתא בעפרא, ואיך אתם לא מתביישים לקראות אותי אבינו.

"ואם אדון אני איה מוראי". הלא אתם אומרים, שכולכם עבדי ה', ואני לא רואה שתהיה לכם יראה, היינו היראת שמים מה שאתם צריכים לקבל על עצמכם. כי עבד, משמע שאין לו שום רשות בפני עצמו, כמו שאמרו חז"ל, "מה שקנה עבד קנה רבו", אלא הוא מתבטל לפני האדון, וכל מה שהוא מקבל מהאדון, הוא רק בכדי שיוכל לשמש להאדון ולא לצורך עצמו.

ואני רואה שאתם הולכים בדרך הפוכה, היינו שאתם רוצים שאני אשמש אתכם, היינו שאני אמלא את האהבה העצמית שלכם. ומה שאתם באים אלי לבקש, הוא רק איך להגדיל את הרשות שלכם. זאת אומרת, אתם אדונים ואני העבד שלכם, ואתם הולכים כל היום עם טענות עלי, שאני בעל חוב שלכם, ואם אתם הייתם יכולים לקבל ממני בחוזקה, בטח שאתם הייתם מקבלים.

ומה עשה הבורא שלא יקבלו בחוזקה. עשה דבר קטן, ברא בחינת חושך בעולם, הנקרא העלם והסתר, שאם הנבראים לא יהיו מוכנים להיות עבדים, לעבוד בשבילו, הנקרא מקבל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, על דרך שאמרו חז"ל, "הדבק במידותיו". כידוע, שכל זמן שנמצא בכלים דקבלה, כל מה שמקבל יותר, נמצא, שהוא גרוע ביותר, היינו שהוא מתרחק מהקב"ה. לכן עשה תיקון גדול, שבמצב שהכלי קבלה שולטים באדם, הוא לא רואה שום דבר שבקדושה, שיהיה לו משם להוציא תענוגים.

אלא שהוא רואה רק אלו תענוגים, שניתן לראות, המכונים תענוגים דפרודא. כמו שאומר האר"י הקדוש, שניתן לקליפות בחינת הארה דקיק, לכל התענוגים הגשמיים, בכדי שיהיה להם קיום. ורק זה האור של הגשמיות ניתן לראות, ששם נמצא תענוג. מה שאין כן על רוחניות יש ענן חושך, שמכסה את כל תענוגי הרוחניים. וממילא לא מקבלים בחוזקה. היינו, אפילו שהבעל הבית לא רוצה לתת, היות שלא רואים תענוגים. לכן כל אלה שכל חשקם הוא באהבה עצמית, בורחים מכל דבר אמת, שיש שם הטוב והעונג, מחמת שהחושך יכסה ארץ.

ומשום זה אין האדם מסוגל תיכף בתחילת עבודתו לעבוד לשמה, אלא מוכרח להתחיל בשלא לשמה. כי בלשמה, שהוא דרך אמיתית, הגוף מוכרח לברוח מעבודה זו. כי כל בחינה הולך לבחינתה. והואיל שאדם נברא עם כלי קבלה על מנת לקבל, לכן, כשרואה איזה מחשבה דיבור ומעשה, שלא יצמח מזה משהו עבור כלי קבלה שלו, תיכף הוא בורח מהם, משום שזה הוא לא בחינתו. כי בחינתו הוא הטבע שבו הוא נברא, והוא קבלה בעמ"נ לקבל, ולא להשפיע כלום.

וכדי שהאדם, המתחיל בעבודת ה', לא יברח מהעבודה דלהשפיע, כיון שאין זה בחינתו כנ"ל, לכן מוכרחים להתחיל בשלא לשמה. היינו, שהוא מקיים תו"מ, מה שהקב"ה ציווה לנו, ותמורת זה הוא ישלם לנו שכר תמורת עבודתינו, היינו משום שאנו היו יכולים לעבוד רק בדברים גשמיים, היינו להרויח כסף וכבוד, והיו נהנים ממנוחה. ואנו מוותרים על השגת כסף וכבוד ושאר תאוות, מה שהגוף דורש שאנחנו נעשה את זה, ויהיה לנו תענוג מזה, ואנחנו מקיימים במקום זה את התורה ומצות, מה שהבורא ציווה לנו.

ואנו רואים, בזמן שאנו דורשים משהו מהגוף, שהוא יוותר על תענוגיו, מה שהוא מבין שהוא יכול להנות מהם, הוא שואל, מה תרויח מזה, היינו מהעבודות החדשות שאתה רוצה לעשותם, האם יהיה לך מזה תענוגים יותר גדולים. אחרת, בשביל מה אתה צריך להחליף מקום עבודה שלך, שאתה רגיל לעבוד אצל בעל הבית הזה, זאת שאתה רוצה לעבוד עכשיו אצל הבורא ולמען הבורא, שהוא צריך את עבודתך, האם הוא ישלם לך יותר משכורת, היינו יותר תענוגים, כלומר שתהנה יותר מהעבודה שאתה כבר רגיל בה.

ובטח שצריכים לומר לו, שעד עכשיו היה לו רווח, רווחים קטנים, דהיינו תענוג המדומה. מה שאין כן עכשיו תזכה לרווחים גדולים, שהנאה שלך תהיה הנאה אמיתית. כי הקב"ה רוצה לתת לך שכר רוחני. אלא בלי עבודה תהיה זה נהמא דכסופא. לכן ניתנו לנו תורה ומצות, ואנו צריכים להאמין, שבודאי הוא ישלם לנו תמורת זה, שאנו מוותרים את צרכינו, ממה שאנו היינו יכולים להנות, תמורת שכר אמיתי שהוא שכר רוחני.

והגם שאנו עוד לא יודעים מהו רוחניות, מכל מקום אנו מאמינים שהוא דבר גדול, שכל התענוגים הגשמיים בערכו נבחן לנהירו דקיק, כמבואר בדברי האר"י, שאומר, שע"י שבירת הכלים ומחטא עץ הדעת, נפלו ניצוצין לתוך הקליפות, בכדי להחיותן, שלא יתבטלו כל זמן שצריכים אותם. מה שאין כן בעולמות דקדושה, שם ישנם עיקר הטוב והעונג. לכן כדאי לנו לעבוד בתו"מ, שע"י זה נזכה לעולם הבא, תמורת עבודתנו בתו"מ.

אבל לאחר שהאדם כבר נכנס לעבודת ה', ורוצה לידע דרך העבודה אמיתית, אז אומרים לו, "אם אדונים אני איה מוראי", שפירושו, הלא מדרך העבד, שעובד הכל לצורך בעל הבית ולא בשביל עצמו. ואיך אתם עובדים רק בכדי לזכות לעולם הבא, שאתם רוצים תמורה עבור עבודתכם. הלא מדרך העבד, שעובד בלי שום תמורה. ומה שבעל הבית נותן לו צרכיו, הוא בכדי שהעבד יוכל לעבוד בשבילו, אבל אין להעבד שום רכוש, שנאמר, שזה שייך להעבד, אלא אין שם אלא רשות אחד, והוא רשות של בעל הבית.

אלא כל העבודה שלנו בתורה ומצות צריך להיות בכדי להגיע לידי השתוות הצורה, שהוא דביקות ה'. וזה שאנו עוסקים בתורה ומצות, הוא לא כמו שחשבנו מקודם, שהבורא רוצה שנקיים את התו"מ שלו, וע"י זה יתן לנו אח"כ שכר. אלא התורה ומצות שניתנו לנו לקיים, הוא מחמת שאנחנו צריכים לזה, היינו שע"י קיום תו"מ אנו נקבל מאור התורה, שע"י המאור הזה אנו נוכל לבוא לידי השתוות הצורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב.

היוצא מזה, מהו השכר שאנו צריכים לדרוש עבור עבודת הגוף, שאנו מוותרים צרכי הגוף לצורך קיום תורה ומצות. ובטח בלי שכר אי אפשר לעבוד, כי שואל תיכף על המקום, בשביל מה אתה מוותר על התענוגים, שאתה יכול להנאות מהם. ומה אתה תרויח.

והתשובה היא, שכל הרווח שלנו הוא, שנזכה לשמש את הבורא יתברך. וזהו דבר חשוב מאוד, משום שזה הוא ענין של אמת, היינו שיזכה להיות דבוק במלך מלכי המלכים. מה שאין כן כשכל התענוגים בנויים בזה, שכל הנאה שיש לו, הוא בזה שלוקח הנאה ותענוג בזה שמשמש את עצמו, ולקבל תענוג בלבושים של קבלה שייך גם לבעלי חיים ולאו דוקא לבני אדם, שהוא מובחר היצורים, שיהנה מאותם לבושים שבעלי חי נהנין, זה לא מתאים בשבילו.

אלא כל הלבושים, שהאדם רוצה לקבל הנאה, יהיה מלבושים של כלים דהשפעה. זאת אומרת, בלי תענוג אי אפשר לעבוד. אלא התענוג שלו הוא, במה שכל התענוגים שלו נמדדים, כמה שהוא יכול להשפיע להמלך. היינו, אם הוא רוצה לדעת, כמה הוא מקבל הנאה מעבודתו, אל ימדוד כמה הוא נהנה מעבודתו, שפירושו, כמה שיש לו הנאה משימוש המלך. אלא ימדוד ממעשים, היינו כמה הוא רוצה שהמלך יהנה מעבודתו. נמצא, שכל חשיבתו הוא ממה שהוא משמש את המלך.

היוצא מזה, אם האדם רוצה לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא מתקדם בעבודה, אז יש לעשות זאת בשני אופנים:

א. שמסתכל על השכר, היינו השכר שהוא מקוה לקבל מהבורא, אם הוא מקבל כל יום שכר יותר גדול, ואז המודד הוא הכלי קבלה,

ב. כמה הוא נהנה בזה שמשמש להבורא, וכל השכר הוא מזה שמשפיע להבורא, ואם הוא משמש לגדול המדינה למשל, יש לאדם הנאה, ואם הוא משמש גדול הדור, בטח שהנאה היא יותר גדולה, לכן הוא רוצה, שכל יום יהיה אצלו הקב"ה יותר גדול ויותר חשוב. זו היא המדידה האמיתית."

איך ההתרשמות?

תלמיד: המאמר מקסים, אבל כל פעם כשמגיעים לקטע של מדידה אתה לא יודע מה לעשות, וזה הפנצ' של המאמר, הוא גם מביא לזה. הרי בן אדם לא יודע למדוד, הוא לא יכול למדוד, אין לו שום קנה מידה למדוד, המצבים מתחלפים, אז מה עושים עם זה?

עושים את מה שהבורא דורש מאיתנו וכנראה שאת החצי השני הבורא יעשה.

תלמיד: כל הסיכום של המאמר הוא, "היוצא מזה, אם האדם רוצה לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא מתקדם בעבודה", אז שימדוד כמה הבורא יותר חשוב וכן הלאה, והאדם לא יכול למדוד.

הוא צריך להשתדל להיות קרוב למדידות האלה, מפני שזה בכל זאת מייצב אותו נכון יותר בדרך.

תלמיד: אם אפשר לקבל איזה כלל, טיפ, איך למדוד במצב שלנו משהו.

כמה אני מסור למה שהבורא רוצה ממני.

תלמיד: אני יכול להרגיש עכשיו ממש מסור ועוד רגע לא.

נכון.

תלמיד: אז מה המדידה האפקטיבית?

זו המדידה האפקטיבית. אנחנו צריכים כל הזמן להיות במדידה ולדאוג שבאמת נקיים את ההשתדלות שלנו לדבקות בבורא.

תלמיד: האם האדם בכלל יכול למדוד משהו מתוך עצמו? הרי מדידה יכולה להיות רק מחוץ לעצמו, כשהוא מסתכל על עצמו באופן אובייקטיבי, מתוך ההרגשות הסובייקטיביות הוא לא יכול למדוד.

גם אפשר.

תלמיד: איך הוא יכול למדוד כשהוא מחוץ לעצמו אם הוא עדיין לא מחוץ לעצמו?

עד כמה הוא מסור לבורא.

תלמיד: מה זה אומר?

עד כמה הוא מסור לחברה. אין יותר וגם לא צריכים יותר.

שאלה: מהי המידה? אני מודד את המסירות, אבל מה הם הקילוגרמים, הג'אולים, איפה זה מתבטא?

אני לא יכול להגיד לך. אנחנו מודדים את זה ביחידות של חיבור וניתוק.

תלמיד: גם פה אני יכול למדוד רק אם אני פחות מחובר או יותר מחובר מאתמול, אין כמות, יש רק איכות כזאת.

זה מספיק.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתפתח ולהגיע למדידה כמותית?

לא רק כמותית גם איכותית. אנחנו אחר כך נמדוד את זה בעביות שורש, א', ב', ג', ד', וגם במדרגות עוד יותר גדולות של עשיה, יצירה, בריאה וכן הלאה. אבל למדוד צריכים, כי אם אתה לא משתוקק למדידות גדולות, אז איזה פועל אתה, איזה עבד אתה?

שאלה: האם מתישהו האדם יוכל למדוד שהבורא נהנה או שזה תמיד יהיה באמונה?

אדם בודק ומודד עד כמה הוא נהנה מעבודת ה'. עבודת ה' פירושה שהבורא בעצם מבצע את העבודה, אבל אנחנו רוצים שזה יקרה ועושים הכול כדי לתת לזה את כל התשתית, וכך אנחנו מתקדמים. אחר כך נוכל למדוד את זה כבר ביחידות עבודה.

תלמיד: למדוד כמה הבורא נהנה, כמה אני עושה את זה למענו.

כן, שהבורא נהנה. אנחנו מודעים אחר כך כמה הבורא נהנה מאיתנו.

שאלה: לפני סוף המאמר הוא כותב "אלא ימדוד ממעשים, היינו כמה הוא רוצה שהמלך יהנה מעבודתו." זאת אומרת לא כמה הוא נהנה מעבודתו אלא כמה הוא רוצה שהמלך ייהנה מעבודתו.

וודאי.

תלמידה: כי בסוף הוא מסיים בזה שכן למדוד כמה הוא נהנה מזה שהוא משמש לבורא.

הוא נהנה מעד כמה הבורא נהנה ממנו.

תלמידה: האם צריך להגיע למדידה?

צריכים להגיע למדידות. אבל שוב אני אומר, כשהוא כבר יודע לשקול את עצמו, את היגיעה שלו, ועד כמה תמורת היגיעה הוא נותן לבורא אפשרות ליהנות ממנו.

שאלה: בהמשך לשאלות על המדידות, לפני כמה ימים יצרנו בעשירייה שלי מין מד חיבור, בנינו ארבע שאלות, כמו כמה אנחנו מרגישות יותר בחיבור מאתמול, שאלה על תפילה, ויש כמה אופציות לתשובות. כל אחת עונה לבד, ויום אחרי זה אנחנו רואות את התשובות כשהן יחד. עברו בינינו המון שאלות, אם כל שנייה זה מתחלף, אז מה זה שווה, או איך זה אובייקטיבי אם זה סובייקטיבי. ואפילו שאנחנו יודעות שהתשובות לא מדויקות, עדיין הרגשנו מאוד חזק שעברנו הרבה דברים בדרך.

האם זה נכון לעשות כזה דבר? והאם זה בסדר שבנינו את כל השאלות כלפי העשירייה ולא כלפי הבורא?

בסדר גמור, גם זה וגם זה.

שאלה: האם עבד הוא שלב של להיות בהשתוות הצורה או שזו מטרה בפני עצמה?

לא, זו מטרה שהיא בדרך למטרה הגדולה ביותר שהיא הדביקות השלימה. אחד השלבים האלה של דבקות הוא להיות עבד. עבד הוא דבוק לרבו, הוא מבצע את כל הפקודות, הוא לא דורש שכר. וכאן השאלה, מה עוד נשאר? נשאר שהבורא ייהנה מזה שאנחנו נהיה לא רק עבדים אלא שנגיע להשתוות הצורה עימו.

שאלה: בתחילת המאמר הבורא כועס על האדם שהוא כביכול לא מכבד אותו, אומר "איזה מן אבא אני אם אתם לא מכבדים אותי" וכולי. מה זה הכעס הזה, מה הוא מצפה מהאדם?

שהאדם יקבל ממנו דרך בדבקות לכל האפשרויות, ליציאות האלה, שאדם יהיה דבוק וימלא את עצמו גם כעבד, גם כאדון, גם כפועל, גם כתלמיד, שותף וכן הלאה. שהאדם ייהנה מכל האפשרויות שיש לו בהתקשרות לבורא.

תלמידה: הוא כועס שאדם לא נהנה מהקשרים איתו?

כן, שלא מספיק.

תלמיד: אני לא מבינה מה הוא מצפה ממנו, כי כל האדם הוא כולו אגו ושקרים, הוא לא יכול לעשות שום דבר באמת בנאמנות לבורא, בשביל הבורא, אז אני לא מבינה מה הוא מצפה שיקרה?

קודם כל להתגבר על לשון הרע על בני אדם, לא כולם כאלו כמו שאת חושבת, אני מבין ש"כל הפוסל במומו פוסל", אבל לא להגיד שכולם ככה, שכולם לגמרי לגמרי שליליים, לא.

תלמידה: אז מי שכן, מה הוא אמור לעשות, מה הוא מצפה מאלה שכן, ממני?

ממך אני לא יודע מה הוא מצפה, אבל אין מצב אבוד, אלא אדם צריך ברצינות לחקור מה הבורא רוצה ממנו, באיזו צורה הבורא רוצה לראות אותו ולהשתדל להגיע לאותה צורת היחס.

תלמידה: ואיפה אני מוצאת את האמת הזאת, ובאמת באמת להבין מה הבורא רוצה ממני? איפה קו הטלפון הזה, המדידה שזה זה, זה מה שהוא רוצה עכשיו ממני, איפה זה?

בכל רגע ורגע בחיי האדם הבורא רוצה ממנו שיתקן את עצמו בצורה הכי קרובה אליו, מה עוד אפשר להגיד?

תלמידה: אני זוכרת שלפני הרבה שנים אמרת שבן אדם מבקש לתקן, הוא צריך לדעת בדיוק מה הבורא רוצה שהוא יתקן, להיות מבורר לא סתם "תתקן אותי". זה עדיין נכון או שפשוט כל הזמן לבקש "תתקן"?

כן, כך תבקשי כל הזמן על התיקון.

שאלה: בהתחלת המאמר הוא מדבר שם על העניין של חוזקה, שהוא מסתיר את עצמו, בגלל שאם לא, היינו מבקשים ממנו כל הזמן בכוח ודורשים. על איזה חוזקה הוא מדבר? כי כשאני מתפללת על חברות, אני מרגישה בחוזקה כשאני דורשת ממנו. השאלה איפה החוזקה הזאת, הכוח הזה עובר את הגבול כשהבורא מסתתר ממני?

הגבול, אני לא יכול להסביר איך מגיעים אליו ובודקים ונמצאים בו, אבל אדם צריך להשתדל להגיע למצב שהוא כל הזמן איך שהוא מנסה לראות עד ככל האפשר עוד ועוד להגיע לחיבור עם הבורא, להשיג את הגבול, כן.

שאלה: מהו כבוד האב בעבודה ומהי עבודת הבנים בלהגדיל את כבוד המלך?

עבודת הבנים היא להגדיל כבוד המלך, זה שאנחנו רוצים להיות לכוח העליון כבנים שמחפשים גדלות של הבורא שיקבע את זה בעינינו בצורה קבועה ומקסימלית.

שאלה: אני רוצה להתייחס לקטע שקראנו מקודם, האם תמיד יש לנו את האוזניים הנכונות לשמוע, להקשיב?

לא.

תלמידה: איך אנחנו יכולים להבדיל אם יש לנו את האוזניים הנכונות להקשיב או שזה בעצם האוזניים של האגו שלנו ששומעות?

אנחנו לא בטוחים שאנחנו יכולים לשמוע ומה ששומעים האם זה אמת, אבל המאמצים שאנחנו עושים, כולם מצטרפים ובסופו של דבר הבורא מתקן אותם ונותן לנו תגובה, תשובה.

שאלה: איך מבקשים את הכוחות לצאת מהפירוד?

צועקים. צועקים וזהו בכל המילים בכל השפות, איך שאת רוצה. צועקים שרוצים חיבור, שרוצים להתנתק מכל הכוחות הרעים וזהו. לא צריכים למצוא מילים יפות, מיוחדות, העיקר שזה יהיה מהלב.

תלמידה: זה נכון שהסבל מביא אותנו לבורא והוא נמצא שם, אז האם החיבור בינינו לבין הבורא יכול להתגבר על כל סבל?

לא, יש עניין של הצטברות, יש ויש, תלוי לפי הדרגות, לפי הגודל, הגובה, וזה הכול נמדד אפילו בצורה אישית, כלפי אדם מסוים, סבל מסוים, לא כולנו בזה דומים אחד לאחר.

שאלה: בקשר למדידה והשאלה שבטקסט מה עשה הבורא כדי שלא יקבלו בחוזקה, מתי התפילה היא תלונה ומתי היא בקשה, איך אני יכולה להבחין ביניהן?

לאט לאט אנחנו מגלים את האופי שבתפילה, בדיוק לאילו רצונות ומחשבות ואפילו מקומות שבלב היא שייכת. לאט לאט אנחנו נתחיל להרגיש איך היא מתחלקת לפי פינות הלב.

שאלה: במאמר מדובר על מצב שבו אם היינו יכולים, היינו לוקחים מהבורא בחוזקה. האם אפשר לתקן את התכונה הזאת או שהיא תתחזק עוד יותר בדרך?

אנחנו לאט לאט מגיעים למצב שאנחנו לא רוצים לדרוש בכוח מהבורא שום דבר אלא דווקא לא רק בהסכמתו וברצונו, אלא אנחנו רוצים להיות קרובים אליו בצורה שאנחנו עושים כל מה שהוא מצפה מאיתנו.

שאלה: הטבע שלנו זה הנאה עצמית. איך אנחנו יכולים בעשירייה להגיע לתענוגים הרוחניים שנסתרים מאיתנו?

אתן לא יכולות. אתן יכולות לגשת לחיבור בעשירייה עד שזה פותח לכן אפשרויות, ואחר כך לראות באפשרויות באיזה אפשרות אתן מתקדמות. אבל לא אחרת.

שאלה: אנחנו לומדים שהאפשרות לעבוד זה כבר שכר ולא צריך לדרוש שום שכר אחר. האם מדידה כלשהי היא לא שכר?

אנחנו לא מודדים, אנחנו גם לא יכולים כל כך למדוד, השכר הוא אחר כך.

שאלה: רב"ש כותב בשני הסעיפים האחרונים, שיש להסתכל על השכר בשני אופנים, שאם אני מקבל משהו ומתקדם, זה בכלים דקבלה שלי. מהי הבדיקה הראשונה הזאת? כי אני כביכול לא צריך לקשור את עצמי לשום תענוג בעבודה.

אנחנו רוצים להרגיש רק שכר אחד, שתהיה לנו אפשרות להמשיך בעבודה להשפיע. שאם אני מתחבר יותר ויותר לחברים ודרכם יותר ויותר בבורא, די לי.

תלמיד: רב"ש כותב כאן בסעיף השני שהחשיבות בזה שאני נותן שמחה לבורא, זה השכר שלי. איך אני בודק שהאפשרות להשפיע לו גדלה אצלי מיום ליום?

דרך החברים. כל עוד אנחנו לא מרגישים את הבורא, זה רק דרך החברים.

שאלה: לכל אורך המאמר נאמר שיש מעֲבר מסוים מזה שאני חושב מה טוב לבורא ומה טוב בשבילי, ובסוף כתוב שהערך העיקרי של העבודה הוא שהבורא יהיה יותר גדול בעיניי מיום ליום. איך קורה המעבר הזה שאני מרגיש שאני צריך לעבוד בשביל הבורא?

כדי לעבוד בשביל הבורא, אתה צריך להיות בטוח שאתה נמצא בקשר עם החברים ואז מתוך הקשר עם החברים, האם אתה מכוּון ומְכַוון אותו לבורא.

שאלה: למה אנחנו בכלל צריכים איזשהו מדד אמיתי להתקדמות שלנו?

אנחנו צריכים לדאוג שאנחנו עובדים את הבורא נכון, שאנחנו מתקדמים אליו דווקא ולא שאנחנו משקרים לעצמנו.

תלמיד: מדידה קשורה לשליטה, במה אנחנו בכלל שולטים בחיים שלנו?

אנחנו שולטים בזה שאנחנו פונים לבורא, ורוצים שהפנייה הזאת תהיה לעת עתה יותר מדויקת ונכונה.

שאלה: איך להגיע למצב ששירות המלך הופך להיות השכר?

לאט לאט אנחנו מתחילים לגלות את זה. זה תלוי בגודל המלך בעיניך, ככל שתעריך אותו, כך כל פנייה אליו, כל עבודה עימו, כל קיום בקשה שלו, יהיו כשכר ולא כקבלה.

שאלה: מה התפקיד של הכאב בנשמה לעומת הכאב הפיזי והאם הנשמה מורגשת?

הנשמה מרגישה את הכאבים של הנשמה כמו שהגוף מרגיש כאבים של הגוף.

תלמידה: מה התפקיד של הכאב?

תפקיד הכאב הוא לעורר את האדם בהצבעה על מקום הכאב, על המערכת שלא מתפקדת נכון. נגיד שאני רוצה לעשות איזו פעולת השפעה כלפי הבורא, דרך הבורא לנבראים או ההיפך, ואני מגלה שהפעולה הזאת היא לא טובה, לא נכונה, לא שלמה. איך אני אגלה את זה? על ידי זה שאני ארגיש את הכאב. כך זה קורה לנו.

שאלה: כשאנחנו עובדים בחכמת הקבלה, אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בתהליך התפתחות הנשמה. כל מדידה נוספת צריכה להיות גבוהה יותר מהמדידה הקודמת, האם זה נכון?

עדיין קשה לנו לקבוע את זה, מפני שאנחנו עוד לא יכולים למדוד נכון, לזכור את המדידה, לעשות את המדידה הבאה, לעשות השוואה בין שתיהן. לכן זה שאת אומרת שכביכול צריך לעשות כך, זה עוד לא מציאותי.

שאלה: התענוג שלנו הוא לתת הנאה לבורא, ואם הכוונה שלנו היא לקבל את התענוג הזה אנחנו כבר נמצאים בחטא. האם כוונה זה משהו שכלי? זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד לעשות בכל רגע בחיים?

נגיד שכך.

תלמידה: אני פשוט שואלת את עצמי באיזה אופן לשלוט על הכוונה שלי? איך לעקוב אחרי זה כדי שהכוונה תהיה כל הזמן בכיוון הנכון?

יש לך ילדים?

תלמידה: כן, שניים.

נפלא. תתארי לעצמך שאת רוצה לתת להם תענוג, זאת הכוונה שלך. אז קדימה.

תלמידה: לתאר ששתי הבנות שלי הן כביכול העשירייה שלי, זה הבורא.

כן.

שאלה: כשהקריין קרא את המאמר הרגשתי שהכניסו אותי לתוך המאמר והייתה הרגשה של שמחה, של הודיה, של בכי מתוך שמחה, והרגשתי שאני לא רוצה לשמור את זה בתוכי, אני רוצה להעביר את זה לעשירייה שלי. איך עושים את זה? איך אני מעבירה את זה לעשירייה, באיזו צורה?

תתקשרי אליהן ותעשו איזשהו חיבור קודם ואחר כך תשמעו את המאמר ותראו עד כמה הוא יתקבל בכולכן יחד. תעשו עוד ועוד מאמצים כדי לקבל את המאמר יחד.

שאלה: נראה שיש איזושהי נזיפה ואנחנו מתביישים לבטא את עצמנו ולכבד. הייתי רוצה לכבד אותך כאב הרוחני שלי ולהמשיך לתקן את עצמי ולהתחיל יום חדש. אז השאלה היא, למה אנחנו מפחדים לבטא את זה?

מפני כבוד, כל אחד מפחד שיפגעו בכבודו.

שאלה: אנחנו משרתים את הבורא, ומכבדים את זה שיותר ויותר חלקים מהבריאה שלו יוצאים מהסתר לגילוי.

כן, נכון.

שאלה: אנחנו מתחילות לתת בעשירייה כמו אימא שדואגת, אבל מצד שני אנחנו גם צריכות לקבל מהחברות את גדלות הבורא. האם צריך איזון בין שני המצבים, או ב-100% פשוט להתמסר לעשירייה?

לא, עלינו גם לקבל, וצריך לשאוף לקבל, אחרת לא תוכלי להרים את העבודה שלך.

שאלה: כשקראתי את המאמר קיבלתי הרגשה של חמימות הלב של הכותב, וזה היה מאוד ברור, קיבלתי אהבה שלמה דרך המילים. כדי שנתמקד בדבר הנכון, האם זאת התרשמות נכונה שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי לגשת לכל המאמרים הנפלאים האלה?

כן, דווקא כך.

שאלה: איך אפשר לעלות בקשה נכונה מהעשירייה שתמצא חן בעיני הבורא?

אם יש לך נטייה מהלב כלפי השפעה, חיבור, התקרבות לאחרים, ודאי שקודם כל בעשירייה, אז ודאי שאתה יכול להגיע למצב שאתה מוצא חן בעיני הבורא.

שאלה: דיברת על כך שהכול זו הצטברות. האם ההצטברות הזאת היא כלפי המאמצים או כלפי זה שבכל מאמץ האדם חייב להגיע למצב והרגשה של שפלות?

לא, אבל בעצם הוא גם צריך לגלות את מקומו האמיתי, ומקומו האמיתי קשור לגילוי שפלותו כלפי הבורא.

שאלה: איך ביומיים האלה שאנחנו נעביר כאן בכנס אנחנו נוכל לתת כבוד לבורא? האם אתה יכול לתת לנו כמה עצות איך לעשות את זה?

רק לבטל את עצמך ולהתכלל, להיכנס ליפול לתוך החברים, ובתוכם מתוך אהבת החברים שאנחנו כך מבצעים ככול שמסוגלים, להשתדל איכשהו להרגיש את גדלות הבורא, את אהבת הבורא, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: איך בצורה הכי יעילה אפשר לבקש מהבורא, כבן שפונה לאביו או כעבד?

אם תמצאי את הקשר הנכון לבורא, אז תוכלי לייצב את שני היחסים האלו גם כבן וגם כעבד.

שאלה: האם זה נכון להרגיש אחראים על כך שלא כל החברים שלי נמצאים כאן, או פשוט לקבל שזה רצון ה' ולהמשיך לבקש כדי שהחברים יגיעו למרכז הקבוצה?

אתם חייבים להיות אחראים על נוכחות של כל החברים. תראו מה שכותב על כך רב"ש.

שאלה: איך אנחנו מקבלים ואיך אנחנו נותנים בעשירייה? עוד דיוק קטן. אתה עושה כל מה שאתה יכול בהפצה, בקריאת מאמרים, אבל כשמדובר בעשירייה, אתה כאילו כמו שפן שמתחבא ביער, אתה לא יודע מה לעשות עם זה, לתת, לקבל? אפשר להבהיר את זה איך אנחנו נותנים ומקבלים בעשירייה?

בעשירייה אנחנו משפיעים רק דרך קשר עם החברים, וגם מקבלים רק דרך קשר עם החברים. ולכן אין לנו פשוט כאן שום אפשרות אחרת, קודם כל שואפים לקשר בינינו, ואחר כך מפנים את הקשר הזה לסוג מסוים של קשר, מה אנחנו רוצים לקבל, להשפיע.

שאלה: העניין הזה של לתת נחת רוח לבורא, האם זאת צריכה להיות אמונה של האדם שבפעולות שלו הוא משפיע נחת רוח?

כן.

תלמידה: אני רואה הרבה פעמים אצלנו בעשירייה שיש לחברות איזה טעם של עפר. שאנחנו נפגשות, עושות שיחות, אבל אין הרגשה שעכשיו אנחנו עושות תענוג לבורא והתרוממות רוח כתוצאה מזה.

אם יש לכם כוונה כזאת אז למה לא?

תלמידה: אז מה חסר לנו ההתכווננות, החשיבות?

כן.

שאלה: אנחנו כל הזמן מדברים על לעשות נחת רוח לבורא, האם יש הבדל בין לעשות נחת רוח ולשמח אותו? ואם כן אז איך משמחים אותו?

אנחנו משמחים אותו בזה שעושים משהו לטובתו שאנחנו מראש יודעים שאת הדברים האלה הוא אוהב.

תלמידה: המאמר פתח בקשר בין יצחק לאברהם בין אב לבן, ואז בין עבד לאדונו, ולמה הוא בחר בכל זאת לסיים את המאמר עם עבד ואדונו ולא עם אב ובן?

כי אנחנו צריכים לכך להגיע. מצד אחד כתוב "בנים אתם לה' אלוהיכם" ומצד שני בכל זאת עבדים אתם שאנחנו צריכים להגיע להיות עבד זו ההתבטלות השלמה.

תלמידה: אז כאילו קשר בין אב לבן זה כביכול משהו גבוה יותר אבל צריך להתחיל מההתחלה ממקום יותר נמוך?

נגיד.

שאלה: האם לכל אחד יש תיקון משלו?

לכל אחד יש תיקון משלו.

תלמידה: אז האם כדי לברר מה הבורא רוצה ממני כל רגע, האם אצל כל אחד זה שונה?

אצל כל אחד זה יכול להיות שונה.

תלמידה: ואיך אני מגלה את זה? מה הבורא רוצה ממני?

זה האדם מקבל מהבורא תשובה, תגובה.

תלמידה: דרך העשירייה?

בדרך כלל כן.

תלמידה: נגיד אם יש התנהגות מסוימת שלי בעשירייה ואני רואה איך הבנות מגיבות לזה, זה בעצם מה שהבורא רוצה שאני אתקן בעצמי?

זה אני לא יכול להגיד בטוח.

תלמידה: האם מחוץ לעשירייה, אם יש כל מיני דברים שאנשים כאילו כביכול משדרים לי, האם זה גם הבורא משדר לי או ששם אני לא מתייחסת?

זה תלוי באיזה רמת קשר את נמצאת עם הבורא ועם אותם האנשים.

תלמידה: נניח במשפחה?

הבעיה היא שזה לא קשה להגיד שעכשיו הבורא אומר לי משהו, אבל אם אנחנו רוצים להישאר בזה האם זה יהיה נכון.

תלמידה: מה הכוונה אם אנחנו רוצים להישאר בזה האם זה יהיה נכון?

זאת אומרת האם הקשר שלי עם הבורא יהיה קבוע ובטוח וקיים ואני כל הזמן אדאג לקשר הזה, ואז אני אוכל להבין ולדבר עימו ולפתח יותר ויותר סוגי הקשרים, אז זה בסדר. אבל אם אני קופצת מהדברים האלה, פעם כן ופעם לא, פעם בעזרת החברים, פעם בלעדיהם, אבל לא יוצא מזה שום דבר, אלא רק בלבול.

תלמידה: מה הפתרון לזה?

הפתרון הוא שאנחנו נגדל עוד יותר. בינתיים אנחנו כבר רואים שיש דרישה לזה, אבל אני לא בטוח שכבר עכשיו בכוחנו לסדר כאלו קשרים קבועים.

תלמידה: מה החשיבות של מפגש פיזי בעשירייה? אני מאוד אוהבת את הבנות בעשירייה שלי, אני כל הזמן דוחפת למפגש פיזי ואני רואה שהן פחות רוצות. מה החשיבות של זה? האם אני צריכה להפסיק?

לא, עלינו בכל זאת לקבל את הקשר בינינו כרצוי ולהשתדל להיות בו, אבל עם זאת להבין שלא לכולם יש כאלו תנאים שהם יכולים לבוא למפגש חי.

תלמידה: האם לא ללחוץ?

את יכולה ללחוץ, רק תלוי מה יהיה סוף הלחיצה, אם היא תביא לפירוד או לחיבור.

שאלה: האם יש הבדל בין המונחים משרת ועבד בהקשר של המאמר הזה? מה זה להיות משרת של הבורא ועבד של הבורא?

יש לנו מאמרים כאלה וצריכים לפתוח אותם. עבד זה מידת המסירות. משרת, אתה מגיע למסעדה וגם משרתים אותך. אלו דברים שונים לגמרי, קשר אחר.

שאלה: כתוב במאמר "ואנו מוותרים על השגת כסף וכבוד ושאר תאוות, מה שהגוף דורש שאנחנו נעשה את זה, ויהיה לנו תענוג מזה, ואנחנו מקיימים במקום זה את התורה ומצות, מה שהבורא ציווה לנו". מאיזה כוח לוותר על התאוות הגשמיות ולא להחליף בזה פרה בחמור?

זה מגיע לאט לאט במשך העבודה בקבוצה הגדולה, המקומית, וכך אנחנו יכולים לקבל תמיכה, עד שאנחנו יוצאים מהעיגול הפנימי ביותר ומתחילים להיכנס לעיגול יותר חיצוני. כך מעיגול לעיגול אנחנו יוצאים להרגשת הסביבה הנכונה והאמיתית.

שאלה: מה לעשות אם נראה לי שלא רק הבורא לא נהנה מהעבודה שלי אלא גם החברים לא נהנים, וגם אני בעצמי לא יכול ליהנות. מה זה אומר על העבודה שלי?

אם אף אחד לא נהנה מהעבודה, אם אנחנו לא יכולים להתחבר ליסודות העבודה, אז זה לא בסדר וצריכים לבדוק איפה אנחנו נמצאים.

שאלה: כתוב במאמר, "ומה שאתם באים אלי לבקש, הוא רק איך להגדיל את הרשות שלכם. זאת אומרת, אתם אדונים ואני העבד שלכם, ואתם הולכים כל היום עם טענות עלי, שאני בעל חוב שלכם", אבל אנחנו תמיד אומרים "למה לא ביקשת?", שכל רגע צריך לבקש מהבורא. איך משלבים בין שתי הגישות?

צריכים להיות תמיד ב"למה לא ביקשת?", כלומר לבקש, אבל גם להיות מוכן כל הזמן לתת ולהוסיף, וכך לעבוד בשני ערוצים יחד.

תלמידה: האם זה בסדר גם לבקש וגם שיש בזה טענות?

כן.

שאלה: האם אפשר למדוד את עצמי כלפי חברים שאני מרגיש אותם כגדולים, וכך לתאר איפה אני נמצא ביחס אליהם?

כן, כך צריך לעשות, ודאי, שהחברים יהיו הגדולים בעיני ואני מודד את עצמי כלפיהם בלבד.

שאלה: מה ההבדל בין דרגת בן המכבד את אביו, לעבד המגדיל את בעליו?

בן ועבד הם דברים מאוד רחוקים זה מזה.

תלמידה: האם הם הפכים?

כן. צריכים ללמוד, יש על כך מאמרים שלמים, עוד מעט נגיע.

שאלה: אני רוצה למדוד את הקרבה שלי דרך העשירייה. לָמה קודם כל צריך לשים לב לכמה החברים נראים לי מתוקנים, או לכמה הם נראים לי מחוברים ביניהם?

לָמה אני רואה כך? כי כך אני מבסס את כל העבודה הרוחנית שלי. איפה אני מבצע אותה? בקרבה ובריחוק, ובזה אני רואה איך אני נע לקראת המטרה.

שאלה: הבורא ברא אותנו ברצון לקבל על מנת לקבל והוא לא מעיר את רוב האנשים, הוא עדיין נותן להם חיים שהם בעיקר ייסורים. לָמה הבורא לא מעיר את הנקודה של כולם, ומי שלא הולך בעבודת ה', אז שיעבור ייסורים. מה אשמים אלו שעוברים ייסורים והוא עוד לא העיר אותם לדרך אליו?

אנחנו לא נכנסים לעבודה של הבורא, אני לא מתערב בתכניות שלו. ודאי שאני רוצה שכבר עכשיו הוא יקיים את התנאי של גמר התיקון ויביא אותנו לכך, אבל אז ניכנס לכאלו בעיות, שרק לא הן. עלינו להבין שהבורא עושה זאת כלפינו לפי החשבון שלו בצורה הכי רכה ומועילה.

שאלה: אמרת השבוע שאנחנו מפונקים. כאשר ילד מפונק, אז הסיבה בדרך כלל היא שההורים שלו מפנקים אותו, ובשבילנו אתה ההורים. האם יכול להיות שאתה מפנק אותנו יותר מדי, עונה לנו על אותן שאלות שוב ושוב בסבלנות יתר? האם אפשר לבקש אולי יחס יותר נוקשה, יותר רציני, כדי שנהיה פחות מפונקים?

אני כבר זקן ואין לי כוח, אבל אני אשתדל, אשתדל להרביץ יותר.

שאלה: לעבד יש מידה של מסירות, של נאמנות מוחלטת. מאיפה מקבלים כזאת תכונה?

הכול מלמעלה, מה הבעיה? האור העליון מאיר על הרצון לקבל ועושה אתו מה שהוא רוצה, והאדם הופך להיות כחומר ביד היוצר.

תלמיד: הוא כל הזמן חומר ביד היוצר. מהי ההחלטה הזאת של נאמנות או של מסירות מוחלטת?

כי הוא נמצא כחומר ביד היוצר.

שאלה: בתחילת המאמר כתוב שכל עוד אדם נמצא בכלים דקבלה והוא מקבל, הוא מתרחק מהבורא. אז איך יוצאים מהמצב הזה כי כל עוד אנחנו לא בהשפעה אנחנו בכלים דקבלה.

על ידי שאתה מתחבר עם החברים אתה מגיע למצב של החלטה, שאתה חייב לצאת מכלים דקבלה, ואז אתה מגיע להחלטה שאתה לא רוצה לקבל שום עזרה מלמעלה, אלא אם כן, בונים בך כלים דהשפעה. כך אתה מתקדם עוד ועוד.

שאלה: לאיזו קבלה בכלים דקבלה שמרחיקה אותו מהבורא הוא מתכוון?

זה ברור. אם אני עובד עם כלים דקבלה כדי לקבל בהם, ליהנות מהם, אז ודאי שזה מרחיק אותי מהבורא.

שאלה: אבל אתה תמיד בכלים דקבלה, אתה לא יוצא מיד מהכלי דקבלה.

השאלה היא אם אני בוחר להיות בהם, או שמאין ברירה אני נמצא בהם.

שאלה: אז אם אתה נמצא בהם מאין ברירה אתה לא מתרחק מהבורא?

יכול להיות שלא. אני מתנגד, אבל אין לי ברירה ואז אני מקבל לחיים משהו שאני חייב כדי לחיות, אבל "בשביל מה אני חי?" זו כבר שאלה שהיא מעבר לחיים. אלא בשביל מה אני חי? אז אני חי כדי לקבל מלמעלה כוחות להתעלות למעלה מכלים דקבלה.

שאלה: גם כשהוא מסכם את המאמר הוא כותב שאי אפשר לעבוד בלי תענוג. מהו התענוג שניתן לקבל אותו כדי להתקדם?

זה תענוג שהייתי מוותר גם עליו, אבל אני מבין שבלעדיו אני לא יכול. זה מין חומר דלק, או כמו שאתה נמצא ברכב בלי ללחוץ על דוושת הגז, שהרכב עובד מעצמו כדי לא לכבות.

שאלה: עם איזה כלים עובדים כשקורה התיקון?

תמיד עם כלים דקבלה.

שאלה: גם בהשפעה אתה עובד עם כלים דקבלה?

ודאי, אין כלים אחרים, הרצון לקבל תמיד עובד.

שאלה: אז מה משתנה אם זה תמיד בתוך הרצון לקבל?

משתנה הכוונה. נניח, אני רוצה להשפיע על ידי הפעולות האלה, על ידי הפעולות האלה לקבל, על ידי הפעולות האלה להיות לא כמשפיע ולא כמקבל, אלא להשקיע בזולת.

שאלה: לָמה כשמתרחש שינוי הכוונה אז אפשר להתחיל להרגיש תענוג בכלים?

כי אתה לא מקבל את התענוגים האלה לעצמך, ולכן אתה מזדהה עם הבורא.

שאלה: אז מי מרגיש את התענוגים אם זה לא אתה?

אתה מרגיש תענוגים מכך שאתה מוסר אותם לאחרים ובזה אתה משתווה עם הבורא.

שאלה: זאת אומרת שהתענוג הוא לא תענוג כדי למלא את עצמך?

לא.

שאלה: וזה עדיין נקרא מילוי?

אתה מקבל מילוי מתוך זה שדרכך עוברים אורות, וממלאים את הכלים של הזולת.

שאלה: מקודם דיברנו על כל מיני השוואות, האדם עושה השוואה בין דברים, עבודת המקובלים עם העביות כנגד המסך, אבל מול הבורא אתה לא יכול לבדוק.

מה אני יכול לבדוק?

שאלה: אתה לא מודד מולו?

לא. אין לי שום אפשרות.

תלמיד: האם מקובלים יכולים לדבר ביניהם ולהגיד, "לו יש כזה, לי יש כזה, כמות כזו, מסך כזה", דברים כאלה? יש השוואות כאלה בין מקובלים?

כן, ודאי.

תלמיד: אלה לא דברים חסויים, נסתרים?

בדרך כלל הם נסתרים, אבל מקובלים יכולים לבדוק אחד את האחר.

תלמיד: אלו ממש עצמים, דברים שאתה עובד איתם, זה פה וזה פה?

הם יכולים לדבר איתך ולראות באיזו צורה אתה נמצא, באיזה מצב, באיזה כוח המסך, איזה תהליך אתה עובר, איפה בדיוק אתה נמצא. המקובל שהוא יותר ממך, זאת אומרת, שהכלים שלו יותר גבוהים, יכול לבלוע אותך ולבדוק את כל המערכות שלך.

תלמיד: כן, אבל אני לא דוגמה. אני מתכוון לשני אנשים שכבר נמצאים ברוחניות. אם שניהם נמצאים ברוחניות, הם יכולים להגיד, לו יש כלים גדולים יותר משלי?

כן, ודאי. הם יכולים להגיד.

תלמיד: וזה תורם, המדידות האלה הם דברים שחייבים ברוחניות?

כן ולא, לפי הצורך. אני זוכר שהייתי לוקח את רב"ש לאיזה זקן באיזה אזור ישן בפתח תקווה, וכשדיברנו, רב"ש אמר, "אני לא יכול, הוא לא נותן לי להרגיש אותו, עד כמה הוא כן, עד כמה הוא לא ברוחניות. אני רואה שכן, אבל במה בדיוק אני לא יודע".

תלמיד: האם יש גם עניין שהוא מסכים לפתוח או לא מסכים?

ברוחניות, כן.

תלמיד: מה זה? זו לא שפת מסרים, זה יותר מהדברים האלה.

מה אתה רוצה? אלה הכוחות שלך אתה רוצה לשמור עליהם, זו זכותך.

תלמיד: כן, אבל אם ברוחניות הם רוצים להיטיב אחד לאחר?

בסדר. אבל בלהיטיב הם צריכים לדעת למי ואיך. אבל אני זוכר שהיו כל מיני מקרים כאלו.

שאלה: אולי אפשר לשאול מה הרב עושה איתנו בשיעור?

משתדל לא לנמנם.

תלמיד: יש לנו שני שיעורים ביום. ממה שאני רואה, בשיעורים האלה, הרב מעלה אותנו גבוה מעל העולם הזה בלי סוף. כל יום פעמיים ביום כמו משאבה, אני מרגיש את זה. מה קורה, מה זה הדבר הזה?

כדי שתרצו להיות קצת למעלה מהעולם הזה. שתרגישו שיש חובה להתחבר כדי להשיג את העולם ההוא, את הרוחניות, את הכוחות האלה. שיהיה לכם צורך להשיג את זה.

תלמיד: כל יום בצהריים כשנגמר השיעור, בסוף הרב אומר "אני מחבק אתכם כולכם, תהיו בריאים כולם, תהיו בהתרוממות רוח וחיבוק לסיום.". וכך ברכות ואיחולים ואהבה שמקיפה את כל העולם.

אנחנו גם רוצים לחבק אותך, ושאתה גם תהיה בריא. כמו שאתה מאחל לנו, גם אנחנו מאחלים לך.

בבקשה, אני מוכן לשמוע.

תלמיד: יופי. אמרת עכשיו שאתה מוכן.

כן.

תלמיד: ואני שומע שאתה אומר, "אני כבר זקן, אין לי כוח". פעם בשבוע אני שומע אותך אומר, "אני כבר זקן". אנחנו לא רוצים שתהיה זקן, אלא רוצים שתהיה בריא, חזק, צעיר ובכוח.

על זה לא אני ולא אתה קובעים שום דבר.

תלמיד: מי קובע?

הכוח העליון.

תלמיד: אנחנו מבקשים גם ממנו כל הזמן.

אז הכוח העליון יסדר לנו כך שכשאני אלך אתם תהיו כבר מוכנים לקחת את זה ולהמשיך. יש לכם את כל העקרונות, מאמרים, מקורות, אני לא רואה מה יכול להפריע, חוץ מאשר אתם בעצמכם. יש לכם בניין, הכול נמצא.

תלמיד: מה זה, נאום פרידה? מה המילים האלה? אני לא רוצה לשמוע אותן בכלל, אני רוצה הרבה שנים איתך בכוח.

זה לא נאום פרידה. אתה התחלת עם ספק. תסתכלו על החיים בצורה רגילה. אי אפשר עולם בלי בורסקאי ואוי לו למי שהוא בורסקאי, לכן נשתדל לעשות עבודה בצורה נכונה. יהיה בסדר אל תדאג, לא קורה מהיום למחר שום דבר. זה שאני לא כל כך בריא, זה נכון, אבל זה לא מקום לדאגה.

תלמיד: מה זה לא מקום לדאגה?

אני לא הולך למות.

תלמיד: כשאני רואה אותך הולך, נכנס לאולם, יוצא מהאולם, הלב שלי נשבר. זולגות ממני דמעות בלי סוף.

אני אשתדל לרוץ, לעבור את זה בריקוד.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתפלל שתהיה בריא?

לא צריך שום דבר, רק להתכלל ביניכם וללמוד. מתי שזה צריך לקרות זה יקרה. "לא אלמן ישראל", ולא תלוי בי ובכם כל העניין. יהיה בסדר.

שאלה: איך לאפשר לחבק אותך?

רק בכוח וירטואלי.

שאלה: "כמה הוא נהנה בזה שמשמש להבורא, וכל השכר הוא מזה שמשפיע להבורא, ואם הוא משמש לגדול המדינה למשל, יש לאדם הנאה, ואם הוא משמש גדול הדור, בטח שהנאה היא יותר גדולה, לכן הוא רוצה שכל יום יהיה אצלו הקב"ה יותר גדול ויותר חשוב .זו היא המדידה האמיתית". מה הבורא מרוויח בזה שהוא ברא את הקלקול והתיקון יחד, משמע רצון לקבל ותורה יחד?

שיהיה לך עולם מקולקל ותרגיש עד כמה אתה יכול להביא אותו לתיקון. ואז תכיר את הטבע משני הצדדים, גם מהצד הרע וגם מהצד הטוב, ותהיה במקום כמו הבורא.

(סוף השיעור)