שיעור בוקר 14.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 2072,
מאמר 909. "גילוי הסתרה"
קריין: כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר 909, עמ' 2072, "גילוי הסתרה".
גילוי הסתרה
"אסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו... ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי". ויש לשאול מדוע דווקא הנמצאים בשושן, הלא היו יהודים גם בפרס וגם במדי, ולמה אמרה כנוס, דווקא בשושן.
וכדי להבין זה צריכים לדעת, שאסתר, הכוונה על מלכות, כמו שאמרו חז"ל, אסתר מן התורה מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני" (וילך).
אולם אפשר לומר, שענין הסתר, שייך הוא בדבר שהאדם רוצה לראות או להבין, ואינו רואה ואינו מבין. שאז שייך לומר שם, שנסתר ממנו. ולא עוד, אלא ששיעור הסתרה נמדד לפי הצורך של הידיעה. לכן בדבר שאין לאדם צורך לידיעה בכלל, אצל אדם הזה לא שייך לומר, שהוא סובל מהסתרה.
ולמשל, אם אדם צריך לעבוד באיזה מקום רק חצי שעה כל יום, והוא יקבל שכר פעם בחודש, אז הוא צריך להאמין שישלמו לו, אף על פי שהוא עוד לא ראה מישהו שכבר קיבל משכורת. לכן הוא מאמין בהחברה, אף על פי שנסתר ממנו, האם וכיצד תשלם החברה את המשכורת, היות שהחברה הזאת, שבה הוא מבקש לעבוד, איש לא מכירה.
ואם הוא רוצה לעבוד יותר מחצי שעה, יש לו צורך יותר גדול לדעת, שהחברה משלמת את המשכורת בזמנה. נמצא אם הוא שמע לשון הרע על החברה, אז הוא סובל יותר מההסתרה. ואם הוא רוצה לעבוד ביום ובלילה, בודאי שהוא מרגיש הסתרה יותר גדולה, משום שיש לו צורך יותר גדול לדעת, אם יקבל שכרו, כמובטח.
והיות שהמלכות שמים היא למעלה מהדעת, לכן כל אחד סובל מההסתרה. אבל לאלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, אצלם ההסתרה יותר גדולה, היות שיש להם צורך יותר גדול לידיעה, מסיבת שכל פעם שואל הגוף, "מה העבודה הזאת לכם". נמצא, השאלה הזאת מובנת תמיד, לפי מה שהאדם רוצה להיות כולו לשם שמים.
והתשובה לשאלה היא, "הקהה את שיניו". ואאמו"ר זצ"ל אמר, שמלכות נקראת שושנה, כמו שכתוב "כשושנה בין החוחים". וזה נקרא "שושן".
לפי זה יש להבחין בין היהודים, הנמצאים בשושן, לבין היהודים, הנמצאים בפרס ומדי.
"פרס", זה לחצאין, לשון פרס בשחרית ופרס בין הערבים, שהם בבחינת "כל המשתף שם שמים ודבר אחר", כלומר, לא צריכים לעשות הכל לשם שמים, אלא חצי ליצר הרע וחצי ליצר טוב. ו"מדי" נקרא מלשון "די", "מי שאמר לעולמו די ולא תתפשט", זאת אומרת, זה שיש לו יראת שמים ותורה ומצוות, די לו, והוא מסתפק בזה.
לאלו אנשים לא אמרה אסתר כנוס, אלא רק לאלו הנמצאים בבחינת שושן, כלומר שהעבודה שלהם היא בבחינת "הקהה את שיניו" כנ"ל."
תלמיד: מה זה אומר שהאדם רוצה להיות כולו לשם שמיים?
על מנת להשפיע בכל הכלי שלו.
תלמיד: האם אז הוא צריך לעבוד ולהקהות את שיניו?
אין לו אז יותר מה לעשות. אם הוא רוצה את זה, רק את זה ובמאה אחוז, אז לא נשאר לו כביכול כלי, מה עוד לרצות.
תלמיד: ואז הגוף שלו שואל בכל פעם, "מה העבודה הזאת לכם".
אני לא חושב. אם הכלי שלו הוא כולו רק לברר לטובת הבורא, אז לא נשארים לו כלים.
תלמיד: רציתי לומר לך תודה. יש לך אופי בריא, חזק, אתה רועה צאן אמיתי ונאמן. היום אני רגוע, עדין. רק לפני פחות מחודש, בכנס "מתחברים ללשמה", היה מאוד מסוכן להיות בסביבה שלי, הייתי כמו חיה שיכולתי לפגוע בחברים בצורה מאוד קשה. זה לא בגלל שזה אני, אלא כתוצאה מהלימוד הממושך איתך התגלו הפערים, התגלו המרחקים שדיברת עליהם. ורציתי רק לומר לך תודה על כל ההכוונה שלך.
יופי. תודה רבה.
תלמיד: אנחנו נמצאים במצב חדש, והפחד הוא לרדת מזה. איך אנחנו נשארים עם המצב החדש? איך פותחים את המקום החדש כדי לא לברוח לפרס או מדי?
נקרא עוד פעם ועוד פעם, עד שנבין אולי משהו מבין המילים.
תלמיד: איך אנחנו מקבלים מצב חדש ונותנים לו לחלחל בנו בצורה נכונה?
על ידי רצון חדש, כשאנחנו משתדלים קודם כל למצוא את הרצון הזה במה שאנחנו מגלים, וכך נתקרב לאותו רצון ונפתח אותו, נגלה אותו מחדש.
תלמיד: כתוב, "יש להבחין בין היהודים, הנמצאים בשושן, לבין היהודים, הנמצאים בפרס ומדי". איך עשירייה נכנסת לבירור הזה, להבחין איפה היא נמצאת?
קודם כל נעשה משהו, ואז נגלה במה אנחנו נמצאים. כי הכול נפתח זה לעומת זה.
תלמיד: הוא כותב בסוף על מדי ""מדי" נקרא מלשון "די", "מי שאמר לעולמו די ולא תתפשט", זאת אומרת, זה שיש לו יראת שמים ותורה ומצוות, די לו, והוא מסתפק בזה". כלומר במצב שהכול בסדר, הכול טוב, זו דווקא סכנה גדולה.
נכון.
תלמיד: זה נכון לאבחן את זה, להרגיש שאם אנחנו על מי מנוחות וסבבה לנו, זה לא בסדר.
זה לא טוב.
תלמיד: וצריך לפחד מזה.
כן.
תלמיד: לגבי העזרה המשותפת שלנו בשיעור. נניח שלמישהו מתגלה משהו, לא חשוב מה, הוא מתעורר, מתרומם במשהו דווקא בזמן השיעור, והוא רוצה שלחברים גם יהיה משהו מזה. מה החברים מרגישים מזה?
שאל אותם.
תלמיד: אבל אי אפשר לשאול בשיעור.
אחרי השיעור.
תלמיד: בעוד רגע מישהו לידו יתעורר, ועוד מישהו. נראה לי שאנחנו מפספסים משהו בעבודה המשותפת.
כן ולא. מפספסים בזה שבאותו רגע אתם לא מעוררים את החיסרון, ולא מפספסים מפני שזה בכל זאת מתגלה.
תלמיד: זה דורש תגובה מאדם, זה לא משהו שקורה.
כן ולא.
תלמיד: למה?
כי כך אני אומר לך. כן, בגלל שכל אחד צריך להתפעל בצורה חיובית, וגם בצורה שלילית.
תלמיד: מה זאת אומרת להתפעל בצורה שלילית?
הוא לא מקבל את מה שכולם מקבלים. לכל אחד בצורה כזאת יש תפקיד, שהוא המוביל ברגע זה, ברגע הבא חברו וכן הלאה.
תלמיד: זה לא משנה מה מתגלה, אדם כל הזמן צריך להיות באיזו בקשה וזה העיקר.
כן.
תלמיד: אבל כולנו צריכים להיות בזה.
כן.
תלמיד: כתוב, "אלא ששיעור הסתרה נמדד לפי הצורך של הידיעה. לכן בדבר שאין לאדם צורך לידיעה בכלל, אצל אדם הזה לא שייך לומר, שהוא סובל מהסתרה". כשהתחלתי ללמוד חכמת קבלה חשבתי שאני בא למשהו שהוא דבש, אני בא ללמוד חכמת קבלה, אולי אהיה בן אדם, איישר את עצמי, את החברה. אחרי הרבה שנים מתברר שאני סובל, אני כבר עשרים, שלושים שנה סובל, כי כל פעם יש מדרגה נוספת, עוד להתגבר ועוד להתגבר. ואני שואל למה אני צריך לסבול מהסתרה. האם אין דרך לא לסבול? הרי באמת סובלים, אי אפשר להגיד שלא.
בהסתרה אתה חייב לסבול, כי אחרת אתה אף פעם לא תצא ממנה.
תלמיד: אבל אני מרגיש שאני אף פעם לא יוצא ממנה. אני עוד לא יצאתי מהסבל שלי, אומנם יש עליות, ירידות, אבל לרוב זה להתמודד כל הזמן עם כל מיני דברים שלפעמים אני המום מזה, מה פתאום אני מקבל את זה, למה אני רואה את הדברים האלה, כמה זמן זה צריך להימשך. האם יש סוף לסבל? למה זה?
למה? כי אחרת לא תגלה.
תלמיד: האם מקובל צריך לסבול בדרך? האם בעל הסולם סבל כך כל הזמן בדרך?
לא כל הזמן, אבל סבל.
תלמיד: אבל למה צריך את הסבל? מה שורש הסבל לאדם אפילו כשנמצא בדרך?
סבל זה הכלי.
תלמיד: מה זאת אומרת זה הכלי?
רק בכלי שסובל אדם מתחיל לקבל קצת גילוי, ומתוך הסבל הוא מתחיל לפרט אותו, לפענח אותו, לחלק אותו, להבין אותו, וכך זה מתגלה לו.
תלמיד: רק כך אפשר להתקדם.
כן.
תלמיד: יש פה הפרדה בין שלושה סוגי יהודים, ונראה שההכוונה להתכנס היא רק עבור אלה שסובלים מהסתרה. אנחנו לומדים שאנחנו צריכים לפרסם את עניין החיבור לכל ישראל, לכל היהודים ולכל העולם. ופה אסתר אומרת, "לא, תבקש רק מאלה להתחבר". למה יש הבדל כזה? למה אנחנו מפיצים לכולם ואילו אסתר הייתה צריכה רק את אותם היהודים?
מי עוד ישמע אותך? אלא רק אלו שסובלים מהסתרה, רוצים לצאת ממנה ולא מסוגלים, שוב ושוב טועמים מההסתרה כל מיני טעמים שבה.
תלמיד: רק למי שיש צורך לצאת מהמצב שלו, יש לו תרופה כזאת.
יש לו.
תלמיד: בהפצה שלנו, מה המטרה שאנחנו מספרים לכולם, גם לאלה שיש להם די וגם לאלה שהם פרס, ואפילו לכל העולם? מה אנחנו מנסים להשיג בהפצה אליהם?
אנחנו רוצים בכל זאת לחבר אותם לדרכנו, שעל ידי התפילות, השאלות שישאלו, הם גם יתקרבו לפתרון.
תלמיד: האם אנחנו מנסים לעורר רק את החלק שנקרא "שושן" בכל אחד מבני אדם?
אני לא חושב. אני חושב שיש בינינו, ודווקא בין הנשים, כאלו שכבר נמצאים בדרגות מתקדמות.
תלמיד: בכל זאת הישועה לכל היהודים הייתה תלויה רק באותם חבר'ה של שושן, כאילו אחרים לא השתתפו בתפילות האלה.
הם נכללים, ואחר כך נכללים באמת, בפועל.
תלמיד: מה זאת הפעולה "הקהה את שיניו" בעשירייה? מהי הפעולה עצמה?
הפעולה עצמה היא לשבור את השיניים, שזה מקום הבירור, כדי שלא יוכל לעבוד עם זה. נבין את זה אחר כך בצורה יותר רגשית.
תלמיד: האם זאת עבודה בעשיריה בין חברים, או שזאת עבודה פנימית, אני מול הכוח העליון?
זו יותר עבודה בעשירייה בכוח עליון. לא שאתה צריך לדבר על זה עם העשירייה, אבל במידה שאתם נכללים זה מזה, במידה הזאת מתגלה היכולת להבין.
תלמיד: נניח שאדם מנסה לעשות משהו למעלה מהדעת, ובאות לו כל מיני הפרעות, הגוף שואל "למה אתה צריך את זה?", ואז הוא מנסה להתעלות מעל זה, האם זה נקרא "הקהה את שיניו"?
כן, גם נכון.
(סוף השיעור)