שיעור בוקר 13.11.2007 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב',

עמ' ל"ט, אות ד'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", עמוד ל"ט, אות ד'.

אות ד'

אור א"ס מקיף ומשפיע אל העגול מרחוק

"מ והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו, כי גם הוא בבחינת עגול נ סביב עליו, ורחוק ממנו, כנ"ל. כי הוא מוכרח שהארת א"ס בנאצלים תהיה דרך קו ההוא לבד, כי אם היה האור נמשך להם דרך גם כל סביבותיהם, ס היו הנאצלים, בבחינת המאציל עצמו, בלתי ע גבול וקצבה."

קריין: אות מ' קטנה בעמוד מ' מתייחס לכתוב "והא"ס סובב ומקיף עליו מכל צדדיו". אות נ' קטנה בעמוד מ'.

"נ) משמיענו, אשר או"מ זה, שהעיגולים מקבלים מאין סוף, מאיר וסובב עליהם מכל צדדיו, כלומר, מכל ד' הבחינות, דהיינו אפילו בבחינה ד', אשר אור פנימי אינו מאיר שם, מ"מ מקבלת הארה מרחוק על ידי אור מקיף מא"ס. ומפרש הטעם, משום שהא"ס "גם הוא בבחינת עגול", כלומר שאור א"ס נקרא אור עגול, על שום שאינו מבחין בין הבחינות, ומאיר וממלא גם את הבחינה ד' (כנ"ל ח"א פ"ב אות ג', ע"ש), ולפיכך, הארתו מגיעה גם לבחינה ד' של העיגולים, אלא מרחוק, כמבואר."

אור מקיף מאיר לכולם, תלוי באיזה מרחק הוא נמצא מהמקום שאליו הוא מאיר. אבל אין עליו חוקי הקו, הוא מאיר לפי החוקים של העיגולים.

מה הוא אומר? "משמיענו, אשר או"מ זה, שהעיגולים מקבלים מאין סוף, מאיר וסובב עליהם מכל צדדיו", לא כמו שבקו, "כלומר, מכל ד' הבחינות, דהיינו אפילו בבחינה ד'", ששם היה צמצום, "אשר אור פנימי אינו מאיר שם", מפאת הצמצום, "מ"מ" בחינה ד' הזאת גם "מקבלת הארה מרחוק" שנקראת מקיף, "על ידי אור מקיף מא"ס". למה? "ומפרש הטעם, משום שהא"ס "גם הוא בבחינת עגול"", וגם הכלים האלו, אחרי הקווים שבנו אותם, נמצאים כעיגולים, "כלומר שאור א"ס נקרא אור עגול, על שום שאינו מבחין בין הבחינות, ומאיר וממלא גם את הבחינה ד'" שגם היא נמצאת עדיין בעיגול (כנ"ל ח"א פ"ב אות ג', ע"ש), ולפיכך, הארתו מגיעה גם לבחינה ד' של העיגולים, אלא מרחוק, כמבואר". מה שאין כן פנימי מאיר בתוכו.

יש מזה הרבה השלכות גם בעולם שלנו. יש דברים חיוביים, אם אפשר כך להגיד, בפנימי ובמקיף. בפנימי יש ידיעה, הרגשה, הבנה, השגה, השתוות הצורה, דבקות, כול מה שמשיגים על ידי רגש ושכל במגע עם האור, וברור על ידי המסכים. אבל הדברים האלה הם מוגבלים מאוד בכמה אנחנו מסוגלים להיות בזה. יש בזה דיוק, יש בזה ניסיון, דרך, אבל זה קו צר מאוד, דק מאוד.

מה שאין כן למקיף אין גבול, אין סוף, יש פה הרבה מאוד דברים אבל הם בלתי מוגבלים, הם ללא צורה, כי המסך לא נותן צורות שם. אבל בכל זאת שם המאגר, שם כל החוכמה ושם כל האורות. לכן יש השגות שהן ודאי על ידי הקו, אבל המקיפים שמאירים הם נותנים לאדם התעוררות שהוא לא נמצא בקו, שהוא לא נמצא במסכים, שהוא לא מסוגל, שנמצא בנפילה, בירידה, בעולם הזה, בכל מיני צורות, זה מצד אחד. ומצד שני במקיפים, מה שאין בקו, יש את צורת אין סוף. בהארה שלהם, יש התרשמות מיוחדת למי שהם מאירים, שהצורה הזאת היא בלתי מוגבלת.

הידיעה שלנו היא על ידי הגבלה, דבקות, הכול על ידי הגבלה, המסך הוא עד כאן ולא יותר, וכולי. אומנם זה נתפס בתוך הכלים, אבל בהגבלה. מה שאין כן ההארה שבאה מאין סוף היא הארה בלתי מוגבלת, היא נותנת לאדם התרשמות שונה לגמרי ומביאה לו התפתחות מיוחדת. אין מילים. ההבדל בין בלתי מוגבל ומוגבל הוא מאוד שונה בהשפעה על האדם.

קריין: אות ע' קטנה מתייחסת לכתוב "בלתי גבול וקצבה".

"ע) הצמצום והמסך שנעשה על בחינה ד', שלא תקבל בתוכה אור, הוא העושה "גבול" על האור, שהרי מגבילו עד היכן שיתפשט, שהוא נפסק על הגבול של בחינה ד'. וכללות קבלת הנאצל, שנתמעט מחמת הצמצום, הוא מכונה בשם "קצבה".

אלו הגדרות. "ע) הצמצום והמסך שנעשה על בחינה ד', שלא תקבל בתוכה אור, הוא העושה "גבול" על האור, שהרי מגבילו עד היכן שיתפשט, שהוא נפסק על הגבול" הזה "של בחינה ד'. וכללות קבלת הנאצל, שנתמעט מחמת הצמצום, הוא מכונה בשם "קצבה"." זאת אומרת יש גבול, עד כאן, ויש קצבה, כמה.

קריין: אות ה' דברי האר"י.

אות ה'

סדר יציאת ע"ס העגולים. הקו נקרא אדם קדמון

"והנה פ העגול הזה הראשון היותר דבוק עם הא"ס", זאת אומרת, הכי רחב, "הוא הנקרא כתר דאדם קדמון, ואח"כ נתפשט עוד הקו הזה צ ונמשך מעט וחזר להתעגל ק ונעשה עגול ב' תוך עגול הא', וזה נקרא ר עגול החכמה דאדם קדמון. עוד מתפשט יותר למטה, וחזר להתעגל, ונעשה עגול ג' תוך העגול הב', ונקרא ש עגול בינה דאדם קדמון. ועל דרך זה היה הולך ומתפשט ומתעגל, עד עגול יוד, הנקרא עגול מלכות ת דאדם קדמון. הרי נתבאר ענין א היוד ספירות, שנאצלו בסוד יוד עגולים ב זה תוך זה."

יש לנו עשרה עיגולים שמתפתחים זה על ידי זה דרך הקו ביניהם. עיגול, קו, בתוכו שוב עיגול, קו, בתוכו שוב עיגול וכן הלאה. הקווים הם קושרים ביניהם את העיגולים. אור אין סוף הסובב בא דרך הקו לעיגול הכתר, אחר כך מעיגול הכתר דרך הקו לעיגול חכמה וכן הלאה.

האור שמתפשט בתוך העיגולים האלו הוא אור שבא מתוך הקו, לכן הוא מוגבל, ולכן יש בו את כל תכונות הקו, אבל בצורה שהוא מתפשט יש בו גם עניין של עיגול. בהתפשטות בעיגולים אין לו גבולות, אלא רק הקו עושה את הגבולות.

עד גמר התיקון, בכל ספירה וספירה, יש גם את הספירה עצמה דיושר, שזה רצון עם המסך, עם החשבון, ויש גם עיגולים, והרצון הזה המסודר כבר בדבקות, בהשתוות, בכמה שהוא מסודר, ממלא את העיגולים.

תלמיד: אני לא מבין מה זה שהקו ממלא את העיגולים.

עולם אין סוף הוא עגול. מה זה עגול? אלו לא ספירות ולא עיגולים, אלא זה מושג, שהבורא רוצה לתת לרצון לקבל מילוי בלתי מוגבל. לכן הרצון לקבל מצויר בתפיסה שלנו כספירה או כעיגול. למה? כי הבורא רוצה לתת לו ללא שום הבחנות, כמה? כמה שיכנס. יש ברפואה כזה מושג קוואנטום סאטיס, כמה שנכנס. רוצים לדלל נגיד תרופה, כמה? אומרים קוואנטום סאטיס, עד הסוף, כמה שנכנס. כך הבורא רוצה לתת.

עכשיו השאלה, מה עושים עם זה? הנברא עושה צמצום ואומר, "אותו עיגול או עשרה עיגולים", כי בסופו של דבר יש שם ד' בחינות דאור ישר, ואחרי ד' בחינות דאור ישר יש צמצום, "אני רוצה למלא אותם, אבל לא כך. אני אתן לאור להיכנס לתוך העיגולים האלו אך ורק בתנאי שכניסת האור תהיה כדי להשפיע תענוג למקור האור, לבורא". הנברא עושה צינורות לכניסת האור לתוך העיגולים, כדי שהאור הזה ייכנס בכוונה על מנת להשפיע. הצינורות האלו הם כוונה על מנת להשפיע. בלי צינורות אין כניסה.

אלו אותם הכלים, הכול אותו דבר, רק מוסיפים לכלים האלה עכשיו צינורות. מה זה? גבול וקצבה, אני לא נותן לסתם אור להיכנס. אותם הכלים אני רוצה למלא, אני רוצה בסופו של דבר להגיע לאותו המילוי, אבל על ידי הברז שלי שאני פותח וסוגר, בשבילי זה החשוב. אני בזה מבטא את האני שלי, את האהבה שלי, את הדבקות, הכול.

שוב, אין פה פעמיים כלים, כמו שדיברנו אתמול, אין דבר כזה, אלא הנברא מוסיף צינורות כדי למלא אותם הכלים. מה הם הצינורות האלה? מאין סוף, מהאור שהסתלק סביב הנקודה האמצעית לכל צדדיו ויצא החוצה, עכשיו הנברא מסדר צינורות כניסה. זו כל חכמת הקבלה, איך למלא אותו הבלון, אותו הרצון.

תלמיד: איך לתאר את כל מערכת האינסטלציה הזאת בצורה רגשית?

אדם מרגיש ש"טוב לי מותי מחיי", אני לא רוצה לקבל שום דבר מפני שזה פוגע באני שלי, אני חייב להיות "חפץ חסד". כל זה ודאי שנעשה על ידי האור העליון, לא בכלים שלנו. אני סוגר את עצמי בצמצום ואני עובד, היינו ממלא את הרצון שלי שהוא אין סוף אך ורק בתנאי שאני יכול בזה להשפיע לבורא. מתגלה כאן בעל הבית, מתגלים תענוגים, מתגלה הנברא עם בטן עגולה ריקה, והוא ממלא אותה בצינור דק. כמה? במידה שיכול לתת תענוג לבעל הבית.

זה רגשי או לא? מי לא מרגיש את זה? אין פה יותר, אנחנו מסודרים בצורה כזאת. אני מדבר בצורה גשמית, אבל בצורה רוחנית רגשית כך זה עובד.

תלמיד: האם את הכלים דיושר אפשר לעשות יותר עבים?

כן, כלים דיושר הם כל הזמן מתרחבים, מוסיפים. אפשר לחלק את כלי דאין סוף עד אין סוף חלקים, לאלפי אלפי ספירות דעגולים קטנים, וכל ספירה דעגולים חייבים למלא אותה על ידי הצינור, על ידי המסך. צינור זה מסך. אז יש לך בועה כזאת גדולה, ואתה עושה ממנה בועות קטנות שהן הנשמות בעצם, ואתה ממלא כל בועה קטנה על ידי הצינור. כמו שילדים מנפחים בלון, ככה אתה ממלא, זו הכוונה שלך להשפיע בחזרה לבורא.

תלמיד: מה זה נקרא שאור נכנס ואור יוצא?

התגלות והסתלקות מגילוי, זה נקרא נכנס ויוצא.

תלמיד: מה זה נכנס בקו, ממלא את העיגול?

התגלות האור בכלים. אני עכשיו עושה מאמץ ומגיע לאיזו פעולה, ובפעולה הזאת הכול ברגש כי זה עובר ברצונות. התגלות הכוונות והרצונות, אומנם אנחנו מסבירים את זה בצורה מכאנית כי זה מדע, אבל מי שמבצע את זה בפנים מרגיש איך זה עובר ברצונות שלו. כי הרצונות שלנו מקבלים תענוג, וכניסת התענוג והסתלקות התענוג מהרצונות נותן לנו הרגשה או טובה או רעה.

חוץ מזה, הכוונה באיזה תנאי אני מקבל תענוג או לא גם נותנת לי הרגשת התענוג. אם התענוג בא מהמילוי, זה נקרא תענוג גופני, לא הגוף שלנו, אלא בכלל גופני, ותענוג שבא מכוונת הדבקות, נקרא תענוג רוחני. תמיד אנחנו נמצאים ברוחניות בלהשתמש בתענוגים גופניים כדי להגיע לתענוגים רוחניים, לתענוגים מהדבקות, אבל שהתענוגים הרוחניים יהיו לה' דווקא, ועל זה צריכים לעשות כוונה נוספת, כי תענוג מכוונה הוא גדול מאוד.

תלמיד: איך זה שעיגול בתוך עיגול?

עיגול בתוך עיגול יש לנו מד' בחינות דאור ישר, זו התחלת מבנה הנברא.

אני מצטער שאני כל הזמן מטעה אתכם בציור. האור ברא את הנברא, ואנחנו אומרים שהאור עשה כלי, בחינות א', ב', ג', ד', אבל זה באמת לא כך, אנחנו מציירים את זה בצורה לא נכונה, זה ממש לא נכון (ראו שרטוט בצד ימין). אלא האור ברא את בחינה א', ב', ג', ד' בצורת עיגולים. יש אור אין סוף שהוא הכתר, השורש, ובחינות א' ב' ג', ד' (ראו שרטוט בצד שמאל).

למה בצורת עיגולים? כי האור פועל ללא שום הגבלה והרצון עדיין לא יכול להגיב, הוא עדיין לא מגלה שהוא בכלל נמצא. עכשיו הוא מגלה שהוא קצת נהנה ממשהו, הוא מרגיש משהו. הוא מרגיש אפילו שהוא רוצה להיות דומה למי שמשפיע אליו, אבל זו תגובה בצורה טבעית, אוטומטית. הוא רוצה אפילו להגיב בצורה כזאת שתהיה התגובה שלו דומה לנותן, זה בבחינה ג'. ובבחינה ד' הוא רוצה לקבל הכול מהכתר. כשמגיע לבחינה ד' את הכול הוא רוצה לקבל.

הוא קיבל את מה שרצה, ונדהם עד כמה גילה בזה הרגשה שלילית. רציתי ליהנות, רציתי לבלוע את הכול, כך נבראתי, כך אני משתוקק. לא שהוא בחר להיות אכזרי, אגואיסט, אלא הוא נברא בצורה כזאת. לכן זה צמצום ולא שבירה, כי הוא לא בחר להיות המקבל, אלא יצא לו כך. אבל כשמגלה כאן בושה, מיד זורק את כל המילויים שלו בחזרה, הוא לא רוצה אותם, וגם הצמצום נעשה בהשוואה, בכל הכיוונים, הוא לא רוצה כלום ממנו, לא קצת ולא יותר, לא כאלה ולא כאלה, שום דבר. הכול הסתלק, והעיגולים האלה נשארים ריקניים.

עכשיו בחינה ד' מחליטה, אני לא נותנת לאור להתגלות אלא רק בתנאי שאני מתמלאת ובמילוי שלי אני המשפיעה. בכל הרצונות האלו נעשים מסכים, והמסכים האלה נקראים צינורות. אין צינורות, אלא גבול, קצבה, הגבלה, זה נקרא צינור. אני מגביל כל רצון ורצון, קצת מזה, קצת מזה, ובמידה שאני יכול בכל מצב ומצב, אני הולך וממלא אותו בעל מנת להשפיע. זה כל המשחק.

אלו אותם העיגולים, שום דבר לא נעשה כפול כך שיש גם עיגולים וגם יושר, אלו במקום אלו, לא. נכון שיוצא שכאילו אלו במקום אלו, אבל אלה אותם הרצונות, רק עכשיו אני לוקח אותם בשיטת מילוי שונה.

בדרך כלל מי שמתחיל ללמוד עיגולים ויושר יש לו בלבול בזה, לכן אני כל הזמן חוזר שאין פעמיים כלים, רק פעם אחת.

שרטוט

קריין: עמוד מ', אות פ' קטנה מתייחסת לדברי הכתוב " והנה פ העגול הזה הראשון היותר דבוק עם הא"ס".

פירוש אור פנימי לאות ה'

"פ) צריכים להבין ההבחנות, שבשמות של עשר הספירות, כי פעם אנו מכנים אותן בשם ד' בחינות, כנ"ל, ופעם אנו מכנים אותן בשם יחידה חיה נשמה רוח נפש, ופעם מכנים אותן בשם כתר חכמה בינה זעיר אנפין (הכולל בעצמו שש ספירות) מלכות. והענין הוא, כי בשעה שאנו מדברים על בחינת הכלים ביחוד, כלומר מבחינת החומר של הנאצל בלבד, אנו מגדירים שמותיהן של עשר הספירות שבהם, בשם ד' בחינות שברצון לקבל כנ"ל. וכשאנו מדברים ביחוד מבחינת האור המתלבש בכלים ההם, הרי אנו מכנים אותם בשם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וכשאנו מדברים על הכלים בלבד, אלא שאנו צריכים להדגיש את רשימות האורות, שיש בהם בעת שהם ריקנים מהאור המיוחס להם, אז מכנים אותם בשם: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות.

ומקורם של עשרת הכלים הנ"ל, המכונים כתר חכמה וכו', הם נבחנים תיכף בעולם הצמצום בטרם ביאת הקו, אחר הסתלקות אור א"ס מעשר הספירות, שנשארו הכלים ההם ריקנים מאור, שהמה מכונים עשרה עגולים כנ"ל. ונודע, שאע"פ שהאור נסתלק מהם, עם כל זה, נשאר בכל עגול ועגול, בחינת רשימה מהאור שהיה בו, כלומר, הארה קטנה מאד מכללות כל האור הקודם, נשארה בכל כלי, שהארה זו גורמת השתוקקות אל הכלי, שלא תשקוט ולא תנוח, עד שתחזור ותמשיך כל האור, שהיה לה מקודם, בכמותו ואיכותו. והארה זו מכונה בשם "רשימו". ותדע, שתוכן השמות של ע"ס, כתר חכמה וכו', הם מגדירים בעיקר את הרשימות של האור שנשארו בעשרת הכלים.

ומכאן תדע, שלא יצוייר שום רצון בעולמות, או אפילו התעוררות קלה של רצון, הן בעליונים והן בתחתונים, ואפילו בדצח"מ הגשמיים, שלא יהיו מושרשים בעשר ספירות העגולים האלו, ויחד עם זה, מובן גם כן, שאי אפשר כלל שיתעורר איזה רצון במהות, אם לא נתגלה פעם מקודם, מילוי מספיק לרצון ההוא."

אם לא יתגלה פעם אחת מילוי שבתוך הרצון, הרצון לא מתגלה. מאיפה הוא יידע מה לרצות?

קריין: פסקה "והענין".

"ומכאן תדע, שלא יצוייר שום רצון בעולמות, או אפילו התעוררות קלה של רצון," היינו, בנו, "הן בעליונים והן בתחתונים, ואפילו בדצח"מ הגשמיים, שלא יהיו מושרשים בעשר ספירות העגולים האלו, ויחד עם זה, מובן גם כן, שאי אפשר כלל שיתעורר איזה רצון במהות, אם לא נתגלה פעם מקודם, מילוי מספיק לרצון ההוא."

זאת אומרת, חייבים להתגלות כל המילויים בכל הרצונות, בכל האופנים, ועל ידי זה שהם יוצאים, אז הרצונות מוכנים לתפקיד. לכן יש הכרחיות לעבור את כל הדרך מלמעלה למטה. רק כשכל הכלים יורדים למטה יש בכל הכלים אורות ויצאו ונכנסו וכל הטנתות האלו שהיו בכל הכלים, אז אפשר להגיד שהכלי ראוי לתפקידו.

תלמיד: איך בונים כלי ממטה למעלה אם קודם בא חיסרון ואחרי זה המילוי? ממעלה למטה זה ברור, הכול כבר מוכן. היה בו מילוי והתרוקן, מילוי והתרוקן ונשארו רשימות. איך בונים כלי ממטה למעלה בהתאמה לזה?

זאת אומרת, אם הרצון לקבל זה הכלי אז צריכים למלאות אותו ולרוקן אותו ואז הרצון יודע אחרי מה להשתוקק. זה ברור, בסדר, מסכימים. כמו שאני מביא לך משהו שאתה אף פעם לא טעמת, אז אני אומר לך כדאי לטעום, אז אתה טועם, אבל זה על חיסרון שלי. ואחר כך כשאני לוקח את זה ממך בחזרה, אתה כבר רוצה בעצמך. זה על הרצון.

האם אותו דבר צריך להיות על השתוקקות שלנו לדביקות, על המסך, על הכוונה על מנת להשפיע? אם הייתה פעם כוונה על מנת להשפיע ועכשיו אין, אז אני יודע למה להשתוקק, יפה מאוד, אז אני רץ ומבצע. אבל איפה העבודה שלי? אין לי עבודה. העבודה שלי היא דווקא לגלות את הנחיצות במה שאף פעם לא היה מגולה.

אם זה הוכן מצד הבורא אין בזה חידוש. כך אנחנו פשוט לומדים מה שיש בבריאה. אנחנו בזה לא מגיעים לדרגת הבורא. זאת אומרת, אם אבא גדול ואני למדתי ממנו, אני גם נעשיתי גדול. זאת לא הדוגמה עם הבורא. עם הבורא אנחנו צריכים לדעת את כל עמקות הבריאה ולהגיע למצב לא סתם כמוהו בשכל או ביכולת לעשות אלא באותה מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו.

ולכן אנחנו צריכים לחפש, כמו שהוא כביכול חיפש וייצב את מחשבת הבריאה איך לברוא נברא, איך להתייחס אליו, מה לעשות עימו, אנחנו צריכים בצורה כזאת, יש מאין, לחפש בעצמנו את כל הכלי שנקרא השפעה לבורא. אותו אנחנו צריכים להוליד בעצמנו, אין לנו ברשימות. ברשימות יש לנו רק חסרונות מהשבירה.

היה לנו גם מסך, אבל זה מסך בעלמא שאנחנו רק נבין, כי אם לא היה לנו דטה-בייס לא היינו מסוגלים אפילו להרכיב את היחס שלנו לבורא. זאת אומרת, יש כאן תוספת שלא הייתה קודם.

תלמיד: אם מלמעלה למטה השיטה היא למלא את הכלי ולרוקן אותו ואז נוצר בו חיסרון, איך בהתאמה לזה עובדים ממטה למעלה?

זה עניין של מדרגות ממטה למעלה. אותן הרשימות מתעוררות בנו בזו אחר זו, אנחנו רק צריכים למצוא עליהן כל פעם את צורת ההשפעה המתאימה לאותו רצון.

חסרות לי מילים, אני מבין, אבל בינתיים זה מה שיש.

תלמיד: מה החידוש פה?

הרצון לקבל הוא לא חידוש.

תלמיד: אז מה כן?

החידוש הוא היחס שלי שאני רוצה בזה. שאני מחפש, שאני רוצה להתאים את עצמי למה שאני מקבל מהבורא. זה חידוש. החידוש הוא היחס של הנברא. הרצון? הרצון נמצא. השימוש בו גם ברור. אנחנו ממציאים את המסך. וגם לא ממציאים, הוא נמצא אצלנו, אבל החיפוש שלו, אני בעצמי רוצה שיהיה לי. ברגע שאני בעצמי רוצה שיהיה לי, זה נעשה. אנחנו צריכים להרכיב כאן רק את ה"רוצה אני". לא על הרצון ותענוגים, אלא רוצה אני בדבקות. לא יודע מה להוסיף כאן. אני מסכים שאלה מילים בלבד.

תלמיד: כתוב, "..העבודה שלי לגלות את הנחיצות במה שאף פעם עוד לא היה מגולה". איך אני יכול לרצות משהו שאני לא יודע שקיים?

על זה כבר שאלו. לא על זה העבודה. לא על הכלים, ולא על המילויים, אלא על היחס איך להשתמש בהם.

תלמיד: אני רוצה לשאול משהו שימושי. בתחילת השיעור דיברת על זה שהמפתח לרוחניות הוא גדלות הבורא ושאנחנו נרגיש "אין עוד מלבדו". אז כל מה שאני אומר אנחנו דיברנו. אם מישהו צופה בשיעור, אז איך הוא יכול לקבל את כל הדברים, עיגולים ויושר, שאנחנו באמת צריכים להשיג?

אתה דואג למי שנמצא בשיעור אי שם, ודרך האינטרנט רואה אותנו, ולא יודע איך יתחברו אצלו כל הדברים האלה יחד והכול. אני לא דואג לזה בכלל. אני גם לא כל כך דואג שאתה תבין את הדברים.

כי הדברים האלה מובנים רק על ידי ההשגה. שאתה תבוא למצב שתוכל לבצע את הדברים, והאורות יתלבשו בתוך הכלים, ואתה תבין מה קורה כאן, ועם זה באמת תתמלא, תשיג, תבין, תשביע את עצמך. ולפני זה, אלו סתם מילים. מאיפה אתה יודע מה זה מסך, מה זה אור, כוונה, השפעה, דבקות, איזה דברים גבוהים. מאיפה אתה יודע? אתה לא יודע.

אתה לומד כדי למשוך על עצמך משהו שיתקן אותך. אתה רוצה שיתבצעו בך תיקונים כלפי אהבת הזולת, כלפי המשפיע. מתוך זה שאתה רוצה, קצת רוצה, אתה מקבל מהחברים, מכולם את ההתעוררות הזאת. בזה כל המפתח להצלחה, ולא בשכל שלך, שאתה תבין או לא תבין בדיוק איך לחבר את הדברים.

ואם נמצא כאן אדם שאין לו שכל, שבקושי יודע לחבר שתי מחשבות יחד, אז הוא מנותק מהתיקון? לא. באותה מידה כמוך הוא ראוי לתיקון ויעשה אותו כמוך. הכול תלוי רק במידת הרצון להיתקן, ש"אני רוצה שזה יתפתח בי, שזה יקרה לי", ולא מזה שלומדים בשכל.

אמנם אנחנו לומדים אורות, כלים, עיגולים, יושר, אלף ואחד פרטים. אתה יודע כמה פרטים יש שהוא לא כתב? זה אין סוף. אני לא יודע איך להגיד, פשוט מיליארדים של פרטים, כמו בעולם שלנו והוא לא כתב על זה. מה הוא כותב? עשר ספירות. הוא בסך הכול נותן לך עיקרון.

בכל הספר הזה, בכל השישה כרכים, הוא נותן לך עיקרון, איך האור וכלי יכולים להסתדר בכל מיני צורות ביניהם, והוא כתב על עקרונות התחברות ביניהם. אבל באמת יש אין סוף פרטים, והוא לא כותב. הוא לא כותב לנו כדי שאנחנו נדע, אנחנו לא נדע את זה אף פעם. אם אנחנו נדע את זה סתם בצורה שכלתנית, זה יהיה עיוות של חכמת הקבלה.

לכן אני לא דואג שמישהו שנמצא אי שם באינטרנט, רחוק מאיתנו אלפי קילומטרים, יבין. זה לא עניין של הבנה. הוא חייב יחד איתנו להשתוקק לתיקון עצמי. עם זאת, זה לא מזיק אם אנחנו מבינים קצת ומדברים קצת, כי זו מידת ההתקשרות שלנו לנושא. אבל לא שבזה תלויה ההתקדמות עצמה, לגמרי לא, "לא החכם לומד". כמו ששואלים על הטיפה, חכם? טיפש? עצלן? זריז? רק צדיק ולא צדיק זה תלוי באדם. אם הוא רוצה להצדיק את הבורא או לא רוצה, זה תלוי בנו.

קריין: עמ' מ', אור פנימי, טור ב', דברי המתחיל, "והענין..".

"והענין, כי כבר נתבאר היטב בחלק הראשון של הספר, אשר הרצון לקבל אינו הסיבה הראשונה אל האור, או אל המילוי שלו, כמו שבני העולם חושבים, אלא להיפך ממש, כי האור והמילוי הוא סיבה לרצון, אשר הרצון להשפיע הכלול בהכרח באור העליון, הוליד בתכונתו את הרצון לקבל שבנאצל, משום, שמה שהוא רצון בעליון, נעשה כח וחיוב בתחתון, עש"ה. הרי, שהאור העליון נעשה סיבה, לגילוי ד' הבחינות שברצון אצל הנאצל, שהמה השרשים לכל הרצונות המתגלים בעולמות.

ולפיכך, איך אפשר שיופיע איזה רצון מבלי סיבה, דהיינו מבלי האור העליון הזה המוליד אותו, שזה דומה כמו שתאמר שיש איזו בריה בעולם בלי אב ואם שהולידו אותה. גם כבר ידעת, אשר בא"ס כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלימותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם (כמ"ש היטב בהסת"פ ח"א אות י"א, עיין שם הכל), והרי לך בעליל, אשר עוד בא"ס, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם נתמלאו על שלימותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. באופן, אשר המילוי של הרצון, הוא קודם וגורם לגילוי אותו הרצון המיוחס למילוי ההוא, כמבואר."

האורות מנענעים את הכלים, זה הכלל. שלא יכול להיות רצון אם אין קודם אור שבונה אותו, ומחזיק אותו רצון, וכך הרצונות הם תוצאה מהאורות. ולכן אנחנו אומרים "אין עוד מלבדו" 'וכל מה שקורה בתוך הרצונות אלו האורות שמשחקים עם הרצונות האלו ובמשחק הזה הם מייצבים את הרצונות כל פעם בצורה המועילה ביותר לתפקוד, לתפקיד שלהם.

תלמיד: אם הנברא עשה את כל ההגבלות מלמעלה למטה, אז למה אומרים שהבורא ברא את העולמות ולא הנברא? אני מתבלבל קצת.

אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולמות ולא הנברא, מפני שהאור שמתפשט לכלי, הוא מחייב את הכלי להגיב בכל מיני צורות שונות ובזה בונה את כל החמישה עולמות, ולא הכלי. הכלי רק רוצה להיות בשמירה על הצמצום.

והאור שמגיע לכלי, מה אנחנו אומרים? איך נעשה גלגלתא? האור שמגיע לכלי הוא פוגע, מכה בתוך המסך ומזה מתחיל להיות. כל פעם האורות מנענעים את הכלים, והכלים בעצמם לא יכולים לעשות שום דבר, הם רק מגיבים על האור בצורה מחויבת בלבד.

(סוף השיעור)