שיעור בוקר 26.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי באיטליה "מאחדים את בבל בערבות", שיעור 4 - "הודיה על גילוי הבורא כמקור הכל ובטחון מלא שתפילתנו לחיבור נענתה"

קריין: אנחנו קוראים את חומר הלימוד מתוך שיעור מספר 4 בכנס "קבלה לעם" העולמי שייערך באיטליה בסוף השבוע. נושא השיעור "הודיה על גילוי הבורא כמקור הכול וביטחון מלא שתפילתנו לחיבור נענתה".

זה השיעור הרביעי מהיום השני של הכנס, והוא בעצם השיעור המסכם. יש עוד שיעור חמישי ואחריו עוד ישיבת חברים. אבל בכל זאת מפני שישנם אנשים שחייבים לצאת ביום ראשון בבוקר, לכן בשבת בערב זה כבר השיעור המסכם כאילו.

"הודיה על גילוי הבורא כמקור הכול וביטחון מלא שתפילתנו לחיבור נענתה". יש כאן כמה דברים, אנחנו יודעים שההצלחה תלויה בכוח הבקשה ובכוח ההודיה. שני דברים יש לנו בתפילה, או זה או זה, ורצוי להיות באחד מהם. ואדם שיבחר כל פעם מה הוא חושב, לא שטוב לו, או מה לא טוב לו, אלא במה הוא יכול במצבו, לעשות השפעה יותר חזקה לבורא דרך הקבוצה.

וכאן הוא צריך להתחשב עם החיבור בקבוצה, עד כמה ובאיזה מצב היא נמצאת ולכן על מה לבקש. בדרך כלל זה על החיבור, כי אין לנו יותר, רק תיקון הכלי של אדם הראשון. ועל חיבור או בקשה או הודיה, אחד מהשניים. הוא צריך לראות לפי מצב הקבוצה מה רצוי להפעיל, כי הבורא תמיד פתוח לשניהם. זה כוח טוב ומיטיב ואין לו שום חשבון, רק לטובת הקבוצה. וכמה שהקבוצה מבינה את מצבה וכמה שהיא נמצאת בנטייה לחיבור וגילוי הבורא, אז לפי זה, זה עובד.

לכן על כל אחד ואחד לבדוק, באיזה מצב נראה לו שהקבוצה נמצאת ובכמה הוא יכול להועיל לה, וכך להפעיל את הקשר שלו, תפילתו לבורא. יש תפילה של יחיד, שזה יחיד מבקש עבור הקבוצה, ויש תפילת רבים, שכל הקבוצה מתקבצת ופועלת כפֶּה אחד כלפי הבורא, אבל תמיד זה עבור החיבור בקבוצה. ואת זה אנחנו צריכים לא לשכוח, אחר כך זה יהיה לנו בהרגשה ממש.

ומפני שכבר הגענו כמעט לסיום הכנס, אנחנו כבר נמצאים בהרגשה שהבורא עשה הכול כדי לחבר אותנו, כדי להביא אותנו לכך, כדי לעורר אותנו לעשות חיבורים בינינו. ואנחנו צריכים רק לפתוח את ליבנו, להרגיש מה נעשה, איפה באמת אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים תמיד בגמר התיקון באין סוף, והכול תלוי לפי קליטת הלב שלנו, לפי טהרת הלב.

אז כאן אנחנו רוצים שליבנו יטהר, שכולם יתחברו יחד ללב אחד, דיברנו כבר איך להמיס את הלב, לחבר אותם יחד ללב אחד. ועכשיו אנחנו רוצים מתוך המצב הזה המיוחד שהבורא עשה לנו כינוס, גיבוש, חיבור, דבקות בינינו, במידה הזאת ולא אחרת אנחנו יכולים להיות דבוקים בו וכך להשיג את הדבקות. לכן יש כאן הודיה גדולה על גילוי החיבור, והאיכות שמתגלה בתוך החיבור, הוא הבורא.

קריין: קטע מספר 1 מתוך "אחור וקדם צרתני", על פי בעל הסולם.

"הבורא מתגלה בגילוי והסתר. ומתגלה שהכל נעשה על ידו. ומטרת הקבלה לגלות אותו. שכל הנעשה בעולם ובאדם נעשה רק לגילוי הבורא."

(על פי בעל הסולם. "אחור וקדם צרתני")

אין בעולמנו שום פעולה, מקרה שקורה לנו, אלא הכול הוא אך ורק כדי לגלות את הבורא, כדי לגלות אותו כטוב ומיטיב. וכדי לגלות אותו כל פעם יותר ויותר בצורה האמתית שלו, אנחנו עוברים מצבים שונים, מנוגדים. פעם בהסתר ופעם גילוי, "כיתרון אור מתוך חושך"¹, כך אנחנו בנויים כנבראים.

ולכן כל מה שקורה לנו בחיים אנחנו צריכים לייחס לזה, לבורא, ורק לצורך גילוי הבורא. ובזה אנחנו צריכים להבחין בין בעיתו לאחישנה. אם אנחנו מכוונים, מכינים את עצמנו מראש לגילוי הבורא כטוב ומיטיב, אפילו בכל המצבים הרעים שעוברים עלינו, ואנחנו מתייחסים אליהם אך ורק כיתרון אור שיהיה לנו מתוך החושך הזה, עד כמה שאנחנו מתייחסים לחושך בכל מיני המקרים שלו, האופנים שלו, בצורה הנכונה, שהכול בא לנו אך ורק כדי לגלות כי הבורא הוא טוב, אם היו לנו בחושך כלים מוכנים, היינו מרגישים במקום חושך אור.

והחושך רק מראה לנו עד כמה אנחנו נמצאים עדיין בכלים השבורים. ולכן לא להצטער על המצב עצמו, חס ושלום, אלא להצטער על הכלים השבורים שלנו שאנחנו צריכים לתקן אותם. ולכן אם בתוך החושך כשיש לנו כל מיני בעיות וצרות אנחנו בכל זאת בכל זאת מבינים שהם הפנים של הבורא רק נסתרים, כמו "גילוי והסתר" או "אחור וקדם צרתני"², אז אנחנו בצורה כזאת מתקנים את החושך והוא נעשה לאור. לא שהוא עובר בעצמו, שאנחנו בדרך כלל מצפים מתי זה יעבור, אלא אנחנו שמחים בחושך שנמצא, כי זה המקום לעבודה שלנו.

אנחנו על ידי הקבוצה ועל ידי התפילה מעבירים את החושך מאתנו. במה? בזה שמבקשים לא שהחושך יעבור, אלא שאנחנו בו דווקא נתחזק, נחזיק בבורא. כי הוא מבצע עכשיו פעולה גדולה מאוד, הוא מראה לנו את הדבקות שאנחנו צריכים להשיג, שאין בנו. ואז אנחנו מתוך החושך צריכים למצוא את הדבקות הזאת. ומי שדבוק בבורא גם בחושך כמו באור, נקרא שתיקן את החושך, מצב האחוריים, והפך אותם לפנים.

סדנה

איך אני מגלה את הבורא אחר כל המחשבות והרצונות שלי ושל הסביבה, שאני מייצב את עצמי והסביבה בצורה נכונה לגילוי הבורא כטוב, בתוך החושך והרע?

אתם לא חייבים לדבר לפי הסדר, נגד כיוון השעון, רק שלא ידבר אחד כל הזמן.

*

איזה הבדל יש בעבודה שלי בגילוי ובהסתר? במה עבודתי שונה בגילוי ובהסתר?

*

מה אני צריך לגלות בהסתר ומה אני צריך לכסות בגילוי?

*

איך אנחנו מכינים את עצמנו להסתר, מפני שבו דווקא העבודה שלנו העיקרית? איך בשמחה מגלים את ההסתר ועושים את העבודה?

*

קריין: קטע מס' 2, על פי בעל הסולם, אגרת א'.

"איך אפשר לייחס מחשבה ומעשה רע לבורא, שהוא טוב ומיטיב בלבד. אלא רק לעובדי ה', נפתחת ידיעה בהשגחה פרטית, שהבורא בעצמו מסבב הכל, הטוב והרע יחד. ואז הם דבוקים בהשגחה פרטית. וכיון שהמשגיח והשגחתו נעשים כאחד, אין חילוק בין רע לטוב והכל מתגלה כטוב. ומתגלה הידיעה, שכל הפעולות והמחשבות, טובות ורעות, הכין הבורא, והם הביאו אותם לגמה"ת."

(על פי בעל הסולם. אגרת א')

איך אנחנו משתדלים להתייחס גם לרע כמו לטוב וגם לטוב כמו לרע? להתייחס לרע כמו לטוב זה איכשהו מובן שצריכים להבין ולהתקרב להכרה שזה בא מהבורא וכן הלאה. איך להתייחס לטוב כמו לרע?

*

אם אני לא יכול להתייחס לרע כמו לטוב ולטוב כמו לרע, והכול בשבילי זה נקודת הדבקות בבורא, סימן שאני לא מקבל ערבות מהקבוצה. איך ערבות מדביקה אותי לבורא בכל מקרה, גם בטוב וגם ברע?

*

מצד הבורא מגיעים מחשבות ורצונות לאדם, זה המילוי העתידי. האדם צריך להכין את הכלי מצידו, שזו הקבוצה. אם מתחברת הקבוצה, העשירייה עם המצב הפנימי של האדם, אז הבורא מתגלה בתוך הכלי.

האדם הוא כמחבר בין הקושיות והבעיות שהוא מגלה כחושך, שזה בעצם הגילוי של המדרגה הבאה, המצב הבא עם החברה, עם הקבוצה, עם הכלי שצריך להשיג גם מידת ערבות במדרגה הבאה. ואז החושך שאדם מרגיש עם חוסר הערבות שבקבוצה, הם כאור וכלי של המצב הבא, והאדם מחבר אותם.

*

אני מקבל מצב, והמצב שלי הוא חושך. למה אני מרגיש חושך? חושך זה אור ממדרגה יותר גבוהה, מדרגה עליונה, אחוריים של העליון זה חושך בשבילי (ראו שרטוט). יש את הכלי שזה הקבוצה, העשירייה, ואני צריך להכין את הכלי לדרגה הזאת, לכן אני צריך להגדיל את הערבות. זה מה שאני צריך לעשות. בזה אני מתאים את הכלי לחושך והם מגיעים לדבקות. כך אני רוכש את המדרגה הבאה, שיהיה שוויון ביניהם. לכן כל פעם הערבות חייבת להיות המתגברת, המתאימה את עצמה לחושך כדי להפוך את החושך לאור. זאת העבודה, החיבור המתגבר.

שרטוט

אין לנו שום אפשרות להפוך את החושך לאור, אלא רק על ידי עוד חיבור, עוד חיבור. זאת אומרת, העליון כאילו כל פעם מתרחק ומתרחק, כמו הצבי שרץ ופונה לאחוריו, ואנחנו אחריו כל פעם מגיעים ליתר ערבות להידבק בו, וכך כל פעם מגלים, מתחברים. זו העבודה. מדובר על זה גם בעניין הריקוד, או כאיזה משחק, פלירט, לא חשוב, אבל זה בעצם העניין. הבורא כל פעם מתרחק, אנחנו על ידי ערבות מתקרבים ונכנסים לחיבור, ושוב. יש בזה גם עיבור, יניקה, מוחין, כל פעם ג' שלבים.

איך החושך מזמין אותנו לעבודה הנכונה?

*

איך אנחנו מייצבים רוח בקבוצה שכל ירידה היא הזמנה להתקדמות? איך אנחנו מייצבים בקבוצה שמועה, עובדה, יחס לחושך בכל הצורות, לא חשוב איזה, שזה הזמנה להתקדמות, והתקדמות היא דרך הערבות המתגברת?

*

קריין: קטע מספר 3, על פי בעל הסולם, אגרת ח'.

"ישנה מטרה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר בני אדם, כשעוברים דרך כל האיומים, אז נפתח פתח בלבם, שהיה אטום, ונכנס ללב "טפת היחוד". ויראו שבאותם שלבי ההתפתחות, שם נמצא הבורא איתם יחד, ושם הם משיגים ייחוד."

(על פי בעל הסולם. אגרת ח')

דווקא במקרים האיומים, שם אנחנו משיגים קשר עמו. האם אנחנו נשתוקק למצבים כאלו? איך אנחנו צריכים להתייחס מראש למצבים הרעים כדי לא להיות מזוכיסטים? איך אנחנו לא נהפוך להיות מזוכיסטים, כך שנרצה לקבל מהבורא רע כדי להידבק דרך הרע בו? כי גם זו גישה לא נכונה, שאני מצפה לרע ממנו. מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתייחס לבורא מראש כמו לטוב? כי אפילו לחשוב על זה שממנו יוצא רע זה לא בסדר, זו עבירה.

אנחנו צריכים מראש להכין את עצמנו בערבות, בחיבור המתגבר, כך שמראש כל החושך שמתגלה יהיה לא חושך, כי חושך זה אחוריים של האור, אלא מקבלים אותו כאור. אם יש לנו נטייה, אם יש לנו ערגה לחיבור, לדבקות לפי השתוות הצורה, לפי הגברת הכוח להשפיע בינינו, כוח הערבות, איך אנחנו משתוקקים לכוח ההשפעה המתגבר כדי לקבל כל פעם מהבורא מראש כטוב? זה נקרא שאנחנו מהפכים את החושך לאור, והמר למתוק, וכבר ממהרים אותו. זה נקרא באמת "אחישנה", שאני מקדם, אני מגלה, אני מעורר את השחר. אם זה אני, הוא הופך להיות משחר באמת לשחר, לזריחה.

הכול בעצם נפתר על ידי הערבות, שאנחנו מראש מכינים אותה לכל הגילויים הבאים שהם יבואו אלינו בקצב ובטוב, בהרגשה טובה. הרגשה טובה היא לא בהרגשה, אלא בהשגת הדבקות, שזה כבר בשבילנו טוב, שאנחנו שוקלים את ההשגות שלנו במידת ההשפעה המותאמת לבורא.

קריין: קטע מספר 4, על פי כתבי רב"ש כרך א', מאמר "מהו לא תוסיף ולא תגרע בעבודה".

"צריך לצייר לעצמו, כאילו שזכה להרגשת הבורא, ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם ביחס טוב ומיטיב. והגם שמסתכל מסביב, ורואה להיפך, מכל מקום צריך לקבל למעלה מהדעת, כאילו כבר נמצא בהרגשה, שכך הוא באמת. וכך קונה חשיבות המטרה, ומזה מקבל חיים ושמחה שיש לו התקרבות לבורא טוב ומיטיב, ובחר בו לקרבו, ונותן תודה להבורא."

(על פי רב"ש - א'. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

סדנה

אם אני מראש מכין את עצמי לכל מיני מצבים שהרצון לקבל שלי עובר, ואז עד כמה שהוא גדל אני מכין עליו תיקון, ותמיד אז מתגלה לי הבורא כאור, כדבקות, שמראש אני מקדם ומקדים את גילוי הרע, אז מה זה נקרא "שמאל" לעומת "ימין"? איזו עבודה יש לנו אז עם השמאל לעומת הימין? דברו יחד, הכי טוב שאתם לא יודעים, אז בואו נתחבר, ייפול משהו מהשמיים.

*

קריין: קטע מספר 5 על פי כתבי רב"ש, כרך ג', "ואני תמיד איחל".

"שמרגיש קירבה לבורא (השפעה), מבין שזה הבורא קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציאו משיפלותו, והכניסו להרגשה רוחנית, השפעה. אבל שלא יסתפק בזה, כי יש דרגות יותר גבוהות מכפי שקיבל ומכפי שיכול לצייר לעצמו. שע"י זה שאני מברך את הבורא, אוכל להשיג יותר חשיבות שלך, ועוד להוסיף תהילות."

(על פי רב"ש-ג'. מאמר 632 "ואני תמיד איחל")

למה ברכה מאדם לבורא מקדמת את האדם בדרכו? למה ברכה שאדם מעלה לבורא, שמברך את הבורא, היא מקדמת אדם בדרכו?

בדרך כלל מברך זה נקרא שגדול מברך את הקטן. איך אצלנו בכלל יש עניין כזה, מילה כזאת שאני מברך את הבורא? איך אני בכלל יכול לברך את הבורא ואיך זה מקדם אותי?

*

איך ממצב טוב, ממצב הגילוי אני יכול לצייר לעצמי מצב עוד יותר טוב? זאת שאלה ערמומית. איך ממצב טוב אני יכול לצייר לעצמי מצב עוד יותר טוב?

*

זאת אומרת, אני צריך לדמיין לעצמי מצב עוד יותר חשוך ממה שהיה, ושאני נמצא בו בדבקות. מה זה נקרא עוד יותר טוב? עוד יותר טוב בחושך המתגבר להיות בכל זאת בדבקות.

מה זה נקרא בשבילך טוב?

תלמיד: האם אני צריך תאר לעצמי את החושך?

אם אתה בחושך ויכול להתגבר ולהיות דבוק בבורא כמו באור, זה נקרא שעלית. כן?

תלמיד: כן.

אז איך נקרא שאתה עלית עוד יותר, שיבוא חושך עוד יותר גדול ואתה גם כן תגיע לדבקות בו?

תלמיד: זה רק אם יבוא חושך עוד יותר גדול.

אז כאן השאלה, איך ממצב טוב אנחנו יכולים לצייר לעצמנו מצב עוד יותר טוב? על ידי כך שיבוא חושך יותר גדול ובו אני אשיג יותר דבקות.

תלמיד: אבל אני לא יכול לבקש חושך יותר גדול שיתגלה.

זאת כבר שאלה אחרת, האם לבקש או לא. האם אתה יכול לתאר מצב יותר טוב אם לא התגלה לך חושך יותר גדול? לא יכול להיות, כי תמיד זה מתגלה זה על פני זה.

קריין: קטע מספר 6 על פי זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "שתי נקודות" 121 .

"כל הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילה הן מפרידות אותנו מהבורא, בהיותינו מתאמצים להתקרב אליו באהבה, על מנת להשפיע לו נ"ר, אז כל כוחות הפירוד נעשים שער להשגת חכמתו. כי בכל סתירה יש סגולה, לגלות מדרגה בהשגתו. ומי שזוכה, הוא הופך חושך לאור ומר למתוק. ובשיעור שהיתה קודם ההנהגה לפי כוחות הפירוד, התהפכה להנהגה לפי כוחות הייחוד. ומתייחדים הבורא והנהגתו עם כולם."

(על פי זוהר לעם. "הקדמת ספר הזוהר", "שתי נקודות", 121)

סדנה

אז איך אנחנו בכל זאת מתייחסים לסתירות, מה זה נקרא סתירות, סתירות בין מה למה? מה זה נקרא סתירות ואיך אנחנו מתייחסים אליהן?

*

איזה שוני יש בסתירות שביני לבורא, וביני לקבוצה שבערבות?

*

הקבוצה שנמצאת בערבות היא מביאה לי את הרגשת הבורא, גדלות, הערכת מצב יותר גבוה, ואז אם עובדים על ערבות, אז אנחנו בעצם מעוררים את המדרגה הבאה, בונים את המדרגה הבאה, עולים אליה וכך מתקדמים.

זאת אומרת, אני מקבל מהבורא את כל העבודה ואז נקרא שאני עובד ה'. יש "עבודת ה'" ואני נקרא "עובד ה'". שאני על ידי הגברת הערבות עם הקבוצה בונה את המדרגות הבאות, ומציג לעצמי פער בין המדרגות, קושי על מה צריכים להתגבר, מקבל שמאל כימין, וכך עולה. לא מבקש, לא מחכה ולא מצפה מהבורא לא שמאל ולא ימין, אלא הכול מושג בכוח הערבות, גם שמאל וגם ימין, וזה נקרא "ניצחוני בני". דברו על זה.

*

איך אנחנו לא מצפים, לא מחכים להתעוררות מלמעלה, שיחזיק אותנו קצת יותר באוויר, במצב רוח מרומם למעלה מהאגו שלי? כי לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מסוגלים להיות כך על ידי אתערותא דלעילא. איך אנחנו מזמינים את האתערותא דלעילא על ידי התגברות בערבות, כך שאני מרגיש שהקבוצה מחזיקה אותי באוויר? ממש כך, מחזיקה אותי באוויר. אם אני לא מרגיש שהם מחזיקים אותי באוויר זה סימן רע, שאני לא מספיק דבוק בה, אני צריך להאמין שבקבוצה כוח הערבות הזה הוא קיים תמיד.

איך אנחנו לא מצפים מהבורא לשום דבר, אלא אנחנו מייצבים אותו בערבות, את אותו כוח שמחזיק אותנו כל הזמן באמונה למעלה מהדעת?

*

קריין: קטע מספר 7 על פי כתבי רב"ש, כרך ב, "מהו, למעלה מהדעת, בעבודה".

"לאחר שמקבלים שליטת הבורא, משיגים, שרק הבורא גואל משליטת הרע, ולא שהיה להם כח לזה.

ומי שנלחם עם יצה"ר, כבש אותו, וזכה לגאולה, שהיא היציאה משליטת הרע, סדר עבודתו היה בעליות וירידות. פעם יצא משליטת הרצון לקבל ושוב בא תחת שליטתו, בעליות וירידות. אבל בעבודה הרוחנית שלו, היה חושב שעושה בעצמו גם כן את העליות וירידות. ואח"כ בגאולה, משיג שגם הירידות באו לו מהבורא."

(על פי רב"ש-ב. מהו למעלה מהדעת, בעבודה)

באיזה מצב העבודה יותר קשה, בעלייה או בירידה?

(סוף השיעור)