שיעור בוקר 18.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 21.05.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/wUIlMR8j?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 19,

"לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"

שמענו מאמר "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך". רב"ש אומר כך במאמר "ואהבת לרעך", ש"ואהבת לרעך" זה הכלל. למה זה כלל? אם אני לוקח את הדבר הזה שהוא החשוב ביותר, הכללי, היחיד בעצם שבו אני צריך להחזיק, אז הוא צריך להביא אותי למטרה. זאת אומרת, לא על ידי זה שאני מקיים תרי"ב מצוות, אני מגיע למצווה האחרונה האחרונה, תרי"ג, ואהבה. לא. "כלל גדול בתורה" זה נקרא שאי אפשר לקיים אפילו מצווה אחת אם אני לא מקיים במידה שלה, בגודל שלה את הכלל "ואהבת לרעך".

"ואהבת לרעך" הכוונה היא שאני מוכן לקבל כוח השפעה על ידי העבודה שלי בחברה. כשאני ניגש לחברה, אני לא צריך לקבל ממנה רק התרוממות רוח, גדלות המטרה, אלא מלכתחילה כמו שאני רוצה לקבל ממנה התרוממות וגדלות, אני רוצה לקבל ממנה גם את הכוונה. גדלות הבורא והתרוממות זה אותו דבר. זאת אומרת, את הכוח להשתוקק, להימשך לבורא אני מקבל מהחברה. אבל הכוח הזה יכול להיות גם על מנת לקבל וגם על מנת להשפיע, לָמָּה אני משתוקק אליו. אז שההשתוקקות אליו תהיה בעל מנת להשפיע, גם את זה אני יכול לקבל מהחברה.

מה הן כל תרי"ג המצוות? תרי"ג המצוות הן תרי"ג רצונות שלנו, שאם מלכתחילה אני רוצה להגיע לדבקות בבורא, זאת אומרת להשוואת הצורה איתו, אז אני צריך לתקן את כל תרי"ג הרצונות שלי, שבכל רצון ורצון תהיה לי אהבת הבורא בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, אני בוחר את המטרה להגיע לבורא, כמו שכתוב בדף ס"ג, ס"ד, ב"אגרות" בעל הסולם, "ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא" ומתחיל בזה לעבוד, זאת אומרת מסדר את עצמי בצורה כזאת.

ועכשיו על ידי החברה אני רוצה בזה להתקדם, להיעזר בכוחות החברה. ומתחילות להגיע אליי כל מיני הפרעות מתוך הרצונות שלי. אם על פני ההפרעות האלו אני בכל זאת מתקדם, מחזיק לפי אותו הכלל - על ידי ואהבת לרעך כמוך להגיע לבורא, זה נקרא שאני פוסע בתרי"ג מדרגות. את תרי"ג הרצונות שלי, שמתעוררים בי על ידי ההפרעות בעל מנת לקבל, אני מתקן בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, למרות תרי"ג הרצונות שלי שעכשיו מתעוררים בי, אני מקיים את הכלל הזה "ואהבת לרעך כמוך". לא נותן לעצמי לשכוח אותו, וכל הזמן עובד עליו.

ודאי שכל רצון מתחלק לעוד הרבה רצונות, וזה לא מובן לי בצורה ברורה, עכשיו בזמן ההכנה, מהן תרי"ג ההפרעות האלו, מהי כל הפרעה והפרעה, מהו כל רצון ורצון שמתעורר. אבל אם אני שומר על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" בכל הפרעה שמתעוררת בי, שאני מקבל אותה כרצון הלא מתוקן שעכשיו מתעורר, אז אני מגיע לכוח הכללי שלי, המתוקן, שהוא הופך לסכום של כל הכוחות הפרטיים שלי. שכל כוח וכוח פרטי נעשה בי מפני שמלכתחילה הוא היה ההפך מהמטרה, ואני בניתי אותו ועשיתי אותו לכיוון המטרה.

וחוץ מזה, אותו כוח ההפרעה הפרטי, זאת אומרת אותו רצון פרטי שמלכתחילה התעורר בי בצורה על מנת לקבל, חוץ מזה שאני מכוון אותו בעל מנת להשפיע, גם לפי גודל ההערכה שלי כלפי החברה אני יכול להקדים אותו עד אין ספור פעמים. כמו שרב"ש אומר, שאם אני שם את גדלות החברים או גדלות החבר או גדלות הקבוצה לפניי כדבר אחד, אחד זה נקרא דבר שלם, ולא שיש אחד שניים, שלושה, ארבעה, אחד זה נקרא הכול, כולל הכול, ואת עצמי אני שם כאפס, אז לפי כמה אפסים שאני מרגיש פחות כלפי האחד, לפי זה אני מגדיל את הקומה שלי.

כי יכול להיות שאהיה כלול מתרי"ג רצונות מתוקנים מכוונים לבורא, וזו תהיה המדרגה הכי קטנה, שלמה. אלא יש פה עוד אפשרות מצידי לא רק לתקן את הרצונות שלי, אלא להגדיל אותם אין סוף פעמים. אז נפתח לאדם כלי שהוא בלתי מוגבל, מה שהוא מגלה בחברה. זה מה שנותן הכלל ואהבת לרעך כמוך. זאת אומרת, על ידי סידור יחסים כאלה בחברה אנחנו מקבלים כלים רוחניים מהכלי הראשון עד האחרון, הכול נתון בידי האדם בבחירה חופשית שלו.

והמעניין, שיוצא כך שגודל הכלי שאדם מפתח לא תלוי בגודל החברה ובגודל החברים שבחברה, אלא הוא תלוי רק מהערכה, בכמה אפסים האדם מעריך את עצמו כלפי אחד שזו החברה, זאת אומרת כלפי המושג השלם שזו החברה בעיניו. יש כאן ודאי הרבה פרטים לברר, אבל מאוד חשוב במה האדם מבטל את עצמו, ובמה הוא מחזיק את החברה.

שכל גדלות החברה בעיניו וכל העניין הזה של ביטול, שהוא משתחווה כביכול לכוח החברה, זה רק בעניין התחברות עם הבורא ולא בשום דבר אחר. אם הוא מרכז את כל הנתונים האלה יחד יוצא שהוא מכוון את עצמו למטרה. כי את המטרה אנחנו לא רואים, היא נסתרת, ואי אפשר לראות אותה קודם ולהתכוון אליה, ואז ללכת לעשות את הצעד. אלא מלכתחילה הוא חושב על הבורא, אבל איך בדיוק, מה נקרא שהוא חושב על הבורא, איך בדיוק הוא מכוון את עצמו, לאיזה סוג, לאיזו תכונה, לאיזה אופן בדיוק הוא צריך לכוון את עצמו, שזה נקרא בורא.

זה יוצא לו על ידי זה שהוא מחדד את הקשר שלו עם התנאים האלה "ואהבת לרעך כמוך". זאת אומרת, עד כמה בכל פרט ופרט שהוא מתקשר עם החברה הקשר עם הבורא הוא הקובע. ואז יוצא לו שכל הפרטים בקיום ואהבת לרעך כמוך מביאים אותו לכיוון נכון לבורא. אולי אפשר לתת איזו דוגמה, כמו שמחפשים בחושך. אבל פתאום יוצא שאם הוא מכוון בדיוק, בכל הפעולות שלו בחברה, שהן יהיו כסיבה לזה שהוא פתאום ייתקל בבורא, בחושך, אז כך זה יוצא.

רק אם הוא מחבר כל פרט בעבודה הזאת, זאת אומרת גם כמותית גם איכותית, איזה הפרעות שבאות לו, ואיך הוא מתייחס לגדלות החברה ולהכנעת עצמו, אז יוצא שכתוצאה מזה הבורא מתגלה, בזה הוא עובר את שלב ההסתר. ואחר כך גם בשלבי גילוי השגחת הבורא, שכר ועונש, הוא גם לא יודע מה זה שכר ומה זה עונש, והוא לא מבין איך ללכת על זה. וגם בירור הפרטים שבתרי"ג האיברים שלו, הרצונות שלו שמתייחס אליהם גם לפי אותם הכללים, מביא לו בירור השגחת שכר ועונש וכן הלאה.

תלמיד: המטרה היא נסתרת, למה היא נסתרת?

המטרה היא נסתרת מפני ש"אני רוצה להגיע אל הבורא", בסדר גמור, אמרתי. מה אמרתי, לא יודע, נגיד שיש לי איזה מין רצון כזה. מהו הרצון הזה, אני לא יודע. מה בדיוק אני צריך לעשות, אני לא יודע, כלומר מי הוא הבורא, מה זה להגיע אליו, מה זה שאני מגיע אליו, מה קורה לי. אם אני לא יודע מה יהיה מצבי כשאני אגיע אליו, מה יהיה לי מזה בדיוק, אז סימן שאני סתם אומר מילים.

האם אני יודע מה זה? אני מתאר לעצמי עכשיו שזה טוב. מה זה טוב אני לא יודע. זה כמו ילד שחושב שטוב להיות שוטר, כי השוטר הוא גדול, יש לו אקדח, אני לא יודע מה הילד חושב שם. האם כך אני אחשוב מה זה שטוב להיות בדבקות בבורא? אני לא יודע עם איזה תכונות, מה זו דבקות, השוואת הצורה, מה זו השוואת הצורה, האם שגם אני אהיה? מה אני אהיה, כמו שהוא? מי הוא? שום דבר.

אבל אם אני מלכתחילה מתחיל מהמחשבה הזאת, אז על ידי החברה אני כבר הולך ומברר איזשהו פרט במחשבה הזאת, ואז הדבקות בבורא נעשית אצלי יותר מבוררת, וגם אני משיג אותו באותה מידה, נגיד שאחד חלקי מאה אני השגתי. עכשיו שוב באה איזו הפרעה, שוב אני עושה פעולות בחברה גם מלכתחילה להגיע לבורא, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", זה מלכתחילה, ושוב אני מברר. עשיתי את הפעולות שלי בחברה, התחברתי, קיבלתי מהם כוחות שאהבת החברים צריכה להביא אותי לאהבת ה', ושוב נעשה לי יותר מובן מה זה נקרא ואהבת את ה'. למה? כי התעסקתי באהבת לרעך. וסך כול כללות של כל ואהבת לרעך מביאה אותי ל"ואהבת את ה'". אני בונה את הכלי, שבכלי הזה, מה ההבדל?

ואהבת לרעך זה בניית הכלי מתרי"ג חלקים. כשאני מדביק את כל החלקים מסך כול הכלי של אדם הראשון, הדבק בין כל החלקים שאני מדביק אותם כמו כלי חרס שנשבר, הדבק ביניהם שבו אני מדביק ועושה כלי, הוא ואהבת לרעך כמוך, אני בונה את הכלי. ומה שמתגלה בתוך הכלי זה כבר "ואהבת את ה' אלוהיך". הבורא שממלא את הכלי מזמין אצלי את ההרגשה ואהבת את ה' אלוהיך. יוצא שאחד הוא סיבה לשני.

תלמיד: איך אתה בודק שבאמת רק גדלות הבורא זה מה שגורם לביטול כלפי החברה?

איך אני בודק שרק גדלות החבר מביאה אותי לאורך כל הדרך? זה שאני זוכר את זה, משתדל לזכור את זה, לא יותר. אנחנו צריכים להתבסס על מה שיש לנו. אני רק יכול להיות בטוח שאם אני זוכר את זה, אני זוכר. סתם זוכר, לא חשוב מה. אבל זה השלד שיש לפניי. אין לי יותר, איך אני יכול לבדוק?

תלמיד: זו רק התוצאה זה שאתה זוכר.

להיות בחושך זה נקרא שאני לא רואה צעד אחד קדימה. אני לא יכול לבדוק האם הפעולה שלי נכונה או לא נכונה לפי איזו תוצאה. אני רק צריך לתאר לעצמי, ככל שאני מסוגל, מהי התוצאה בצורה שלגמרי לגמרי אני לא יודע מה זה, אלא בתור איזו סיסמה. זה נקרא חושך.

אתה עושה משהו, אתה לא יודע מה. אתה מוציא יד החוצה ואתה לא יודע מה זה החוצה. זה כמו שאתה הולך בחושך, חושך בבית, אתה הולך ומוציא ידיים ואתה לא יודע איפה ובמה אתה תתקע. כך אתה, מוציא את היד, עושה איזו תנועה, איזו פעולה פנימית, ואתה לא יודע, כי מה אתה יכול לדעת, אתה רק רוצה שייצא לך משהו מהפעולה הזאת. מה זה אומר שאתה רוצה? מה אתה יודע שאתה רוצה שייצא? אתה עוד לא נמצא במצב של "מה ייצא לך", אבל אומרים, זה מספיק שבמצבך כך אתה חושב. זה הדבר היחידי שאנחנו בטוחים בו, "כן, אני עכשיו חושב". מה אני מתאר לעצמי הלאה? לא יודע.

ואני נותן דוגמה, שזה דומה לילד, שכך גם הוא עושה בלי לדעת מה, ויוצא לו. אין לו שכל, אין לו כוח, הוא מתעסק בדברים לא אמיתיים, והכול מסודר בצורה כזאת שמתוך העיסוק שלו משהו יוצא, הוא גדל.

מה ההבדל בין הגשמיות לרוחניות? ההבדל הוא הכוונה, הרצון. מה ההבדל בין עובר גשמי לעובר רוחני? עובר גשמי זה גשמיות, זה יוצא לו. בעובר רוחני, אני צריך לרצות שכך אני אהיה. בכוחות רוחניים זה מסודר בצורה כזאת כמו העובר בצורה גשמית. אותו דבר כאן, "אני רוצה שכך ייצא לי". פעולות, אני לא יודע איזה, אלא מה שאמרו לי, ותוצאות, אני גם לא יודע מה יהיו לי, אלא רק הסיסמה הזאת, "רוצה שייצא כך". זה ההבדל בין פעולות גשמיות לרוחניות, שאדם צריך לצרף את עצמו לפעולה, ואז זה קורה. כל הפעולות לא נעשות על ידינו. רק בזה שאתה מכניס את הכוונה שלך, אתה כאילו מפעיל את הפעולה והיא נעשית.

כך אנחנו יכולים מהתחתון, איך שזה אצלנו במערכות גשמיות, ללמוד איך זה במערכות רוחניות. נגיד בגשמיות, יש כוחות רחם וכוחות שנמצאים בתוך הזרע שנכנס לרחם ומתחיל להתפתח. כך אנחנו, כמו זרע יש לנו את כל הרשימות בפנים, אני לא יודע מה זה, והרחם שמסביבי, אני גם לא יודע מה זה, זה העולם החשוך הזה, אבל יש לו כל מיני כוחות לפתח אותי. אלא אני צריך לסיטואציה הזאת לצרף את הרצון שלי, כל הזמן רצון, כל הזמן כוונה, "אני רוצה שזה יתקיים". ואז אני מעורר את הסיטואציה הזאת שכך זה יפעל. לא דורשים מאיתנו, בהשתתפות שלנו, חוץ מהרצון להשתתף, שהוא יהיה המוקדם, וודאי שהבורא יעשה בירורים ואת כל הפעולות.

תלמיד: אומרים שצריך לתקן את 613 הרצונות שלי. אני לא מכיר אותם ולא יודע אם הם שלי או לא שלי, איך אני יכול לתקן אם אני לא מכיר אותם?

איך אני יכול לתקן 613 רצונות שלי, אם אני לא מכיר אותם? בטח שאני לא מכיר אותם. זה נקרא "הסתרה". ודאי שאני לא מכיר, אבל ברגע שאני רוצה להגיע למטרה, ומחזיק בזה את הראש שלי, באותו רגע מתחילות לבוא אליי הפרעות.

כל הפרעה שבאה אליי, נגיד בצורה נקייה שזה לא קיים במציאות כל כך, אבל נגיד, עכשיו יש איזו הפרעה, אז ההפרעה הזאת זה נקרא הרצון שלי, שעכשיו מתעורר בי שהוא לא מתוקן בעל מנת לקבל, ותובע ממני שאני ארצה למלאות אותו על ידי כל מיני פעולות חיצוניות. ואם אני מתקן אותו, זאת אומרת, על פני ההפרעה הזאת אני בכל זאת נשאר בדבקות, זאת אומרת, נכנס לקבוצה, דורש יותר אהבת הבורא דרך פעולה בקבוצה דרך אהבת החברים, אז נקרא שאני מתקן את הרצון הזה.

איך אני יודע מי זה הרצון הזה? ממה הוא כלול? כנגד מה הוא בדיוק? למה הוא אחד מתרי"ג? מה ההבדל בין כל הרצונות האלה? את זה אני לא יודע, הרי אני נמצא בדרגה שאין לי אפשרות לדעת את זה. בדרגות יותר גבוהות אותם הרצונות יבואו אליי בבירור יותר גדול. עכשיו זה רק רצון בעלמא. זה כמו תינוק הוא לא יודע מה לעשות עם הידיים והרגליים, ולא מבין איך הוא גדל. אחר כך לאט לאט הוא מבין. ואחר כך הוא יותר ויותר יודע איך להפעיל את הידיים והרגליים שלו כאדם גדול. כך אנחנו.

אנחנו מקבלים את הרצונות האלה בדרגת עביות דשורש שאנחנו לא יודעים להפעיל אותם, רק על פניהם לעשות אותה עבודה. אחר כך עביות א' תרי"ג רצונות, עביות ב', ג', וד'. זה נקרא שאנחנו עולים מעולם לעולם. אותם הרצונות רק הם יותר מבוארים, אותם תרי"ג איברים, אבל הם גדלים יותר ויותר. ובהתחלה תרי"ג האיברים האלו, תרי"ג הרצונות, באים כהפרעה. איך קשורה הפרעה אחת לשנייה כמו איברים בגוף שקשורים אחד לאחר? אני לא יודע. למה דווקא בצורה כזאת? ולמה זה קשור? שום דבר מזה אני לא מבין. אני צריך פשוט על פני כולם, אחד אחד, לעשות אותה העבודה.

תלמיד: איך קשורה העבודה הזאת לאהבת החברים?

אהבת חברים אצלי יוצאת כביכול בפשטות. המטרה היא להגיע לדבקות בבורא, להשוואת הצורה עם הבורא, לאהבת הבורא. מתוך זה אני מתקשר לחברה, אני צריך את החברה כאמצעי. כתוב, בשביל מה אני צריך את החברים האלו, יש מאמר כזה, "מה נותן לנו הכלל ואהבת לרעך כמוך"¹, שמאהבת הבורא אני מגיע לצורך באהבת הזולת, ובאהבת הזולת אני מקבל את ההפרעות כדי לקיים את אהבת הזולת.

על ידי זה שעל פני ההפרעות אני נדבק בחברים ומתייחס לחברה כמו לכלל שעוזר לי ומגדיל את האחד שלהם כנגד האפסים שלי, בכך אני מגיע עכשיו לתיקון של הרצון הפרטי שלי, ההפרעה הזאת. וכך כל פעם אני בונה את הכלי. וכל פעם כשאני בונה את הכלי, אני מקבל בו קצת את האור שזה חלק מהתגלות הבורא.

גם האור הזה הוא מתגלה ואחר כך באה הפרעה יותר גדולה, ואז נדמה לי שאני הולך אחורה, ושוב אני זקוק לתיקון כבר על פני הרצונות היותר גדולים.

ההפרעות כל פעם גדלות, זאת אומרת, החושך הוא יותר ויותר מתגבר. יוצא שככל שמתקדמים יותר, כל עוד לא עוברים מחסום, אז כמו שהוא כותב, "התורה מכבידה על האדם", כי הוא מרגיש בזה חושך. אבל על אף שמרגיש יותר חושך, הפרעות יותר גדולות, יחד עם זה מרגיש יותר נחיצות ויותר נכונות לוותר על עצמו. זאת אומרת, יש פה התקדמות הדדית משני הקצוות, כמו שאנחנו אומרים, כשמתקדמים יש נקודת כתר ונקודת מלכות שהן יותר מרוחקות זו מזו, זה נקרא "גדלות הקומה", כל פעם יש יותר ויותר קצוות כאלו. כך זה כשאדם מתקדם בחושך.

על אף שיותר נופל לחושך, נראה יותר גדול, יש לו יותר כוח להחזיק בכל החושך הזה. זאת אומרת, הוא סך הכול אוסף כוחות פנימיים, ואז עובר אותו התהליך, אותם השלבים. ויחד עם זה, כשבאות אליו מחשבות יותר גדולות, הפרעות יותר גדולות, גם על פניהן הוא מפתח מחשבות כאלה, הפרעות כאלה, יותר גדולות, והן נותנות לו יחד עם זה שהוא מתקן אותן, רצון יותר גדול והשתוקקות למטרה.

יוצא שכל פעם האהבה שלו, המשיכה שלו לבורא, על אף שנמצא בחושך - גדלה. זאת אומרת, הכול זה שאחד מקיים את האחר, משתי נקודות מנוגדות שהן כמו כתר ומלכות מתחילים יותר ויותר להיות מרוחקים מהאחר. על אף שמרחיקים אותו כביכול מהבורא, הרצון שלו לזה, דווקא בגלל זה, נעשה יותר גדול. ואז "חולת אהבה אני", אני נמצא כביכול בחושך גדול ו"חולת אהבה אני", יותר גדול. ויוצא שיש לו אז רצון עז כזה, ופוטנציאל גדול ביותר בין שתי הנקודות, שאיתן הוא עובר מחסום. אני רואה שאולי פעם יתאפשר ביתר בקלות להסביר את זה. להוציא מהרגשה למילים.

אבל העיקר זה הכוונה שהיא בונה לי מצב חדש שאני לא יודע אותו, ואין לי אליו שום קשר. זה כמו בחושך, אני לא יודע איפה אני אהיה בעוד רגע, אולי אני אפול לתהום, אולי אני פתאום אתקע בקיר או מה שיהיה, ורק הרצון שלי במה שאני מסוגל עכשיו לחשוב, להגיע לבורא, לחברים, ולדבקות לזה, על ידי שאהיה כאמצעי, כול מה שאני יכול להכין אצלי בתוך המחשבה, הכוונה, המטרה, זה מספיק כדי שאני אעשה צעד אחד נכון קדימה, אם אני כל הזמן דבוק במה שאני מסוגל לתאר כדבקות בבורא. לא דורשים יותר מהאדם, רק לא לעזוב את זה.

ולמה זה כך? כי אם אני בחושך במצב שאני מרגיש את עצמי לגמרי כמו שאני הולך וממשש עם הידיים בחושך, אם אני מתכוון לבורא, זה סימן שאני נמצא כבר באח"פ דעליון, ואח"פ דעליון מביא לי חושך, ואני בכל זאת חושב להיות דבוק בו, אז זה כבר מספיק מצידי כדי באמת להיאחז באח"פ דעליון, זה כבר נקרא "למעלה מהדעת". אני עושה את שלי. עוּבר לא צריך יותר, אלא למעלה מהדעת בצורה כזאת.

תלמיד: מה זה שהצלחתי להדביק הכול לבורא או שלא הצלחתי? אם לא הצלחתי, אז מה עושים הלאה? האם זה חוזר בצורה אחרת?

"הצלחתי" זה נקרא שאני עכשיו מרגיש שאני עושה צעד קדימה, ואני מברר יותר את המצב שלי. על פני אותן ההפרעות, זה לא שאני מתחיל לראות, ואפילו בדרגות שאני מתחיל לראות זה רק "עולמך תראה בחייך", זו לא השגה ממש, השגת המטרה. אלא מתבררות לי הסיבות והתוצאות כהנהגת הבורא, אני מתחיל להבין שבפעולה הזאת חיברתי את היחס שלי, את העבודה שלו עליי ואת המצב שהגעתי אליו, כאחד. ההשגחה שלו באיזושהי צורה התבררה לי, אבל התבררה לי רק כדי שאני עכשיו אפול להפרעה יותר גדולה, ואברר אותה שוב בחושך עוד יותר גדול. כל פעם מוסיפים לי כוחות וידע, או אפשר להגיד את כוחות הידע, כדי שאני אהיה מוכן להפרעה הבאה.

תלמיד: מה דורשים מאיתנו בחברה, האם לעשות על כל פעולה חשבון אם היא לטובת עצמי או לטובת הזולת? האם זה מה שדורשים, לברר כל פעם את החשבון הזה?

בחברה צריכים לדרוש מכל אחד ואחד לא לעזוב את המחשבה הפנימית שלנו+ להגיע לדבקות בבורא, וממנה, מהמחשבה הזאת, ללכת כאילו אחורה, ש-להגיע לזה אני יכול רק על ידי זה שאני מפתח את החברה. לפתח את החברה נקרא, שלמרות כל המצבים הפרטיים שבכל אחד והמצב הכללי שעובר עלינו, אנחנו בכל זאת את כל המחשבות והפעולות שלנו מכוונים להגיע לבורא. ושוב, כדי להגיע לזה אנחנו צריכים לבנות את הכלי, את הרצון הכללי המשותף בינינו.

להגיע לבורא זה נקרא להגיע להשוואת הצורה עימו, שזה נקרא לכוח ההשפעה. זה נקרא אהבה, אני צריך לראות שאם אני אוהַב את השני, אז בתשומת הלב שלי בו, שם אני אגלה את הבורא. יוצא שהוא נעשה חשוב לי כ-1 נגד כמה אפסים, ועד כמה אהבת הבורא נדרשת אצלי יותר מאהבה עצמית.

למה אני צריך לכבד את החבר, לחשוב שהחברה יותר גדולה, שהם 1 ואני כמה אפסים? ההשתוקקות לבורא חייבת לחייב אותי בזה. אם אני סתם אכוון את עצמי כך, אתחיל להגדיל את חשיבות החברה, אז זו סתם תהיה חברה אגואיסטית. רק אם חשיבות הבורא מסדרת לי, מחייבת אותי כך להתייחס לחברה שהיא חשובה, רק אז החברה יכולה לסייע לי, לבנות לי, לתת לי כלים נכונים.

תלמיד: יש חברה, ובתוך החברה אני מכניס חוקים רוחניים ככל שאני מבין את זה, וכל פעם אני בודק עד כמה אני לא מתאים לחוקים האלה.

יוצא, שאנחנו בונים את הצורה הרוחנית של החברה, בזה שכל אחד מתאר את החברה לעצמו כחברה שמתעסקת באיסוף החברים, ביחס בין החברים, כאמצעי להגיע לבורא. זאת אומרת אין חברה סתם ככה, גופים, אלא "חברה" היא מושג כללי שאנחנו בונים במחשבה שלנו, מי אנחנו. זה הדימוי הכללי שאנחנו בונים על עצמנו.

תלמיד: באיזה חשבון?

החשבון הוא פשוט. יש כאן מספר כוחות השתוקקות לבורא שהתעוררו באנשים האלו לבורא. אולי הם עדיין לא מרגישים שזה לבורא, הם מחפשים מה הטעם בחיים וכולי. ההשתוקקות לשורש היא בסמוי, משם הם מקבלים הפרעות, מכות, ייסורים, ואז יש אצלם שאלה מה הטעם בחיים. אבל מה הטעם בחיים מכוון לשורש, אומנם הם לא יודעים את זה, אבל מלכתחילה זה מכוון לבורא, כמו לשורש של הייסורים, לאחוריים שלו, כי הוא מפעיל בינתיים את ההסתרה דרך האחוריים שלו.

אם יש להם כבר כיוון לבורא, שהוא נתן את הכיוון הזה מלכתחילה, אז עכשיו הם צריכים לתפוס את הכיוון הזה ולהתחיל לפתח אותו על פני כל ההפרעות שמגיעות אליהם בעיקר מלבנות את החברה.

יש הפרעות בדרגה גשמית, דומם, צומח וחי. ויש הפרעות בדרגת המדבר, שזה בין החברים. כאן אני כבר מגיע למצב שהן הפרעות אידיאולוגיות. לא שצועקים עליי בעבודה ולוחצים עליי במשפחה, ואני חייב שם לבצע כל מיני דברים שנראים לי בכלל לא חשובים, לא, אלו הפרעות מדרגות דומם, צומח וחי. בחברה כאן ההפרעות הן מדרגת המדבר.

תלמיד: איך אני מתקן הפרעה?

אתה מתקן הפרעה בזה שההפרעה הופכת להיות לעזרה.

אתה לא זוכר איך עשית את זה? הייתה לך הזמנה לבית משפט, כל הזמן פחדת מהמשפט הזה, זו הייתה הפרעה נגד ייחודיות הבורא. זה קרה לך בעבודה. זו הייתה הפרעה מאוד גדולה, אתה פחדת מהשוטר, שיהיו לך כל מיני דברים לא נעימים. אז מה ההפרעה? או לתלות הכול בשוטר או בבורא. כאן יש גם "אם אין אני לי מי לי", "אין עוד מלבדו", מתי לסדר את זה ואיך לסדר את זה. אבל בסופו של דבר על פני ההפרעה הזאת היית צריך לתקן את עצמך ליתר קשר להנהגת הבורא, שהוא נמצא בתוך ההפרעה הזאת, והוא מביא לך אותה כדי שתתחזק בקשר עימו. היה דבר כזה? הרגשת עד כמה זה עזר? אז כך כל ההפרעות בקבוצה.

כשאדם הולך בדרך, מביאים לו הרבה הפרעות כאלה. אני לא יודע למה, אבל בפרט הפרעות שקשורות לצורה כזאת כמו בית משפט, כמו מין לחץ כזה של חוקי החברה עליו. כי חוקי החברה הם ממש בצורה ברורה נמצאים ביד ה'.

תלמיד: מהי ההתבטלות הנכונה שהוא כותב פה?

ההתבטלות הנכונה כלפי החברים, אמרתי, שאם אתה רוצה להגיע לדבקות בבורא, אז אתה בא לחברה ומשתמש בכוחות שלה כדי לפתח את הכוונה בעל מנת להשפיע. ואז החברה נעשית מאוד חשובה לפניך, אתה מתבטל כלפיה כדי להגיע לגדלות הבורא. ואז כל ההפרעות שיש לך בדרך להתבטלות, אם אתה מתקן אותן ועל פניהן ממשיך באותה דרך, אז ההפרעות האלו מתחילות להיות ככוחות הנוספים.

תלמיד: אבל מה בנוגע ליחסים בין החברים?

היחסים בין החברים צריכים להיות ענייניים, מטרתיים, רק לצורך זה. בזה אנחנו בודקים את החברה. ככל שנזכה ליותר הפרעות שאותן נוכל להפוך למועילות לנו, זו גדלות החברה. והיכולת להפוך את ההפרעות האלה לכוח שלנו תלויה בכמה כל אחד ואחד יעמוד נגדן וכולנו יחד נעזור זה לזה. והכל במחשבה, אני יכול ודאי לעשות כל מיני פעולות, גשמיות, אבל בסופו של דבר כל הדברים האלה הם במחשבה, בפנימיות. כי כל הפעולות האלה בסופו של דבר בונות בנו כלי רוחני, שהוא לא גשמי.

הכול במחשבה, כי מתוך המחשבה אנחנו מגדילים רצונות. והרצונות האלו מתחברים יחד ועוברים מהאחד לאחר ואז כל אחד מאיתנו מקבל עוד רצונות, והוא מקבל את הרצונות האלה בתור הפרעה עד שהוא מצרף אותם לעצמו. בקיצור, בכל פעם זו עבודה הכרוכה בתשומת לב, מלבד זה אין שום דבר. תשומת הלב הזאת נקראת כוונה, כך הוא אומר, שכיוונו בהתחלת הלימוד ולא אחר כך באמצע הלימוד, או לא הסיחו דעתם כלל, או מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. זאת אומרת אדם חייב להיות ער בכל פעם לבירור הזה, הכול תלוי רק בתשומת הלב הפנימית, איפה עכשיו מרוכזים הלב והשכל שלי, לאיזו נקודה. כאילו אני אוחז בפנס ומכוון ובודק בתוך הסיטואציה הזאת איך עליי להתייחס אליה. מה הדברים שצריך להגדיל, איפה אני צריך לבדוק ביתר תשומת לב מה קורה שם. איך לחבר את הדבר הזה אליי, באיזו צורה לסובב אותו, כך או אולי בצורה הפוכה, להגדיל על פניו עוד התחברות. זאת העבודה הפנימית, היא ממש פנימית.

תאר לעצמך כמה אדם מרוכז פה בתוך עצמו, וכמה אסור להפריע לו. זו ממש בחירה חופשית, הוא בוחר את החברה ואת עצמו ואת היחס ביניהם, רק בזה הוא גדל. לכן אם אתה מכניס לו כל מיני הפרעות או מטיף לו מוסר ואומר, "אסור לך כך או כך" אתה ממש הורס, שורף לו את הגשרים הפנימיים שהוא בונה ביחס בינו לבין הקבוצה, לבין הבורא. אם אתה מתחיל להכניס לו את ההשפעה שלך אתה ממש מעוות, מכווץ לו, אתה מכניס לשם ממש כוחות שלך. צריך רק לעורר כללית, שום דבר חוץ מזה.

אתה יכול אפילו לצעוק עליו, אבל רק כדי לעורר. או להשתמש באמצעים אחרים לעורר את תשומת ליבו, שיתעורר. ולאחר שיתעורר כבר אסור לך, זאת אומרת אדם חייב להיות פנימית חופשי. הוא יכול לפחד מהחברה שתזרוק אותו, או לפחד מהרב שיעשה איתו משהו, אבל זו תשומת לב כללית. אתה כאילו מוציא אותו מהמיטה, מנענע אותו שלא יישן כל הזמן, שיהיה יותר ער, זה כן. אבל להתערב בפנים, להכניס לו כוחות נוספים, זה לא.

תלמיד: אבל בכל זאת יש חברים שלא מתערבים בענייני חבריהם.

החברים צריכים לעורר זה את זה בכללות, נקודה. אין יותר שאלות.

תלמיד: מה ההבדל בין הפרעות של מדבר להפרעות של דומם, צומח, חי?

הפרעות של דומם, צומח או חי, הן כמו הדוגמה שנתתי קודם עם בית המשפט, אלה לא הפרעות בחברה אלא כלפי הנהגת הבורא הכללית, שרוצה מהאדם התחזקות יתר. זה לא שהוא מתקן משהו פרטי, את היחס האישי שלו דרך תכונה או הפרעה מסוימת. זה בכללות להתחזק בזה שהבורא בא אליך ומסדר לך את ההפרעה הזאת, הוא עומד מאחוריה. לפעמים מתגלה לך שהוא עושה את ההפרעה הזאת, לפעמים הוא נסתר ונותן לך אפשרות בכוחותיך לגלות שזה הוא. מי זה העומד אחר כתלנו?². מה זה "אחר כתלנו"? מי נמצא אחר כתלי הלב, סביב הלב? הבורא.

תלמיד: הפרעות בחברה הן הפרעות ביחסים בין החברים?

הפרעות בחברה הן הפרעות עם החברים וגם בכללות הפרעות בחברה שמאבדת את הדרך. כל החברה יכולה להיות בבלבול, בהפרעה כללית, לא רק בין האחד לאחר. פעם כך ופעם כך.

תלמיד: המקרה של בית המשפט למשל, זו גם הפרעה.

לא, המקרה של בית המשפט הוא מקרה פרטי של אדם עם הבורא, דורשים ממנו חיזוק יתר בזה. ודאי שבמחשבה שלו, במאבק שלו לגלות שזה בא מהבורא, הוא יכול להכניס את כל הכוחות האלה לחברה, כי הוא משתתף בחברה בצורה כלשהי, אבל הדברים האלה כבר צדדיים. ודאי שאם הוא עובר את הדברים האלו בפועל, אז יכול להיות שהחברה או יתר החברים לא יצטרכו לעבור זאת. בזה שמוסיפים לו, קונים ממנו ומקנים לו כל מיני השתתפויות, אז ההבחנה הזאת נעשית אצלם מבוררת מאליה.

שאלה: איך אני יכול לשכנע את עצמי לבטל את עצמי כלפי החברים?

לשכנע את עצמי אני לא מסוגל, רק אם ארגיש שזה נחוץ, אם אגיע למצב שאין לי מה לעשות, רק החברה יכולה לעזור לי בדרך. וזה לא בא מסתם יגיעה. אני יכול לעבוד בחברה ולהיות ליד החברים ולעשות אלף ואחד דברים, אם אני לא מתכוון אפילו במקצת שאני עושה זאת כדי להגיע למטרה ולצורך זה אני עובד, אני לא אקבל שום מחשבה, שום בירור. רק כשאני מכניס קצת את הכוונה שלי, את הרצון שלי זה מתחיל לפעול. והחברה צריכה לעזור לי ורק לצורך זה אני עובד בה.

תלמיד: אם אותה הפרעה חוזרת עוד פעם ועוד פעם ביתר כוח, מה זה אומר?

אותה הפרעה לא יכולה לחזור כל פעם, נדמה לנו שזו אותה הפרעה. כמו שמשפט בבית משפט יכול לא להיגמר שנתיים שלוש ואדם כל הזמן נמצא כביכול באותו מעגל, אבל זו לא אותה ההפרעה. זו אותה הפרעה חיצונית שכל פעם מחליפים לה את גודל הרצונות וגם את האופן שלהם, רק אנחנו לא מבדילים בזה.

ובאמת זה דבר טוב מאוד, שזה בא בצורה כזו. זה סימן טוב. זה סימן ברור מאוד מהבורא שהוא רוצה לחזק את הקשר שלו עם הנברא, ששולח לו פחד כזה, נניח דברים נוראיים כביכול ועוד מגדיל כאילו שיש "דוב בחוץ", כמו שאומרים לתינוק "תיזהר" והוא מפחד. זה אותו דבר, כל העולם נראה לו כך ש"אוי ואבוי" מה שיקרה, והוא לא מסוגל, אפילו שמבין בשכל, לעשות כלום עם הרגש שלו, הוא מפחד מאוד. רק הקשר עם הבורא יכול להמתיק לו את ההרגשה הבהמית הזו של פחד, ולהעביר כבר לפסים אחרים. אבל זה עדיין לא בדרגת מדבר, זה לא לבירור הכוח, לבירור הקשר ממש.

תלמיד: כתוב פה, "שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרוויח עם כוחות עצמי".

אתה קורא לי חצי או רבע מהמשפט, מה אני אבין? אני לא מבין מה הסיטואציה שהוא אומר. "שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרוויח עם כוחות עצמי". מאיפה אני יודע במי מדובר ועל איזה מצב מדובר? הוא מדבר כבר על תוצאה, שלאדם יש מחשבה כזו. למה? הוא אשם או החברה אשמה? מה קרה שם ביניהם שהוא מצטער, מתחרט? מאיפה אני יודע? מה אתה שואל?

תלמיד: אם החברה זה מה שיש אצל האדם בפנים, הוא בונה את החברה שלו, איך בכלל יכולה להיות סיטואציה כזו?

איך יכול להיות אני לא יודע, אתה לא קראת את כל הפסקה, איך אתה יכול להוציא ממנה שתי מילים? עכשיו תתחיל לפנטז, מה זה יכול להיות? וגם תחילת הפסקה "ועל זה הוא מתחרט", על מה "על זה"? תקרא לפני זה. איך אתם יכולים כך לברר משהו מרב"ש ומבעל הסולם?

אתה לא מספיק מבולבל שאתה עוד צריך להוסיף רבע משפט ולפי זה עוד להתבלבל, ואחר כך לעשות מזה איזה חוק לעצמך ולפי החוק הזה לבלבל בכלל את כל הדרך? אני לא מבין את היחס הזה. זה נקרא שאתה חוקר ברצינות, שאתה בודק? מה יש לך מרבע המשפט הזה?

"שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה", את זה אדם חושב כבר בסוף הדרך, זה מה שיוצא לו בתוצאה. "אלא עוד הפסדתי" הוא חושב, הייתי יכול להרוויח אם הייתי לבד. מאיזה מצב? איך אתם מתייחסים כך למה שקוראים? כך מתייחסים לטקסט?

אני לא מבין מה שהוא אומר. אם תשאל אותי, אני אומר ברצינות, אני לא יודע על איזה מצב הוא מדבר, כתוצאה מאיזה מקרה יוצאות לו מחשבות כאלה שהוא מתחרט על הראשונות. אני לא יודע אם הוא אשם או החברה אשמה או שניהם? או אולי הבורא בלבל אותו בכוונה שכך הוא חושב, במה הוא צריך לתלות את זה?

תקרא כל דבר מההתחלה, איך הוא נכנס לכל המקרה הזה, ולמה הוא יוצא בצורה כזאת. אז תלמד. תלמד גם את הלך המחשבה של המחבר ולא איך שנראה לך שאתה רוצה לעשות כאן. האם אתה כותב רומן, שאתה צריך איזו הברקה, ולפי זה אחר כך לעשות מה שנראה לך בין החברים ובינם לבורא? אתה רוצה עכשיו לבנות בעצמך סיטואציה כזו? אסור לנו לעשות את זה, איזה בלבול יכול להיות מזה.

תלמיד: אנחנו רוצים להגיע לדבקות בבורא.

אתה יכול לעשות פשוט מאוד. אחת, מצב החברה, שתים, מצב האדם, שלוש, מה האדם עושה, מכוון, ארבע, התוצאה מזה. אחרי התוצאה אתה יכול לעשות את הסיכומים שלך. מפני שהחברה כך עשתה, או האדם כך עשה, או הבורא סיבב להם לעשות וכן הלאה. אבל הדברים האלה צריכים להיות ברורים, זו חקירה.

תלמיד: הפרעות בריאותיות הן גם כן הפרעות, רצונות שניתן לתקן?

הפרעות בריאותיות הן הפרעות בדרגה כזו שהיא עכשיו לא בשבילנו. בכללות, כן. בכל ההפרעות אדם צריך לטפל בגודל ההפרעה "אם אין אני לי, מי לי". אם יש לי בעיה בבריאות, אז אני הולך לרופא. אם יש לי בבעיה בבית משפט, אז אני הולך לעורך דין. אדם חייב לטפל בהן באותה רמה, להגיד "אם אין אני לי מי לי".

אתה רואה, צעקתי עליו. אני רק עשיתי התעוררות ותשומת לב למשהו, אחר כך הוא צריך בכל זאת לעשות דבר מה. לא יותר מזה. אף פעם לא להיכנס לבירור פנימי.

תלמיד: אני רוצה להבין את התהליך. אנחנו רוצים להגיע לדבקות בבורא, לשם זה אנחנו בונים חברה שתשפיע עלינו את גדלות המטרה, שתוביל אותנו לדבקות בבורא.

אתה ממש יכול לראות את זה לפי המאמרים האלה. הרב"ש אומר, "יש להבין בעניין שאדם יכול לעזור לחברו" או "אנחנו התאספנו כאן לתת יסוד" וכן הלאה. זאת אומרת, הוא בונה במאמרים האלה את כל הסיבה והמסובב, את השרשרת, להגיע לדבקות הבורא זו המטרה, האמצעי לזה הוא לבנות את הכלי. דבקות לבורא זה כבר כלי שמלא באור במצב הסופי שהתכונות של הכלי הן כתכונות של הבורא ולכן הוא ממלא אותם. אדם ממלא את הכלי הזה ביחס לבורא באור חוזר, הבורא ממלא את הכלי ביחס לאדם באור ישר.

אז לבנות את הכלי הזה אדם יכול רק על ידי חברה. למה? כי אפשר להדביק את החלקים בתוך הכלי אפשר רק על ידי הכוונה "ואהבת לרעך כמוך". את הכוונה הכללית שהוא צריך להגיע, הוא צריך להשיג בחברה. זאת אומרת, לא שהחברה נותנת לו את הכוחות על מנת להשפיע. החברה נותנת לו רצון בכל זאת להגיע לכוח על מנת להשפיע, והבנה שהוא לא מסוגל להגיע לזה בכוחות עצמו. הבורא כן רוצה ומחכה ומוכן לתקן ולתת לו את הכוח על מנת להשפיע.

כל הדברים האלה הוא מקבל מהחברה לפי כמה שהוא מתייחס לחברים, כמה דורש מהם את הכוחות האלו.

תלמיד: בניית החברה, החברה עצמה מקבלת הפרעות, כל אחד באופן פרטי והחברה כולה. האם מטרת ההפרעות האלה להגדיל מחדש את ההשתוקקות והצורך לפניה לבורא?

אתם צריכים לתאר לעצמכם שיש באוויר איזה כלי והכלי הזה בשבילנו הוא העיקר, בו אנחנו נגלה את הבורא. בינתיים כאילו בצורה חיצונית. אחר כך אולי נרגיש בצורה יותר פנימית שזה עובר, שכל הלבבות שלנו כאילו בונים את הכלי. למה אני אומר בצורה חיצונית? להכין תשומת לב מחוצה לי.

תלמיד: האם ההפרעות שמקבלים בבניית החברה מטרתם להגדיל את ההשתוקקות לבורא, ופנייה מחדש בחזרה לחברה לקבל כוחות?

מה היא המטרה הכללית שלנו? הבורא. חס ושלום להתייחס אחד לשני, רק כחברה סגורה שלא צריכה חוץ מעצמה שום מטרה. זה כמו שהוא אמר ברוסיה, שהם טעו שכך התחילו להתייחס.

תלמיד: אני שואל על האמצעי שנקרא חברה, לא על המטרה. האמצעי נקרא חברה בהקמתו, בבנייתו, האדם מקבל הפרעות. מה בדיוק מטרת ההפרעות האלה בחברה?

מטרת ההפרעות שאדם מקבל בבניית החברה או בבניית היחס שלו לחברה, הם דווקא כדי לבנות את היחס שלו הנכון. מאיפה אני יודע איזה יחס נכון צריך להיות לי לחברה? זאת אומרת איך צריך להיראות הכלי הסופי, זה אותו דבר. על ידי ההפרעות שכל פעם אני מקבל ומתקן אותם.

תלמיד: איך ההפרעות האלה בונות יחס נכון?

אבל מאיפה אני יודע איך להתייחס נכון לחברה?

תלמיד: גם אחרי ההפרעות האלה אני לא יודע. מאיפה אני יודע?

כל ההפרעות שאני מתגבר עליהם, מתקנות אותי.

תלמיד: מה זה להתגבר עליהם?

להתגבר עליהם זה נקרא לרכוש את ההפרעות האלו אליי, לצרף אותם בתוכי בצורת כוח מועיל. אני נעשה מזה חכם, אני נעשה מזה יותר מבורר, בפעם הבאה אני מקבל הפרעה יותר גדולה. כל הפרעה והפרעה נעשית בי כוח המועיל, הפועל, אחרי שאני מתקן אותה.

תלמיד: האם הבירור הזה מוסיף לי עוד הבחנות?

זאת אומרת ההפרעה מתחילה אחר כך להיות בשבילי כוח חיובי, אני נעשה בעל ניסיון.

תלמיד: ובאמת אני לא נעשה בעל ניסיון, אלא אני בסך הכול נעשה בעל ניסיון בפנייה לבורא?

לא. הבעיה שלנו שאנחנו לא מרגישים כל כך שבפעם הבאה אנחנו נהיה יותר חזקים, כי בפעם הבאה אנחנו נופלים יותר עמוק. אבל בכל זאת כל דבר מצטרף, בגלל זה אני נופל יותר עמוק. בלי ההפרעות האלה איך אני אבנה את עצמי? גם בחיים שלנו הבהמיים זה ככה. עוד מבחן ועוד משהו ועוד שעורי בית וכל מיני דברים ועל ידי זה האדם גדל.

תלמיד: האם ההפרעה ואחריה ההתגברות על ההפרעה גם מוסיפה משהו לאדם, היא לא רק מביאה אותו לפנייה לבורא מחדש כל פעם.

כל הפרעה זה מכלול של כל מיני אמצעים שאדם רוכש אותם. יותר הבנה, אפילו יותר אמונה, כי הוא עובר את ההפרעה הזאת באמונה. יותר נחיצות בהתקשרות לחברה, כי הוא רואה שרק בזה הוא יכול להינצל. כל הכלי הזה מתחיל להיות יקר ומתחיל להצטייר לעיניו שזה ממש הכלי הכללי של הנשמה. הוא מתחיל להיות קשור לכלי הכללי הזה, הוא מתחיל לגלות שהכלי הכללי נקרא שכינה. זה נקרא שהשכינה תשרה בינינו.

תלמיד: ובכל הדברים מרגיש יותר נחיצות, יותר השתוקקות, אין תועלת בהפרעה עצמה שהאדם נעשה יותר חכם כאילו, הוא לא יכול להיעשות יותר חכם מהפרעה עצמה, או כן?

כן, בטח הוא נעשה יותר חכם מהפרעה. אלא מאיפה באה החוכמה? אחרי שהוא מעבד את כוח ההפרעה לכוח המועיל, הפער בין זה לזה, בין מה שקודם הייתה הפרעה בהבנתי, ועכשיו זה מועיל להבנתי, אני מבין שגם אז לא הייתה הפרעה אלא תועלת, זה בדיוק סבב אותי נכון, ולא יכולתי לקבל את הכוח הזה מקודם אלא כהפרעה.

השאלה, מה זאת הפרעה? הפרעה זה כוח אלוהי שמפני שהוא על מנת להשפיע, הוא נראה לי כהפרעה. אז אם אני מתקן את עצמי בעל מנת להשפיע כוח ההפרעה הזה לא נראה לי כהפרעה, הוא נראה המציל אותי, חיובי. זה נקרא שאני מסובב את ההפרעה מההפרעה לחיוב. אבל אני לא מסובב אותה, אני בעצמי משנה את הכוונה, ועל ידי זה רואה את ההפרעה בצורה אחרת.

תלמיד: במצב שלנו שאני לא משנה עדיין כוונות?

זה נקרא שאני מצדיק את השגחת הבורא. היא באה אליי בצורה לא טובה מפני שאני כך רואה אותה, בזווית האגואיסטית. אני מתקן את הזווית האגואיסטית שלי דווקא על ידי ההפרעה הזאת שנראית לי הפרעה, זה קנה המידה שלי, איך בלי זה אני יכול לתקן את היחס שלי, ואז ההשפעה שלו עלי מתחילה להיראות לי טוב ומיטיב. אנחנו יכולים לדבר עוד שעה וחצי, תאמין לי שזה יהיה אותו דבר. פשוט, הכול בא, אחר כך מתלבש וזהו. אתה גם תראה שלא יהיה לך כוח להסביר.

(סוף השיעור)

---

1. "מה נותן לנו הכלל של ואהבת לרעך"↩

2. "הנה זה עומד אחר כתלנו" (שיר השירים, ב' , ט')↩