שיעור בוקר 06.07.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס

שאלה: יש את קרן הלפ חבר, אנשים לא פונים כי זה לקבל הלוואה, ואין להם מאיפה להחזיר, ולא רוצים להיות חייבים לחברה. יוצא שרוצים לתת ואין למי לתת. מה על האדם לעשות במצב כזה?

קודם כל אני חושב שאנחנו צריכים לאתר כאלו חברים בשקט, שלא יידעו שאנחנו רואים שהם לא יכולים להגיע לכנס בגלל הלחץ הכלכלי. ואז פשוט מגיעים אליהם, אבל שיודעים על בטוח שזה כך, ומחייבים אותם להגיע לכנס, והדבר הזה הוא כמתנה. 90%, 80%, 50% לא חשוב כמה אחוזים כמתנה. כי הלפ חבר זה לא מתנה, זה רק הלוואה. אלא שההלוואה הזאת תהיה גם כוללת מתנה. שהוא יידע שהוא נוסע לכנס וזה עולה לו נגיד 500 דולר, אז במקום 500 זה יעלה לו 300, או אפילו 200, 250 דולר.

אבל זה לחברים שנמצאים איתנו יחד, ובאמת נמצאים במצב מצוקה, ואנחנו רואים שהם לא נוסעים כנראה בגלל המצב הכלכלי. לכן פשוט צריכים לבוא אליהם וללחוץ עליהם שיקבלו את החלק הזה כמתנה, והם צריכים לקבל ללא בושה וללא שום חשבון. מקבלים. אם הקבוצה היא כאחד, אנחנו צריכים איכשהו להתקרב לכאלו חשבונות.

תלמיד: עלתה הצעה לממן אוטובוס.

לממן אוטובוס זה בסדר, אבל בכל זאת באוטובוס יש לך חצי מהאוטובוס שיכולים לשלם ואפילו לא מרגישים שמשלמים, ואז חצי מהסכום זרקת לא לכיוון הנכון.

תנסו קודם כך לעשות. אתם יודעים שישנם אנשים שהם מאוד לחוצים וחיים בצניעות, ואפילו לא יכולים לבוא לכנס, והם בכל זאת יחד איתנו. הם לא סתם אנשים חדשים שבאו אלא וותיקים שזקוקים לתמיכה.

שאלה: מה השלבים שבן אדם צריך לעבור?

אני חושב שהשלבים צריכים להתחיל מעכשיו. כל קבוצה וקבוצה חייבת לדווח כמה חברים נוסעים לכנס וכמה לא, למה כן ולמה לא. אנחנו חייבים זה לזה. לא לחשוב שאם אני חי באיזה חור בסיביר, או בדרום רוסיה או במקום אחר, זה לא שייך לי. הכול שייך לי, אני חייב לכולם, כי אחרת אין לי מה לעשות אם אני לא מחובר לאחרים. ומחובר לא רק לרע, ולא לטוב, אלא גם בדיווח השלם מכל הלב אנחנו צריכים להיות מחוברים. ולכן אני ממש דורש זאת מכל קבוצה קטנה, מכל אדם ואדם פרטי שנמצא בשטח הזה של דוברי רוסית.

הם יכולים להיות לא דוברי רוסית. אני מדבר ברוסית בזמן הכנס, אבל חוץ מזה הוא יתורגם לכל השפות, הוא יתורגם לאוקראינית, לארמנית, לגרוזינית, לכל מי שאנחנו נראה שזו חובה, שזה חשוב, שאנשים שמגיעים לא יבינו, וכן הלאה. אנחנו צריכים על זה לעבוד. אני לא בטוח שאלו שמגיעים לבלטיה, כולם יודעים רוסית. ישנם כאלה שבקושי יודעים, וזה לא טוב, הם חייבים לקבל תרגום מלא לשפת האם שלהם. זה לא כנס דוברי רוסית, זה מאותה רוסיה הגדולה שהייתה עד לפני נגיד 30 שנה, מאותו אזור מגיעים אנשים. זה דבר אחד. דבר שני, אני לא כל כך רואה שהקבוצות הגדולות בשטח הרוסי דואגות שכולם יגיעו. אומרים שיש הלפ חבר ואין לו מה לעשות. תדאגו שיגיעו אנשים שהם אנשים שאנחנו יודעים שבאופן קבוע הם שייכים לנו, תדאגו שהם יגיעו.

כנס יותר קרוב לא יהיה. אנחנו לא אשמים בזה, אבל המגמה היא שכל ההזדמנות לעשות כנסים תיסגר יותר ויותר. זאת אומרת, בפעם הבאה יכול להיות שזה יהיה באזור בלטיה, שגם לשם צריך ויזה. בקיצור אתם צריכים לדאוג.

אני רוצה לקבל דיווח על כל אדם ואדם מהאזור הזה שמגיע, ואם לא, למה. זה כנס של חיבור, ולכן להופיע בו או לשבת בבית ולהיות מקושר דרך קווי האינטרנט, זה לא אותו דבר לגמרי. ואתם המארגנים חייבים לדאוג. החבר המארגן דואג לסך הכול המסגרת הכללית. אבל לדאוג לזה שזה יהיה ממש חיבור, חשוב, רגשי, רוחני, בכל האפשרויות, זו דאגה שחייבת להיות של כולם, אלה דברים שתלויים בכולם.

שאלה: בכל הכוח אנחנו משתדלים במרחב דובר הרוסית להוריד את כל העלויות. במוסקבה פיתחנו את הדרך הזולה והבטוחה ביותר, דרך אוקראינה. ובאמת הביטחון זה דבר מאוד חשוב בנסיבות הקיימות לצערנו. ובהתאם אנחנו חושבים שהאופציה הזולה ביותר ברוסיה תעלה לא יותר מ-200 דולר, כולל הכול.

רצינו לשאול כזאת שאלה. יש לנו קבוצות גדולות בפיטר, במוסקבה, מצד אחד יש הרבה מאוד חברים, מצד שני אנחנו רואים שבהכנה לכנס נכללים כ- 3% מהחברים, ואחרים אולי חושבים שבגלל שזה במולדובה ולא במקומות שהם רגילים אליהם, אולי הם לא מרגישים את זה כמשהו מספיק קרוב אליהם. איך לשנות את זה כך שכל חבר ברוסיה ירגיש שהכנס במולדובה זה כמו כנס במוסקבה, בפיטר, בנובוסיבירסק, משהו אישי שלו?

אני מרגיש את עצמי חייב, לכן אני מסכים להגיע. כשאני מגיע לשם אז יש לי תענוג? יש לי עבודה קשה מהבוקר עד הלילה וזה קשה לי. גם עם הגרון, אתם יודעים שבזמן האחרון יש לי בעיה, ובכלל עם כל הגוף שלי, זה לא פשוט, ויותר נוח לי כאן, אבל אני נוסע. לכן אני לא מבין למה כדי להיפגש כולם ובאמת לגרום לתיקון הנשמה, לדחיפה כה חשובה, אנשים לא מבינים שצריכים לעשות את זה פעם בחיים, להרים את עצמם מהמקום שהם נמצאים? ואלה גברים לא זקנים, צעירים, או בגיל העמידה. אין לי תשובה. עד כדי כך הבורא מבלבל אותם שהם מסכימים להישאר במקום ולא לבוא לחיבור, שחיבור חייב להיות בגשמיות, הוא חייב להיות בעולם הזה, הוא לא יכול להיות ווירטואלי, הווירטואלי חייב גם להתממש. אני לא כל כך מבין את זה.

אנשים שהגיעו נגיד לכנס מונטריי במקסיקו, עד כמה הם היו שמחים שהצליחו להגיע. ושם המצב הרבה יותר קשה ממה שבכל מקום אחר בעולם. אחר כך זה היה באמריקה, גם יחסית הגיעו יותר ממה שבכנס הקודם. אני לא מבין את כל הדברים האלה. עד כדי כך כל הקבוצות נפלו בערכן? אין לי מה להגיד. חבל על הזמן לדבר על זה. אתם צריכים לעורר את כולם.

קודם כל, אם הם נמצאים במסגרת שלנו, יש לנו רשימה כללית מי שנמצא במסגרת שלנו, אנחנו צריכים לעשות וי כנגד כל אחד ואחד, אם הוא מגיע, ואם הוא לא מגיע, למה לא מגיע. אני חושב שאנחנו צריכים כך להתייחס. כי בסך הכול החברה שלנו, הארגון שלנו זה ארגון, וכל אחד אם הוא רוצה להיות חבר, הוא חייב להיות חבר. זה לא רק שהוא מגיע מתי שבא לו, אלא יש לו גם חובות כלפינו. לכן לדווח. וחבר בעיקר זה מי שמגיע לחיבור. וזאת נקודת החיבור החשובה ביותר, ובמשך כמה שנים לא עשינו את זה באזור ההוא.

אין לי יותר מה להגיד, אין. פעם היינו יכולים לעשות כנס בגרוזיה, והיום גם לא יכולים. מה יהיה הלאה, מי יודע. עשינו כנס באלמטה, מי יודע האם זה אפשרי או לא. זה משתנה. בקיצור, צריכים לשקול טוב טוב. נקווה שהכול יסתדר יפה. אני מקווה שאנשים יבינו. ואני מבקש לקבל דיווח ממוסקבה ומקייב, בקשר לנוכחות של כל אחד ואחד.

(סוף השיעור)