שיעור 3 - מגלים את בעל הבית
חלק 1|25 פבר׳ 2023
כנס "קבלה לעם" העולמי – פברואר 2023
מתכנסים בבית אחד
מגלים בינינו את בעל הבית
שיעור 3
שיעור 25.02.2023 - עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחר עריכה
שאלה: אנחנו מרגישים שהכנס הזה, כל ההכנה ובמיוחד היום שעברנו אתמול, היה באמת פלאי. גם אתה אמרת שפלא מה שקורה, עד כמה הבורא מפרגן לנו, כמה החיבור פה מורגש, ומרוב אהבה אין על מה להתגבר ומה להוסיף. איך אפשר להיכנס ליום הזה עם כיוונון יותר עמוק כדי לנצל את המקסימום ממנו?
אנחנו נמצאים בשיעור השלישי של הכנס שלנו ומרגישים עד כמה אנחנו נמצאים בבית אחד, בקבוצה אחת, ועל אף שהיא מאוד מגוונת, עם זאת יש לנו הבנה במטרה, ביישום שלה, ובהחלט אנחנו הפעם נמצאים בקרבה לגילוי הבורא שהוא מרכז המאמץ שלנו. נקווה שכולנו נתחיל לגלות שהוא שורה בינינו, מתגלה בינינו, ואנחנו לא רק מתכנסים בבית אחד, בכלי אחד, אלא גם מגלים בו את הכוח האחד שמסדר את הכלי, מאחד אותנו, מפרמט אותנו, וכך נגיע למצב שגם הכלי וגם הבורא בו כאחד, זה נקרא "הוא ושמו אחד"1.
נקווה שנתחיל לגלות את זה עוד ועוד, יש ברשותנו בהחלט את כל האמצעים, יש לנו עזרה גדולה מלמעלה, הכוח העליון מאוד רוצה בנו, והכול לפנינו. אני מאוד שמח שאנחנו מגיעים למצב בו הבורא מכין לנו הכול ומזמין לנו הכול, מלווה אותנו ועושה את הכול, "אין עוד מלבדו".
קריין: קטע מספר 1 כותב רב"ש.
"אלו שרוצים לבנות בנין דקדושה, צריכים לדעת ולהאמין שבלי עזרתו יתברך, שהוא נותן הן הכלי, שהוא הרצון וחשק להשפיע, והן האור, שהוא הכח שהאדם מקבל, שיכול לעשות מעשים דלהשפיע, הכל הוא הנותן, אבל האדם צריך לעשות מקודם מעשים, כלומר שלפני העבודה צריך האדם לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואח"כ הוא צריך לומר, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו"."
(הרב"ש. מאמר 18 "מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה" 1989)
יש כאן שיתוף, ולכן אנחנו מתאספים ועושים מאמץ גדול כדי להגיע יחד לצורה פיזית, נפשית, פנימית יותר, כדי שבהדרגה נגלה את קירות הבית הזה, את הצדדים, הקליפות של הכלי. כך אנחנו מעוררים את הבורא שנמצא כבר מלכתחילה בתוך הבניין הזה, בתוך הבית הזה, שיתגלה ויביא אותנו לחיבור.
אנחנו צריכים להבין ש"אם הבורא לא יבנה בית", אז לא נוכל לבנות בעצמנו כלום, ולעומת זאת "אם אין אני לי מי לי". כי אם אני לא אעשה מה שתלוי בי, אז אף אחד לא יעזור לי, אפילו אם יש לי מספיק חברים ואנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים כביכול יחד, במתחם אחד, אנחנו בכל זאת חייבים להגיע ללב אחד, כי אז גם הבורא יתגלה בנו כבורא אחד. אם מגיעים למצב הזה, אז "יהיה הוא ושמו אחד", וכל העבודה שלנו תהיה לברכה. לזה חייבים להגיע, לזה נועד השיעור שלנו.
יש כאן כמה דברים. אנחנו מבינים שבלי עזרת הבורא, בלי העבודה שלו, הנקראת "עבודת ה'", אנחנו לא מסוגלים להגיע לכלום. לכן כל העבודה שלנו צריכה להיות בפנייה, בתפילה, והתפילה צריכה להיות קולקטיבית, מכולנו יחד. אני לא סומך על עצמי ולא סומך על אחרים, אלא על כולנו, על הכוח המשותף שלנו, והכוח הזה נקרא רצון להשפיע.
אני רוצה להגיע למצב שבו ארגיש את הרצון להשפיע שמתגלה בינינו, כי הוא כוח הבורא של עצמו. אומנם אדם צריך להגיד "אם אין אני לי מי לי", אני חייב לעשות את העבודה הזאת ואת המאמץ הזה, אבל בסופו של דבר האדם צריך לראות ש"ה' יגמור בעדי", שיש כאן ממש שיתוף פעולה של הנבראים עם הבורא ושל הבורא עם הנבראים. אנחנו צריכים להביא אותם ל"הוא ושמו אחד", כשהרצונות שלנו, הפעולות שלנו יהיו יחד עם הרצון שלו.
זה מה שיש לנו לומר בתחילת השיעור. נשתדל לגלות כלי אחד, רצון אחד, שבו פועל כוח אחד שהוא הבורא וש"אין עוד מלבדו", והוא לוחץ עלינו, מסדר אותנו, מחבר אותנו, מחבק אותנו ודואג שנמצא את הנקודה המשותפת שלנו בינינו, וזה ייקרא הבית שלנו, והוא יהיה בעל הבית.
קריין: קטע מספר 2, כותב רב"ש.
"רק ע"י זה שהאדם עובד באהבת הזולת, הוא יכול להגיע לדביקות ה'. [...] והיות שיש בזה עליות וירידות, היינו שיש הרבה פעמים, שהגוף נותן לו להבין, שגם הוא בעל בית, היינו שמותר לו לעשות מה שהוא רוצה ואין הוא כפוף לבעל הבית, שהוא הבורא. וממילא הוא רוצה לעשות מכל העולה על רוחו. אבל אח"כ האדם מתגבר על המחשבות והרצונות של הגוף, ומקבל על עצמו, שהוא אורח והקב"ה הוא הבעל בית."
(הרב"ש. מאמר 5 "מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר" 1987)
אלו מילים מאוד קשות, מיוחדות. האדם צריך להגיע לאהבת הזולת ודרכה הוא מגיע לדביקות הבורא דרך עליות וירידות. העליות והירידות האלה הן דברים הכרחיים, בלי זה אנחנו לא יכולים להגיע למטרה. כי אין לנו מלכתחילה לא הכנה לעליות ולא הכנה לירידות, אבל על ידי זה שהן באות, מתחלפות, אנחנו מקבלים מקום, חיסרון, כיוון, דחף לדביקות בבורא, אחרת לא נוכל להחזיק בעליות ובירידות האלה.
לכן לוקח כל כך הרבה שנים עד שאדם מגיע למצב שבו הוא כבר מוכן להכניע את עצמו, שהגוף שלו, הרצון שלו הוא לא בעל הבית. הוא צריך רק להביא את עצמו למצב שבו הוא משתחווה, מתכופף, מוכן לבטל את עצמו כלפי בעל הבית, כלפי הבורא. בצורה כזאת הוא מגיע למצב ש"כל עצמותי תאמרנה"2, הוא מוכן לעבוד בכל דבר שהוא רואה בו את רצון הבורא או שהוא לכיוון הבורא, וכך הוא מתחיל באמת להתקדם ולהתחבר עם הכוח העליון.
יש לנו כמה שלבים בדרך שאנחנו כבר יכולים להבדיל. יש חלק בהתפתחות שלנו שאנחנו לא מקבלים את הדברים האלה על עצמנו, אלא אני קובע את המצב שלי, כך נולדתי וכך התפתחתי בצורה אגואיסטית. בשלב הבא אני מגיע להבנה שלא יכול להיות שאני הוא זה שקובע את הכול, אלא יש כאן כוח עליון שמשחק בי ועושה איתי מה שהוא רוצה. ככל שאני מתחבר לחברים, כך אני מגלה יותר ויותר שהכוח העליון הוא הקובע ולא אני. אחר כך אני מגיע למצבים שאני מבין שעדיף שאני לא אקבע כלום ופשוט אכניע את הראש שלי וארצה שהבורא ינהל את העולם, כי הוא מלך העולם ועדיף שהוא יעשה כפי שהוא חושב, מבין ומרגיש שזה שלו. וכך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מעלים את הבורא לדרגת "מלך העולם".
שאלה: אמרת שאנחנו בשותפות עם הבורא. מה החלק שלנו בעבודה הזאת ומה החלק של הבורא?
נכון, אנחנו בשותפות עם הבורא, לזה צריך להגיע, זה לא פשוט. אנחנו מתחילים ממצב שאנחנו קובעים את הכול, כמו האגו שלנו שמתגלה, קודם כל הוא מתגלה כחלק הראשון. אחר כך אנחנו מגלים שכנראה לא אנחנו קובעים את המצבים שלנו ולא אנחנו שליטים על העולם, אלא יש עוד כוח ששולט לפחות במקביל אלינו. ואז אנחנו מגלים מצב שבעולם יש עוד נוכחות של כוח אחד, ואנחנו והוא מנהלים כנראה את העולם יחד. ואז אני מחפש בכל זאת בעזרת מה אני יכול לנהל את העולם אף על פי שהבורא הוא הקובע.
כך אנחנו מתקדמים בהדרגה בעיקר בעזרת העשירייה. זה לוקח לנו הרבה זמן עד שאנחנו נכנסים לעשירייה ומתחילים להרגיש שהיא פועלת ככוח היחיד חוץ מהבורא, ושהאדם עצמו לא יכול לקבוע שום דבר. זה באמת גילוי מאוד מיוחד, זו נקודה מאוד מיוחדת בהתפתחות שלנו כשאנחנו מגיעים למצב שהבורא הוא הפועל. אנחנו עוברים ממחשבה שאני מלך העולם, שכאילו אני מנהל את העולם שלי וכך הכול מסודר. כך אנחנו עיצבנו את המשפחה, את המדינה, את העולם ואת כל האנושות, שהאדם הוא כביכול הקובע ובונה את העתיד שלו. עד שמגיעים להבנה שאני בזה לא קובע שום דבר, הכול ניתן לי כדי לבלבל אותי, כדי שאני בעצם אתקן את עצמי נכון. אף על פי שנראה לי בכל רגע שאני קובע את ההתפתחות בעולם, האמת היא שאני לא קובע כלום, אלא העולם מתפתח ורק נראה לי שאני קובע משהו בעולם, וכך אני מחליף את בעל הבית. זה מה שכותב לנו כאן הרב"ש.
מהו קרש הקפיצה שבעזרתו אני עובר מזה שאני בעל הבית, האגו שלי, לזה שהכוח העליון הוא בעל הבית היחיד בעולם ושהוא זה שקובע הכול? איך אנחנו קובעים את זה? רק על ידי העשירייה, רק על ידי העטיפה הזאת שכל אחד בונה לעצמו. ולכן העשירייה כל כך חשובה לנו, הקבוצה של כל אחד ואחד. ומה שאנחנו צריכים בעיקר לעשות זה לבנות את הכלי הזה, ואז אנחנו יכולים להבטיח לעצמנו עתיד הנכון.
תלמיד: מה המאמץ שלי?
המאמץ של האדם האמיתי הוא להתכלל בבורא. הוא יראה שכל הרצונות שלו, המחשבות שלו, הכוונות שלו, העתיד שלו, התוכניות שלו, נכללים בבורא, ושם בנקודה העתידית הוא מתחבר עם הבורא והם נעשים כאחד. כבר אין את רצון האדם, את התוכניות של האדם ושל הבורא, אלא הכול יחד. זה המצב האמיתי של הבורא והאדם שמתחברים יחד, זה סוף התיקון.
שאלה: איך אנחנו בכל זאת מוסרים את עצמנו לשליטת אהבת החברים?
אנחנו לא יכולים לעשות את זה. זה אפשרי כמו תינוק שנמצא נגיד בשליטת ההורים שלו. אבל באמת בצורה שהוא בוחר בזה, שהוא רוצה את זה, שהוא יעשה את זה, זו כבר עבודה גדולה ותיקון גדול של האדם. זה רק במידה שהוא מרגיש את גדלות הבורא, מגלה שהוא השולט בכל המציאות, ובמידה הזאת הוא יכול למסור את עצמו לגילוי הבורא. הוא רוצה למסור את עצמו, מסוגל, מתפלל, מבקש, עושה כל מיני מאמצים, רק כדי להגיע למצב שהבורא ייקח אותו, "יעלה אותו על כנפי נשרים"3 מה שנקרא.
תלמיד: כדי שהבורא ייקח אותנו, לאן עלינו לכוון את עצמנו עכשיו?
רק לחיבור בינינו. הדבקות בבורא, זאת אומרת השגת מטרת הבריאה שהיא דבקות בבורא, מגיעה בשני שלבים. השלב הראשון הוא חיבור בינינו, שזה אומר יציאה מהאגו של האדם, והשלב השני הוא התכללות כולנו ברצון הדדי להשפיע. בסך הכול יש לנו שני צעדים לעשות.
תלמיד: מה אני צריך לתאר לעצמי? איך אני נכלל בחברים כדי למסור את עצמי להשפעת הכוח הזה?
אנחנו צריכים לעבוד יחד בחיבור בינינו, כך שהבורא יסדר את הקשר בינינו ויראה אותנו כגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, ובזה ניכנס יחד לרצון אחד, לכלי אחד, לגוף אחד, למחשבה אחת, הכול אחד. עד שנתחיל להרגיש שאין שום הבדל בינינו, אין שום רווח, אין כלום בינינו. לכן אנחנו צריכים להיות יותר קרובים בינינו, להתפעל זה מזה, עד שכולנו נקבל את הרוח שכבר נמצאת בינינו, אבל עדיין לא נכנסת בצורה עוצמתית בכל אחד ואחד.
תלמיד: האם לבקש שהרוח הזאת תשרה בנו ותיכנס?
זה קורה יחד עם הלב שלי כשאני נמשך לחבר. אני רוצה להרגיש שאני נכלל בלב של החבר. וכאן יש שני דברים, כוח אחד הוא הדוחה וכוח אחד הוא המושך. יש לנו גם את זה וגם את זה, אחרת לא היינו כאן. לכן אנחנו צריכים להרגיש את הנטייה הזאת בעד ונגד ולקבוע שם את המצב שלנו כשאנחנו נמצאים בין שניהם, ואז להתכלל משני הדברים ההפוכים. אי אפשר אחד ללא האחר, אהבה לא יכולה להיות אם היא לא מתלבשת על הדחייה, ולכן אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה.
אני רואה שזה מתגלה אצלנו ביחס הנכון. וגם אל תחשבו שמה שמתגלה עכשיו בכל העולם מתגלה בצורה ספונטנית, אלא דווקא ההיפך, הכול מאוזן. שנאה ואהבה באות כדי להשלים זו את זו, לבנות בנו מערכת נכונה לגילוי היחס הנכון בכל כוחות הטבע.
שאלה: אני מאוד מתרגש להיות פה. אני מאוד אוהב אותך ומאוד דואג לך. בכל תקליט שלי נתתי לך אינטרו קטן כזה, "זה אבא שלי השני". האמת היא שאבא לא ממש היה לי, הוא היה קשה. גם אתה לא בן אדם קל, אבל אני מתייחס ללב שלך שהוא לב ענק. אני אתחיל ממשהו קטן, כשהתחילה פה הבנייה של הבניין באתי אליך ואמרתי לך שאני בדיכאון, שאני פשוט מיואש, ופעם ראשונה שלא צעקת עלי אלא אמרת, " עברת כבר בין כל החדרים, ישבת קצת עם חברים?", וגם אמרת בשקט, לעומת פעמים אחרות שצעקת עלי, "לך תעבור חדר חדר, חבר חבר, שב איתם קצת, זה יכול לעזור לך".
אני אולי לא התמדתי לבוא לפה אבל לרגע לא עזבתי, מה שכן הייתי מרשה לעצמי לתת לעצמי איזה תואר יהיר של מרגל, כי הייתי הרבה שם, "שם" זה בחוץ. ומה שאני יכול לזכור בתקופה ההיא שכתבתי שירים על פי השיעורים שלך, שהייתה שורה, "אתה גדל וגם השוני גדל ובשנייה יכולה לפרוץ מלחמה". לצערי אני כן מביא את השטיפה האזרחית של חדשות ומלחמה ואני לא יכול להבטיח שאני אהיה כל זמן בחיכוך הזה של החיבוק שלכם, אבל בכל זאת הייתי רוצה לשמוע על המלחמה שמתרחשת בחוץ דווקא עכשיו כשפה יש משהו אחר לגמרי. מה קורה לנו שם בחוץ?
גם בחברה הישראלית, גם בחברה העולמית, גם בכלל, המלחמות נקראות "מלחמות המשיח". זה הכוח שמושך אותנו מהאגו שלנו ואנחנו נמצאים במצבים האחרונים של היציאה מהאגו הכללי, לכן זה מה שאנחנו עוברים. אני מאוד שמח שהגענו לשלבים האחרונים ושאנחנו באמת מבינים שכך זה צריך להיות ואי אפשר אחרת, ונקווה שבזמן הקרוב זה ייפתר.
אני רואה דווקא פתרון מהיר. כי מה שקורה עכשיו, תחילת הכנס שלנו וכל מה שקורה כאן, אנחנו בזה מאוד מזרזים את הזמן וזה יקרה מהר. גם המלחמה האזרחית בישראל, גם המלחמה באירופה, גם המלחמה הכלל עולמית, וכל המלחמה של האדם בתוך עצמו נגד שני הכוחות האלה שפועלים בו, כל המלחמות האלה צריכות להגיע לפתרון אחד, להשלמה. ואני מאוד מקווה שזה יקרה בעזרת הכנס הזה.
שאלה: האם יש משהו שיכול להיות כסימן לסוף שליטת האגו, או האם הסימן הוא שאני כבר מתחילה לאהוב את החברים?
כן, יש סימנים לזה שאנחנו לא כל כך מתנגדים לחיבור עם החברים, מסכימים להיות יחד איתם, מוכנים להתקרב זה אל זה, יש סימנים כאלה. נעים מאוד לראות את הדברים האלה שהם מתגלים כך בינינו ומתקיימים כבר. אני מאוד שמח לראות את זה, רק להמשיך וזה יגיע.
שאלה: מה חסר בתפיסת החיבור בינינו? על איזה סוג של חיבור אנחנו מדברים? מה צריך כדי להגיע לבית שלנו, לכלי? על איזה צורות קשר אנחנו מדברים בדיוק ועל מה אנחנו צריכים לעבוד?
על כל דבר אנחנו רוצים להתלבש במוח שלנו, בשכל שלנו, בהבנה, וזו הבעיה. כי אם אנחנו צריכים להתלבש במשהו שהוא קצת יותר, אז אין לנו שם לא שכל, לא הבנה, לא מוח ושום חשבון, ואנחנו נשארים בדרך כך שרגל אחת למעלה, רגל אחת למטה, ואנחנו נמצאים כך בין המדרגות.
מה שאנחנו צריכים זה פשוט לגלות את הקשר בינינו, בין החברים, ככוח היחידי שיכול כל פעם למשוך אותנו למטרת הבריאה. אני לא צריך כלום חוץ מלהרגיש בכל רגע שיש כוח שימשוך וימשוך אותי לשם, ולכוח הזה אני צריך להצטרף. זו העבודה שלנו. אבל אנחנו רוצים לעשות את הצעד הזה בעצמנו ולכן נכשלים.
תלמיד: מה זה אומר להיות בתווך בין שני הכוחות אלה, אהבה ושנאה? מה זה מצב הזה של "בין לבין"? האם אנחנו יכולים לעבוד עם המצב הזה?
לא, אנחנו לא יכולים לעבוד במצב של בין לבין, אנחנו צריכים פשוט להשתדל ללמוד איך לסגור את העיניים וללכת במסירות נפש לבורא. כך זה נקרא, מסירות נפש. נקווה שנלמד לעשות את זה. זו שיטה מאוד מיוחדת, מאוד אמיתית רוחנית, והיא מעלה אותנו במהירות.
תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים להגיע למחשבה אחת מרכזית, שאין שום חלל בינינו, שאין שום מרחק בינינו. האם הכוונה שאין חסרונות?
לא. מה שיש בינינו זה החלל שהוא האגו שלנו שלא נותן לנו למלא את החלל הזה בחיבור, באהבה, בנטייה. אבל באמת אין חלל במציאות, אין מקום ריק.
שאלה: אם "אין עוד מלבדו", וכתוב, "כשאני לעצמי, מה אני?", אז האם יש רצון עצמי בקבלה?
ודאי שלא. לא יכול להיות שבאדם שהוא כולו אגואיסט יש רצון לחכמת הקבלה, לגלות את הבורא. הגילוי הוא תמיד על ידי זה שמבטלים את עצמנו, לכן אין דבר כזה. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו עוד ועוד נכללים ב"אין עוד מלבדו".
תלמיד: כלומר, הדבר היחיד שאני יכול לתת זה להתמסר, כי הרצון שאני מוסר זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות.
כן.
שאלה: בשיעור הקודם שמעתי שאמרת שהדלת פתוחה ושאנחנו רק צריכים להיכנס דרכה, ושהעבודה היא במוח ובלב. איזו עבודה היא במוח ובלב כדי שנוכל ללכת יחד דרך הדלת הזאת כאיש אחד?
שמעתי שאמרת שהחלק הרגשי, הלב, הוא השתוקקות רגשית לבורא. מהי הכוונה שכולנו יכולים להחזיק יחד ביחד עם החלק הרגשי הזה, כדי שנוכל להיכנס כולנו דרך הדלת הזאת כאחד?
אני קראתי את הספר שלך ושם כתוב, "צריכים לפתוח את הלב ובתוך הלב ייכנס הכול ויתחברו הלבבות. וכך נעמוד כולנו בעיגול אחד, בחיבוק אחד". את כותבת את זה לילדים קטנים, אבל אני הרגשתי שזה ממש מתאים לי. אז באמת, תודה לך, עשית נכון.
פשוט, עוד ועוד לפתוח את הלב, אנחנו לא צריכים יותר כלום,. והבורא כבר יסדר את זה. כמו שאנחנו רוצים מהילדים שלא יתנגדו וישמעו את מה שאנחנו רוצים מהם, ואנחנו כבר נסדר אותם נכון. כך גם כאן בחכמת הקבלה, בתיקון העולם, לא להתנגד, פשוט לתת לעצמנו לזרום בכל הזרימה הזאת שהעולם עכשיו מתחיל לקבל. אנחנו נכנסים לזרם חדש. אתם תראו כמה הכול יירגע, המלחמות ייפסקו, והשנאה ההדדית הטיפשית הזאת ללא סיבה תיעלם מהעולם. ואנחנו בהחלט נדע שהכוח שמנהל את העולם הוא כוח האחד, והוא יותר ויותר מתבהר בכל העולם, ואנחנו מוכנים לגלות אותו ולשרות בו. זה יהיה, אני מקווה שהשנה כבר נרגיש את זה.
שאלה: אני רואה תמיד אהבה, אהבת הזולת. אני קראתי את הספרים שלך וכשאתה מדבר על רב"ש, מורגשת אהבה. אני מבין את האהבה, אהבה זה משהו בסיסי, זה עיקרון של חכמת הקבלה. אבל מהי אהבת הזולת? מה זה הרגש של אהבת הזולת?
אני לא יכול להסביר מה זו אהבת הזולת, אני גם לא בטוח שאני ממש מבין את זה. אנחנו נמצאים בדרך. אהבת הזולת היא טבע הפוך מאתנו, היא הטבע של הבורא, כשאנחנו נקבל אותה במלואה, אז בטוח שכשנהיה בה זה יהיה בגמר התיקון.
זה דבר כל כך חדש, הפוך, שאין לנו שום אפשרות לתאר את זה. מהמצב שלנו אי אפשר להרגיש את אהבת הזולת. אני מאוד מקווה שנרגיש את זה בקרוב על ידי החיבור בינינו, ואז נוכל לדבר על זה, ולעזור זה לזה להרגיש את זה. זו תכונת הבורא.
קריין: קטע מס' 3, כותב הרב"ש.
"האדם הוא רק אורח. וה' הוא בעל הבית. וידוע מה שאמרו חז"ל, "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה", שכך נהוג, "חוץ מצא". כי בזמן שהאדם יוצא מרשותו של בעל הבית, כבר אין הוא בעל הבית שלו, שישמע בקולו."
(הרב"ש. 118. חוץ מ"צא")
שאלה : אנחנו מבינים שכל המצבים שאנחנו עוברים הם רק בשביל התיקון שלנו. האם אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מזהים בשביל מה קיבלנו את המכה, ועם איזה תיקון אפשר לבטל את הבעיה?
כן, ודאי. בדרך אנחנו מתחילים להיות יותר ויותר חכמים, ולומדים לא רק מעצמנו, אלא גם מהחברים. העניין הוא שהלימוד מחברים הוא לא כשאני שומע מהם, או רואה אותם, אלא מפני שאנחנו נכללים יחד בנטייה שלנו למטרה אחת, אנחנו נכנסים תחת השפעת כוח עליון אחד, בורא אחד, ובזה אנו נכללים בשדה.
זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'". מה זאת אומרת השדה הזה? זה כוח שפועל בכולנו, וכולנו מתחילים לכלול, לקלוט, ולקבל מה שכל אחד ואחד משיג. כך אנו משיגים את כל החכמה, את כל ההרגשה הכללית ששורה בינינו, וזה עיקר הרווח שלנו מהחיבור.
הקבוצה בעצם נקראת "שדה אשר ברכו ה'". כי הבורא מברך את הכוח הכללי הזה, ואז בהתכללות בשדה הכוח ששורה בינינו, אנחנו נעשים מאוד חכמים, מרגישים, מבינים, ונכללים יחד, זה בעיקר מה שמביא אותנו להתפתחות הנכונה, ולמטרת החיים.
שאלה: לגבי הדלת והצפייה לבורא. אם נשאר לנו רק צעד אחד לבורא, והוא מחכה לנו בדלת הזאת, אני מבין שבשבילך כמקובל לזמן יש מובן שונה לגמרי מאשר לנו, ואתה תמיד אומר לנו "נו עוד מעט אתם תרגישו, השנה אתם כבר תרגישו", וגם בעל הסולם כל הזמן זרק את זה לתלמידים בפנים, "אם לא תבקשו עכשיו, אתם אף פעם לא תגיעו לזה". אז אנחנו מבקשים שהבורא יפתח לנו את הדלת, לא בשנה הבאה או מתישהו, אלא עכשיו.
האם אנחנו יכולים כבר לעשות את הצעד הזה עכשיו, להיכנס בדלת הזאת עכשיו?
מהבורא אתם יכולים לדרוש הכול, כמו ילד קטן שדורש מאבא ואימא. תבקשו מה שאתם רוצים, הוא מוכן לשמוע את הכול, וחס ושלום, לא מעניש אם השאלות הן לא במקום. אבל אתם יכולים לדרוש ממנו הכול, ולבוא אליו בכל מיני צורות ממש כמו ילדים כלפי ההורים. יש לנו דוגמה כזאת מהחיים, זה פשוט מאוד, כמו ילד שבא ודורש, כך גם אנחנו צריכים לדרוש.
תלמיד: יוצא שאם נשיג היום דרגת חיבור כזו, תיוולד מתוכנו בקשה מאוחדת, הרי זו לא בקשה שלי, או שלי ושל החבר, אלא של כולם ביחד. אז הבורא ישמע?
הבורא שומע הכול, השאלה שלנו היא עד כמה הבקשה שלנו רצינית, עד כמה היא קולקטיבית ואמיתית? אין יותר מזה. רק לברר מה אנחנו באמת רוצים, לְמָה אנחנו רוצים להגיע, ובמה אנו נכללים. לא לפחד לשאול, ולא לפחד לדרוש ממנו, הבורא מצפה לזה.
תלמיד: אמרת שהבקשה צריכה להיות קולקטיבית, רצינית, ואמיתית. אני מבין בערך מה זה רצינית, ומה זה קולקטיבית, אבל מה זאת בקשה אמיתית?
מה זה אמיתית אנחנו עדיין לא מבינים, זה מתגלה רק בסוף. כי האמת כוללת בתוכה את מטרת החיים, מטרת הבריאה, וגמר התיקון. "אמת" זה השם הכי גבוה של הבורא, הגילוי העליון שלו, עוד נגיע לזה. הזוהר מסביר לנו שהמילה אמת כוללת בתוכה "אלף, מם, ותו", שכל אותיות האלף בית כלולות באותה מילה, באותו מושג, כי האמת כוללת את הכול.
שאלה: איך אנחנו יכולות לעזור לחברה שאיבדה את האמונה ושממשיכה את העבודה רק בשביל החברות?
להמשיך, להמשיך אפילו שהיא איבדה את הכול, אבל אם בכל זאת יש לה רצון באיזו צורה להיות קשורה איתנו, אנחנו צריכים לשמור עליה. לשמור ולמשוך אותה כמה שאפשר לשותפות איתנו, ולאט לאט מה שלא עושה השכל עושה הזמן.
בכל זאת הכלי הכללי מתגלגל, ולוקח לתוכו עוד ועוד חלקים. אנחנו רואים שאותם החברים שבאו ואחר כך הפסיקו לבוא, שוב באים, זה הטבע של העולם, אין מה לעשות. לכן אל תשימו לב, ולא לעשות כאן חשבונות, כי בדרך כלל אלו חשבונות אגואיסטיים. אנחנו רוצים תמיד להשאיר מקום לכל אחד ואחד, וליבנו צריך להיות פתוח לכולם.
תלמידה: השכל יודע ש"אין עוד מלבדו", אבל איך הלב יכול להרגיש את זה?
איך הלב יכול להרגיש ש"אין עוד מלבדו"? מפני שחוץ מההרגשה הזאת ש"אין עוד מלבדו" אין שום דבר במציאות. כל היתר זה האגו שלנו שבכוונה קיים בצורה כזאת כדי למחוק, ולהסתיר מאיתנו תמיד ש"אין עוד מלבדו", כדי שנגלה את זה בצורה יותר ויותר בולטת וגלויה, וכך נגיע לאמת. "אין עוד מלבדו" גם עכשיו שורה בכל המציאות, רק אנחנו לא מזהים אותו, מפני שאנחנו צריכים להגיע למצב שזה יהיה חיסרון מאיתנו, ואז הוא יתגלה, עוד מעט.
שאלה: אני שמעתי אתמול שאנחנו בתוך הבורא, והאגו הוא נגד זה, איך אנחנו יכולים להחזיק את שני הקווים באותו זמן שמצד אחד האגו הוא נגד, ומצד אחר אנחנו בתוך הבורא?
אתה צודק, באמת לא מובן איך זה קורה, אבל הבורא הוא שמחזיק את המערכת, ולכן יוצא שאומנם אנחנו נמצאים ברצון הפוך מהבורא, ברצון לקבל, אבל עם זאת הרצון להשפיע שלו כל הזמן מנהל אותנו ומתקן אותנו, ולכן אנחנו כך מתקדמים.
איך זה קורה נדע בסוף, אנחנו נראה עד כמה הבורא מסובב את הרצון לקבל כמו שמסובב את הרצון להשפיע, ששני הרצונות האלה נמצאים בתוך השליטה שלו. אין כוח אחר שמנהל את המציאות, אין כאן כוחות מנוגדים כביכול, הבורא והרצון לקבל, אלא זה בסך הכול כוח אחד. נגלה אותו בסוף. אבל עכשיו בינתיים כדי לגלות דבר מהיפוכו, כי הנבראים לא יכולים להרגיש אחרת אלא אור כנגד חושך, אז ניתן לנו רצון לקבל שאנחנו צריכים לעבוד עימו.
שאלה: הבורא נתן לי את האגו, זו לא אשמתי, והוא מבקש ממני לתקן אותו ואני לא יודע איך לעשות את זה.
יפה, זאת אומרת הבורא אמר "בראתי יצר רע", ואחר כך בא אלינו ואומר "אתם תתקנו אותו". מה פתאום אנחנו צריכים לתקן? אתה זה שבראת, אתה עשית, תתקן אתה, למה אנחנו? אנחנו לא מבינים שדווקא בתיקון הרצון לקבל אנחנו מתקשרים לבורא, אחרת לא היה לנו שום סיכוי, סיבה, להתקשר לבורא.
ולכן זה שהוא ברא רצון לקבל, והרצון לקבל הוא הפוך ממנו, ואנחנו צריכים לבוא אליו, אנחנו בזה רוכשים את מטרת הבריאה שחייבת להיות כלולה משניים, לכן רק כך אנחנו צריכים להתקדם. ככול שנתקדם יותר, כך נבין שאי אפשר היה לבנות את זה אחרת, שאם הייתי במקום הבורא מעל כל הטבע יכול לבנות את מה שאני רוצה, אז לא הייתי יכול להציע משהו אחר.
שאלה: אתה אומר שבעשירייה צריך להתבטל לגמרי ולהיות אפס. מה זאת אומרת בדיוק להיות אפס בעשירייה?
להיות אפס בעשירייה זה כשאני נכלל בהם, אני מקבל את הרצון הכללי של העשירייה ורוצה להתכלל ברצון הזה, וכביכול אין לי רצון משלי חוץ מהרצון של העשירייה. אבל בעצם כשאני רוצה להתכלל מהם ולהיות קשור אליהם, דבוק אליהם, נכלל בהם, הרצון שלי כבר נמצא שם.
תלמיד: העשירייה שלי עכשיו לא איתי, הם בטורקיה, אני לא יכול לגעת בהם, אני לא מרגיש אותם, אז איך לעשות זאת?
אתה צריך להתכלל עם העשירייה שיש לך כאן, הכול זה כלי שלם, ואנחנו היום מהווים את מרכז כול האנושות, המרכז הרוחני של כל האנושות. ואם אנחנו רוצים להיות יחד בלב אחד, להתכלל יחד עם הבורא, ושכול זה יהיה לנו כמרכז הרוחני של העולם, אז זה מה שאנחנו בונים, זה מה שאנחנו עושים. ואנחנו נרגיש שאנחנו נמצאים באמת כמרכז של העולם.
השנה יהיו לפַנינו הרבה גילויים יפים מאוד, ואני מאוד מקווה שעוד נחזור לכנס הזה ונדבר עליו, כי הוא הביא באמת נקודת מפנה מיוחדת מאוד, אפילו להיפוך מכול התהליך הקודם הארוך והמר של כל האנושות אל גמר התיקון.
שאלה: מה היא הנקודה העתידית שבה אנחנו מתחברים עם הבורא? איך להרגיש אותה ואיך להגיע אליה?
היא נמצאת בתפר ביני לבין החברים, וזה מה שאנחנו צריכים להשתדל לגלות. זו נקודת המגע בין אני והוא, אני והם, וזו הנקודה הכי חשובה. כי אנחנו כנבראים לא יכולים להיות לא בתוך עצמנו, לא בתוך הבורא, אנחנו צריכים להיות ביניהם, כך נצליח.
שאלה: כשהייתי בצ׳ילה הרגשתי רצון לבוא לגור בישראל. השארתי מאחור את ההורים שלי, את האהבה של חברה שלי, אבל הרגשתי בושה מזה שאני לא משפיע לעשירייה שלי, מהחברים הענקיים שלי. אני מרגיש שהייתי במצב מאוד אגואיסטי, כי לא מגיע להם דבר כזה.
איך אני יכול להתגבר על הבושה הזאת, להסתכל עליהם ולהגיד להם שהם יכולים לסמוך עלי בכול, שאני איתם תמיד?
אני לא יודע מה להציע לך, אבל אני חושב שכדי לעשות כאלה שינויים בחיים, אז לפני שהוא עושה אותם אדם צריך לחשוב הרבה פעמים ולהתייעץ עם הרבה אנשים. כשהייתי שואל את רב"ש האם לעבור מרחובות, מעיר שנמצאת במרחק של עשרים וחמש קילומטר ממנו, שקרובה אליו, הוא אמר לי "חכה, אולי עוד שנתיים". שאלתי אותו, "בשביל מה? אני עכשיו יכול לעבור ולחיות לידך וללמוד בערב, בבוקר, כל הזמן", הוא אמר "לא, חכה". לכן המתנתי שנתיים עד שהוא אמר לי בסופו של דבר שאני יכול לעבור, ואז עברתי מקום.
אני חושב שאנחנו צריכים להתייעץ עם כל הקבוצה, עם העשירייה, עם כולם לפני שאנחנו עושים כאלה שינויים.
שאלה: הבורא נמצא בכל והוא מאחורי כל דבר. אני רואה אותו בך, אני רואה אותו מאחורי החברים, למה אני צריך ליצור את המחיצות האלה, למה אני צריך להגביל אותו? האם זו לא דרך שאני בעצם מגביל אותו במשהו? הוא הרי הכול
אתה לא צריך להגביל אותו בשום דבר, אבל להיות עימו יחד בלב אחד לזה אתה צריך להשתוקק, וזה גם לא מגיע מיד, אלא דורש הרבה פעולות ואפילו שנים. אני זוכר שרב"ש סיפר לי שהוא דיבר עם אביו בעל הסולם, ובעל הסולם אמר לו שאת מה שהוא מספר עכשיו, התלמידים ירגישו בעוד עשרים או שלושים שנה אפילו. אני זוכר שתפסתי את הרב"ש בשרוול בבהלה, "עוד שלושים שנה אני אצטרך לחכות עד שאני אבין, עד שאני ארגיש?", אז הוא הבין שהוא פלט משהו מהפה שלא מתאים לי בינתיים.
אבל כן, אנחנו צריכים להבין שמה שלא עושה השכֶל עושה הזמן. שאנחנו קשורים לכלי אחד גדול, ובכלי הגדול הזה צריכות לעבור כל מיני פעולות, והפעולות האלה שצריכות לעבור בכלי הן פעולות שלא יכולות לקרות בקפיצה ממצב למצב. לכן יש כאן הרבה מאוד זמנים שקשורים יחד, ואנחנו נחכה בסבלנות עד שזה יתממש בנו. אבל עכשיו אנחנו כבר נמצאים בדרך שיוצאת למישור, ונראה איך הדברים האלה מתלבשים בעולם, ותהיה לפַנינו דרך פתוחה.
שאלה: אחרי הזעזוע שקיבלת כשרב"ש אמר לך על 20, 30 שנה, מה גרם לך להישאר בכל הכוח בהתמדה?
הייתה לי ברירה? מה יכולתי לעשות? הרגשתי שהייתי רוצה להפיל על העולם פצצת אטום, אבל אם אני נמצא בתהליך כזה, אז כנראה שזה תהליך באמת רציני, קשור לאמת, וכך הטבע מתנהג, כך הוא מפתח את הכול, לכן הסכמתי. המשכתי לבוא יום יום מרחובות, הייתי יוצא מהבית ברבע לשתיים בלילה כדי להגיע לשיעור בוקר, וכך זה היה יום יום. היו זמנים יפים, הייתי צעיר.
שאלה: כתוב בטקסט "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה". כשמגיעים מצבים מאוד קשים ובלתי נעימים, איך לחזור לשמוע את בעל הבית? מה הצעדים שעלינו לעשות?
להוריד קצת את האגו, להבין שלא אנחנו קובעים את הכול, וגם אם אני לא מסכים או כן מסכים, אני מקבל את כל תהליך התיקון כמו שהוא, מה שהבורא רוצה שיעשה עליי, ושכך יעבור עליי כל התיקון, זה מה שאני רוצה. ואני לא אקבע כאן שום דבר, כי איך אני אקבע, האם בשכל שלי, ברגש שלי, בחוסר הסבלנות שלי? איך אני אקבע את התהליך? רק להסכים מיום ליום עם זה שבכל רגע שעובר עליי אני רוצה להיות ביתר דבקות בקבוצה, ששום דבר שלא ישתנה, אלא רק להיות בדבקות בקבוצה, בחיבור עם הקבוצה, להיכנס אליהם עוד יותר, זה מה שאני רוצה. אם אני חושב כך, אז בטוח שאני אצליח.
תלמידה: יוצא שכל מה שהבורא עושה ומסיט אותנו מהדרך זה כדי שנחזור עוד יותר לתוך הקבוצה.
נכון.
שאלה: כמו שאנחנו רוצים לעבוד את בעל הבית שלנו היום, איזו גישה צריכה להיות לנו, יחס, כדי לגלות את הנקודות שעדיין חסרות לנו בחיבור?
אני חושב שלא נשארו לנו הרבה כי זה עניין קבוצתי. חלק גדול מהחברים שלנו מחוברים כבר בצורה טובה, חלק פחות, חלק לגמרי לא, אבל כל אחד בחלקו תומך באחר בחיבור הכללי. לכן נראה לי שאנחנו נמצאים במצב מתקדם ויפה מאוד, עלינו רק להוסיף ככל האפשר. כמו שבעל הסולם כותב על הגרומין, על העודפים, כלומר לא כמה אני נמשך אלא כמה אני יכול להוסיף למעלה מהכוח שלי, זה העיקר.
אני ראיתי אימהות שרוצות להאכיל את הילדים איך הן בודקות להם את הבטן עד כמה היא מלאה, עד כמה הילד התמלא מהמזון. אנחנו צריכים להבין שכל המטרה שלנו בחיבור בקבוצה היא עוד קצת, עוד יותר בכוח להיכנס לתוך החיבור בינינו, ונקווה שזה יקרה. בזה אנחנו עוזרים לעצמנו, לחברים, כך אנחנו מסדרים כוח כללי, שדה אשר ברכו ה', וזה עובד.
שאלה: אמרת שכוחות הטבע הם מאוזנים, כפי שאנחנו רואים שהטוב והרע מאוזנים ביניהם. כשיהיה שלום בעולם, האם לא תהיה בטבע שום סיבה שיהיה כוח רע בקשר בין בני האדם?
הכוח הרע יישאר, רק הוא יהיה מאוזן כדי להבליט ולהגדיל, לכבד ולהכתיר את הכוח הטוב, כך זה יעבוד. זה נקרא ש"הבורא יהיה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" - שם אחד זה כוח ההשפעה, ושמו אחד זה שכוח הקבלה יכנס ויתמוך בכוח ההשפעה. זה מה שיהיה ונקווה שנראה את זה בזמן הקרוב.
השינויים הגדולים שהיום קורים בעולם הם ממש שינויים דרסטיים, דרמטיים, מאוד מאוד מיוחדים. אני מאוד שמח שאנחנו נמצאים בזמן הזה וקיימים כאן, לכן נמשיך ונראה את סוף המעשה. סוף המעשה הוא שהטוב יתגלה ויחבר לעצמו בכוח את הרע.
שאלה: אם בלימוד יש לנו רק את הכוונה של בעל הבית ואנחנו מרגישים שאנחנו אורחים, מה אנחנו יכולים להוסיף לזה?
להתכלל בכוונה של בעל הבית, כי זו בעצם מטרת הקיום שלנו, לבצע את כוונות בעל הבית. זה הדבר הכי גדול שיכול להיות, זה בשפיץ של הבריאה. זה מה שאנחנו צריכים להיות. כמו שאתה לוקח את הילד הקטן ושם אותו על הכתף, מעלה אותו מעל הראש שלך, כך הבורא עושה איתנו.
תלמידה: אני רוצה להודות ל"בני ברוך" שאנחנו הכלי העולמי יכולים לישון כאן. אחרי הקורונה חשבתי שהדבר הזה כבר נגמר, גם להישאר לישון וגם להישאר בשיעורים, ועכשיו אני רוצה להודות לכל החברים כאן, יש כאן מרחב שבו הכוחות ממש מתאזנים. אין מקום אחר שבו יש כזה ויסות של דברים, וזה קורה כל כך מהר. אני מבקשת שאנחנו גם נתבונן במרחב הזה.
תודה לך.
שאלה: איזו עוד פעולה פנימית אנחנו יכולים לעשות חוץ מהחיבור כדי לצאת מהאגו שלנו, מהטבע שלנו, אל השדה אשר ברכו ה', אל הבורא האהוב שלנו?
אין אף פעולה ואף מטרה חוץ מהחיבור בינינו, אומנם גם את עושה הבורא, אבל בפעולה הזאת אנחנו יכולים להשתתף. בכל יתר הפעולות שלו אנחנו לא משתתפים הוא פשוט מבצע את מה שצריך.
שאלה: בכנס הזה אנחנו חווים עכשיו משהו מיוחד וייחודי שאף פעם לא הרגשנו, כל אחד מאיתנו מאבד את עצמו בתוך החברים. אני נמצא כאן עם 4 חברים מהעשירייה שלי. איך מעכשיו ואילך אנחנו יכולים להגביר את העוצמה של האמונה הזאת בבורא כך שנרגיש שהוא תמיד יהיה איתנו? אתה צודק, נצטרך לדבר על זה בשיעור הבא. בינתיים ישנה שאלה, איך אנחנו מתקדמים מהחיבור שהשגנו עכשיו בינינו כך שאנחנו יותר קרובים, יותר מחובקים ויותר נמצאים זה בתוך זה, לאן נגיע מהמצב הנוכחי? מה צריכה להיות הנקודה הבאה שלנו בדרך? צריך להיות גמר התיקון זו התוכנית. אנחנו נמצאים בדור האחרון שמסוגל, שמוכן ויקבל מלמעלה את כל ההכוונות לעליה האחרונה, אני מקווה שכך נעשה.
עוד מעט נסיים את השיעור תהיה ההפסקה שגם בה לא נפסיק לשאול את עצמנו לאן פנינו ואיך נגיע בכל זאת לסוף ההתפתחות שלנו? עלינו להבין שסוף ההתפתחות היא לא שכולנו נהיה כבר בדרגת 99.99%, אלא כל אחד כפי שהוא. כמו עדר גדול שעובר ממקום למקום, יש כאלה שהולכים בראש, יש כאלה שהולכים באמצע ויש כאלה שהולכים בסוף, אבל כולם הולכים. כך אנחנו הבורא רועה את הצאן וכך כולנו נעבור.
שאלה: אנחנו מרגישות עכשיו בעשירייה מצב מאוד מיוחד. קודם כל אנחנו מרגישות בצורה מאד שונה את החברים, את הקבוצה, את כל מי שנמצא כאן ואת מי שנמצא על המסכים. יש הבנה שמה שקורה עכשיו, מה שקרה אתמול ומה שקורה היום זה המאורע הכי חשוב שקורה כרגע בעולם. הידיעה הזו הביאה אותנו למסקנה שאנחנו מסוגלות להרגיש את כל העולם. האם אפשר לכלול את כל העולם כאן איתנו?
ודאי שכל העולם נמצא כאן בינינו, אנחנו מחבקים אותו מחזיקים אותו ונותנים את אותה צורת החיבור לכולו. לכן כדאי לנו לחשוב על יותר חיבור בינינו שבו נחזיק את העולם על ידינו, בידיים שלנו, בחיבור, בחיבוק בינינו ועל ידי כך העולם יבוא לתיקון.
בתאריך המיוחד שבו קיימנו את הכנס, אני לא חושב שאף אחד התכוון לכך, אבל, הפכנו את כיוון ההתפתחות של העולם לשלום, לחיבור וליציאה מהשנאה. אנחנו נגלה עד כמה הכוח שלנו יכול להיות הכוח הקובע והטוב, ולא שעמים ילחמו זה בזה בכוח הזרוע, אלא בכוח אהבת הלב וכך נחייב את כל בני העולם באהבה, זה ייראה בימים הקרובים.
תלמידה: עוד לפני תחילת הכנס שמענו ממך בשיעור שהכי חשוב לעשות את כל מה שבכוחך כדי לעזור לחבר להתחבר עם הבורא. אם כל העולם נמצא כרגע באמת בינינו, עם אותה השמחה והאהבה שכל אחד מרגיש בליבו, האם ההרגשה של השמחה והאהבה שאני מרגישה עכשיו בלב היא רק כדי שכל אדם בעולם ירגיש את אותה שמחה ואהבה, אני רוצה שהלב שלי יהיה כלי שבו אני נושאת מים למדבר?
כולנו מכירים את הלב שלך וכמה את מוכנה לעזור לכולם להגיע לחיבור, אני מכיר אותך כבר שנים. אני מבין שכך צריך להיות וכך יהיה, תודה.
שאלה: במסע שבו אנחנו נמצאים, אנחנו עוברים המון מצבים של אהבה בין כולנו, אבל אם אנחנו מאבדים את הקשר בינינו אפילו לרגע אז אנחנו נמצאים במצב של שנאה. איך אנחנו יכולים לנהל נכון את הרגשות? הרגשות הם אומנם רגעים בהם אנחנו מתעוררים אבל הם מותירים אותנו במצב נפשי, ואנחנו רק רוצים להרגיש את האהבה עבור החברים. איך כולנו נהפוך ליותר חשופים, ליותר פגיעים ונרגיש את האהבה הזו כלפי כולם?
אני לא יכול להסביר לך זאת, זה תלוי בהרגשת הלב. אם נחבר את הלבבות זה יזרום ללב, וכך נרגיש ללא מילים, ללא מעברים וללא שום הסברים אלא פשוט נחבר לב ללב. אין לי יותר מה להגיד, כל היתר תלוי בהצלחה שלנו.
שאלה: אמרת שהדרך היחידה להתעלות על התנגדות היא חיבור. אם הבורא מגלה לחבר מאיזה רצון או איזו תמונה שמציגים שינוי מבני בחברה, ומספר חברים אינם מסכימים איתו למרות שהם רוצים להתבטל מול הבורא, האם הביטול לטובת החברה צריך להיות הביטול של הקבוצה כלפי החבר או של החבר כלפי הקבוצה, מי צריך להתבטל בפני מי?
האמת שלא צריכים כאן שום ביטול, אלא צריכה להיות הבנה והסכמה שכולנו נכללים יחד. יחד זה שכל אחד הולך לקראת האחר אבל בינתיים ודאי שכל אחד חייב לבטל את עצמו כלפי הקבוצה. כמו שרב"ש כותב במאמרי הקבוצה, שאנחנו חייבים להכניע את עצמנו כלפי הקבוצה ופשוט למסור את עצמנו לידיים שלהם - אני סוגר עיניים ונכנס לתוך הקבוצה, כמו כניסה לשדה מוקשים, אבל זה מה שאני חייב לעשות כדי להרגיש מהו שדה רוחני.
זה מאוד חשוב. אני אף פעם לא אצא מהאגו שלי ומהטבע שלי, אם אני לא אסגור עיניים ואלך כך אחריהם. זה לא יקרה בצורה אחרת כי האגו שלי יסובב אותי בכל מיני סיבובים אלא אני חייב להיות ממש למעלה מהדעת ולמעלה מהאגו שלי. לסגור עיניים למה שאני רואה וללכת בעיניים שלהם, במה שהם הולכים, וכך כל אחד. כשכולנו בעשירייה עושים זאת, אנחנו מגלים את מרכז הבריאה ובו נמצא הבורא שאומר " איפה אתם, כמה אני יכול לחכות לכם".
שאלה: אני מתרגם עבור הכלי האיטלקי, וכשאני שומע שאלה מחבר מסוים מקבוצת פתח תקווה אני מתחיל להזיע, המהירות גוברת והניגודים גוברים. אבל אני גם שם לב שתשומת הלב שלי גוברת, כי אני צריך לתרגם זאת הרבה יותר טוב. אני גם מבין שאלו אותן השאלות שיש לי, לא כשאנחנו ביחד אלא כשאני נמצא בחיים הרגילים, ביום יום, ואז אני אומר לעצמי "הנה חבר וותיק ששואל את אותן שאלות שיש לי בתור מתחיל".
הוא הופך להיות עבורי דוגמה לסבלנות ולהתמדה. אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין נמצא בדרך ועדיין שואל את אותן השאלות. ואני, גם אני רוצה להפוך להיות כזה ואני מקווה שיום אחד הבורא ייתן לי את זה. אני רוצה להפוך להיות לדוגמה עבור אחד החברים כדי שאוכל לעזור לו. איך אנחנו יכולים להבין האם השאלות שלנו יכולות להיות לעזר, יכולות לעזור לחברים?
אין שאלות שלא עוזרות, בצורה חיובית או בצורה שלילית. אבל אין צורות שליליות, אלא הכול נועד לבירורים. לכן כמו שכותב בעל הסולם ואחר כך גם כותב על כך רב"ש, הכול מגיע משאלות ותשובות, כך אנחנו מתקדמים, לכן לא להתבייש לשאול והחבר ששואל הוא דוגמה טובה לכך.
שאלה: אני מתרגשת מאוד, זו הפעם הראשונה שאני בכנס פיזי, והפעם הראשונה שאני שואלת שאלה. השאלה הזאת מאוד חשובה לי, והיא מאוד חשובה לעשירייה שלי, שנמצאת באוקראינה. אתמול בכנס ברגע מסוים הפסקתי להרגיש את הזמן. לא הרגשתי את עצמי, הייתי כמו חלק משלם. אבל אז התעורר בי פחד, פחד אגואיסטי, פחד להיעלם. איך להתייחס נכון לפחד הזה?
זו הרגשה מאוד מיוחדת. אני מרגיש עכשיו את מה שאת הרגשת, וזאת הרגשה מאוד מיוחדת. זה כבר התנתקות מקרית, זמנית, מאוד קצרה מהאגו שלך. יבואו עוד כאלה הרגשות ואז תשתוקקי להיות בהן. אין מה לפחד, יש לנו בעל הבית, מדריך, קובע, שהוא העליון, ולכן כל מה שאנחנו נעבור, אנחנו נעבור תחת ידו. תצליחי, תמשיכי, שיהיו לך הרבה מצבים כאלה.
שאלה: איך לחזק את הלבבות שלנו, כדי שיהיה בלתי אפשרי להרוס את קירות בית המקדש, ולהחזיק את כולם בחיבור הזה?
זה רק על ידי המאמץ שלנו. אחרי שבירות ותיקונים, שבירות ותיקונים, אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצב שבונים את קירות הבית על כך חזקים, עד שהם כבר לא יכולים להתנפץ ולהישבר. נקווה שעשינו את כל התיקונים האלו ושעכשיו אנחנו מגיעים לתיקון האחרון. לכן מתוך עמקי הלב שלנו, אם אנחנו מגיעים עכשיו לחיבור, החיבור הזה הוא כנקודת ההלחמה המרכזית והאחרונה שחייבת להקים את הבית שלנו. זה נקרא בית המקדש, בית של אהבה, ואין יותר מצב שהוא יכול להישבר. לכן אני גם רואה בכל המלחמה הזאת שמתרחשת עכשיו בעולם, שכל הדברים האלה מסמלים לנו את סוף התיקונים, גילוי הרע האחרון.
שאלה: נתת לנו פעם תרגיל של התכווצות והתרחבות בעשירייה. איך לבצע את התרגיל הזה בצורה האפקטיבית והיעילה ביותר, בזמן שנשאר לנו בכנס?
לפתוח את הלב לכולם. אני רוצה שכולם יכנסו לתוך לבי, וכל אחד יישאר שם ולא יצא משם. זה מה שאני רוצה.
שאלה: תודה על קבלת הפנים החמה, זו באמת הרגשה שהגענו לבית של אבא, ורואים את כל האחים והאחיות.
קודם כל תודה רבה שאתם מרגישים את הבית הזה כבית של אבא, שזה הבית שלכם. כשאנחנו באים להורים, אז אנחנו באים לבית שלנו, ולכן זה מאוד נעים לשמוע, ולהרגיש שזה כך. אני מקווה שאנחנו נעשה כאן עוד ועוד כאלה מפגשים, כנסים. אפילו נשפץ את המקום הזה שיכנסו בו עוד יותר חברים שלנו. נעשה כאן את כל האספות והסעודות וערבי חברים. מתי שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים, הכול אפשר לעשות.
אני שמח מאוד שאתם שמחים להיות כאן, שאתם מרגישים שהקירות האלה מחממים אתכם, מחזיקים אתכם, שהם בנויים בשבילכם. אני סיפרתי לכם אתמול איך הסתובבתי כאן בזמן הפנדמיה, שכל הבניין, בכל הקומות שלו, היה ריק לגמרי, שממה, ועד כמה זה היה נורא, הרגשה נוראית. ועכשיו אני רואה את כולם יושבים עד אפס מקום ממש. אנשים אפילו יושבים מחוץ לאולם הזה, נמצאים בחוץ. אנחנו נעשה הכול כדי לכלול את כולכם מתי שאתם תרצו. זה מה ששייך לבית הזה, זה בית של כולנו. אנחנו גם בנינו אותו, קנינו אותו בכסף של כולם, ולכן הוא שלכם.
תלמידה: איך לפתח בתוכנו רגישות לבורא בכל רגע? איך לשמוע אותו כל הזמן ואיך להבדיל את הקול של הבורא מקול השכל והאגו?
מספר פעמים מדובר על כך בתורה, בזוהר, שקול הבורא נמצא בין העצים, בכל העולם, מאיפה שהוא מגיע. אנחנו צריכים לשמוע אותו. אם אני רוצה לשמוע את הבורא, אז אני צריך לשמוע את כולם, אני צריך לשמוע את החברים. וכשהם מגיעים לאוזן שלי, ללב שלי, אז אני שומע את הבורא. לא מה שנכנס לאוזן אלא מה שמהאוזן נכנס ללב, שם כבר מתלבש הבורא. זה משהו מאוד יפה, נדיר, כך אנחנו מגיעים לשמיעת הבורא. כאילו איך יכול להיות? אבל בלב הוא כבר נשמע.
שאלה: איזה סוג כוונה אני אצטרך לשמור כדי לעזור לחברים שהם יישארו בדרך?
אני פשוט ארצה שהם יחזרו לקבוצה ויהיו מחוברים בלב של הקבוצה, וכולנו נעבוד יחד על תיקון העולם. מדינת טורקיה עברה משבר מאוד קשה והוא עדין לא נגמר, לצערנו יכולות להיות עוד ועוד תופעות. אני מאוד מקווה שבחיבור בינינו, בהתקרבות בינינו, גם סביב הקבוצה הטורקית, אנחנו נחזק את אותן הצורות בתוך כדור הארץ האחראיות על הזעזועים הגדולים האלה, שבינתיים אלו זעזועים רק בדומם, שלא יעלו לדרגת הצומח, החי ואפילו המדבר.
אנחנו צריכים להשתדל לעזור כולנו לכולנו כך שנהיה חזקים, ועל אף שיש כל מיני זעזועים ורוחות וכל מיני דברים, אנחנו עומדים ולא נותנים להם לשנות אותנו. אנחנו צריכים רק להיות יותר ויותר מחוברים. מה שאנחנו מרגישים בתופעות האלה זה שחסר לנו כוח שמחזיק אותנו יחד. אנחנו ניתן לכם את הכוח הזה, כולנו.
שאלה: איך לחיות בעולם החיצוני כאשר כאן מתרחשים שינויים בתוך האדם שלא מתאימים למה שקורה בחוץ?
העולם עכשיו עובר זעזוע מאוד חזק גם בצורה גשמית, גם מבחינה רוחנית, גם בזה שהוא הורס את היחס שלו לעצמו ולאנושות. אני חושב שכתוצאה מזה מהר מאוד נגיע למסגרת חדשה של יחסים נכונים בינינו. אני מקווה מאוד שבסך הכול יתיישרו אותם היחסים שעכשיו עדיין רוצים בכוחות שלהם לקבוע בעולם. אני חושב שזה מהר יסתדר. נראה לי שהשנה כבר נראה את הכול פחות או יותר מסודר לכיוון התיקון בכל המדינות, באוקראינה, ברוסיה, בסין, באמריקה, ובעוד מדינות. גם בישראל לא חסר לנו כדי שיהיו תיקונים. זה יבוא.
שאלה: איך אנחנו יכולים להתקדם מהמצב הנוכחי של החיבור בתוך העשירייה?
אנחנו עכשיו גם עשירייה, כולנו יחד זו עשירייה. אין לי יותר בעולם חוץ מעשירייה אחת, ממבנה אחד, שהוא המבנה של אדם הראשון, כך זה נקרא. ולכן אני מאוד מקווה שאנחנו נשמור על המבנה הזה, וככל שיתחברו אלינו, אז יהיה עוד יותר ועוד יותר, כמו כל החברים שלנו שאנחנו רואים עכשיו שנמצאים אי שם בכל מיני מקומות בעולם, וזו באמת תמיכה גדולה, עזרה גדולה לנו כאן. אין לי מה להוסיף. אנחנו כוח גדול, אדיר, מרכזי, אנחנו כוח שסביבו מתרכז כל הכוח האנושי. אנחנו נראה עד כמה כל הזמן נהיה מנוגדים לתהליך שהאנושות עוברת, ולעומת זאת עד כמה נהיה יחד איתם. לכן נחשוב רק על החיבור בינינו, ושאנחנו צריכים להיות מוכנים לחיבור תחת שליטת הבורא.
שאלה: הרגע אמרת את המילה חיבור, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שנראה אותך כאן בריא לחלוטין? מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?
בשבילי? רק חיבור.
תלמיד: מה חסר בחיבור שלנו?
חסר בחיבור רק חיבור.
שאלה: האם אפשר לדרוש מהבורא? ומה עלינו לדרוש עכשיו מהבורא כולנו יחד בכנס?
מהבורא אנחנו יכולים לדרוש רק דבר אחד, חיבור בינינו, שניכנס לאותה מסגרת, לאותו פורמט כמו אדם הראשון, כמו כלי אחד, עשר ספירות, יותר מזה לא צריכים. אם אנחנו מגיעים למצב כזה, אז אנחנו מגיעים לגמר התיקון. כל כוחות הטבע בכל הגלקסיות, בכל המצבים, הכול יירגע וייכנס לאיזון, ויהיו שקט ושלום בכל המציאות, בכל העולם. זה מה שאנחנו צריכים לדרוש מהבורא.
אני מאוד מודה לחברים שלנו במיוחד מאוקראינה שנמצאת תחת הפגזות ובמצב קשה, שבכל זאת מצאו כוחות והזדמנויות לבוא לכאן לכנס. תודה רבה לכם.
שאלה: איך להכיל את כול מה שלמדנו עכשיו? מה עושים עם זה?
אנחנו מכילים את זה בקלות כי זה נכלל כבר בכלי הכללי שלנו, ואין לנו שום בעיה לכלול את הכול, לחבר את כולם. אני בטוח שכול זה יתכלל ויעבור מהר בצורה נכונה.
אני גם רוצה להודות לכלי הטורקי, ואני מאוד מקווה שמכאן והלאה נעבור לפסים יותר חלקים, יותר טובים, יותר עדינים, שהבורא לא יטפל בנו בצורות כל כך חדות, ונראה את טוב העולם שמגיע אלינו בעליה יפה.
(סוף השיעור)