שיעור בוקר 23.03.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה"

שמענו מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם" השייך לפי הפסוק למסכת "סנהדרין" "מהו, שהעולם נברא בשביל תורה". כתוב, העולם נברא בשביל תורה, העולם נברא בשביל ישראל, העולם נברא. הקדוש ברוך הוא אומר "לי ולשמי". למי הוא נברא? העולם נברא בשביל הנבראים, רק הנבראים נקראים אלו שרוצים להיות בדרגת הבורא, מי שמשתוקק להיות בדרגת הבורא הוא רוצה להיות נברא. ההשתוקקות הזאת, הרצון הזה, בנברא הוא נקרא נברא, וללא הרצון הזה כל יתר הרצונות לא נקראים אצלנו נבראים, כי הם שייכים לבורא, הבורא נותן אותם.

יש לנו תרי"ג רצונות, אבל בבהמות, בצמחים יש רצונות אחרים, באדם יש תרי"ג רצונות, והם לא שייכים לנברא, הבורא ברא אותם, הם הרצונות שבתוכנו. זה שאנחנו יכולים על הרצונות האלו להרכיב כוונה בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שעל ידי הכוונה הזאת אנחנו רוצים להידמות לבורא, הכוונה הזאת נקראת "נברא". זאת אומרת, הנברא נקרא על שם הכוונה שרוכש על ידי היגיעה שלו כלפי הבורא. זה לא מה שהבורא נותן, זה מה שהנברא רוכש.

ואיך רוכשים את הכוונות האלה? אומרים, רצונות לא משתנים אלא זה על ידי מאור התורה, "מאור התורה מחזירו למוטב". מה זאת אומרת? יש השפעה כללית שנקראת "אני ה'", זו ההשפעה הפנימית ביותר. היותר חיצונית מזה, זאת השפעה שנקראת "תורה". והאור הכללי של התורה שמשפיע על הרצון לקבל, הוא מוסיף לרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, משנה את הכוונה מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. ואז הרצון לקבל שנקרא "אומות העולם" הופך להיות לישראל, זאת אומרת הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע הופכת את הרצון לקבל, מדרגת אומות העולם, לדרגת ישראל.

ויוצא, שהכלי שלנו הוא תרי"ג רצונות, ואת הרצונות שלנו האלו אנחנו צריכים לתקן על ידי תרי"ג כוונות. ואז בכל רצון ורצון נכנס האור השייך לאותו רצון. קודם הרצונות מיתקנים על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", אחרי שהרצונות מתוקנים בכוונה בעל מנת להשפיע, יש אור יותר פנימי שנכנס בהם שנקרא אני ה'.

כך משיגים את השמות הקדושים, בכל רצון ורצון מרגישים את הבורא באופן אחר, שזה נקרא "השגת השמות הקדושים". אז יש לנו תרי"ג השמות הקדושים שמפתחים לנו את השם הכללי הטוב והמיטיב.

והמצב הזה נקרא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא". "ישראל" זה נקרא הכלי שכלול תרי"ג איברים, תרי"ג רצונות, "אורייתא" זה האור שתיקן את הכלים האלה, נתן להם כוונה בעל מנת להשפיע או כוונה בעל מנת להשפיע בעצמה, ו"קודשא בריך הוא", זה אור עוד יותר פנימי שאז נכנס לתוך הכלי המתוקן בכוונה על מנת להשפיע. "חד הם" שהכול הופך להיות לאחד. זה בעצם הנושא של המאמר.

תלמיד: למה הבורא נקרא טוב ומיטיב?

אתה יודע זאת באמת שאלה. אף אחד לא יודע על זה. אתה מסכים שהוא טוב ומיטיב?

תלמיד: כן, כך כתוב.

כן? כל כך טוב לך? כך כתוב. כתובים הרבה דברים, אבל אתה מסכים איתם? סתם כך להסכים? זאת אומרת "מה שלא נשיג לא נדע בשם", זאת אומרת לפני שיש מישהו בעולם שמשיג את הבורא ואומר שהוא השיג את הבורא כטוב ומיטיב ושזה השם הכי גבוה שיכול להיות, אז אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר. וגם כשמישהו השיג אני יכול להאמין בזה, ככה באמונה, זאת אומרת מה שהוא אומר כנראה שהוא כן הרגיש את זה, הוא לא משקר לי. ואני יכול להישאר בספק, מאיפה, מה הוא יודע, מה פתאום. אולי סתם נראה לו שיש לו חיים טובים, הוא חושב שזה ככה.

לפני שמשיגים לא יודעים כלום. ובהחלט לפני הנבראים היו כאלה כמו מקובלים שמתוכם הרגישו שיש חוץ מהעולם הזה, ספירה יותר עליונה, מימד יותר חיצוני, ושם יש כוח יחיד ומיוחד. אחרי שהם חקרו וראו שיש הרבה כוחות, בסופו של דבר הם שייכו את זה למחשבת הבריאה ואפילו השיגו שזה רצונו של הכוח הזה - להיטיב לנו, לנבראים. לפני שהם השיגו את כל הדברים האלה, גם הם לא ידעו כלום ואף אחד בעולם לא ידע. אנשים רצו לצוד איזו חיה, חיו במערות, או כבר היו חקלאים או התפתחו בתעשייה. מי ידע שזה ככה? רק מתוך זה שהיו משיגים.

אז האנשים האלה השיגו את הדרגה הגבוהה ביותר שהם היו יכולים להשיג. אולי יש דרגות עוד יותר גבוהות, אנחנו לא יודעים. הכול מתוך מחקר, אין שום דבר כאן שהוא סתם כך, שנוחת עליך ספר מהשמיים. אלא על ידי היגיעה, כשאתה משתוקק לגלות את הבורא, בא מלמעלה כוח שנקרא מאור המחזיר למוטב, הוא מכשיר לך את הכלים, זאת אומרת תכונות פנימיות, שבהן אתה מתחיל להרגיש משהו עליון. ומה שאתה מרגיש אתה כבר חי עם זה, ואותם הדברים נקראים גילוי הבורא לנברא.

אלפי אנשים במשך אלפי דורות השיגו את כל הדברים האלה הנמצאים למעלה מהממד שלנו, ממה שאנחנו מרגישים, כתבו את זה בכל מיני ספרים, ומזה נעשתה חכמת הקבלה, זאת אומרת מדע על הבורא, איך לגלות אותו. ובסך הכול מה שהם כולם משיגים, הם משיגים שהוא ברא אותנו כדי שיהיה לנו טוב, שיהיה, בעתיד. הוא טוב ומיטיב, ואם אנחנו משיגים אותו, אם אנחנו דבוקים אליו, אם אנחנו דומים, שווים לו, אז גם אנחנו נמצאים באותה דרגה שנקראת טוב ומיטיב, בדרגה שלו. פחות מהדרגה הזאת, זה כבר פחות מטוב ומיטיב, וככל שזה רחוק ממנו יותר, אז זה פחות ופחות טוב ומיטיב.

יש לנו הכול רק מהשגת בני האדם. מה זו חכמת הקבלה? גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה, זו ההגדרה של בעל הסולם. אז מה שאנחנו משיגים בעולם הזה כשחיים בגוף, עם המשפחה, עם כל הבעיות, עם כל הצרות, ומכך שמשיגים את הבורא, אז ההשגה הזאת, ההרגשה הזאת, כול מה שאנחנו לומדים מזה, נקראת חכמת הקבלה. זה לא שהביאו לנו את זה מלמעלה בתוך איזה ספר, או מישהו עלה על ההר ושמע שם בין הרעמים והברקים. זה כמו שבעל הסולם כותב לפי ההגדרה, "גילוי אלהותו יתברך לנבראיו בעולם הזה".

תלמיד: הוא כותב במאמר, שטוב זה שהוא גילה על עצמו שזה עושה לו טוב, ומיטיב גם לאחרים, מאיפה הוא יודע מה לאחרים?

שאלה מאוד יפה. מי שמשיג את הבורא, על עצמו הוא יכול להגיד, "הבורא עשה לי טוב, הוא קירב אותי אליו, עשה לי ממש כל טוב, טוב לי בחיים האלו עכשיו". מאיפה אני יודע שהוא גם עושה את זה לאחרים?

ככל שאדם עולה במדרגות השגת הבורא, כשהוא נמצא במדרגות יותר גבוהות, הוא רואה שם תמונה עתידית, שבה כל בני העולם צריכים לעלות לדרגות האלו ולהתכלל בהשגת הבורא ובטוב ומיטיב הזה. עד כדי כך, שרבי שמעון אומר, שכל ישראל, ורבי אלעזר בנו אומר, שכל העולם צריך להשיג את הדרגה הזאת. מאיפה הוא יודע? כי הוא מרגיש שבגמר התיקון הכללי כל בני האדם, כל הנבראים, יתכללו לתוך השם הזה הטוב והמיטיב. זה רק מתוך ההשגה.

המצב הזה הוא מצב קבוע שקיים, אלא אתה שנע במדרגות האלו מעלה מטה, רואה בכל מדרגה ומדרגה מה קורה איתך ועם כל העולם. במדרגה שאתה נמצא עכשיו, אתה רואה את עצמך ואת כל העולם בצורה "טוב לי מותי מחיי". במדרגה יותר גבוהה, כשאתה עובר את המחסום, אתה רואה את עצמך ואת כל העולם איך הם כבר מתחילים להיות כלולים בתוך הבורא עוד יותר ועוד יותר.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר לנו ארבע מדרגות כשאדם עולה לקראת מטרת הבריאה. הוא אומר ששתי מדרגות הן הסתר כפול והסתר פשוט, רגיל, זה לפני המחסום. ושתי מדרגות מעל למחסום הן השגת שכר ועונש ואהבה נצחית. הוא אומר שמעל למחסום, כשאדם מתחיל לעלות במדרגות, הוא משיג קודם את צער הציבור, עד כמה הוא כבר שרוי בטוב, ואילו כל הציבור עדיין נמצא ברע מפני שלא משיג בפועל לעומת מה שהוא צריך להשיג באותה מדרגה.

נניח שאני נמצא במדרגה מאה, אז אני נמצא במדרגה מאה ומשיג את הבורא כטוב ומיטיב במדרגה מאה, לא במלואה, אבל בכל זאת במשהו שזה כבר התקשרות וגילוי. ואני גם רואה מה משיגים במדרגת מאה בכללות כל הנבראים, כמוני פחות או יותר, איך היינו חיים אם כולם היו בדרגה מאה. לעומת זאת אני מרגיש אותם איך הם נמצאים היום בפועל בדרגת הסתר כפול או אפילו פחות מהסתר כפול, כמו בהמות.

מהפרש המדרגות יש לי צער, זה נקרא "צער הציבור". אדם רוכש את צער הציבור, ומצטער למה אין לכולם דבר כזה. יש בזה גם צער השכינה, שהבורא מצטער, וגם בני האדם הפשוטים האלה מצטערים. כשהוא רכש את הכלים האלו מצער, אז על ידם הוא יכול עוד יותר לעלות ועוד להיטיב לאחרים, ואז הוא זוכה לנחמת הציבור. הוא גם עולה למדרגות כאלו איפה שהוא רואה את העתיד של כולם, עד כמה כולם בסופו של דבר נכנסים להשגת הטוב ומיטיב.

תלמיד: איך הוא מיטיב לאחרים במדרגה הזאת?

להיטיב לאחרים זה רק בזה שתעזור להם במעשים שלך גם להשיג את המדרגות האלו. לא ללכת בדרך בעיתו, אלא בדרך אחישנה.

כאן יש שני דברים, שני אופני עבודה. בזה שאני בעצמי עובד עם הבורא בעל מנת להשפיע, בזה אני כולל את עצמי בכל הכלי הכללי, כלומר כשאני מתקן את החלק שלי, אז אני מתקן גם את ההתכללות שלי בכל יתר הנבראים, זה מבחינה רוחנית. אני נכלל בכלי הכללי באדם הראשון כחלק המתוקן יותר, ואני עושה את זה על מנת להשפיע בחלק המתוקן שלי לכל הכלים, כלומר לגרום לכל יתר הנשמות שאני נכלל בהן "לחזור בתשובה" מה שנקרא, זה בדרגה הרוחנית. ובדרגה הגשמית אני כותב ספרי קבלה, אני נותן הרצאות בכמה שיותר קבוצות וכן הלאה, ובזה אני גם מקרב את בני האדם מהמדרגה החיצונית שלהם לאותה המטרה.

זה הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות בעולם הזה, וזו באמת ההטבה היחידה שאפשר לעשות לאדם. כי הגוף בכל זאת מת, ומה שתעשה לגופים זה ... אלא אם אתה עושה לגופים טוב לצורך התקדמות רוחנית, שבזה אתה עוזר לאדם להתקדמות רוחנית, אז זה משהו אחר, אבל לא סתם לצורך הגופים. גם הבורא לא מתחשב בגופים בלבד, אף פעם.

תלמיד: האם בחינת טוב ומיטיב שמשיגים בכל דרגה, זה קשור לאיזה כוח או שזה משהו אחר לגמרי, איפה מתבטאת היכולת הזו?

דרגת הטוב ומיטיב היא דרגת הבורא עצמו, זאת אומרת זה הסטאטוס שלו.

אנחנו אומרים שהוא ברא את העולם כדי להיטיב לנבראיו, שהוא טוב ורוצה להיטיב לנבראיו. אז אם אתה רוצה להשיג את ה"להיטיב" הזה, להגיע למטרה שהוא ברא אותך כדי להיטיב לך, אז אתה צריך להגיע לדרגה שלו, ושם אתה מגלה את ה-להיטיב, לא לפני זה. לפני זה יש לך מדרגות פחות מזה, אבל לא במידה שהוא מלכתחילה קבע.

תלמיד: איפה נמצאת הדרגה הזאת?

הדרגה הזו היא הדרגה האחרונה של גמר התיקון. כמו שרב"ש הסביר במאמר לגבי תיקון הכלים, הכלים שלנו נקראים ישראל, ישר-אל, זאת אומרת זה לא הרצון לקבל, זו הכוונה בעל מנת להשפיע, והנשמה שלנו כוללת תרי"ג רצונות. אם על כל רצון אנחנו משנים את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, אז אנחנו הופכים להיות מאומות העולם לעם ישראל, ששייך לו.

לתקן את זה אפשר על ידי המאור המחזיר למוטב, שיש אז כלפי כל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות את המאור שלו שמחזיר את הרצון הזה למוטב, מרכיב עליו כוונה בעל מנת להשפיע. ובסך הכול, כל המאורות האלה שמחזירים את כל הרצונות האלה לקבל למוטב, זה נקרא תורה, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", ובתוך התורה, כבר נסתר הבורא בעצמו. אז אם אחרי התיקונים של התורה אנחנו מגיעים אליו, אנחנו נכללים באותה דרגה שנקראת "טוב ומיטיב".

תלמיד: איך האדם המתחיל בודק שהוא מתעסק ממש בתורה ולא באשליות?

אם אדם משיג את האלוהות, מאיפה הוא יודע שהוא משיג את האלוהות ולא נמצא באיזו אשליה? שאלה טובה. שמעתי הרבה אנשים שהגיעו אלי ואמרו "אני כבר נמצא באין סוף". אחרי חודש התברר לו שלא בדיוק, אבל יש כאלה שנראה להם.

יש גם תקופות אצל האדם המתחיל שהוא בהחלט מרגיש שכביכול הוא כבר מתוקן. אבל זה ממש בהתחלה, אלה אשליות שנותנים לאדם כדי שיראה בין טוב לרע, בין אור לחושך קצת, לשם זה נותנים לו את כל הדברים הללו.

איך המקובל יודע שהוא לא נמצא באשליה? הוא יודע את זה. אבל אנחנו לא יודעים, מפני שאנחנו נמצאים רק בסוג אחד של כלים, ברצון לקבל בלבד. אז ככל שאני בודק ורואה את עצמי, תמיד אצלי זה פחות רצון לקבל או יותר רצון לקבל. קצת פחות רצון לקבל זה נקרא אצלי "טוב", כבר משפיע, לעומת רצון לקבל יותר גדול שנקרא "רע", מקבל.

אנחנו אומרים, הוא אגואיסט והשני לא, השני מלאך. גם לא, אבל איכשהו, אולי מן הטבע הוא לא רוצה כלום או אולי תיקן את עצמו קצת, או הסתיר את עצמו. אבל כולנו באותו רצון לקבל, רק בצד אחד של כל הבריאה למטה ממחסום, ולכן אנחנו לא מסוגלים למדוד, אין לנו אור וחושך, יש לנו רק חושך, ובתוך החושך קצת פחות אולי, או קצת יותר חושך, בהרגשה שלנו. לכן המדידות שלנו הן לא מדידות. בגלל זה אנחנו לא מסוגלים לצערנו לקבוע כלום, עד כדי כך שבכלל לא מבינים שיש עוד משהו אחר.

מי שעובר את המחסום, יש לו שני קווים, ימין ושמאל. יש לו על מנת לקבל ועל מנת להשפיע ואז יש לו כלי מדידה ברורים מאוד. עד כדי כך שהוא כל הזמן לומד את עצמו, ובתוך עצמו הוא מגלה את הבורא. אז הוא לומד את הבחינות שלו, שורש, א', ב, ג', ד', באיזו בחינה הוא נמצא, באיזה מקום הוא נמצא, באיזו צורה הוא צריך לתקן את עצמו, עם אילו כלים, עם אילו אורות, כל הדברים.

בסך הכול ההשגה זה השלב האחרון של ההבנה. כלומר, אחרי שאתה מבין את היוצרות וממה אתה מורכב, מה בכל התרכובת שלך מתלבש, רק אחרי כל זה, אתה הולך לעשות משהו עם מצבך. לכן האדם שכבר נמצא במדרגות מעל המחסום, לא טועה. הוא לא נמצא באשליה, יש לו ממש כלים משני הצדדים.

ואצלנו, כל עוד לא עוברים את המחסום, אפילו לא מרגישים שנמצאים באשליה. כמו שכתוב "היינו כחולמים". אז אנחנו מבקרים את המצב שלפני המחסום שבו אנחנו ממש נמצאים בהיסח דעת, אין לנו שכל, אין לנו ראיה, כמו חולמים, כמו בחלום. אתה קצת נושם, קצת חי, לשם העתיד שאתה תתעורר.

תלמיד: כתוב פה שהגוף מתנגד מאוד כשהאדם מתחיל ממש להתעסק בדרך. האם זה סימן?

זה שהגוף מתנגד זה כבר סימן שהאדם איכשהו משתדל לעשות משהו, אבל צריך לראות מה נקרא שהגוף מתנגד. אם אני צריך לקום בחמש בבוקר לעבודה, ללכת לאיזה משרד או מפעל, אז הגוף גם מתנגד. אם אני רוצה סתם לעשות איזו פעולה, אפילו ללכת לסופר לקנות לי אוכל, אז אני רוצה שהאוכל כבר יהיה מוכן לפניי, ואפילו לעשות תנועה עם היד מהשולחן לפה זו גם עבודה. כלומר, הגוף שלנו רוצה להיות במנוחה מוחלטת.

לכן כשאתה מרגיש קושי לזוז זה לא נקרא שאתה כבר עושה עבודת ה'. אבל אתה כן עושה עבודת ה', רק בדרגה שכל העולם עושה, שכל העולם כך מתנהג, גם צמחים, גם חיות וגם בני אדם. על ידי ייסורים כאלו, שהם צריכים בכל זאת להחזיק את עצמם בחיים, הכוח להיות בחיים, הרצון להיות בחיים מחייב אותם לעשות איזו יגיעה. הרצון להיות בחיים זה אור, קצת אור שמושך אותם, להיות קשור אליו, ולשם זה הם מוכנים להתייגע. לכן בכל זאת זו עבודה, אבל זו לא עבודת ה', היא לא מכוונת לה', זו הצורה שבה כל העולם מתקדם בינתיים.

תלמיד: רב"ש אומר שכל אדם שרוצה לתקן את עצמו מתקן גם נשמות הנבדלות ממנו, או מזרז את ההתקדמות שלהן. למעשה יש פה אינטרנט קוסמי, רוחני כזה. השאלה שלי היא לא ההתעסקות הזאת, אלא האם כמו שאני מקדם את עצמי לקראת התיקון כך הנשמות האחרות שלא מתקדמות יכולות לעכב אותי?

אתה שואל על הקשר הכללי בין הנשמות בתהליך הכללי של התיקון. לא כל כך קשה לתאר זאת לעצמנו. אנחנו שייכים לאותו גוף שנקרא "אדם הראשון", זה עשר ספירות, שכל ספירה וספירה מורכבת גם מעשר, וגם מעשר, ממש מבנה מושלם כזה. המבנה הזה לא משתנה, לא לפני שהאדם עשה חטא כביכול, ולא אחרי שעשה חטא ונפל מהמדרגות, וכן הלאה.

זאת אומרת כל האיברים שבגוף נמצאים במקומם, כולם פועלים, פעילים, כולם מקושרים ביניהם, אלא אנחנו צריכים להחזיר את כל הפעילות הזאת, או ניתן לתאר זאת, שאנחנו צריכים להחזיר את כל הפעילות של כל איבר וכל תא וכל קשר ביניהם, כמו שעליו להיות בעל מנת להשפיע.

אני הייתי מתאר את זה בצורה אחרת, שיש מבנה כזה כמו אדם הראשון שנמצא בדבקות בבורא המושלם ביותר, ואנחנו כהעתקה ממנו נמצאים במצב כמו שנמצאים, לגמרי מנותקים, ולגמרי לא מחוברים, ולגמרי ממש לא בסדר, וכל אחד ואחד צריך להחזיר את עצמו לאותה נקודה שהוא ממנה. נגיד שאני מאיזו עצם שבכתף דאדם הראשון, שזה נניח ספירה של חכמה של כתר, משהו דמשהו דמשהו, אני שייך לזה. אז על ידי התיקונים שלי אני כביכול מחזיר את עצמי לאותה נקודת הדבקות איפה שאני שם נמצא.

כשאני חוזר ממצבי הנוכחי בחזרה למצב המושלם הזה, מלהיות העתק בצורה הנמוכה ביותר לאוריגינל הזה שנמצא בדבקות בבורא, מה אני רוכש בזה? אני רוכש בזה הרגשה של כל הגוף, אני הופך להיות מנקודה לגוף הכללי, ואז אני משיג את הבורא בכללות. מפני שאני מתקשר עם כל יתר החלקים, אז אני הופך להיות במקום איבר פרטי ממש כמו כל המבנה הזה של אדם הראשון.

וודאי כשאני עושה את החזרה שלי, אז אני כאילו צריך לצרף לעצמי את כל הגוף הזה של אדם הראשון. אני נקרא אז השורש, הגרעין, שסביבו כל הגוף הזה נאסף, נבנה כביכול, מתחבר, ואני עושה את זה. מישהו אחר לוקח את הספירה הפרטית שלו ומחבר את כל יתר הספירות סביב הספירה הזאת כמשניות, וכך כל אחד ואחד. בסופו של דבר כולם מתחברים למבנה אחד, שלכל אחד יש מבנה משלו ואז גם זה מתחבר ביחד. זו מין השלמת החיבור בעוד דרגה ובעוד דרגה ובעוד דרגה. זאת אומרת, אנחנו גורמים לחיבורים לא רק בין האיברים, אנחנו גורמים לחיבורים גם ברמות בחזקת כמה. זה בצורה איכותית, קשה לי לבטא את זה.

וודאי שאם התיקון של כל אחד ואחד כלול מהתחברות ליתר נשמות, שהן כבר ככלולות בו, זה נקרא "להצטער בצער הציבור", ואחר כך להשיג את "נחמת הציבור", אז ודאי שכל אחד ואחד שעושה את התיקונים האלה, בזה שמתקן את עצמו בצורה פרטית, גורם בכל חלק וחלק של כל יתר הנשמות התכללות של החלק המתוקן של עצמו, בצורה פרטית שלהם, ובזה הוא גורם לאנשים, לנשמות אחרות, פרטיות, גם כן להתעורר ולהתקדם.

תלמיד: קודם כל היחס?

במשך הדורות היו בעולם שלנו הרבה מקובלים, אפשר להגיד שהם כביכול ראשי האיברים. בוא נגיד, הכלליים, גלובליים מכל המבנה הזה של אדם הראשון ולכן הם ירדו מלמעלה למטה לעולם הזה, והם הכינו לנו את הקבלה, את כל השיטה, ואת כל הדברים, וכל אחד בזה שירד ובזה שעלה, פעל ותיקן את הדרכים, הנתיבים הכלליים שהם מאות כאלו.

אנחנו כבר עושים עבודה במיוחד ממטה למעלה, אף אחד מאיתנו לא מקבל ולא זוכה לדברים כמו שהם והיחס אחר. להם היה תפקיד אחר ולנו תפקיד אחר, אנחנו ממש שייכים לעבודה ממטה למעלה.

מה שרציתי להגיד, שכאשר אנחנו עולים יש כבר הרבה שבילים בעלייה שלנו שכבר הם הכינו ואנחנו יכולים להשתמש בהם כבר כמו נתיבים שסללו אותם מקודם. עוד אין לי מילים כל כך אבל, מה שאני רוצה להגיד לפי מה ששאלת, שיש התכללות של המקובלים בעם ישראל ושל עם ישראל בכל האומות, וההתכללות הזאת היא פועלת כל הזמן, כי המבנה הכללי הוא לא משתנה, אפילו שאתה נמצא בקופי, יש שם כל הפרטים.

וכשאתה יושב עכשיו ושואל על זה שאלה, אז יש מישהו לא יודע מי באוסטרליה או באיזה מקום בדרום אמריקה, שמתחיל להתעורר מזה. איך אתה קשור איתו, באיזו צורה ולמה אתה ולמה הוא, זה כבר המבנה הכללי של האדם.

תלמיד: אולי זאת פעולה הפוכה, שנגיד מעכבת לי את ההתקדמות?

אין פעולות בעולם שיכולות לעכב לנו את ההתקדמות חוץ מההפרעות הפנימיות שלנו. יש הפרעות כלליות שנקראות "מעשה השטן", שעל זה נדבר פעם אחרת, זה כוח שלא שייך כביכול לנבראים, אלא ישנן מדרגות כאלה שחייבים לעבור אותן רק בצורה כזאת מסוימת.

זה כמו שתמיד בקבלה יש לנו אמרות כאלה שצריכים לפרש אותן נכון, אז אנחנו רואים שזה לא איזה מין שטן שיושב באיזה מקום עם זנב ומבשל ומכין לנו משהו. חס ושלום לתאר דברים כאלו, אלא זה כוחות אובייקטיביים השייכים למציאות, כלולים בה ובעצם תלויים בנו.

בוא נגיד כך, כמו שבעל הסולם כותב, שהדור לא ראוי בגלל זה לא הצלחתי במשהו. מעשה השטן הצליח שוב או משהו כזה, כי הדברים האלה שייכים לכלל הקומה שהמקובל נכלל בה, וחייבים בקומה הזאת ובמצב הזה לעבור איזה מכשול בצורה לא רגילה. זה נקרא להתכלל בצער הציבור, כי הציבור לא מסוגל לעבור עכשיו והמקובל חייב לעבור את זה כביכול ביחד עם הציבור. אז אומנם הוא כותב ספר, עושה הכול, אבל הציבור בא ומשחית אותו, וממש מוריד אותו ומשפיל אותו, ובמקום לקחת את התורה שלו הוא מזלזל בזה, ולא שעושה למקובל בעצם משהו, אלא לא תופס את ההזדמנות.

זה בא מתוך התכללות של האדם עם הציבור, וכאן כבר מפני שזה המבנה הכללי אז המקובל לא מסוגל לצפות מראש מה כאן יכול לקרות, ואפילו אם היה יודע בכל זאת אין לו ברירה הוא חייב להמשיך אפילו שהוא יודע שבסוף יעבור איזשהם שלבים לא נעימים עם הציבור, אבל אין דבר כזה, לא יודעים.

יש הרבה סיפורים על מקובלים שכתבו על עצמם גם מתוך התכללות עם אחרים. על עצמם זה משהו אחר, אבל מתוך התכללות של אחרים הם לא ראו ולא ציפו ולא יכולים לנבא את הדברים האלה.

תלמיד: נשמות שמחוצה לי כרגע בהרגשה הכללית, מוכנות עם הקבוצה ולמעשה גורמות לי להחיש את הקצב?

בסופו של דבר מה שהקבוצה עושה לנו, היא מעוררת בנו יותר רצון, יותר מרץ ולא צריכים יותר כלום, כי מה צריך עוד?

תלמיד: מה זה חטא עץ הדעת שהוא כותב במאמר, ולמה אנחנו תוצאות שלאחר החטא?

המבנה הכללי שנקרא "אדם" שהבורא ברא אותו כך שהוא נמצא בחיבור ודבקות עם הבורא ונקרא "יציר כפיו של קב"ה" נמצא עם הבורא מחובר כנקודה, או כאיזשהו מבנה קטן. שום דבר לא נאבד, אין העדר ברוחניות, המבנה הזה שנקרא "אדם הראשון" היה דבוק בבורא וככה זה נשאר. אחר כך התגלה הרע שבו על מנת שייתקן אותו ויעדיף להידבק בבורא בכוחות עצמו. גילוי הרע נקרא "שבירת הכלים", שבירת האדם הראשון, חטא עץ הדעת, לא חשוב איך לקרוא לזה, ואנחנו כבר כלים שבהם מתגלים חלקי אדם הראשון ובנו מתגלים כל הפגמים האלו.

מה זה הפגם? שבכל רצון ורצון הכוונה היא הפוכה, לעצמי, ולא להתחבר לעל מנת להשפיע, זה הכול. אז אנחנו תוצאה מחטא אדם הראשון, ואם הוא לא היה יורד מהמדרגה שלו אז אנחנו היינו כלולים יחד בנקודה אחת הדבוקה בבורא. כך אנחנו הרבה, הרבה, הרבה נקודות, וכל אחד מפני שהוא מכונס לתוך עצמו, חושב על עצמו, אז לא מרגיש את האחרים ומרגיש את האני שלו.

תלמיד: כך אנחנו נגיע אחרי תיקון השבירה?

אחרי תיקון השבירה האני של האדם מתחבר עם הבורא ונעלם בזה, זאת אומרת נעלם זה לא שהאדם נעלם, אלא האני והוא נעשה לאחד.

(סוף השיעור)