שיעור בוקר 25.06.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1103,

"מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ב', פרשת "בחקותי", "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה". מה העניין של חוק ומשפט? שני הדברים האלה בעצם יוצאים מהדין. הרצון לקבל כדי להיות במצב הנצחי ראוי לתפקידו, חייב לקבל על עצמו תיקונים. תיקונים הם הגבלות ושינויים, וזה נקרא חוק ומשפט.

האמת היא שכל הדברים שאנחנו חושבים שפועלים כנגדנו, כנגד הרצון שלנו, מתברר שזה ההפך. אנחנו אומרים שהאדם חייב להשיג את השמות של הקדוש ברוך הוא, שהוא טוב, שהוא מיטיב, שהוא רחום, חנון וכן הלאה. המילים הן לא מדויקות. כשאדם משיג את השמות הקדושים זה פועל בצורה אחרת, רק לפי השתוות הצורה הוא יכול להשיג את זה.

ולכן השגת השמות הקדושים זה נקרא לקבל על עצמו את התיקונים האלו שנקראים השמות הקדושים. אם אדם משיג מה זה נקרא רחום, מהי תכונת הבורא רחום, במידה הזאת הוא בעצמו נעשה רחום. או כדי להשיג את החנון נגיד, הוא בעצמו חייב להיות כבר חנון. הכול משיגים לפי השתוות הצורה.

זאת אומרת, השגת שם ה' זה נקרא שהאדם הופך להיות בעל שם ה'. זה נקרא "ויהיה שם ה' עליך", ועל הקליפות כתוב "ויראו ממך"¹. כלומר, האדם המשיג הוא בעצמו מקבל את התכונות האלו, ומה שהתורה אומרת לנו, להשיג את השמות הקדושים, "טעמו וראו כי טוב ה'", אז טעמו וראו זה שהיא הופכת את האדם כטוב וכ-ה' בסופו של דבר.

כי הבורא הוא האור הכללי המלובש בכל תרי"ג התיקונים שהאדם עושה על תרי"ג הרצונות שלו, כשבסך הכול הפעולות האלה נקראות תרי"ג מצוות. בכל מצווה מופקד אור מיוחד המיוחס לאותו תיקון, וכשאדם גומר את כל התיקונים, האור הכללי שמתלבש בו, נרנח"י הכללי, הוא נקרא הבורא. את זה בעל הסולם כותב במכתב בדף ס"ד.

מה עושים לשם כך? זעיר אנפין נקרא משפט ומלכות נקראת חוק, אז החוק צריך להיות כמשפט. היא צריכה לקבל על עצמה אותן התכונות שיש בזעיר אנפין בלמעלה מהדעת, זאת אומרת במדרגה יותר גבוהה ממנה, זה נקרא למעלה ממדרגתה, זה נקרא למעלה מדעתה, כי הדעת קובעת את מהות המדרגה, ולכן חייבים לקיים שיהיה משפט כחוק.

מה זה משפט כחוק? אותן תכונות שיש בזעיר אנפין יהיו כחוק, זאת אומרת כתכונות דמלכות. זה מה שרב"ש אומר לנו כאן. מהו חוק ומשפט? "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה". שבסך הכול הייחוד הזה שיש בין חוק ומשפט, בין זעיר אנפין ומלכות, זה מגלה את כל השמות, זאת אומרת את כל תכונות הבורא בנברא.

תלמיד: אמרת קודם שהאדם משיג את שמות הבורא לפי מידת התיקון שלו, של טוב ומיטיב.

אני בדרך כלל נותן דוגמה, שכדי לתפוס גל רדיו, אתה צריך בתוך מקלט הרדיו בעצמו ליצור גל באותו תדר כמו הגל מבחוץ. זה נקרא אפקט רזוננס, אחרת אתה לא תופס משהו בחוץ. מחוץ למקלט הרדיו יש מיליוני גלים ותדרים, אז איך אתה תופס משהו מיוחד?

לכן כל מקלט הוא גם כאילו משדר. הוא יוצר, הוא לא רק קולט. הוא קודם כל צריך ליצור גל שאתה רוצה לקלוט מבחוץ, אותו תדר מסוים, ואז את מה שיש בחוץ אתה תופס לפי השוואת הצורה, השוואת התדרים, ואז את מה שיש בגל הזה מבחוץ, עוד כל מיני סימנים קטנים כאלה שיש עליו, אתה תופס אותם כקול. אבל אתה חייב שתהיה בך השוואת הצורה עם מה שאתה רוצה להרגיש.

העיניים והאוזניים שלי בנויות כך שאני אתפוס תחום מסוים של השפעה חיצונית, מפני שבפנים יש לי מנגנון שיכול לייצר כביכול אותם תדרים שיש מבחוץ. הכול הרי עצבים, שבסופם יש סנסורים מיוחדים לכל תדר ותדר, גם חום, גם קור, גם לחץ, אלו סך הכול תדרים שאני תופס אותם לפי השוואת הצורה בין הכלי שלי לבין מה שיש מבחוץ.

איך אני יכול להגיד שהוא חנון או רחום, אם אני לא מצטייד לפני זה בתכונה כזאת שעל ידה אני מכיר מה זה חנון ומה זה רחום? זאת אומרת, אני קודם צריך לעשות על עצמי תיקון, ובהתאם לזה אני ארגיש, "כן, הוא ככה".

קורה שאנחנו אומרים על בן אדם שאין לו לב. פשוט הרגשות שלו לא מפותחים, כך שאם הוא רואה מישהו שבוכה או נמצא בצער, הוא לא מצטער ולא מבין את זה. נגיד תינוק, מישהו יכול לבכות, והוא לא מבין מה זה, אין לו עדיין התפתחות רגשית כזאת שמאפשרת לו להבין שמשהו קורה לאדם גדול, והוא ממש נמצא בהתרגשות כזאת. אחר כך כשהוא יגדל, והכלים שלו יהיו מפותחים בהתאם לזה, כך שהוא גם ירגיש מה זה צער או שמחה, אז כשהוא יסתכל מבחוץ הוא יוכל לקלוט מה קורה באמת מבחוץ, וכך אנחנו תופסים את כל הדברים, רק לפי השוואת הצורה.

תלמיד: איך מפתחים באמת את הסנסור הזה?

איך אנחנו מפתחים את הסנסור לקלוט השפעה רוחנית? הבורא משפיע עלינו, זורק עלינו כל טוב בלי סוף, אנחנו תחת ערימת ההשפעות היפות שלו. אבל אנחנו לא מרגישים כלום מפני שהרגש הזה לא מפותח אצלנו, אנחנו כמו תינוקות. מה שהוא מוסר אנחנו לא מבינים, לא מרגישים, ממש, זה נקרא הסתרה. כלומר ההסתרה היא בנו, בתוך החוש השישי, שהוא עדיין לא מפותח. לפתח חוש שישי זה נקרא חכמת הקבלה, חוכמה איך לקבל מה שהוא נותן, אבל אנחנו לא יודעים לקבל. איך לקבל? רק על ידי האור המחזיר למוטב.

בזמן הלימוד מעוררים אורות המקיפים והם מזכים את האדם. מה זה מזכים? עושים את הרגש הזה זך, עדין, רגיש, ואז מתחילים באמת להרגיש. האור המקיף מזכך אותי כך שהוא נותן לי כל הזמן השפעות, כאילו מלמד אותי, קצת הבחנה כזאת, קצת הבחנה כזאת, עוד טיפה ועוד טיפה, כמו שמלמדים תינוק. אבל אני רוצה מהר לעשות את זה, לא לחכות, לתינוק זה לוקח 20 שנה, לאדם לפעמים זה לוקח אלפי שנים עד שהוא משתכלל. אלא אני רוצה לעשות את זה מהר, לכן אני מעורר אור מקיף שיעשה לי את זה מהר. לא לפי הקצב כפי שהוא בהיסטוריה, אלפי שנים, אני רוצה תוך חמש, עשר שנים, אני רוצה יותר מהר, אבל לא יוצא לי, מדי קשה.

בסך הכול אני רוצה לזרז את ההתפתחות של החוש השישי הזה. לכן איך שאני יכול למשוך מקסימום אור מקיף עליי, זו כל העבודה שלי. לפי שהוא ילמד אותי יותר מהר, בקצב מהיר, שכל פעם ישתנו בי כל מיני תופעות, לפי זה אני אעבור מהר מהר את הלימוד. התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו. זאת אומרת, אני צריך מקסימום לעבור ממצב למצב, משינוי לשינוי, עליות וירידות, כל מיני דברים, מקבוצה, מספרים, מהכול. ואז אני מהר יותר אגיע למצב שיש בי בפנים מספיק הבחנות, ואני אתחיל להרגיש ולתפוס כנגד זה דברים מבחוץ. אני שנמצא לפני המחסום, כבר מתחיל להבחין.

כך גם אצלנו מיום ליום, אנחנו יותר ויותר מבדילים כל מיני דברים, שלפני זה היינו לגמרי אדישים אליהם, או לא תפסנו אותם בחוש השישי הזה. עכשיו, כשהחוש השישי בכל אחד ואחד מתפתח, אפילו שלא הגיע עדיין לסף שהוא נפתח ממש לרוחניות, בכל זאת אנחנו כבר מרגישים בו כל מיני שינויים, הוא מתנפח ויש בו כל מיני הבחנות. זה נקרא נשמה, שאנחנו ממש מפתחים אותה על ידי הפעילות שלנו. ורק בלפתח את הנשמה האדם נמצא בבחירה חופשית, וחייב לעשות את זה בעצמו.

לא יבוא אלייך אור מלמעלה אם אתה לא רוצה במכוון שהוא יבוא ויתקן לך את הנשמה, שייתן לה הבחנות, שייתן לך רגישות להרגיש עולם רוחני. האור הזה ייתן לך ייסורים כדי שאתה תרגיש שזה חסר לך, עוד ועוד חסר. אבל הוא אף פעם לא יתקן אותך בלי שאתה תעלה מ"ן, כמו שאנחנו לומדים, בלי שתבקש שאתה רוצה להרגיש את זה, שאתה רוצה להיות קרוב לזה, בוא נגיד כך. אחר כך להיות בהשוואת הצורה לזה, בדבקות לזה.

נשמה לא יכולה להתפתח בלי עבודת האדם. במה העבודה? בבקשה, בתפילה, בהעלאת מ"ן, והאור המקיף כבר מתקן את הנשמה. ולפי מה שהוא מתקן, לפי התכונות שאתה מתחיל להרגיש אותן בנשמה, כנגד זה אתה תופס תכונות בבורא. אם תיקנת איזו תכונה מתר"ך תכונות הנשמה, אז בתכונה המתוקנת אתה מרגיש את הבורא. זאת אומרת, המצווה שאתה עושה, הפעולה בתכונה המתוקנת, בזה אתה מתייחד עם הבורא ואומר שהוא ממלא את התכונה הזאת. האור ממלא את הכלי, את החלק המתוקן.

אלו אותם מילים, אנחנו סביב זה כל הזמן מסתובבים, אין יותר חוץ מזה.

תלמיד: מה יעזור לזה שסתם חיסרון יהפוך לבקשה? מה ההבדל בין חיסרון לבקשה? כי לא כל חיסרון מתקבל כבקשה לתיקון.

אנחנו כל הזמן מבקשים. אז יש חיסרון, שיהיה חיסרון, שיהיה חיסרון, ומבקשים כל מיני דברים.

מה שאדם רוצה זה נקרא תפילה, מה שאני רוצה בלב זה נקרא תפילה, כי הלב שלי מחובר עם הבורא בלי שום דבר באמצע. מה שאני מרגיש עכשיו אני מרגיש רצון לנוח, לאכול, לגנוב, להתאהב במשהו, כל הרצונות האלו הם מיד מורגשים בבורא. בהתאם לזה אני מקבל כתגובה תיקון, תיקון כיוון הרצונות, על ידי כל מיני אמצעים פנימיים שהוא עושה לי בתוך הלב, או חיצוניים. אבל בסך הכול על ידי מערכת גם פנימית וגם חיצונית, סביבתית, הוא לאט לאט מלמד אותי איזה רצון הוא נכון.

איפה העבודה שלי? העבודה שלי היא שאני בעצמי גם כן מחפש מה הם הרצונות הנכונים, למה בדיוק. כשאני מגיע לרצונות האלו, כשהם נמצאים כבר בלב שלי, זה נקרא שאני מתפלל, כלומר מה שאני מרגיש, מה שאני רוצה, בלי שאני יכול לפקח על זה. הרצון נברא לפניי, כלומר לפני שאני מרגיש אותו, לפני שאני מודע, לפני שאני לומד אותו, לפני שאני יכול להבחין ולתת לו איזה שם, הוא כבר נמצא בי.

הבריאה היא רצון, רצון לקבל. לכן אני לא יכול לשנות אותו, אני רק יכול להבחין מה זה הרצון הזה, ועד כמה הוא נכון בהתאם למטרת הבריאה. ואז לפי זה לעשות כל מיני תחבולות חיצוניות, כמו חברה, ספרים, שהרצון הזה שהוא לא כל כך נראה לי מכוון למטרת הבריאה, יתחלף. אבל רק על ידי תחבולות חיצוניות, לא על ידי זה שאני בפנים נכנס ללב שלי עם איזה מפתח ומסובב אותו, או עם איזה מברג, את זה אני לא מסוגל לעשות, על הרצון עצמו אני לא בעל הבית.

תלמיד: אז על מה הן התחבולות האלה אם כל הרצון גם ככה לא תלוי בנו?

תחבולות, זה פשוט מאוד. אני מסתכל על איזה דבר ואני מתאהב. כדי להחליף את הרצון, אני עכשיו מתחיל לשמוע מוזיקה. גם המוזיקה מביאה לי איזה רצון, רצון יותר עדין אולי, אבל גם לא בדיוק למטרה. אז אני פותח ספר. מתוך הספרים שאני פותח, ספרי קבלה, אני לוקח ספר שיכול עכשיו להשפיע עליי, להביא לי רצון יותר עדין, יותר דק, יותר מכוון. כך על ידי אמצעים סביבתיים אני גורם לעצמי שינוי ברצון, אבל לא שאני בעצמי יכול לשנות את הרצון.

תלמיד: מתי הרצון או החיסרון הופך לבקשה שלי?

אותו רצון שנמצא בלב הוא הבקשה. הוא לא צריך עוד איזה אמצעי כדי להיות בקשה. אני לא לוקח את הרצון הזה מתוך הלב, מכניס אותו למעטפה ושולח בדואר. אותו רצון שנמצא אצלי בלב, זה מה שמתקבל מיד אצל הבורא. כי בלב שלי, אני והוא נמצאים יחד. הוא נמצא בלב שלי, אני רוצה או לא רוצה.

תלמיד: כל בקשה שלי היא גם מ"ן?

כל מה שאני מרגיש בלב נקרא מ"ן. כמו הקיבוצניקים בנגב, הם מרגישים שחסר להם גשם, זה נקרא תפילה.

תלמיד: אבל בעניין שלנו. דיברנו עכשיו על אור מקיף שבא ומעביר את התכונות שלו.

על ידי אור מקיף, בצורה מכוונת בבחירה החופשית שלי, אני הולך ומתקן את הרצון שלי שיהיה כל הזמן יותר ויותר מכוון, יותר חד, יותר נכון למטרת הבריאה, למטרת החיים. ולא שיהיה מכוון לכל מיני מטרות שקריות שבהן אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי.

האור המקיף עוזר לי לכוון את הרצון למה שצריך, אליו. האור המקיף הוא מקור של גלים מיוחדים, שאני רוצה שהלב שלי, כמו רדאר, יתפוס רק את הסַפָּק הזה, את סַפָּק הגלים האלו, ולא שום דבר אחר. יש עוד מיליון גלים מסביבי שיכולים לפעול עליי, אני רוצה רק את הגל הזה. אז איך לעשות אותו? על ידי אותו אור מקיף, אני רוצה שהוא יבנה בי את החיסרון אליו.

תלמיד: זה שאני ארצה אותו וזה שארצה אותו לתיקון, זה אותו דבר?

זה שאני רוצה אותו, או שאני רוצה אותו לתיקון, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה כבר בדרך. בהתחלה אני רוצה סתם ליהנות, אחר כך אני כבר מבדיל מהו סוג ההנאה שאני רוצה, עד שהתיקון הופך להיות אצלי ההנאה. אחר כך עד שהתוצאה מהתיקון היא אצלי הנאה. מה זאת אומרת התוצאה? שכבר ההשפעה מהתיקון, התוצאה מהתיקון זו השפעה לבורא.

תלמיד: אם הרצונות קיימים לפניי, אז במהלך היום אני הולך ומרגיש אותם רצונות, וכל הזמן אני פונה לסביבה שבניתי לי כדי לקבל את הרצון אליו יותר, ואז אני מגיע ללימוד, לספר. למה תמיד אומרים שאני חייב להרגיש כמה שיותר דרישה במהלך הלימוד? הרעיון הוא שאני יותר מחובר אליו וכל מה שיצרתי כבר קיים בי. מה העניין פה להגביר את הדרישה בזמן הלימוד?

הבעיה היא שיש לנו אמצעי אחד להזמין את האור המקיף שישנה אותנו, אלה הספרים, והכוונה בזמן שאנחנו לומדים. מהי כוונה? אותו חיסרון בלב.

החיסרון הזה הוא חיסרון מלאכותי. אני יושב בזמן הלימוד ואני חושב שאני רוצה שהאור המקיף יתקן אותי. אם היה לי כבר רצון כזה, אז לא הייתי צריך להתאמץ, לא הייתי צריך לתת יגיעה. אומרים לי, "לא. אתה צריך לתת יגיעה". מה זה יגיעה? אם כבר אני רוצה, האם אני צריך על זה להתייגע? היגיעה היא לגרום לכך שבזמן הלימוד הרצון להיתקן, לקלוט אור מקיף, להשתנות על ידו, יהיה הקובע הכול. זה שאני לומד, זה שאני חושב על מה שאני לומד, אלה אמצעים. זה שאני אדע מה בדיוק כתוב, איזה מספרים, מה קורה שם, גלגלתא, ע"ב ס"ג, הכול רק כדי לקשור אותי לעניין, כדי להיות כבר בסרט הזה, ובתוך הסרט הזה שאני אבחר בדיוק מה אני רוצה ממנו.

אני פותח ספר, אני מתחיל ללמוד, וכאן מספרים לי על כל מיני דברים שמתרחשים כאילו בעולם הרוחני או כאילו בי, אבל בסך הכול מה אני רוצה מתוך זה, אני צריך להיות כבר מוכן לדרוש את זה וכמה שיותר בצורה נכונה. אז היגיעה היא גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד.

אם נפתח את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז, הוא כותב "ולפיכך, מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמו שכתוב חז"ל: נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". על ידי זה שאתה מתייגע, אתה רוצה שהוא יביא לך תיקון. "ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה. ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה" המחזיר למוטב, זה האור המקיף. "שגם אמונתו" זאת אומרת הרצון דלהשפיע, "תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמו שכתוב, רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך. ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה"". זה טרם הלימוד, זו ההכנה.

אחרי זה באות י"ח, הוא אומר שלא קיימת רק בעיה טרם הלימוד להתחזק באמונה ובהכנה, אלא הוא כותב, "אלא שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין", או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם".

אמונה זה נקרא אור חסדים, תכונת הבינה, מה שאנחנו רוצים בעצם, תיקון לרצון לקבל. זאת אומרת יש לך עבודה גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד, "בעת העסק בתורה". וזה העיקר, אין חוץ מזה שום דבר. כול היתר זה מסביב.

תלמיד: אם אני אומר לגבי הכלי שלי, אני רק יכול להרגיש מה עובר עליי, אבל אין לי שליטה עליו כי זה בא מהבורא, והוא עונה לי על החסרונות שלי, כלומר על הרצונות שלי, אז בזה שאני אבוא בדרישה מלאכותית באמצע השיעור, איך זה ישפיע על הרצונות שלי בכלל, לא ברור לי מה הקשר?

אם הוא עובד מול החיסרון שלי בלי קשר אליי, הוא נותן לי רצונות, ואם אני נגיד רוצה מיליון דולר, כנראה שאני לא אקבל, כי זה לא באמת מה שאני צריך, זה לא בתוך הכלי שלי, אז למה מזה שאני אבוא ואדרוש עכשיו את הדבר הזה, זה כן יחבר אותי כביכול לכלי שלי?

אתה שואל ככה, מה זה נקרא "יכוון ליבו"? כמו שכתוב כאן. מה זה נקרא שאני סתם אגיד בפה שאני רוצה, אבל הלב עדיין לא רוצה, מה לעשות? העניין הוא שלהגיד בפה, זה לא נקרא שאתה פותח את הפה ואתה אומר. אלא להגיד בפה זה נקרא שאתה עושה כל מיני פעולות חיצוניות שעוזרות לך לשנות את הלב.

אתה הולך לשמוע, להתרשם מהחברים, והבורא ברא את האדם בסביבה, כך שהסביבה משפיעה עלינו. אז אני בוחר בסביבה יותר טובה, יותר מכוונת למטרה, וכשאני נמצא באיזו סביבה אני חייב ללחוץ עליה ולגרום לכך שהיא תהיה כל פעם יותר מכוונת למטרה, מפני שזה בעצם המקור היחידי שיכול להשפיע עליי, ולשנות לי את הרצונות בלב.

זה נקרא שאני אומר בפה את התפילה. זאת אומרת, "פה" נקרא מקום המסך, שכאן אני כביכול יכול לקבוע משהו בעצמי, אבל סתם אני פותח את הפה? אתה יודע, כולם משקרים וכולם מדברים. אדם לא יודע בכלל מה הלב שלו ומה הפה שלו, ולא יודע מה ההבדל ביניהם. יש לנו רק פעולה אחת שאנחנו יכולים על ידה לשנות את הרצון שבלב, והיא לשמוע בצורה מכוונת השפעה מבחוץ. אז אני צריך לסתום את האוזן שלי ולפתוח אותה רק במקום הנכון, רק לדברים נכונים. וליתר הדברים להיות אטום.

תלמיד: זה טרם הלימוד.

וזה בטרם הלימוד.

תלמיד: בזמן הלימוד, מה עוזר לי להחזיק את המחשבה?

בזמן הלימוד האם אני יכול להחזיק את הלב שלי, לא רק את המחשבה? "דעתם וליבם" כתוב, לזכות למאור שבתורה המחזיר למוטב. מה זאת אומרת? בזמן הלימוד אני חייב להיות כל הזמן בחיסרון שיבוא האור ויתקן אותי בעל מנת להשפיע. אבל אחרי המילה הראשונה אני כבר שוכח את מה שאני קורא, וכולי בתוך העניין שאני קורא, ושם אני עובד עם השכל. בקיצור, איך אני אקשור משהו מהחיים שלי למה שאני לומד?

כאן אני צריך לאט לאט לשמוע מהחברה, שוב, לשמוע מהחברה. אני יכול גם להגיד לעצמי, זו גם שטיפת מוח שעובדת, אבל בעיקר מהסביבה, שמה שכתוב בספר מדובר עליי, והפעולות שנמצאות, זו ממש הנשמה שלי עוברת אותן, כמו שכתוב.

אנחנו לומדים "תלמוד עשר הספירות", עשר ספירות זה מבנה הנשמה, ומה שאני לומד עליהן, זה מה שקורה בתוך הנשמה, ואני שלומד את זה, לומד בדיוק על מה שקורה לי בפנים, רק עכשיו אני לא מרגיש את זה. אז אני רוצה להרגיש את זה, אני רוצה להבין את זה, כי אם אני מתקשר לזה, אני נכנס לחיים נצחיים, כי אלה החיים של הנשמה, חיים נצחיים.

אז אני כל הזמן צריך להרגיל את עצמי לחשוב כך, לשמוע, לשמוע, לשמוע. ואז בזמן הלימוד החיסרון שלי לא יהיה בדיוק לידע, אלא לדעת מה כתוב עליי, אני כבר קושר את הספר אלי, ולא לומד על עולם שנמצא אלף פרסאות ממני.

הוא לא נמצא אלף פרסאות ממני, אין עולמות מחוצה לי, הם נמצאים אצלי כולם בפנים. בתוך תר"ך הרצונות שלי, יש רצונות ששייכים לעולם אחד, לעולם שני, לעולם שלישי, כך זה מחולק. זה כל העניין. כל תר"ך הרצונות שלי זה תר"ך המדרגות ממני ועד גמר התיקון, כשכל תר"ך המדרגות האלו, תר"ך הרצונות האלו, מתחלקים לחמש קבוצות, וכל קבוצה נסתרת בצורה מסוימת ומתגלה על ידי פעולה מסוימת, מקבלת אור מסוים, מילוי, לכן זה נקרא "עולם". כל הדברים האלה הם בפנים, נמצאים מחוצה לעצמותו.

תלמיד: כשאדם יוצא למילואים אז הוא לובש מדים וחודש ימים הוא מושפע רק מהצבא, חושב צבא, הוא רכוש של הצבא ואומרים לו, "בכלל תעזוב את עצמך ותהיה רק למען זה".

כן אני זוכר.

תלמיד: כשאדם נוסע לחו"ל אז הוא נוסע חודש ימים ולא מדבר עברית. למה לנו זה כל כך חשוב? כי בואו ניקח חודש חופש מהעבודה, נסתגר באיזה מקום, או בטבע, נקרא כל היום עשר שעות תע"ס, עוד שש שעות זוהר, נדבר רק על אות י"ז ועל מה החשיבות שצריך להוציא מהספרים, ונגיע לאיזושהי פעולה קריטית שתעשה איזה שינוי, במקום למשוך יום אחרי יום ולתת לזה לפעול לאט.

למה שלא נעשה תחבולה כזאת כמו לברוח מהעולם הזה לאיזה זמן קצר, לא לגמרי.

תלמיד: ברור, לא לגמרי.

למה לא? אני לא מבין, זה חוסר שלמות. אם זה דבר טוב ואם זה גורם להתעלות רוחנית, אז אתה חייב ללכת עם זה וזהו, מה אתה עושה כאן פשרות?

תלמיד: נביא את זה אחר כך ליישם לעולם שלנו.

זאת אומרת אנחנו יוצאים כדי לצבור כוחות, לתפוס כיוון נכון, להתחזק בו, ואחר כך נצרף את העולם הזה למצב ההוא שהשגנו.

תלמיד: יוצאים לעבור מחסום.

זאת אומרת בוא נצא עכשיו לעבור מחסום ואחר כך נחזור לעולם הזה ונתחיל גם אותו למשוך, להעביר אותו. מה להגיד לך, בוא ננסה קודם כל. העניין הוא שהשאלה הזאת נובעת מחוסר ראייה שאנחנו סך הכול נמצאים במדרגה שנקראת "העולם הזה", זו אחת מהמדרגות הנמוכה ביותר, הפחותה ביותר, השכוחה ביותר, איך להגיד את זה, היא נמצאת בחושך.

תלמיד: חשוכה ביותר?

החשוכה ביותר, כך היא נקראת יש לה שם מיוחד "העולם הזה", אבל זו מדרגה אחת מכל המדרגות.

איך אני יכול לצאת ממנה אם אני לא עובד עם מה שנמצא בה? זאת אומרת נתנו לי כאן תנאים סביבתיים, שזה התכונות שלי, רק בהעתקה ממני החוצה, אני רואה את העולם לפי איך שאני מסודר בפנים. אם אני בפנים אסדר את התכונות שלי בצורה אחרת, אני במקום העולם הזה אראה רוחניות, כי הרוחניות גם תדחה את כל התמונה של עולם הזה, כמו באמת מדרגה תחתונה מכל ראייה שתהיה לי מעל זה.

אז איך אני יכול להפטר מהמדרגה שאני נמצא בה, אם כל מה שנמצא בה עכשיו זה התכונות הלא מתוקנות שלי, ואם אני לא אתקן אותן אני לא אעלה למדרגה יותר עליונה. אז איך אני יכול לברוח מזה? אני יכול לעשות איזשהן פעולות שכביכול אני נבדל כדי להתחזק קצת, אבל אני שוב צריך לחזור למדרגה הזאת כדי להתקשר אליה, כדי לקחת ממנה עוד עביות, ולבוא ללמוד עם העביות הנוספת, ועוד לרצות לזכך אותה, ושוב ללכת לעבודה, ושוב ללכת למשפחה, להיות עם ילדים, עם האישה, עם הבעיות, ועם כל מיני דברים סביבתיים, ושוב לחזור ללמוד לכמה שעות ולתקן מה שספגתי משם.

אבל אם אני לא סופג את הדברים, העביות שלי לא מביאה אותי לתיקון, אז בשביל מה אני בא לתיקון? בשביל מה אני בא ללמוד? על מה צריך להשפיע האור המקיף, מה הוא ילך לתקן, אם אני אהיה זך אז האור המקיף במה הוא יתאחד, במה הוא יתפוס? זאת אומרת אין לנו שום ברירה אלא כל הזמן ללכת ולטבול את עצמנו בעולם הזה, ולהביא את זה לתיקון, ושוב לטבול את עצמנו בעולם הזה ושוב להביא את זה לתיקון.

אז כל הפעילות שלנו כוללת בסך הכול שלושה מצבים עיקריים, זה העולם הזה עם כל שטיפת המוח שהוא עושה לי, אחר כך אני רוצה לשטוף את השכל שלי מהחברה שלי, לא החברה חיצונית שהיא תעזור לי, ואם העולם החיצון נותן לי עביות והחברה שלי נותנת לי רצון להפטר מהעביות הזאת, לזכות אותה, אז אני בא ללימוד.

יש לנו שלושה מצבים, שלושה אמצעים, כך אנחנו בונים גם את סדר היום שלנו, וזה נקרא שאתה בורח לכמה שעות למערה ולומד שם תורה, זה כשאתה עכשיו יושב.

תלמיד: נברח לשבוע או לחודש למערה ואז נחזור.

אני לא חושב שאם תברח לשבוע או לחודש זה יעזור לך, כי אתה תצטרך מהר מאוד גם לשוב להפרעות מהעולם הזה, אתה עוד לא ספגת את ההפרעות ממנו מספיק.

איך אפשר לבדוק את זה? תלך למקום חיצון, נגיד לאיזה כפר תבודד את עצמך, תתחיל שם לעסוק בחכמה שלנו, בקבלה, בלימוד עם חברים ועם הכול, ואתה תראה שאחרי יום מקסימום יומיים אתם מגיעים לשעמום, ואין לכם מה לעשות. זה בטוח יהיה.

תלמיד: אחד לשני לא מספקים חומר?

אחד לשני לא מספקים חומר.

תלמיד: קנאה, תאווה, כבוד.

אפילו לא יהיה לכם צורך להתעסק אחד בשני. אני חייב כל הזמן לקבל הפרעות מהעולם הזה כדי שיהיה לי צורך להתקשר עם החברים. להינצל מההפרעות האלו, להגיע לרוחניות, ואני לא אזדקק לחברה אפילו, מכל שכן ללימוד. אם אתה חושב שלימוד יהיה יותר טוב בזה שאתה תתבודד מהעולם הזה, אז לא, לא יהיה יותר טוב, לא יהיה יותר אפקטיבי, בכלל לא יהיה, הוא יהיה לגמרי תיאורטי, זך כזה בלי שום דרישה אליו.

אין לנו אפשרות אלא לחיות מחוברים כך לכל החיים האלו, זהו. גם אני לא יצאתי עם הרב'ה להרבה זמן. לפעמים זה היה לשלושה ימים, לפעמים משך היום. גם הייתי מחובר אליו המון שעות, אבל בכל זאת הייתי מחובר עם החיים הרגילים.

תלמיד: איך זה בפסח?

בפסח אנחנו עושים לעצמנו מצב מיוחד, וגם פסח בעצמו הוא מצב מיוחד מלמעלה. לפני זה אנחנו עושים יגיעה מאוד מאוד גדולה, ואז כל הפסח אנחנו נהנים מהיגיעה שנתנו לפני פסח ובפסח.

פסח זה משהו אחר, ואתה רואה שזה רק בפסח. כי אף חג לא דורש מאיתנו כזאת יגיעה, גם בכסף, גם במאמץ. איזה חודש ימים יש לפני זה, ואיזה שבוע יש בזה. חוץ מזה שמבזבזים בפסח שלוש מאות אלף שקל, איפה נשמע דבר כזה? לכן זוכים לדבר כזה. לכן זה כדאי. אתה יודע כמה אני לוחץ על הכול, ובפסח שיהיה כול מה שיהיה. זה משהו שאי אפשר לקנות אחרת.

תלמיד: למה אנחנו אומרים שצריכים ללחוץ על החברה שתהיה יותר מכוונת למטרה ולא למשוך אותה? האם זה אומר שהחברה מלכתחילה כל הזמן מתנגדת לזה?

לא. אבל חברה אלו אנשים כמוך. זו גם הבחירה החופשית שלך. כי חוץ מזה שאתה שם את עצמך תחת השפעתם, כמו תחת טוש, שישפיעו עליך, שישטפו אותך, אתה גם צריך לבדוק במה הם משפיעים עליך, אולי קלות ראש? אולי זה מושב לצים? כל פעם אתה צריך לדרוש שהחברה תשתפר.

תלמיד: הוא כותב במאמר על מצוות התורה, שבמצוות התורה צריך לכוון שיהיה רצון על מנת להשפיע. מה אצלנו בחברה נקרא "מצוות התורה"?

"מצוות התורה" זה נקרא לשם מה אני לומד, מה אני רוצה מזה. האם סתם אני רוצה לדעת מה שם כתוב?

אני זוכר ששלחתי את הבן שלי ללמוד בחדר של יצחק זילברמן בירושלים, הוא מקובל, רב גדול. אצלו הלימוד היה לפי שיטת רמח"ל. הבן שלי היה בן שבע, לקחתי אותו מהחדר שברחובות והבאתי אותו לירושלים, הוא גר אצלו בבית מספר חודשים ולמד שם.

כל הלימוד היה בעל פה. לומדים חומש בעל פה, נביאים בעל פה, משנה בעל פה, גמרא בעל פה, הכול בעל פה, חוזרים אלף פעם. אחרי שזה נמצא בראש, מתחילים לדבר על זה, "אתה רואה, שם כתוב כךה, וכאן כתוב כך, וזה כך וזה כך". כשזה מונח כבר בקופסה בראש, אז מתחילים. יש כזה לימוד, דורשים ממני לדעת את זה, להיזכר בזה, וזה בסדר.

אנחנו לא לומדים בשביל זה, לא אכפת לי כמה אני אזכור. כל עוד אני לא אראה ולא ארגיש, אז מה שאני זוכר בשבילי זה לא שווה כלום. למה בעל הסולם כותב שבכל זאת צריך לחזור אלף פעם על ההגדרות ולדעת אותן בעל פה, כאילו שהם מונחים בקופסה? זה כדי שנתחיל לעבוד עם ההגדרות האלו. לא לעשות מהן ציורים, אלא להיכנס בהן ולדרוש פירוש רוחני. במקום לצייר עיגולים ויושר, עולה ויורד, לדרוש הרגשה פנימית, מה בדיוק מסמלת לנו כל צורה גיאומטרית.

החשוב הוא מה אני דורש מהלימוד. כולם יכולים לפתוח "זוהר", האם את הזוהר לא קוראים? עדות המזרח קראו את זה אלפי שנים, הם היו מקובלים גדולים. אבל את העמך לימדו, "תפתח ותקרא, זו סגולה". כי באמת לעמך אין מה לתת, אז לפחות ככה.

אבל אלו שמרגישים מהנקודה שבלב שיש להם מה לעסוק בזה, הם דורשים יותר. אז העניין מה לדרוש.

תלמיד: הוא כותב פה שיש מצווה ויש מה שרוצים מהמצווה. מה זה מצוות התורה? למה הוא מתכוון?

מצוות התורה זה להוציא מהתורה את המושג תורת חיים, להגיע לחיים. בעל הסולם כתוב על זה בתע"ס.

תלמיד: האם הוא מתכוון ללימוד?

הוא לא מתכוון ללימוד, אלא לתוצאה מהלימוד.

תלמיד: אם אדם מטאטא את הרצפה במטבח, האם זה נקרא שהוא לומד תורה?

אם אני עובד אצלנו במטבח, ובזה שאני עובד שם אני מתכוון שאני רוצה להשיג משהו מהחיים שלי, אז אותו רצון שאני תופס שם, כפול אותם דברים טובים שאני גורם לחברה, זאת אומרת כפול הרצון הכללי של החברה שרוצה להגיע לרוחניות, הופך להיות הרצון שלי. אני קונה בזה רצונות של אחרים, נכלל מהם, כי מזה שאני משרת אותם אני נכלל מהם, ואז הרצונות האלה משפיעים עליי, מכוונים את הרצון שלי יותר נכון. ובזמן הלימוד אני מתכוון להוציא מהתורה, ממה שאני לומד, את המאור שבתורה המחזיר למוטב, ולא להיות רב'ה גדול או משהו אחר.

תלמיד: אנחנו כל הזמן לומדים "בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין". פתאום משהו הפריע לי שם, כי אנחנו אומרים "בורא חושך ויוצר אור", אז באותה מידה היה צריך להיות יצרתי תורת תבלין.

אתה שואל, הבורא ברא יצר רע וגם ברא תורה, מה זה נקרא "בריאת התורה"? וגם כתוב "יוצר אור ובורא חושך". "בריאה" זה נקרא בר ממדרגה, מדובר על החושך. אם הוא בורא חושך, אז איך יכול להיות שתהיה אותה מילה על התורה, "בראתי תורת תבלין"? כי "בראתי תורת תבלין" זו כבר לא תורה ממש, אלא כתבלין, זה כבר תיקון שנמצא בתוך הרצון לקבל. שאלה יפה.

יש אור ויש פעולה של האור שהוא עושה בתוך הרצון לקבל. אז "בראתי תורת תבלין", הכוונה שבתוך הרצון לקבל פועל האור, והוא משנה את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. ותוצאה מהפעולה לקבל על מנת להשפיע היא תוצאה שהיא דומה לאור. זאת אומרת, האור גם בורא את הרצון לקבל, וגם בורא בתוך הרצון לקבל תיקון על מנת להשפיע. הכול בתוך הרצון לקבל, לכן זה נקרא "בראתי תורת תבלין". על התורה שהיא האור, אפשר להגיד "בראתי". מדובר לא על תורה, אלא על הפעולה שלה בתוך הרצון לקבל. שאלה נכונה.

לכן כתוב, "בראתי תורת תבלין", שמוסיפים אותה לרצון לקבל. זו פעולה שנעשתה בתוך הרצון לקבל. לכן היא גם נקראת "בריאה", זה דבר חדש. למה זה דבר חדש? אנחנו לומדים שזה דבר חדש, ועוד איזה דבר חדש.

האור בורא רצון לקבל, אחר כך מתוך זה שהוא אור התענוג הוא בורא רצון לקבל תענוג, ואחר כך לפי שהוא רצון להשפיע הוא מעורר בתוך הרצון לקבל הרגשת הבושה. הבורא פעם אחת נותן לי מאכלים, ופעם שנייה, שהיא לגמרי לגמרי לא מחוברת לפעם הראשונה, הוא מראה לי שהוא עושה לי את זה, שהוא עושה את זה לטובתי ומעורר בי בקשר לזה כל מיני בושות ותגובות. גם זו בריאה בפני עצמה. אמרתי את זה הרבה פעמים שבושה זו בריאה בפני עצמה, והיא פעולה מהאור. זה נקרא "בראתי תורת תבלין", כי על ידי זה הרצון לקבל עובר תיקון, זה נקרא "תבלין".

תלמיד: זה בנוסף לזה שדיברנו על זה שעסק בתורה צריך להיות שאדם רוצה להגיע לרצון להשפיע לבורא. מתי נכנס לפעולה שמלא לשמה בא לשמה?

כתוב שלא התירו עסק בתורה במצב של לא לשמה, בזמן שאדם אגואיסט, כי בשביל מה הוא צריך לעסוק בתורה? אתה בהמה, תחיה כמו בהמה. אלא אם אדם משתמש במאור שבתורה כדי להיתקן ולהחזיר את עצמו למוטב, אז בשביל זה באמת הוא יכול לעסוק בתורה. ומי שלא עוסק בצורה כזאת, למטרה הזו, אז אצלו זה ההיפך, העיניים מתעוורות ונעשה לו אור כחושך וחושך כאור.

מה אתה שואל על זה?

תלמיד: אם אדם מכוון שכל הרצונות יהיו רק על מנת להשפיע, האם זה כבר לשמה או זה לא לשמה?

אין לך שאלה ברורה.

תלמיד: יש לי שאלה. מה זה נקרא מלא לשמה בא לשמה?

תפתח "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", תקרא אותה קצת. אני קראתי אותה אולי מאתים פעם, אז תקרא עשרים פעם.

תלמיד: הוא כותב שלשמה זה רק לתועלת הבורא, ולא לשמה זה גם קצת לעצמו. אם אדם רוצה רק לבורא, האם זה כבר נקרא לשמה?

אני לא יודע מה אתה שואל. אם אדם רוצה רק לבורא, מה זה אני לא רוצה או כן רוצה לבורא? מה זאת אומרת לבורא? מה אני רוצה מזה? מה אתה רוצה ממנו?

תלמיד: להשפיע לו.

אם אדם רוצה להשפיע לבורא, זה נקרא לשמה.

תלמיד: האם אני לומד כבר לשמה?

אם אתה באמת רוצה להגיע לבורא, או להשפיע לו?

תלמיד: זאת בדיוק השאלה, מאיפה אני יודע בדיוק?

אני אגיד לך שזה לפי פקיחת עיניים בתורה. אם הבורא נפתח, וכתוצאה מהרצון שלך אתה נמצא איתו בדבקות, אם באותו רצון שאתה רוצה להשפיע לו הוא ממלא אותך בנוכחותו, באור, אז זה נקרא שבאמת הרצון שלך הוא על מנת להשפיע לו, לפי השתוות הצורה. ואם לא, אז אתה סתם אומר לנו שאתה רוצה להשפיע לבורא, משקר כרגיל כמנהג שלך.

(סוף השיעור)

---

1. "וראו כל עמי הארץ כי שם יהוה נקרא עליך ויראו ממך"( דברים כ"ח, י')↩