הרב"ש. חמשה עשר באב. 35 (1986)

16 авг 2019

תיוגים:

שיעור בוקר 16.08.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א', עמ' 373, מאמר "חמשה עשר באב"

מאמר מאוד מיוחד, יש לו גם סגנון כתיבה מאוד מיוחד. אנחנו נלמד גם את הסגנון וגם למה רב"ש כתב את זה בצורה כזאת, מה הוא רוצה למסור לנו. בקיצור, נתייחס אליו בצורה מיוחדת. לאו דווקא כמו בכל המאמרים שאנחנו רוצים לדבר שם על עבודת האדם הפנימית בלבד, אלא גם איך הוא רוצה להסביר את זה דרך הפסוקים, דרך הביטוי החיצון כביכול, ליום הזה.

קריין: מאמר "חמישה עשר באב", ב"כתבי רב"ש כרך א', עמ' 373.

חמשה עשר באב

תשמ"ו - מאמר ל"ה
1985/86 - מאמר 35

"במשנה (תענית דף כ"ו, ע"ב) "אמר רבי שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. (ובדף ל"א) "תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם. תנו רבנן, יפייפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים". בעין יעקב מוסיף, "עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון. מכוערות שבהן, מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, היוצאות ומחוללות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים. איזו צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.

ידוע, שמלכות נקראת "בת", בסוד "אבא יסד ברתא". והנה במלכות אנו מבחינים ארבע בחינות הנקראות: חכמה, בינה, ז"א, ומלכות, המכונות ד' בחינות שבעביות.

בחינה א', שהיא בחינת חכמה, נקראת יופי, כי ידוע בחכמה נקרא בחינת "יפה עינים".

בחינה ב', שהיא בחינת בינה, נקראת אם הבנים, שהיא הולידה את זו"ן. ובינה, תכונתה היא, שהיא רוצה בהשתוות הצורה, להדמות להמשפיע. ומשום זה, המעלה שיש בבינה היא, שאנו מיחסים אותה לכתר, היינו שהיא רוצה להדמות לכתר, שהוא המשפיע.

בחינה ג', שהיא בחינת וז"א, נקראת עשיר, כמו שכתוב "העשיר לא ירבה" (זהר, כי תשא, ובהסולם דף ב' אות ד'). וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד. העשיר לא ירבה, זה הוא עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין, לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא "עשיר".

בחינה ד', שהיא בחינת ומלכות, נקראת עניה ודלה, כמו שכתוב "לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה. וזהו כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה". שענין אמונה נקרא צדקה, כדרך שנותנים צדקה לעני ולא דורשים שום תמורה. כך הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שלא דורש שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. נמצא, כאילו שאמונה נקרא דל, שדומה לעני, שאינו מחזיר שום דבר עבור הצדקה, שנותנים לו.

ובהאמור נפרש את המשנה של "בנות ישראל יוצאות. ידוע, ימים טובים נקראים, שיש עליות העולמות וגלויים. אי לזאת, יש אז הזמן לגלויים, ואז "בנות ירושלים יוצאות". "יוצאות" היינו מהעלם להגלוי. וכל ספירה וספירה מראה את חשיבותה.

וידוע שיש ד' בחינות דאור ישר, שפרוש, שבמלכות עצמה, היינו בהרצון לקבל, שזה היא מלכות מבחינת אור ישר, שתכונתה מכונה מקבל בעמ"נ לקבל, נבחן שם ארבע בחינות, כמו שכתוב (פתיחה לחכמת הקבלה, דף ו' אות כ') וזה לשונו "ומה שה' בחינות הקבלה שבבחינה ד' נקראות בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה כלי קבלה על הע"ס, הכלולות באור העליון, בסוד "הוא אחד ושמו אחד", וכו', נבחן שם הלבשתה לע"ס ע"פ אותן הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' בחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, וכו'". עד כאן לשונו.

ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים", היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה. והסדר הוא, כי בחינה א', הנקראת חכמה, אומרת "בחור". היינו מי שראוי להיות בחור מעם, אז היא מגלית המעלה שלה, שבה נמצא בחינת היופי. היינו כנ"ל, שחכמה נקראת "יפי עינים", כמו שנאמר "עיני העדה", שהכוונה על חכמי העדה. לכן בחינת חכמה נקראות יפייפיות. ולכן אמרו, ש"אין האשה אלא ליופי". שענין הכלי קבלה באופן כללי, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא כלי לקבל את הטוב והעונג, הוא על אור החכמה. ומשום זה "אשה" הנקראת כלי קבלה, הוא רק על חכמה.

"מיוחסות שבהן מה היו אומרות". ענין "יחוס" פרוש, שיש לו שורש גבוה. למשל שאומרים, הוא נכד מאדם גדול, היינו השורש שלו הוא שורש גבוה מאוד. הנה ספירת הבינה, הנקראת בחינה ב', מראית מעלתה שהיא משתוקקת להשתוות הצורה, שע"י יכולים לבוא ולהדבק בהשורש, שהוא בחינת המאציל והכתר. נמצא, שספירת הבינה מראית, שהיא דבוקה בהשורש. וזה נקרא "יחוס משפחה", היינו שהבנים, שהיא תוליד, תהיה בהטבע שלהם אותה תכונה שיש לה, ממה שיש לה השתוות עם השורש. וזה שכתוב "מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, שאין האשה אלא לבנים".

פרושו, שהכלי קבלה, הנקרא "אשה", צריכים להשתדל שיוליד בנים, היינו שהבנים שיולידו, יהיו בנים חשובים. וזה שנאמר "תנו עיניכם למשפחה", היינו יחוס משפחה. זאת אומרת, שבינה הראה מעלתה, שיש לה דביקות בהשורש, שזה נקרא השתוות הצורה, שהשורש של בינה הוא הכתר, שהוא רצון להטיב ולהשפיע. אי לזאת, מעלתה היא, שהיא מולידה כח השפעה להבנים, שיולידו אח"כ.

"עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון". בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, נקראת בחינת עשיר, משום שיש לו חסדים, הוא נקרא "עשיר, שהוא שמח בחלקו ואינו זקוק לחכמה". אבל יש לו הארת חכמה גם כן. אבל הוא נוטה לחסדים. ומבחינה זו הוא דומה לבינה כנ"ל, שהיא מקור החסדים, הנמשכת מהשורש הכתר, שהיא רוצה להדמות לשורשה. אבל יש לו הארת חכמה.

ובזה"ק (כי תשא, דף ב' ובהסולם אות ד') כתוב שם וזה לשונו "העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו'. וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו, נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה. על כן נקרא עשיר. ונאמר לו, שלא ירבה על יוד", שפירושו, שלא ירבה על י', אלא יקח אור דחסדים עם הארת חכמה. עיין שם.

וזה שכתוב "עשירות שבהן", היינו בחינה ג', שהיא בחינת ז"א, הנקרא אור דחסדים בהארת חכמה, שז"א נקרא עשיר. הספירה הזאת שבמלכות מראית את מעלתה, שיש בה. וזה שכתוב "תנו עיניכם בבעלי ממון".

"והמכוערות שבהם", היינו עצם בחינת מלכות הנקרא בחינה ד' שבד', שעליה היה צמצום, ולכן בחינה זו נקראת דלה ועניה, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "דלה ועניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהב לה בעלה". ידוע, ש"מלכות שמים" צריכים לקבל בבחינת למעלה מהדעת, שזהו נקרא בחינת אמונה, להאמין בה', אף על פי שהגוף בא עם הרבה שאלות וטענות ותביעות. אז צריכים לומר "עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו", אלא לקבל הכל למעלה מטעם ודעת. ולא עוד, שזה צריך להיות בבחינת צדקה, כמו שנאמר אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה".

והטעם הוא, כמו כשנותנים צדקה לעני, שאין דורשים מהעני שום תמורה, כי אין להעני מה להחזיר לו, כי אין לו רק מה שנותנים לו. כך צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים, בלי שום תמורה חזרה, אלא "בלתי ה' לבדו", כאילו אין מה להקב"ה להחזירו לאדם תמורת עבודתו בקבלת עול מלכות שמים.

ובאמת, מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזה דוקא. זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה", ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו.

אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקראת "עבודה בלתי חשובה". ונקראת בחינת "מטה בחשיבות". כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.

וזהו על דרך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל על הפסוק, שאמר הקב"ה למשה (שמות, חמישי) "ויאמר אליו ה', מזה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש. וינס משה מפניו". ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה. וזה הוא בחינת מטה בחשיבות. כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר. כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא הנימא. אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה. לכן כלך מדרך הזה. אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל. וצריכים לדעת, כי ענין פרעה ומצריים, הם מרמזים גם לבחינת פרעה ומצריים שיש בלב ישראלי. ויהי לנחש, היינו תיכף כשעוזבים את בחינת אמונה, הנקרא בחינת מטה בחשיבות, נופלים תיכף להקליפות. שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת יכולים לזכות לכל השלימות.

ובהאמור, שעיקר העבודה היא בזמן שאין להאדם שום בסיס של שכל, שתהיה לו היכולת לבנות על יסוד זה. ובבחינת אמונה אין לו שום יסוד בהשכל שלו. ומשום זה, במקום שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדים לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח.

ודוקא אז האדם יכול לראות את האמת, אם יש לו אמונה למעלה מהדעת, שתהיה לו היכולת לומר לגופו, הבא אליו בטענות צודקות לפי השכל. ואומר לו הגוף, האם לא מספיק לך לראות האמת, שאין שום מציאות להתקדם בהדרך שלך, ותגיד לי, אדרבא, כמה ידיעות חסרות לך עוד, בכדי שאתה תשמע בקולי, להרים את הידים, ולומר, עכשיו אני הגעתי לנקודת האמת, שהדרך הזו, שצריכים לעבוד רק לשם שמים, זה לא בשבילי, ובשביל מי כן אני לא יודע, אבל מה אני יודע, שזה לא בשבילי.

והגם שחז"ל אמרו אחרת (סנהדרין, דף ל"ז ע"א) וזה לשונו "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", אבל מה אני אעשה, שאני רואה את המציאות, שאין בידי לקיים את המציאות הזאת, היינו לומר, שאני מוכרח לעשות הכל לשם שמים. ולפיכך עבודה של אמונה נקראת עבודה בלתי חשובה.

ובהאמור נפרש את מה ש"המכוערות היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". הנה בחינה ד' שבמלכות, שהיא נקראת דלה ועניה, כנ"ל, עבודה זו מכוערת אצל אדם, כי אין כאן להסתכל על יופי של רוחניות, ולא על בחינת יחוס משפחה שברוחניות, ולא על ממון שברוחניות.

אלא מה יש כאן, רק דברים שאין הדעת והשכל יכולים לסבול אותם. כדמיון דבר מכוער, שאדם מרחק עצמו, כמו שכתוב (חולין, מ"ד) "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". ומה הם יכולות לומר להבחור הזה, שרוצה להיות בחור מעם "קחו מקחכם לשם שמים". היינו, שאין אנו יכולים להבטיח לכם משהו בתועלת עצמו, אלא אם אתם רוצים להיות בחור מעם, אתם מוכרחים לקבל את מקחכם רק לשם שמים. היינו, אם אתם יכולים להסכים על תנאים אלו, אתם יכולים לקחת אותנו, אחרת אין ממה לדבר."

אולם גם זה לא פשוט, אלא אנחנו רוצים ש"תעטרונו בזהובים". ופירש רש"י, "תעטרונו בזהובים", שלאחר נשואין תתנו לנו תכשיטים ומלבושים נאים. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהגם שהאדם מסכים לקבל על עצמו את המקח לשם שמים. היינו, אפילו שהיא מכוער, ואינו מסתכל על שום דבר, אלא שזהו כמו "כלה כמות שהיא", מכל מקום היא דורשת, שאח"כ ימשיך לה את האור תורה, היינו שישתדל להשיג טעמי תורה וטעמי מצות. כי אחרת היא לא מסכימה, מטעם כי "מאן דלא ידע צוויה דמארי, איך יעביד ליה". וזהו שאמרו "ובלבד שתעטרונו בזהובים". היינו, שהגם בבחינת אמונה הוא למעלה מהדעת, אבל אח"כ צריכים להמשיך את האור תורה.

ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה:

מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד.

מצד הב', צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.

ועל דרך זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שאנו אומרים בברכת "אשר יצר, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, וכו', שאם יפתח אחד מהם או יסתם חד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, וכו'". ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה. וזה פירוש "אם יפתח", אלא צריך להשאר בסתימה. "או יסתם" פירושו, היינו טעמי תורה ומצוות. אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת, וטעמי תורה ומצוות יהיו מגולים."

שאלה, לָמה העבודה שלנו היא נקראת חכמת הקבלה?

למי שיש תשובה יכול לענות.

תלמיד: תלמיד הוא חכם אם הוא לומד תורה בעזרת תפילה שהאור המחזיר למוטב ייתן לו את החכמה. רק אור המחזיר למוטב ולא פלפולים.

זה נכון, אבל זה אחרי שקראנו את המאמר.

תלמיד: כן.

תמשיך, יש לך להגיד משהו מתוך המאמר? לָמה העבודה שאנחנו רוצים להשיג היא נקראת חכמת הקבלה? זה דווקא מתברר בסוף המאמר.

תלמיד: לא זוכר.

בסדר, גם מה שאמרת זה טוב, יפה.

תלמיד: לומדים למען אור חכמה. זה לא נקלט בכלים הרגילים שלי, אני צריך חכם שילביש עלי את החכמה, אני צריך כאילו על ידי ביטול אליו לקבל את הדבר הזה.

תלמיד: אני מסכים איתו, אני מתפעל מהחבר איך הוא מדבר, ממש שכינה בוקעת מגרונו.

אז לָמה זה נקרא חכמת הקבלה?

תלמיד: בגלל שאנחנו לומדים איך לקבל את אור החכמה, שהוא אור מטרת הבריאה.

זאת אומרת רק לפי דרגת האמונה, לכן זה נקרא "חכמת הקבלה".

שאלה: אני רגיל שבינה נחשבת אמונה, פה את מלכות הוא מחשיב כאמונה.

אבל איפה היא מתממשת? במלכות, הכול במלכות. בינה זו אמונה מופשטת, זו תכונת האמונה, אבל איפה בפועל היא יכולה לעבוד? רק איפה שיש קבלה, זאת אומרת במלכות. כמו שיש לנו רצון לקבל בחכמה, זה רצון לקבל, הוא עוד לא ממומש מצד הנברא. רצון להשפיע הוא לא ממומש בבינה. ואז מההתמזגות ביניהם כבר מגיעה לנו בחינה ד', ששם צריכה להיות אמונה, ולפי מידת האמונה, קבלה.

תלמיד: אז אפשר לומר שבעצם כל התכונות הן מתממשות במלכות.

כולן, כן, ודאי.

תלמיד: חוץ מבינה שהיא אמונה, איזה עוד תכונות יש לנו שאנחנו יכולים להגיד שמתממשות במלכות?

נגיד זעיר אנפין, שהוא רק מברר לאיזה כיוון ובאיזו התמזגות צריכה להיות אמונה, אור החסדים ואור החכמה בוא נגיד כך, לפי זה נבנית המלכות ברצון לקבל. ורצון לקבל שבמלכות הוא תוצאה מרצון להשפיע של בינה ורצון לקבל של חכמה, שזעיר אנפין מסדר אותם בצורה כזאת ששניהם יהיו בהתמזגות המלאה. רצון לקבל שבמלכות הוא לא סתם רצון לקבל, הוא מגיע כבר מתוך רצון להשפיע.

תלמיד: אם כך, קבלת עול מלכות שמיים, הכוונה שמקבלים את כל המבנה של ה-ו-י-ה במלכות, כלומר מקבלים את כל העולם העליון על עצמנו.

כן, הכול מתממש במלכות. רב"ש מעביר את זה דרך כל המאמר.

אז אולי לפי זה תסבירו לי, לָמה אין יום יפה יותר לישראל חוץ מחמישה עשר באב ויום הכיפורים? הוא כותב כך, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". מה טוב ביום הכיפורים? שם כביכול לא מקבלים שום דבר, ההיפך, עינויים.

תלמיד: אולי ביום הכיפורים מתגלים הכלים ובחמישה עשר באב מתגלים האורות.

מה זה נקרא ימים טובים? לָמה ימים טובים לישראל? זאת אומרת, ימים שבהם יכולים מקסימום להשפיע לבורא.

תלמיד: כן.

לכן זה ט"ו באב ויום כיפור, [...] העולמות היא גדולה מאוד.

תלמיד: אז ט"ו באב זה קבלת דרגת הבינה, או כבר קבלת אור חכמה?

ט"ו באב זה כאילו לקבל על מנת להשפיע, אבל על שם העתיד, מתי שהכלים האלה יהיו מתוקנים. העלאת העולמות כבר נמצאת, אבל כאתערותא דעילא. את זה עוד נלמד, זה עדיין לא מימוש מצד התחתון.

שאלה: השווית את יום כיפורים לט"ו באב או לט' באב?

זה הכול קשור, סך הכול כל הימים האלה הם כולם כדי לתקן את היום האחד, יום גדול לה', שכולו יום, שכולו אור. לכן כל הימים המיוחדים האלה, ובכלל כל ימות השנה, הם כולם מתחברים ליום אחד. לכן לא יכול להיות בלי תשעה באב בכל החורבן הזה על כלים דחכמה וכלים דחסדים, ולא יכולה להיות הכנה בלי יום הכיפורים, שלא יכולים כבר לתקן כמו שכביכול היה מתוכנן מלמעלה. זו הייתה שבירת הלוחות, שלא יכלו לעמוד עם לקבל על מנת להשפיע כל אור החכמה כמו של גמר התיקון, ולכן היו צריכים להישבר, זה היה מתוכנן כך, שני בתי המקדשים, שתשעה באב מסמל לנו. ואחרי זה מגיעים להכרת השבירה ביום הכיפורים, זה מה שנקרא שמשה מוריד את הלוחות השניים ביום הכיפורים, הלוחות הראשונים זה בתשעה באב, ואז מתחילים תיקונים. ומגיעים דרך כל הסיבובים בסך הכול לפורים, שזה מתבטא במלכות בט"ו באב.

אבל ט"ו באב זה לא גמר התיקון, גמר התיקון זה פורים. אלא ט"ו באב זה כאילו חיבור בין כלים דקבלה דמלכות עם כל התנאים הנכונים אחרי ד' בחינות, שזה קבוצות בכורות בוא נגיד, שזה חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. עד שבאמת מגלים שמלכות שמיים היא צריכה להיות דווקא ענייה ודלה, ולא עשירה ולא יפה, ולא ולא ולא, אלא רק שזה יהיה על ידי העבודה שלנו, שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מסוגלים להיות במסירות נפש.

תלמיד: אפשר להגיד שבאופן כללי יום אבל הוא יום שאנחנו מגלים כמה אנחנו חסרי אונים מול הכוח הזה שלהשפיע?

הוא מסמל לנו חיפוש, חוסר אונים, נכונות להתנתק מעל מנת לקבל בכל צורה שתהיה, נכונות ללכת על מסירות נפש. מה זה מסירות נפש? זאת אומרת, שאני לא רוצה, לא דורש. אני שם תנאי, שאני לעצמי לא רוצה כלום, אתה תדאג לזה שאני לא ארצה כלום. אנחנו דורשים מהבורא, כי אנחנו מבינים שלא מסוגלים בעצמנו. אבל שהוא יספק לנו את ההגנה הזאת נגד הרצון לקבל שלנו, השונא שלנו, שאנחנו נשנא אותו עד כדי כך ששום פיצוי, בקשיש אני לא אקבל ואמכור את עצמי תמורת משהו לרצון לקבל שלי.

זאת אומרת, אני הולך ברצון לקבל שלי למות, אין כלום ולא יהיה כלום. לא יישאר לי ברגע הבא שום דבר? אני בעצמי בסדר גמור, כי אני צריך לעבור את הנקודה הזאת של הצמצום ולקום כבר מהצד השני של המחסום, שזה נקרא "מיתה" מבחינת הרצון לקבל לעצמו. וכאן האדם צריך לעמוד על התנאי הזה, ולדרוש מהבורא שכך זה יקרה, "טוב לי מותי מחי".

תלמיד: ברגע הזה של טוב לי מתי מחיי, לפי מה שאנחנו קוראים, החלק של ישראל שבי כאילו מצליח להיות שמח באותו זמן.

נכון, אם יהיה ישראל, אבל אני מרגיש את עצמי שאין לי את הבחינה הזאת. אני רוצה להשיג אותה, אבל משיגים אותה רק מעבר למחסום, מעבר לתנאי שמה שיש בי עכשיו צריך פשוט למות. מה יישאר? אפילו שלא יישאר לי כלום. זאת אומרת, אם יהיה קיים רק הבורא בלעדיי, אני מרוצה. זאת אומרת, את הבחינה שלי דרצון לקבל על מנת לקבל, אני עד כדי כך סובל ושונא, שאם אני עכשיו אמות, זו המתנה הגדולה ביותר, שיותר מזה אני לא מבקש.

תלמיד: זה רגע של סבל טהור, או שיש עדיין נקודת אור, שישראל תמיד מאיר? זאת אומרת, ברגעים האלה אדם רואה רק חושך?

הוא לא רואה חושך, הוא רואה בזה אור. שבמיתת הרצון לקבל, בכל מה שיהיה הוא רואה אור. זה החיים, זה האור. חיים רק למעלה מזה, מעבר לזה.

אנחנו צריכים לתאר את הדברים האלה, ולראות איך אנחנו מגיעים לבחינה ד', למלכות הזאת שהיא מכוערת, עניה ודלה, שהיא נקראת אז אמונה. שאם מעל עניות ודלות אני דבוק אליה, שאני רוצה לעבוד רק איתה בצורה כזאת, זה נקרא שאני נכנס לתכונת האמונה. זה התנאי לקנות מלכות, שאני מסכים כנגד כל הצורות היפות, רק בזה.

שאלה: בסיכום המאמר הוא מציין פה משהו שלי זה נשמע מאוד מאוד דרמתי. הוא אומר מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת, בלי שום יסוד. מצד שני, הוא אומר צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות. בשבילי זה נשמע "יגעת ומצאת תאמין", בו זמנית.

בסדר. אי אפשר לקבל אמונה, אלא ללא שום תנאי. אחרת זה לא אמונה, אחרת זה דעה וחשבון ואיזה עסק שאתה עושה, איזה דיל. אמונה זה נקרא שאין לי שום אין יסוד, אני פשוט רוצה להיפטר מהחשבון שלי, שיהיה משהו, אחרת אני לא נכנס לעולם הרוחני, זה התנאי. תנאי להיכנס לרוחניות, שאתה נמצא בכלים נקיים מהקבלה, רק בהשפעה. תכונת ההשפעה, שאין לי שום חשבון לעצמי. איך אתה מתאר את זה?

תלמיד: אני חייב להגיד, שלי זה נשמע קל.

קל?

תלמיד: הכוונה בלהבין את זה, שזה ככה. אבל כשיש במצב שהוא אומר, באותו זמן, אתה גם צריך להיות ב"יגעת ומצאת תאמין", זאת אומרת, אתה צריך להרגיש את כל הדברים האלה ולקבל אותם.

אם אתה משתדל להשיג את תכונת האמונה, כמו שהוא כותב, אז אתה עובר את כל השלבים האלה, אחד, אחד. אתה מכיר את הבנות האלו, את המלכויות הקודמות, שזה אשרות ידועות מיוחסות, וכן הלאה. עד שאתה מגיע למצב שאתה לא רוצה כלום, פשוט לא רוצה כלום. אלא דווקא להיפטר מכל הייחוסים. אני לא רוצה שום דבר, אני רוצה רק שהבורא קיים, ואני מצביע רק על זה. והאני לא, אתה יודע מה זה האני?

תלמיד: זאת אומרת, כדי שזה יהיה מושלם, אתה צריך לעבור את כל התהליך הזה, ורק אז תוכל להגיע לנקודה הזאת?

ודאי, אז ייקח לך עשרים שנה, מה יש, בשביל זה אתה חי. אחרי זה יש לך רק חיים רוחניים.

תלמיד: זה לא עניין שצריך להיות מעין חלוקת קשב כזאת, רגע אני ככה, ורגע אני ככה.

גם בדרך, ודאי. בירורים לא יכולים להיות בנקודה אחת, אלא רק בהשוואה, ממקום למקום, מתכונה לתכונה.

תלמיד: אבל הסוף הוא מוחלט, מעל הדעת?

הסוף הוא מוחלט, שאני חייב לעזוב את התכונות שלי, את החשבונות שלי ולהידבק בבורא ללא שום שכל ודעת, מזה אני מתחיל להיות עובּר. יש לנו יותר עכשיו אפשרות להסביר כך.

שאלה: מצד אחד הוא אומר, "ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה." ומצד שני הוא אומר, "אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת". מה סותמים ומה מלמעלה מהדעת?

למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאין לי אליה שום חשבון, אני פשוט רוצה שהתכונה הזאת תשרה בי, תשלוט בי והיא תחזיק אותי להיות במצב שהיא תקבע לי את כל ההתנהגות שלי, את כל המחשבות, את כל הרצונות, אני רוצה להרגיש בי מנוע אחר. כי עכשיו המנוע שלי הוא, איפה אני מרוויח, איפה אני מצליח, באיזו צורה אני מתנהג שיהיו לי טעמים, צורות. בקיצור, הכול לנוחיותי איך שהוא לא יסובב אותי.

ואני רוצה שיהיה בי כזה מנוע שכל הזמן יסובב אותי רק כלפי הבורא, ולעצמי שום דבר. כמו תוכנה שמתלבשת באדם אחרת, תוכנת השפעה. זה נקרא שהאור העליון נמצא בו, וכבר קובע לו את ההסתכלות החדשה על החיים, ואז בהסתכלות החדשה הזאת הוא רואה את העולם העליון. אנחנו נמצאים ממש במצב שאנחנו יכולים לא רק לדבר על זה, אלא לדרוש שזה יקרה.

שאלה: אם מתלבש בי עכשיו מנוע כזה שמפעיל אותי רק לכיוון של ההשפעה, איפה העבודה?

כל הזמן לדרוש את המנוע. אלא מה אתה חושב, איזו עבודה יש לך חוץ מלבקש מהבורא שיכוון אותך נכון. בזה אתה דומה לתינוק שסוחב את הגדול לאיזה כיוון, אתה צריך לבחור את הכיוון מכל מיני הזדמנויות שהגדול מראה לך, ככה או ככה, אתה צריך לבחון את רצונך כרצונו של הגדול, של הבורא, ולסחוב אותו לשם. זאת אומרת, להעלות מ"ן, לדרוש. בעצם כל העבודה היא שלו וכל ההבחנות שהוא רוצה בדרך, אנחנו נבצע.

תלמיד: אם עוד לא התלבשה בי התכונה הזאת, האם יש מקום לדרישת הבורא שתתלבש בי?

ודאי.

תלמיד: מהתיאורים נראה שזה מתלבש, זה כאילו מפעיל את האדם כמו מכונה בהשפעה?

לא, זה לא כמו מכונה. אלא אתה כל הזמן רוצה, אתה לא עוזב, אתה לא נותן לבורא כאילו, עכשיו אתה, תנהיג אותי, תלווה, והכול. לא, אתה מרוצה שהוא עושה לך כל פעם הפרעות, ושאתה כל פעם ממש דורש ממנו. על ידי מה עוד הוא יכול למשוך אותך אליו, אם לא על ידי בעיות, אכזבות, פחדים, הפחדות למיניהן. ככה זה. זה תמיד כך. תראה כמה המקובלים סבלו, ומה הבורא עשה להם, "כל אשר אוהב, ה' יוכיח". כמוך, אתה מקבל עוד הזמנה לבית משפט, ועוד הזמנה לבית משפט.

שאלה: כן, ברוך השם.

יופי, בדיוק כך, ברוך ה'.

תלמיד: מה העיקרון או עקרונות לעבודה בעשיריה שצריך להוציא מהמאמר הזה, כי לא הבנתי שום דבר.

שבסופו של דבר בכל המלכויות שאנחנו בוחרים, כאילו שזה בחורות שמזמינות אותנו להתחתן איתן, להתקשר איתן, בסופו של דבר אחרי כל הבירורים, אנחנו מגיעים לרצון לקבל שלא דורש כלום, חוץ מדבקות. זאת אומרת, שיש לו רק אמונה, ורק על זה הוא רוצה לבסס את הקבלה שלו. שיש לו בזה תנאי לקנות מלכות, לקבל על מנת להשפיע, הן מכוערות לרצון לקבל, הן לא חשובות לרצון לקבל.

אבל דווקא שאין לו כלום מהרצון לקבל שלו, אז הוא יכול להיות כולו מסור לבורא, שלא רוצה כלום. נגיד, ומגיע אליך איזה מלאך ואומר, אתה מסכים למות? אתה אומר כן, רק בתנאי אחד, שלא נשאר לי כלום מהרצון לקבל, ואני נשאר בנקודה אחת, דבקות בבורא. אבל לא בנקודה עכשיו, של רצון לקבל, אלא.. אני לא יכול להסביר זאת, אבל זה כך, זה המעבר, מעבר המחסום הוא דווקא בזה. אבל גם אם אתם מבינים או לא מבינים, זה לא חשוב, אתם נמצאים בזה, אתם רק צריכים יותר ויותר לגלות. מאמר יפה, הוא מסביר לנו כך את כל הדרך.

שאלה: אמרת שיש קשר בין תשעה באב לט"ו באב. אני לא כל כך קולט את הקשר הזה.

ט"ו באב מסביר לנו באיזה מלכות שמים אתה בוחר בסופו של דבר, אחרי כל הצרות והבעיות והשבירות שאתה עובר, באיזה מלכות שמים אתה בוחר. אתה בוחר מלכות שמים, שאין לי שום דבר לעצמי, הכול נחרב, בית מקדש הראשון, בית מקדש השני, אין לי כלום, קליל. ואז אני מגיע לט"ו באב, שאז אני יכול לבסס את היחס שלי לבורא על תכונת ההשפעה בלבד. לכן ט"ו באב הוא היום הגדול ביותר.

תלמיד: הקשר הוא בזה שאני מגלה את החורבן בט' באב ואז בט"ו באב אני בוחר?

בט"ו באב אתה מסוגל להתחיל להחזיק במלכות שמים, לבחור במלכות הנכונה.

תלמיד: ולאן הולכים מפה? אחרי זה כבר מגיעים החגים.

עזוב, זה לא חשוב, אתם עוד לא יודעים לחבר. נגיד שזה כך. תמיד יהיו לך בזה שאלות ובלבולים, בשביל מה? העיקר לתפוס משהו נכון מהאמת, אפילו איזה חלק ולהחזיק בו.

שאלה: אמרת שצריך לבקש שכוח הבורא, כוח ההשפעה יתלבש בי וישלוט בי. כדי לחשוב על החברים, כדי להתפלל עליהם זה דורש ממני המון מאמצים, כלומר אני צריך להקדיש זמן, להתנתק מהכול ופשוט למסור את עצמי לזה?

למה? כל ארבע הבחורות האלה שאתה עברת אותן אחת אחת, זו הקבוצה שלך שכך אתה חושב עליה. מה יהיה לי מזה, עשירות, ידיעה, ייחוס, משהו, כלום. כשאני רואה שלא יהיה לי כלום, חוץ מאשר שבמסירות אליהן אני מגיע למסירות לבורא וזה בשבילי הנכס הגדול ביותר. אז כל דבר לרצון לקבל שלי הוא מכוער ואין שום דבר בקבוצה הזאת, וכך אני רואה שאני רוצה להרוג את כולם, לשרוף והכול אבל זאת דווקא הצורה שדרכה, אם אני מקבל את הקבוצה כמו שהיא, כך אני מגיע לבורא.

מצד הרצון לקבל אני סובל ולא רואה כלום, אנחנו עוד לא בדרגה כזאת. ומצד הרצון להשפיע שמתפתח וקצת אני מבין בו, אני יותר רואה שדווקא בצורה כזאת אני מגיע לבורא. וכך הוא מעביר אותנו דרך כל מיני אירועים, נגיד. מאיפה הוא מראה? הוא מראה לך לא רק בקבוצה, הוא מראה לך גם בעולם עד כמה העולם שונא אותך בזה שאתה עוסק בהשפעה, עד כמה יכול לתמוך בך בזה שאתה תתעסק בקבלה.

והעולם נעשה כלפיך מאוד מאוד חד בזה, חד. אף אחד לא מחזיק ממך שאתה עוסק בקבלה. ודווקא כולם מתנפלים עליך כשאתה עוסק בזה, ומוכנים לקבל אותך אם תשנה את עצמך, מיד יהיו לך חיים טובים, יפים. אתה חוזר לג' הבחורות היפות האלה למיניהן, בחינת א', ב' וג'. אז אנחנו צריכים בזה מאוד לשמור על עצמנו, וזה בעיקר עבודת המחנך שאתם משתדלים עכשיו להיות. הוא מראה לקבוצה שלו את היושר, יושר דברי אמת, על זה אין ויתור.

ומה שהבורא מביא, אין עוד מלבדו, מביא לנו מה שיביא לא חשוב. אנחנו דיברנו על איזה תנאי לעבור מחסום, "טוב לי מותי מחיי". ואז אתה רואה שכל זה מתפוגג ומסתלק ואין.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בעבודה, אני צריך להשקיע מאמץ גדול כדי להביא את עצמי למצב הזה. כלומר אני צריך לבקש בשביל החברים, יש כאן פעולה אקטיבית. ואילו אתה אומר שבסופו של דבר מתלבש בי כוח ששולט בי, איפה העבודה שלי?

אחרי כל המאמצים שלך, אני מדבר כבר על הסיכום של המאמצים. גם הבחורה הראשונה, עשירה נגיד.

תלמיד: יפה.

יפה, קודם כל יופי. יופי, אחר כך עד שמגיעים לענייה ודלה. יפה, אז אתה רואה מה מושך אותך לחכמת הקבלה, מה מושך אותך לבורא, ואתה מגלה באיזה אופן, לשם מה אתה דבוק בחכמת הקבלה ובקבוצה ובבורא, מה אתה רוצה להשיג, איזה מלכות. ואז אתה מגלה שרק בגלל היופי, רק בגלל העשירות, רק בגלל הייחוס, עד שאתה מגיע למצב שכל הדברים האלה לא יעזרו לך להידבק בבורא, אלא רק שאתה מגיע לכזאת מכוערת, כזאת טיפשית, כזאת ענייה ודלה.

שלא תהיה לי שום משיכה אליה, אלא ההיפך, בכלים דקבלה שלי לא יכול להיות שאני אדבק לכאלו ערכים, לא יכול להיות. אני לא בנוי בצורה כזאת להעריך את העניות והדלות, גם בשכל, גם בכוח, בהכול. ולמה אני בוחר בזה? כי התכונה הזאת עוזרת לי להתחיל להבין את הבורא, ש"במקום שאתה רואה את גדלותו, שם אתה רואה את ענוותנותו". והוא כותב שרק שם דבוק הבורא בעצמו ושם יכול להשרות עליהם טיפת הייחוד. רק אחרי שאתה מתחיל להכיר גדלות בעניות ודלות. עניות בכלי דקבלה, ודלות זה בשכל, במוחא וליבא.

זאת אומרת, צריכים לתאר את המצבים הללו ולראות עד כמה אנחנו יכולים להיות קרובים לאמת. הבורא נמצא אחרי כל הצורות הריקניות למלכות. אם אדם מסכים לכל הדברים האלה כולל "טוב לי מותי מחיי" אז הוא עובר את המחסום.

קריין: בעל סולם אגרת י"ט הוא כותב שמה: "ובאותה אשה", כי "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". כלומר, שבשעת הכנה נראה החן והיופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אולם בעת התיקון, "שימלא הארץ דעה את ה'", אז, עולם הפוך ראיתי, כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם,"

יחד עם זה הוא נשאר בהכרת התכונות, זה לא שנראה לו עכשיו מכוער כיפה. הוא מבין שזה מכוער ומבין שזה יפה, אלא נמצא בהבחנות שלו ההפוכות. זאת אומרת, שוב, זה על זה כסנדוויץ'. דווקא רב"ש היה מבין בזה מאוד. הייתי מביא את הכלות מהפנימייה מירושלים והן היו מקבלות אותם, אז הוא אמר "למי הם מסכימים?" ככה כאילו ראה ששם לא, "אבל כן, בסדר הוא מסכים, בסדר גמור". זאת אומרת, הוא מאוד מבין בטעמים, בכלל בכל הדברים. אבל יחד עם זה, למעלה מזה ללא שום חשבון. זה שני דברים שכרגיל אנחנו לומדים הפוכים.

להגיע למצב שאתה מכבד עניות ודלות שאין כלום ומכוערות ואין שום דבר כלפי הרצון לקבל שלך, אתה צריך ברצון לקבל שלך לדעת את כל ההבחנות ההפוכות ולצורך האמונה ודבקות בבורא אתה בוחר בההיפך, זה נקרא "להמית את עצמו".

שאלה: אבל אם לרצון לקבל יש את ההבחנות האלה והוא מאומן בלאבחן מה זה יופי ומה זה טוב, מאיפה הכוח לבחור בכיעור ובטמטום?

חשיבות, חשיבות הבורא. נגיד פעם היית אצלי עם איזו בחורה יפה, אתה זוכר כל מיני כאלה מקרים כשהיית אצלי עוד בבני ברק, ואז אני באיזה מקרה, נגיד אני אומר לה, "את תצאי, יש לי איתו מה". ואני מביא לך הפוכה לגמרי, מכוערת, לא יודעת לדבר, כזאת מלוכלכת, טיפשה, מטומטמת ממש, אבל אני מביא לך אותה. ואז אתה צריך לעבוד על התכונות שלך האגואיסטיות שאתה חייב לאהוב אותה יותר מעצמך. במידה שאתה מכבד ואוהב אותי, אנחנו מדברים בזה על אהבת ה', אז פשוט זה כנגד זה אתה צריך לעשות. ואתה בודק, אתה מסתכל על היופי של ההיא, ועל העושר של ההיא, הייחוס של ההיא, ואתה מסתכל עליה אבל שלי יותר מהכול. למה? זו בת ה', מלכות שמיים.

תלמיד: אבל זה הרי לא מגולה לי שהיא בת ה'? כי אם זה היה מגולה לרצון לקבל שלי אז היה לי תמריץ או שהייתי משוחד איכשהו?

אם הרצון לקבל שלך דוחה אותה, זה כבר הוכחה שזה מגיע מהבורא.

שאלה: לא הבנתי בדיוק מה נותנות לי כל הצרות, הבעיות לבחירה שלי?

צרות מאוד עוזרות לי. מה זאת אומרת? אם לא צרות אז על מה הייתי מתגבר, על מה הייתי משייך את זה לבורא? על מה הייתי מבין שזה מגיע לי מהכוח העליון שאני צריך לקבל קודם כל כ"אין עוד מלבדו", ולהבין את השנאה הזאת אליי ואת היחס של העולם, שבצורה כזאת הבורא עוזר לי להתנזר מהעולם, לבחור במלכות שמיים האמיתית, על ידי זה. על ידי זה הוא מגדל את האדם, "כל אשר אוהב ה', יוכיח". אם הבורא אוהב את האדם הוא שולח לו צרות. דווקא על ידי הצרות הוא עוזר לו להתנזר מהעולם הזה, להתרחק ולהיות דבוק יותר בבורא. כמו שאנחנו מפחידים ילדים קטנים שלא יברחו מדי, אלא יהיו צמודים אלינו.

לכן כל הבעיות והצרות, אנחנו מדברים לא על סתם צרות עממיות, הן מגיעות לאנשים עם נשמה מיוחדת, גבוהה. גם לנשים וגם לגברים, אני רואה את זה ממש בחיים.

שאלה: זה אולי קצת ציני, אבל למה לא אומרים "לסבול על מנת להשפיע", למה אומרים "לקבל על מנת להשפיע"?

אתה לא יכול לסבול על מנת להשפיע, כי אתה לא מוכן לזה. אלא יש כאלה צדיקים שסובלים ונהנים מזה שהם סובלים, אבל זה לא סבל, זו קליפה.

תלמיד: בדיוק, בגלל זה. דיברנו עכשיו שאדם סובל.

רק במידת הדבקות שלך בבורא, דרך הקבוצה אתה יכול להגיע למצב שבאמת אתה נפטר מ"האני" שלך ועובר מחסום.

תלמיד: למה לא יכול להיות שאדם מקבל דברים טובים, יקבל, ייהנה מזה ויברך בגלל שזה בא מהבורא?

בבקשה. יש לך את כל העולם ככה. כל העולם, יהודים, נוצרים, מוסלמים, הודים, סינים, לא יודע שם, כל הדתות והאמונות, מה הן אומרות? תקבל יפה וטוב מהבורא, תגיד לו תודה, הוא ייתן לך יותר. אני מוכן. תגיד לי איך להודות לו, איך לתת לו, איך להגיד לו, שיעזור לנו בעסקים, בכל מיני דברים. כן, אדרבה, אנחנו נתפלל כל היום. אם אני מרגיש שאני מקבל על זה תשלום, אדרבה. זה תלוי בגירסא דינקותא.

תלמיד: אז בבחינה הסופית שנקראת קבלה על מנת להשפיע, מה הוא מקבל?

הקבלה מתחילה מהמצב שאין לך לעצמך כלום, שהיא כבר רק השפעה על פני כל התכונות שמתגלות. ואז מתחילות להתגלות כל תרי"ג הרצונות שבנשמתך, בכלי הפנימי, ואתה צריך על פניהן להידבק בבורא, זאת אומרת לשייך את זה רק לבורא ולעצמך כלום. זה נקרא שאתה "רוכש קָטנות". ואחר כך לקבל על מנת להשפיע, כשאתה עוד הופך את הכלים האלה ללקבל על מנת להשפיע, זה כבר מעבר לטבע.

החשבון שלך הוא יפה. אתה עושה עם הבורא הסכם, "אתה תיתן לי ואני אתן לך והכול יהיה בסדר". זאת הצורה העממית של הדת ואני לא פוסל את זה, חס ושלום, כי אנחנו מבינים שהשיטה שלנו היא רק ליחידים. לא רק ליחידים, אלא למאות ולאלפים שצריכים להיות ראש העם, הראש הרוחני של העם, מורי דרך, וכל היתר לא מסוגלים. אין במערכת אדם הראשון הרבה נשמות פרטיות שצריכות להתחבר ביניהן ולהיות ראש, מיקרופרוססור בוא נגיד, ששם יש את כל העיבוד וההחלטה לתפקוד כל הראש, ושהראש הזה כבר ינהל את הגוף, את כל האנושות. שם זה ממש כלום.

איפה כלום? אם אתה תתעניין במחקרים של חוקרי מוח, אתה תראה על מה הם מדברים היום, זה מעניין. שהמוח לא עובד בצורה כמו שאנחנו חושבים, הוא מקבל ידיעה מבחוץ, ממשהו מחוצה לנו. אתה יכול לקרוא על זה אצל מדענים גדולים שהם מטריאליסטים ממש ולא מרחפים בעננים. אני מכיר את זה מסנט פיטרסבורג שהייתי אז קשור למכון המוח. יש שם מכון מחקרי, לא לריפוי אלא זה מחקר. [מי שמנהלת את המכון] הייתה אפילו בחתונה שלי, אולי יש לי תמונות מאז, ועכשיו היא מאוד ידועה, היא ראש המכון ומספרת לכולם על זה, וכולם [אומרים] אותו הדבר. שבמוח לא נמצא כלום, המוח הוא כמו הפלאפון שלך, הוא תופס גל ומעבד אותו ושולח את מה שאתה חושב שצריך לעלות למעלה, או שאתה לא חושב והוא בעצמו מעלֶה למעלה. אבל במוח אין כלום, הוא רק מקבל מבחוץ את ההפעלה. כך אומרים כל חוקרי המוח.

אתה יודע מה פשוט? הם פשוט חותכים 90% מהמוח, 99% מהמוח והכול עובד. אז מה הבעיה? זה ידוע לנו מהחיים, איך זה יכול להיות? כי ככה זה. וחלקים יכולים להחליף חלקים. אבל העניין הוא שבמוח בעצמו לא נעשה שום דבר, הוא רק מעבד את הנתונים. לכן אנחנו כך בנויים.

שאלה: הנושא שאנחנו לומדים עכשיו מהדהד בפנים. זה קל למצוא מתוך ניסיון שהשקעה בחיבור בקבוצה, מביאה לתוצאה שלרצון לקבל אין במה להיאחז בקבוצה. כמו בדוגמה שנותן רב"ש, שאתה מלווה לחבר אלף דולר ובתמורה אתה מקבל מעטפה עם דולר אחד. ומתוך המצבים האלה אתה יכול לראות לאחר מכן כבר את המקום היחיד לבחירה, ניתוק עצמי מעצמי וכולי. האם אנחנו יכולים בעצמנו בדרך כזאת או אחרת לקרב את המצבים האלה אלינו?

אנחנו יכולים דרך העשירייה לקרב אותם. זה חד וחלק, פשוט מאוד. במידת החיבור שלנו לעשירייה אנחנו יכולים להנהיג את הבורא, לחייב את הבורא להאיץ את קצב ההתפתחות שלנו.

שאלה: מדובר פה על אלה שיש להם כבר אישה. ומה עם אלה שאין להם אישה?

בלי אישה לא מקבלים תלמידים ללמוד את חכמת הקבלה. "מצא אישה, מצא טוב".

תלמיד: את זה אני שומע, אבל בכל זאת אני עדיין לא נשוי. מה עושים עם זה?

אנחנו כולנו עדיין לא נשואים מבחינה רוחנית, אין לנו עדיין מלכות שמיים. עוד לא הגענו לאישה הנכונה, יש לנו בדרך כל מיני כאלו שאתה קורא. אלא אישה אמיתית זאת אישה שמוכנה להיות איתך בתנאי שאתה מסכים עליה בכל דבר [אפילו] שהיא מכוערת ביותר. אין לה לא יופי, לא עשירות, לא ייחוס, לא כלום, למה אתה אוהב אותה, מקרב אותה אליה ואתה מתקרב אליה? מפני שדווקא על ידי הבעה כזאת היא מביאה אותך לבורא. אתה מתחיל לראות שזה הבורא משחק איתך דרך כל מיני צורות כאלו שנותן לך פיצויים של אושר, של חכמה, של ידיעה, של ייחוס, ממלא את הגאווה שלך. עד שאתה מגיע למצב ש"במקום שאתה מגלה את גדלותו שם אתה מגלה את ענוותנותו"¹, רק בצורה כזאת. לכן עליך להוריד את האגו שלך, את הגאווה שלך, את הדרישות שלך, ולא לרצות יופי ולא לרצות ייחוס, לא עשירות ולא חכמה והכול, אלא לקבל רק רצון לדבקות ואז תתחתן.

שאלה: לגבי המוות. בשבועות האחרונים אתה נותן הרבה דוגמאות כלפי המוות, שכדי להיכנס לרוחניות, לתכונת ההשפעה צריך כביכול למות. מה הייחודיות של הדוגמה הזאת עם המוות?

אני מסביר את זה כבר כמה פעמים בזמן האחרון בגלל שהיינו בתקופת תשעה באב שזאת תקופת המוות, החורבן, השבירה, ולכן לקחתי את זה כדוגמה. היום אנחנו כבר נמצאים בט"ו באב, יום שמחה שבחרנו במלכות שמיים הנכונה, ומכאן והלאה אנחנו מתחילים את ההכנה לכנס, לחיבור ולדבקות בבורא כבר עם הרצון הנכון.

שאלה: עד איזו מידה אני צריך להשקיע מאמץ כדי להחזיק בחיים הגשמיים וכל היתר זה לחברים וללימוד?

אין בזה שום מידה. על זה כתוב, "לא יגונה ולא ישובח"². כמה שאני צריך כדי להתקיים אני חייב לעבוד ולהשקיע בחיים שלי וכל היתר אני צריך להשקיע בהפצה, בלימוד, בחיבור עם הקבוצה. אף אחד לא יגיד לך איזה אחוזים או כמה לחלק סכומי כסף לזה או לזה או שעות, אלא הכול לפי בחירת האדם, חוץ מהשעות ההכרחיות שזה השיעור שלנו, על זה אין ויתור. כל היתר תחלקו איך שאתם חושבים. אבל אם אין לכם שיעור בוקר לפי שעון ישראל, כל היתר לא חשוב מה שתעשה, זה לא נחשב, ממש נחשב לאפס.

שאלה: יוצא שככל שהעשירייה מכוערת יותר ודלה יותר, היא יותר טובה?

כמה שהיא כך נראית בעיניים שלך.

תלמיד: כן.

זה יותר טוב כדי שאתה תעבוד על עצמך עד שהיא תראה לך כיפה וטובה.

תלמיד: אז מי שזכה לעשירייה כזאת יש לו תקווה.

כן.

שאלה: אבל לדוגמה חבר רוצה לעבוד ורואה שהחברים לא מגיעים לשיעור, אין לו עם מי לעבוד בזמן השיעור, זו דוגמה לעשירייה טובה?

זאת לא דוגמה לעשירייה, אין עשירייה.

תלמיד: אז לא פלא שהוא בא ואחר כך אומר, "תנו לי עשירייה כי אין לי עם מי לעבוד".

"הגעתי ואין איש"³. זה הבורא כך אומר.

תלמיד: אז מדובר על עשירייה שנוכחת מגיעה ואז היא נראית לו רע.

שישנה עשירייה זה נקרא שלפחות פיזית היא נוכחת. זה ברור. מתחילים מהעולם הזה. אם ישנם עשרה במקום אחד בחיבור ביניהם פיזית אז אפשר להתחיל לעבוד רוחנית.

תלמיד: ואם אין עשירייה כזאת אז מה כדאי לי לעשות?

למות. בשביל מה אתה חי? "או חברותא או מיתותא"⁴. כך כתוב. החוקים הם פשוטים.

תלמיד: כדאי לי לבקש להחליף עשירייה? כדאי להתחבר עם עוד שתי עשיריות שלפחות יהיה משהו?

כן. תתקשר לחברה קדישא שיקברו אותך. זה נקרא חברה קדושה שיכולה לעזור לך להגיע למצב שאתה מרגיש את עצמך כמת, נכנס לריקבון ואז נשארת לך רק הנשמה שהיא עוברת את המחסום.

תלמיד: אבל יש איזו מידה שכן כדאי לי לנסות לעורר אותם בכל זאת אולי בוא ננסה אולי בוא נעבוד על החיזוק בינינו?

זה כבר בפנים. אני לא נכנס לזה. ודאי שכן.

שאלה: מה היה היחס של הרב"ש לאנשים שהבאת לו שהם לא היו באים כל יום לשיעור בוקר?

כמעט ולא היה דבר כזה. כמעט ולא היה. אולי שניים שלושה עזבו. רב"ש היה קודם כל מתנהג איתם בחכמה, הוא אומר לחתֵּן. אני לא מקבל. מה? הבאת וכולם חוץ משלושה ג'רמי, יוסי גימפל זכרונו לברכה ושמואל כהן זכרונו לברכה, ועוד אחד הוא גם היה נשוי.

וכל היתר היו בחורים. בחורים? להגיע עכשיו ללמוד קבלה אלי? אני לא יכול. אז אמרתי לו אנחנו נעשה הכול. דיברתי איתם, אמרתי אנחנו נעשה הכול כדי שתוך ממש חודש חודשיים הם יהיו נשואים. הוא לא האמין שזה יהיה. אמרתי לו לא חסרה הסחורה הזאת, אנחנו נמצא. הם מסכימים. בצורה כזאת הם היו מסכימים.

זה פלא שהם הסכימו כי הם היו בכל זאת במכון, הם ראו שכל הראש של המכון עובר לכאן או לכאן או לחזור לשינקין. אחד משניים. ואז הם הסכימו. התחברנו לאיזו פנימייה של חוזרות בתשובה בירושלים, היה קשה בהתחלה כי זה מקובלים, קבליסטים, לומדים קבלה, חוזרים בתשובה כאלה בסימן שאלה הנמצאים במחלוקת.

אבל הצלחנו לחתן יפה וטוב בחורה אחת ראשונה ואחר כך היא התחילה לדבר עם בחורות שנשארו שם והיא עברה לבני ברק סידרנו להם בית והכול. הכול יפה וטוב, היא ספרה לחברות שלה שנמצאות שם, הן כולן לחצו על המנהל של הפנימייה הזאת לחוזרות בתשובה, הן בעצמן התחילו להגיע אלינו לחתן. הן ראו שכדאי להן. הן גם יכולות להראות לכל מיני בחורות שברחובות מסתובבות שדרך זה אפשר להתחתן. וככה זה הלך.

תלמיד: מה העצה שלך לאנשים שיושבים כאן בחדר כבר הרבה זמן והם החליטו שמתאים להם לבוא רק פעמיים או שלוש פעמים בשבוע?

אני לא יודע, כשאני עזבתי את העסק שלי ברחובות אני כל הזמן דאגתי לשרוף אחרי את כל הקשרים, את הכול, אני לא מתקשר לאף אחד שהייתי איתו קודם בחיבור. והגיעו מרוסיה ומפיטר ומכל מיני מקומות כל כך הרבה אנשים שהייתי מכיר אותם שם והם מגיעים והם מתקשרים אלי מה נשמע? ואני אומר להם שככה אני, הם מבינים שאני היום לא מוכן לשום קשר, כל הזמן לשרוף אחרי זה מה שדאגתי, אין כלום מאחורה. ואז יוצא שאתה צריך לאחוז במה שיש לך היום. זה קודם כל כך זה לפי דעתי. ולהעלות חשיבות. וחוץ מזה אני הייתי ממליץ לאנשים כאלו ללמד זה תמריץ טוב שהם בעצמם ילמדו יעשו משהו.

אתמול שלחו לי את המאמר הזה, אני בעצמי לא חיפשתי יש לי עוד כל מיני בעיות אחרות להכין את עצמי לכל מיני כנסים ופגישות. אז אני קראתי אותו, הייתי חייב, מי יודע מה קורה כאן במאמר, שבערך אני מבין על מה מדובר אבל בכל זאת. אני נמצא לפני אלפי אנשים וצריך להסביר להם לפי מה שכתוב, לפי מה שהרב"ש כאן עכשיו פותח לפנינו. זה לא סתם שאני אדבר איתם איך שאני מבין ט"ו באב, אז אני צריך להכין את עצמי, אני צריך לקרוא, אני צריך לדאוג שתהיה לי איזו הבנה. עכשיו שאני מגיע לשיעור שאני חייב להכין את עצמי נפשית, שיהיה לי רגש שאני לא אהיה חצי יושן או משהו, אני צריך לחשוב על סדר היום וכל הדברים האלה, זו אחריות.

אז אם אתם מפילים על החבר שלכם איזה עניין כזה שיהיה קשור לאיזו קבוצה, ילווה אותה זה יסדר אותו. אני בעד זה, אני חושב שזה מאוד מאוד מחייב את האדם, מיישר אותו, כמו שכתוב "מכל תלמידי השכלתי", זאת אומרת זה כך מהתורה גם. אנחנו רואים שבן אדם שהוא מסביר, הוא חייב להסביר או אפילו מסביר אז פתאום דרך ההסברה הוא מתחיל להבין על מה הוא מדבר, כך אנחנו בנויים. כי מתקשר לכלי גדול שרוצה להסביר להם אז זה מביא לו יכולת להבין מה שהוא ממלמל יותר נכון, יותר עמוק.

חמשה עשר באב

זאת אומרת דווקא מכוערות הן מכוונות את האדם לשם שמיים. "ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, היוצאות ומחוללות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים. איזו צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים. ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.

בחינה א', שהיא בחינת חכמה, נקראת יופי, כי ידוע בחכמה נקרא בחינת "יפה עינים".

כל העבודה שלנו היא בדבקות. דבקות לצמצום, דבקות בלהשפיע על מנת להשפיע, דבקות בלקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת כל הזמן זה מכוח הדבקות.

אני ממליץ לך לקרוא "ובאמת, מדוע". טור א' 375

"ובאמת, מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזה דוקא. זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה", ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו. אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקראת "עבודה בלתי חשובה". ונקראת בחינת "מטה בחשיבות". כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.

ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה:

מצד אחד, האמונה צריכה להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד.

מצד הב', צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.

עכשיו מבינים שלא מבינים או מבינים קצת יותר שמבינים?

שאלה: הדברים שאמרת קודם מהדהדים בי עוד יותר עכשיו בעקבות הקריאה החוזרת. אדם מסתכל על העשירייה שלו נגיד על הכלה שלו ורואה שהיא מכוערת היא לא עומדת בזמנים, היא לא עובדת כמו שהחברה קבעה, אבל הוא מסתכל גם סביב והוא רואה שיש כלות מאודי יפות, עשיריות שעובדות, עמודות בזמנים, הכול טוב.

לא, יש עניין שאנחנו נמצאים בעולם הגשמי ולפי המדידות הגשמיות העשירייה חייבת להיות מסודרת לפי התנאים הגשמיים. אני לא יכול להגיד שזה החבר שלי אם אני רואה אותו פעם בשנה והוא רשום שהוא בקבוצה שלי, הוא לא חבר, זאת אומרת יש דברים גשמיים שאנחנו חייבים אותם לקיים על זה אין מה לשאול.

תלמיד: אני מדבר על היחס שלו הפנימי של האדם לעשירייה.

בתנאי שהם מקיימים את תנאי העשירייה.

תלמיד: אז כאילו מה אתה אומר להם, לא מקיימים אז מה?

אז אין עשירייה, אין לי למה להתייחס.

תלמיד: אז מה האדם צריך לעשות, מה זה אין מה להתייחס זה הבורא עשה?

אז שילך למקום אחר שיעזוב אותם.

תלמיד: איפה הבורא נעלם? הוא לא נתן לו את העשירייה הזו?

לך לבורא, אל תשאל אותי בשאלות שלך החכמות.

תלמיד: לא כי זה פרדוקס.

על זה אין תשובה. אתה מבין שעל זה אין תשובה. אין לך עשירייה גשמית, אין על מי לדבר. תרשום בבקשה לפניך, תרשום אין עשירייה גשמית, אין על מי לדבר. הגמרא נותנת לנו דוגמה מאוד פשוטה, ישנה אונייה באמצע הים מגיע שופט לעיר שנמצאת על חוף הים. יש שני אנשים, אחד אומר זו האונייה שלי והשני אומר זו האונייה שלי. מה השופט אומר? הוא אומר, לכו מפה תתחילו איך שאתם רוצים לברר את העניין אין לי מסמכים אין כלום, על מה אני אלך? תרביצו זה לזה ותבררו למי זה שייך, לי זה לא חשוב.

לעניינך, אני לא יכול לעבוד ביחס שלך למה שאתה אומר לי. כי בעיניי זה לא קיים. יש לנו עשירייה, זה כמו שהרב"ש מספר לנו על החסיד, אני הייתי רגיל לנסוע פעם בחמש שנים לרב'ה שלי רק שלוש פעמים אחרונות לא יצא לי. אז לא היה חמש עשרה שנה, זה נקרא חסיד. אותו דבר אתה אומר לי, אני לא מקבל אנשים שלא מגיעים יום יום לשיעור. ואני מכיר אותם, אני מרגיש עליהם, אני מרגיש עליהם חוסר התקדמות. אבל בינתיים, אחר כך הבורא יעשה משהו. אבל אני לא מקבל דבר כזה.

תלמיד: אבל אנחנו מה?

אתם? אתם מה שאתם רוצים לעשות תעשו, אבל זו לא עשירייה. קודם כל התנאים הגשמיים, אנחנו נמצאים בעולם הגשמי. אחרי זה אפשר לדבר הלאה. "אם אין קמח, אין תורה"⁵.

תלמיד: המאמר מדהים, באמת היינו צריכים לקרוא פעמיים כדי שיתחיל קצת לטפטף פנימה. זה מאוד מקביל למה שאנחנו לומדים בפתיחה עם ארבע בחינות שזה ממש כאילו אם שמים אחד על השני.

תלמיד: זה חופף למעשה את כל ההסברים פה, חוץ מאשר שלושים שנה אולי עד שמגיעים לקבלת מלכות שמיים.

נקווה שייקח עשרים שנה.

תלמיד: מדובר פה למעשה על הקשר בין האדם הרוצה להשיג את הכוח העליון או את תכונת ההשפעה לבין המלכות, מה הוא צריך לעשות ואיך הוא צריך להתייחס למלכות ולכל הדברים. השאלה שלי היא אחרת, למה האישה על פי המנהג ובטח יש לזה הסבר בקבלה, צריכה לתת נדוניה? הרי כל העבודה פה היא של הגבר שרוצה להתחתן, מדוע האישה צריכה לתת נדוניה?

מה אתה חושב?

תלמיד: אני שואל את הרב שלי.

אבל מצד שני, מה אתה כותב בכתובה? אתה החתן.

תלמיד: שעלי לספק לה את הצרכים. אבל כתוב פה, היא רוצה את הזהובים, אני אביא לה את הזהובים.

אז מה זה נקרא נדוניה ממנה? שהיא מתחייבת לספק לך כלי. מה אתה מתחייב? לספק לה אוכל נפש. מסַכים, כל מיני דברים. רצון לקבל זה ממנה, רצון להשפיע, צמצום, מסך, אור חוזר זה ממך. מה כתוב? אפילו שהיא מכוערת, ברגע שאתה מתחתן היא מתחילה לדרוש ממך. אתה מבין את זה? זה לא שאתה התחתנת ועכשיו גמרנו. היא מתחילה לדרוש, וזה נכון, זה לפי הטבע. שאפילו מכוערות אחר כך הן חייבות להביא אותך למלכות שמיים.

הכול לפי הטבע שיש בנו בעולם הזה. אם מכירים, זה כך קורה.

שאלה: אם כך למה התירו חכמים, משלא לשמה אחר כך יבוא לשמה?

יש לנו ברירה? כולם נולדים ברצון לקבל המכוער הזה, "יצר לב האדם רע מנעוריו"⁶ וכך אנחנו מתקדמים עד שמגיעים, אם מגיעים. מי מגיע לזה שהוא מתחיל להרגיש שיש לו איזשהו רצון להתקדם לאמת ולא מסתפק בכל מיני דברים שקורא ולומד בגירסא דינקותא? רוצה לדעת יותר, מה באמת קורה לו, בשביל מה חי? לאלו אנחנו כבר פתוחים. אבל לא לכולם, אתה רואה שאין רצון. כל העולם לא רוצה את זה. תן לו למלא את הרצון האגואיסטי, הבהמי הקטן שיש לו וגמרנו. הוא מוכן להיות ככה כמו שתוי, מסומם.

תלמיד: החברים שלנו הם לא בכוונה הזאת, הכוונה שלהם היא להגיע לשמה.

כן. מי שמגיע לכאן, כן.

תלמיד: אז זה בסדר?

זה בסדר שנותנים לו הזדמנות. אדם צריך להבין שנותנים לו הזדמנות, לא שזה בסדר. זאת אומרת הכניסו אותו למקום שהוא צריך להשקיע. זה לא שכבר מובטח לו שהוא נכנס כמו לאיזה בית קולנוע או תיאטרון ועכשיו הוא יושב ונהנה מהמערכה. לא, עכשיו זה זמן ההשקעה.

תלמיד: רב"ש כותב פה, באמת מדוע צריכה להיות האמונה בדרך הזו דווקא, זהו מטעם הידוע היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום כדי שיהיה מקום היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה.

כן. זאת אומרת, מטרת הבריאה היא לא שהאדם ימלא את הרצון לקבל שלו אלא שעל ידי שימוש נכון ברצון לקבל, הוא יגיע להשתוות עם הבורא.

תלמיד: ואז הוא אומר "היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה "דביקות". ודוקא בכלים האלו, הנקראים "ביטול כלים דקבלה"". מה זה הכלים האלה?

על ידי זה שהוא מבטל את הכלים דקבלה שלו מהצורה הרגילה ובונה עליהם כוונה על מנת להשפיע, בזה הוא מגיע להזדהות עם הבורא.

תלמיד: איפה אדם מגלה את הכלים האלה שזה נקרא "ביטול כלים דקבלה", איפה זה נמצא?

כלים דקבלה נמצאים בו אם הוא מתחיל להתייחס אליהם שבצורה הרגילה הם לא ראויים ואז הוא אומר "טוב לי מותי מחיי", לא רוצה אותם, אני רוצה מעליהם להגיע לדבקות.

תלמיד: אז מה נשאר לו כשהוא מת?

לא נשאר לו כלום, מת. מת, פשוט לא נשאר לו כלום, ולא רוצה שום דבר, רוצה רק דבר אחד, נקודת הדבקות בבורא. הנקודה הזאת היא גם לא לעצמי. מספיק לי ידיעה, רק ידיעה בלי שום תועלת, תוצאה, שהבורא קיים. ואני מוכן לשם הידיעה הזאת להרגיש את המיתה.

תלמיד: ואיך הוא ממשיך מהנקודה הזאת?

לא ממשיך כלום. בינתיים לא ממשיך. כשעובר את הנקודה הזאת אז יראה אם ממשיך או לא. אבל הצמצום צריך להיות בצורה כזאת ש"הרוצה לחיות, שימית את עצמו".

תלמיד: איך אדם מגיע לנקודה הזאת? מה הוא צריך?

תחשוב.

תלמיד: דיברנו קודם שאדם מקבל מכות מהבורא, וצריך להיות שמח על זה. כשחז"ל מתפללים לבורא "למה עזבת אותי", זה דווקא כשמקבלים אולי תענוג? זאת אומרת כשהכול טוב, זורם, מצב של אדישות.

למה עזבת אותי? תלוי מאיזה מצב הם מדברים. "למה עזבתני"⁷ יש בזה כמה מצבים, צריך לראות.

תלמיד: אם בעשירייה כולם בזויים, שפלים בעיניי, נראים בלי כוחות, אני דווקא יכול להתפעל מזה ששם מתגלה אהבת הבורא אליהם וכאילו לקנא בזה?

אם אתה רואה אותם שפלים?

תלמיד: כן.

אז במה יש לקנאות? מה התגובה שלך?

תלמיד: כנראה קודם כל שהם עשו עבודה, הגיעו למצב הזה, כי יש עלייה לפני הירידה ואז אני יכול לעשות איזה סוויץ' בראש ולקנא שהם הגיעו לזה בגלל שהבורא אוהב אותם, בזה אני מקנא.

יכול להיות, ויכול להיות שהם לא התחילו בכלל בכלום, רק הם כאלה שפלים, כמו שברחוב יש הרבה אנשים כאלו.

תלמיד: את זה אני לא רואה.

אתה צריך להתייחס לא למה שאתה רואה, אלא מה הבורא רוצה להראות לך בזה, לך. לא עליהם מדובר אלא איך שאתה רואה אותם, למה אתה רואה אותם בצורה כזאת. הבורא מראה לך את זה בצורה כזאת, מה צריכה להיות התגובה שלך.

שאלה: כל פסיק שאני מצליח לעשות, זה בתחבולה על הרצון לקבל. איך אני יכול לרצות להמית את הרצון לקבל, אם זה המנוע היחיד שאני מכיר?

מתוך קנאה לחברים. אתה נמצא בקבוצה? יש לך קבוצה?

תלמיד: כן.

אתם נפגשים, אתם לומדים יחד, מדברים על זה?

תלמיד: בוודאי.

בוודאי. יופי. אתה לומד מהם, אתה מקנא בהם, אתה רואה שהם יותר גדולים ממך לפעמים?

תלמיד: יותר גדולים ממני, תמיד. מקנא, לא תמיד.

זאת אומרת, לא אכפת לי שהם גדולים. אולי דווקא הפוך שיהיו גדולים, אני לידם, הם יסחבו אותי, גם טוב. יש לך מזה פניה לבורא עם זה, או לא? זאת אומרת אתה אומר, אין לי קנאה. אני רואה אותם שהם גדולים, אבל אני לא מקנא.

תלמיד: לפעמים כך.

אבל לפעמים אחרת?

תלמיד: כן.

מה אתה עושה עם הקנאה שלך?

תלמיד: מנסה להיות דומה לחברים.

איך?

תלמיד: במעשים. אבל הם לא מעשים עם כוונה נכונה.

למה אתה לא מבקש מהבורא? אנחנו צריכים לראות בכל מצב הזדמנות לפנות אליו, שיהיה לנו סיבה. אם הוא מראה לי שאני ככה וככה לא חשוב לי איזה כיוון או מה, אני תמיד משתמש בכל רגע בחיים, איך אני אוכל להיות או בטענה אליו, או בהודיה אליו, אבל במשהו אליו, כי ממנו צריך לצאת כל השינוי שבחיי. אז אני מסתכל על החברים, איך אני יכול מזה לפנות לבורא. על החיים שלי, לפנות לבורא. על המחשבות, רצונות שלי, לפנות לבורא. כל הזמן כאילו אליו, אליו, אליו אין עוד מלבדו. תנסה.

שאלה: הוא אומר כאן שהימים טובים לישראל, שבנות ירושלים היו יוצאות ומחוללות. "ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים", היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה." מה היחס שלנו צריך להיות, אנחנו מחכים שהיא תצא? שהיא תצא בנו? או שמה?

בנו יש כל הזמן את המנוע הזה, או איזה כלי הנגינה הזה שמנגן. כל הזמן. ואני צריך כל הזמן לראות מה הבורא עושה. זה הוא מבצע. הוא על ידי המאור שלו כל הזמן מבצע לי כל מיני שינויים, והם עוברים. והשאלה היא עד כמה שאני מקשיב, עד כמה אני רוצה להבין אותו מה הוא אומר לי, ובהתאם לזה, איך אני צריך להגיב בצורה הכי נכונה. ומזה אדם מתקדם.

זאת אומרת, העיקר שאני לא עוזב את זה שהכול מגיע ממנו, אין עוד מלבדו. אז כל החיים שאני מרגיש גם בגופי, גם בנשמה שלי, גם במוח גם בלב לא חשוב, הכול בא ממנו. הוא המקור של כל הרגשה שלי פיזית, נפשית, רוחנית, גשמית, לא חשוב איך. אז אני כל הזמן רוצה לאתר אותו בפנים.

תלמיד: אז ענין של ימים טובים ועליית העולמות, זה דבר שאנחנו יכולים לגרות את זה? לעבוד על זה?

אנחנו צריכים לגלות את זה, ודאי. אבל מתי אתה מגלה את זה? מתי שאתה מגלה את החורבן.

תלמיד: זאת אומרת שאין לזה קשר לט' באב, כאילו זה בא אחרי חורבן?

לפי לוח הזמנים? לא. מתי שאתה מגלה את החורבן שלך, אז אתה בט' באב.

(סוף השיעור)

"בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה ל"א, א').↩
"ההכרח לא יגונה ולא ישובח" (מהרש"א, חידושי אגדות בבא בתרא פ').↩
"מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה" (ישעיהו נ', ב').↩
"או חברותא או מיתותא" (מסכת תענית ס"ג(.↩
פרקי אבות, פרק ג', משנה י"ז.↩
בראשית, ב' כא.↩
"אלי אלי, למה עזבתני; רחוק מישועתי, דברי שאגתי." (תהילים, כב)↩

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

שיעור הקבלה היומי16 авг 2019(בוקר)
חלק 1 הרב"ש. חמשה עשר באב. 35 (1986)

חלק 1 הרב"ש. חמשה עשר באב. 35 (1986)